הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בחיפה סע"ש 31664-01-15

28 יולי 2019

לפני:

כב' השופטת מיכל פריימן
נציג ציבור (עובדים) גב' דגנית הכט-פומן
נציג ציבור (מעסיקים) מר זאב שלף

התובע
משה בלומנפלד
ע"י ב"כ עו"ד אסף קדוש
-
הנתבעת
האגודה לבריאות הציבור
ע"י ב"כ עו"ד אילן קמינצקי

פסק דין

כללי

1. מר משה בלומנפלד (להלן – "התובע") הוא עובד סוציאלי בהכשרתו שהועסק בשירות האגודה לבריאות הציבור (להלן – "הנתבעת") מיום 1.10.2004 ועד ליום 15.7.2014.

2. הנתבעת היא עמותה רשומה שנוסדה בשנת 1972 על ידי משרד הבריאות, והמפעילה מרכזים שונים לטיפול בנפגעי סמים והתמכרויות ברחבי הארץ.

3. בתפקידו האחרון בנתבעת, ניהל התובע את מרכז "גפן" בחיפה (להלן – "המרכז"). המרכז, שמנה כ-20 אנשי צוות וכ-500 מטופלים, טיפל בנפגעי סמים והתמכרויות והיה אחד ממרכזי הטיפול שהפעילה הנתבעת. התובע הועסק בתחילה כעובד סוציאלי במרכז, ומשנת 2011 הוא שימש כאמור – כמנהלו.

4. המרכז פעל בנכס שהיה בבעלות עיריית חיפה. בשלב מסוים, ביקשה העירייה מהנתבעת שתפנה את הנכס. לאחר הליך משפטי, ניתן בחודש 6/14 פסק דין שהורה לנתבעת לפנות את הנכס. הנתבעת החלה בהתארגנות לפינוי הנכס וקיבלה אורכות מהעירייה לשם כך, עד ליום 30.6.14. סמוך למועד זה, ביום 6.7.14 החל המרכז לפעול במיקומו החדש במרכז מאמ"ץ בחיפה, שאף הוא מנוהל על ידי הנתבעת.

5. ביום 15.7.14 פוטר התובע מהנתבעת.

6. בתביעתו זו, טוען התובע כי פיטוריו היו שלא כדין ובחוסר תום לב, ועותר לפיצוי עקב פגמים בהליך הפיטורים (5 משכורות – 82,500 ש"ח); פיטורים בחוסר תום לב (5 משכורות – 82,500 ש"ח) ועגמת נפש (60,000 ש"ח).
כן תובע הוא הפרשי שכר בסך 131,638 ש"ח בגין שעות כוננות לתקופת עבודתו משנת 2011 ואילך וגמול 180 שעות נוספות בגין עבודה מאומצת להעברת המרכז בחיפזון בעקבות החלטת הפינוי, בסך של 20,250 ש"ח .

7. הנתבעת מכחישה את טענות התובע וטוענת כי התובע פוטר מעבודתו מטעמים ענייניים, עקב אי נחיצותו לנוכח סגירת המרכז שבו הועסק, וכי פיטוריו נעשו כדין.

ביחס לשעות כוננות וגמול שעות נוספות טענה הנתבעת כי התובע לא נדרש להיות בכוננות ולא עבד בשעות נוספות, ומכל מקום, על פי חוזה העבודה עם התובע, חל עליו איסור לעבוד בשעות נוספות מבלי לקבל אישור על כך בכתב ומראש, והתובע לא קיבל אישור כאמור.

לטענת הנתבעת, יש לדחות את התביעה על כל ראשיה.

נסיבות והליך הפיטורים

עיקר טענות התובע
8. התובע טוען כאמור כי פוטר שלא כדין – ובהיעדר שימוע.
לטענתו, ביום 6.7.14, היום הראשון לפעילות המרכז באתר החדש הוא קיבל שיחת טלפון דחופה מאת מנכ"ל הנתבעת, מר יהודה כהן (להלן – "יהודה"), שהורה לו "לעזוב את כל עיסוקיו" ולהגיע בדחיפות לשיחה איתו, בירושלים. לאחר מספר דקות יהודה התקשר שנית ואמר לתובע שלא להגיע באותו היום לפגישה, אלא למחרת, כל זאת מבלי שפירט את הסיבה לזימון הפגישה הבהולה.
למחרת, הגיע התובע לפגישה עם יהודה. לטענת התובע, יהודה הודיע לו בפגישה כי הוא מפוטר לאלתר ועליהם לשבת ולסכם את עזיבתו. התובע בתגובה הודיע ליהודה כי דרך זו אינה מקובלת וכי הוא מבקש לקבל את ההחלטה בכתב. בתגובה לכך הודיע יהודה לתובע שהוא אוסר עליו להתקרב לשטח המרכז וזאת מאחר שהוא "גורם מזיק אשר מחבל בפעולתו התקינה של המרכז".

9. למחרת, ביום 7.7.14, זומן התובע לשיחת שימוע שנערכה ביום 14.7.14. במכתב הזימון לשימוע נכתב כי לאור סגירת מרכז הגפן והעברת המטופלים לטיפול במאמ"ץ שם כבר יש מנהלת, שוקלת הנתבעת הפסקת עבודתו מחמת אי נחיצות.

10. התובע טוען כי החלטת הפיטורים נפלה כבר ביום 6.7.14 וההזמנה לשימוע והשימוע היו רק למראית עין. פיטוריו נעשו שלא בתום לב משעילת הפיטורים שהוצגה שונה מזו האמיתית.
לטענתו, לאחר שפוטר הלכה למעשה כבר ביום 6.7.14, ונאסר עליו להיכנס למרכז מאמ"ץ, זימנה אותו הנתבעת לשימוע ופיטרה אותו בנימוק "אי נחיצות", מה שלא עולה בקנה אחד עם הליך קבלת ההחלטה על הפיטורים עוד ביום 6.7.14 וביצועה בפועל.
לפיכך הוא תובע פיצוי בגין פיטורים שלא כדין בגובה 5 משכורות ( 82,500 ₪) וכן ופיצוי בגין פיטורים בחוסר תום לב בשיעור של 5 משכורות נוספות
(עוד 82,500 ₪).

11. מוסיף וטוען התובע כי נגרמה לו עגמת נפש כתוצאה מהתנהלות הנתבעת ומפיטוריו הפתאומיים והמידיים, וכי שמו הטוב נפגע. התובע טוען כי לנוכח העובדה שהוא לא הורשה להיכנס למקום העבודה – אפילו לא לקחת את חפציו – נוצר הרושם שהוא עשה מעשה חמור, הגם שלשיטתו – הוא פעל כדין. בעקבות כך טען התובע כי הוא התקשה למצוא עבודה בתחום עיסוקו, והוא מצא עבודה בתחום רק לאחר כשנתיים. ברכיב זה נתבע סך של 60,000 ₪ נוספים.

עיקר טענות הנתבעת

12. לטענת הנתבעת, פיטוריו של התובע היו פועל יוצא של סגירת המרכז אותו ניהל ותו לא.
הנתבעת הוסיפה וטענה כי ככל שהמרכז שניהל לא היה נסגר – היה התובע ממשיך לעבוד בנתבעת.

13. ביחס לשיחה אצל המנכ"ל בירושלים ביום 6.7.14, שנדחתה ליום 7.7.14 הנתבעת טענה כי המדובר היה בשיחת בירור בשל מקרים מסכני חיים שאירעו ביום זה במרכז, ובמקום שהתובע, שהיה אחראי על עובדי המרכז, ירגיע את המצב, הוא יצר מהומות נוספות בכך שלא הודיע למנכ"ל הנתבעת על כך שעובדים אינם מבצעים את עבודתם למרות שהיה עליו לעשות כן.
לטענת הנתבעת, בשיחה התובע לא מוכן היה לשתף פעולה או לקבל ביקורת ונאמר לו שאין לנתבעת צורך בשלושה מנהלים (התובע, מנהלת מאמ"ץ, ומנהל אדמיניסטרטיבי של המרכז – מר ניסים ברגיל), ומשכך הוא התבקש שלא להגיע למרכז עד לקבלת החלטה סופית בעניינו.

14. בהמשך, התובע זומן לשיחת שימוע לפני פיטורים לנוכח סגירת המרכז – כיתר עובדיו.
בשיחת השימוע, שנערכה בנוכחות עורך דינו ביום 14.7.14, הוצג בפניו מצבו וניתנה לו ההזדמנות לטעון את טענותיו. התובע טען את שטען, ובסופו של עניין – הוחלט לפטרו, והודע לו על כך במכתב מיום 15.7.14.
הנתבעת צירפה את פרוטוקול ישיבת השימוע וכן את מכתב ההזמנה לשימוע ומכתב הפיטורים.

15. לטענת הנתבעת, פיטורי התובע היו כדין, מחמת סגירת המרכז ואי נחיצות התובע, ודין התביעה לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין, פיטורים בחוסר תום לב ועגמת נפש להידחות.

16. במסגרת הראיות העידו בפנינו התובע ומר דוד אזולאי – עובד המרכז, ומר יהודה כהן מטעם הנתבעת.

דיון והכרעה

17. על חשיבותו של קיום השימוע נכתב ונאמר רבות.

"מעסיק, לרבות מעסיק פרטי, חייב ליתן לעובד הזדמנות הוגנת להשמיע טענותיו טרם פיטוריו. מטרת השימוע היא בעיקרה לאפשר לעובד להביא בפני מעסיקו את ה'אידך גיסא' ולנסות לשכנע את בעל הסמכות שלא לממש את כוונת הפיטורים".

(ע"ע (ארצי) 10940-10-15 מנורה מבטחים ביטוח בע"מ נ' יונתן רון, מיום 6.9.18; להלן – "עניין מנורה").

18. ככלל, הנטל להוכיח כי פיטורים נעשו שלא כדין מוטל על התובע.
לאחר ששמענו ראיות הצדדים שוכנענו כי בהליך פיטוריו של התובע נפל פגם, ונפרט.

19. הוכח בפנינו, כי התובע הועסק במרכז תקופה של כעשר שנים, שמתוכן כ-4 שנים הוא שימש כמנהלו. עובדי המרכז מחלקים למטופלים תחליף סם שעוזר להם בתהליך הגמילה. על רקע סגירת מרכז הגפן, התפתח בין עובדי המרכז וארגון "כח לעובדים" להנהלת הנתבעת סכסוך עבודה.

כאמור, ביום 6.7.14, הועבר מרכז הגפן למרכז מאמ"ץ. באותו בוקר, בהוראת ארגון העובדים ועל רקע סכסוך העבודה – לא התייצבו עובדי מרכז הגפן לעבודתם. כתוצאה מכך, חלוקת תחליף הסם למטופלים – התעכבה, ונוצר תור של מטופלים כועסים שביקשו לקבל את התחליף כמדי יום.
מקובל עלינו כי לנוכח אופי המטופלים ומצבם הדבר יצר מצבי סיכון.

20 לטענת התובע, הוא ניסה להשיג טלפונית את יהודה ולהודיע לו על המצב. לטענת יהודה, התובע לא התקשר אליו ומי שיידע אותו היה מר ניסים ברגיל, המנהל האדמניסטרטיבי של המרכז.
התובע לא הוכיח בפנינו כי נעשו מצידו פניות ליהודה במישרין או בעקיפין, טלפונית או במייל או בהודעות ווטסאפ.

21. לטענת הנתבעת, לא זו בלבד שהתובע לא סייע במעבר המטופלים למאמ"ץ, אלא שהוא פעל ליצירת מהומות מצד המטופלים ואף לא הודיע על אי התייצבות העובדים באותו יום (סעיף 28 לתצהירו של יהודה).

בדיון מיום 24.12.18 הבהיר יהודה לשאלת בית הדין כי בביטוי "פעל ליצירת מהומות" כוונת הנתבעת היא שהתובע לא הודיע ליהודה על עיצומי העובדים ובכך מנע ממנו את האפשרות להגיב למצב בזמן אמת – מה שגרם לסכנת חיים, בשים לב לאופי המטופלים (עמ' 19 לפרוטוקול).

22. בשל האמור, זומן התובע לפגישה עם יהודה, שתוכנה שנוי במחלוקת.

לטענת התובע, במהלכה של הפגישה למעשה הודע לו שהוא מפוטר מעבודתו.

הנתבעת מכחישה זאת וטוענת כי התובע זומן לבירור בקשר להעסקתו במרכז מאמ"ץ שם כבר יש מנהל. לנתבעת התברר כי העסקתו אינה מסייעת ואף פוגעת במעבר המטופלים ועל כן התבקש התובע לא להגיע למרכז מאמ"ץ עד לקבלת החלטה סופית בעניינו.

23. אין למעשה חולק כי התובע לא הורשה להיכנס למרכז מיום 7.7.14, וכי נאמר לעובדים במרכז "להזמין משטרה ולדווח על הסגת גבול" ככל שהתובע ינסה להיכנס למקום.

הנתבעת לא הסבירה כיצד שהותו של התובע במרכז היתה פוגעת בה עד כדי צורך לזמן משטרה ככל שיגיע למקום; היא אף לא אפשרה לו להוציא מהמרכז את חפציו האישיים.

התנהלות זו מתיישבת עם טענת התובע כי למעשה פוטר כבר ביום 7.7.14 כפי שטען, ורק אחר כך זומן לשימוע.

24. זאת ועוד. מצפים היינו ממקום עבודה שנאלץ לפטר את עובדיו בעקבות סגירת אחד ממרכזיו - שלא יימנע מליתן להם מכתב המלצה, או לפחות מכתב שמתאר את נסיבות סיום ההעסקה, כך שיתאפשר להם למצוא עבודה אצל מעסיק אחר בתחום.
ואולם, פיטורי התובע נעשו מבלי שניתן לו מכתב כאמור, הגם שעבד בנתבעת תקופה של כ-10 שנים. גם בעובדה זו יש כדי ללמד על כך שלא רק "אי-נחיצות" היא סיבת הפיטורים, אלא גם התנהלותו של התובע במהלך אירועי יום 6.7.14, בעקבותיהם נאסר עליו באופן מיידי להמשיך ולהגיע למרכז מאמ"ץ.

יצוין כי אמנם בסופו של יום העבירה הנתבעת לתובע מכתב המלצה אך זאת רק לאחר המלצת בית הדין האזורי לעבודה בירושלים, שבפניו נדון התיק בטרם הועבר לדון בפנינו.

25. גם העדויות תומכות במסקנה כי ההחלטה על פיטורי התובע התקבלה ביום 7.7.14, בעקבות אירועי 6.7.14.
מנכ"ל הנתבעת, יהודה, העיד:

"ת. בשיחה היה חוסר שיתוף פעולה באופן מופגן וחוסר נכונות לקבל ביקורת. הבנאדם קם ואמר שהוא הולך מפה...אני הבנתי שאין לי פרטנר שאיתו אוכל לעבוד במצב של אחריות לחיי אדם. האחריות היא שלי ואם אני לא סומך על הבנאדם שלא משתף איתי פעולה ובורח זה לא נכון לי להמשיך במצב כזה.
ש. לא ראיתי שכל זה כתוב בתצהיר. ראיתי שכן היית מרוצה מעבודתו וככל שהמרכז לא היה נסגר הוא היה ממשיך בעבודתו
ת. נכון, עד אותו מקרה" (עמ' 16 לפרוטוקול, ההדגשה הוספה).

בישיבת השימוע מיום 14.7.14 יהודה ציין:

"ניתן היה לבצע הזמנה לשימוע באופן אחר אילו בפגישה לה הוזמן משה לפני הזימון לשימוע, היה מוכן להיות קשוב לשיקולים השונים ולהביע לגביהם את דעתו. הזדמנות זו ניתנה לו והוא ויתר עליה כאשר עזב את הפגישה בפתאומיות ללא נכונות לדבר איתי".

26. הנה כי כן, אף אם ההזמנה לשימוע ועריכתו באו על רקע סגירת המרכז ואי נחיצות התובע כמנהל נוסף במרכז מאמ"ץ, ההחלטה על פיטורי התובע התקבלה כבר ביום 7.7.14 בעקבות התנהלות התובע במרכז ביום 6.7.14 והשיחה מיום 7.714. הדבר עולה ברורות מעדותו של יהודה שהבאנו לעיל.

27. השימוע שנערך לתובע, לא נערך אפוא "בלב פתוח ובנפש חפצה" אלא לאחר שכבר נפלה החלטה בעניינו של התובע.

28. יחד עם זאת, התנהלותו של התובע באירועי 6.7.14, ואי עדכונו את יהודה תמוהה.
לא שוכנענו שהוא ניסה להשיג את יהודה ביום בו עובדי המרכז לא התייצבו לעבודתם, ולהודיע לו על ההתרחשות. טענתו כי ניסה להשיג את יהודה הוכחשה על ידי יהודה ולא הוכחה בפנינו, וכעסה של הנתבעת על התנהלות זו מובן בנסיבות.

29. בשים לב לכל האמור עד כה, שוכנענו כי נפל פגם בהליך הפיטורים בכך שההחלטה על הפיטורים נפלה למעשה עוד קודם למועד השימוע.

יחד עם זאת, המרכז שאותו ניהל התובע אכן נסגר ועובדיו פוטרו כך, שטענת הנתבעת כי פיטורי התובע היו בעקבות סגירת המרכז אינה משוללת יסוד שכן, בסופו של דבר נראה שהתובע היה מפוטר ממילא בעילת אי נחיצות לנוכח סגירת המרכז; עובדה זו תובא בחשבון בקביעת גובה הפיצוי.

מהו הפיצוי לו זכאי התובע?

30. בעניין מנורה נקבע כי בבואו לפסוק פיצוי בגין נזק לא-ממוני, על בית הדין לפסוק סכום גלובלי ולא פיצוי במכפלת שכרו של העובד. זאת מכיוון ש"גובה השכר, כשלעצמו, אינו מדד לעוגמת הנפש וצערו של העובד ששכרו גבוה אינו עולה אך בשל כך מצערו של העובד ששכרו נמוך".

ועוד נקבע באותו עניין:

"מהן אמות המידה לקביעת שיעור הפיצוי הבלתי ממוני כסכום גלובלי? בענין ברד מנינו– מבלי להתיימר למצות - מספר שיקולים שניתן לשקול בעת פסיקת סעד בלתי ממוני בגין פיטורים שלא כדין. וכך נאמר:

"במסגרת זו ניתן לשקול מגוון שיקולים, אשר מבלי להתיימר למצותם, כוללים: עוצמת הפגם והחומרה במחדלי המעסיק, האם חובת השימוע הופרה באופן מלא או חלקי; אופיו של ההליך שקוים – ככל שקוים – והאם נשמר בגדר השיח והשיג כבודו של העובד כאדם או שאך הוטחו האשמות; האם הפיטורים היו מסיבה עניינית או שאינה עניינית, שכן החומרה המהותית הקיימת במקרה בו עילת הפיטורין אינה עניינית משליכה גם על תוצאת החומרה שבאי שמירה על זכויותיו הדיוניות של העובד טרם פיטוריו; משך תקופת העסקת העובד; גילו של העובד; האם נפל דופי גם בהתנהגות העובד ועוד".

(עניין מנורה לעיל, פסקה 38, וההפניות שם).

31 בהתחשב בכלל נסיבות העניין שלפנינו, הפגם שנפל בפיטורים עליהם הוחלט למעשה קודם לשימוע והרחקתו המיידית של התובע מהמרכז עד כדי איום בזימון משטרה אם יגיע, הוותק של התובע ומנגד, סגירת המרכז אותו ניהל התובע שנעשתה במקביל לאירועים אלו וצמצום מצבת העובדים כולם, לרבות התובע, אנו מוצאים כי הפיצוי הראוי במקרה זה בגין דרך פיטורי התובע ועגמת הנפש שנגרמה לו בשל כך הנו בסך כולל של 50,000 ש"ח.

התביעה לשעות כוננות ושעות נוספות

עיקר טענות התובע

32. לטענת התובע, מתוקף תפקידו כמנהל המרכז, היה עליו להיות בכוננות בסופי שבוע ובחגים. לדבריו, המטופלים במרכז הודרכו לשאת עליהם את האישור שמתיר להם לשאת את תחליף הסם שקיבלו במרכז. אישור זה אף היה מאפשר להם לקבל את תחליף הסם אצל גורמים חיצוניים (בתי מעצר או בתי חולים – ככל שנעצרו או אושפזו) במהלך שהותם מחוץ למרכז.
על פי נהלים של שירות בתי הסוהר ובתי החולים, לצורך נתינת תחליף הסם על ידם למטופל, על המרכז היה לשלוח להם בפקס אישור על שהות המטופל במרכז. התובע טוען כי הוא נדרש לשהות בכוננות בסופי שבוע ובחגים, ולשלוח אישורים כאמור במידה שאחד מהמטופלים נעצר או אושפז. התובע טוען כי הוא נתן את מספר הנייד האישי שלו לנציג שירות בתי הסוהר, והוא היה מקבל שיחות טלפון לצורך שליחת האישור בפקס. לטענת התובע, בכל "הקפצה" למרכז, הוא שהה שם כ-3 שעות – מרגע קבלת השיחה ועד החזרה לביתו. עוד בתביעתו טען כי הוא ביקש לקבל שכר בגין כוננות זו, והובטח לו שהנושא יוסדר.

התובע תבע ברכיב זה עבור כל השבתות והחגים לתקופה שמשנת 2011 ועד סיום עבודתו סך של 131,638 ₪.

33. מחקירת התובע והעד מר אזולאי מטעמו עלה כי אין מדובר במשלוח אישורים על קבלת טיפול במרכז, כפי שנטען תחילה, אלא במשלוח המינונים שיש ליתן למטופלים, שכן הם נושאים איתם את המתדון בשבתות ובחגים כשהמרכז סגור.

34. עוד עלה מהחקירה, כי מר אזולאי כלל לא היה מגיע למרכז בשבתות ובחגים בתקופה זו אלא, לטענתו, עודכן מהתובע ביום ראשון עבור מי נשלחו אישורים.

35. ביחס לשעות נוספות, טען התובע כי בזמן המעבר של המרכז מרחוב הגפן למרכז מאמ"ץ, הוא עבד בשעות נוספות רבות, מבלי שקיבל על כך תוספת שכר. לכן הוא תובע 180 שעות נוספות, ובסך הכל – 20,250 ₪ ברכיב זה.
התובע לא צרף כל רישום או פירוט של שעות אלו אף שטען בתביעתו כי יש בידיו נתונים על השעות הנוספות.

עיקר טענות הנתבעת

36. לטענת הנתבעת, התובע לא נדרש לשהות בכוננות, ולא נדרש למסור את הנייד האישי שלו למאן דהוא. הנתבעת הוסיפה וטענה כי בדו"חות הנוכחות שהעביר לה התובע מדי חודש, לא הצהיר התובע על איזה שעות כוננות שהן, למרות שבדו"ח היה מקום לדווח על שעות אלה. עוד טענה הנתבעת כי העובדה שהתובע מבקש שכר בגין שעות אלה רק כעת – תמוהה.

37. ביחס לשעות נוספות, הנתבעת טענה כי התובע לא הצביע על הימים בהם לכאורה הוא עבד בשעות נוספות. הנתבעת הוסיפה בהקשר זה וטענה עוד, כי בחוזה העבודה שעליו חתום התובע נרשם מפורשות כי אין לעבוד שעות נוספות ללא קבלת אישור מהממונה – בכתב ומראש. אין מחלוקת שהתובע לא קיבל אישור על עבודה בכוננות ובשעות נוספות בכתב ומראש מהממונה, ועל כן הוא אינו זכאי לשכר בגין עבודתו זו.

דיון והכרעה

38. נקדים ונציין כי דין התביעה בשני רכיבים אלו – לדחייה.

39. סעיף 7 לחוזה העבודה עם התובע קובע כי אינו זכאי לשעות נוספות ואל לו לעבוד בשעות נוספות וכי לא יקבל תמורתן ללא אישור מראש ובכתב ממנהל הנתבעת.
סעיף 17 לאותו חוזה קובע כי בהוראת הממונה הישיר, על פי הודעה מראש, על התובע להתייצב לעבודה בכל עת כולל למשמרות, לקריאה מיוחדת וכן לעבוד שעות נוספות אם נתבקש לכך ויהיה זכאי עליהן לגמול לאחר דיווח בכתב ע"י העובד וקבלת אישורו של הממונה הישיר.

40. ביחס לשעות כוננות – בניגוד לטענת התובע כי פנה בעניין במהלך תקופת עבודתו והובטח לו שהעניין יוסדר, הרי שבתשובתו לשאלת בית הדין הודה התובע כי "לא נאמר לי בזמנו כן ולא נאמר לי לא".

התובע הוסיף והודה שלא התכוון לתבוע שעות אלו, אלא רק לאחר שפוטר בדרך בה פוטר והגיש תביעה זו (עמ' 14 לפרוטוקול במענה לשאלת בית הדין).

התובע העיד כי מבחינתו הוא הועסק במשרת "אמון אישי", וכי הוא סבר ש"ההקפצות" הן חלק מתנאי תפקידו (עמ' 13 לפרוטוקול).
אין חולק כי התובע לא דיווח על שעות אלו במסגרת דיווחי השעות שהעביר לנתבעת ושדוגמתן צורפה לכתב ההגנה.

41. לנוכח כל האמור, משלא אושרו השעות והתובע לא דיווח עליהן כנדרש, דין התביעה ברכיב זה להידחות.
מעבר לצורך, גם לא שוכנענו שהתובע אכן הוקפץ בתדירות לה הוא טוען, אם בכלל.

42. בנוגע לשעות הנוספות – התובע תבע בכלליות 180 שעות נוספות, לא הצביע על תקופה מסוימת בה הוא הועסק בשעות נוספות "בגין המעבר", ולא פירט את תביעתו ברכיב זה אף שטען כי יש בידיו נתונים.

התובע גם לא דיווח על השעות ולא קיבל אישור לעבוד בשעות אלו לא מראש ואף לא בדיעבד.
בהתאם להסכם העבודה, התובע הוזהר מראש כי לא יקבל שכר בגין עבודה בשעות נוספות אלא אם יקבל את אישור הממונה בכתב ומראש. אין מחלוקת כי אישור כאמור – לא ניתן לו.

לנוכח כל האמור, התביעה ברכיב זה נדחית.

סיכום

43. סיכומם של דברים – התביעה מתקבלת בחלקה.

הנתבעת תשלם לתובע בגין הליך פיטוריו ועגמת הנפש שנגרמה לו פיצוי בסך כולל של 50,000 ₪.
כמו כן תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט בסך 1,000 ש"ח ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 ש"ח.

הסכומים ישולמו תוך 30 יום מקבלת פסק הדין שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל.

44. לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך
30 יום מקבלתו.

ניתן היום, כ"ה תמוז תשע"ט, (28 יולי 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

גב' דגנית הכט-פומן נציגת עובדים

מיכל פריימן
שופטת

מר זאב שלף
נציג מעסיקים