הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בחיפה סע"ש 3046-09-14

לפני:

כב' השופט אסף הראל
נציג ציבור (עובדים) מר מרדכי רון
נציגת ציבור (מע סיקים) גב' מרים נשר

התובעים:

  1. SEMERAM YACOB, דרכון מספר 4628/98706
  2. GERGER AMANUEL, דרכון מספר 4628/96300
  3. DEBESAY TEKLE, דרכון מספר 4628/98771
  4. GEBREMASKLA YOHANES, דרכון מספר 4628/1014931

ע"י ב"כ: עו"ד ד' בר חווה
-
הנתבעים:

  1. רמות קציר לבניין ופיתוח בע"מ, ח.פ. 514404060
  2. ו. עתאמנה חברה להנדסה ובנין בע"מ, ח.פ. 513338293
  3. וליד עתאמנה, ת.ז. XXXXXX061

ע"י ב"כ: עו"ד מ' קעדאן

פסק דין

התובעים טוענים כי הועסקו על ידי הנתבעת 1 ( להלן – רמות קציר) ועל ידי הנתבעת 2 ( להלן – חברת עתאמנה) כעובדים שכירים, במשך תקופה העולה על שלוש שנים, בביצוע עבודות בניה. הם עותרים לחייב נתבעות אלו לשלם להם עבור זכויות שונות המגיעות להם, לטענתם, בגין תקופת ההעסקה וסיומה. באשר לנתבע 3 ( להלן – וליד), נטען כי זה הינו בעל מניות של רמות קציר ושל חברת עתאמנה, וכי יש להרים את מסך ההתאגדות בינו לבין שתי חברות אלו. הנתבעים מכחישים את טענות התובעים. בראש ובראשונה, מכחישים הם כי התובעים הועסקו על ידם אי פעם. עוד מכחישים הם את הסעדים להם עותרים התובעים.

שמענו את עדויותיהם של התובע 1 ( להלן – יעקב); של התובע 2 ( להלן – עמנואל) ושל התובע 3 ( להלן – טקלה). התובע 4 – יוהאנס – לא התיצב לדיון. מטעמם של הנתבעים נשמעה עדותו של וליד.

לאחר שנתנו את דעתנו לכלל הראיות שהוצגו בפנינו ולכלל טענות הצדדים, באנו לכדי מסקנה כי יש לקבל באופן חלקי את תביעתם של יעקב, עמנואל וטקלה כנגד חברת עתאמנה. זאת, מאחר וחברת עתאמנה היתה מעסיקתם.

יש לדחות את תביעתו של יוהאנס
יוהאנס הגיש תצהיר עדות ראשית, אולם לא התייצב לדיון ההוכחות. נטען מפי בא כוחו כי הטעם לכך הינו שהוא מצוי במתקן המשמורת " סהרונים". לא הובאה כל ראיה לתמוך בטענה זו. גם אם נכונה הטענה, לא באה כל בקשה מצידו של יוהאנס לדחות את מועד הדיון על מנת לאפשר לו להגיע אליו. לא נטען כי ההחזקה הנטענת במשמורת מונעת אפשרות כזו.

השאלה המרכזית הדורשת הכרעה בתביעות דנן היא האם – כטענת התובעים – הועסקו על ידי רמות קציר ועל ידי חברת עתאמנה. שאלה זו יש לברר, בין היתר, באמצעות עדויות. העובדה כי יוהאנס נמנע מלהתייצב לדיון, מנעה מהנתבעים אפשרות לחקור אותו על תצהיר עדותו הראשית, שם טען כי הועסק על ידי רמות קציר ועל ידי חברת עתאמנה. לאור זאת אנו קובעים כי אין לייחס משקל לתצהיר עדותו הראשית ( סעיף 17 לפקודת הראיות [ נוסח חדש], התשל"א – 1971). בכך אין להביא בהכרח לדחיית התביעה. זאת מאחר ותובע רשאי לבסס את תביעתו על ראיות אחרות – שאינן עדותו ( ע"ע ( ארצי) 664/09 גורסים – סולל בונה בנין ותשתיות בע"מ, פסקה 9 לפסק הדין (13.10.2010)). יוהאנס ביקש כי העדויות של יתר התובעים ישמשו את בית הדין לצורך קביעת זכאותו של יוהאנס לזכויות קוגנטיות אך "... לא בעניין העובדתי" (דברי בא-כוחו בעמוד 15 לפרוטוקול, שורות 8-9).

לטעמנו, אין מקום כי טענתו של יוהאנס לפיה הועסק על ידי שתי החברות תוכרע על בסיס עדויות יתר התובעים בלבד. הטענה כי יוהאנס הועסק על ידי רמות קציר ועל ידי חברת עתאמנה, היא טענה עובדתית שנטל השכנוע לגביה מוטל על יוהאנס ולא על הנתבעים. אין מדובר במקרה שבו על קיומם של יחסי עובד-מעביד אין חולק, ונטל השכנוע בענין זכות קוגנטית כלשהי עובר לנתבעים. נכון הדבר כי יעקב, עמנואל וטקלה העידו כי עבדו ביחד עם יוהאנס. אלא שבכך אין להוות ראיה מספקת להוכחת קיומם של יחסי עובד-מעביד בין יוהאנס לבין רמות קציר וחברת עתאמנה. השאלה האם התקיימו יחסי עובד-מעביד היא סוגיה מרכזית ומהותית מהמעלה הראשונה במקרה דנן, שכן בהיעדר יחסי עובד-מעביד אין תקומה לתביעה על הסעדים הכספיים שבה. בענין עובדתי מהותי שכזה יש מקום כי תובע הטוען טענה כזו יחקר בחקירה נגדית על תצהירו. זאת, על מנת לאפשר לנתבעים להעמיד את גרסתו במבחן החקירה הנגדית, וכך לברר את המשקל שיש ליתן לה. בהיעדר חקירה נגדית של יוהאנס, אין לשלול אפשרות שהיה מתברר כי יוהאנס לא עבד עם יתר התובעים, או שמא לא עבד עמם את כל התקופה הנטענת על ידו. על כן, דין תביעתו של יוהאנס להדחות. לאור זאת, הדיון להלן יעשה בתביעתם של התובעים יעקב, עמנואל וטקלה, והם יכונו מעתה " התובעים".

חברת עתאמנה היתה מעסיקתם של יעקב, עמנואל וטקלה
גרסתם של התובעים הינה כי לאורך כל תקופת עבודתם הועסקו על ידי רמות קציר וחברת עתאמנה ביחד. כולם טוענים שתקופת ההעסקה החלה בחודש 3/2011. באשר למועד סיום ההעסקה - טקלה ויעקב טוענים כי העסקתם הסתיימה ביום 5.7.14. עמנואל טוען כי העסקתו הסתיימה ביום 27.7.14 ( סעיפים 2 ו- 4 לתצהיריהם של טקלה, יעקב ועמנואל). כאמור, הנתבעים מכחישים כי התובעים הועסקו על ידם אי פעם ( סעיף ג' בפרק ב' לכתב ההגנה שהגישו הנתבעים; סעיפים 3 ו-5 לתצהיר וליד).

הגענו לכלל מסקנה כי התובעים עמדו בנטל השכנוע להראות כי הועסקו על ידי חברת עתאמנה. קביעתנו זו אנו משתיתים על מספר אדנים.

ראשית, הוכח בפנינו כי שרר קשר בין וליד לבין התובעים. הוברר כי וליד היה בעל המניות היחיד והמנהל היחיד בחברת עתאמנה וזאת לאורך כל התקופה הרלוונטית לתביעה. על כך לא היה חולק ( מוסכמה ג' בעמוד 10 לפרוטוקול) והדבר אושר על ידי וליד בעדותו ( עמוד 27 לפרוטוקול, שורות 6-7, 22; עמוד 28 לפרוטוקול, שורות 22-24; סעיף 3 לתצהיר עדותו הראשית). מכאן, שיש קשר בין וליד לבין חברת עתאמנה. לקשר זה יש נפקות לענייננו, שכן התובעים בעדויותיהם – ללא יוצא מן הכלל - זיהו את וליד, הכירו אותו, וטענו שעבדו אצלו. הם תיארו כי הקשר עם וליד היה קשר במסגרת ביצוע עבודה, וכי וליד היה הגורם הבכיר ביותר במסגרת הארגון שעבורו ביצעו את העבודה. כך, למשל, יעקב כינה את וליד " בעל הבית" וראה בו גם מעסיק של עובדים אחרים שעבדו לצד התובעים ( עדות יעקב בעמודים 16, 17 ו-19 לפרוטוקול; עדות עמנואל בעמודים 21 ו- 23 לפרוטוקול; עדות טקלה בעמודים 24-25 לפרוטוקול). נכון הדבר כי בכתב התביעה אין טענה כי וליד היה המעסיק. תחת זאת נטען כי המעסיקות – הנתבעות 1-2 – הן חברות בבעלותו וניהולו של וליד. אלא שבכך אין לגרוע מהקשר בין התובעים לבין חברת עתאמנה, קשר שבא לידי ביטוי בכך שהתובעים הכירו את וליד וראו בו את הממונה הבכיר עליהם. אין לצפות מהתובעים – עובדים זרים - כי יכירו את התאגידים אשר לוליד יש נגיעה בהם. התובעים הם פועלים קשי יום, ואין לצפות כי ידעו לבצע את הבירורים הנדרשים בענין זה. עדויותיהם נתנו לכך ביטוי: הם כלל לא ניסו להציג מצג כי הנתבעות 1-2 מוכרות להם. תחת זאת, טענו לקשר ישיר עם וליד ( עדות יעקב בעמוד 16 לפרוטוקול; עדות עמנואל בעמוד 21 לפרוטוקול; עדות טקלה בעמודים 24-25 לפרוטוקול). גרסתם זו, שהיא אך סבירה, מחזקת את אמינותם.

גרסתם זו של התובעים – לפיה הכירו את וליד במסגרת העבודה שביצעו כאשר וליד הוא הממונה הבכיר – מקובלת עלינו. היא זוכה לחיזוק בכמה אופנים. ראשית, העדות של כל אחד מהתובעים תומכת בעדות יתר התובעים. שנית, התברר כי וליד יצר קשר טלפוני עם חלק מהתובעים. כך, בתאריך 28.8.12 היה זה וליד שהתקשר אל יעקב שלוש פעמים ( תדפיס שיחות של חברת הטלפון הסלולארי – צורף כנספח ת/1 לתצהיר יעקב). יצויין כי מספרי הטלפון המפורטים בתדפיס השיחות האמור, הם מספרי מנויי הטלפון בהם השתמשו וליד ויעקב ( עדות וליד בעמוד 26 לפרוטוקול; עדות יעקב בעמוד 21 לפרוטוקול). יש לדחות את טענת וליד כי קשר טלפוני זה אינו מצביע על קשר בינו לבין התובעים וכי ניתן להסבירו בכך שהתובעים אולי ביקשו לברר עמו האם יוכלו לעבוד אצלו ( עדותו בעמוד 31 לפרוטוקול). תדפיס שיחות הטלפון מצביע כי וליד הוא שהתקשר אל יעקב, ואף עשה זאת מספר פעמים. הדבר מחליש מסבירות גרסתו של וליד. זאת ועוד. הקשר הטלפוני בין וליד לבין יעקב מחליש מגרסתו של וליד כי לא הכיר את התובעים ( עדותו בעמודים 27 ו- 31 לפרוטוקול).

טעם נוסף המביא למסקנה כי חברת עתאמנה העסיקה את התובעים, טמון בכך שהוברר בפנינו כי התובעים עבדו בכפיפות לעובדים אחרים של חברת עתאמנה – שכיהנו בתפקיד ראשי צוותים. לגבי חברת עתאמנה, הסביר וליד כי זו ביצעה פרוייקטים בתחום הבניה: עבודות שלד, מגורים, רבי קומות ולפעמים גם עבודות גמר. לשם כך, העסיקה פועלים וגם ראשי צוותים. ראשי הצוותים היו כפופים לוליד. בכל אתר בניה, היה ראש צוות שאחראי על אותו אתר ועל העובדים שבו. ראשי הצוותים היו אסעד אגבארייה, עדנאן ג'בארין ואיאד ג'בארין ( להלן – ראשי הצוותים) (עדות וליד בעמודים 28-30 לפרוטוקול). גרסתו זו של וליד לא נסתרה. התובעים, בעדויותיהם, ידעו לזהות את ראשי הצוותים בשמם וטענו כי היו כפופים לראשי הצוותים; קיבלו מהם הוראות; ואף קיבלו מהם את שכרם ( עדות יעקב בעמודים 17 ו- 19 לפרוטוקול; עדות עמנואל בעמודים 22 ו- 24 לפרוטוקול; עדות טקלה בעמוד 25 לפרוטוקול). חיזוק לגרסתם של התובעים כי הכירו את ראשי הצוותים והיו כפופים להם בעת ביצוע העבודה, ניתן למצוא בכך ששניים מראשי הצוותים – אסעד ועדנאן – התקשרו בטלפון אל שניים מהתובעים מספר פעמים. כך, התקשר אסעד לעמנואל שלוש פעמים, בתאריכים 26-27.1.14. כך, התקשר אסעד ליעקב 37 פעמים בין התאריכים 7.4.13-3.11.13. כך, התקשר עדנאן ליעקב פעם אחת ביום 12.6.14. כך, התקשר עדנאן אל עמנואל 11 פעמים במהלך התאריכים 20.6.14-3.7.14 ( תדפיס שיחות טלפון של חברת הטלפון הסלולארי – צורף כנספח ת/1 לתצהיריהם של יעקב ושל עמנואל). יצויין כי מספרי הטלפון המפורטים בתדפיס השיחות האמור, הם מספרי מנויי הטלפון בהם השתמשו עמנואל, יעקב ואסעד ( עדות וליד בעמוד 32 לפרוטוקול; עדות יעקב בעמוד 21 לפרוטוקול; עדות עמנואל בעמוד 24 לפרוטוקול). גרסתם של עמנואל ושל יעקב בתצהיריהם – כעולה מהנספחים לתצהירים - בנוגע למספר מנוי הטלפון ממנו התקשר אליהם עדנאן – לא נסתרה. חברת עתאמנה, שהעסיקה את עדנאן, יכולה היתה בנקל לסתור טענה עובדתית זו לו רצתה, והיא לא עשתה כן. קשר טלפוני זה בין שני ראשי הצוותים לבין עמנואל ויעקב, מחזק את גרסת התובעים לפיה הכירו את ראשי הצוותים והיו כפופים להם. הקשר הטלפוני האמור מחליש את גרסתם הגורפת של הנתבעים בכתב הגנתם לפיה התובעים לא הועסקו על ידי מי מהם מעולם.
מסקנתנו כי חברת עתאמנה העסיקה את התובעים, נלמדת גם מכך שהתובעים ידעו לנקוב באתרים בהם פעלה חברת עתאמנה ובסוגי העבודות שביצעה בהם. יעקב העיד כי עבד באתרים ברמת השרון, הרצליה, חדרה ובחיפה – בבנית בנינים רבי קומות ( עדותו בעמוד 16 לפרוטוקול). עמנואל אף הוא העיד כי עבד ברמת השרון, בחדרה, בהרצליה ובחיפה. כאשר תאר את העבודה שבוצעה בחיפה, הסביר כי מדובר היה בבנית בנין קומות ( עדותו בעמודים 21-22 לפרוטוקול). טקלה, בעדותו, ציין גם הוא כי עבד ברמת השרון, חדרה, חיפה והרצליה ( עמוד 25 לפרוטוקול). העבודה באתרים אלו היתה – כך העידו כל התובעים – עבודה עבור וליד. גרסתם זו של התובעים זכתה לחיזוק מעדותו של וליד. וליד אישר כי לחברת עתאמנה היו פרוייקטים בערים בהם נקבו התובעים בעדויותיהם. הוא גם אישר כי חברת עתאמנה עוסקת בעבודות בניה, ביניהן מגורים ורבי קומות ( עדות וליד בעמוד 29 לפרוטוקול). לא נעלם מעינינו כי בסעיף 3 לתצהירי עדותם הראשית, ציינו התובעים כי עבדו באתרים בחיפה ובחדרה בלבד. אנו מעדיפים את גרסתם כפי שעלתה בעדויותיהם בפנינו בבית הדין: גרסת כל אחד מהתובעים במהלך עדותו בענין זה תמכה ברעותה; ובנוסף – היא זכתה לחיזוק מעדות וליד. כמי שאינם בקיאים בשפה העברית, אנו מעדיפים בסוגיה זו את עדויותיהם בפנינו בבית הדין על פני הגרסה הכתובה בסעיף 3 לתצהיריהם.

עוד אנו ערים לכך כי בדיון המוקדם בתביעתו של טקלה נמסרה על ידו גרסה שונה באשר לאתרים בהם עבד. בעמוד 4 לפרוטוקול הדיון המוקדם מיום 18.6.15 בתביעתו של טקלה ( סע"ש ( אזורי ת"א) 3846-09-14) השיב כי עבד רק בחיפה ובחדרה, ואף שלל מפורשות שעבד בהרצליה. אלא שאין בכך כדי להחליש את גרסת טקלה כפי שעלתה בעדותו בפנינו. הזדמן לנו להתרשם באופן בלתי אמצעי מהתובעים עת שהעידו בפנינו. התרשמנו כי שליטתם בשפה העברית – חלשה. לשם כך נכחה במהלך דיון ההוכחות מתורגמנית מטעם בית הדין שתרגמה את דבריהם מהשפה הטיגרית. לעומת זאת, בדיון המוקדם האמור – כעולה מהפרוטוקול – לא נכח מתורגמן ודבריו של טקלה לא תורגמו. אין לשלול כלל וכלל כי בשל כך נפלו אי דיוקים בהבנת גרסתו באותו דיון.

לאור האמור לעיל, אנו קובעים כי התובעים הועסקו בביצוע עבודות בניה על ידי חברת עתאמנה.
תקופת ההעסקה
גרסתם של התובעים בנוגע לתקופת העסקתם – היתה עקבית. כך, יעקב העיד כי החל לעבוד בחודש 3/11 ( עדותו בעמוד 16 לפרוטוקול) – והדבר עולה בקנה אחד עם גרסתו בסעיף 4 לתצהיר עדותו הראשית. כך, העיד עמנואל כי סיום ההעסקה היה בחודש 7/14 ( עמוד 22 לפרוטוקול) – בהתאמה לגרסתו בסעיף 4 לתצהיר עדותו הראשית. כך, טקלה – בחקירתו הנגדית בבית הדין – לא סתר את גרסתו שבתצהיר עדותו הראשית בנוגע לתקופת ההעסקה. נציין כי בסעדים שנתבעו בכתב התביעה הביאו התובעים בחשבון כי העבודה בחודש 3/11 היתה לכל אורכו של אותו חודש, ולכן יש לראות בגרסתם ככזו המתיחסת לתחילת העסקה ביום 1.3.11.

יש לדחות את טענת הנתבעים כי ניתן למצוא סתירה בנוגע לטענה בדבר תקופת ההעסקה בעמוד 2 לפרוטוקול הדיון המוקדם מיום 10.6.15 שהתקיים בתביעה של יוהאנס ( סע"ש ( אזורי חי') 8213-12-14), שם נרשם מפיו של יוהאנס כי עבד בחיפה חודשיים. לעומת זאת, יעקב ציין בעדותו בפנינו כי עבדו בחיפה במשך ארבעה חודשים ( עדות יעקב בעמוד 17 לפרוטוקול). אלא שיעקב הסביר בעדותו, לאחר שעומת עם הבדל זה, כי יוהאנס לא הרגיש טוב במשך חודשיים בעת העבודה בחיפה ( עדות יעקב בעמוד 18 לפרוטוקול). הסברו זה של יעקב לא נסתר, עת שיוהאנס לא העיד בבית הדין והנתבעים לא עתרו לזמנו להעיד אלא רק עתרו לדחות את תביעתו.

נכון הדבר כי יעקב העיד שעמנואל הוא זה שהביאו לעבוד במקום העבודה, וכי עמנואל עבד שם חודשיים-שלושה לפני חודש 3/11 ( עדות יעקב בעמוד 16 לפרוטוקול). לכאורה, הדבר אינו עולה בקנה אחד עם גרסת עמנואל בתצהירו כי החל לעבוד במקום העבודה בחודש 3/11. אלא שאין להקנות משקל רב לדבריו של יעקב בכל הנוגע לתקופה שבה עבד עמנואל במקום העבודה טרם הצטרפותו של יעקב. ראשית, עמנואל כלל לא נשאל בחקירה נגדית על מועד תחילת העסקתו, ולא התאפשר לו להתייחס לגרסה זו של יעקב. אילו היה נחקר על כך, יתכן שהיה מתברר כי עבד במקום ביצוע העבודה אך מספר ימים לפני שהצטרפו אליו יתר התובעים ( עדות עמנואל בעמוד 21 לפרוטוקול). שנית – וזה העיקר – יעקב העיד על ענין זה על פי הערכה וסברה. זאת מאחר ואין לו ידיעה ממקור ראשון באשר לכמה זמן בדיוק עבד עמנואל במקום העבודה לפניו.
גרסה זו של התובעים בנוגע לתקופת העסקתם – לא נסתרה. חברת עתאמנה, כמעסיקה, יכולה היתה לסתור טענה זו בנקל, למשל באמצעות הצגת רישומים ומסמכים שחובה היה עליה לנהל כגון פנקס שעות עבודה; פנקס שכר; הודעה בכתב על תנאי העסקה; ואישור לעובד על תקופת עבודתו ( סעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א – 1951 ( להלן – חוק שעות עבודה ומנוחה); סעיף 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח – 1958 ( להלן- חוק הגנת השכר); סעיפים 1 ו- 2(2) לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה ( תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), התשס"ב – 2002; וסעיף 8 לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א – 2001 ( להלן – חוק הודעה מוקדמת)). מסמכים אלו יכלו ללמד על תקופת ההעסקה המדוייקת של התובעים. מסמכים כאלה כלל לא הוצגו על ידי חברת עתאמנה או על ידי מי מהנתבעים האחרים. זאת ועוד. יש לקבל את גרסת התובעים גם בשים לב לגרסת ההגנה הגורפת שהציגו הנתבעים. גרסתם של הנתבעים היתה – כזכור – כי לא העסיקו מעולם את התובעים. אנו דוחים גרסה זו, שכן קבענו כבר כי חברת עתאמנה העסיקה את התובעים. מעת שדחינו גרסה גורפת זו של הנתבעים בדבר אי העסקת התובעים, יש לקבל מנגד את גרסת התובעים.

לאור זאת, אנו קובעים כי חברת עתאמנה העסיקה את יעקב בתקופה שראשיתה 1.3.11 ועד יום 5.7.14; את טקלה העסיקה בתקופה שראשיתה 1.3.11 ועד יום 5.7.14; ואת עמנואל העסיקה בתקופה החל מיום 1.3.11 ועד יום 27.7.14.

עוד אנו קובעים כי התובעים עבדו זה לצד זה לאורך כל תקופת ההעסקה. כך עלה מפורשות מעדויותיהם של יעקב ושל עמנואל ( עדות יעקב בעמודים 16-17 לפרוטוקול; עדות עמנואל בעמוד 21 לפרוטוקול) וגרסתם בענין זה עלתה בקנה אחד עם הגרסה בסעיפים 4-5 לתצהירי עדותם הראשית. טקלה לא נחקר בענין זה בחקירתו הנגדית, וגרסתו בתצהירו כי עבד ביחד עם יתר התובעים – לא נסתרה. העובדה כי התובעים – כל אחד בנפרד – הכירו את ראשי הצוותים ואת המקומות הגיאוגרפיים של אתרי הבניה, מחזקת את גרסתם כי עבדו זה לצד זה. לא מצאנו כי יש בגרסה זו סתירות המביאות לדחייתה. כך, קבענו כבר כי לדבריו של טקלה בדיון המוקדם – שם נרשם כי עבד בחדרה ובחיפה בלבד – אין להקנות משקל רב. כך, קבענו גם כי דבריו של יוהאנס בדיון המוקדם כי עבד בחיפה רק חודשיים, קיבלו הסבר במהלך עדותו של יעקב.

התובעים לא הועסקו על ידי רמות קציר
לא הוכח בפנינו כי רמות קציר היתה מעסיקתם של התובעים. מספר טעמים בבסיס קביעתנו זו. ראשית, לא הוכח בפנינו כלל כי ראשי הצוותים – אשר התובעים עבדו בכפיפות להם – הועסקו על ידי רמות קציר. קבענו כבר, על בסיס הודאתו של וליד, כי הם הועסקו על ידי חברת עתאמנה. התובעים לא סתרו גרסה זו. כך, למשל, התובעים לא זימנו למתן עדות את ראשי הצוותים. היעדר קשר זה בין ראשי הצוותים לרמות קציר – מחליש מגרסת התובעים כי הועסקו על ידי רמות קציר. שנית, לא הוכח בפנינו כי לרמות קציר היו פרוייקטים באתרים בהם עבדו התובעים. וליד, בעדותו, ציין כי הפרוייקטים ברמת השרון, הרצליה, חדרה וחיפה – אתרים בהם התברר כי התובעים עבדו - היו של חברת עתאמנה ( עמוד 29 לפרוטוקול, שורות 21-25). הוא לא קשר את הפרוייקטים לרמות קציר. היעדר קשר זה בין המיקום הגיאוגרפי בו בוצעה העבודה לבין רמות קציר – מחליש אף הוא את גרסת התובעים כי רמות קציר העסיקה אותם.

טעם נוסף המביא למסקנה כי רמות קציר לא העסיקה את התובעים, טמון בכך שלא הוכח בפנינו מתי פעלה רמות קציר. וליד הסביר בעדותו כי כאשר פעל באמצעות חברת עתאמנה, עדיין לא היה עובד שכיר ברמות קציר. בהמשך, נהפך לעובד שכיר ברמות קציר ואז הפסיקה פעילותה של חברת עתאמנה ( עדותו בעמוד 30 לפרוטוקול). התובעים – שעליהם נטל השכנוע להראות כי הועסקו על ידי רמות קציר - לא הוכיחו באיזה תקופה פעלה, אם בכלל, רמות קציר, והאם מדובר בתקופה שחפפה – בחלקה או במלואה – את תקופת העסקתם. וליד כלל לא נשאל על כך בחקירתו הנגדית.

בעוד שהתובעים הצליחו להראות קשר לחברת עתאמנה המצביע כי העסיקה אותם, הם לא הצליחו לבסס קשר כזה בנוגע לרמות קציר. הקשר היחידי שהצליחו להקים לרמות קציר, מצא את ביטויו בהכרותם את וליד. אלא שבכך לא די, שכן התובעים לא הראו מה התקופה בה היתה רמות קציר פעילה. בנוסף, העיד וליד כי הועסק על ידי רמות קציר כעובד שכיר בתפקיד של מהנדס ביצוע, וככזה לא היה לו קשר עם פועלים ( עדותו בעמוד 28 לפרוטוקול). גרסתו לא נסתרה. הוא הוסיף והסביר כי שימש בעל מניות ברמות קציר רק החל ממאי 2014 למשך שלושה חודשים ( עדותו בעמודים 27-28 לפרוטוקול). גם גרסה זו של וליד לא נסתרה. התובעים לא הוכיחו כי וליד שימש בעל מניות ברמות קציר לפני חודש מאי 2014. כך, למשל, לא הוצגו בפנינו מסמכים של רמות קציר בענין זה אשר אמורים להיות קיימים ברשם החברות וזמינים לעיון הציבור ( סעיף 43 לחוק החברות, התשנ"ט – 1999). המסמך היחיד שהוצג על ידי התובעים כנספח לכתבי תביעתם הוא תדפיס מידע מרשם החברות, שנתוניו נכונים ליום 21.8.14, שם נרשם כי וליד הוא בעל מניות ברמות קציר. אין בתדפיס זה מידע באשר למועד בו נעשה וליד לבעל מניות באותה חברה. עולה, כי וליד שימש בעל מניות במשך שלושת החודשים האחרונים לתקופת העסקת התובעים. זוהי תקופה זניחה ביחס לכלל תקופת העסקת התובעים. גם אם היה וליד בעל מניות ברמות קציר במשך תקופה קצרה, אין בכך להביא למסקנה כי רמות קציר העסיקה את התובעים.

נטעים כי בעוד שלא הוכח מה היתה תקופת פעילותה של רמות קציר, הרי שכן הוכח בפנינו כי חברת עתאמנה היתה פעילה במהלך כל תקופת העסקתם של התובעים. זאת מאחר והתובעים הוכיחו כי עבדו בכפיפות לראשי הצוותים, וכי ראשי הצוותים היו עובדיה של חברת עתאמנה. לא נטען על ידי התובעים כי ראשי הצוותים עבדו עמם רק בחלק מתקופת ההעסקה. זאת ועוד. הנתבעים לא הביאו ראיות כדי לסתור את המסקנה – העולה מהקשר ששרר בין התובעים לבין ראשי הצוותים שהועסקו על ידי חברת עתאמנה – כי חברת עתאמנה היתה פעילה לאורך כל תקופת העסקתם של התובעים. על כך שחברת עתאמנה פעלה בתקופת העסקת התובעים ניתן ללמוד גם מכך שהיו לה פרוייקטים באותם מקומות גיאוגרפיים שבהם עבדו התובעים.

תחולת צו ההרחבה בענין הבנין
חברת עתאמנה פעלה בתחום עבודות הבניה. התובעים הועסקו על ידה בביצוע עבודות בניה. התובעים לא הוכיחו כי חברת עתאמנה היא חברה בהתאחדות הקבלנים והבונים בישראל ( להלן – ההתאחדות). על כן אין תחולה להוראות ההסכמים הקיבוציים הכלליים בין ההתאחדות לבין הסתדרות העובדים הכללית החדשה ( להלן – ההסתדרות), אלא אם הורחבו בצו לפי סעיף 25 לחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז - 1957. תחת זאת אנו קובעים כי על תנאי העסקת התובעים בחברת עתאמנה חלו הוראות צו ההרחבה בענף הבניין ( להלן – צו ההרחבה) (הגדרת המונחים " מעביד" ו"עובד" בסעיף 6 לצו ההרחבה).

התביעה להפרשי שכר וגמול עבודה בשעות נוספות
התובעים אינם מכחישים כי במהלך עבודתם שולם להם שכר. טענתם היא כי שולם להם שכר שעתי בתעריף קבוע: בשנה הראשונה של 25 ש"ח ובהמשך של 30 ש"ח. הם טוענים כי שולם להם שכר בתעריפים אלו עבור כל אחת מהשעות בהן עבדו בפועל. טענתם הינה כי לא שולם להם מלוא השכר שהגיע להם תמורת עבודתם: זאת בשל זכאותם לגמול עבודה בשעות נוספות ובשל זכאותם לתעריף שכר בהתאם לקבוע בצו ההרחבה ( סעיפים 12-13 לתצהירי התובעים; עדות יעקב בעמוד 19 לפרוטוקול; עדות עמנואל בעמודים 22-24 לפרוטוקול; עדות טקלה בעמוד 25 לפרוטוקול).

התובעים טוענים כי עבדו שישה ימים בשבוע, וכמות השעות החודשית הגיעה ל- 260 שעות ( סעיף 12 לתצהיר עדותם הראשית). בתצהיריהם אין גרסה באשר לכמות השעות היומית. הוברר בפנינו כי במהלך תקופת עבודתם, מילאו התובעים כרטיס שעות עבודה אותו היו מוסרים לראשי הצוותים בתום כל חודש ( עדות יעקב בעמוד 19 לפרוטוקול; עדות עמנואל בעמוד 23 לפרוטוקול). חברת עתאמנה – שעליה מוטלת החובה לנהל פנקס שעות עבודה – לא הציגה בפנינו פנקס כזה המתייחס למי מהתובעים ( סעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה), פרט לפנקס שעות עבודה עבור עמנואל לחודש 7/14- שהיה חודש העסקתו האחרון ( מוצג נ/1; עדות עמנואל בעמוד 24 לפרוטוקול). משלא הוצג בפנינו פנקס שעות עבודה עובר נטל השכנוע אל חברת עתאמנה להראות שהתובעים לא עבדו במתכונת הנטענת על ידם ( סעיף 26 ב לחוק הגנת השכר; ע"ע ( ארצי) 15546-05-11 בוסקילה – נתיבי מעיין אביב בע"מ, פסקה 48 לפסק דינו של השופט איטח (24.2.2015)). חברת עתאמנה, או מי מיתר הנתבעים, לא הציגו כל ראיה המתייחסת לשעות העבודה של התובעים. כך, למשל, לא הובאו למתן עדות ראשי הצוותים. כך, למשל, התובעים – במסגרת עדויותיהם – לא חזרו בהם מגרסתם בתצהיריהם כי עבדו במתכונת של שישה ימים בשבוע, 260 שעות בחודש. כרטיס שעות העבודה של חודש 7/14 המתייחס לתובע עמנואל ( מוצג נ/1) – מצביע כי הרוב המכריע של ימי העבודה היו בני 10 שעות. נכון הדבר כי כרטיס שעות זה אינו מצביע על עבודה במהלך כל החודש, אולם עמנואל הסביר כי בחודש העבודה האחרון לא עבדו חודש מלא ( עדותו בעמוד 24 לפרוטוקול). על כן אנו קובעים כי כרטיס השעות הבודד שהוצג ( מוצג נ/1) אין בו להצביע כי התובעים לא עבדו בצורה רציפה, במתכונת עבודה של חודשים מלאים, במהלך כל תקופת העסקתם. לאור זאת, אנו קובעים כי התובעים עבדו במתכונת של שישה ימים בשבוע, 25 ימים בחודש, 260 שעות עבודה מדי חודש.

על פי צו ההרחבה, שבוע עבודה בענף הבניין הוא בן 42 שעות. מכאן, שחודש עבודה הוא בן 182 שעות ( סעיף 19( ג) לצו ההרחבה). מאחר וחברת עתאמנה לא הציגה פנקס שעות עבודה ולא עמדה בנטל השכנוע להראות כי התובעים לא עבדו במתכונת העבודה הנטענת על ידם, לכל היותר זכאים התובעים לשכר עבודה עבור 242 שעות בחודש, שהם 182 שעות עבודה עבור משרה מלאה בתוספת 60 שעות נוספות ( סעיף 26 ב(ב) לחוק הגנת השכר). בחודש עבודה בן 25 ימים, עסקינן במתכונת עבודה של 9.68 שעות ליום. נתון זה עולה בקנה אחד עם כרטיס השעות לחודש 7/14 המתייחס לעמנואל ( מוצג נ/1), שם עולה כי ברוב ימי העבודה – לרבות בימי שישי – עמדה כמות שעות העבודה על 10 שעות. מתכונת זו משמעה, מדי חודש בן 4.33 שבועות עבודה ( שהם חודש עבודה בן 182 שעות רגילות, חלקי שבוע עבודה רגיל בן 42 שעות- כאמור בסעיף 8 לצו ההרחבה), 182 שעות לפי תעריף 100%; 50 שעות לפי תעריף 125%; ו- 10 שעות לפי תעריף 150%.

באשר לחודש 7/14 – התובעים יעקב וטקלה לא עתרו לתשלום הפרשי שכר בגינו. באשר לעמנואל, יובא בחשבון כי עבד 12 ימי עבודה, כעולה מכרטיס השעות ( מוצג נ/1). כעולה מאותו כרטיס שעות, כל יום כזה יחושב לפי 10 שעות עבודה פרט לתאריך 1.7.14 אשר יחושב לפי 16 שעות, ותאריך 17.7.14 אשר יחושב לפי 8 שעות.

את זכאותם של התובעים לשכר עבודה יש לחשב באופן הבא: בימים א'-ה', זכאים הם לשכר שעתי בתעריף 100% עבור שמונה השעות הראשונות. עבור השעתיים שאחר כך, זכאים הם לתעריף שכר של 125% לכל שעה. באשר לימי שישי, בגין השעתיים הראשונות זכאים התובעים לשכר בתעריף 100%. עבור השעתיים שאחריהן, יש לשלם להם לפי תעריף של 125% לשעה; והחל מהשעה החמישית ועד העשירית- כולל, יש לשלם להם לפי תעריף של 150% ( סעיפים 8 ו-10 לצו ההרחבה; ע"ע ( ארצי) 188/06 בוג'ו – קל בניין בע"מ, פסקה 35 לפסק דינה של השופטת גליקסמן (28.11.2010)).

השכר השעתי המגיע לתובעים, לפי תעריף 100%, לא יכול להיות נמוך מזה הנקוב בצו ההרחבה ( להלן – השכר התעריפי). בכתב התביעה, עתרו התובעים לחישוב השכר התעריפי לפי דרגה 1 ( סעיף 16 לצו ההרחבה; סעיף 27 לכתב התביעה של טקלה; סעיף 26 לכתב התביעה של יעקב; סעיף 27 לכתב התביעה של עמנואל). בתקופה שעד חודש 12/2011 ( כולל) עמד השכר התעריפי השעתי לעובדים בדרגה 1 על סך של 23.9 ש"ח ( שהם 4,350 ש"ח חלקי 182 שעות). בתקופה החל מחודש 1/2012, עמד השכר התעריפי השעתי לעובדים בדרגה 1 על 27.47 ש"ח ( צו הרחבה בענף הבנייה, התשתיות, צמ"ה, עבודות ציבוריות ושיפוצים, י"פ תשע"ב 6369). יש לדחות את טענת התובעים בכתבי תביעתם, לפיה הם זכאים לשכר תעריפי של 26.4 החל מחודש 8/2011. זאת מאחר ולהוראת ההסכם הקיבוצי בין ההתאחדות לבין ההסתדרות מחודש 7/11, שם הוסכם על עדכון השכר התעריפי, לא היה תוקף משלא הורחבה בצו הרחבה. צו כזה ניתן רק בחודש 1/2012. לאור השכר התעריפי כפי שפורט לעיל, אנו קובעים כי השכר השעתי לו היו זכאים התובעים הוא כזה: בתקופה 3/11-12/11 – סך של 25 ש"ח, שהוא התעריף ששולם להם בפועל; בתקופה 1/12-2/12 – סך של 27.47 ש"ח, שהוא השכר התעריפי; ובתקופה 3/12-7/14 – סך של 30 ש"ח, שהוא התעריף ששולם להם בפועל.

מהשכר המגיע לתובעים על פי חישוב זה, יש להפחית את השכר ששולם להם בפועל בגין כמות השעות המובאת בחשבון בתחשיב. כעולה מתצהירי התובעים ומעדויותיהם, בגין כל שעה שעבדו בפועל שולם להם שכר שעתי של 25 ש"ח בשנה הראשונה, ואחר כך שכר שעתי של 30 ש"ח. חברת עתאמנה לא הציגה בפנינו תלושי שכר או פנקס שכר, למרות חובתה לנהל פנקס כזה ( סעיף 24 לחוק הגנת השכר). היא גם לא הציגה ראיה אחרת שיש בה לסתור את גרסת התובעים בנוגע לשכר ששולם להם בפועל. כך, העיד עמנואל כי בתחילה שולם שכר שעתי של 25 ש"ח וכעבור שנה עלה התעריף ל- 30 ש"ח ( עמוד 22 לפרוטוקול). כך, העיד יעקב כי תעריף השכר עמד על 30 ש"ח. נכון הדבר שלא ציין כי היה גם תעריף שכר של 25 ש"ח, אולם יש להניח כי בעדותו בחר להתייחס לתעריף השכר ששולם במרבית תקופת ההעסקה. ממילא גרסתו בתצהירו כי שולם בשנה הראשונה שכר שעתי של 25 ש"ח פועלת לטובת חברת עתאמנה. בכל מקרה, אין בכך כדי להפחית ממשקל גרסת התובעים באשר לשכר ששולם להם בפועל.

לאור העקרונות לחישוב רכיב התביעה להפרשי שכר עבודה, כפי שפורטו לעיל, נפנה עתה לחישוב הפרטני לגבי כל אחד מהתובעים.

באשר לתובעים יעקב וטקלה – ניתן לסכם את נתוני החישוב בטבלה הבאה:

תקופה
סך שעות בערך של 100%
סך שעות בערך של 125%
סך שעות בערך של 150%
תעריף 100% ( בש"ח) אשר מגיע
שכר חודשי מגיע ( ש"ח)
תעריף 100% ( ש"ח) ששולם בפועל
שכר ששולם ( ש"ח) (242 שעות כפול תעריף 100% ששולם בפועל)
יתרה חודשית לתשלום ( ש"ח)
3-12/2011
182
50
10
25
6,488
25
6,050
438
1-2/2012
182
50
10
27.47
7,128
25
6,050
1,078
3/2012-6/2014
182
50
10
30
7,785
30
7,260
525

בתקופה 3/11-12/11, היה זכאי כל אחד מהם לשכר חודשי של 6,488 ש"ח. מסכום זה יש להחסיר 6,050 ש"ח המשקפים שכר ששולם בפועל. היתרה לתשלום מדי חודש היא 438 ש"ח, ולתקופה כולה – 4,380 ש"ח.
בתקופה 1-2/12, היה זכאי כל אחד מהם לשכר חודשי של 7,128 ש"ח. מסכום זה יש להחסיר 6,050 ש"ח המשקפים שכר ששולם בפועל. היתרה לתשלום מדי חודש היא 1,078 ש"ח, ולתקופה כולה – 2,156 ש"ח.
בתקופה 3/12-6/14 היה זכאי כל אחד מהם לשכר חודשי של 7,785 ש"ח. מסכום זה יש להחסיר 7,260 ש"ח המשקפים שכר ששולם בפועל. היתרה לתשלום מדי חודש היא 525 ש"ח, ולתקופה כולה – 14,700 ש"ח.
סך הכל חבה חברת עתאמנה ליעקב ולטקלה, כל אחד בנפרד, בגין הפרשי שכר עבודה, סך של 21,236 ש"ח. לא מצאנו לחייב את חברת עתאמנה בפיצויי הלנת שכר. ראשית, התביעה לפיצויי הלנה התיישנה ברובה. שנית, פסיקת פיצויי הלנת שכר לעולם תהיה בשיקול דעת בית הדין. בנסיבות המקרה, ישא הסכום הפרשי ריבית והצמדה מאמצע התקופה, היינו החל מחודש 11/12.

באשר לתובע עמנואל – עד לחודש 6/14, החישוב זהה לזה של יעקב ושל טקלה. באשר לחודש 7/14, על פי כרטיס השעות ( מוצג נ/1), עבד עמנואל כמות שעות כמפורט להלן:

תאריך
כמות שעות כוללת
שעות 100%
שעות 125%
שעות 150%
תעריף שכר לשעה
השכר המגיע עבור אותו יום
השכר ששולם בפועל ( כמות שעות כפול שכר שעתי של 30 ש"ח)
יתרה יומית לתשלום
1.7.14
16
8
2
6
30
585
480
105
2.7.14
10
8
2
-
30
315
300
15
3.7.14
10
8
2
-
30
315
300
15
4.7.14
10
8
2
-
30
315
300
15
15.7.14
10
8
2
-
30
315
300
15
תאריך
כמות שעות כוללת
שעות 100%
שעות 125%
שעות 150%
תעריף שכר לשעה
השכר המגיע עבור אותו יום
השכר ששולם בפועל ( כמות שעות כפול שכר שעתי של 30 ש"ח)
יתרה יומית לתשלום
16.7.14
10
8
2
-
30
315
300
15

17.7.14
8
8
-
-
30
240
240
-
20.7.14
10
8
2
-
30
315
300
15
21.7.14
10
8
2
-
30
315
300
15
23.7.14
10
8
2
-
30
315
300
15

24.7.14
10
8
2
-
30
315
300
15
27.4.17
10
8
2
-
30
315
300
15

עבור חודש 7/14 חבה חברת עתאמנה לעמנואל סך של 255 ש"ח. סה"כ חבה חברת עתאמנה לעמנואל בגין התקופה 3/11-7/14 סך של 21,491 ש"ח בגין הפרשי שכר. לא מצאנו לחייב את חברת עתאמנה בפיצויי הלנת שכר. ראשית, התביעה לפיצויי הלנה התיישנה ברובה. שנית, פסיקת פיצויי הלנת שכר לעולם תהיה בשיקול דעת בית הדין. בנסיבות המקרה, ישא הסכום הפרשי ריבית והצמדה מאמצע התקופה, היינו החל מחודש 11/12.

פיצויי פיטורים
התובעים טוענים כי פוטרו. יעקב העיד כי וליד אמר לכל התובעים, באותו מעמד, כי העבודה הסתיימה. הדבר היה בהרצליה ( עדותו בעמוד 20 לפרוטוקול). עמנואל העיד כי בחודש 7/14 אמר להם וליד שאין עבודה. בתחילה ציין עמנואל כי הדבר נאמר להם בחדרה. בהמשך – יתכן לאחר שיעקב שנכח באולם אמר לו משהו - שינה גרסתו וטען כי הדבר היה בהרצליה ( עמוד 22 לפרוטוקול). טקלה העיד כי וליד פיטר את התובעים כשהיו בהרצליה לאחר שאמר כי אין עבודה ( עמוד 25 לפרוטוקול). גרסתם זו של התובעים מקובלת עלינו. ראשית, היתה עקביות בין גרסה של כל תובע לבין גרסת יתר התובעים. נכון שעמנואל ציין בתחילה כי הפיטורים היו בחדרה, ואז שינה את גרסתו לכך שהדבר ארע בהרצליה. לטעמנו, אין מדובר בשינוי גרסה מהותי שיש בו להפחית ממשקל טענות התובעים כי פוטרו בחודש 7/14. זאת מאחר וגרסתם של יעקב ושל טקלה נותרה ללא שינוי. אנו קובעים כי הודעת הפיטורים ניתנה לתובעים ביום 5.7.14 – הוא יום עבודתם האחרון של יעקב ושל טקלה. זאת, מאחר ושניהם מציינים בסעיף 21 לתצהיריהם כי הפיטורים היו לאלתר.

נכון גם כי עמנואל מציין בתצהירו כי הועסק עד יום 27.7.14, בעוד שיעקב וטקלה טוענים כי הועסקו עד יום 5.7.14 ( סעיף 4 לתצהיר עמנואל; סעיף 4 לתצהיריהם של יעקב וטקלה). בכך אין להביא למסקנה כי התובעים לא פוטרו יחדיו על ידי וליד. זאת מאחר ואין לשלול אפשרות כי עמנואל – למרות פיטוריו - הועסק עוד מספר ימים בודד מעבר להעסקתם של יעקב וטקלה. יצויין כי עמנואל לא נשאל על כך דבר בחקירתו הנגדית. הנתבעים לא סתרו גרסה זו של התובעים. נזכיר כי גרסת הנתבעים היתה גרסה גורפת לפיה כלל לא העסיקו את התובעים. אנו קובעים איפוא כי התובעים פוטרו על ידי וליד.

מאחר והתובעים פוטרו על ידי חברת עתאמנה, עליה לשלם להם פיצויי פיטורים. התובעים עתרו לחשב את פיצויי הפיטורים על פי שכר קובע של 5,460 ש"ח ( שהם 182 שעות כפול תעריף שעתי של 30 ש"ח). נתון זה מקובל עלינו, שכן אין מדובר בחישוב ביתר.

התובעים יעקב וטקלה עבדו, כל אחד, תקופה של 40 חודשים, ולכן זכאים הם לפיצויי פיטורים בסך 18,200 ש"ח. עמנואל עבד תקופה של 40.9 חודשים, ולכן זכאי לפיצויי פיטורים בסך של 18,610 ש"ח. לא מצאנו לחייב את חברת עתאמנה בפיצויי הלנת פיצויי פיטורים, מהטעמים שכבר פורטו לעיל. תחת זאת, ישאו פיצויי הפיטורים הפרשי ריבית והצמדה. לגבי יעקב וטקלה – הפרשים אלו ימנו החל מיום 6.7.14. לגבי עמנואל – החל מיום 28.7.14.
פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת לפני פיטורים
התובעים טוענים כי פוטרו מבלי שניתנה להם הודעה מוקדמת בכתב לפני פיטוריהם ( סעיף 21 לתצהירי עדותם הראשית). הנתבעים לא סתרו גרסה זו ולא הציגו הודעה בכתב שנמסרה לתובעים לפני פיטוריהם. לאור זאת, זכאים התובעים לפיצוי בגובה שכר חודש אחד ( סעיפים 4(4) ו- 7(א) לחוק הודעה מוקדמת). העובדה שעמנואל הועסק עוד מספר ימים לאחר הודעת הפיטורים – אינה מאיינת את זכאותו לפיצוי כאמור. זאת מאחר וחובתה של עתאמנה היתה ליתן לו - וליתר התובעים – הודעה מוקדמת בכתב, דבר שלא עשתה ( סעיף 2( ג) לחוק הודעה מוקדמת).

משכך, על חברת עתאמנה לשלם לכל אחד מהתובעים סך של 5,460 ש"ח בגין פיצוי בשל אי מתן הודעה מוקדמת בכתב לפני פיטורים. סכום זה ישא הפרשי ריבית והצמדה. לגבי יעקב וטקלה – הפרשים אלו ימנו החל מיום 6.7.14. לגבי עמנואל – החל מיום 28.7.14.

פיצוי בגין פיטורים שלא כדין
התובעים טוענים כי פוטרו מבלי שקויים להם קודם לכן שימוע ( סעיף 24 לתצהירי עדותם הראשית). גרסתם זו לא נסתרה, לרבות לא במהלך חקירתם הנגדית.

על חברת עתאמנה מוטלת היתה החובה לקיים לתובעים שימוע, להודיע להם כי בכוונתה לפטרם, ולשמוע את עמדתם בענין זה טרם שקיבלה החלטה סופית לפטרם ( ע"ע ( ארצי) 1290/02 מדינת ישראל – שדה, פסקה 31 לפסק הדין (6.3.2003)). אף כי נמסר לתובעים במועד פיטוריהם כי העבודה הסתיימה, לא הוברר בפנינו כי לחברת עתאמנה לא היו כלל פרויקטים באותה תקופה שבהם יכולה הייתה אולי להעסיק את מי מהתובעים. הנטל בעניין זה מוטל על חברת עתאמנה- והיא לא עמדה בו. מכאן שאין לומר כי קיומו של שימוע היה דבר מיותר. בשל מחדלה של חברת עתאמנה לקיים שימוע כאמור, יש לחייבה לשלם לכל אחד מהתובעים פיצוי בגובה שכר עבודה חודשי אחד של 5,460 ש"ח.

פדיון חופשה
גרסתם של התובעים הינה כי במהלך כל תקופת העסקתם, לא שהו בחופשה בתשלום ולא שולם להם פדיון חופשה ( סעיף 27 לתצהירי עדותם הראשית). גרסה זו לא נסתרה על ידי הנתבעים. בין השאר, חברת עתאמנה לא הציגה בפנינו פנקס חופשה שאותו היה עליה לנהל ( סעיף 26 לחוק חופשה שנתית, התשי"א – 1951).

תוך שהם מתבססים על סעיף 37 לצו ההרחבה, עתרו התובעים יעקב וטקלה לתשלום פדיון חופשה של 40 ימים. עמנואל עתר לתשלום פדיון חופשה של 41 ימים. אין מדובר בחישוב ביתר, ויש לקבלו.

פדיון החופשה יחושב לפי תעריף יומי של 218.40 ש"ח ( שהם 182 שעות רגילות, בתעריף של 30 ש"ח, חלקי 25 ימי עבודה בחודש). משכך, אנו מחייבים את חברת עתאמנה לשלם ליעקב ולטקלה, כל אחד בנפרד, פדיון חופשה בסך 8,736 ש"ח בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 6.7.14. כן אנו מחייבים אותה לשלם לעמנואל פדיון חופשה בסך 8,954 ש"ח בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 28.7.14.

דמי הבראה
התובעים טוענים כי לא שולמו להם דמי הבראה ( סעיף 30 לתצהירי עדותם הראשית). הנתבעים לא סתרו זאת. כך, למשל, חברת עתאמנה לא הציגה בפנינו פנקס שכר ממנו ניתן ללמוד כי שולמו לתובעים דמי ההבראה. התובעים עותרים לתשלום 14 ימי הבראה לפי תעריף יומי של 374 ש"ח. אין מדובר בחישוב ביתר, ולכן יש לקבלו.

משכך, אנו מחייבים את חברת עתאמנה לשלם לכל אחר מהתובעים דמי הבראה בסך 5,236 ש"ח. סכום זה ישא הפרשי ריבית והצמדה. לגבי יעקב וטקלה – הפרשים אלו ימנו החל מיום 6.7.14. לגבי עמנואל – החל מיום 28.7.14.

דמי חגים
התובעים טוענים כי במהלך תקופת העסקתם לא שולמו להם דמי חגים ( סעיף 33 לתצהירי עדותם הראשית). גרסתם עלתה בקנה אחד עם עדותו של יעקב בה ציין כי שולם להם שכר אך כנגד שעות עבודה בפועל ( עדות יעקב בעמוד 19 לפרוטוקול). הנתבעים לא סתרו גרסה זו של התובעים. כך, למשל, לא הוצג בפנינו פנקס שכר ממנו ניתן ללמוד כי שולמו דמי חגים.

התובעים עתרו לתשלום דמי חגים בגין 25 ימי חג, אשר פורטו בכתבי התביעה וכן לתשלום עבור שלושה ימי בחירה. הנתבעים לא חלקו על החישוב. בדיקה של תאריכי החגים הנקובים בכתבי התביעה, מעלה כי אכן מדובר בימי חג שלא נפלו בימי המנוחה השבועית ( סעיף 40( ה) לצו ההרחבה). בנוסף, התובעים לא עתרו לתשלום עבור ימי חג בשלושת חודשי העסקתם הראשונים ( סעיף 40( ב) לצו ההרחבה).

חישוב התשלום עבור ימי חג ובחירה יעשה באופן הבא:
בשנת 2011 – חמישה ימי חג ויום בחירה אחד, סה"כ שישה ימים, לפי תעריף יומי של 182 ש"ח ( שהם 182 שעות רגילות כפול 25 ש"ח לשעה, חלקי 25 ימי עבודה), סה"כ 1,092 ש"ח.
בשנים 2012 ו- 2013 – בכל אחת מהשנים – שמונה ימי חג ויום בחירה אחד, סה"כ תשעה ימים, לפי תעריף יומי של 218.40 ש"ח ( שהם 182 שעות רגילות כפול 30 ש"ח לשעה, חלקי 25 ימי עבודה), סה"כ 1,965.60 ש"ח לכל שנה, ובסה"כ לתקופה – 3,931 ש"ח.
בשנת 2014 – ארבעה ימי חג לפי תעריף יומי של 218.40 ש"ח ( שהם 182 שעות רגילות כפול 30 ש"ח לשעה, חלקי 25 ימי עבודה), סה"כ 873.60 ש"ח.

לאור זאת, אנו מחייבים את חברת עתאמנה לשלם לכל אחד מהתובעים דמי חגים בסך של 5,897 ש"ח. סכום זה ישא הפרשי ריבית והצמדה. לגבי יעקב וטקלה – הפרשים אלו ימנו החל מיום 6.7.14. לגבי עמנואל – החל מיום 28.7.14.

פיצוי בגין אי הפרשת כספים לקרן פנסיה
על פי סעיפים 24-26 לצו ההרחבה, היה על חברת עתאמנה להפריש עבור התובעים לקרן פנסיה, בגין חלק מעסיק לתגמולים, סך חודשי השווה ל- 6% מהשכר המבוטח, אשר לא אמור להיות נמוך מהשכר התעריפי. חברת עתאמנה, או מי מהנתבעים, לא הציגו בפנינו אסמכתאות לכך שבוצעו הפרשות עבור התובעים לקרן פנסיה. משכך, יש לחייב את חברת עתאמנה לשלם לתובעים פיצוי בגובה ההפרשות שהיתה אמורה חברת עתאמנה להפריש בגין חלק מעסיק לתגמולים.

החישוב יעשה על בסיס שכר מבוטח כמפורט להלן: בגין שנת 2011 (10 חודשי עבודה) – שכר חודשי של 4,550 ש"ח ( שהם 182 שעות רגילות כפול 25 ש"ח לשעה); בגין חודשים 1-2/2012 – שכר חודשי של 5,000 ש"ח ( שהם 182 שעות רגילות כפול 27.47 ש"ח לשעה); בגין התקופה 3/2012-6/2014 (28 חודשי עבודה) – שכר חודשי של 5,460 ש"ח ( שהם 182 שעות רגילות כפול 30 ש"ח לשעה). בנוגע לעמנואל – יובא בגין חודש 7/14 שכר מבוטח של 2,880 ש"ח ( שהם 12 ימי עבודה, כפול 8 שעות רגילות בכל יום, כפול 30 ש"ח לשעה).

לאור האמור לעיל, אנו מחייבים את חברת עתאמנה לשלם ליעקב ולטקלה, כל אחד בנפרד, פיצוי בגין אי הפרשת כספים לקרן פנסיה בסך של 12,503 ש"ח, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מאמצע התקופה, היינו החל מחודש 11/12. כמו כן אנו מחייבים אותה לשלם לעמנואל פיצוי כאמור בגובה 12,676 ש"ח, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מאמצע התקופה, היינו החל מחודש 11/12.

פיצוי בגין אי הנפקת תלושי שכר
הוברר בפנינו כי במהלך כל תקופת העסקתם, לא הנפיקה חברת עתאמנה לתובעים תלושי שכר. בכך פעלה בניגוד להוראת סעיף 24 לחוק הגנת השכר. אין מדובר במחדל נקודתי, כי אם במחדל שהתמשך לאורך תקופה העולה על שלוש שנים. אין גם מדובר במחדל שהתייחס לתובע אחד, כי אם לשלשת התובעים יחדיו. לאור התקופה הארוכה והרצופה שבה נמנעה חברת עתאמנה מלהנפיק לתובעים תלושי שכר, חזקה היא כי הפרה חובתה זו ביודעין ( סעיף 26 א(ב)(2) לחוק הגנת השכר). חברת עתאמנה, או מי מהנתבעים, לא סתרו חזקה זו. הנתבעים לא טענו כלל כי הונפקו לתובעים תלושי שכר.

מחדלה של חברת עתאמנה להנפיק לתובעים תלושי שכר, מקבל נופך חמור בנסיבות המקרה עת עסקינן בתובעים שהם עובדים זרים וככאלה נחשבים מוחלשים. בנסיבות אלו, יש לקבל את תביעת התובעים ברכיב זה ולחייב את חברת עתאמנה לשלם לכל אחד מהם פיצוי לדוגמא בסך 10,000 ש"ח ( סעיף 26 א(ב)(1) לחוק הגנת השכר).

אחריותו של וליד
יש לדחות את טענת התובעים בדבר הרמת מסך ההתאגדות בין חברת עתאמנה ורמות קציר לבין וליד. העובדה כי חברת עתאמנה העסיקה את התובעים מבלי ששילמה להם את כל זכויותיהם הכספיות, ואף הגדילה לעשות ולא הנפיקה להם תלושי שכר – אין בה כדי להצדיק הרמת מסך ההתאגדות. חברת עתאמנה, כמי שהעסיקה את התובעים, היא שצריכה לשאת בחבות בגין מחדליה אלו. באשר לרמות קציר- משהכרענו כי זו לא היתה מעסיקתם של התובעים, ממילא לא הוכחה עילה להרמת מסך ההתאגדות, ולהטלת אחריות על וליד.

תנאי להרמת מסך ההתאגדות בין וליד לבין שתי החברות הוא שיוכח כי שתי החברות הן חדלות פרעון ( ע"ע ( ארצי) 304/09 העמותה לקידום הספורט הנשי, הנוער והמגזר הערבי בהפועל תל-אביב – שיינפלד, פסקה 48 לפסק דינה של השופטת רוזנפלד (16.2.2012)). התובעים לא הוכיחו זאת. נכון שהוברר בפנינו כי חברת עתאמנה אינה פעילה כיום ( דברי ב"כ הנתבעים בעמוד 15 לפרוטוקול; עדות וליד בעמוד 30 לפרוטוקול). אלא שבכך שחברה זו אינה פעילה, אין ללמד בהכרח כי היא חדלת פרעון. וליד, בחקירתו הנגדית, לא נשאל על מצבה הכלכלי של חברת עתאמנה. בנוגע למצבה הכלכלי של רמות קציר, לא הובאה בפנינו ראיה כלשהי היכולה ללמד כי זו חדלת פרעון. נבהיר, כי גם לו ראיה כזו היתה מוצגת בפנינו, לאור הכרעתנו כי רמות קציר לא שימשה כמעסיקתם של התובעים, לא היתה לכך שום נפקות לעניין הרמת מסך והטלת אחריות על וליד.

זאת ועוד. לא הוכחו במקרה דנן נסיבות חריגות שיצדיקו את הרמת מסך ההתאגדות. כך, למשל, לא הוכח בפנינו כי וליד הפסיק את פעילותה של חברת עתאמנה והעביר פעילות זו לרמות קציר על מנת להונות את התובעים. לא הוכח כי הפעילות של חברה אחת עברה לחברה השניה. בענין זה הכחיש וליד בעדותו כי היתה העברת פרוייקטים מחברת עתאמנה לרמות קציר ( עדותו בעמוד 31 לפרוטוקול). גם לא הוכח שחברת עתאמנה הפסיקה להעסיק את ראשי הצוותים, וכי רמות קציר החלה להעסיקם במקומה בשלב כלשהו. וליד כלל לא נשאל על כך בחקירתו הנגדית. ראשי הצוותים גם לא הובאו על ידי התובעים למתן עדות. עצם העובדה כי וליד שימש במשך שלושה חודשים בעל מניות ברמות קציר, אינה מצביעה כי היתה כאן העברת פעילות מחברת עתאמנה לרמות קציר במסגרת הקמת חברות סדרתית.

כך, למשל, אין בפנינו מקרה שבו חברת עתאמנה העסיקה את התובעים מבלי שהיתה לה יכולת, בזמן אמת, לשלם להם את שכרם. התובעים העידו כי שכרם שולם להם בזמן אמת ובצורה רציפה. נכון הדבר כי בתביעה כאן עתרו הם לתשלום זכויות כספיות שונות. אלא שבכך אין כדי להצביע כי בזמן שהועסקו על ידי חברת עתאמנה, לא יכולה היתה חברת עתאמנה לשלם להם את שכרם.

סוף דבר
אנו מחייבים את חברת עתאמנה לשלם לתובע יעקב את הסכומים הבאים:
הפרשי שכר עבודה בסך של 21,236 ש"ח בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.11.12.
פיצויי פיטורים בסך 18,200 ש"ח בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 6.7.14.
פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת לפני פיטורים בסך 5,460 ש"ח בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 6.7.14.
פיצוי בגין אי קיום שימוע בסך 5,460 ש"ח.
פדיון חופשה בסך 8,736 ש"ח בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 6.7.14.
דמי הבראה בסך 5,236 ש"ח בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 6.7.14.
דמי חגים בסך 5,897 ש"ח בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 6.7.14.
פיצוי בגין אי הפרשת כספים לפנסיה בסך 12,503 ש"ח בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.11.12.
פיצוי בגין אי הנפקת תלושי שכר בסך 10,000 ש"ח.

אנו מחייבים את חברת עתאמנה לשלם לתובע עמנואל את הסכומים הבאים:
הפרשי שכר עבודה בסך של 21,491 ש"ח בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.11.12.
פיצויי פיטורים בסך 18,610 ש"ח בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 28.7.14.
פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת לפני פיטורים בסך 5,460 ש"ח בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 28.7.14.
פיצוי בגין אי קיום שימוע בסך 5,460 ש"ח.
פדיון חופשה בסך 8,954 ש"ח בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 28.7.14.
דמי הבראה בסך 5,236 ש"ח בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 28.7.14.
דמי חגים בסך 5,897 ש"ח בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 28.7.14.
פיצוי בגין אי הפרשת כספים לפנסיה בסך 12,676 ש"ח בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 28.7.14.
פיצוי בגין אי הנפקת תלושי שכר בסך 10,000 ש"ח.

אנו מחייבים את חברת עתאמנה לשלם לתובע טקלה את הסכומים הבאים:
הפרשי שכר עבודה בסך של 21,236 ש"ח בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.11.12.
פיצויי פיטורים בסך 18,200 ש"ח בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 6.7.14.
פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת לפני פיטורים בסך 5,460 ש"ח בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 6.7.14.
פיצוי בגין אי קיום שימוע בסך 5,460 ש"ח.
פדיון חופשה בסך 8,736 ש"ח בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 6.7.14.
דמי הבראה בסך 5,236 ש"ח בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 6.7.14.
דמי חגים בסך 5,897 ש"ח בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 6.7.14.
פיצוי בגין אי הפרשת כספים לפנסיה בסך 12,503 ש"ח בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 6.7.14.
פיצוי בגין אי הנפקת תלושי שכר בסך 10,000 ש"ח.

כמו כן תשלם חברת עתאמנה לכל אחד מהתובעים, בנפרד, הוצאות משפט בסך כולל 1,000 ש"ח וכן שכ"ט בא-כוחו בסך כולל 10,000 ש"ח.

התביעה כנגד וליד וכנגד רמות קציר – נדחית בזאת. לאור העובדה כי הנתבעים - כולם יחדיו – הכחישו כי התובעים העוסקו על ידי מי מהם מעולם – דבר שהתברר כלא נכון לאור קביעתנו כי התובעים הועסקו על ידי חברת עתאמנה – איננו פוסקים הוצאות לטובת וליד או לטובת רמות קציר בשל דחית התביעה כנגדם. בנסיבות המקרה, גם איננו פוסקים הוצאות למי מהנתבעים בשל דחית תביעתו של יוהאנס.

לצדדים מוקנית, תוך 30 ימים מעת שיומצא להם פסק הדין, זכות לערער עליו בפני בית הדין הארצי לעבודה בירושלים.

ניתן היום, ל' תשרי תשע"ז, (01 נובמבר 2016), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

גב' מרים נשר
נציגת מעסיקים

אסף הראל, שופט

מר מרדכי רון
נציג עובדים