הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בחיפה סע"ש 19344-11-12

16 מאי 2018
לפני כב' השופטת דלית גילה
נציג ציבור (ע) - מר משה קרבצקי
נציג ציבור (מ) - מר ליאור לוין

התובעת
ד"ר סיגל שוורץ, ת.ז. XXXXX931
מייצגת, כעת, את עצמה
-
הנתבעות

  1. קטיה שטרנברג-רייסבלדט, ת.ז. XXXXXX830
  2. עינת הורן, ת.ז. XXXXX908

ע"י ב"כ: פרקליטות מחוז חיפה (אזרחי), ע"וד מראם עילבוני ואח'

פסק - דין
רקע
עניינה של תובענה זו, שנפתחה ביום 12.11.12, באירוע שהתרחש שש שנים קודם לכן, ביום 14.11.06, אשר התובעת, ד"ר סיגל שוורץ (להלן: התובעת), מי שהיתה אותה עת אזרחית עובדת צה"ל, כרופאה תעסוקתית בחיל-הים, סבורה שהנתבעות הוציאו דיבתה רעה, בקשר אליו, משום שסיפרו, בהזדמנויות שונות - "עלילת שווא לפיה התובעת כלאה את נתבעת 2 בחדר הטיפולים וסירבה לאפשר לה לצאת ממנו" [כתב-התביעה, סע' 2 ; הכוונה למי שהיום היא נתבעת 1].

בשל כך, תבעה התובעת מכל אחת מהנתבעות שבכותרת פיצוי לפי הוראות חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, עקב "פרסום" של "לשון הרע" - כל אחת מהנתבעות בשלוש הזדמנויות שונות - אותו העמידה התובעת על 370,000 ₪, מכל נתבעת, משיקולי אגרה [כתב-התביעה, סע' 4 2, ו-53].

הפרסומים שייחסה התובעת לנתבעת 1, גב' קטיה שטרנברג-רייסבלדט, מי שהיתה אחות תעסוקתית בחיל -הים ושרתה במכון לרפואה ימית (להלן: מר"י), בזמן הרלוונטי (להלן: קטיה או האחות), פורטו בכתב-התביעה [סע' 32], כך:
"הנתבעת 2 [היא קטיה - הבהרה שלנו] פרסמה במספר הזדמנויות שונות סיפור שונה אודות 'כליאתה' וחווי ותיה ממנה:
32.1. הנתבעת 2 דיווחה לנתבע 1, כי התובעת כלאה אותה במרפאה התעסוקתית. ממכתבו של הנתבע 1 עולה כי הדיווח הנ"ל כלל סגירת דלת וחסימה פיזית של יציאת הנתבעת 2 מחדר הבדיקות.
32.2. הנתבעת 2 סיפרה לפקידה בשם יבגנייה טולולו כי נכלאה ע"י התובעת וכי במהלך האירוע הצליחה לשלוח הודעת דוא"ל אל מפקדה הישיר - רס"ן מנשה משעל - והאחרון יצר קשר טלפוני עם התובעת ולאור אותה שיחה שוחררה הנתבעת 2.
32.3. הנתבעת 2 סיפרה למר סרגיי שפירו, שניות ספורות לאחר שיצאה מהחדר בו לכאורה נכלאה, כי ברגעים אלה ממש היא הצליחה לצאת מן החדר לאחר שהתובעת כלאה אותה בו, אך גם הנתבעת 2, בדבריה לשפירו, לא טענה להתפרעות כלשהי של התובעת, לצעקות או להפרעה לפעילות התקינה של המכון."

הפרסומים שייחסה התובעת לנתבעת 2, גב' עינת הורן, שהיתה בזמן הרלוונטי קצינת הניהול של מר"י (להלן: עינת), פורטו בכתב-התביעה [סע' 43], כך:
"הנתבעת 3, גב' עינת הורן [לפי מספור קודם - הבהרה שלנו] , פרסמה אף היא במספר הזדמנויות סיפור שונה אודות 'כליאתה' לכאורה של הנתבעת 2;
43.1. הנתבעת 3 סיפרה למר יהודה גיגי - אשר שימש כטכנאי הבכיר במכון עד לחודש ספטמבר 2006 - כי התרחש במכון אירוע בו כלאה התובעת את הנתבעת 2 במרפאתה.
43.2. הנתבעת 3 סיפרה לד"ר ברוך סגל כי התובעת כלאה את הנתבעת 2 במרפאתה, וזו חולצה על ידי איש צוות של המכון אשר הציל את הנתבעת 2 וחילץ אותה מן המרפאה הנעולה.
43.3. הנתבעת 3 סיפרה למריאנה טרומן (אשר העבירה את המידע השקרי לפחות לאדם אחד, גב' קסניה קצנלסון), כי התובעת כלאה את הנתבעת 2 במרפאתה, ולאחר זמן מה הצליחה הנתבעת 2 להיחלץ מן החדר בכוחות עצמה."

בתחילה הוגשה התביעה גם נגד ד"ר אמיר אברמוביץ, שהיה מפקד מר"י, כנתבע מס' 1 [לכן, קטיה היתה אז נתבעת 2 ועינת נתבעת 3], בשל מכתב שכתב בתאריך 14.11.06, הוא יום ההתרחשות, השנויה במחלוקת , נשוא הטענות כלפי הנתבעות (להלן: האירוע), ובו ביקש לחקור את טענות קטיה נגד התובעת, בקשר לאירוע.
התביעה נגד ד"ר אברמוביץ נדחתה, בהחלטה מיום 30.6.13, משום שהתקבלה טענתו, כי מכתבו בנדון לא יכול להיות עילה לתביעה אזרחית, מאחר שכתב אותו במסגרת חובתו המקצועית , כמפקד מר"י.
באותה החלטה נקבע, כי באשר לקטיה ועינת חסר פירוט בכתב-התביעה, אודות פרסומי "לשון הרע" שיוחסו להן ; לכן, הגם שלא נענתה בקשתן, לסילוק התביעה על הסף גם נגדן - התובעת נדרשה לתקן את כתב ה תביעה, ביחס לאירועים המתוארים בסעיפים 32 ו-43 לתביעתה, לרבות מועדים ונסיבות בהם בוצע כל פרסום ופרסום - לטענתה (להלן: ההחלטה בטענות הסף).

על ההחלטה בטענות הסף הגישה התובעת ערעור לבית-הדין הארצי לעבודה [ע"ע 26198-07-13 (להלן: הערעור)]. ביום 30.4.15 ניתן פסק-דין בערעור, אשר דחה את טענות התובעת בעניינו של ד"ר אברמוביץ , כך שדחיית התביעה כנגדו על הסף עומדת בעינה; יחד עם זאת, התקבל הערעור ביחס לקטיה ועינת , באופן שהתיק הוחזר לבית-דין זה, לברור התביעה נגדן לגופה, ללא צורך בתיקון התביעה.

הברור לגופו של עניין התעכב עוד, נוכח הסכמת הצדדים שנותרו בפנינו, להפנות את הסכסוך בתיק זה - יחד עם תיקים נוספים בעניינה של התובעת, מתקופת שירותה כאזרחית עובדת צה"ל , נגד גורמים שונים - להליך גישור מרוכז, בפני כב' השופט (בדימוס) יצחק יעקובי-שווילי וביקשו, בהסכמה, הארכת מועד להגשת כתב-הגנה וכך נקבע [החלטה מיום 29.6.15].
במסגרת הגישור, הוסכם להמתין לקבלת פסק-דין בקשר עם ערעורים שהגישה התובעת לבית-המשפט המחוזי בחיפה [ עא 1170-06-15; וכן עא 22126-05-15 (להלן: הערעורים במחוזי)], ולבקשת הצדדים - הוקפאו ההליכים בתיק שלפנינו עד להכרעה בערעורים במחוזי [החלטה מיום 31.1.16].

לפני שקיבלנו מהצדדים עדכון ביחס לערעורים במחוזי, הגישה התובעת, בפגרה, ביום 21.8.16, בקשה לתקן את כתב-התביעה שבפנינו, באופן שיתווספו בו טענות נוספות בדבר פר סום "לשון הרע" עליה, על-ידי קטיה, בהתבטאויות שונות, מהשנים 2008-2006.
בהחלטת אב"ד, מיום 16.11.16, נדחתה בקשה זו, עקב כך שהתובעת לא נקבה במועד בו נודע לה על ההתבטאויות האמורות, ו אף לא צרפה מסמך ממנו ניתן להבין את נסיבות ההתבטאויות הנטענות והקשרן, וכן משום שתיקון כאמור עלול לגרום לנתבעות עוול שלא ניתן לתיקון ולגרום להן אי צדק , מאחר שחלף זמן רב מאז שנאמרו הדברים - לפי הנטען - דבר הפוגע משמעותית ביכולתה של קטיה להתגונן ו כן יאריך את ההליך מול עינת. בהמשך ההליך הפכה קטיה לנתבעת מס' 1 ועינת לנתבעת מס' 2, תוך הנחיה למחוק את ד"ר אברמוביץ מכותרת ההליך, שהרי, אינו עוד צד בהליך שלפנינו [החלטה מיום 29.1.17].

בדיון המוקדם, בתיאום בין ב"כ הצדדים (אותה עת היתה התובעת מיוצגת ע"י עו"ד חדי), קיבלו הנתבעות פטור מהתייצבות, אולם, התובעת בחרה שלא להתייצב, ללא תי אום וללא היתר, מראש. ניתנה לתובעת הזדמנות להבהיר את התנהגותה וכן להשיב לבקשת הנתבעות, לסלק את התביעה נגדן על הסף, כפי שנטען בכתב-הגנתן. תחת זאת, ביקשה התובעת, ביום 14.6.17, לאחד את הדיון בתביעה זו עם תביעה נוספת שלה, שהתנהלה בפני כב' השופט חסן, נגד נתבע אחר, על אירוע נפרד - אף הוא מלפני שנים רבות [תיק 16768-08-14]. בהחלטת אב"ד, מיום 27.6.17, נדחתה הבקשה לדחיית התביעה על הסף, עם זאת, חויבה התובעת בהוצאות הנתבעות, בשל אי התייצבותה לדיון המוקדם.

בהחלטת כב' הנשיא קוגן, מיום 2 7.6.17, נדחתה הבקשה לאיחוד הדיון, למרות הסכמת הנתבעות, ולפיכך - ניתנה באותו תאריך החלטה שניה ע"י אב"ד, בדבר הגשת העדויות הראשיות בתצהירים, בצירוף כל המסמכים שמתכוונים להסתמך עליהם. התובעת הגישה רק תצהיר שלה, באיחור לעומת המועד שנקצב, אף לאחר הארכה, שניתנה נוכח בקשה חוזרת לאיחוד הדיונים - בקשה שנדחתה בהחלטת הנשיא קוגן, מיום 13.8.17. נוכח איחור זה ניסו הנתבעות לדחות את ההוכחות, ש נועדו ליום 26.9.17, א ך, גם בקשתן נדחתה [החלטות מיום 24.9.17, 25.9.17 ].

במסגרת הראיות שהביאה התובעת - היא לא הוכיחה את העובדות בדבר הפרסומים שייחסה לנתבעות בכתב-התביעה, והסתפקה ב בקשה להסתמך על קטעי שיחות שהקליטה, עם אנשים שונים , בשנים 2009-2008, אודות האירוע.
כאשר גרסת התובעת, ביחס ליום האירוע, תוארה כבר בכתב-התביעה, כך :
"... באותו יום היה קונפליקט אחר ושונה לחלוטין אודות החזקה של מכשיר טיטמוס (מכשיר לבדיקת ראיה) אשר לטענת התובעת נופק עבורה ובגין הדרישה ממנה לפנות את החדר התעסוקתי בימי בדיקות של מר"י שהיתה הנחיית סרק אשר הטרידה את התובעת והפריעה לתפקודה התקין של המרפאה התעסוקתית. כתוצאה מאותו אירוע הסתגרה התובעת לבדה במרפאה, ולאחר ש ד"ר לירן שלוש הגיע למקום נפתרה הסוגיה (גם אם לא לשביעות רצונה של התובעת). כל טענה להתקיימותו של אירוע אחר - של כליאת הנתבעת 2 [קטיה - הבהרה שלנו] או של התנהגות לא נאותה של התובעת - הינה טענת סרק שקרית." [סע' 20 לתביעה - ההדגשות במקור].

לאור מצג זה של התובעת התרכז הדיון בפנינו במחלוקת עובדתית מצומצמת - האומנם התובעת הסתגרה במרפאה לבדה, כטענתה, או שכאשר נכנסה, ביום האירוע, עם הטיטמוס, ונעלה את הדלת אח ריה - היתה כבר קטיה באותו חדר; כאשר גרסת הנתבעות היתה, כפי שנטענה כבר בכתב-ההגנה:
"11. עניינה של תביעה זו בהתנהלות נלוזה ומבזה של התובעת כאשר ביום המדובר התובעת נעלה את הנתבעת מס' 2 [קטיה , כאמור], באחד מחדרי הבדיקות, ולא נתנה לה לפתוח את הדלת, למרות בקשותיה. הנתבעת מס' 2 עבדה ביום המדובר בחדר בדיקות במרפאה התעסוקתית, כאשר לפתע התובעת נכנסה בצעקות ואיומים לגבי מכשיר טיטמוס (מכשיר לבדיקת ראיה), ותוך כדי הצעקות, סגרה את הדלת ונעמדה מול הנתבעת 2, מאחורי שולחן שבו היא ישבה, כך שנמנעה מהנתבעת מס' 2 האפשרות לצאת.
12. מספר אנשי צוות של מר"י ניסו לפתוח את הדלת מספר פעמים, אף תוך הפעלת כח, אך ללא הצלחה ...
13. לאחר זמן מה, הסכימה התובעת לפתוח את המנעול ...".

הגנת הנתבעות היתה, מלכתחילה, שהמעשים שייחסה להן התובעת אינם בגדר עוולה, לפי חוק איסור לשון הרע, בין משום שמדובר ב "פרסומים מותרים", לפי סע' 13 לחוק; בין אם מתקיימות בעניינן ההגנות של "אמת בפרסום" - כאמור בסע' 14 לחוק , או "תום לב" - כאמור בסעיף 15 לחוק; ולחלופין, שחלות בעניינן "הקלות", כקבוע בסע' 19 לחוק.

ביום 17.10.17, לאחר שהסתיימה שמיעת הראיות בתיק והתרשמנו מהעדויות, ונוכח צמצום משמעותי של המחלוקת העיקרית לשאלת הנוכחות של האחות בחדר המרפאה התעסוקתית במר"י, ביום האירוע - המל צנו לתובעת ל שקול את צעדיה, כאמור בהחלט תנו, בתום הדיון :
"בית הדין מביא לידיעת הצדדים, כי התרשמותו מהעדויות ששמע נוטה לקבלת גרסת הנתבעות ובהתאם מציע שיוסכם על דחיית התביעה תוך השארת שאלת ההוצאות לשיקול דעת בית הדין. ...
היה ויבחרו לסכם על מלוא יריעת המחלוקת - המועד לסיכומי התובעת ...
במהלך הכתבת ההחלטה התובעת כל הזמן מתפרצת לתוך דברי בית-הדין, למרות שנאמר לה שאין זה ראוי אין זה במקום, בכלל, ונוכח לחץ הזמנים ולפני שהמערכת 'תרד', בפרט. ככל שלתובעת בקשה, כלשהי, תתכבד ותגיש אותה בדרך המקובלת. "

למרבה הצער, תחת לקצר את ההליכים, התובעת בחרה להאריך אותם, בהגישה, ביום 22.10.17, הודעה שבכוונתה להגיש בקשה נוספת "להוספת ראיות מפריכות"; כזו הוגשה רק ביום 13.11.17, יחד עם הודעה על הפסקת ייצוג התובעת ע"י עו"ד [בקשה 43 במערכת הממוחשבת]. בהחלטה מיום 26.11.17 נדחתה הבקשה , בעיקר בשל העיתוי בו הוגשה והרושם של ניצול ההליך לרעה , ולמרות שהמועד לסיכומי התובעת חלף - נקצבו, שוב, מועדים לסיכומים . חרף דחיית בקשתה, התובעת הגישה "הודעה על ההיתר בדין ובפסיקה כי צרוף ראיות מפריכות הינו נתון לשיקול דעת התובעת ואינו נתון לשיקול דעת בית-הדין" [בקשה 44 במערכת הממוחשבת], אותה פתחה באמירה שחלה "אי הבנה", בנוגע לבקשתה לצרוף ראיות מפריכות , בשל האמור בכותרתה, אך - אין היא מבקשת את רשות בית-הדין להגיש את המסמכים, אלא , זכותה החוקית להגישם. בד בבד עם הודעה זו הוגשו סיכומיה, והם מתייחסים לחומר שלא הותר לה להגישו.

התנהגות התובעת, כמתואר לעיל, משקפת את הזלזול המתמיד שלה בהליך המשפטי, בזמנו של המותב , שדן בעניינה, ובצד שכנגד, התנהגות שחזרה על עצמה אף לאחר שהוגשו סיכומי הנתבעות, כאשר הגישה בקשה לסיכומי תשובה כ- 3 חודשים לאחר מכן, ועשתה זאת - בניגוד להחלטה שיפוטית - בהיקף חריג ועם בקשה נוספת ; בהחלטה מיום 3.5.18, ניתנה לתובעת עוד הזדמנות לתקן דרכה.

הבקשה החוזרת נדחתה אף היא - בהחלטה מיום 14.5.18 - לא רק בשל הלשון הבוטה בה התבטאה התובעת כלפי בית-הדין, שם, והתעלמותה מההחלטה שהורתה לה להגיש בקשה בנפרד מסיכומי התשובה, כי אם, גם כיוון שהמקום לבחון את טענ ותיה על "שינוי חזית" ע"י הנתבעות, בסיכומיהן, לאחר שטענה כזאת עלתה כבר בסיכומיה, מקומה בפסק-הדין ואין היא עילה לפתיחת המסכת הראייתית מחדש, ובמיחזור בקשה שנדחתה; נ שוב לנושא בשולי פסק-הדין.

נקדים ונאמר כעת , כי לאחר ששמענו את הצדדים, חזרנו ועברנו על טענותיהם בתצהירים ובסיכומים, לרבות סיכומי התשובה, ושקלנו את הדברים לכאן ולכאן, החלטנו - לדחות את התביעה; נימוקינו יובאו, בתמצית, לאחר העובדות.

עובדות
אלה העובדות הרלוונטיות, הנק בעות על יסוד העדויות והמסמכים שנלוו אליהן:
התובעת הינה רופאה במקצועה ובהכשרתה, שעבדה בין השנים 2007-1999 כאזרחית עובדת צה"ל בחיל -הים ובפיקוד צפון, במקביל.
האירוע נשוא הליך זה התרחש במסגרת עבודתה של התובעת כאזרחית עובדת צה"ל בתפקיד רופאה תעסוקתית בחיל -הים.
קטיה שירתה בתקופה ה רלוונטית לתביעה בתפקיד של אחות תעסוקתית בחיל-הים; מדובר אז בבחורה צעירה סמוך לגיוסה לצה"ל, בת 22 לערך, בתפקיד הראשון שמילאה בצבא. קטיה עבדה בצמוד לתובעת, באחד החדרים במר"י, שהוגדר כמרפאה תעסוקתית, לצורך עבודת התובעת, ובימים אחרים שימש את הקרדיולוג .
עינת שירתה כקצינת ניהול במר"י בשנים 2007-2005.
חדר נוסף במר"י יועד לרופא העיניים ובו היה מכשיר טיטמוס (מכשיר המיועד לבדיקות ראיה), שגם התובעת עשתה בו שימוש, בכל הזמן ש היא ישב ה במר"י, בחדר אחר, בהסכמה של שני הצדדים - גם לגרסת התובעת [עמ' 19, ש' 8].
למרות זאת, התובעת סברה שמכשיר הטיטמוס "שייך" למרפאה "שלה" ו על אף הסכמתה, שייעשה במכשיר זה שימוש על-ידי אחרים, במר"י, הדבר "הרתיח" אותה, כלשונה [עמ' 19, ש' 17], והיו שני מקרים בהם לקחה את המכשיר לח דר הבדיקות של המרפאה התעסוקתית, במחאה.
המקרה השני קרה ביום האירוע, 14.11.06:
לגרסת התובעת - היא קיבלה הנחייה לפנות את חדר הבדיקות לטובת הקרדיולוג, לכן, הלכה לחדר של רופא העיניים, לקחה את מכשיר הטיטמוס למרפאה התעסוקתית ונעלה את הדלת, כשהיא לבד בחדר, כדי להכריח את מפקדי מר"י למצוא פתרון אחר לקרדיולוג [תצהירה - ת/1, סע' 26].
לגרסת הנתבעות - קטיה עבדה ביום המדובר בחדר בדיקות במרפאה התעסוקתית, כאשר התובעת נכנסה בצעקות ואיומים לגבי מכשיר הטיטמוס, ותוך כדי כך, סגרה ונעלה את הדלת ונעמדה מול קטי ה, מאחורי השולחן שבו ישבה, כך שמנעה ממנה, הלכה למעשה, את האפשרות לצאת מהחדר, עד שהתובעת התרצתה לפתוח את ה דלת, בעקבות דברים שהחליף עמה ד"ר שלוש, בעד הדלת הנעולה, ורק אז קטיה נחלצה מהחדר, נסערת ובוכה [תצהיר קטיה - נ/4, סע' 12-14; תצהיר עינת - נ/5, סע' 11-5].
במחלוקת זו אנו מעדיפים את גרסת הנתבעות.
מחוץ לחדר המרפאה הנעול נכחו באותה שעה מספר אנשי צוות של מר"י וכן אנשים שהגיעו לבדיקות שלהם והמתינו בחדר ההמתנה, שדלת המרפאה פונה אליו. בין הנוכחים היו גם עינת וחובשים של מר"י , אשר לאחר נעילת חדר הבדיקות ע"י התובעת, מאחר שנשמעו צעקותיה בעד הדלת, קרא מי מהם לד"ר אברמוביץ, שמשרדו ממוקם קומה אחת למעלה.
לאחר שנאמר לד"ר אברמוביץ שהתובעת וקטיה נעולות בחדר הוא ירד ו ניסה לפתוח את דלת המרפאה התעסוקתית, אף תוך הפעלת כוח, אך, לא הצליח; משכך - ביקש מהתובעת לפתוח את הדלת, אולם, היא לא נענתה לו. לאחר מספר דקות יצא ד"ר אברמוביץ מהמכון , על מנת לחפש את רס"ר הבסיס, כדי לבדוק אפשרות של פריצת דלת המרפאה . משלא מצא את הרס"ר חזר ד"ר אברמוביץ למכון ואז דלת המרפאה התעסוקתית כבר היתה פתוחה וקטיה יצאה מהחדר בוכה ונסערת [תצהירו - נ/2, סע' 15-11].
בין לבין הגיע לאזור המרפאה ד"ר שלוש, סגן מפקד מר"י, דפק על הדלת הסגורה והנעולה וביקש מהתובעת לה יכנס. בתחילה , היא סרבה , והם המשיכו ל צעוק משני עברי הד לת, אודות המחלוקת בנושא "הבעלות" על מכשיר הטיטמוס, כאשר לדברי ד"ר שלוש המכשיר הוא של מר"י ויוכל להראות אסמכתא לתובעת, בעוד שלטענתה, היא "חתומה" על המכשיר. אחרי זמן מה, הסכימה התובעת לפתוח את הדלת הנעולה, ועשתה כן, כדי לברר את נושא המכשיר, לדבריה [ ת/1, סע' 27].
במשך הזמן שהתובעת הסתגרה בחדר הבדיקות, שנעלה, עם מכשיר הטיטמוס, ישבה בו קטיה, מאחורי שולחן עבודתה, שעמד מול הדלת, צמוד לקיר, באופן שהאפשרות לקום ממנו פתוחה רק לצד אחד . כשהתובעת נכנסה לחדר ובעודה מנהלת ויכוח קולני עם מי שנמצא בעבר השני של הדלת, היא עמדה שם באופן שלא אפשר לקטיה לצאת בחופשיות מעמדתה , כאשר קטיה מפוחדת מה מצב שנוצר, שהופתעה ממנו - כשנכנסה התובעת, עם הטיטמוס, תוך כדי צעקות בנדון, לחדר בו ישבה קטיה - וכאשר נמשכים חילופי דברים קולניים בין התובעת לבין העומדים מחוץ לחדר , בניסיונות לשכנעה לפתוח את הדלת הנעולה, והתובעת מסרבת, עד שהתרצתה.
סמוך לאחר שהתובעת פתחה את דלת חדר הבדיקות, שנעלה וסרבה לפותחה קודם לכן, נחלצה ממנו גם קטיה, בעזרת סרגיי, וסיפרה על החוויה המטלטלת שעברה ל ד"ר אמיר אברמוביץ, כמפקד מר"י, והוא שלח עוד באותו יום - 14.11.06 - מכתב, בו יידע את מפקדיה ן של התובעת ושל קטיה (קרפ"ח ים, סגן מפקד בי"ח, ראש מספן כ"א ומפקדת מס"ר) , אודות האירוע עליו שמע, וביקש לבדוק את הנושא עם שתיהן "ולנקוט בצעדים המשמעתיים, אם ידרשו, על מנת שאירוע מעיין זה לא ישנה בעתיד." [המכתב - ת/1, נספח ד' (להלן: מכתבו של ד"ר אברמוביץ), סע' 6, שם].
לא ידוע לנו מה עלה בגורל הבקשה במכתבו של ד"ר אברמוביץ. עם זאת, אין חולק, כי נוכח אי שביעות מתפקודה של התובעת קויים לה "שימוע", ביום 11.3.07 [ נ/1]; מהרישום על מעמד השימוע עולה ש התובעת עזבה את עבודתה בחיל-הים, אחרי האירוע , מיוזמתה [שם, עמ' 10] . בנושא סיום עבודת התובעת בצבא לא נדרשת הכרעתנו; להבנתנו - הוא נדון בהליך אחר, בבית-דין זה, בפני מותב בראשות כב' השופטת רש [תיק 24452-03-13].
באשר לטענות התובעת, בקשר לפרסום "לשון הרע" עליה, על ידי מי מהנתבעות, בהזדמנויות אחרות - חוץ מאשר האמור במכתבו של ד"ר אברמוביץ - הסתפקה התובעת בצרוף תמלילי הקלטות שערכה, לטענתה, בשנים 2009-2008:
לעניין הסיפור ל גב' יבגניה טולולו - צרפה התובעת "תיעוד" שיחה שערכה עימה , ביום 30.7.08 [ ת/1, נספח כ"ב]. ברם, תמליל שיחה זו נפתח בציון "שיחת טלפון 2 בין דר' שורץ סיגל לבין יבגניה שי 30.7.08" - ל לא הצגת שיחה ראשונה.
מתוכן השיחה שהוצגה נלמד, שהתובעת לא הציגה עצמה בזהותה. התובעת אישרה בחקירתה הנגדית שהיא התחזתה למישהו אחר עת הקליטה את אחת השיחות, לטענתה "במסגרת סיפור כיסוי" [עמ' 15, ש' 25-24]; ואילו יבגניה אומרת באותה שיחה : "זה היה לפני שנתיים ... אני באמת באמת לא זוכרת" [נספח כ"ב, עמ' 3 ש' 6-4 ועוד].
לעניין הסיפור למר סרגי שפירו - צרפה התובעת "תיעוד" שתי שיחות שערכו עימו, ביום 6.8.08 וביום 7.8.08 [ ת/1, נספחי כ"ג - בטעות רשמה התובעת בתצהירה, כי אחת השיחות היא בתאריך 8.8.08]. נראה מתמלילי השיח ות, שסרגיי אינו מרוצה מקו החקירה של התובעת, בשתיהן; שהוא מציע לה "לא לקלף את הפצעים שהגלידו" [בשיחה הראשונה - עמ' 12, ש' 8], ואף אומר לה , במפורש, בשיחה השניה : "למה את מנסה לסלף דברים? ..." [שם, עמ' 5, ש' 13].
לעניין הסיפור למר יהודה גיגי - צרפה התובעת "תיעוד" שיחה שנערכה עימו ביום 7.8.08 [ ת/1, נספח כ"ד]. גם בשיחה זו מזכיר המשתתף את העובדה שעבר הרבה זמן, או לם, הוסיף ואמר לתובעת: "ולא היתה הרגשה נוחה לעבוד מולך ... אז אני לא יודע בדיוק מה היה שמה. ... עכשיו מה הסיפור, מה עשו? מה אמרו? מה היה בדיוק? אני לא יודע. לא יודע על מה את מדברת בכלל." [שם, עמ' 2, ש' 18 ואילך]. אומנם, הוא מאשר לתובעת, שיכול להיות שהוא שמע את הקטע שהיא "כלאה" את קטיה בחדר, אבל, לשאלה מפורשת "מי סיפר לך?", ענה - "אוי לא זוכר ... [כך במקור] או הקצינת ניהול" [שם, עמ' 4 ש' 23 - עמ' 5, ש' 7].
לעניין הסיפור לד"ר ברוך סגל - צרפה התובעת "תיעוד" שיחה שנערכה עימו ביום 10.11.08 , בה היא מציגה את עצמה בזהות בדויה , כרינת סוקולוב , יועצת ליחידת הפרוייקטים של מקרפ"ר, המבקשת לקבל פרטים על קטיה, משום שהיא מועמדת להצטרף למשלחת רפואית לחו"ל, כביכול [ ת/1, נספח כ"ה]. מתמליל השיחה נראה שהתובעת מנסה לקבל חוו"ד שלילית על קטיה, והשותף לשיחה דווקא מחמיא לה, על קולגיאליות ואיכות העבודה [שם, עמ' 4 ועוד]; אישר ששמע "שמועות" על בעיות בין התובעת לבין קטיה, ברם - לא רצה להכנס לפרטים, ענה לתובעת: "תראי אני לא יודע פרטים רבים מדי. אני גם חושב שלא אני הבנאדם שצריך להיכנס לפרטים האלה" והתובעת המשיכה לנסות "למשוך אותו בלשון" [עמ' 6 ועוד].
לעניין הסיפור לגב' מריאנה טרומן - צרפה התובעת "תיעוד" שיחה שערכה עם גב' קסניה קצנלסון, ביום 10.11.09 [ ת/1, נספח כ"ו], ובו היא מדברת איתה על "שמועות", שכביכול התובעת כלאה ונעלה את האחות בחדר של המרפאה התעסוקתית, כנגד רצונה. מהתמליל שהוצג עולה, כי אותה גב רת לא כל כך זוכרת פרטים, הגם ששמעה איזה שהוא סיפור, א בל - היא אומרת: "אני אפילו לא זוכרת מי סיפר." [שם, עמ' 1, ש' 25].
התובעת צירפה לתצהירה גם תמלולים של שיחות נוספות שערכה , לטענתה, עם גורמים שונים - בשנים שלאחר האירוע - אשר מה ן היא מבקשת להסיק מסקנות, לעניין גרסה זו או אחרת. לא מצאנו לנכון לפרט כאן את כולן ואנו בדעה, כי גיבוב התבטאויות מאוחרות, בתשובה לשאלה זו או אחרת של התובעת, בטלפון, לעיתים אף בזהות בדויה ובמנותק מהקשר של האירוע - אינו בגדר ראיה לאמיתות תוכן הדברים, וודאי לא ראיה משכנעת. לא מדובר בתרומה להבהרה של שאלה שבמחלוקת, אלא, בהכבדה לשמה.

דיון והכרעה
כפי שאמרנו, בנקודה הקריטית - האם ביום האירוע, כאשר התובעת נכנסה לחדר הבדיקות של המרפאה התעסוקתית במר"י יחד עם הטיטמוס ונעלה את החדר אחריה, תוך כדי צעקות בנושא המכשיר, היא היתה לבד, או שהיתה גם קטיה - העדפנו את גרסת הנתבעים, ללא היסוס. אנו משוכנעים שקטיה היתה בחדר.
משכך, בכל דיווח של קטיה או עינת, על אירועי אותו יום, על אף שהתובעת לא טרחה להביא בפנינו עובדות מלאות אודות דיווח זה או אחר - ככל שקטיה או עינת סיפרו שקטיה היתה בחדר הבדיקות, כאשר התובעת נעלה אותו , הרי זה דיווח המשקף נכונה את אשר אירע ועומדת לנתבעות "הגנת אמת הפרסום", כאמור בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע , הקובע:
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זו הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת ...; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש."

"פרסום, לעניין לשון הרע", מוגדר בסע' 2 לחוק: "בין בעל-פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר."; מובן, כי על הטוען לפרסום של "לשון הרע" להוכיח את פרסום הדברים הנטענים , למי ובאיזה אופן .
כאמור, התובעת לא הביאה עדות ישירה של האנשים שלטענתה הנתבעות פרסמו בשיחה איתם, או בדרך אחרת מולם, את גרסתן לאירוע - שלדעתה, היא בגדר "לשון הרע" כלפיה - למעט לעניין הדיווח שדיווחה קטיה לד"ר אברמוביץ, ביום האירוע, בעקבותיו נכתב מכתבו, בו הוא מבקש מהממונים על התובעת ועל קטיה לבחון את הטענות בנדון, במסגרת תפקידו כמפקד מר"י, ומכאן - שבפרסום מותר מדובר, גם מצידה של קטיה.

התובעת צרפה לתצהירה חלקי הקלטות שערכה, שנתיים-שלוש לאחר האירוע , עם האנשים שלגרסתה הנתבעות פרסמו להם את גרסתן, אך, בנסיבות העניין - איננו רואים לנכון לתת משקל, כלשהו לאותן הקלטות. זאת - הן מאחר שהתובעת לא הציגה בפנינו את מלוא שיחותיה עם חלק מהאנשים והן משום שבשיחות מסויימות הציגה עצמה כגורם אחר, מאשר זהותה שלה, ואין לדעת מה מידת האמת בתשובות שנתנו לה האנשים לשאלות מדריכות שלה ; כשמתעורר גם ספק, האם הנתבעות הן אלה שפרסמו את גרסתן ישירות לאותם אנשים, או שהם שמעו את הסיפור מאנשים אחרים שהיו עדים לאירוע. במיוחד אין לתת משקל לקטעי ההקלטות משום שהדוברים בהן לא הועמדו במבחן החקירה הנגדית, על מנת לעמוד מידת הדיו ק של זכרונם - כאשר לא אחד מהם ענה לתובעת, שאינו זוכר במדויק את הדברים, אשר התרחשו מספר שנים קודם לכן .

לעומת זאת, מגרסתן של הנתבעות עולה, כי בעת האירוע היתה קטיה בחדר הבדיקות, אותו נעלה התובעת לאחר שנכנסה אליו עם הטיטמוס, בשל רצונה להסדיר דברים שלא מצאו חן בעיניה בהתנהלות של הרפואה התעסוקתית מול מר"י. למעשה, גם מגרסת התובעת, בכתב -התביעה, עולה, כי - בניגוד לטענתה, שקטיה לא היתה בחדר והתובעת נעלה את עצמה בו כשהיא לבדה, קטיה כן היתה בחדר הבדיקות, כשהתובעת נעלה, אולם, התובעת לא רואה במעשה זה משום "כליאה", של קטיה, באותו חדר.
בקשר לפרסום הנטען, בדברים שאמרה קטיה לסרגיי שפירו, נכתב בתביעה, שקטיה סיפרה לסרג יי שפירו: "... שניות ספורות לאחר שיצאה מהחדר בו לכאורה נכלאה, כי ברגעים אלה ממש היא הצליחה לצאת מן החדר ..." ; התובעת ממשיכה וטוענת שגם קטיה, בדבריה לשפירו "... לא טענה להתפרעות כלשהי של התובעת, לצעקות או להפרעה לפעילות התקינה של המכון." [ההדגשות הוספו].
מהתיאור שנכתב בתביעה ברור, כי קטיה כן היתה בחדר אותו נעלה התובעת, לאחר שנטלה את הטיטמוס ממקומו הקבוע, בחדר סמוך, ונעלה את חדר הבדיקות של הרפואה התעסוקתית, אליו נכנסה עם מכשיר , ולא היתה בו לבד - כטענתה המאו חרת - כי אם , גם קטיה היתה באותו חדר שננעל ע"י התובעת, אולם, כאשר נפתחה הדלת של חדר הבדיקות, לאחר שהת ובעת התרצתה, מסיבותיה שלה, קטיה "יצאה מהחדר", אבל, קטיה לא תארה התפרעות של התובעת. משמע - התובעת תיארה שקטיה היתה בחדר הנעול, א ך, שמה את הדגש על התנהגותה שלה, שקטיה לא תארה אותה בחומרה רבה, עת יצאה מהחדר.

התרשמנו, כי מה שהיה חשוב לתובעת הוא טענות שונות בדבר תפקודה, לכן, הרחיבה את טיעוניה בפנינו גם לנושאים שלא היו דרושים להכרעה במחלוקת האמיתית, נשוא תיק זה. התובעת התייחסה לנושא טיב עבודתה, טענותיה כלפי מקצועיותה של האחות, הסיבות לכך שלקחה את הטיטמוס מהחדר המיועד לבדיקות עיניים ועוד פרטי פרטים, בקשר עם דרך הניהול של מר"י, שלא היתה לרוחה והיא סברה שצריך היה לנהל אחרת. אין בדעתנו להכנס לנקודות אלה ולקבוע בהן ממצאים.
לטעמנו - גם אם היו לתובעת טענות מוצדקות, בכל הקשור למיקום הטיטמוס (דבר תמוה, כשלעצמו, נוכח עדותה, כי הוא הוחזק בחדר בו הוחזק, בהסכמתה), הצעד בו נקטה, של נטילת המכשיר ממקומו אל חדר הבדיקות של הרפואה התעסוקתית והסתגרות בו תוך נעילת הדלת, כדי לגרום למר"י למצוא מקום אחר לקרדיולוג, הינו צעד לא סביר, בכלל, וביום בדיקות, בו חדר ההמתנה בין החדרים השונים של מר"י הומה מנבדקים בתחומים שונים, בפרט.
אין בכוונתננו להתעמק במשמעות התנהגות זו והשלכתה על יום הבדיקות ועל הקריירה של התובעת - לא זה מסור לשיקולנו - ברם, אין לנו ספק, שבהלך הרוח בו היתה נתונה התובעת, באותם רגעים, כלל לא עניין אותה גורם אחר, כלשהו, וודאי לא קטיה, שנקלעה למהומה משום שישבה בחדר באותו רגע, והתובעת כלל לא שמה לב אליה, והתרכזה בויכוח אודות הזכות שלה להחזיק בטיטמוס.

נוכח טענת ההגנה, מתחילת הדרך, כי קטיה כן היתה בחדר הבדיקות כאשר התובעת נכנסה ונעלה אותו אחריה, היתה זו חובתה של התובעת, לדעתנו, להביא ראיות שילמדו אותנו אחרת, ישירות מפי אותם אנשים שלטענתה נכחו באותו מעמד, כמו ד"ר שלוש, אשר שיכנע אותה לבסוף, לפתוח את החדר הנעול וכך התאפשר גם לקטיה לצאת ממנו, או אותו סרגיי שפירו, שאין חולק שנכח במקום, גם לגרסת התובעת - ויכלו להעיד ממקור ראשון, מי היה בחדר הנעול.
העובדה שהתובעת לא מצאה לנכון להביא את אותם אנשים, מראש, כדי להוכיח את הנקודה המהותית ביותר במחלוקת שלה עם הנתבעות - עומדת לחובתה, שהרי, כלל ידוע הוא, כי אם צד במשפט אינו מביא את מי שיכול להעיד על העובדות שהוא טוען להן - חזקה שאותו אדם לא היה תומך בגרסת אותו צד.
בהתאמה לענייננו - הימנעות התובעת מהבאת תצהיר של ד"ר שלוש או של סרגיי שפירו, מקימה את החזקה, שד"ר שלוש ומר שפירו, לו היו מעידים, לא היו מצדדים בגרסתה של התובעת, נהפוך הוא. מסקנה כזו מתבקשת גם בקשר לכל אדם אחר, שנכח באותו מעמד, מחוץ לחדר הבדיקות , בו ננע לה התובעת, וראה את רגע פתיחת הדלת ומי יצאה מהחדר - האומנם רק התובעת, כגרסתה , או גם קטיה, כגרסת הנתבעות ; ומשלא הובא איש להעיד, חזקה שהיה תומך בנתבעות, דווקא. כמו ד"ר אברמוביץ, שהעיד מטעמן. אמירה בהחלטת ביניים, שהתובעת "תמכה" גרסתה בהקלטות - אין פרושה שההקלטות הן ראיה בעלת משקל, כאן .

נזכיר, בתביעה לתשלום פיצוי בגין "לשון הרע" - לא הוחלף סדר הבאת הראיות לחלוטין - התובעת, עדיין, היא זו שצריכה להוכיח את תביעתה; גם האפשרות של תובע להביא "הפרכה של ראיות הגנה", כאמור בסעיף 18 לחוק, אינה מנותקת מכללים בסיסיים, בק שר להבאת ראיות, שכן, כך נקבע שם:
"הביא הנאשם או הנתבע ראיה או העיד בעצמו כדי להוכיח אחת ההגנות הניתנות בחוק זה, רשאי התובע להביא ראיות סותרות; אין בהוראה זו כדי לגרוע מסמכות בית המשפט לפי כל דין להתיר הבאת ראיות על-ידי בעלי הדין."
ההנמקה שניתנה, בהחלטה שדחתה את בקשת התובעת להוספת "ראיות מפריכות", בדבר הצורך להציגן בתום לב ובמועד הולם - מתאימה גם להקלטות שהציגה התובעת במצורף לתצהירה הראשי, תחת להביא את המוקלטים כעדים.

לא זו בלבד, התובעת הודתה בחקירתה הנגדית, כי היה מקרה בו לקחה את הטיטמוס ונעלה את עצמה ואת המכשיר בחדר [ עמ' 17, ש' 31 - עמ' 18, ש' 1]:
"ש. את מצהירה שהיה מקרה אחד שלקחת את מכשיר הטיטמוס, מכשיר לבדיקות עיניים, ונעלת אותו ואת עצמך בחדר?
ת. נכון להשגת מטרה מסוימת שפירטתי בתצהיר."
ובהמשך התובעת אישרה [עמ' 18, ש' 5 ], שד"ר לירן שלוש אמר לה:
"... 'סיגל, יש לי קלסר עם אישור בקשר [במקור הוקלד, בטעות - 'בשקר'] לטיטמוס, שהוא שלנו, בבקשה תיתני לי להיכנס ' ואז פתחתי את החדר במטרה לראות את המסמך שהוא דיבר עליו."
התובעת גם הודתה, שהיו שני מקרים שלקחה את המכשיר מחדר לחדר, מבלי לקבל אישור לכך, ולא היתה צריכה לבקש כזאת, משום שלדעתה "המכשיר היה שלי, השימוש שלו על ידי מר"י היה לא חוקי ..." [ עמ' ,19 ש' 5].
בהמשך, ענתה התובעת לשאלת בית-הדין [שם, ש' 8]:
"זה נכון שדה-פקטו המכשיר הזה היה בחדר של רופא העיניים בכל אותו הזמן שאני ישבתי במר"י, בחדר אחר - אני משיבה שכן, בהסכמה של שני הצדדים".
ומייד המשיכה והשיבה:
"כאשר בית הדין שואל אותי, אם כך 'למה השתוללתי ולקחתי אותו מחדר רופא העיניים והסתגרתי איתו בחדר של הרפואה התעסוקתית', אני משיבה שאני לא מקבלת את התיאור שהשתוללתי ואני גם לא מסכימה לתיאור שהתבצרתי איתו, כי כאן היא מתארת את האירוע הראשון עם מכשיר הטיטמוס, שבו לא נעלתי את הדלת, אלא רק לקחתי אותו לחדר שלי, מכשיר ששייך למרפאה שלי, אני לא רואה בזה שום פגם, אלא רק פגם בזה שמר"י עשו שימוש במכשיר שהיה שלי, הוא היה בהסכמה במשך שנים החדר של רופא העיניים, אבל גיליתי בסמוך לאירוע הראשון, שקרב בפברואר 2006, ממש לפני פסח, אני זוכרת את הדברים שכל פסח זה הרתיח אותי וחיכיתי שפסח יעבור, כדי להעמיד את הדברים במדויק מול מר"י, והם עשו שימוש במכשיר, אין שום בעיה, אבל תעשו שימוש בחדר אחר, בלי לתפוס את אותו החדר, כי ברגע שהם תפסו את החדר, הם באו ואמרו לי שאני צריכה לפנות את החדר לקרדיולוג, כאשר הם עשו שימוש במכשיר שלי, בהסכמה, אבל בלי הסכמה שלי על החדר שבו יעשה השימוש, ולכן אני נאלצתי בכל פעם שהקרדיולוג הגיע לפנות את החדר, זאת בעיה, קטיה עשתה בזה שימוש והיא נעדרה במשך כל השעות ולדברים היו השלכה על עבודת המרפאה ואני הייתי מול לחצים של קהל הלקוחות שעמדו לי על הראש. כולם הכירו אותי והפילו עלי לחצים, למה יש עיכובים ולמה זה לוקח הרבה זמן. נכון שעבדתי שם רק במשרה חלקית [המקור משובש], 17 שעות בשבוע"

דברי התשובה של התובעת מצביעים ע ל איחוד שלה בין שני המק רים בהם לקחה את הטיטמוס ממקומו הקבוע - בו נמצא בשוטף בהסכמתה, אך, למורת רוחה, כך מסתבר, בדיעבד - והגם שהתובעת התעקשה שקטיה לא הייתה איתה בחדר, קטיה כן נכחה בחדר הבדיקות של הרפואה התעסוקתית ביום האירוע; ו את ההסתגרות של התובעת בחדר זה, לאחר שאת דלתו נעלה, וניהלה שיחה קול נית משני עברי הדלת עד שנאותה לפתוח את הנעילה, יש לפרש כסיטאציה בה קטיה היתה "כלואה" בחדר זה, למשך אותן דקות. לא מדובר במשמעות פלילית של הביטוי "כליאה", אלא, בלשון עממית, המתארת את תחושתו של מי שנמצא באותו מצב בו היתה נתונה קטיה, בזמן האירוע.
קטיה העידה, על אותו מצב, כולל בקשתו של ד"ר שלוש מהתובעת לפתוח את הדלת ולשחרר אות ה, כשעל הנושא של הטיטמוס ידברו אחר כך [עמ' 35, ש' 17], דבר שהתובעת מאשרת.

בכל הקשור לתיאור "כליאה" של קטיה בחדר שהתובעת נעלה, כששתיהן בו - צודקות הנתבעות בטענתן, כי הכלל הוא שלמרות שאדם אומר דבר העשוי לייחס לכאורה פשע לאחר, הרי, אין הוא אחראי לכך בנזיקין האם דברים אלה נאמרו מתוך גידוף וחרוף , סתם , וכן ניתן לשומעיהם להבינם כאלה, ויש לשקול את נימת הדיבור, את הקול שבו נאמרו הדברים, וכן הדבק הדברים [סע' 46-45 לסיכומיהן].
אנו משוכנעים שקטיה חשה "כלואה", באותו מעמד בו התובעת נכנסה לחדר הבדיקות עם הטיטמוס וענלה אחריה את הדלת, כרוח סערה, ואף סרבה תחילה לפתוח את הדלת, למרות בקשות של ד"ר אברמוביץ וד"ר שלוש, ובאותן דקות בהן החדר נותר נעול, כשקטיה מאחורי שולחנה והתובעת בינה לבין היציאה היא חשה שהתובעת מונעת ממנה לצאת, אף אם התובעת היתה מרוכזת בנושא אחר ולא זו היתה מטרתה.
בנסיבות אלה עומדת לקטיה הגנת האמת בפרסום, לפי סעיף 14 לחוק, כבר בדיווח שלה לד"ר אברמוביץ, וכך גם בקשר לעינת, שנכחה מחוץ לחדר הנעול, בעת האירוע, ו ידעה שקטיה שהתה בחדר כאשר ננעל ע"י התובעת, כי היתה שם גם כאשר התובעת פתחה את החדר וקטיה יצאה ממנו נסערת ובוכיה.

איננו מקבלים את טענת התובעת, שהנתבעות וד"ר אברמוביץ רקמו קנוניה נגדה ובשל כך סיפרו שקטיה היתה בחדר הנעול - טענה זו אבסורדית בעיניינו ובלתי מתקבלת על הדעת. הסמיכות בה נכתב מכתבו של ד"ר אברמוביץ לאירוע, מייד לאחר פיחת החדר הנעול ע"י התובעת, מלמד, לדעתנו, על האוטנטיות של התלונה של קטיה. ונדגיש - ד"ר אברמוביץ לא קבע ממצאים, רק ביקש לערוך בירור עם שתי המעורבות, כפי שנראה היה, קטיה והתובעת. לא מציאותי לייחס לו ידיעה מוקדמת שהאירוע לא ייבדק, ולכן לכתוב שקר אודות נוכחות קטיה בחדר הנעול .
כפי שציינו, לא הובהר לנו מה נעשה עם בקשת הבירור, במכתבו של ד"ר אברמוביץ, אולם, אנו מאמינים להסבר שנתן בעדותו [עמ' 27, ש' 5-1]:
ש. אתה ביררת מה קרה עם אותו מכתב שכתבת במייל ביום 14.11.06? ביררת אם נעשה תחקיר?
ת. כן, ביררתי מול קצין רפואה של חיל הים, ד"ר כרמון, הוא אמר לי שזה נמצא בטיפול, הוא אמר שהדבר הזה הוא רק צלע אחת מהרבה בעיות שיש עם התובעת, אני לא יודע מה הן, אני רק מצטט, ומאחר והבנתי, אני לא זוכר אם זה היה בדיעבד, שמתכוונים להפסיק להעסיק אותה בחיל הים, אז אני מבחינתי, אם היא לא נמצאת במר"י נפתרה הבעיה.

אף לא מצאנו ממש בטענות התובעת, שהנתבעות "שינו חזית", במהלך המשפט - טענה שהעלתה התובעת בפרק השלישי של סיכומיה; או בסיכומיהן - כאמור ב כותרת סיכומי התשובה של התובעת.
בסיכומי התובעת נטען: "שינוי חזית ראשון" - על הבדלים בין הכתוב במכתבו של ד"ר אברמוביץ, שאינו יכול להרשות הפרעה ליום הבדיקות של מר"י, לעומת אי עשיית דבר על ידו "לאחר פתיחת הדלת ..." [סע' 36.5 בסיכומים].
הואיל ומכתבו של ד"ר אברמוביץ אינו עילת תביעה כאן - אין עלינו להידרש לנושא; וודאי שאין באמור משום "שינו חזית" של הנתבעות. נעיר - לא ראינו באותו פרק טענות בדבר שינויי חזית נוספים [להבדיל מטענותיה של התובעת לסתירות בדברי העדים].
אשר לסיכומי התשובה - למרות שהוכתרו בכותרת: "תגובה לבית הדין לטיעוני הנתבעות, ביחד עם בקשה חדשה לצרף ראיות מפריכות לאור שינוי חזית והשמעת טיעונים חדשים על ידי הנתבעות" - לא ראינו שפורט שינוי חזית חדש בסיכומיהן.

נוכח חלוף הזמן, בין יום האירוע לבין מועד הגשת התביעה, ומאז ועד כתיבת התצהירים והחקירות עליהם, סה"כ כ-11 שנים - לא פלא הוא שיש הבדלים באופן בו מוסר כל עד את התרשמותו מהאירוע, אולם, הנקודה המהותית נותרה בעינה, לאורך כל הדרך - קטיה היתה בחדר כאשר התובעת נעלה אותו, מבפנים.

משקיבלנו את טענת הנתבעות, כי קטיה נכחה בחדר הבדיקות אותו נעלה התובעת , לאחר שנכנסה אליו עם מכשיר הטיטמוס, במסגרת הוויכוח שלה עם מר"י - אין צורך לבחון את ההגנות החלופיות, שיתכן ועומדות אף הן לנתבעות.

סיכום
התביעה נדחתה, נגד שתי הנתבעות - הן משום שלא הוכח "פרסום", בהזדמנויות שנזכרו בכתב -התביעה, למעט דיווח של קטיה לד"ר אברמוביץ, כפי שהתבטא במכתבו מיום האירוע - 14.11.06 - אשר נכתב במסגרת תפקידו ועל כן אינו בגדר "פרסום" של "לשון הרע", במשמעות מונחים אלה בחוק, והן משום שהת יאור של קטיה, על ההתרחשות ביום האירוע היה דיווח אמיתי, מצידה.

בסיכומי הנתבעות ביקשו, כי בשל התנהלות התובעת בהליך זה היא תחוייב בהוצאות מוגברות. בנקודה זו התייחסו גם לדיון ביום 27.4.17, אליו לא התייצבה, ברם - בשל כך חוייבה כבר בהוצאות הנתבעות בסך 3,000 ₪, בהחלטה הראשונה מיום 27.6.17; מובן, שאין הצדקה להוסיף תשלום, בהקשר זה.

יחד עם זאת, נכונות טענותיהן הנוספות, כי על אף שבקשת התובעת להוספת "ראיות מפריכות", בצרוף מאות עמוד ים, נדחתה - עשתה התובעת דין לעצמה, הגישה לתיק בית-הדין את המסמכים האמורים , יחד עם סיכומיה, בהם התייחסה אליהם, וחזרה על בקשה זו ב סיכומי התשובה, בחריגה מהחלטה שיפוטית אחרת ובהתבטאות לא ראויה כלפי בית-הדין. בשל אלה ובהתחשב בתוצאה - ובסכום שנתבע - על התובעת לשאת בהוצאות הנתבע ות, יחד ולחוד, בתשלום 30,000 ₪ ; לתשלום תוך 30 יום, שאם לא כן, ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. חסד נעשה, ולא נחייב בהוצאות להנהלת בתי-המשפט.

זכות ערעור לבית-הדין הארצי לעבודה, בירושלים, תוך 30 יום מקבלת פסק-הדין.

ניתן היום, ‏16/05/18 ( ‏ב' סיון תשע"ח), בהעדר הצדדים, וישלח אליהם.

מר משה קרבצקי
נציג עובדים

דלית גילה, שופטת
אב"ד

מר ליאור לוין
נציג מעסיקים