הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בחיפה סע"ש 26014-10-17

05 מאי 2020

לפני:

כב' השופט בועז גולדברג
נציג ציבור (עובדים) מר דב אייזיק
נציג ציבור (מעסיקים) מר אפרים וינשטוק

התובעת
רים פהד עלי
ע"י ב"כ: עו"ד אומיה סאלח – סרחאן
-
הנתבעים

  1. סעיד סאלח חברה להפצה, שיווק ומסחר בע"מ
  2. סעיד זייד סאלח
  3. אל דאוחה אקסטרא בע"מ

ע"י ב"כ: עו"ד וג'די אבו אלהיג'א ואח'

פסק דין

לפנינו תביעתה של רים פהד עלי (להלן: "התובעת"). התובעת הועסקה כקופאית במרכול בכפר מג'ד אלכרום, החל מיום 5.7.12 ועד ליום 25.10.16. הבעלים של מרכול זה התחלפו לאורך התקופה והם הנתבעים 1-3. לטענת התובעת, היא הועסקה לאורך כל התקופה באותו מקום עבודה על אף שינוי הבעלים וכי הנתבעות 1 ו- 3 הינן חברות שבשליטתו של הנתבע 2 וכי מדובר בעסק משפחתי אחד.
המחלוקת בין הצדדים נטושה אודות; נסיבות סיום העסקתה של התובעת, תחולת צו ההרחבה בענף רשתות המזון, וזכאותה של התובעת לרכיבי השכר והפיצויים שהיא עותרת לקבלתם במסגרת תביעה זו.

העובדות הצריכות לעניין:
הצדדים הגישו תצהירים וחומר רב. שמענו את הצדדים, את עדיהם ואת באי-כוחם. עיינו במסמכים ובראיות שהניחו לפנינו. לאור המחלוקות הרבות בין הצדדים נכריע להלן ונתאר את הרקע העובדתי כפי שזה הוכח לפנינו:

רקע כללי:

התובעת הועסקה כקופאית במרכול במג'ד אל כרום החל מיום 5.7.12 ועד יום 25.10.16 ברצף (כעולה מתצהירה אשר לא נסתר). מרכול זה החליף בעלים מהנתבעת 1 דרך הנתבע 2 לנתבעת 3, כמפורט מטה:
כשהחלה התובעת לעבוד, הבעלים של המרכול היתה "סעיד סאלח חברה להפצה, שיווק ומסחר בע"מ", (להלן: "הנתבעת 1"), בתקופה שבין יולי 2012 לבין דצמבר 2014, במשך כ- 30 חודשים.
החל מחודש ינואר 2015 ועד לחודש יולי 2015, במשך 7 חודשים, היה הבעלים של המרכול מר סעיד זייד סאלח, (להלן: "הנתבע 2")
בתקופה שבין אוגוסט 2015 לבין אוקטובר 2016, הבעלים של המרכול היתה "אל דאוחה אקסטרא בע"מ", (להלן: "הנתבעת 3").
עובדות אלו אינן במחלוקת, למעשה, והן מבוססות לא רק על הצהרת הנתבעים (ס' 4 לתצהיר הנתבע 1, ס' 3-4 לתצהיר הנתבע 2) אלא גם על תלושי השכר שהונפקו ע"י הנתבעים 1-3 בתקופות השונות. על משמעות חילופי המעסיקים נרחיב בהמשך.

התובעת עבדה במשמרות לאורך כל תקופת עבודתה במרכול.
מספר שעות עבודתה של התובעת היה תלוי בכמות המשמרות שביצעה כל חודש. יחד עם זאת, התובעת מתארת בתביעתה, דפוסי העסקה שחוזרים על עצמם לאורך כל תקופת העסקתה. כך לטענתה, ביצעה שעות נוספות כאשר עבדה פעמיים בחודש במשמרות רצופות החל משעה 09:00 ועד השעה 23:00; ב-3 הימים הראשונים של חודש ינואר עבדה שעות נוספות בספירת מלאי; ובימי חג בהם עבדה עד שעות מאוחרות וביצעה שעות נוספות. כפי שנפרט מטה, חלק מדפוס זה עולה גם מדוחות הנוכחות שהוצגו לפנינו.
הצדדים הסכימו לצרכי ייעול הליך זה "כי היקף משרתה הממוצע של התובעת בכל תקופת עבודתה הוא 80%" (עמ' 10, ש' 3-4 לפרוטוקול).
הנתבעים 1 ו -2 לא ניהלו דוחות נוכחות, הנתבעת 3 החלה לנהל דוחות נוכחות החל מחודש אוגוסט 2015. על הנפקות שנייחס לדוחות נוכחות אלו נדון בהמשך.
אין מחלוקת בין הצדדים כי שכרה של התובעת שולם במזומן (פרט לשכרה האחרון עבור חודש אוקטובר 2016, אשר שולם בהמחאה. שכר זה של התובעת שולם בהתאם לשכר המינימום, נספח 1 לתצהיר התובעת). כאן המקום להקדים ולציין שהתובעת טוענת ששולם לה שכר נמוך משכר המינימום. הנתבעים מכחישים טענה זו.
הנתבעים לא הפרישו עבור התובעת כספים לקופת הפנסיה (עמ' 5, ש' 29 לפרוטוקול).
היחסים בין הצדדים הגיעו לסיומם ביום 25.10.16. לטענת התובעת הוחלף תפקידה מ-"קופאית" ל-"סדרנית מדפים", והיא התנגדה לכך, אז עזבה את מקום העבודה ולא חזרה. הנתבעים טוענים כי התובעת עזבה את העבודה לאחר שעומתה עם סרטונים המתעדים מעשי גניבה שביצעה (סעיפים 11-13 לתצהיר הנתבע 2).
ביום 1.11.16, הנתבעת 3 שלחה לתובעת מכתב נושא כותרת "היעדרותך והתפטרותך מהעבודה", לפיו היא רואה בתובעת כמי שהתפטרה מעבודתה.
על נסיבות סיום ההעסקה נדון ונכריע – בהמשך.

במהלך ישיבת ההוכחות הראשונה מיום 7.10.19, (עמ' 10, ש' 5-10 לפרוטוקול) הסכימו הצדדים לגבי חלק מרכיבי התביעה, אותם העמידו על סכומים מוסכמים כדלקמן:
"
באשר לחגים – מוסכם עלינו בשלב זה כי התובעת זכאית לסך 2,500 ש"ח בגין רכיב זה.
באשר לפנסיה – מוסכם כי הסכום שהיה על הנתבעת להפריש לקופת גמל הוא 11,000 ש"ח (לפי 6%).
פיצויי פיטורים – מוסכם כי ככל שיקבע כי התובעת זכאית לפיצויי פיטורים היא תהיה זכאית לסך של 15,000 ש"ח.
באשר לדמי הבראה – התובעת זכאית לסך של 2,500 ש"ח בגין דמי הבראה."

הילוכו של פסק דין זה:
לאחר שפרטנו את הרקע העובדתי, נעבור לדון ולהכריע בשאלות העיקריות הדרושות ליבון בטרם נכריע ברכיבי התביעה: דוחות הנוכחות; מתכונת העסקתה של התובעת (מספר ימי העבודה השבועיים שלה); תחולתו של צו ההרחבה בענף רשתות שיווק המזון על היחסים בין הצדדים; תלושי השכר; האם שולם לתובעת שכר נמוך משכר המינימום ונסיבות סיום העסקתה של התובעת.
לאחר מכן, ועל בסיס ההכרעה בשאלות הנ"ל, נדון ונכריע ברכיבי התביעה אחד לאחד.

דוחות הנוכחות:
הנתבעים המציאו דוחות נוכחות לחלק מהתקופה (שצורפו כנספח א לכתב ההגנה מטעם הנתבעים 2-3: עבור חודשים אוגוסט – דצמבר 2015, ומרץ – אוקטובר 2016). הנתבע 2 הצהיר כי רק מחודש 8/15 הוכנסה למרכול מערכת ממוחשבת של רישום נוכחות. התובעת טוענת שדוחות הנוכחות מטעם הנתבעים פיקטיביים. היא צרפה רישום שעות עבודה שעשתה בעצמה.
כפי שנסביר מטה, אנו נותנים משקל לדוחות הנוכחות מטעם הנתבעים, ואף סבורים כי ניתן ללמוד מהם על דפוס ההעסקה הכללי של התובעת גם בתקופה שלפני שהחל להתבצע רישום ממוחשב.
נסביר:

דוחות הנוכחות מטעם הנתבעים מתיישבים עם רישום השעות שביצעה התובעת לעצמה (בתיקונים קלים שהצדדים ערכו על בסיסם לאחר תום חודש העבודה). התובעת הציגה לפנינו התכתבות וואטסאפ שהתנהלה בינה לבין הנתבע 2 בחודש ספטמבר 2016 (שצורפה כנספח 11 לתצהיר התובעת). מההתכתבות עולה, כי לאחר תום חודש העבודה התובעת שלחה לנתבע 2 את רישומי השעות שהיא ערכה בעצמה, מהם עלה כי לשיטתה היא עבדה בחודש הקודם "93:15" שעות. מאחר ונתון זה היה גבוה מהנתון בדוח הנוכחות הממוחשב, התכתבו התובעת והנתבע 2 בואטסאפ על כך. הנתבע 2 העיר לתובעת שהיא לא "חתמה במחשב" בשני ימים בחודש זה. התובעת הסבירה לו מה קרה באותם ימים והוא קיבל את הסברה והוסיף לחשבון השעות שלו את שעות העבודה בשני הימים, כך שבסיכום, כתב הנתבע 2 לתובעת במהלך התכתבות זו, כי היא עבדה 92.44 שעות בחודש זה. לאור חשיבותה של התכתבות זו נביאה להלן:

(תרגום ההתכתבות בין התובעת והנתבע 2, כפי שהומצא בהודעת התובעת מיום 17.2.20)

נציין כבר עתה, כי הצדדים היו חלוקים על התרגום של התכתבויות הואטסאפ, לפיכך, הורינו לב"כ התובעת להמציא תרגום נוטריוני. במאמר מוסגר נציין כי מקובל עלינו התרגום שהציעה ב"כ התובעת הן מאחר והוא תואם את התרגום הנוטריוני, הן משום שהוא מתיישב עם הגיונם והקשרם של הדברים בהתכתבות, והן משום שבזמן אמת, בישיבת ההוכחות לא התנגד ב"כ הנתבעים לתרגום ואף השתמש בו בחקירה הנגדית. התרגום שהציע ב"כ הנתבעים, בשלב שלאחר הגשת הסיכומים (!) הוא תרגום מאולץ שאינו מתיישב לטעמנו עם הקשרם של הדברים. בנסיבות אלו ספק אם היה טעם בהגשתו שהיה בה משום הכבדה על ההליך.

התחשבנות לגבי מספר שעות העבודה, לאחר תום חודש העבודה, כפי שעולה מהתכתבות הואטסאפ, מתיישבת גם עם גרסת הנתבע 2 כי:
" בכל תחילת חודש מוסרים את השעות, מניחים את השעות בקופה הראשית או אצל, נותנים את השעות לעובדים. כל אחד בודק אם השעות שלו כן נכונות או לא. אם יש לכל עובד טענה שפה לא חתם, פה יש טעות, היינו מוסיפים את זה לתלוש ".
(עמ' 46, ש' 5-9 לתמלול).

לא זו אף זו - דוחות הנוכחות הממוחשבים הולמים את דוחות הנוכחות של התובעת עצמה, פרט לימים בהם לא חתמה התובעת במערכת הנוכחות, מטעם כלשהו, שאז היו הצדדים מתבססים על הדיווח שלה. כך, בסופו של יום הרישום שעשתה התובעת לעצמה הצביע על 93:15 שעות והסיכום הסופי של הנתבע 2, לאחר ששמע את הסבריה של התובעת ביחס ל-2 ימים שהיא לא חתמה במערכת, הגיע ל-92:44 שעות.
נדגיש פרט נוסף: גם בדוחות הממוחשבים וגם בדוחות הידניים של התובעת מופיעים אותם תאריכים בהם התובעת עבדה! גם עובדה זו מחזקת את המסקנה כי הדוחות שהציגו הנתבעים אותנטיים ומציגים תמונה כללית אמינה של עבודתה של התובעת.
תמונה זו עולה גם מהשוואה של דוחות הנוכחות הידניים שערכה התובעת לעצמה (שצורפו לתצהירה), אל מול דוחות הנוכחות הממוחשבים בחודשים אחרים:
כך, למשל, בדוח של התובעת לחודש אפריל 2016 ישנן 104 שעות עבודה, ובדוח הממוחשב לחודש זה רשומות 96.6. בנוסף, ישנה זהות בין התאריכים בהם עבדה התובעת כפי שרשמה בדוח שלה לבין התאריכים בהם עבדה כפי שנרשם בדוח הממוחשב! ככל הנראה, הפער בן 7 השעות בחודש זה נוצר מהפיצול שהתובעת טוענת כי נעשה ביום 30.4.16, וממדידת השעות המדויקת של כל יום, שכן הדוח הממוחשב מדויק ואילו הדוח של התובעת "מעוגל".
גם בחודש יוני 2016 התמונה דומה: בדוח של התובעת רשום 145 שעות ואילו בדוח הממוחשב נרשמו 139.5 שעות עבודה. גם כאן בשני הדוחות צוינו אותם תאריכים בהם עבדה התובעת (למעט יום 18.6.16 שלא צוין בדוח הממוחשב). ביום זה ציינה התובעת בדוח הנוכחות שלה כי שכחה לרשום נוכחות. זה גם מסביר את ההפרש של כ-6 שעות בין הדוחות.
השוואה זו מלמדת כי ההפרשים בין הדוחות הממוחשבים לבין הדוחות של התובעת אינם כה גדולים, וכי בשניהם צוינו אותם תאריכים בהם עבדה התובעת.

נציין כי בין הצדדים ניטשה מחלוקת בשאלה אם הדוחות הממוחשבים ניתנים היו לשינוי או לא. איננו סבורים כי הכרעה בשאלה זו הכרחית או חשובה להליך זה, שכן, כפי שציינו, הדוחות של התובעת עצמה אינם כה שונים מאלו של הנתבעים.

לסיכום נקודה זו - אנו נותנים משקל לדוחות הנוכחות שהמציאו הנתבעים וסבורים כי הם מייצגים, ככלל, את דפוס העבודה של התובעת במרכול. לקביעה זו נפקות לצורך קביעת זכאותה של התובעת לרכיב שעות נוספות שהיא תובעת, ועל כך בהמשך פסק דין זה.

מספר ימי העבודה השבועיים של התובעת:
התובעת טוענת כי היא עבדה שישה ימים בשבוע לאורך תקופת עבודתה בנתבעים (סעיף 13 לתצהירה). הנתבעים מכחישים את טענת התובעת, וטוענים כי התובעת הועסקה במשמרות משתנות כמתועד בדוחות הנוכחות, (סעיף 31 לכתב ההגנה מטעם הנתבעים 2 ו- 3) וכעולה מהרישומים אותם ערכה התובעת מדי חודש, בתקופה שהועסקה ע"י הנתבעת 1 (סעיף 19 לכתב ההגנה מטעם הנתבעת 1).
דוחות הנוכחות אותם ניהלה הנתבעת 3, (שצורפו כנספח לתצהיר הנתבע 2), כמו גם רישומיה של התובעת באשר לשעות עבודתה, (שצורפו כנספח לתצהירה) מתארים מצב לפיו, התובעת עבדה שישה ימים בשבוע לעיתים נדירות בלבד, וכי במרבית השבועות עבדה התובעת חמישה ימים בשבוע או פחות.
התובעת נחקרה בעניין זה בחקירה נגדית, והתבקשה להסביר, איך מתיישבת טענתה זו עם דוחות הנוכחות והרישומים שלה. תשובתה הייתה כך: "בתקופה הזו אבא עשה ניתוח ואני הייתי המלווה שלו. אולי בחודש שלישי בשנת 2016. גם אמא היתה בתקופה הזו בבית חולים" (עמ' 15, ש' 16-17). גרסתה זו של התובעת, לא נתמכה בראיות. לא הוצגו לפנינו אישורים רפואיים וטענה זו גם לא נטענה מראש, בתצהירה, אלא רק כתשובה בחקירתה. לפיכך אין בידינו לקבל גרסה זו. התובעת גם לא טענה כי דפוס עבודתה היה שונה בתקופות שונות כשעבדה במרכול, וממילא לא הוכיחה טענה זו.
בנוסף לכך, דוחות הנוכחות אשר נוהלו החל מסוף שנת 2015, ועד סיום העסקתה, אינם מלמדים על שינוי או הפחתה בהיקף עבודתה של התובעת בחודש מרץ 2016, או בסמוך אליו. ובכך, הם סותרים את טענתה.

משנתנו את מלוא המשקל הראייתי לדוחות הנוכחות, ומשגרסתה של התובעת לא נתמכה בראיות ואינה מתיישבת עם דוחות הנוכחות, אנו קובעים כי, ככלל, התובעת לא עבדה במתכונת של שישה ימים בשבוע. במרבית חודשי העבודה עבדה התובעת חמישה ימי עבודה בשבוע או פחות מכך.

תחולת צו ההרחבה בענף רשתות שיווק מזון:
התובעת טוענת כי צו ההרחבה בענף רשתות שיווק מזון חל בעניינה. לטענתה, מקום העבודה נופל בגדרי ההגדרה "רשת שיווק מזון", כמשמעותה בצו ההרחבה, הן מאחר שיש לבית העסק מספר סניפים, והן מאחר ששטחו עולה על 500 מ"ר. לפיכך, טוענת התובעת כי צו ההרחבה חל על הנתבעים שהפעילו בזמנים שונים את בית העסק.
התובעת מפנה בעניין זה לפסק הדין שניתן כנגד הנתבעת 1 בהליך משפטי אחר בבית דין זה, שניתן בעניינה של עובדת אחרת בשם ולאא מנאע, שם אישרה הנתבעת 1 כי ניהלה מספר סניפים בתקופה הרלוונטית (סעיפים 37 ו- 113 לפס"ד בעניין ולאא מנאע סע"ש 14451-07-15, פסק הדין צורף כנספח לכתב התביעה).
הנתבעים טוענים כי צו ההרחבה לא חל על התובעת, ומפנים בעניין זה לנספח ב' לתצהיר הנתבע 2, "אישור מחלקת ארנונה במועצה המקומית מג'ד אלכרום", ממנו עולה, לטענתם כי שטח הסופרמרקט לא מגיע ל 500 מ"ר. בנוסף טוענים הנתבעים כי הסניפים האחרים שהם מחזיקים אינם עוסקים בתחום המזון. נציג הנתבעת 1 הוסיף וטען לפנינו, כי הסניפים האחרים של הנתבעת 1 אינם בתחום שיווק המזון.

הכרעה:
אנו מקבלים את טענת התובעת בעניין זה, וקובעים כי צו ההרחבה בענף רשתות שיווק מזון, חל על יחסיה עם הנתבעים. נסביר:
באשר לשטחו של בית העסק בו הועסקה התובעת אנו מקבלים את גרסת הנתבעים שכן, הם נשאו בנטל להראות כי שטחו אינו עולה על 500 מ"ר. הנתבעים צירפו, כנספח ב' לתצהיר הנתבע 2, צילום מסך שנחזה להיות ממחשבי המועצה המקומית, ובו פרטי הנכס. לפי הפרטים המופיעים, בעלי הנכס הם "סוהילה עותמאן" מיום 1.1.2000. לענייננו חשוב שם המשלם שהוא "אל דאוחה אקסטרא בע"מ" (הנתבעת 3). נציין כי לפי הפרטים הרשומים במועצה המקומית מגד אלכרום גודל הנכס הוא 346 מ"ר. לפיכך, אנו דוחים את טענת התובעת כי גודל בית העסק, המרכול, בו הועסקה עולה על 500 מ"ר.
המרכול היה חלק מרשת שיווק, כמשמעותה בצו ההרחבה: אנו מקבלים את טענת התובעת שצו ההרחבה חל מכוח האפשרות השניה וזאת מאחר והמרכול בו הועסקה הוא חלק מ"רשת המפעילה לפחות 2 חנויות לממכר מזון (כסניפים עצמאיים או זכיינים) לרבות מוצרי צריכה אחרים כרשת ארצית או אזורית", כאמור בסעיף 2(1) לצו ההרחבה.
התובעת ביססה טענתה לחלות צו ההרחבה בעניינה, על מודעות מהאינטרנט (נספחים 17-24 לתצהירה), מהם עולה, לטענתה, כי הנתבעים הפעילו רשת מזון של מספר סניפים. הנתבעת אף הפנתה לפסק דין שניתן במסגרת הליך אחר, בו הודתה הנתבעת 1 כי הפעילה מספר סניפים.
הודאת הנתבעים לקיומה של רשת שיווק מזון: מאחר והנטל להוכיח טענה זו מוטל על התובעת, ועל מנת שתוכל להרים נטל זה, הגישה התובעת ביום 23.12.18 בקשה לחייב את הנתבעים לגלות מסמכים ספציפיים, לרבות "אישור פקיד שומה, ו/או רואה חשבון, בדבר כל בתי העסק המנוהלים ע"י הנתבעים בתקופת ההעסקה" וגם "...דיווח מתיקי הארנונה לגבי היקף העסקים המנוהלים ע"י הנתבעים בתקופת ההעסקה...".
בהחלטת בית הדין (כב' הרשם טארק חסנין), מיום 24.12.18, חוייבו הנתבעים להגיש "פירוט בדבר בתי העסק בענף המזון שהיו בבעלותם בתקופה הרלבנטית...".
הנתבעים הגישו הודעה, ביום 22.1.19, בהתאם להחלטת בית הדין, ובה פרטו כדלקמן:

עינינו הרואות: בהודעתם מיום 22.1.19 הודו הנתבעים כי בתקופה הרלבנטית היו לכל אחד מהם לכל הפחות שתי חנויות שבהן "נמכרו, בין היתר, דברי מאכל" ו"דברי מאכל ארוזים".
הנתבעים גם נחקרו בעניין זה בחקירה נגדית. הנתבע 2, מר זייד סאלח, נחקר בחקירה נגדית, והודה כי לנתבעת 3, (שהוא אחד מבעלי המניות בה) היה סניף נוסף של אותו סופרמרקט בזרזיר. (עמ' 42, ש' 30-36 לתמלול).
מנהל הנתבעת 1, מר סמיר סאלח, העיד לפנינו כי היו לו שתי חנויות של מוצרי ניקוי וקוסמטיקה, וכן מחסנים למכירה סיטונאית, וכי העסק היחיד שיש לו בתחום המזון הינו בית העסק שבו עבדה התובעת (עמ' 21-22 לתמלול הדיון מיום 7.10.19).
עדותו לפנינו סותרת את הודעת הנתבעים מיום 22.1.18, שם פירטו הנתבעים את שמות הכפרים שבהם לכל אחד מהם היו, כאמור, "חנויות קטנות למכירת מוצרי בית, חומרי ניקוי ודברי מאכל ארוזים".
בסיכומיהם טענו הנתבעים כי התובעת לא נשאה בנטל להוכיח שצו ההרחבה חל. לטענתם הסתמכותה על הודעתם מיום 22.1.19 שגויה שכן הם לא הודו שמכרו בחנויות שלהם מזון, אלא רק "דברי מאכל ארוזים" ומכל מקום מדובר בחנויות קטנות.
אנו דוחים את טענות הנתבעים. הודעת הנתבעים מיום 22.1.18 לפיה לכל הנתבעים היו, בתקופה הרלוונטית לתביעה, מספר חנויות קטנות שמכרו, בין היתר, דברי מאכל ארוזים, מדברת בעד עצמה. לו רצו הנתבעים לטעון שבחנויות שלהם לא מוכרים מוצרי מזון היה עליהם לציין זאת ברחל בתך הקטנה (ולא לנסות לפרש את הודעתם שלהם במועד מאוחר בהליך ובאופן רחוק מלשונה הבהירה). אם מראש היו מבהירים כך בהודעתם היה הנטל עובר, אולי, לכתפי התובעת.
לא נעלם מעינינו שהתובעת ביקשה, תחילה, אישור מרו"ח של הנתבעים. הם נמנעו מהבאת אישור רו"ח או כל אישור אחר להוכחת טענותיהם כי צו ההרחבה אינו חל או כי אינם מוכרים מזון בחנויות שלהם.
הימנעות זו נזקפת לחובתם, שכן על ידי מסמכים אלה יכולים היו הנתבעים בקלות לסתור את טענת התובעת באשר לתחולת צו ההרחבה על יחסיהם עם התובעת. כך, גם טענת הנתבעת 1, באמצעות העד מטעמה, מר סמיר סאלח, כי אינה מחזיקה בסניף נוסף של שיווק מזון טעונה הוכחה, ולא די לטעמנו, בנסיבות אלו, בהעלאת גרסה בעל-פה. יכולה היתה הנתבעת 1 להביא ראיות ברורות לעניין זה מרו"ח או ממקורות אחרים כגון מסמכים ורישומים עסקיים שונים.
בית הדין הארצי קבע כי הימנעותו של צד מלהביא ראיות, מחייבת את המסקנה כי יש בראיות אלו כדי לפעול לחובתו; כך למשל בעניין, ע"ע (עבודה ארצי) 372/05 חברת השמירה בע"מ - מונטסנוט איילין אייל (פורסם בנבו, 24.11.2005) בית הדין הארצי קבע כדלקמן:‏
"הלכה היא שהימנעות מהבאת ראיות "מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה הנעוצה בהיגיון ובנסיון החיים, לפיה: דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה היתה פועלת לחובת הנמנע. בדרך זו, ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה...." (י' קדמי על הראיות, חלק שלישי (תשס"ד), עמ' 1650).
פרופ' א' הרנון בספרו דיני הראיות (מהדורה רביעית, תשמ"ח, כרך ב), התייחס לכך באומרו (עמ' 232 – 233):

"יש שלפי הנסיבות היה זה טבעי שבעל דין יקרא לעד מסויים או יעלה בעצמו על דוכן העדים או יגיש לבית המשפט מסמך או חפץ אחר שברשותו. הימנעותו מלעשות את הדברים האלה, יכולה להצביע על נקודת תורפה בגירסתו, ולהצדיק מסקנה הנוגדת את טיעונו-מעין הודאת בעל-דין".
(ראו גם: ע"א 641/87 זאב קלוגר – החברה הישראלית לטרקטורים וציוד, פ"ד מד(1) 235, 245)."

בדין הסתמכה התובעת על הודעת/הודאת הנתבעים.

אשר על כן, אנו קובעים כי צו ההרחבה בענף רשתות שיווק המזון חל על יחסי התובעת עם הנתבעים. ברכיבי התביעה הנגזרים מצו ההרחבה נדון בהמשך.

שכרה של התובעת
התובעת טוענת כי לאורך תקופת עבודתה בנתבעים קיבלה שכר נמוך משכר המינימום, וכי רק שכרה האחרון שולם בהתאם לשכר המינימום. התובעת טוענת כי בתקופת עבודתה הראשונה שכרה השעתי עמד על סך 12 ₪, לאחר מכן הועלה ל- 15 ₪, ל- 18 ₪, וכי בתקופה האחרונה לעבודתה אצל הנתבעת 3, שכרה השעתי עמד על 20 ₪.
הנתבעים טוענים כי שכרה של התובעת לא היה נמוך משכר המינימום אף פעם, וכי הראיה לכך היא תלושי השכר שצורפו לתצהירים מטעמם.

הכרעה:
אנו מקבלים את טענת התובעת בעניין זה. שוכנענו כי השכר ששולם לתובעת לאורך תקופת העסקתה היה נמוך משכר המינימום.
ואלו נימוקינו אחד לאחד:

מההתכתבות בין הצדדים עולה כי לפני חודש אוגוסט 2016 שולם לתובעת שכר נמוך מ-21 ₪ לשעה: כפי שפרטנו לעיל, הוצגה לנו התכתבות בואטסאפ (נספח 11 לתצהיר התובעת), שניהלה התובעת עם הנתבע 2 בחודש ספטמבר 2016 ביחס לשעות העבודה של החודש הקודם – אוגוסט 2016. בתכתובת זו, כזכור, סיכמו הנתבע 2 והתובעת כמה שעות עבדה התובעת בחודש אוגוסט 2016 על בסיס דוח הנוכחות הממוחשב ועל בסיס רישום השעות של התובעת. בסוף ההתכתבות סיכם הנתבע 2 שסך כל השעות שעבדה התובעת בחודש זה הוא 92.44 שעות. בהמשך שאלה אותו התובעת:

משאלתה/תמיהתה של התובעת: "כנראה שהעלית לי ל-21...", עולה שהשכר שלה בתקופה שלפני אוגוסט 2016 היה נמוך מסכום זה.

ואכן, ראיה המתיישבת עם המסקנה ששולמו לתובעת רק כ-21 ₪ לשעה מתגלה גם בתלוש השכר של חודש אוגוסט 2016:
עיון בתלוש השכר (נספח לתצהיר הנתבע 2), מלמד כי בתלוש נרשמו רק 78 שעות עבודה. משמע, הנתבעת דיווחה בתלושי השכר מספר שעות נמוך יותר ממספר השעות שביצעה התובעת בפועל (92.44).
הנתון המופיע בתלוש – 78 שעות עבודה – סותר כל נתון שעולה מדוחות הנוכחות: בדוח הממוחשב נרשמו באותו חודש 64.2 שעות עבודה וברישומים של התובעת נרשמו 93.15, ובסיכום השיחה בין התובעת לנתבע 2 הסכימו שניהם שהיא עבדה 92.44 שעות באותו חודש.
ודוק: חילוק השכר שקיבלה התובעת - 2,023 ₪ - ב-78 שעות מביא לתוצאה שהיא שכר המינימום השעתי באותה תקופה = 25.94 ₪!
לכן, אנו מסיקים כי בתלוש השכר בוצעה מניפולציה על מנת שייראה תקין ויציג מצג של תשלום שכר מינימום.

פער זה בין שעות העבודה בתלוש לבין שעות העבודה כפי שעולה מתכתובת הווטסאפ מתיישב היטב עם גרסתה של התובעת כי שולם לה שכר נמוך משכר המינימום:
השכר הנקוב בתלוש 8/2016 הוא 2,023 ₪. חילוק סכום זה במספר השעות שנקב בו הנתבע 2 בהתכתבות הווטסאפ, 92.44 שעות, מביא לתוצאה של שכר שעתי בגובה 21.88 ₪ - קרוב לסכום שציינה התובעת כי קיבלה (נציין כי אנו מסיקים מתכתובת הווטסאפ שהתובעת מכוונת לסכום הנטו שבתלוש- 1,952 ₪. חלוקת סכום זה ב-92.44 מביאה לתוצאה 21.1 ₪ המתיישבת בדיוק עם הסכום שכתבה בווטסאפ – 21 ₪. כזכור, התובעת קיבלה שכרה במזומן, ולפיכך, אנו מניחים, כי התייחסה לסכום זה, הנטו, בתכתובת הווטסאפ).
מכל מקום, מששוכנענו כי בחודש 8/2016 עבדה התובעת 92.44 שעות וקיבלה 21.88 ₪ לשעה (ברוטו) אנו קובעים כי שולם לה שכר נמוך משכר המינימום. נציין כי בחודש 8/2016 היה שכר המינימום השעתי 25.94 ₪, כלומר באותו חודש שולם לתובעת שכר שעתי הנמוך ב- 4.06 ₪ לשעה באותו חודש.
לעניין זה נפקות לחישובי ההפרשים שנערוך בהמשך פסק דיננו, מאחר שחלוקת שכר הברוטו בשכר הנטו מביאה למקדם של 1.04. כפי שהסברנו לעיל, שוכנענו כי התובעת, בגרסתה לפנינו, נקבה בסכומי נטו לשעה. לפיכך, בהמשך פסק דיננו נערוך את חישובי ההפרשים המגיעים לה תוך התחשבות ב מקדם 1.04 ביחס לסכומי הנטו שתבעה.

ראיה נוספת המבססת את טענת התובעת כי שולם לה שכר נמוך משכר מינימום, מצאנו בהתכתבות אחרת בואטסאפ - הפעם בין התובעת לבין מנהל המרכול, מר סעיד: (נספח 10 לתצהירה; עמ' 13, ש' 8-10 לפרוטוקול). מהתכתבות זו אנו לומדים לא רק על כך ששולם לתובעת שכר נמוך משכר המינימום אלא גם על כך שלפני חודש אוגוסט 2016 היא אכן קיבלה שכר הנמוך מ-21 ₪ לשעה!
איננו יודעים מתי בדיוק, ובאיזה חודש נעשתה ההתכתבות, אך הנתבעים לא סתרו את ההתכתבות ובעיקר לא הביאו את מנהל המרכול, מר סעיד לעדות.
בהתכתבות זו ביקשה התובעת לדעת, כמה נהג סעיד לשלם לה, וזאת לאחר שהתבקשה לעשות זאת ע"י הנתבע 2. נביאה כלשונה:

עינינו הרואות – מתשובתו של מנהל המרכול, מר סעיד, עולה כי התובעת עבדה 139 שעות וקיבלה 2,670 ₪. כלומר, שכרה השעתי היה (2,670/139)= 19.2 ₪ .
גם התכתבות זו, מבססת את טענתה של התובעת לפיה, שולם לה שכר הנמוך משכר המינימום בגובה של כ-19 ₪. נציין כי 19 ₪ נטו הם, בהתאם לאותו מקדם מתלוש 8/2016, 19.74 ₪. שכר המינימום השעתי בתחילת תקופת העסקתה של התובעת אצל הנתבע 2 היה שכר המינימום 23.12, הוא עלה ל-25 ולאחר מכן, בתקופת העסקתה ע"י הנתבעת 3 ל- 25.94 ₪.

התובעת נחקרה בעניין זה בחקירה נגדית, ועדותה אמינה בעינינו. עדות זו מתיישבת הן עם דוחות הנוכחות והן עם הודעות הואטסאפ הנ"ל. הנתבעים בסיכומיהם טענו כי היה על התובעת להביא את מר סעיד כעד מטעמה. איננו סבורים כך. התובעת הציגה התכתבות ואטסאפ עם מנהלה. מדובר בהתכתבות ברורה שאינה צריכה פרשנות יתרה. לו רצו הנתבעים לסתור טענה זו היה עליהם לדאוג להבאת העד מטעמם.

הנטל להוכיח מהו השכר ששולם בפועל לעובד מוטל על המעסיק – ובענייננו הנתבעים לא נשאו בנטל זה: הנתבעים לא נשאו בנטל להוכיח מהו השכר ששולם לתובעת בפועל. זאת, בשים לב לכך שהם שילמו לה את שכרה במזומן ומהתלושים עולה כי הנתונים בהם אינם תואמים את האמת. נפנה בעניין זה לדברים שנאמרו ב- ע"ע 42463-09-11 גולן נ' נגריית שירן, (פורסם בנבו):
"ככל שמדובר בהוכחת תשלום שכר, על המעביד להציג הוכחה לביצוע התשלום בפועל – מסמך המעיד על העברה בנקאית, המחאה שנמסרה לעובד, אישור חתום על ידי העובד, וכיו"ב. נוסיף, כי משקל  הראיה שבהגשתה מרים המעביד את נטל הראייה תלוי בנסיבות המקרה. כך, אם מדובר  במקום עבודה שהוא חברה בע"מ או עסק, החייב בניהול ספרי חשבונות ולו הנהלת חשבונות מסודרת, והשכר משולם לעובד באמצעות המחאה או העברה לחשבון הבנק של העובד, ככלל על המעסיק להציג מסמך המעיד על תשלום השכר בפועל, ובהעדר הסבר משכנע לאי הצגת המסמך לא ירים את נטל הראיה המוטל עליו."

גרסת התובעת זכתה לחיזוק נוסף בעדות גב' סיהאם עלי, שעבדה איתה במרכול והעידה לפנינו. בעדותה, תמכה גב' עלי בטענת התובעת כי הנתבעים שילמו לעובדות המרכול שכר הנמוך משכר המינימום. עדותה של גב' עלי היתה עקבית וקוהרנטית, ומצאנו אותה אמינה. היא העידה שגם היא קיבלה שכר נמוך משכר המינימום כשעבדה במרכול. היא נחקרה נגדית אך לטעמנו, עדותה לא נסתרה.

גרסת התובעת לא נסתרה ע"י הנתבעים, שלא סיפקו הסבר סביר למה שעלה מתכתובות הואטסאפ. ניסיונות הנתבעים לתת הסבר למספרים לא שכנעונו. רחוק מזה:
הנתבע 2 נשאל לגבי חישוב שכרה של התובעת בחודש אוגוסט 2016 והשיב כך:
" אני משיב שמערכת דוחות נוכחות היתה חדשה. עשיתי טעות וחישבתי את השעות בהתאם לדוח הנוכחות הממוחשב בצורה עשרונית, כך שאם היה רשום 6.746 (כפי שרשום ביום 3.8.16) אני ראיתי את זה כ-6 שעות ועוד 74 דקות, שזה עוד שעה ו-14 דקות.
זה, במקום לעשות חישוב של 6 שעות ועוד שעה אחת, כפול 0.746 שזה יוצא כ-40 דקות בלבד.
כך, על אותו יום במקום 6 שעות ו-40 דקות, חישבתי לה חצי שעה נוספת."
(עמ' 9, ש' 2-7 לפרוטוקול)
אנו דוחים את הסברו של הנתבע 2. נפתח בכך שהיינו מצפים ממי שאמון על ניהול עסק מסחרי, שחלק ניכר מהוצאותיו הן הוצאות שכר, שידע להבחין היטב בין ספירה עשרונית של שעות בדו"ח נוכחות לבין ספירה על בסיס שישים דקות.
ואולם, לו היה הסברו של הנתבע 2 מתיישב עם המספרים, היינו, אולי, בדוחק, מקבלים אותו – אלא שלא כך הדבר.
ערכנו חישוב לפי שיטתו של הנתבע 2. סכמנו את כל המספרים שאחרי הנקודה העשרונית והתייחסנו אליהם כאל דקות. התוצאה היתה כ- 515 דקות. חילקנו נתון זה ב- 60 וקיבלנו 8.5 שעות. כעת הוספנו את מספר השעות העגולות שעבדה התובעת באותו חודש (הספרה שמשמאל לנקודה העשרונית) - 59 שעות. כך, אם היה נכון הסברו של הנתבע 2, הוא היה סוכם באותו חודש סך של 59 + 8.5= 67.5 שעות. נתון זה לא מופיע באף מקום. הוא לא מופיע בתחתית טבלת דוח הנוכחות, שם יש את סך כל השעות החודשיות באופן מובלט, ורשום שם 64.24 שעות חודשיות (נתון זה בולט מאוד ומודגש בטבלה ולא סביר בעינינו שהנתבע 2 לא היה רואה אותו). נתון זה, 67.5, גם אינו מתאים לנתון שמוסר הנתבע 2 לתובעת בהתכתבות הואטסאפ ביניהם.

יתר על כן, מדוח הנוכחות הממוחשב עולה כי הוא נותן נתון של סכימת כל שעות העבודה בחודש, ועל כן לא ברור כלל מדוע היה צריך הנתבע 2 לחשב חישוב כפי שטען. העלנו קושי זה לנתבע 2 והוא השיב:

קשה לנו לקבל תשובה זו, שכן, בחודש 8/16 התוכנה כבר לא הייתה "חדשה" במרכול, הרי היא הוכנסה למרכול בחודש 8/15.
ניסיון נוסף של הנתבע 2 להסביר את מספר השעות שמופיע בתלוש השכר של חודש 8/16 עולה מתשובותיו בחקירה הנגדית (עמ' 47, ש' 11- 27 לתמלול). שם הסביר הנתבע 2 כי עשה חישוב אחר, שהביא לתוצאה של 78 שעות חודשיות: "יש פה 64 שעות ועוד 10 לחודש ו- 25 לחודש. זה מגיע ל- 78. זה מה שרשום בתלוש וזה מה שהיא קיבלה."
אנו דוחים ניסיון זה משלוש סיבות:
הראשונה, שזה הסבר שונה לחלוטין מההסבר הראשון שנתן הנתבע 2 בדבר החישוב העשרוני. מיותר לציין כי העלאת שני הסברים סותרים לחישוב מחלישה את שניהם.
השניה, שבהסבר זה אין מענה לכך שבהתכתבות הוואטספ הודיע הנתבע 2 לתובעת כי סך כל השעות שעבדה בחודש זה הוא 92.44 (ולא 78). כפי שפירטנו, המספר 78 נראה כנתון מלאכותי שצוין בתלוש לאחר חלוקת הסכום שקיבלה התובעת כשכר בשכר המינימום השעתי שנהג אז.
השלישית, בהסברו נוקב הנתבע 2 בתאריך 25, הגם שתאריך זה לא מופיע לא בדוח הנוכחות של התובעת ולא בדוח הנוכחות של הנתבעת 3.

כאן המקום לציין כי הנתבעים השחיתו מלל רב בסיכומיהם על התכתבויות הואטסאפ (סעיפים 18-24 לסיכומי הנתבעים). לטענתם, ההתכתבויות שצירפה התובעת לתצהירה לא נוהלו עם הנתבע 2 ולא עם מנהל המרכול, מר סעיד. אנו דוחים טענה זו של הנתבעים. נסביר:
התובעת נחקרה בעניין זה בחקירה נגדית. ועדותה אמינה עלינו. התובעת צירפה לתצהירה, צילום של מספר התכתבויות ואטסאפ. אחת מההתכתבויות היתה עם הנתבע 2, והשניה עם מנהל המרכול, מר סעיד. בחקירתה התבלבלה התובעת וייחסה אחת מההתכתבויות שלא לסעיד, אולם לאחר שהתובעת פתחה את אותה התכתבות ואטסאפ בטלפון הנייד שלה, היא תיקנה את עצמה והשיבה כי ההתכתבות שצורפה כנספח 10 לתצהירה היתה עם סעיד ששימש כמנהל הסניף.
ואולם, וזה העיקר, ראיה לכך שמדובר בסעיד נמצאת בהתכתבויות עצמן: כבר בפתח ההתכתבות עם מר סעיד, כתבה התובעת: "סעיד שלום..". ובפתח השיחה עם הנתבע 2, כתבה לו התובעת "זייד עבור 15 היום אתה רוצה לשלם לנו..". בנוסף לכך, התכתבויות, בזמן אמת, היו בענייני שכר ושעות עבודה דבר אשר מחזק את המסקנה כי התובעת התכתבה עם מנהליה באותן שיחות.
נציין עוד כי ביום 1.3.20, הגיש הנתבע תצהיר, אליו צירף חשבונית שמלמדת על רכישה של מכשיר טלפון נייד חדש ביום 13.02.19. בזאת, ביקש הנתבע 2 ביקש להסביר את אי הצגת התכתבויות הואטסאפ שניהל עם התובעת. איננו מוצאים צורך בהצגת ההתכתבויות שניהל הנתבע 2 עם התובעת, שכן, מההתכתבויות שהוצגו לפנינו עולה בבירור שהנתבע 2 אכן ניהל את ההתכתבות עם התובעת.

אשר על כן, אנו קובעים כי התובעת נשאה בנטל להוכיח כי לאורך תקופת העסקתה בנתבעים שולם לה שכר נמוך משכר המינימום.

תלושי השכר של התובעת:
כפי שפורט לעיל, שוכנענו כי בתלושי השכר של התובעת נערכה מניפולציה, על מנת להתאים את מספר השעות כדי שהתלוש יציג מצג של תשלום שכר מינימום שעתי.
בנוסף לכך, שוכנענו כי לא רק בנתוני השעות והשכר השעתי נערכה מניפולציה, אלא, לעיתים, גם בסכום ששולם לתובעת . נסביר:
אמנם, בתלוש אוגוסט 2016, שתכתובת הואטסאפ מתייחסת אליו, נקוב הסכום שככל הנראה, שולם לתובעת (מסקנה זו מתקבלת מהכפלת ערך השעה שהתובעת, בהתאם לחישוביה הבינה כי שולם לה (21 ₪) במספר השעות שעבדה באותו חודש בהתאם לחישוב הנתבע 2 (92.4 שעות)).
אולם, בחודש יולי 2016 עבדה התובעת, כעולה מדוח הנוכחות, סך של 86.45 שעות. ודוק: גם בתלוש השכר צוין מספר שעות כזה – 86.5. אלא שהסכום שננקב בתלוש הוא – 2,244 ₪. סכום זה הוא המכפלה של שכר המינימום דאז – 25.94 ₪ בכמות השעות – 86.5 שעות. מאחר ששוכנענו שהתובעת קיבלה שכר שעתי נמוך מ-21 ₪ בתקופה שקדמה לחודש אוגוסט 2016, אנו מסיקים כי המניפולציה בתלוש יולי 2016 לא היתה במספר השעות אלא בסכום שננקב בתלוש כשכר. בנסיבות אלו היינו מצפים שהנתבעת 3, שהיתה אז מעסיקתה של התובעת, תוכיח כי אכן שולם לתובעת סכום זה – 2,244 ₪ בפועל. אלא שהנתבעת 3, כמו הנתבעים 1-2 לא הציגה ראיה לסכומים ששילמה בפועל לתובעת.
כפי שציינו לעיל, הנטל להוכיח מה ששולם לתובעת בפועל, מוטל על הנתבעים, והם לא נשאו בו. בנסיבות אלו שוכנענו כי התלושים אינם יכולים להעיד לא על מספר שעות העבודה האמיתי ולא על השכר ששולם לתובעת בפועל.

תלוש אוקטובר 2016: לא נסיים לפני שנתייחס לראיה שהנתבעים הפנונו אליה כמוצאי שלל רב: תלוש חודש אוקטובר 2016. זהו החודש היחיד שבו שולם שכרה של התובעת בהמחאה ולא במזומן. בחודש זה תלוש השכר תואם את הנתונים בדוח הנוכחות ואת שכר המינימום. השאלה היא מדוע דווקא באוקטובר 2016 שולם שכרה של התובעת בהמחאה. התשובה לכך נעוצה, ככל הנראה, בעובדה שההמחאה נכתבה ונמסרה לתובעת לאחר שכבר סיימה לעבוד במרכול (יום עבודתה האחרון היה 26.10.16). בשלב זה כבר הורעו היחסים בין הצדדים ונראה כי הנתבעת 3 ביקשה להראות מצג של תשלום שכר חוקי. כלשון התובעת בעדותה: " כחודש לפני שסיימתי את העבודה קיבלתי 21 ₪ לשעה. בחודש שסיימתי את העבודה הלכתי לזייד, הוא נתן לי שיק. שאלתי למה זו פעם ראשונה שנותן לי שיק ולא מזומן כמו תמיד, וראיתי שהוא משלם שכר מינימום". (עמ' 11, ש' 8-10 לפרוטוקול)
בנוסף לכך, תלוש אוקטובר 2016 סותר את התלושים הקודמים לו ואת תכתובות הואטסאפ בין הצדדים בחודשים שקדמו לו. לטעמנו תלוש זה הוא חריג המעיד על הכלל. נציין כי העובדה שאת השכרה האחרון שילמה הנתבעת 3 בהמחאה מלמדת שלא היתה מניעה כלשהי מלשלם לה את כל משכורותיה בהמחאות או בהעברה לחשבון הבנק.
בסעיף 43 לסיכומיהם טוענים הנתבעים כי "ראיה מרכזית" היא תלוש חודש יולי 2015, לפני שהופעלה מערכת נוכחות ממוחשבת, וכי דוח הנוכחות שערכה התובעת עצמה תואם את נתוני מספר ימי העבודה שנקובים בתלוש. בדוח הנוכחות של התובעת לחודש זה נרשם כי עבדה ב-17 ימים במהלך החודש. בתלוש השכר רשום גם שעבדה 17 ימים. הנתבעים טוענים כי זו ראיה לנכונות התלושים. איננו מקבלים טענה זו. בעצם, תלוש יולי 2015 דומה בעניין זה לתלוש יולי 2016: בשניהם יש זהות במספר שעות העבודה/ימי העבודה בין דוחות הנוכחות לבין תלוש השכר. אולם, משהוכח לנו, בראיות חיצוניות לתלושים, כפי שפרטנו לעיל בהרחבה, כי השכר ששולם לתובעת בפועל היה נמוך משכר המינימום הנקוב בתלוש, ומאחר שהנתבעים לא הוכיחו מה היה הסכום ששולם לתובעת בפועל ובוודאי שלא הוכיחו שהסכום שננקב בתלושים היה הסכום ששולם לתובעת בפועל, אנו דוחים את הטענה שתלוש שכר יולי 2015 מהווה ראיה לנכונות התלושים.

לפיכך אין אנו נותנים משקל לתלושי השכר שהנפיקו הנתבעים – לרבות הנתונים המצוינים בהם. נשוב ונדגיש כי הנטל על המעסיק להוכיח כמה שכר שולם לתובעת בפועל, ומקל וחומר כאשר המעסיק, הנתבעים, בחרו לשלם במזומן!

משקבענו כי תלושי השכר אינם מפרטים נתוני אמת, ומשהוכח לנו כי שכרה השעתי של התובעת, עמד בנקודת זמן מסוימת על כ-19-20 ₪, והועלה בחודש אוגוסט 2016 ל- 21 ₪. אנו מקבלים את גרסתה, האמינה עלינו ומתיישבת עם הראיות שהוצגו לנו, וקובעים כי שכרה השעתי שולם לה כפי שפרטה בסעיף 16 לתצהירה (בערכי נטו כאמור), ופחות משכר המינימום. אנו קובעים זאת הן לאור הראיות הפוזיטיביות בעניין, כפי שפירטנו לעיל והן משום שהנטל להוכיח שהתובעת קיבלה שכר מינימום מוטל על הנתבעים שהעסיקו אותה. הם לא נשאו בנטל זה.

נסיבות סיום ההעסקה
התובעת טוענת כי פוטרה מעבודתה בנתבעים, או לחילופין התפטרה בדין מפוטרת. לטענתה, בחודש אוקטובר 2016, הורעו תנאי עבודתה, כאשר הועברה ע"י הנתבע 2 מתפקיד "קופאית", לתפקיד "סדרנית" במרכול, ללא כל הסבר.
התובעת טוענת כי ביום 21.10.16 הגיעו הורי הנתבע 2 למרכול, וביקשו ממנה להעיד עדות שאינה אמת נגד עובדת אחרת שניהלה, באותה העת, הליך משפטי נגד הנתבעים. מספר ימים לאחר מכן, ביום 25.10.16 התובעת שובצה לעבוד כסדרנית והובהר לה כי אם הדבר אינו מוצא חן בעיניה, היא יכולה ללכת הביתה. התובעת סירבה לעזוב את מקום העבודה, כל עוד היא לא מקבלת מכתב פיטורים. אולם, לטענתה, היא גורשה ממקום העבודה ע"י הנתבעת 3, וזאת מבלי שקיבלה מכתב פיטורים (סעיפים 18-22 לתצהירה).
הנתבעים טוענים כי ביום 25.10.16, נטשה התובעת את עבודתה לאחר שעומתה עם האשמות הנתבעים 2 ו- 3 כלפיה כי גנבה מוצרים בשיתוף פעולה עם בני משפחתה, ולאחר שצפתה בסרטונים של מצלמות האבטחה, שתיעדו לטענתם את מעשי הגניבה.
לטענת הנתבע 2, ביום 25.10.16 התובעת אכן התנגדה לעבוד כסדרנית, ואז הוא הציג בפניה את הסרטונים, דבר שהביא את התובעת לאיים, לצעוק ולהשתולל. לטענתו, התובעת ביקשה לקבל מכתב פיטורים, ולבסוף, לאחר שלא קיבלה מכתב כזה, עזבה התובעת את מקום העבודה ולא חזרה. הנתבע 2 טוען כי הוא ניסה להיפגש עם התובעת על מנת לברר עמה את נושא הגניבה, אולם, ניסיונותיו לא צלחו. בשל כך, ביום 1.11.16, שלח הנתבע 2 לתובעת מכתב, בו הודיע לה כי הם רואים אותה כמי שזנחה את עבודתה (נספח ד לתצהיר הנתבע 2).

התרשמנו כי התובעת התפטרה בנסיבות שבהם לא ניתן היה לצפות ממנה לשוב לעבודה.
העובדות הצריכות לעניין:

ביום 25.10.16 שלחה התובעת ואטסאפ לנתבע 2 בו הלינה על שהועברה מתפקיד קופאית לתפקיד סדרנית:

ביום 1.11.16 כתבה הנתבעת 3 מכתב לתובעת בו פרטה כי בעקבות הצגת סרטונים שמעלים חשדות רציניים למעילה על גניבה, לטענתה, החלה התובעת "להשתולל ולצעוק..." ועזבה את עבודתה. (נספח ד לתצהיר הנתבע 2).
מעדותה של התובעת לפנינו עולה כי היא קיבלה את המכתב כ- 3 ימים לאחר שליחתו, וכי היא לא השיבה למכתב. (עמ' 10, ש' 24-33 לפרוטוקול)

לא מצאנו סתירה מהותית בין שתי הגרסאות. אדרבה, גם אם כל צד ראה את האירועים אחרת, הרי עדיין מדובר באותם אירועים. שוכנענו כי הנתבעת 3 חשדה בתובעת בכך שגנבה פריטים מסוימים ולכן, עוד בטרם בררה את העניין עמה, החליטה להעבירה מתפקיד קופאית לתפקיד סדרנית מדפים. התובעת כעסה על צעד זה וסירבה למה שראתה כשינוי בתנאי העסקתה. הנתבע 2 הראה לה, לטענתו, את הסרטונים וביקש לקבל עמדתה. למראה הסרטונים כעסה התובעת עוד יותר על החשדות שהוטחו נגדה ועזבה את המקום. כעולה ממכתב הנתבעת 3, נראה שהנתבעת 3 סברה ש"השתוללות וצעקות" התובעת מעידים כי התובעת אכן גנבה מהמרכול מוצרים. אלא שהתרשמנו כי לא כך צריך לפרש את עזיבתה של התובעת את המרכול. התובעת חשה פגועה מאד הן מחמת העברתה לתפקיד סדרנית והן מאחר והבינה כי חושדים בה שגנבה פריטים מהמרכול. זו היתה הסיבה שהיא עזבה את העבודה.
למסקנה זו הגענו גם לאחר שצפינו בסרטונים והתרשמנו שאין ממש בטענות "הגניבה" – ועל כך נפרט בהמשך.

לטעמנו היה על הנתבעת 3, בטרם החליטה על העברה מתפקיד קופאית, לזמן את התובעת לבירור שבו היתה יכולה לקבל תשובות בעניין החשד שעלה לטעמה מהסרטונים. העובדה שהנתבעת 3 החליטה להעביר את התובעת מתפקידה מבלי שביררה עמה את העניין, פגעה בתובעת וגרמה לה לעזוב את העבודה.

אנו סבורים כי במצב דברים זה, אין לצפות מהתובעת, שחשה מושפלת כמי שהואשמה בגניבה, שתמשיך לעבוד, ועל כן אנו רואים בתובעת כמי שהתפטרה בדין מפוטרת בנסיבות שבגדרי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963.

חילופי מעסיקים:
כאמור בסעיף 1 לעיל, התובעת עבדה באותו מרכול תחת מעסיקים שונים. התובעת טענה תחילה בכתב תביעתה, כי עסקינן ב"עסק משפחתי", אולם, טענה זו נזנחה בסיכומיה ובמקומה, הפנתה התובעת לסעיף 30 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, לפיו, טוענת התובעת כי "העברת בעלות של עסק מקימה ערובה לכך שהמעסיק החדש יהיה מחויב לשלם לעובד שכר והפקדות לקופת גמל". לטענת התובעת, "סעיף זה לא נועד לפרוק את המעסיק הקודם מחובותיו ע"פ דין, ככל שקיימים, אלא להטיל גם על המעסיק החדש -בנסיבות מסוימות- חבות בגינן בדמות ערבות לחובות המעסיק החדש" (סעיף 17 לסיכומי התובעת). לפיכך, מבקשת התובעת לחייב את מעסיקיה, הנתבעים, לשלם יחד ולחוד את זכויותיה, כמפורט ברכיבי התביעה.
הנתבעים טוענים כי כל אחד מהם בתורו, ניהל את העסק בנפרד, וכי לא מדובר בעסק משפחתי, כמו שהתובעת טוענת. לטענתם, "כל אחד מהם נושא באחריות לזכויות ולחובות ביחס לתקופה בה העסיק בפועל את התובעת" (סעיף 10 לסיכומי הנתבעים).

איננו סבורים כי טענת "עסק משפחתי" יש בה רבותא. התובעת גם לא פרטה טענה להרמת מסך ולא פרטה טענה אחרת שעליה היה ניתן לבסס את רצונה לחייב את כל הנתבעים "ביחד ולחוד". התובעת ממילא לא ביססה בראיות טענות מעין אלו.
לצורך הוכחת גרסתם, צרפו הנתבעים חשבוניות להוכחת העסקאות שעשו ביניהם למכירת המרכול, וטענו כי מדובר במעסיקים נפרדים. (צורפו כנספח לסיכומים)
לאור התוצאה אליה הגענו איננו רואים צורך להכריע בשאלות אלו, הנוגעות לאישיות המשפטית הנפרדת, שכן המחוקק נתן מענה ספציפי לסוגיה זו, בה מקום עבודה החליף בעלים.

סעיף 30(א) לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 קובע כדלקמן:
עבר מפעל מיד ליד או חולק או מוזג, אחראי גם המעסיק החדש לתשלום שכר עבודה ולתשלומים לקופת גמל המגיעים מן המעסיק הקודם...

תכלית סעיף 30 האמור היא למנוע קיפוח עובדים ולשמור על רציפות הזכויות שלהם. הסעיף מטיל את האחריות על המעסיק החדש לחובות המעסיק הקודם. כפי שתיארנו בסעיף 1 לעיל, הועבר המרכול מהנתבעת 1 לנתבע 2 וממנו לנתבעת 3 במהלך תקופת העבודה של התובעת. אנו סבורים כי יישום נכון של סעיף 30 לחוק, מביא לתוצאה לפיה יחוב הנתבע 2 בחובה של הנתבעת 1, שהוא היה "המעסיק החדש" שהחליף אותה, ובנוסף תחוב הנתבעת 3 בחובות הנתבע 2, מאחר שהיא "המעסיק החדש" שהחליף אותו. חובות הנתבע 2 לעניין זה כוללים גם את חובות הנתבעת 1 שהוא חב מכוח סעיף 30 האמור.

נסכם נקודה זו: התובעת רשאית להיפרע בסכומים שייפסקו על ידינו בפסק דין זה באופן הבא (כפי שיפורט גם בכל רכיב ורכיב):
מכל אחד מהנתבעים וזאת לפי חלקו בתקופות ההעסקה או לפי סעיף 30 האמור כדלקמן:
מהנתבעת 1: 30 חודשים מתוך 51 חודשים = 58%.
מהנתבע 2: 7 חודשים מתוך 51 חודשים = 14% ואת חובות הנתבעת 1.
מהנתבעת 3: 14 חודשים מתוך 51 חודשים = 28% ואת חובות הנתבע 2 לרבות החובות שהוא חב בגין חובות הנתבעת 1.
והכל כפי שנפרט מטה בכל אחד מהרכיבים.

משהכרענו, כאמור בשאלות העיקריות שבמחלוקת, נדון להלן ונכריע ברכיבי התביעה אחד לאחד:

נפסוק תחילה ברכיבים אותם העמידו הצדדים על סכומים מוסכמים (כאמור בסעיף 8 לעיל):
אנו נותנים תוקף להסכמת הצדדים, ומחייבים את הנתבעים לשלם לתובעת את הסכומים הבאים:
פנסיה 11,000 ₪
רכיב זה ישולם לתובעת ע"י הנתבעים לפי חלקיהם כדלקמן:
הנתבעת 1: 6,380 ₪
הנתבע 2: 1,540 ₪
הנתבעת 3: 3,080 ₪
או כפי שפורט לעיל: הנתבעת 3 – כל הסכומים; הנתבע 2 – חובו וחובות הנתבעת 1.

דמי הבראה 2,500 ₪
רכיב זה ישולם לתובעת ע"י הנתבעים בחלקים הבאים:
הנתבעת 1: 1,450 ₪
הנתבע 2: 350 ₪
הנתבעת 3: 700 ₪
או הנתבעת 3 – כל הסכומים; הנתבע 2 – חובו וחובות הנתבעת 1.

פיצויי פיטורים 15,000 ₪
זאת, משקבענו, בסעיפים 40-43 לעיל, כי התובעת זכאית לפיצויי פיטורים (נציין כי הנתבעים עתרו לשלילת פיצויי הפיטורים. אנו דוחים בקשה זו ואנו נתייחס לטענותיהם בהמשך).
רכיב זה ישולם לתובעת ע"י הנתבעת 3, בהיותה המעסיק האחרון, ובהינתן שבהתנהלותה של הנתבעת 3 אנו רואים את הסיבה לסיום העסקתה של התובעת.

דמי חגים 2,500 ₪
נציין כי התובעת חזרה בה מההסכמה לגבי דמי חגים בסיכומיה, בטענה שהיא הוכיחה את זכותה לסכום גבוה יותר מהסכום המוסכם. נראה כי התובעת נשענת על נוסח ההסכמה ברכיב זה:
"באשר לחגים – מוסכם עלינו בשלב זה כי התובעת זכאית לסך 2,500 ₪ בגין רכיב זה ".
אנו דוחים טענה זו, משאיננו סבורים כי התובעת יכולה לחזור בה מהסכמתה, כפי שעשתה. ואלה נימוקינו:
התובעת לא הגישה בקשה לחזור בה מההסכמות בשלב שניתן היה לעשות זאת: התובעת לא הגישה בקשה לפני שלב הסיכומים לחזור בה מהסכמות, לא בשלב הדיון עצמו, לא בדיון שלאחר מכן, ולא בתקופה שבין ישיבת ההוכחות השניה ועד מועד הגשת הסיכומים מטעמה; היא בחרה לחזור בה מההסכמות בלי שהגישה בקשה מסודרת לעשות זאת ורק בשלב הסיכומים.
חזרה מההסכמות בשלב הסיכומים פוגעת בנתבעים ובהליך: ההסכמות שהוסכמו על הצדדים בתחילת הדיון נועדו לייעל את ההליך ולפשטו באופן שכל צד יוכל להשקיע את מירב המאמצים שלו במחלוקות העיקריות בתיק. לו היתה התובעת חוזרת בה מההסכמות שקיבלה על עצמה בנוגע לדמי חגים בשלב ההוכחות, יכלו הנתבעים לנסות להגן על עצמם מפני רכיב תביעה זה, כבר בשלב ההוכחות, וזאת משעה שהתובעת החליטה להעמידו על סכום העולה על כפול מהסכום שהסכימה לו מלכתחילה.
קרוב לוודאי שלו היתה התובעת חוזרת בה מהסכמה כלשהי מההסכמות שהתקבלו בתחילת הדיון היו הנתבעים מעלים טענות, מיד באותו שלב ומנסים לחזור בהם מהסכמות שהם נתנו ברכיבים אחרים, אשר בהם הם הלכו לקראת התובעת.

רכיב דמי חגים ישולם לתובעת ע"י הנתבעים לפי חלקיהם כדלקמן:
הנתבעת 1: 1,450 ₪
הנתבע 2: 350 ₪
הנתבעת 3: 700 ₪
או הנתבעת 3 – כל הסכומים; הנתבע 2 – חובו וחובות הנתבעת.

תוספת ותק:
התובעת טוענת כי בהתאם לצו ההרחבה היא זכאית לתוספת ותק של 1% החל משנת עבודתה הרביעית. לטענת התובעת ביום 5.7.15 התחילה את שנת עבודתה הרביעית ובשנה זו היא הייתה זכאית לתוספת ותק על שכר המינימום באותה תקופה (4,650 ₪) בסך 558 ₪. ועבור שנת עבודתה החמישית, היא זכאית ב- 4 חודשי עבודתה האחרונים לתוספת ותק על שכר המינימום באותה תקופה (4825 ₪) סך של 193 ₪. ובסה"כ התובעת עותרת לתוספת ותק בסך של 751 ₪ ולפיצויי הלנה.
הנתבעים טוענים כי צו ההרחבה בענף רשתות שיווק מזון אינו חל עליהם. ומעבר לכך, טוענים הנתבעים שהתובעת לא צברה ותק של 3 שנים אצל אף אחד מהם. לפיכך, לטענתם, יש לדחות את התביעה ברכיב זה.

הכרעה:
אנו מקבלים את התביעה ברכיב זה וקובעים כי התובעת זכאית לתוספת ותק, אם כי איננו מקבלים את חישובה של התובעת. נסביר:
כאמור בסעיפים 16-28 לעיל, צו ההרחבה בענף רשתות שיווק המזון, חל על היחסים בין הצדדים.
סעיף 3.3 לצו ההרחבה קובע כי הותק יחושב "מתחילת העסקת עובד אצל אותו מעסיק או באותו מקום עבודה". די בכך, כדי לדחות את טענת הנתבעים, לפיה, התובעת לא צברה ותק של שלוש שנים. מעבר לכך, כאמור לעיל, התובעת המשיכה לעבוד במרכול, ברצף, תחת המעסיקים השונים, ללא שינוי במתכונת העסקתה. לפיכך, אנו דוחים את טענות הנתבעים וקובעים כי התובעת זכאית לתוספת ותק.
יחד עם זאת, ומשהסכימו הצדדים להעמיד את אחוז משרתה של התובעת על 80%, אין בידינו לקבל את חישוב התובעת, אותו ביססה על משרה מלאה. לפיכך, אנו מכפילים את התוצאה אליה הגיעה התובעת ברכיב זה, באחוז משרתה, (80%*751 ₪) ופוסקים לה את תוספת ותק בהתאם לאחוז משרתה בסך של 600 ₪.
משמדובר בתוספת שכר לה היתה זכאית התובעת בתקופת העבודה אצל הנתבעת 3, אנו מחייבים את הנתבעת 3, לשלם לתובעת את הסך- 600 ₪ בגין רכיב זה. מאחר שברכיב זה היתה מחלוקת כנה בעניין חלות צו ההרחבה איננו פוסקים פיצויי הלנה.

קרן השתלמות:
התובעת טוענת כי בהתאם לצו ההרחבה, החל משנת העבודה הרביעית על המעסיק להפריש כספים לקרן השתלמות של העובד. כאשר תחילה יפריש המעסיק במשך שנה 2.5%, ולאחר מכן יפריש המעסיק במשך שנה נוספת 5.5% משכרו של העובד לקרן השתלמות.
התובעת ערכה חישוב על סמך שכר המינימום בכל תקופה, לפיו בשנה הראשונה יופרשו 2.5% משכר המינימום באותה תקופה (4650 ₪), ובשנה השנייה יופרשו 5.5% משכר המינימום באותה תקופה (4825 ₪) ובסה"כ, היה על הנתבעים להפריש לקרן השתלמות על שם התובעת סך כולל של 2,457 ₪.
הנתבעים טוענים כי צו ההרחבה בענף רשתות שיווק המזון אינו חל עליהם, לפיכך אין בסיס לרכיב זה ויש לדחותו. הנתבעים הציגו חישוב נגדי בסיכומיהם, המבוסס על השכר הרשום בתלושים.

הכרעה:
משקבענו בסעיפים 16-28 לעיל כי צו ההרחבה בענף רשתות שיווק המזון חל על יחסי הצדדים, אנו מקבלים את תביעתה של התובעת ברכיב זה. גם התחשיב שערכה התובעת מקובל עלינו בהיותו מבוסס על שכר המינימום והוראות צו ההרחבה. משקבענו כי התלושים נערכו למטרה מסוימת איננו יכולים לתת משקל לאמור בהם.
יחד עם זאת, ולאור הסכמת הצדדים בסעיף 3 לעיל, להעמיד את אחוז משרתה של התובעת על 80%, אנו פוסקים לתובעת פיצוי בגובה ההפרשה לקרן השתלמות אותה היה על הנתבעים להפריש, בהתאם לאחוז משרתה. לפיכך, אנו מחייבים את הנתבעים לשלם לתובעת סך של (80%*2,457 ₪)= 1,965 ₪.

משמדובר בתוספת שכר לה היתה זכאית התובעת בתקופת העבודה אצל הנתבעת 3, אנו מחייבים את הנתבעת 3, לשלם לתובעת את הסך- 1,965 ₪ בגין רכיב זה.

דמי נסיעות:
התובעת טוענת כי לאורך תקופת עבודתה בנתבעים הייתה צריכה לנסוע מביתה למרכול אשר נמצא במרחק הגדול מ- 500 מטר בעצמה. לא הייתה תחבורה ציבורית שבאמצעותה ניתן היה להגיע מבית התובעת למרכול והיא נעזרה ברכבם הפרטי של בני משפחתה על מנת להגיע לעבודה. הנתבעים לא שילמו לתובעת החזר בגין הוצאות נסיעתה, על אף חובתם לעשות זאת בהתאם לצו ההרחבה הכללי.
התובעת מציגה, בסעיף 49 לכתב התביעה, חישוב לפיו, היא זכאית להחזר נסיעות בסך 33,490 ₪.
הנתבעים טוענים כי התובעת גרה במרחק קצר מהמרכול וכי היא לא הוציאה כסף על נסיעות ולפיכך, אין היא זכאית לדמי נסיעות.

הכרעה
אנו דוחים את התביעה ברכיב זה.
נסביר:
בהתאם לסעיף 6.6 לצו ההרחבה בענף רשתות שיווק המזון, המעסיק ישתתף בהוצאות הנסיעה של העובד, וזאת בהתאם להסכמים הקיבוציים הרלוונטיים.

התובעת נשאה בנטל להוכיח כי היא מתגוררת במרחק העולה על 500 מטרים מהמרכול:
התובעת, בתצהירה, ציינה כי היא מתגוררת מרחק העולה על 500 מטרים מהמרכול וכי אין תחבורה ציבורית באזור מגוריה.
הנתבעים העידו לפנינו כי התובעת גרה באותו כפר שבו נמצא בית העסק, יחד עם זאת אינם יודעים איפה התובעת גרה בדיוק ומהו המרחק בין ביתה לבית העסק. די בכך, לטעמנו כדי להגיע למסקנה כי התובעת מתגוררת מעל ל-500 מטרים מהמרכול. על מעסיק מוטלת החובה לברר את נתוניו האישיים של העובד, הנדרשים לקביעת תנאי עבודתו.
מעבר לכך, בדיון לפנינו ביקשנו מהתובעת שתצביע על מיקומו של ביתה במפת הכפר שבאתר GOOGLE MAPS ומהנתבע 2 שיציין היכן נמצא מרכול באותה מפה. הנתבעת הצביעה והראתה גם היכן נמצאה במפה המרכול בו עבדה. הנתבע 2 אישר את מיקומו של המרכול אך ציין כי אינו יודע היכן התובעת מתגוררת.
לפי המפה הזו מרוחק ביתה של התובעת מהמרכול מעל 1 ק"מ.
חיזוק לגרסת התובעת נמצא בעדותה של העדה מטעמה, גב' עלי, שלמרות שלא פרטה בעניין זה בתצהירה, נחקרה נגדית על כך והעידה כך:

להשלמת התמונה נציין כי הנתבעים, בסיכומיהם, התלוננו על כך שביה"ד נעזר באתר המפות וטענו כי על התובעת מוטל הנטל להוכיח את המרחק מביתה למרכול. איננו סבורים כי בטענה זו יש ממש, שכן גם בלי להיעזר באתר GOOGLE MAPS היינו מגיעים לאותה תוצאה: התובעת העידה לפנינו כי היא מתגוררת מעל ל-500 מטרים מהמרכול, הביאה עדות של הגב' עלי לחיזוק גרסתה. לעומת זאת, הנתבעים ציינו רק כי "אינם יודעים" היכן התובעת מתגוררת. במילים אחרות – הם לא טרחו להזים ולו בראשית ראיה את גרסת התובעת ולא סתרו אותה כלל.
בנסיבות אלו אנו מקבלים את גרסת התובעת כי היא מתגוררת מעל ל-500 מטרים מהמרכול והיא זכאית להוצאות נסיעה.

ואולם, התובעת לא נשאה בנטל להוכיח מה היו הוצאות הנסיעה שהוציאה במהלך תקופת עבודתה בנתבעים:
התובעת הסתפקה בטענה כללית, לפיה היא זכאית לדמי נסיעה. התובעת לא טענה לפנינו, מה היו הוצאות הנסיעה מביתה למקום העבודה או מה העלות של הוצאות נסיעה אלו.
הסכום שהיא תובעת מבוסס על הסכום היומי המרבי הנקוב בצו ההרחבה הכללי לעניין הוצאות נסיעה. לא די בטענה זו. על התובעת להוכיח מה גובה החזר הוצאות הנסיעה שהיא זכאית לו.
(ראו: עע (ארצי) 93-09‏ ‏ נפתלי בנקין נ' מדינת ישראל - משרד החקלאות‏, ניתן ביום 25.7.10)
"בכפוף לזכותו הקוגנטית של העובד מזה, ולפררוגטיבה הניהולית של המעסיק מזה, נבחנת זכאותו של עובד לקצובת נסיעה, בין היתר, לפי אמות מידה אלה: האם העובד הוציא מכיסו סכומי כסף עבור הוצאות נסיעה; ככל שהוציא סכומי כסף עבור הוצאות נסיעה - האם העובד זכאי להחזר מכוח חוזה אישי, הסכם קיבוצי, הסדר קיבוצי או צו הרחבה."

בחקירתה הנגדית נשאלה בעניין זה וענתה כך:

כך, עולה מעדותה של התובעת, כי שילמה לאביה בין 500 ל-1000 ₪ לחודש, אך לא תמורת הנסיעות שהסיע אותה, אלא "בגלל שרציתי לעזור לו. הוא היה נכה והוא עזר לי כשהייתי צריכה".
לטעמנו, סכום של 500 ₪ לחודש, וקל וחומר 1,000 ₪ לחודש, הוא סכום גבוה מאד ביחס לנסיעה של כ-1 ק"מ לכל כיוון בתוך הכפר. התובעת לא פרטה ולא הוכיחה לנו מה מתוך ה-500 ₪ הוא הסכום ששילמה לאביה בגין הנסיעות, אם בכלל. התרשמנו כי גם אם התובעת לא היתה נזקקת להסעות של אביה היא היתה עוזרת לו בסכומים דומים, שכן הם ניתנו על ידה כדי לעזור לאביה.
בנסיבות אלו, ומשלא הוכיחה התובעת מה הסכום שהיא זכאית לו כהחזר עבור הוצאות נסיעה אנו דוחים את תביעתה ברכיב זה.

פדיון חופשה שנתית:
התובעת טוענת כי בהתאם לצו ההרחבה היא זכאית בשנת עבודתה הראשונה והשנייה ל- 12 ימי חופשה בשנה, בשנה השלישית ל- 13 ימי חופשה, ובשנים הרביעית והחמישית ל- 14 ימי חופשה בשנה.
התובעת טוענת כי היא זכאית ל- 43 ימים בסך הכל.
התובעת טוענת כי שכרה היומי (כולל תוספת הותק) עמד על 195 ₪ (בהתבסס על שבוע עבודה בן 6 ימים). לפיכך, עותרת התובעת לחיוב הנתבעים בסך כולל של 8,385 ₪ בגין רכיב זה בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 25.10.16.
הנתבעים טוענים כי עבור תקופת עבודתה של התובעת אצל הנתבעת 1 שולמו לה ביתר 9.55 ימי חופשה בשווי 1,552 ₪ אותם יש לקזז מכל סכום שייפסק לחובתה.
הנתבעים טוענים כי עבור תקופת עבודתה של התובעת אצל הנתבע 2 היא זכאית לפדיון חופשה עבור 3.76 ימים ובסה"כ 611 ₪.
לטענת הנתבעת 3, עבור תקופת עבודת התובעת אצלה, ובהתאם לאחוז משרתה (55%) היא זכאית לפדיון 6.8 ימי חופשה ולסך כולל של 1,105 ₪. כזכור, הנתבעת 3 עותרת לחיוב התובעת בסכומים בגין טענתה כי התובעת גנבה מוצרים. על כן, טוענת הנתבעת 3 כי יש לקזז סכומים שייפסקו לטובת התובעת מסוכמים אלו.

הכרעה:
אנו מקבלים את טענת התובעת שהיא זכאית לפדיון דמי חופשה. ואולם, איננו מקבלים את החישוב של התובעת ברכיב זה. להלן נימוקינו:
צו ההרחבה בענף רשתות המזון, מפרט את ימי החופשה להם זכאים עובדים שעליהם חל הצו, בדרגות וותק שונות. מספר ימי החופשה בו נוקב הצו רלוונטי לעובדים שמועסקים במתכונת של שישה ימים בשבוע.
יחד עם זאת, וכאמור בסעיפים 13-14 לעיל, התובעת הועסקה במתכונת של חמישה ימים בשבוע. לפיכך, יש להתאים את מספר ימי החופשה בהם נוקב הצו, למתכונת העסקה זו. וכך בחישוב הבא:
שנת העבודה
ימי חופשה לפי צו ההרחבה (בשינוי לשבוע עבודה של 5 ימים)
ימי החופשה להם זכאית התובעת
שנת העבודה הראשונה - 2012
10
(לא נתבע, ככל הנראה בשל התיישנות).
שנת העבודה השניה - 2013
10
10
שנת העבודה השלישית - 2014
11
11
שנת העבודה הרביעית - 2015
12
12
שנת העבודה החמישית (השוטפת) - 2016
12
(10/12)X12 = 10
סה"כ

43

התובעת, ביססה את חישובה ברכיב זה על צו ההרחבה, שמתייחס כאמור למתכונת העסקה שונה משלה, ותוך התעלמות מחלקיות משרתה. לפיכך, אנו דוחים חישוב זה.
בהתאם לחישוב הנ"ל, התובעת, כמי שעבדה חמישה ימים בשבוע, זכאית ל- (10+11+12+10)= 43 ימי חופשה במשך כל תקופת העסקתה. חישוב של מספר ימי החופשה להם זכאית התובעת ביחס לכל תקופת העסקה אצל כל אחד מהנתבעים מלמד כך:
הנתבעת 1 העסיקה את התובעת עד סוף שנת 2014, כך שמספר ימי החופשה להם זכאית התובעת בתקופה זו הוא 21 ימים.
הנתבע 2 העסיק את הנתבעת בתקופה 1/15-7/15, כך שמספר ימי החופשה להם זכאית התובעת בתקופה זו הוא 7 ימים.
הנתבעת 3 העסיקה את התובעת בתקופה שבין 8/15-10/16, לפיכך, התובעת זכאית בגין תקופה זו ל- 15 ימי חופשה.

ערך יום עבודה של התובעת לצורך חישוב דמי חופשה הוא שכר המינימום היומי שהיה נהוג באותה העת (למועסק 5 ימים בשבוע), בתוספת "תוספת ותק" של 1%. כך, יוצא כי שכרה היומי של התובעת הינו: (222.69+(1%=2.2)) = 224.9 ₪.
כך, חישוב נכון של דמי החופשה הוא: (43 יום X 224.9 ₪)= 9,671 ₪. יחד עם זאת, ומשהסכימו הצדדים כי התובעת עבדה בחלקיות משרה בשיעור 80%. דמי החופשה להם זכאית התובעת בהתאם לחלקיות משרתה, הינם (9,671 ₪ X 80%) = 7,737 ₪.
משמדובר ברכיב שכר שהייתה התובעת זכאית לקבלו מכל אחד מהנתבעים, נפרט להלן את חלקו היחסי של כל אחד מהנתבעים ברכיב זה, וכך התובעת זכאית לקבל ישירות מהנתבעים את הסכומים הבאים:
הנתבעת 1 – (21 יוםX224.9 ש"חX80%)= 3,778 ₪
הנתבע 2 – (7 ימיםX224.9 ש"חX80%)= 1,260 ₪
הנתבעת 3 – (15 יוםX224.9 ש"חX80%)= 2,699 ₪
או הנתבעת 3 – כל הסכומים; הנתבע 2 – חובו וחובות הנתבעת 1.

באשר לטענת הנתבעת 1 לקיזוז דמי חופשה ששולמו ביתר, איננו מקבלים טענה זו: הנתבעת 1 לא הציגה לפנינו פנקס חופשה. לפיכך, לא נשאה בנטל המוטל על מעסיק בעניין זה. תלושי השכר, בנסיבות תיק זה, אינם אמינים עלינו כמבטאים פנקס חופשה, כפי שקבענו בסעיפים 37-38 לעיל.

הנתבעים טענו בסיכומיהם שגרסת התובעת, ששהתה בחופשה כאשר לא שובצה למשמרות, נסתרה בעדותה שהיא שהתה בלימודים בימים אלו.
בטענה זו אין ממש: בחירתה של התובעת לממש את זמנה הפנוי בחופש או בלימודים בימי החופשה היא עניינה שלה. על הנתבעים מוטל הנטל להראות כי הם שילמו לתובעת עבור ימי חופשה בהם לא עבדה. הם לא נשאו בנטל זה. היה מוטב לו היו הנתבעים נמנעים מהעלאת טענות מסוג זה שיש בהם הכבדה על ההליך.

נדגיש: מהראיות שהוצגו לפנינו, כפי שפורט לעיל בהרחבה, עולה שהנתבעים שילמו לתובעת שכר שעתי במזומן, לפי חשבון שעות שערכו בסוף כל חודש. הנתבעים לא הוכיחו כי שילמו זכות כלשהי מעבר לשכר השעתי ששילמו לה, לרבות הזכות לתשלום ימי חופשה.
לאור המקובץ לעיל, ומשלא נשאו הנתבעים בנטל להוכיח כי שילמו לתובעת דמי חופשה לאורך תקופת העסקתה במרכול, אנו מחייבים את הנתבעים, לשלם לתובעת פדיון ימי חופשה, כפי שפרטנו לעיל.

השלמה לשכר מינימום:
כפי שפרטנו לעיל בהרחבה, התובעת טוענת כי לאורך תקופת עבודתה אצל הנתבעים שולם לה שכר נמוך משכר המינימום והיא עותרת ברכיב תביעה זה לקבלת ההפרש בין שכר המינימום שהיא זכאית לו לבין השכר ששולם לה ע"י הנתבעים. בסעיף 42 לכתב התביעה פורט חישוב המבוסס על ההפרש בין השכר ששולם לתובעת, לטענתה, לבין שכר המינימום לו היתה זכאית. החישוב מבוסס על מתכונת העסקה של 25 ימים בחודש, 7 שעות ביום. ההפרש בהתאם לחישוב הנ"ל עומד על 65,926 ₪.
הנתבעים טוענים כי שולם לתובעת שכר בהתאם לשכר המינימום ומפנים לתלושי השכר.

הכרעה:

אנו מקבלים את תביעת התובעת ברכיב זה וקובעים כי היא זכאית להפרשי שכר. יחד עם זאת, אנו דוחים את חישובה של התובעת. להלן נימוקינו:

כפי שפירטנו בסעיפים 30-36 לעיל, הנתבעים לא נשאו בנטל להוכיח כי שילמו לתובעת שכר מינימום. מעבר לכך, שוכנענו כי התובעת נשאה בנטל להוכיח כי לאורך תקופת עבודתה בנתבעים, שולם לה שכר נמוך משכר המינימום, (למעט חודש העבודה האחרון עבורו שילמה הנתבעת 3 לתובעת שכר בהתאם לשכר מינימום).
עם זאת, איננו מקבלים את חישובה של התובעת משום שאינו מותאם לחלקיות משרתה בשיעור של 80% כמוסכם בין הצדדים.
בנוסף, כפי שציינו קודם, בסעיף 31 לעיל, שוכנענו כי הסכומים בהם נקבה התובעת בתצהירה ובהתכתבויות הווטסאפ שהוצגו לנו הם בערכי נטו (בהתאם לסכומים שקיבלה במזומן), ולכן נשקלל סכומים אלו עם מקדם 1.04 לשכר הברוטו.
לפיכך, חישוב נכון של הפרשי השכר המגיעים לתובעת צריך להיות כדלקמן:

הפרשי שכר מתקופת העבודה אצל הנתבעת 1:
תקופה
ערך שעה לפי שכר מינימום
ערך שעת עבודה ששולם לתובעת
הפרש שכר שעתי
הפרש חודשי (מספר חודשים בתקופה כפול 186X80%)
7/12-9/12
22.04 ₪
12X1.04= 12.48 ₪
9.56 ₪
3X9.56X186X80%= 4,267.6 ₪
10/12-7/13
23.12 ₪
12X1.04= 12.48 ₪
10.64 ₪
10X10.64X186X80%= 15,832.3 ₪
8/13-7/14
23.12 ₪
15X1.04= 15.6 ₪
7.52 ₪
12X7.52X186X80%= 13,427.7 ₪
8/14- 12/14

23.12 ₪
18X1.04= 18.72 ₪
4.4 ₪
5X4.4X186X80%= 3,273.6 ₪

הפרשי שכר מתקופת העבודה אצל הנתבע 2:
תקופה
ערך שעה לפי שכר מינימום
ערך שעת עבודה ששולם לתובעת
הפרש שכר שעתי
הפרש חודשי (מספר חודשים בתקופה כפול 186X80%)
1/15-3/15
23.12 ₪
18X1.04= 18.72 ₪
4.4 ₪
3X4.4X186X80%= 1,964.2 ₪
4/15-7/15
25 ₪
18X1.04= 18.72 ₪
6.28 ₪
4X6.28X186X80%= 3,737.9 ₪

הפרשי שכר מתקופת העבודה אצל הנתבעת 3:
תקופה
ערך שעה לפי שכר מינימום
ערך שעת עבודה ששולם לתובעת
הפרש שכר שעתי
הפרש חודשי (מספר חודשים בתקופה כפול 186X80%)
8/15-6/16
25 ₪
20X1.04=20.8 ₪
4.2 ₪
11X4.2X186X80%= 6,874.6 ₪
7/16
25.94 ₪
20X1.04=20.8 ₪
5.14 ₪
1X5.14X186X80%= 764.8 ₪
8/16-9/16
25.94 ₪
21X1.04= 21.84 ₪
4.1 ₪
2X4.1X186X80%= 1,220.2 ₪

כך יוצא כי התובעת זכאית ברכיב זה, להשלמת שכר בסך כולל של 51,363 ₪.

אשר על כן, אנו מחייבים את הנתבעים לשלם לתובעת סך כולל של 51,363 ₪ בגין השלמה לשכר מינימום כדלקמן:

הנתבעת 1 תשלם לתובעת הפרשי שכר בסך - 36,801 ₪
הנתבע 2 ישלם לתובעת הפרשי שכר בסך - 5,702 ₪
נתבעת 3 תשלם לתובעת הפרשי שכר בסך - 8,860 ₪
או הנתבעת 3 – כל הסכומים; הנתבע 2 – חובו וחובות הנתבעת 1.

הלנת שכר:
התובעת טוענת כי יש לחייב את הנתבעים בתשלום פיצויי הלנת שכר בשיעור שלא יפחת מ- 100% ובסך של 65,926 ₪. התובעת מבססת תביעתה ברכיב זה על פסק דין שניתן בנסיבות דומות נגד הנתבעים 1 ו- 2 ובמסגרתו נפסקו פיצויי הלנה בשיעור של 100%.
הנתבעים טוענים כי שכרה של התובעת שולם בזמן, בהתאם לדוחות הנוכחות ותלושי השכר. נציג הנתבעת 1 טוען כי שכרה של התובעת שולם בהתאם למס' השעות שהיא דיווחה בעצמה.

הכרעה:
אנו סבורים, כי בנסיבות שבהן מעסיק משלם לעובדיו שכר נמוך משכר המינימום, כפי שתואר בהרחבה בפסק דין זה, יש הצדקה בחיובו בפיצויי הלנת שכר, בין היתר בשים לב לסעיף 8 לחוק שכר מינימום, תשמ"ז-1987.
כאמור, התובעת דרשה לחייב את הנתבעים ב-100% מסכום השכר שהולן. אולם, סעיף 17א(ב) לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 קובע כי זכות התביעה לפיצויי הלנה מתיישנת לאחר עבור 3 שנים רצופות שבמהלכן הולן השכר לפחות 3 פעמים ב-12 חודשים רצופים. התביעה הוגשה ביום 17.10.17, כך שהתקופה בה ניתן לתבוע הלנת שכר היא מיום 18.10.14. כעולה מהטבלה שפורטה לעיל, השכר שהולן בתקופה שמחודש 10/14 ועד סיום העסקתה של התובע עומד על 16,526 ₪.
בנסיבות העניין, ומשאנו רואים בחומרה אי תשלום שכר מינימום במועדו, אנו סבורים כי על הנתבעים לשלם לתובעת פיצויי הלנת שכר בסכום כולל של 20,000 ₪ בחלוקה ביחס לתקופות ההעסקה של כל אחד מהנתבעים מהתקופה שמחודש 10/14:
הנתבעת 1 תשלם לתובעת פיצויי הלנה בסך – 2,400 ₪
הנתבע 2 ישלם לתובעת פיצויי הלנה בסך – 5,600 ₪
נתבעת 3 תשלם לתובעת פיצויי הלנה בסך – 12,000 ₪
או הנתבעת 3 – כל הסכומים; הנתבע 2 – חובו וחובות הנתבעת 1.

שעות נוספות:
התובעת טוענת כי לא שולם לה שכר עבור שעות עבודתה הנוספות ולפיכך יש לחייב את הנתבעים בסך של 21,593 ₪. התובעת ערכה חישוב לסך כל השעות שביצעה במהלך תקופת עבודתה, ולשכרה בגין שעות אלה. לטענת התובעת היא ביצעה שעות נוספות כאשר הועסקה פעמיים בחודש בממוצע במשמרות רצופות; כאשר הועסקה בשעות נוספות ב-3 הימים הראשונים של חודש ינואר בהם ביצעה ספירת מלאי עד שעות מאוחרות; וכאשר עבדה בימי חג (14 ימי חג שלטענתה עבדה בהם).
הנתבעים טוענים כי התובעת לא עבדה שעות נוספות, ולפיכך, אינה זכאית לגמול עבור שעות נוספות. הנתבעים מפנים לדוחות הנוכחות ולתלושי השכר שצורפו לכתבי ההגנה ולתצהירים מטעמם, מהם ניתן ללמוד, לטענתם, כי התובעת לא עבדה שעות נוספות. הנתבעים טוענים כי גם רישומי התובעת עצמה, לשעות עבודתה מעלים תמונה, לפיה, לא ביצעה התובעת שעות נוספות. לפיכך, הנתבעים טוענים כי יש לדחות את התביעה ברכיב זה.

הכרעה
הראיות שהוצגו לפנינו בתיק זה מחולקות לשתי תקופות: תקופה לגביה הומצאו דוחות נוכחות ממוחשבים (סה"כ כשנה); ותקופה שקדמה לה, שבה לא היו דוחות נוכחות.
התובעת, מצידה לא הבחינה בין התקופה בה היו דוחות נוכחות לבין התקופה שקדמה לה, לעניין השעות הנוספות. כאמור, לטענתה, ביצעה התובעת שעות נוספות בדפוס מסויים לכל אורך העסקתה במרכול ע"י הנתבעים 1-3. דפוס העבודה בשעות נוספות התבסס, לגרסת התובעת, על שלושה סוגים: שעות נוספות במשמרות כפולות פעמיים בחודש; שעות נוספות בימי חג ושעות נוספת בספירת מלאי בחודש ינואר כל שנה).
כפי שפירטנו בסעיפים 9-12 לעיל, אנו נותנים משקל מלא לדוחות הנוכחות, תוך שאנו רושמים לפנינו כי הם שימשו בסיס לחישוב שעות העבודה החודשיות של התובעת (בנוסף לתיקונים שנערכו בחישוב הסופי, בהתאם לסיכום בין הצדדים, וככל שהיה צורך בתיקונים כאלו. נציין כי בהתכתבות של הצדדים בווטסאפ, בנוגע לחודש 8/16, שתוארה לעיל, לא עולה שהתיקונים נגעו לשעות נוספות, אלא לימים בהם היא עבדה אך לא נרשמה בדוח הנוכחות.
כפי שנפרט מטה בהרחבה, דפוס העבודה הנטען ע"י התובעת לעניין שעות נוספות אינו מתיישב עם דוחות הנוכחות בתקופה שבה היו דוחות נוכחות. כבר עתה נאמר שמהדוחות עולה שהתובעת עבדה שעות נוספות לעיתים נדירות מאד ובאופן אקראי. יתר על כן, בתקופה זו הנטל להוכיח שהיו שעות נוספות מוטל על התובעת.
באשר לתקופה שקדמה לה, בה לא היו דוחות נוכחות, מוטל הנטל על הנתבעים, מכוח סעיף 26ב לחוק הגנת השכר.
בפסה"ד בעניין ריעני (ע"ע 47715-09-14, אתר נבו) פירט ביה"ד הארצי 4 מצבים לעניין זה:
"המצב הראשון, כאשר בית הדין, לאחר בחינת כלל הראיות בתיק קובע כי עלה בידי אחד הצדדים – בין אם זהו העובד ובין אם זהו המעסיק – לשכנע בקיומה של עבודה נוספת בהיקף מסוים. במקרה כזה ייפסק גמול השעות הנוספות על יסוד ההיקף שהוכח.
המצב השני, כאשר ניתן לקבוע פוזיטיבית שהעובד עבד שעות נוספות, ולכן מתקיים התנאי לחזקה, אך לא ניתן להוכיח את היקף עבודתו בהן מפאת העדר עריכת רישום בידי המעסיק כנדרש. במקרה זה תחול החזקה הקבועה ותוצאתה תהא חבות המעסיק "בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על חמש עשרה שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות".
המצב השלישי, כאשר כפות המאזניים בתום ההליך השיפוטי נותרו מעויינות בנוגע לשאלת התקיימות התנאי, קרי העבודה בשעות נוספות. משמעות הדבר היא כי ההסתברות שהעובד עבד שעות נוספות שקולה להסתברות שלא עבד בהן. בתנאי אי וודאות אלה תוכרע שאלת אחריות המעביד וזכאות העובד על סמך חלוקת נטלי השכנוע. משמעות הדבר היא כי סיווגה של החזקה כמעבירה את נטל השכנוע, ולא רק את נטל הבאת הראיה, יביא להחלת תוצאותיה, קרי המעסיק יחויב "בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על חמש עשרה שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות".
המצב הרביעי, כאשר בית הדין קובע ממצא בדבר העדר עבודה בשעות נוספות. במקרה כזה לא חלה החזקה, שכן יסודותיה – הנגזרים מסיווג גמול השעות הנוספות כתוספת המותנית בתנאי - לא הוכחו וכפות המאזניים אף לא נותרו מעויינות ביחס אליהן. מבלי להתיימר למצות, נעיר כי בגדר המצב הרביעי יכולים להיכלל מקרים בהם מאזן ההסתברויות נוטה לצד גרסת המעסיק בין מחמת ראיות שהניח ובין מחמת שגרסת העובד בדבר עבודה בשעות נוספות נמצאה בלתי מהימנה, כך שבית הדין אינו סומך עליה. ויודגש, מסקנה זו אינה מכרסמת בדעת הרוב בעניין בוסקילה, שכן גם שם נאמר כי "על מנת שתידחה התביעה לפי תיקון 24 לגמול עבור עבודה בשעות נוספות, נדרש כי המעסיק ישכנע את בית הדין כי יש לדחות את התביעה. מתי ואיך יקרא הדבר, אין לקבוע נוסחאות וכל מקרה יוכרע עובדתית לפי חכמתו של בית הדין היושב בדין".

במקרה דנן אנו סבורים כי חל המצב הרביעי. זאת, משום ששוכנענו כי יש לראות את דוחות הנוכחות הממוחשבים כמבטאים באופן כללי את דפוס העבודה של התובעת, וזאת לא רק בתקופה בה הם הופקו אלא גם בתקופה הקודמת בהם לא היו דוחות נוכחות. כאמור, התובעת אף לא טענה לפנינו כי עבדה בדפוס אחר בין התקופות, ההפך הוא הנכון. מטענותיה עולה כי עבדה בדפוס דומה לכל אורך התקופה. בנסיבות אלו, הניחו הנתבעים לפנינו תשתית ראייתית ששכנעה אותנו שהתובעת לא ביצעה שעות נוספות כפי שטענה.
לפיכך, משנתנו משקל לדוחות הנוכחות, ושוכנענו כי הם מייצגים את דפוס העבודה של התובעת לכל אורך תקופת העסקתה במרכול, אנו דוחים את גרסתה בנוגע לשעות נוספות.
עם זאת, אנו פוסקים כי התובעת עבדה בשעות נוספות, באופן אקראי ונדיר, כפי שעולה מדוחות הנוכחות, כדלקמן:

משמרות רצופות:
מדוחות הנוכחות עולה כי במשך כל התקופה (לגביה הוצגו דוחות נוכחות) עבדה התובעת רק פעם אחת במשמרת רצופה/כפולה:
דוח הנוכחות של חודש אפריל 2016 (שצורף כנספח לכתב ההגנה מטעם הנתבעים 2 ו- 3) מלמד כי התובעת עבדה ביום 30.4.16 שתי משמרות. כלומר – במהלך תקופה של כשנה עבדה התובעת משמרת רצופה אחת בלבד! המשמרת הראשונה התחילה בשעה 09:27 והסתיימה בשעה 16:03 והמשמרת השניה התחילה בשעה 17:10 והסתיימה בשעה 21:56. בין שתי המשמרות היתה הפסקה של שעה בערך.
בהתאם לסעיף 20 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, במשמרת של 6 שעות ומעלה, זכאי עובד להפסקה בת 3/4 שעה לפחות ולא יותר מ- 3 שעות.
כלומר – מדובר, לכל היותר, בהפסקה במהלך יום עבודה, שאינה עולה על 3 שעות.

לפיכך אנו קובעים כי התובעת עבדה פעם בשנה משמרות רצופות בסך כולל של 11.4 שעות. כפי שקבענו, התובעת קיבלה את ערך שעת הבסיס שעבדה (בשכר הנמוך משכר המינימום, אך על ההפרש קיבלה פיצוי בפסק דין זה). לכן אנו מזכים אותה רק בגין גמול שעות נוספות. התובעת זכאית, אפוא, לגמול שעות נוספות בגין השעתיים ה-9 וה-10 בערך 25% וכן בגין 1.4 שעות בערך 50%, לפי ערך שכר מינימום שעתי כדלקמן:
בתקופה שבין 7/12-6/13, בחודש 4/13 שכר המינימום עמד על 23.12 ₪. כך יוצא כי התובעת זכאית לגמול שעות נוספות בסך (2X23.12X25%)+(1.4X23.12X50%)= 27.7 ₪.
בתקופה שבין 7/13-6/14, בחודש 4/14 שכר המינימום עמד על 23.12 ₪. כך יוצא כי התובעת זכאית לגמול שעות נוספות בסך (2X23.12X25%)+(1.4X23.12X50%)= 27.7 ₪.
בתקופה שבין 7/14-6/15, בחודש 4/15 שכר המינימום עמד על 25 ₪. כך יוצא כי התובעת זכאית לגמול שעות נוספות בסך (2X25X25%)+(1.4X25X50%)= 30 ₪.
בתקופה שבין 7/15-10/16, בחודש 4/16 שכר המינימום עמד על 25 ₪. כך יוצא כי התובעת זכאית לגמול שעות נוספות בסך (2X25X25%)+(1.4X25X50%)= 30 ₪.

לסיכום, אנו קובעים כי התובעת זכאית לסך כולל של 115.4 ₪, בגין עבודה בשעות נוספות בימים בהם עבדה משמרות רצופות, בחלוקה הבאה בין הנתבעים:
הנתבעת 1 – 70.4 ₪.
הנתבע 2 – 15 ₪.
הנתבעת 3 – 30 ₪.
או הנתבעת 3 את כל החוב, הנתבע 2 את חובו וחובה של הנתבעת 1.

ספירת מלאי בינואר:

אנו דוחים את טענת התובעת כי ביצעה שעות נוספות ב- 3 ימים הראשונים של חודשי ינואר בספירת מלאי. אלו טעמנו:
דוח ינואר 2016 לא הומצא ע"י הנתבעים. בנסיבות אלו, ברגיל, היינו מקבלים את גרסת התובעת. אלא שאנו סבורים כי במקרה זה הרימו הנתבעים את הנטל להראות שהתובעת לא הועסקה שעות נוספות בחודש ינואר, בספירת מלאי, וזאת למרות היעדרו של דוח נוכחות לחודש ינואר. במהלך ישיבת ההוכחות הראתה התובעת לביה"ד את אפליקציית הפתקים שבה רשמה את שעות העבודה שביצעה. בין היתר, היה שם פירוט של חודש ינואר 2016. התובעת נשאלה על דוח הנוכחות הזה שרשמה לעצמה, בחקירתה הנגדית:
לטעמנו, בנסיבות אלו, נשאו הנתבעים בנטל זה באמצעות הצגת ספירת שעות העבודה של התובעת עצמה, אשר אינה מעידה על ביצוע שעות נוספות בינואר 2016 בגין ספירת מלאי. בנסיבות אלו אנו דוחים את התביעה ברכיב זה .

שעות נוספות בימי חג:
כזכור, טוענת התובעת כי כשעבדה בימי חג ביצעה שעות נוספות. מדוחות הנוכחות עולה כי במשך כל התקופה (לגביה הוצגו דוחות נוכחות) עבדה התובעת שעות נוספות ביום חג, פעם אחת בלבד. גם בעניין זה דוחות הנוכחות סותרים את גרסת התובעת:
בהתאם לדוח הנוכחות של חודש ספטמבר 2016, התובעת עבדה ביום 11.09.16, שהיה היום הראשון של חג הקורבן (לפי חוזר נש"מ מ-17.11.15), החל מהשעה 15:58 ועד השעה 00:51 ובסה"כ 8.87 שעות. בהתאם לסעיף 1 לחוק שעות עבודה ומנוחה (להלן – החוק), מדובר במשמרת לילה, שכן, שתי שעות לפחות, ממשמרת זו, בוצעו בין השעה 22:00 לשעה 06:00. סעיף 2(ב) קובע כי בעבודת לילה, כמו גם ביום שלפני חג, כל שעה מעבר לשעה השביעית תחשב כשעה נוספת.
יחד עם זאת, דוחות הנוכחות שהוגשו לנו, אשר משקפים את שעות עבודתה של התובעת במשך כשנה שלמה אינם מלמדים על ימי חג נוספים שבהם התובעת עבדה כטענתה במשמרות לילה, עד שעות מאוחרות.
אשר על כן, אנו קובעים כי התובעת ביצעה בכל שנה, בחודש ספטמבר, 1.87 שעות נוספות בחג הקרבן והיא זכאית לסכומים כדלקמן:
בתקופה שבין 7/12-6/13, בחודש 9/12 שכר המינימום עמד על 22.04 ₪ כך יוצא כי התובעת זכאית לגמול שעות נוספות בסך (1.87X22.04X25%)= 10.3 ₪.
בתקופה שבין 7/13-6/14, בחודש 9/13 שכר המינימום עמד על 23.12 ₪. כך יוצא כי התובעת זכאית לגמול שעות נוספות בסך (1.87X23.12X25%)= 10.8 ₪.
בתקופה שבין 7/14-6/15, בחודש 9/14 שכר המינימום עמד על 23.12 ₪. כך יוצא כי התובעת זכאית לגמול שעות נוספות בסך (1.87X23.12X25%)= 10.8 ₪.
בתקופה שבין 7/15-6/16, בחודש 9/15 שכר המינימום עמד על 25 ₪. כך יוצא כי התובעת זכאית לגמול שעות נוספות בסך (1.87X25X25%)= 11.7 ₪.
בתקופה שבין 7/16-10-16, בחודש 9/16 שכר המינימום עמד על 25.94 ₪ כך יוצא כי התובעת זכאית לגמול שעות נוספות בסך (1.87 X25.94X25%)= 12.1 ₪.

לסיכום, אנו קובעים כי התובעת זכאית לסך כולל של 55.7 ₪, בגין עבודה בשעות נוספות בימי חג, בחלוקה הבאה בין הנתבעים:
הנתבעת 1 – 31.9 ₪
הנתבעת 3 – 23.8 ₪
או הנתבע 2 – את חובה של הנתבעת 1 או הנתבעת 3 את כל החוב.

פיצויים בגין העדר שימוע ופיטורים שלא כדין:

התובעת טוענת כי הנתבעים הרעו את תנאי עבודתה, עת העבירו אותה לתפקיד של סדרנית מדפים; וזאת כדי לגרום לה להעיד נגד חברתה לעבודה בבית הדין. משסירבה התובעת לשינויים בתנאי עבודתה ולבקשת הנתבעים להעיד, פיטרה הנתבעת 3 את התובעת מבלי שערכה לה שימוע ומבלי שמסרה לה מכתב פיטורים. לפיכך, טוענת התובעת כי היא זכאית לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין, בסכום של 6 משכורות בסך כולל של 28,532 ₪.
הנתבעים טוענים כי התובעת לא פוטרה מעבודתה ולכן לא נערך לה שימוע. לטענתם, התובעת עזבה את עבודתה לאחר שראתה את הסרטונים שמתעדים את הגניבות שביצעה.

הכרעה:
אנו דוחים את טענת התובעת לפיה, הנתבעת 3 פיטרה אותה מעבודתה שלא כדין ומבלי שערכה לה שימוע. להלן נימוקינו:
כפי שקבענו בסעיפים 40-43 לעיל, שוכנענו כי התובעת התפטרה בנסיבות שבהן אין לצפות ממנה כי תשוב לעבודתה. התובעת לא נשאה בנטל להוכיח כי הנתבעת 3 פיטרה אותה מהעבודה. היחסים בין הצדדים נעכרו עד מאוד, מה שהביא את התובעת ביום 25.10.16, לעזוב את מקום עבודתה ולא לשוב.
המכתב, נספח ד לתצהיר הנתבע 2, אותו שלחה הנתבעת 3 לתובעת ביום 1.11.16 מלמד על כך שהנתבעת 3 לא פיטרה את התובעת מעבודתה. בנוסף לכך, העברתה של התובעת מתפקיד קופאית לתפקיד סדרנית, ככל הנראה, במטרה לברר את עניין המעילה בו חשדה, מלמד אף הוא כי בשלב זה, טרם החליטה הנתבעת 3 לפטר את התובעת.
אשר על כן, ומשלא נשאה התובעת בנטל להוכיח כי הנתבעת פיטרה אותה מעבודתה, אנו דוחים את תביעת התובעת ברכיב זה וקובעים כי התובעת אינה זכאית לפיצויים בשל פיטורים שלא כדין.

פיצויים בגין העדר הצבת חדר אוכל ושירותים במקום העבודה:
התובעת טוענת כי הפרו הנתבעים את סעיף 20א לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א - 1951 (להלן: "חוק שעות עבודה ומנוחה"), ואת הוראות סעיף 5.14 להוראות צו ההרחבה, עת לא מילאו את חובתם לדאוג כי במקום העבודה יהיה חדר אוכל ושירותים. התובעת אף טוענת כי היא לא הורשתה לצאת להפסקות במהלך משמרותיה, כמתחייב על פי החוק. לפיכך, עותרת התובעת לחיוב הנתבעת בפיצויים לדוגמא בסך 40,000 ₪.
הנתבעים טוענים כי בסופרמרקט יש שירותים ושני חדרי אוכל, וכי העובדים, כמו גם התובעת, זכאים להפסקה של חצי שעה במהלך המשמרת. לפיכך, לטענתם, יש לדחות רכיב תביעה זה.

הכרעה:
אנו מקבלים את תביעת התובעת ברכיב זה וקובעים כי הפרו הנתבעים את סעיף 20א(ב) לחוק שעות עבודה ומנוחה. נסביר:
התובעת והעדה מטעמה, העידו בעניין זה לפנינו, ועדותם אמינה עלינו:
התובעת נחקרה בחקירה נגדית לגבי טענתה שבמרכול לא היה חדר שירותים. ב"כ הנתבעים שאל את התובעת, איך היא עבדה, לטענתה, במשך 14 שעות רצופות בלי שירותים. התובעת השיבה שבזמן עבודתה בנתבעים, היא נהגה ללכת לשירותים אצל חברה שלה שגרה ליד המרכול (עמ' 19, ש' 13-17).
לאחר מכן, הוצגה לתובעת, תמונה, שבה רואים, ככל הנראה את השירותים המוצבים בבית העסק. התובעת ענתה כך: "היו שירותים, אבל היו סגורים בגלל העכברים במחסן" (עמ' 19, ש' 18-19).
גם העדה מטעם התובעת, גב' סיהאם עלי, נחקרה בעניין זה והשיבה כך:

(עמ' 11 לתמלול)
עדויותיהן של התובעת וגב' עלי, אמינות בעינינו. הנתבעים, מלבד ניסיונם לערער את אמינותן של התובעת וגב' עלי בחקירה הנגדית, לא הציגו לנו, אף לא ראיה אחת המלמדת על קיומם של שירותים תקינים בבית העסק.

מעבר לכך, סעיף 20א(ב) לחוק שעות עבודתה ומנוחה מטיל על המעסיק את החובה לוודא, כי במקום העבודה או בקרבתו, ישנו חדר שירותים תקין וראוי לשימוש.
לא די בטענה כי ישנו חדר שירותים. התובעת וגב' עלי, העידו לפנינו כי חדר שירותים זה היה סגור ואינו בשימוש, אולי מהסיבה שישנם עכברים במחסן, או בגלל שיש בעיה בביוב. הנתבעים לא סיפקו תשובות לטענות אלו. ולא הציגו לפנינו ראיות שמפריכות את גרסת התובעת, והעדה מטעמה. במצב דברים זה היינו מצפים מהנתבעים להוכיח שהשירותים פועלים ותקינים בעסק, באמצעות סרטון, למשל, או ראיה אחרת שניתן היה להמציא בקלות.

חמור מכך, גב' עלי, העידה שהעובדים נאלצו לעשות את צרכיהם בתוך בקבוקים. הנתבעים לא הציגו ראיות שיש בהן להפריך טענות חמורות אלו. לפיכך, אנו מקבלים את טענת התובעת בעניין זה, וקובעים כי הנתבעים הפרו חובתם לספק שירותים תקינים לעובדיה ולתובעת.

ביחס לטענת התובעת כי הנתבעים לא העמידו לרשות העובדים חדר אוכל בו יוכלו לשהות במהלך ההפסקה, נציין כי התובעת לא הראתה מקור בדין לחייב את הנתבעים בפיצוי בגין היעדרו של "חדר אוכל". התובעת הפנתה לסעיף 5.14 לצו ההרחבה בענף רשתות שיווק מזון, אשר מטיל על המעסיק את החובה לדאוג לקיומם של "תנאי עבודה פיזיים נוחים ותנאי בטיחות לשמירה על בריאות העובד". איננו מוצאים לנכון לקבוע כי הגדרה זו מחייבת את קיומו של חדר אוכל דווקא. גם ספסל יכול לשמש להפסקה, ולעיתים גם עמדת העבודה עצמה, אם זה אפשרי ונוח.

התובעת לא נחקרה בעניין זה. יחד עם זאת, העדה מטעם התובעת, גב' עלי, נחקרה בעניין זה, והעידה לפנינו כי לא היתה להם הפסקה מוגדרת וקבועה, אלא "היינו עושים הפסקות לעצמנו (עמ' 10 לתמלול, ש' 2). לשאלתנו, איפה היא היתה יושבת לאכול, היא השיבה כך: "ליד המקרר. ליד הקופה. כאילו מול הלקוחות. הלקוחות היו רואים אותנו כשהיינו אוכלים" "ואם היו מבקשים כאילו עזרה היינו משאירים את האוכל והולכים לעזור לנו. ככה הייתה ההפסקות" (עמ' 10 לתמלול ש' 5-10).
אנו מוצאים את עדותה של גב' עלי אמינה.

לפיכך, משהפרו הנתבעים חובתם לדאוג לקיומו של "חדר שירותים תקין וראוי לשימוש", כאמור בסעיף 20א לחוק שעות עבודה ומנוחה, אנו מקבלים את תביעת התובעת ברכיב זה.
אנו רואים הפרה זו של הנתבעים בחומרה רבה. מצאנו לפסוק ברכיב זה פיצוי בסך 20,000 ₪.

פיצויים בגין אי מסירת תלושי שכר:
התובעת טוענת כי הנתבעת 3 לא מסרה לה את תלושי השכר עבור ארבעת החודשים האחרונים לעבודתה, יולי – אוקטובר 2016. לפיכך, עותרת התובעת לחיוב הנתבעת 3 בפיצוי, מכוח סעיף 26א לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, (להלן: "חוק הגנת השכר") בסך של 5,000 ₪ לכל חודש, ובסך כולל של 20,000 ₪.
הנתבעים טוענים כי תלושי השכר כולם, נמסרו לתובעת במועד תשלום השכר, לפיכך, יש לדחות את התביעה ברכיב זה.

הכרעה:

אנו מקבלים את טענות התובעת ברכיב זה וקובעים כי התובעת זכאית לפיצוי מכוח סעיף 26א לחוק הגנת השכר נסביר:
הצדדים חלוקים באשר לשאלה האם נמסרו לתובעת, תלושי השכר עבור החודשים יולי – אוקטובר 2016. התובעת מיקדה את תביעתה ברכיב זה בטענה כי ארבעת תלושי השכר האחרונים לא נמסרו לה.
כאמור בסעיף 26א לחוק הגנת השכר, אי מסירת תלושי שכר לעובד עד המועד הקבוע בחוק, ו/או מסירת תלושי שכר לעובד שאינם כוללים את פרטי השכר ששולם לעובד, עשויים לזכות את העובד בפיצויים ללא הוכחת נזק בשל כל תלוש שכר.
התובעת צירפה לכתב התביעה את תלושי השכר שקיבלה בזמן אמת. מתלושים אלה עולה כי הנתבעת 3 נהגה להנפיק לתובעת מספר תלושים באותו מועד, ולמסור אותם לתובעת בבת אחת ותוך איחור של מספר חודשים. כך למשל ביום 28.7.16 הנפיקה הנתבעת 3 לתובעת תלושי שכר לחודשים אפריל 2016, ויוני 2016 (שצורפו לכתב התביעה).
מדוגמא זו אף עולה, כי הנתבעת 3 נהגה להנפיק את תלושי השכר באיחור. כך למשל, תלוש השכר של חודש אפריל 2016, הונפק ביום 28.7.16, באיחור של כשלושה חודשים.
דוגמא נוספת להנפקה מאוחרת של תלושי השכר, ומסירתם בחלוף מספר חודשים, מוצאים בתלוש חודש ינואר 2016 שנמסר לתובעת בזמן אמת, וצורף לכתב התביעה, תלוש זה הודפס ביום 29.05.16, כארבעה חודשים לאחר תום החודש.
חיזוק נוסף למסקנה זו שמענו בעדותה של גב' עלי, (עמ' 4, ש' 2-9 לתמלול) אשר העידה לפנינו כי הנתבעים הנפיקו לה את תלושי השכר באיחור ניכר ורק כאשר דרשה זאת מהם. אנו נותנים אמון בעדותה. זאת, לא רק מאחר שעדות זו לא נסתרה, אלא משום שהיא מתיישבת עם המועדים הרשומים על התלושים, כפי שפורט לעיל, ואשר מעידים כי תלושי השכר, או למצער חלקם, הופקו כמה חודשים לאחר שהיו אמורים להימסר לתובעת על פי החוק.
נציין כי בידי התובעת לא היו, במועד הגשת התביעה, ארבעת תלושי השכר האמורים (החודשים יולי – אוקטובר 2016). הם צורפו כנספח א' לתצהיר הנתבע 2.
לפיכך, ולאור התמונה שעולה מתלושי השכר שהוצגו לפנינו, אנו מקבלים את טענת התובעת וקובעים שהיא נשאה בנטל להוכיח כי תלושי השכר עבור ארבעת החודשים האחרונים להעסקתה לא נמסרו לה. התנהלות הנתבעת 3 בזמן אמת, לרבות הנפקת תלושי שכר ומסירתם לתובעת באיחור של מספר חודשים, מחזקת מאוד את גרסתה של התובעת שארבעת תלושי השכר האחרונים, לא נמסרו לה. בנוסף לכך, התובעת לא נחקרה בעניין זה בחקירה הנגדית.

אשר על כן, אנו מחייבים את הנתבעים לשלם לתובעת פיצוי מכוח סעיף 26א לחוק הגנת השכר, בסך 20,000 ₪. בקובענו פיצוי בשיעור האמור לקחנו בחשבון גם את העובדה החמורה שנתגלתה לנו בפרשה זו, הנוגעת להנפקת תלושים פיקטיבים.

טענת הקיזוז – עתירת הנתבעים לשלול מהתובעת פיצויי פיטורים עקב גניבה:

הנתבעת 3 טוענת בסעיף 51(ד) לכתב ההגנה, ובסעיף50 לתצהיר הנתבע 2, כי מעשי הגניבה אותם ביצעה התובעת, מצדיקים שלילה מלאה של פיצויי הפיטורים. הנתבעים אף עותרים, כאמור, לקיזוז תמורת המוצרים שמסרה התובעת ללא תמורה לבני משפחתה מכל סכום שייפסק לתובעת.

הנתבעת 3 מבססת את טענתה בעניין זה על סרטוני הווידאו, שצולמו באמצעות מצלמות האבטחה, שמוכיחים לטענתה, כי בזמן שעבדה התובעת כקופאית, לא העבירה בקופה מספר מוצרים, הן ברכישות אותן ביצעה בעצמה, והן ברכישות אותן ביצעו אמה ואחיה.
לטענת הנתבעים (הנתבעת 3), בסרטונים שהוגשו והוצגו לפנינו, נראתה התובעת, נותנת לאמה ואחיה מוצרים, מבלי שהעבירה אותם בקופה. הנתבעת 3 הגישה גם קבלות שבהן מופיעים רק חלק מהמוצרים שנרכשו בפועל. לטענתם יש בקבלות אלה כדי לחזק את המסקנה שלטענתם עולה גם מהסרטונים.
מר זייד, הנתבע 2, פירט בתצהירו (סעיפים 22-23) את המוצרים שגנבה לטענתו התובעת, והפנה לסרטונים ספציפיים וכן לקבלות המקבילות, לטענתו, למועדים שבהם צולמה הקופה בסרטונים. עברנו וראינו את הסרטונים, וכן שמענו את תשובות התובעת אשר נחקרה לפנינו על הסרטונים שבחר ב"כ הנתבעים להראות לה במהלך החקירה הנגדית, ואנו נכריע בהם אחד לאחד:

סרטון מיום 12.10.16, (שעה 13:37-13:40): בסרטון זה, לטענת הנתבע 2, רואים שהתובעת לא העבירה בסורק מספר רב של מוצרים, לרבות 5 שקיות של שעועית, מגש חד פעמי, קילו קמח, שתי קופסאות שימורים פרי זה, בקבוק יוגורט, 2 משחות שיניים, 2 פחיות משקה אנרגיה XL ועוד.
להוכחת טענת הנתבע 2 הוא צירף לתצהירו, כנספח ה', חשבונית שהיא החשבונית מאותה עסקה, לטענתו.
צפינו בסרטון זה מספר פעמים. עיינו בחשבונית האמורה ושוכנענו שלא בגניבה מדובר כלל וכלל. נפרט:
בסרטון המתחיל בשעה 13:37 רואים את התובעת מעבירה מוצרים רבים מאד בסורק של הקופה. התובעת אף "נאבקת" עם מספר מוצרים, שהסורק אינו מזהה ומתעקשת להעבירם פעם נוספת עד שהסורק יקרא אותם. כך, למשל, היא נאלצת לתלוש את אריזת הניילון של חבילת תבניות מתכת וזאת כדי לחלץ מתוכה את לוחית הקרטון שעליה נמצא הבר-קוד, כדי שהסורק יוכל לקרוא אותו. רק כשלוחית הקרטון בידה והיא מועברת על ידה בסמוך מאד לסורק מעבירה התובעת את חבילת התבניות לאזור שבו נמצאים המוצרים שכבר "עברו" את הקופה, וממתינים כדי להילקח ע"י הלקוחה.
עיון בחשבונית שצירף הנתבע 2 כנספח ה' לתצהירו מלמד כי היא אינה קשורה כלל וכלל לעסקה שצולמה ושבה עסקינן. בחשבונית זו נקובים רק המוצרים: קופסאות שימורים – 2 חומוס, 2 פול ו-2 תירס, וכן חבילת נקניק 'סלמה פפרונה'. מוצרים אלו כלל לא נרכשו ברכישה של השעה 13:37, בה מופיעים מוצרים רבים שלא יכולה להיות מחלוקת שהועברו בצמוד לסורק. אותה חבילת תבניות מתכת לא רשומה בחשבונית, וכך גם מוצרים אחרים.
ודוק: השעה הנקובה בחשבונית היא 13:48. בסרטון הסתיימה הרכישה המדוברת כבר בשעה 13:40. לכן, ברור שלא מדובר באותה עסקה. עוד נקודה המוכיחה שלא מדובר בחשבונית של אותה מכירה היא שמהחשבונית עולה שמדובר בקניה בהקפה. אלא שבסרטון נראית אמה של התובעת משלמת לה במזומן!
לא זו אף זו – לאחר שהאם נתנה לתובעת את שטרי הכסף התובעת מכניסה אותם, כנהוג, למגירה של הקופה שנפתחה לצורך זה ומלקטת מטבעות על מנת להשיב לאמה את העודף. תוך כדי פעולה זו מביאה אמה של התובעת עוד מוצר: בקבוק ריצפז או מוצר דומה לזה. התובעת נוטלת אותו בידה ומעבירה גם אותו בסורק ומחזירה חלק מהעודף שכבר בידה לקופה, כך שהיא מוסרת לאמה את סכום ההפרש בין העודף מהרכישה הראשונה לעודף שנותר לאחר רכישת המוצר האחרון האמור.
ב"כ הנתבעים טען כלפי התובעת בחקירתה הנגדית כי היא העבירה מוצר שעועית רק פעם אחת, למרות שהיו 3 מוצרים מסוג זה בקופה. על כך השיבה התובעת כך:

(עמ' 16, ש' 27-32 לפרוטוקול)
ואמנם, מצפיה בסרטון עולה שלא פעם התובעת נוהגת כך: כאשר יש מוצר אחד בכמה כפולות היא אינה מעבירה כל פעם את אחת מהיחידות, אלא אוחזת בידה את היחידה הראשונה ומעבירה אותה בתנועת יד כמה פעמים, כמספר הכפולות של מוצר זה בקופה, באופן שכל הכמות נספרת בסורק. שיטה זו נהוגה ברשתות שיווק והיא יעילה.

אולם חמור מכך, מצפיה בהמשך הסרטון, במכירה המסתיימת בשעת הוצאת החשבונית - 13:48 – נצפית העסקה שבאמת באה לידי ביטוי בחשבונית נספח ה'. הרוכשת היא התובעת עצמה, שרכשה לעצמה את המוצרים שרשומים בקבלה. בסרטון נצפית התובעת, כדרכה, מעבירה רק פעם אחת קופסת שימורים מכל סוג – חומוס, פול ותירס – אך מקלידה לאחר מכן על המקלדת. אין זאת אלא שהתובעת הקלידה שהמוצר שהועבר זה עתה בסורק נרכש פעמיים! ואכן – בחשבונית נספח ה' נרשם כי נרכשו 2 קופסאות שימורים מכל סוג כאמור. כמו כן רשומה בחשבונית הרכישה של נקניק הפפרונה. זאת ועוד – התובעת אינה משלמת עבור הרכישה במזומן, אלא בהקפה – כפי שעולה מהחשבונית עצמה!

אשר על כן אנו דוחים את הטענה של הנתבעים כי יש בסרטון זה כדי להוכיח שהתובעת גנבה מהם מוצרים. אם בכלל, ההפך מכך. הסרטון מלמד שהתובעת נהגה במקצועיות ולא נפל כל פגם במעשיה.

סרטון מיום 14.10.16: בסרטון זה רואים את התובעת רוכשת 3 פחיות של קוקה קולה ושתי פחיות של משקה אנרגיה אקס-אל. לטענת הנתבע 2, התובעת העבירה בסורק רק שתי פחיות קוקה קולה ופחית אחת של אקס-אל.
התובעת נחקרה בחקירה נגדית גם בנוגע לסרטון זה והשיבה כך:

(עמ' 17, ש' 25-27 לפרוטוקול)
מהתשובה הזו אנו מסיקים כי היא לא בדיוק זכרה אלא אולי העריכה מה קרה וניסתה לספק הסבר. אלא שמצפיה בסרטון מתקבלת תשובה פשוטה בהרבה: התובעת נראית כמי שמנסה להעביר 3 פעמים את פחית הקולה ופעמיים את פחית האקס-אל. אמנם, הדבר לא נרשם משום מה בחשבונית, אולם בהחלט ניתן לראות את התובעת מעבירה את המוצרים בסורק מספר פעמים כשל מספר היחידות כאמור. מסקנתנו היא שלכל היותר מדובר בטעות. בהינתן שהשעה המדוברת היתה 22:24 בלילה, ושהיא מיהרה ללכת הביתה (לקחה עמה את המשקאות והלכה), מסקנה זו סבירה בעינינו.
אשר על כן אנו דוחים את הטענה של הנתבעים כי יש בסרטון זה כדי להוכיח שהתובעת גנבה מהם מוצרים.

סרטון מיום 15.10.16, משעה 12:29:51: לטענת הנתבע 2, בסרטון זה רואים את התובעת מעבירה בסורק רק חלק מהפריטים שרכשה. כך למשל טוען הנתבע 2 בתצהירו כי התובעת לא העבירה חטיף שוקולד גרדינה מתוצרת לואקר. הנתבעת נחקרה בחקירה נגדית גם לגבי סרטון זה:

(עמ' 17, ש' 30-33 לפרוטוקול; עמ' 18, ש' 2-7 לפרוטוקול)
לאחר מכן, תיארנו את הסרטון כך:

(עמ' 18, ש' 9-19 לפרוטוקול)

ביה"ד צפה בסרטון שוב, לצורך כתיבת פסק הדין. מהסרטון אכן עולה, כי התובעת לא העבירה את חטיף הלואקר (גרדינה) בקופה. אולם, תשובתה של התובעת בחקירה הנגדית כי העבירה פסק זמן פעמיים, אמינה בעינינו, ומתיישבת עם החשבונית, (נספח ז' לתצהיר הנתבע 2), שבה מופיע פעמיים פסק זמן. (עמ' 18, ש' 1-2; 13-15 לפרוטוקול).
אשר על כן אנו דוחים את הטענה של הנתבעים כי יש בסרטון זה כדי להוכיח שהתובעת גנבה מהם מוצרים.

סרטון מיום 15.10.16, משעה 15:05:05: בו רואים את התובעת מביאה לקופה 2 שקיות שבהן יש 7 בקבוקי שתיה. לטענת הנתבע 2 בתצהירו, בסרטון רואים שהתובעת לא העבירה בסורק 3 בקבוקי שתיה 1.5 ליטר בשווי של 21 ₪. התובעת נחקרה בנוגע לסרטון זה והשיבה כך:

(עמ' 19, ש' 1-5 לפרוטוקול)
ביה"ד צפה בסרטון זה. לצד הקופה ישנה שקית עם כ-7 בקבוקים. התובעת מוציאה מתחת לצג המחשב של הקופה פתק, רושמת בו דבר מה ומחזירה את הפתק למקומו מתחת לצג. לאחר מכן מעבירה התובעת מוצר 'עמבה הודית' וכן מעבירה פעם אחת בקבוק תפוזים ומקלידה דבר מה במקלדת. מהחשבונית של אותה רכישה עולה שבנוסף לעמבה הקלידה התובעת 4 בקבוקי מיץ תפוזים. ב"כ הנתבעים טען כי התובעת לא העבירה בקופה את שלושת הבקבוקים הנותרים. תשובת התובעת, כי רשמה את 3 הבקבוקים בפתק נפרד אמינה בעינינו. זאת הן משום שהיא עולה מהסרטון כאמור, והן משום שהנתבעים לא הביאו כל ראיה לסתור גרסה זו. לטעמנו היה על הנתבעים להסביר מהו פשרו של אותו פתק שנמצא מתחת לצג ונראה כי הוא מהווה חלק מהפעילות השגרתית של התובעת בקופה. ככל שגרסתה לגבי התחשבנות מאוחרת יותר שהיא עושה עם הנתבעים לפי הרשום בפתק שמתחת לצג אינה נכונה היה על הנתבעים לכל הפחות לטעון זאת. הנתבעים שתקו. גם בסיכומיהם.
אשר על כן אנו דוחים את הטענה של הנתבעים כי יש בסרטון זה כדי להוכיח שהתובעת גנבה מהם מוצרים.

סרטון מיום 15.10.16, משעה 20:13:03: לטענת הנתבע 2, בסרטון זה רואים את אחיה של התובעת לוקח מעמדת הקופה חבילת 10 ק"ג סוכר, מבלי להעבירה בסורק. בנוסף רואים, לטענת הנתבע 2, את אימה של התובעת לוקחת קרטון אחד של חלב 2 ליטר, וקרטון אחד של שוקו. לטענת הנתבע 2 גם מוצרים אלה לא הועברו בסורק.
התובעת נחקרה בחקירה נגדית בנוגע לסרטון זה:

(עמ' 18, ש' 21-25 לפרוטוקול)

(עמ' 19, ש' 8-12 לפרוטוקול)

במעמד ישיבת ההוכחות צפינו גם אנו בסרטונים. את הסרטון הזה תיארנו כך: (עמ' 18, ש' 27-31 לפרוטוקול)

כך, אנו דוחים את טענת הנתבעים כי התובעת גנבה מהם חבילות סוכר. בנוסף, גם הסברה של התובעת לגבי החלב והשוקו מקובל עלינו, על כך שמדובר בהחזרות של מוצרים לא טריים. כל שפת הגוף של התובעת או של אמה, כנצפה בסרטונים, אינה מראה מעשה אסור או מעשה גניבה. הן נראות נינוחות, והתובעת מבצעת את עבודתה בשגרה. גם ניסיונם זה של הנתבעים, להציג את אחד מעובדי הנתבעת 3 כאחיה של התובעת, מלמד ולו במקצת על חולשת טענתם.

סרטונים מיום 16.10.16, משעה 15:06:55 ומשעה 15:51:53: בסרטונים אלו נראית התובעת רוכשת לעצמה (שמה בשקית לצדה) 2 מוצרי אירוויק מפיץ ריח, 1 חבילה של שקיות אשפה ובקבוק מלבין אחד. אלא שבקבלות שהציג הנתבע 2 (נספחים י' ו-י"א לתצהירו) לשתי העסקאות הללו רשום רק יחידה אחת של אירוויק ולא רשום בקבוק המלבין.
אנו דוחים את טענת הנתבעים כי סרטון זה מוכיח גניבה. זאת מהטעם שהתובעת לא נחקרה על סרטונים אלו. לו היתה התובעת נחקרת עליהם היינו יכולים לשמוע את הסברה לכך. טעם נוסף נעוץ בעובדה שהתובעת נראית בסרטונים אלו כשהיא רושמת משהו על פתק, במהלך הרכישה. לכן, יכול להיות שמדובר באותו פתק בו היא רושמת חלק מרכישותיה. כאמור – תשובה על כך לא קיבלנו.

אנו דוחים, אפוא, את טענות הנתבעת 3 בנוגע ל"גניבה", משלא עלה בידה להוכיח שהתובעת גנבה. לא רק שהסרטונים אינם תומכים בכך, אלא שמרביתם מלמדים על עבודה מקצועית של התובעת. גם אם נפלה טעות ברישום כלשהו בקופה, עדיין אין מדובר בקופאית שהיא גנבת. לא פלא בעינינו שהתובעת נפגעה מאד מהאשמות אלו.
תשובותיה של התובעת לפנינו היו סדורות, מתיישבות עם הסרטונים.
התובעת השיבה בחקירתה הנגדית בביטחון לטענות הנתבעים ולהאשמות אותן ניסו לבסס באמצעות הסרטונים שהוצגו לה במעמד ישיבת ההוכחות. אנו מוצאים עדותה מהימנה ואמינה.

הנתבעים מנגד, לא הצליחו להרים את הנטל המוגבר שמוטל עליהם להוכחת טענת הגניבה. שכן, בהתאם לפסיקה, כאשר צד בהליך אזרחי מבקש להוכיח, מעשים בעלי אופי פלילי, עליו לעשות זאת באמצעות ראיות בעלות משקל רב יותר ממה שדרוש בהליכים אזרחיים. כלומר, במקרים מעין אלו דרושה מידת הוכחה מוגברת ולא די בהוכחה במאזן הסתברויות כנדרש במשפט האזרחי. (עע 85/07 נדאל שוויש נ' גלאט ירושלים מוצרי בשר כשר למהדרין בע"מ, ניתן ביום 7.2.08) (ראו גם, ת"א 6156-12-14 כספי טורס בע"מ ואח' נ' דזנגבדזה ואח') .

בסיכומיהם תקפו ב"כ הנתבעים את התובעת וטענו כי תשובותיה לשאלות שנשאלה בחקירה הנגדית בעניין הסרטונים מופרכות והן לא נמסרו בתצהיר. מכאן טענו הנתבעים כי אין לתת משקל לתשובותיה. לא מצאנו שיש ממש בטענות אלו. ממילא מסקנותינו מבוססות בעיקרן על צפיה בסרטונים ועל כך שתשובות אלו מתיישבות עם מה שמופיע בסרטונים.

לא נעלמה מעינינו טענת הנתבעים לנזק תדמיתי ופגיעה במוניטין, ועתירתם לחיוב התובעת בפיצויים בסך 20,000. (סעיף 13 לכתב ההגנה מטעם הנתבעים 2-3, ס' 24 לתצהיר הנתבע 2) אולם, טענה זו נזנחה בסיכומי הנתבעים, לפיכך, לא נדון בה. (בעניין זה: ראו 447/92 הנרי רוט נ' אינטרקונטיננטל קרדיט קורפריישן, מט(2) 102 (ניתן ביום 19.6.95)), (ראו גם עע (ארצי) 1828-10-11 ורד זפרן גני נ' האקדמיה לאמנות ולעיצוב "בצלאל", ניתן ביום 28.11.12).

אשר על כן, אנו דוחים את בקשת הנתבעים לשלילת פיצויי הפיטורים של התובעת או לקיזוז תמורת המוצרים שלטענתם נגנבו ע"י התובעת.

סיכום:
אנו מחייבים את הנתבעים לשלם לתובעת את הסכומים כמפורט להלן:
2,500 ₪ בגין דמי חגים, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 25.10.16. בחלוקה הבאה:
הנתבעת 1 - 1,450 ₪
הנתבע 2 - 350 ₪
הנתבעת 3 - 700 ₪
או הנתבעת 3 – כל הסכומים; הנתבע 2 – חובו וחובות הנתבעת 1.

11,000 ₪ בגין פנסיה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 25.10.16. בחלוקה הבאה:
הנתבעת 1 - 6,380 ₪
הנתבע 2 - 1,540 ₪
הנתבעת 3 - 3,080 ₪
או הנתבעת 3 – כל הסכומים; הנתבע 2 – חובו וחובות הנתבעת 1.

2,500 ₪ בגין דמי הבראה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 25.10.16. בחלוקה הבאה:
הנתבעת 1 - 1,450 ₪
הנתבע 2 - 350 ₪
הנתבעת 3 - 700 ₪
או הנתבעת 3 – כל הסכומים; הנתבע 2 – חובו וחובות הנתבעת 1.

15,000 ₪ בגין פיצויי פיטורים, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 25.10.16, לתשלום ע"י הנתבעת 3.
600 ₪ בגין תוספת ותק, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 25.10.16, לתשלום ע"י הנתבעת 3.
1,965 ₪ בגין קרן השתלמות, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 25.10.16, לתשלום ע"י הנתבעת 3.
7,737 ₪ בגין פדיון חופשה שנתית, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 25.10.16. בחלוקה הבאה:
הנתבעת 1 - 3,778 ₪
הנתבע 2 - 1,260 ₪
הנתבעת 3 - 2,699 ₪
או הנתבעת 3 – כל הסכומים; הנתבע 2 – חובו וחובות הנתבעת 1.

51,363 ₪ בגין השלמה לשכר מינימום, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 25.10.16, בחלוקה הבאה:
הנתבעת 1 - 36,801 ₪
הנתבע 2 - 5,702 ₪
הנתבעת 3 - 8,860 ₪
או הנתבעת 3 – כל הסכומים; הנתבע 2 – חובו וחובות הנתבעת 1.

20,000 ₪ בגין הלנת שכר, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל. סכום זה ישולם ע"י הנתבעים 1-3 בחלוקה הבאה:
הנתבעת 1 –2,400 ₪
הנתבע 2 – 5,600 ₪
הנתבעת 3– 12,000 ₪
או הנתבעת 3 – כל הסכומים; הנתבע 2 – חובו וחובות הנתבעת 1.

171 ₪ בגין שעות נוספות, בחלוקה הבאה:
הנתבעת 1 - 102 ₪
הנתבע 2 - 15 ₪
הנתבעת 3 - 54 ₪
או הנתבעת 3 – כל הסכומים; הנתבע 2 – חובו וחובות הנתבעת 1.

20,000 ₪ כפיצוי בגין היעדר שירותים תקינים. סכום זה ישולם ע"י הנתבעים 1-3 בחלוקה הבאה:
הנתבעת 1 – 11,600 ₪
הנתבע 2 – 2,800 ₪
הנתבעת 3– 5,600 ₪
או הנתבעת 3 – כל הסכומים; הנתבע 2 – חובו וחובות הנתבעת 1.

20,000 ₪ כפיצוי בגין אי מסירת תלושי שכר, לתשלום ע"י הנתבעת 3.

הוצאות ההליך:
אנו מחייבים את הנתבעים, ביחד ולחוד, בהוצאות הליך זה בסך כולל של 25,000 ₪. בקביעת סכום זה הבאנו בחשבון במיוחד את היקפה של התביעה. עם זאת, לא יכולנו שלא לתת משקל (הגם שלא מכריע), להכבדה שגרמו, לעיתים, הנתבעים, באופן ניהולם את ההליך.

ניתן היום, י"א אייר תש"פ, (05 מאי 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

מר אפרים וינשטוק
נציג ציבור מעסיקים

בועז גולדברג, שופט

מר דב אייזיק
נציג ציבור עובדים