הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בחיפה סע"ש 29138-06-15

לפני כב' השופט נוהאד חסן
נציגת ציבור (עובדים): גב' אהובה מטסרו
נציג ציבור (מעסיקים): מר עמירם אלון

התובעת
אביר (י.ש.) שרותי בטחון אזרחיים בע"מ, ח.פ. 514593268
ע"י ב"כ: עו"ד רן פינגרר
-
הנתבעים
.1 תרו תעשיה רוקחית בע"מ, ח.פ. 520022906
ע"י ב"כ: עו"ד נחום פיינברג ואח'

.2 ע.מי.ש.ב. שרותים בע"מ, ח.פ. 510802325
ע"י ב"כ: עו"ד עודד גיל

.3 אריה קוברין
ע"י ב"כ: עו"ד יוסי חכם ואח'

פסק דין

עניינה של התביעה שבפנינו היא התחייבותו של מר אריה קוברין -הנתבע 3, לשמירה על סודיות ואי תחרות במסגרת הסכם עבודה עליו חתם עם התובעת וכן תביעה כנגד הנתבעות 1 ו-2 בגין "גרם הפרת חוזה" של הנתבע 3 כלפי התובעת.

הצדדים לתביעה :
א. התובעת- "חב' אביר (י.ש) שירותי ביטחון אזרחיים בע"מ", המספקת שירותי ביטחון בין היתר באמצעות קב"טים (להלן - התובעת/חב' אביר).
ב. הנתבעת מס' 1 - חברת "תרו תעשיה רוקחית בע"מ", חברה לייצור תרופות (להלן - הנתבעת 1/ חב' תרו).
ג. הנתבעת מס' 2 - "עמישב שירותים בע"מ" - חברה העוסקת בין היתר במתן שירותי אבטחה (להלן - נתבעת 2/חב' עמישב).
ד. הנתבע מס' 3 - מר אריה קוברין - עבד כקב"ט אצל התובעת והוצב מטעם התובעת כקב"ט אצל הנתבעת 1 (להלן - אריה/העובד).

להלן עיקר העובדות הצריכות לענייננו:

1. ביום 9.7.13, חתמה התובעת עם אריה, על הסכם העסקה שנוסח על ידה ובין היתר הוסכם, כי אריה יעבוד כקב"ט באתרים אליהם ישלח על ידה (נספח א' לתצהיר התובעת).
על פי סעיף 5 להסכם, כל צד רשאי להביא את ההסכם לידי גמר בהודעה מוקדמת ב התאם לחוק.
בסעיפים 45-49 להסכם העובד התחייב לשמור על "סודות החברה".
בסעיף 51 להסכם, התחייב אריה כי במשך 12 חודשים לאחר סיום העסקתו יימנע מלעבוד כקב"ט או לתת שירותים בתמורה או ללא תמורה לספקים וללקוחות של התובעת, או לכל גוף או אדם הקשור לעסקי התובעת, בין במישרין ובין בעקיפין, בתמורה או שלא בתמורה, אלא אם נתנה לו את אישורה לכך.
בסעיף 52 להסכם נקבע כי במקרה בו אריה יפר את סעיף 51 להסכם, הוא ישלם לתובעת פיצוי מוסכם על סך 100,000 ₪.

2. באשר ליחסים בין התובעת לבין הנתבעת 1: ביום 1.10.13, נחתם זיכרון דברים בין התובעת לבין הנתבעת 1 - במסגרתו הוסכם בין היתר, כי התובעת תספק לנתבעת 1 קב"ט, והנתבעת 1 מצדה התחייבה שלא להעסיק באופן ישיר או עקיף את הקב"ט שהוצב אצלה ולא כל עובד אחר שהוצב אצלה מטעמה של התובעת במהלך ההתקשרות ולא עד שנתיים מתום ההתקשרות:

"1. חב' אביר תספק שירותי קב"ט ... למפעל תרו ...
2. תמורת ביצוע השירותים תשלם תרו: ...
3. החוזה הינו לתקופה של 12 חודשים החל מיום 1.10.2013 וכלה ביום 30.9.2014 ...
4. ...
5. תרו מתחייבת שלא להעסיק באופן ישיר ו/או עקיף את הקב"ט ו/או ממלא מקומו ו/או מי מעובדי אביר לא במהלך ההתקשרות ולא עד שנתיים מתום ההתקשרות. "

3. ביום 1.10.13, אריה הוצב על ידי התובעת, לשמש קב"ט אצל הנתבעת 1.

4. לגרסת אריה, בסוף שנת 2013 , נפתחה בפניו הזדמנות לעבודה בחו"ל ובנסיבות שנוצרו בעבודה, כשהוא מרגיש שיש בכוונת התובעת לפטרו, "הקדים תרופה למכה" והודיע לתובעת על התפטרותו בדואר אלקטרוני מיום 1.1.14 (נספח ב' לתצהירו).
לאחר הודעתו, זומן לפגישה במסגרתה התבקש לחזור בו מהתפטרותו ולהמשיך לעבוד אצל התובעת והוסכם שאריה לא ימשיך בתפקידו אצל הנתבעת1, והוא שובץ לעבוד באתרים אחרים.

5. ביום 9.1.14, אריה הוחלף בעובד אחר לשמש כקב"ט בנתבעת 1 והוא הועבר לעבוד כקב"ט באתרים אחרים מטעם התובעת .

6. ביום 14.3.14, הסתיימה התקשרות החוזית בין התובעת לבין הנתבעת 1. בין היתר נטען כי סיום החוזה בא בעקבות ערעור היחסים שבין התובעת לבין אריה.

7. ביום 20.7.14, במסגרת דיון שכר הוחלט על העלאה בשכרו של אריה, בד בבד הוסכם, שככל שאריה לא ישלים 12 חודשי עבודה ממועד העלאת השכר שקיבל, הוא מתחייב להחזיר לתובעת את סך ההעלאה שקיבל (נספח ג' לתצהיר נתבע 3).

8. אריה זומן לשימוע לפני פיטורים מהתובעת ליום 20.10.14.
ביום 19.10.14 אריה הודיע לתובעת כי הוא מוותר על השימוע אליו זומן. וביום 20.10.14 נמסר לאריה מכתב פיטורים .

9. ביום 20.10.14, בשעה 14:56 אריה שלח מסרון לסמנכ"ל הטכני של הנתבעת 1- איציק ברוך (להלן-איציק), אשר בזמנים הרלוונטיים לתביעה היה אחראי על היבט האבטחה בנתבעת 1. אריה הכיר את איציק מהתקופה בה הוצב לעבוד כקב"ט אצלם בחברה.
במסרון הודיע אריה לאיציק כי הוא "מסיים לעבוד באביר... אם תשמע משהו מתאים אשמח".
איציק השיב לו במסרון: "או. קיי. בשמחה. אבדוק עם חברת עמישב".
זה המקום לציין, כי בשלב זה חברת עמישב (הנתבעת 2), ספקה שירותי אבטחה לנתבעת 1 לאחר שהתובעת סיימה את התקשרות החוזית עם הנתבעת 1 ב- 14.3.14.

10. ב-26.10.14 אריה חזר לעבוד אצל הנתבעת 1 כקב"ט והפעם באמצעות חברת עמישב. לאחר שהקב"ט בנתבעת 1 התפטר מעבודתו.

11. בכתב התביעה, עילות התביעה של התובעת מושתתות על חוזה העסקה בינה לבין אריה (הנתבע 3), וגם על חוזה למתן שירותי אבטחה בינה לבין חב' תרו- הנתבעת 1. לטענת התובעת, בתקופה שבין העברת אריה מתפקידו כקב"ט בתרו, לבין מועד פיטוריו, רקמו תרו ואריה את העסקתו אצלה באמצעות חב' עמישב שזכתה במכרז, וזאת הם עשו יחד בחוסר תום לב ובניגוד לחוזים עליהם חתמו כל אחד בנפרד אל מול התובעת. התובעת העריכה את נזקיה כמפורט להלן:
100,000 ₪ - פיצוי מוסכם בהתאם להסכם העסקה עם הנתבע 3.
100,000 ₪ - פיצוי מוסכם ע"פ חוק עוולות מסחריות.
336,000 ₪ - נזק ישיר עקב ביטול התקשרות חוזית עם הנתבעת1 (שכר חוזי
אילו לא היה ביטול הסכם התקשרות).
150,000 ₪ - נזק עקב פגיעה במערך ההתקשרות בין התובעת לבין עובדיה.
100,000 ₪ - פגיעה במוניטין עקב נסיבות האירוע.
סה"כ 786,000 ₪ . אולם בשל צרכי תשלום אגרה העמידה את תביעתה על סך 450,000 ₪ בלבד.

12. הנתבעות 1 ו-2 הגישו בקשה לסילוק התביעה על הסף כנגדן, מחמת חוסר סמכות עניינית של בית הדין לעבודה לדון בתביעה, בשעה שלטענתן לא התקיימו מעולם יחסי עובד מעסיק בינן לבין התובעת ואף לא התקשרות מסחרית כלשהי עם התובעת. לטענתן, עילות התביעה כמו גם הסעד הנתבע אינם קשורים בסכסוך עבודה, אלא עם אריה- הנתבע 3 בלבד שהיה עובד של התובעת.

13. ביום 18.1.17 ניתנה החלטה במסגרת בקשה לסילוק התביעה על הסף כנגד הנתבעות 1 ו-2 ונקבע כי בית הדין לעבודה אינו מוסמך לדון בתביעה בעילת "הפרת חוזה", הפרת חובה חקוקה" ופיצוי מכוח "חוק עוולות מסחריות" אלא בין עובד למעסיקו. על החלטה זו לא הוגש ערעור. לפיכך נותרה בידנו הסמכות לדון בטענות התובעת כנגד הנתבע3 וכנגד הנתבעות 1 ו-2 רק בעילת "גרם הפרת חוזה שלא כדין" .

להלן עיקר טענות הצדדים בסיכומיהם:
טענות התובעת

14. לטענת התובעת, אריה (הנתבע 3) הפר את תנאי חוזה העבודה כלפיה, בכך שלאחר התפטרותו כביכול חבר לנתבעת 2 על מנת לחזור לעבוד אצל הנתבעת1 שלא באמצעות התובעת, אלא באמצעות חברה אחרת. אריה הפר "הסכם עבודה אישי" שנכרת עמו ובעיקר סעיפים 51 – 52 להסכם העסקה.

15. התובעת טוענת כי הוכחה עילת גרם הפרת חוזה כנגד הנתבעות 1 ו-2 בגין הפרת חוזה מצד אריה הנתבע3,, ובמיוחד סעיף 5 להסכם בין התובעת לבין הנתבעת1, וגם כנגד הנתבעת 2, וזאת בעת שהן גרמו להפרת חוזה בדרך של "קנוניה" וחוסר יושר קיצוני.

16. לטענת התובעת, על פי הסכם העסקה עם הנתבע 3, והסכם התקשרות עם הנתבעת 1, כל אחד לחוד, התחייבו כלפי התובעת שלא להעסיק את הנתבע 3 בתום תקופת ההתקשרות שלו איתה.

17. התובעת טוענת כי הנתבעים כולם יחד נהגו בשיטת פעולה משולבת של "קנוניה" כנגדה, ובהעסקת העובד בשיטה של מרמה ,הטעיה ותרמית והסתרת מידע ממנה, על מנת להעסיק את העובד באופן ישיר, ובכך נגרמה לתובעת נזק כלכלי.

18. לטענת התובעת, כנגד הנתבעים 1 ו-3 הוכח עילת התביעה של הפרת הסכם העסקה, ולכן יש לחייבם כל אחת בנפרד לשלם לה 100,000 ₪ . כנגד הנתבעים 2 ו-3 לטענתה הוכחה עילת התביעה של גרם הפרת חוזה, באופן שהנתבעת 2 גרמה להפרת חוזה בין התובעת לנתבע3 וגם להפרת חוזה בין הנתבעת 1 לבין התובעת ולכן יש לחייב את כל הנתבעים ביחד וכל אחד לחוד בסך כולל של 336,000 ₪ .

טענות נתבעת 1

19. לטענת הנתבעת 1, תאוריית הקונספירציה שגיבשה התובעת, הינה מופרכת, פרנואידית ולא נתמכת באף ראיה. מועמדותו של הנתבע 3 כקב"ט אצלה מטעם הנתבעת 2, נשקלה רק לאחר פיטוריו של הנתבע 3 מהתובעת.

20. לטענת הנתבעת 1, ישנן עובדות שאינן שנויות במחלוקות:

  1. העובד פוטר מהתובעת ביוזמתה של התובעת.
  2. הקב"ט אשר הוחלף על ידי העובד, התפטר מיוזמתו מהנתבעת 1.
  3. העובד פנה לנתבעת 1, בעניין חיפוש עבודה רק לאחר פיטוריו מהתובעת

ביום 20.10.14, וזאת עולה בבירור מתאריך הודעת הוואטסאפ שנשלחה (נספח 7 לתצהיר הנתבעת 1).

עובדות אלה הן אבני הדרך בהשתלשלות העניינים כך שלא מדובר ב"מזימה" אשר תוכננה מראש.

21. התובעת התעלמה באופן מוחלט ובחוסר תום לב מסילוק על הסף של מרבית עילות התביעה וממשיכה היא לעתור בסיכומיה לסעדים שסולקו על הסף. כך ממשיכה היא לטעון לסכום של 100,000 ₪ מהנתבעת1, כאשר סכום זה הוגדר בכתב התביעה כ"פיצוי מוסכם עפ"י חוק עוולות מסחריות" עילה אשר סולקה על הסף. כמו גם עותרת היא לסך של 336,000 ₪ מכל הנתבעות יחד, בשעה שסכום זה הוגדר בכתב התביעה "נזק ישיר עקב ביטול ההתקשרות עם הנתבעת 1". כאשר לבית הדין סמכות לדון רק בעילת "גרם הפרת חוזה"

22. לטענת הנתבעת 1, התובעת הגבילה באופן נרחב ביותר את עיסוקו של הנתבע 3 למשך 12 חודשים לאחר סיום תקופת עבודתו אצלה –"התניה מגבילה" ואף כללה בהסכם העסקתו פיצוי מוסכם במקרה של הפרת התניה המגבילה בסך 100,000 ₪ ללא הוכחת נזק. עמידה בתניה המגבילה משמעה הותרת העובד ללא אפשרות לעבוד בתחום עיסוקו במשך 12 חודשים.

23. הנתבעת 1 טוענת, כי התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה על מנת להצדיק את "התניה המגבילה". התובעת לא הוכיחה בהתאם להלכת צ'ק פוינט כי התובע היה שותף לסוד מסחרי שהיה לה, והוא עבר הכשרה מיוחדת על ידה' וכי העובד קיבל תמורה מיוחדת עבור הגבלת עיסוקו. משעה שהוכח כי 'התניה המגבילה' עומדת בניגוד לדין היא איננה אכיפה, לא ניתן להפר אותה ולא יכולים להתקיים היסודות של "גרם הפרת חוזה".

טענות הנתבעת 2 :

24. הנתבעת 2 טוענת, כי אם נתבסס רק על כתב התביעה ועל החלטת בית הדין, לא נותרה לתובעת ולו עילת תביעה אחת כלפיה, היות שלא בא בעילות התביעה המקוריות "גרם הפרת חוזה".

25. טוענת הנתבעת 2, כי מעבר לנדרש תתייחס לתניית איסור תחרות גורפת- מקום שלא ניתנה תמורתה תמורה מיוחדת ושלא באה להגן על סודות מסחריים בעלי משמעות, הינה חסרת תוקף. בעניין זה הנתבעת 2 מצטרפת לטענות הנתבע 3 בסיכומיו.

26. הנתבעת 2 טוענת, כי גם אם נמצא שהייתה הפרת הסכם כלפי התובעת, ברור לחלוטין שהיא לא זו שגרמה להפרה, היות שהעובד פנה ביוזמתו לנתבעת 1 והיא זו שהפנתה אותו אליה (לנתבעת 2). הנתבעת 2 לא יזמה כל פניה לעובד ולכן אם הייתה הפרת הסכם, היא באה מכיוונו של העובד כלפי התובעת.

27. גורם "הידיעה" בעוולת גרם הפרת חוזה, לא התקיים בקשר לנתבעת 2, משום שהיא לא ידעה על תניית אי התחרות, ולא צריכה הייתה לדעת על סעיף זה והתובעת נמנעה מלהביא זאת לידיעתה. די בכך שאחד מיסודות העוולה לא מתקיים ,אין עוד להידרש לשאלה האם התקיימו היסודות האחרים. לטענתה, התנהלותה הייתה בתום לב מוחלט, היא לא פנתה לעובד ולא ידעה ולא דווח לה על הסכם ההעסקה בין העובד לבין התובעת.

טענות הנתבע 3

28. טוען העובד (הנתבע 3), כי בהסכם בין התובעת לנתבעת 1, הוסכם בין היתר, כי "הצדדים רשאים להביא הסכם זה לידי סיום בכל עת ומכל סיבה שהיא, בהודעה מוקדמת בכתב", מכאן שבהפסקת ההתקשרות ביניהן אין כל הפרה. העדים מטעם התובעת שהיו יכולים לשפוך אור על טענותיה לא הוזמנו לעדות. העובד החל לחפש עבודה רק לאחר שפוטר ביום 20.10.14 ולכן פנה לנתבעת1 ביום זה (בהודעת וו אטסאפ). ומשהתברר כי בחופף למועד פיטורי העובד, התפטר הקב"ט שעבד בנתבעת1, התפנה מקום והעובד נקלט לעבודה בנתבעת1 ב-26.10.14. ובכך "תאוריית המזימה" שעליה התבססה התובעת התמוטטה לחלוטין.

29. התובעת מבקשת מהנתבע 3 פיצוי מוסכם בהתאם להסכם העסקה שנחתם ביניהם, אך תמוהה בעיניו, מדוע כורכת התובעת את הנתבע 3 ביחד עם הנתבעת 1 בתביעה לסעד של פיצוי בסך 336,000 ₪ . מעבר לכך שלא הוכחה הפרת חוזה עם הנתבעת 1, וגם לא הוכח נזק, מדובר בעילה שאינה בסמכות בית הדין וביחס לנתבע 3 זוהי הרחבת חזית .

30. את ה"פיצוי מוסכם" האמור בסעיף 52 להסכם העסקה, ניתן לתבוע אך ורק במידה ויופר סע' 51 להסכם העבודה, דהיינו, הפרת הסכם סודיות ואי תחרות. כתב התביעה לא מייחס לנתבע 3 הפרת חובת סודיות, משכך מתייתר הדיון בשאלה האם הופרו סעיפים אחרים.

31. לטענת הנתבע 3, סעיף 51 לחוזה הינו בטל היות שהינו חוזה פסול והוא בניגוד לסע' 30 לחוק החוזים ופוגע בחופש העיסוק שהינו ערך יסוד חוקתי ובעיקרון התחרות החופשית. ככול שעסקינן בהגבלת תחרות שמבקשת להצדיק הגנה על סוד מסחרי, הרי שהתובעת לא הוכיחה קיומו של סוד, שהנתבע היה שותף לסוד, וגם לא הביאה כל ראיה שהנתבע3 הפר את הסוד ונגרם נזק כתוצאה מגילוי הסוד.

32. על פי הלכת צ'ק פוינט, בהיעדר תמורה בעד אי תחרות, מקום בו מדובר בעובד זוטר של התובעת אשר שכרו במועד חתימה על החוזה עמד על 7,000 ₪ ברוטו בלבד, כאשר העובד לא הוכשר על ידי התובעת, ואת קורס הריענון המקצועי שעבר במהלך עבודתו אצל התובעת מימן מכיסו הפרטי , דין תניית אי תחרות להתבטל, ובוודאי שלא ניתן לתבוע מכוחה.

33. לטענת הנתבע 3, בניגוד לעמדת התובעת, לאורך ההליך דנן הוכח תום ליבו של התובע אשר פוטר מהעבודה על ידי התובעת אשר לא הביאה כל ראיה להוכחת טענתה בעניין זה, ואילו לקוחות התובעת הרהיבו שבחים והמלצות על התובע. מה גם שהתובע קיבל העלאת שכר זמן קצר בטרם פוטר, והוא החל לעבוד בנתבעת 1 באמצעות הנתבעת 2, רק לאחר שפוטר מהתובעת.

34. הנתבע 3 טוען, כי חומר הראיות מלמד שהתובעת היא זו שנוהגת בחוסר תום לב בהתנהגותה האגרסיבית ומנהלת את עסקיה באופן דורסני כלפי עובדיה, תוך שהיא אינה בוחלת באמצעים לרבות הכנסת סעיף אי תחרות בלתי חוקי לחוזה העסקה ופיצוי מוסכם של לא פחות מ-100,000 ₪ על הפרת סעיף זה, לכל עובדיה ללא יוצא מן הכלל. לטענתו, העובדים בענף השמירה והאבטחה הינם עובדים מוחלשים ולא בכדי צו ההרחבה בענף השמירה חל גם על קבטי"ם ומנבטי"ם, ואת התובע שהיה עובד זוטר והשתכר 7,000 ₪ בלבד בחודש, מבקשת התובעת להגביל באגרסיביות.

35. הנתבע 3, מבקש לדחות את התביעה כנגדו ולחייב את התובעת בהוצאות ריאליות, היות שמדובר בתביעת סרק המונעת משיקולים זרים כנגד עובד מוחלש אשר כל חטאו הוא רצונו לעבוד ולפרנס את משפחתו.

העדים והראיות בתיק

36. מטעם התובעת העיד מר יניב מלך, בעלים ומנכ"ל חברת אביר בע"מ (להלן: "מר יניב מלך").

37. מטעם הנתבעת 1 העיד מר איציק ברוך, הסמנכ"ל הטכני של חברת תרו בע"מ, ובזמנים הרלוונטיים לתביעה הוא היה אחראי על היבט האבטחה בתרו (להלן- "מר איציק ברוך").

38. מטעם הנתבעת 2 העיד עו"ד עדי מנחם שהינו הסמנכ"ל וגם יועץ משפטי של חברת עמישב שירותים בע"מ.

39. הנתבע 3 מר אריה קוברין העיד בפנינו.

דיון והכרעה
המסגרת הנורמטיבית

40. סעיף 5 ל חוק עוולות מסחריות.... מגדיר את המונח "סוד מסחרי" כך:
"'סוד מסחרי', 'סוד' – מידע עסקי, מכל סוג, שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על ידי אחרים, אשר
סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על פני מתחרהו, ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמירת סודיותו".

סעיף 6(א) ל חוק עוולות מסחריות קובע :
"לא יגזול אדם סוד מסחרי של אחר".

סעיף 6 (ב) לחוק עוולות מסחריות, קובע כי גזל סוד מסחרי הוא אחד מאלה:
"(1) נטילת סוד מסחרי ללא הסכמת בעליו באמצעים פסולים, או שימוש בסוד על ידי הנוטל; לענין זה אין נפקא מינה אם הסוד ניטל מבעליו או מאדם אחר אשר הסוד המסחרי נמצא בידיעתו;
(2) שימוש בסוד מסחרי ללא הסכמת בעליו כאשר השימוש הוא בניגוד לחיוב חוזי או לחובת אמון, המוטלים על המשתמש כלפי בעל הסוד;
(3) קבלת סוד מסחרי או שימוש בו ללא הסכמת בעליו, כאשר המקבל או המשתמש יודע או שהדבר גלוי על פניו, בעת הקבלה או השימוש, כי הסוד הועבר אליו באופן האסור על פי פסקאות (1) או (2), או כי הסוד הועבר אל אדם אחר כלשהו באופן אסור כאמור לפני שהגיע אליו."

41. הגבלת חופש העיסוק של עובד והגדרתם של סודות מסחריים זכו לדיון מקיף בבית המשפט העליון בפסק דין סער (ב- ע"א 6601/96 AES Systems Inc נ' סער פ"ד נד(3) 850 (להלן- "פס"ד סער"). ולאחר מכן בבית הדין הארצי לעבודה בפסק דין צ'ק פוינט (ב- ע"ע 164/99 דן פרומר וצ'ק פוינט טכנולוגיות תוכנה בע"מ נ' רדגארד בע"מ, פד"ע לד 294 (להלן: " פס"ד צ'ק פוינט").

בפס"ד סער נפסק להלכה, כי תניה בחוזה העסקה המגבילה את חופש העיסוק של העובד לאחר סיום עבודתו בלא להגן על "אינטרס לגיטימי" של המעסיק (הכוונה לאינטרס "קנייני" של המעסיק או "מעין קנייני"), אלא להגן על אינטרס האי תחרות בלבד, היא בטלה בהיותה נוגדת את "תקנת הציבור" . ובלשונו של כב' הנשיא (בדימוס) ברק:
"את עמדתי ניתן לסכם בארבע הפרופוזיציות האלה: ראשית, תניה בין מעביד לעובד המגבילה את חופש העיסוק של העובד לאחר סיום עבודתו בלא להגן על "אינטרסים לגיטימיים" של המעביד, היא בטלה בהיותה נוגדת את "תקנת הציבור"; שנית, "האינטרס הלגיטימי" של המעביד – הנותן תוקף לתניה המגבילה את חופש העיסוק של העובד – הוא האינטרס ה"קנייני" או "מעין קנייני" של המעביד בסודותיו המסחריים וברשימת לקוחותיו (עד כמה שהיא סודית). רשימה זו אינה סגורה, ובקביעתה של רשימת "האינטרסים הלגיטימיים" יש להתחשב ביחסי האמון שבין עובד למעביד, בהילכות המסחר
הראויות ובחובת תום-הלב וההגינות שבין עובד למעביד; שלישית, ההגנה הניתנת ל"אינטרסים הלגיטימיים" של המעביד אינה מוחלטת. היקפה נקבע על-פי מבחנים של סבירות ומידתיות, המתחשבים במועדה, בתחומה ובסוגה של ההגבלה; רביעית, ככלל, אין למעביד "אינטרס לגיטימי" שעובדו לא יתחרה בו לאחר סיום עבודתו. על-כן הגבלת חופש העיסוק של המעביד המגשימה אך את האינטרס של המעביד שעובדו לא יתחרה בו ("אי-תחרות כשלעצמה") נוגדת את תקנת הציבור. בטלותה של הגבלה זו נובעת מהיעדר "אינטרס לגיטימי" ביסודה, ועל-כן, ככלל, אין מקום כלל לבחון את סבירותה או את מידתיותה של אותה הגבלה."

בפס"ד צ'ק פוינט נקבע כי :
"'סוד מסחרי' אינו מילת קסם. על מעסיק הטוען לקיומו של 'סוד מסחרי' להוכיח את קיומו. היינו, עליו לתאר ולפרט מהו הסוד. אין להסתפק בתיאור כללי או בטענה כללית על קיומו של 'סוד', כפי שאירע במקרה דנן, אלא יש להצביע לדוגמא על תוכנה, פורמולה, נוסחה מסוימת, רשימת לקוחות מסוימת תהליך מסויים וכו'. במסגרת הוכחת ה'סוד המסחרי' על המעסיק הקודם להוכיח גם את היקפו ואת הזמן שעליו להיוותר בגדר 'סוד'. יתרה מזו, על המעסיק הקודם להוכיח, כי מדובר ב'סוד' וכי הוא נקט באמצעים סבירים במטרה להבטיח את שמירת הסוד המסחרי, כגון: חשיפתו בפני עובדים הזקוקים לו לצורך עבודתם ואי חשיפתו לעובדים אחרים או שמירת החומר במקום מוגן".

42. כאמור, על פי הלכה פסוקה בעניין הגבלת עיסוקו של עובד נקבע כי, ככלל, לא יינתן תוקף לתניה חוזית המגבילה את עיסוקו של עובד, אלא אם יעמוד המעסיק בנטל ויוכיח כי התניה מגנה על "אינטרס לגיטימי" שלו. ואם יוכיח המעסיק "אינטרס לגיטימי"- לא די בכך, על בית הדין לבחון את סבירות התניה (משך זמן ההגבלה, היקפה, התחום הגיאוגרפי עליו היא חלה וכד').

43. בענייננו קיימת התחייבות חוזית של העובד- הנתבע 3, להגבלה גורפת על עיסוקו, וזה לשון תניית האי תחרות בחוזה העסקה של העובד כלפי התובעת:
"העובד מצהיר ומתחייב כי כל עוד יועסק ע"י החברה ובתקופה של 12 חודשים שלאחר סיום העסקתו , מכל סיבה שהיא , לא יעבוד, בשכר או ללא שכר , או יתן שירותים לכל גוף שהוא או אדם כלשהו, הקשור לעסקי החברה בין במישרין או בעקיפין, בתמורה או שלא בתמורה, לרבות לקוחות וספקי החברה , אלא באישור החברה, בכתב בלבד.
העובד מצהיר כי במידה ויעשה כן יהא עליו לפצות את החברה בסך 100 אלף ₪ ללא הוכחת נזק ישיר או עקיף."

44. כאמור, הנתבע 3 חתם על חוזה העסקה במסגרתו הוא נדרש להתחייב להגביל את עיסוקו במשך 12 חודשים לאחר סיום העסקתו אצל התובעת "בכל גוף שהוא או אדם כלשהו הקשור לעסקי החברה בין במישרין או בעקיפין, בתמורה או שלא בתמורה, לרבות לקוחות וספקי החברה". לטענת התובעת, העובד הפר את חוזה העסקה, בכך שמיד לאחר פיטוריו חזר לעבוד אצל לקוחה שלה חברת תרו (הנתבעת1), באמצעות חברה אחרת (הנתבעת 2). לטענת התובעת, העובד הפר את "הסכם עבודה אישי" שנכרת עמו. לטענתה, הנתבעים כולם יחד עשו "קנוניה" כנגדה בהעסקת העובד בחברת תרו באמצעות חברת אבטחה אחרת.

45. בפס"ד צ"ק פוינט, נקבע להלכה, באילו נסיבות יש להגביל את חופש העיסוק של עובד לשעבר. בית הדין הארצי קבע באילו מקרים ניתן לאכוף את תניית הגבלת העיסוק בחוזה עבודה? נקבע כי "חופש עיסוק ותחרות חופשית אינם עקרונות מוחלטים. כנגדם עומדים אינטרסים של כלל החברה ושל המעסיק הקודם הראויים אף הם להגנה. על החברה להגן על קניינו הרוחני של המעסיק, בפרט מפני עובד שיעשה בו שימוש שלא כדין. כמובן, שעיקר ההגנה נעשה באמצעות רישום פטנטים או זכויות יוצרים. אולם, מערכת המשפט מגנה על קניינו של המעסיק גם בעת דיון בתובענות, שמטרתן להגביל עובד שעבד אצל מעסיק מלמסור סודות מסחריים השייכים לו."
נקבע כי הגבלת עיסוקו של העובד תתאפשר באם יוכח:

  1. שהעובד נחשף ל"סוד מסחרי" השייך לחברה בה עבד.
  2. העובד עבר הכשרה מיוחדת והמעסיק השקיע משאבים מיוחדים ויקרים בהכשרתו ובעקבות זאת התחייב העובד לעבוד אצלו למשך תקופה מסוימת.
  3. ניתנה לעובד תמורה מיוחדת עבור הגבלת העיסוק.
  4. בנסיבות בהן העובד ומעסיקו החדש נהגו שלא בתום-לבם (החובה לנהוג בתום-לב וחובות האמון חלות על העובד אף ללא תניה חוזית מפורשת).

נקבע בפסק הדין, כי ארבעת הנסיבות הנ"ל אינן מהוות רשימה סגורה, כאשר הכלל המנחה הוא, שאין ליתן תוקף לתניית הגבלת עיסוק בחוזה עבודה אלא אם כן מתקיימת אחת מהנסיבות כמפורט לעיל. יצוין, כי אין בקיומה של אחת הנסיבות הנ"ל כדי לחייב את בית-הדין ליתן תוקף לתניית הגבלת עיסוק וההכרעה תיעשה על-פי מכלול העקרונות והאינטרסים הנוגעים לעניין ועל-פי מכלול הנסיבות הפרטניות של המקרה.

46. סעיף 5 לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999, מגדיר מהו "סוד מסחרי":
"סוד" - מידע עסקי, מכל סוג, שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על ידי אחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על פני מתחריו, ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו"

בפסיקה נקבעו מספר מבחנים לצורך הקביעה בשאלה, האם מידע מסוים מהווה סוד מסחרי אם לאו: המידע צריך להקנות יתרון מסחרי לבעליו (ת"א 184/93 זנלכל בע"מ נ' פרי טעים בע"מ, פ"מ נ"ה (1) 313.) המידע צריך להיות סודי ולא נגיש לציבור או מידע שיצירתו וגיבושו כרוכים בהשקעה של זמן, ממון ומאמץ ( ת"א 2056/06 במברגר רוזנהיים בע"מ נ' יורם, ניתן ביום 26.6.2012.; יש להביא בחשבון את החיסכון בהשקעה למי שנגלה לו הסוד המסחרי ( ע"ע (ארצי) 1141/00 הר זהב שירותי מזון בע"מ – פודליין בע"מ, פד"ע לח 72.)
עוד נפסק, כי ככל שמדובר בידע כללי ובמיומנות מקצועית שנרכשו במהלך העבודה, אינטרס הציבור מחייב כי באלה יוכל העובד להשתמש גם אצל מעסיק אחד או כעצמאי. לא כן לגבי סודות מסחריים מיוחדים האופייניים לעסק ספציפי, אשר השימוש בהם על ידי העובד עשוי לגרום נזק למעסיק. לגבי אלה האחרונים, זכאי המעביד להגנה (דב"ע -טועמה- טכנו גומי ליסצקי בע"מ פד"ע כה 227 (1992).

47. בענייננו, בחוזה העסקה בין התובעת לבין העובד תחת הכותרת "סודות החברה" נרשם:
"העובד מאשר כי תפקידו חייב את החברה למסור לידיעתו מידע רגיש וסודי בקשר לעסקי החברה ו/או עסקי לקוחותיה, וכי הוא נדרש לשמור על מידע זה כמידע סודי ולנקוט בו בכללי זהירות וסודיות. העובד מתחייב לא למסור לאחר או לעשות כל שימוש בידע, בשיטת עבודה, מחירים מסמכים, תנאי העסקת עובדים ושמותיהם ובכל מידע או מסמך הנוגע לעסקיה של החברה או לעסקי לקוחותיה.
...
כל ידיעה אשר תגיע לעובד במהלך עבודתו ו/או עקב עבודתו בחברה, תחשב לסוד החברה והאיסור האמור בסעיף הקודם יחול גם עליה."

בכתב התביעה טענה התובעת (בסעיף 4.3), כי במהלך העבודה נחשף העובד למידע כגון: חשדות אודות מנהלים/עובדים/קבלנים בתרו; "מקורות מידע" אצל תרו אשר מסרו מידע לתובעת באמצעותו,; התובע נחשף לפעילות בלתי תקינה שהייתה בנתבעת1; פעילות מודיעינית של התובעת בתחומים הנוגעים לתרו ועוד.
התובעת העלתה טענות כלליות בכל הנוגע להחזקת "סוד מסחרי". התובעת לא הבהירה מהו אותו "מידע" "או "שיטות פעולה" בהן נקטה שבשל ייחודם ניתן להגדירם כסוד מסחרי. בחוזה העסקה ייחסה התובעת להגדרת סוד מסחרי שלה, ל"מחירים מסמכים, תנאי העסקת עובדים ושמותיהם ובכל מידע או מסמך הנוגע לעסקיה של החברה או לעסקי לקוחותיה". ובמילים אחרות, כל העובדים שעובדים אצל התובעת מהזוטר שבהם ועד העובדים הבכירים , על פי שיטתה של התובעת נחשפים הם לסודות מסחריים שלה כי די בכך שהם נחשפים למסמכים , למחירים ומכירים את חבריהם לעבודה ואת רשימת לקוחותיה של התובעת.
הבעלים ומנכ"ל התובעת הודה בעדותו כי לכל עובדי החברה קיימת 'תניית אי תחרות' בחוזה העסקה (עמ' 20 שורה 10 לפ').
התובעת לא הביאה ולו בדל של ראיה לשמץ של "סוד מסחרי" אשר בבעלותה. כבר נפסק בפס"ד צ'ק פוינט, כי 'סוד מסחרי' אינו מילת קסם. על מעסיק הטוען לקיומו של 'סוד מסחרי' להוכיח את קיומו. היינו, עליו לתאר ולפרט מהו הסוד. אין להסתפק בתיאור כללי או בטענה כללית על קיומו של 'סוד', כפי שעשתה התובעת, אלא היה עליה להצביע לדוגמא על תוכנה, פורמולה, נוסחה מסוימת, רשימת לקוחות מסוימת תהליך מסויים וכד'. במסגרת הוכחת ה'סוד המסחרי' על התובעת להוכיח את היקפו של "הסוד" ואת הזמן שעליו להיוותר בגדר 'סוד'. משלא עשתה כן התובעת, לא עלה בידה להוכיח כי היא מחזיקה ב"סוד מסחרי"

יתרה מזו, התובעת הודתה כי כל העובדים שלה נחשפו ל"סוד המסחרי" כביכול, ולכן את כולם החתימה על תניית אי תחרות. אולם, "סוד מסחרי" נחשב ככזה, כאשר מדובר במידע המצוי בידי המעסיק בלבד, והוא אינו נחלת הכלל ואינו ניתן לגילוי בנקל. בדרך-כלל מדובר במידע המצוי בידי חלק קטן מעובדי המעסיק, כגון: בידי ההנהלה הבכירה או בידי מנהלי מחלקת השיווק (ראו: פס"ד צ'ק פוינט). במקרה דנן, הוכח שאין לתובעת כל 'סוד מסחרי' אחרת הייתה נוקטת באמצעים במטרה להבטיח את שמירת הסוד המסחרי, ולכול הפחות הייתה דואגת שחשיפת הסוד תהיה רק בפני עובדים הזקוקים לו לצורך עבודתם ולא לכלל העובדים כפי שעשתה התובעת. גם היה מצופה מהתובעת שתשמור על ה"סוד" במקום מוגן.

די בכך שהתובעת חשפה את ה"סוד" בפני כלל עובדיה מהעובד הזוטר ביותר ועד הבכיר מוביל למסקנה כי לא מדובר ב"סוד מסחרי" כהגדרתו בחוק.
בית המשפט העליון הוסיף וקבע בפס"ד סער:
"ככלל התחייבות עירומה לאי תחרות, שאינה מגנה על אינטרסים של המעביד, מעבר לאינטרס אי התחרות "כשלעצמו" (כגון אינטרסים שלו בשמירה על סודות מסחריים ורשימת לקוחות), אינה מעצבת "אינטרס לגיטימי" של המעביד, ודינה להיפסל בהיותה נוגדת את "תקנת הציבור""

במקרה דנן, אין כל ספק, שמדובר בתניית אי תחרות "ערומה" שאין מאחוריה כלום ושום דבר מלבד, הגבלת תחרות, כפי שביטא זאת מנכ"ל התובעת בעדותו "... אני מגביל את העיסוק של כל העובדים" ללא כל אבחנה .

התובעת הגדילה לעשות כאשר לא עשתה כל אבחנה בין העובדים גם ביחס לסעיף ה"פיצוי מוסכם" בסך 100,000 ₪ בשל הפרת תניית אי תחרות, מבלי שעשתה הבחנה בין המזכירות, הקבטי"ם והסמנכ"ל ללא קשר לשיעור שכרם ולרמת החשיפה למידע אצל התובעת (עמ' 28 משורה 30 לפ'). מה שמוביל גם כן למסקנה, כי לא מדובר בהגנה על "סוד מסחרי", אלא בסעיף "הרתעה" ,קרי תניית אי תחרות עירומה שבאה להגן על התחרות כשלעצמה בתובעת, כי לא הוכח שהיא מגנה על "אינטרס לגיטימי" של התובעת.

48. התובעת טענה כי שילמה בעבור העובד קורסים, הדרכות והכשרות. אולם בעדותו הודה מנכ"ל התובעת, כי עבור קורס מנבטי"ם שעבר התובע בטרם החל לעבוד בתובעת הוא שילם בעצמו וגם בעבור הכשרה שעבר תוך כדי עבודה אצלה התובע שילם בעצמו, היות שהתובעת איננה זקוקה להכשרה מעין זו (עמ' 16 שורה 31 לפ'). התובעת לא צירפה חשבונית או בדל של ראיה להוכחת טענתה, כי נשאה בעלויות הכשרת מיוחדת לתובע (ראה גם עמ' 19 משורה 3 לפ').
לא נטען ואף לא הוכח כי התובעת שילמה לעובד תמורה מיוחדת עבור הגבלת עיסוקו.

49. לאור האמור, משהגענו למסקנות: שלא הוכח כי בידה של התובעת "סוד מסחרי" הראוי להגנה בתניית אי תחרות של העובד, וגם אם היה כזה, לא נטען ואף לא הוכח שהעובד גילה את הסוד המסחרי למתחרים של התובעת. העובד גם לא עבר הכשרה מיוחדת במימון התובעת וגם לא שולמה לו תמורה מיוחדת עבור הגבלת עיסוקו לתקופה של 12 חודשים לאחר פיטוריו. לפיכך, בהתאם ובכפוף להוראות החוק והפסיקה אנו קובעים כי מדובר בהתחייבות עירומה לאי תחרות, שלא באה להגן על אינטרסים של התובעת, מעבר לאינטרס אי התחרות "כשלעצמו", ולכן דינה של תניה זו בחוזה העסקה להיפסל בהיותה נוגדת "תקנת הציבור".

50. לאחר שהגענו למסקנה שעסקינן בתניית אי תחרות 'ערומה' בחוזה העסקה, דינה להתבטל היות שהיא נוגדת "תקנת ציבור". ומשבוטלה תניית אי התחרות, אין הפרת חוזה מצד העובד כלפי התובעת , ומשכך דין התביעה להידחות כנגד הנתבע 3.

51. באשר לטענת "גרם הפרת חוזה", המדובר בעילה נזיקית שאינה מותנית בקיומם של יחסי עובד מעסיק בין הצדדים המתדיינים. גם במקרה זה, טוענת התובעת כי ה"גורם" להפרת החוזה בינה כמעסיקה לבין עובד לשעבר שלה, הוא צד חיצוני לחוזה העבודה, שגרם במעשיו או במחדליו, להפרת החוזה בינה לבין העובד (דב"ע נא/3-96 יעקב סימס - בנימין יוחננוף, פד"ע כד, 199).

52. משקבענו כי בוטלה "תניית האי תחרות" בחוזה העבודה של העובד והיא אינה בעלת תוקף מחייב, ממילא לא יכולה לקום מכוחה עילה של "גרם הפרת חוזה" מצד הנתבעות 1 ו-2 כלפי התובעת .

53. התובעת אף לא עמדה בנטל להוכיח הפרה של חוק עוולות מסחריות, וממילא לא הביאה בדל של ראיה ולא הוכיחה כל נזק שנגרם לה כתוצאה מעבודתו של העובד אצל הנתבעת 1 באמצעות הנתבעת 2. לא הוצג כל פירוט לגבי שיעור הנזקים שנגרמו לתובעת לטענתה, וכל הנזקים שנתבעו הם על פי "הערכת" החברה בלבד (עמ' 24 משורה 23 לפ').

54. באשר לטענת התובעת כי הנתבעות רקמו "קנוניה" ופעלו יחד לגרום להפסקת עבודתו של העובד (נתבע3) אצל התובעת. גם טענה זו לא הוכחה כלל, כאשר התובעת לא טרחה לצרף ראיה כלשהי לתמיכה בטענה זו. מר יניב מלך הבעלים של התובעת, הסביר בעדותו כי באשר לטענה שהנתבעים "עשו יד אחת" הכוונה למסרון שאריה העובד שלח לנתבעת 1 והוסיף :"אני מעריך שכאשר ייחקרו הנתבע 3 והנציגים המכובדים של עמישב ואיציק ברוך, ייחשפו דברים נוספים שקשורים בעדויות שלהם. המסרון מתייחס בין היתר לביטוי "עשו יד אחת" (עמ' 23 משורה 19 לפרוטוקול).
ברם, מהראיות שהוצגו לתיק עולה, כי אריה הודיע לתובעת שהוא מוותר על שימוע לפני פיטורים באמצעות דואר אלקטרוני ששלח ביום 19.10.14 בשעה, 18:28 . ואילו המסרון אליו התייחס ניר מלך מנכ"ל התובעת, נשלח על ידי אריה למנהל הנתבעת 1 רק לאחר שקיבל הודעת פיטורים מהתובעת ביום למחרת ב- 20.10.14 בשעה 15:13, ובמסגרת אותו מסרון, ברר על אפשרויות העסקה. קרי, לא הוכח כי העובד גרם לפיטוריו מתוך מטרה לעבור לעבוד בחברה מתחרה, כל שהוכח בפנינו שהעובד פנה לנתבעת1 במטרה למצוא עבודה כדי להמשיך להתפרנס וזאת עשה רק לאחר שפוטר על ידי התובעת. בעדויות הנתבעים 1 ו-2 לא נחשפו "דברים נוספים" המעידים על קנוניה כביכול כנגד התובעת כפי שחשב יניב מלך מנכ"ל התובעת (עמ' 23 שורה 19 לפרוטוקול).

55. לאור האמור, גם התביעה כנגד הנתבעות 1 ו-2 דינה להידחות.

56. בית הדין הארצי בפסק דין ע"ע 48431-02-11 משה חננאל נ' אינטרפייס פרטנרס אינטרנשיונל, לימיטד ואח' שניתן ב- 15.9.14 , דן בהרחבה, בעניין החיוב בהוצאות והשיקולים באשר לפסיקת הוצאות. בפסק הדין נקבע כי הרציונל העומד ביסוד מדיניות בית הדין לעבודה לפסוק הוצאות בשיעור מתון הוא מניעת חסמים שימנעו או יקשו על מימוש זכויות שנקבעו בחוקי המגן.

57. באותו עניין הודגש כי רציונל זה אינו מתקיים בכל הליך שבסמכות בית הדין לעבודה, למשל, עת מדובר בהתדיינות על הפרת הוראות חוק עוולות מסחריות. כאשר המדובר בתביעה שמאפיינה הם עסקיים מסחריים, יש מקום לפסוק הוצאות בשיעור גבוה יותר, תוך התייחסות למרכיבים נוספים כגון, סכום התביעה והיחס בינו לבין הסכום שנפסק בסופו של יום, סיכויי התביעה, מורכבות התביעה, התנהלות בעלי הדין וכדומה.

58. לאחר שבחנו את מכלול הנסיבות בתיק, לרבות קבלת הבקשה לדחייה על הסף ברוב עילות התביעה, סכום התביעה והעובדה כי התביעה נדחתה בכללותה הן מחמת תנייה לא חוקית בחוזה העסקה והן בהיעדר הוכחה בכל מרכיבי התביעה, אנו מחייבים את התובעת לשלם לכל אחד מהנתבעים סך של 15,000 ₪ (סה"כ 45,000 ₪) בגין הוצאות משפט, סכומים אשר ישולמו לכל אחד מהנתבעים בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

59. זכות ערעור לבית הדין הארצי בתוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין.

ניתן היום, י"ז כסלו תש"פ י"ז כסלו תש"פ, 15/12/2019 בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

גב' אהובה מטסרו
נציגת ציבור עובדים

נוהאד חסן, שופט
אב"ד

מר עמירם אלון
נציג ציבור מעסיקים