הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בחיפה סע"ש 19289-12-17

לפני

כב' השופט טל גולן
נציג ציבור (עובדים) מר יעקב בן הר
נציג ציבור (מעסיקים) גב' רויטל לוין

התובעת:
טטיאנה (תמי) גלפלד
ע"י ב"כ: עו"ד גיא קונפורטי
-
הנתבעים:

  1. דימיטרי (דני) זקון
  2. אולג וייס

פ ס ק ד י ן

א. מבוא וסקירת ההליך

1. מונחת לפנינו תביעתה של התובעת, גב' טטיאנה (תמי) גלפלד (להלן: "התובעת"), כנגד הנתבעים – מר דימיטרי (דני) זקון (להלן: "הנתבע 1"), ומר אולג וייס (להלן: "הנתבע 2"). התובעת בת 64, הועסקה במוסד הטכניון למחקר ופיתוח בע"מ (להלן: "הטכניון") החל משנת 2007 בתפקיד מהנדסת מעבדה. ביום 1.1.2009 החלה התובעת לעבוד בצוות המחקר בפקולטה לחינוך למדע וטכנולוגיה.

2. במסגרת תפקידה בטכניון, עיקר עבודתה של התובעת נסובה סביב מחקר ופיתוח אפליקציות ואלגוריתמים, לרבות ניתוח ועיבוד נתונים. התובעת עבדה בטכניון עד ליום 23.5.2017, מועד שבו היא פוטרה מעבודתה. כפי שיצוין ויפורט במהלך פסק הדין, התובעת סיימה את עבודתה בטכניון בנסיבות הקשורות להליך זה.

3. הנתבעים 1 ו-2 הם יזמים העוסקים בהשקעות ובפיתוח טכנולוגיות שונות. במסגרת מיזם משותף שהוקם על ידי שני הצדדים להליך (להלן: "המיזם"), כמו גם גורמים נוספים, פיתחה התובעת במהלך תקופה מסוימת פרויקט של הדמיה תלת ממדית של בן אדם לרמה של טכנולוגיה, המכונה בשם "אווטאר". בבסיס התביעה עומדת הטענה כי הנתבעים, כמעסיקים של התובעת במיזם וכמי שמייצגים חברה בשם "דאבל פוינט", חתמו עם התובעת על מזכר הבנות (להלן: "המזכר"), שם התחייבו לשלם לה עבור הפיתוח שלה, ולבסוף לא שילמו לה את הסכומים המובטחים .

4. עילות התביעה הן כדלקמן: סך של 350,000 ₪ בגין חודשי עבודתה של התובעת במיזם, ובהתאם למזכר; תשלום פיצוי חד פעמי של 120,000 ₪, גם כן בהתאם למזכר; סך של 168,000 ₪ בגין הפסדי שכר מהטכניון ולאור סיום עבודתה של התובעת שם; סך של 42,437 ₪ בגין זכויות סוציאליות ועבור 10 חודשי העבודה; סך של 100,000 ₪ בגין הוצאת לשון הרע; סך של 50,000 ₪ בגין עוגמת נפש.

5. הסך המצטבר של התביעה שהוגשה על ידי התובעת עומד על 840,437 ₪. מנגד, הנתבעים הכחישו מכל וכל את טענותיה של התובעת וטענו כי לא התקיימו יחסי עבודה בין הצדדים, וכי המיזם היה יוזמה משותפת ביניהם, במסגרת יחסי שותפות. כמו כן, הנתבעים טענו לדחייה על הסף של התביעה. מעבר לכך, הנתבעים התייחסו לטענות התובעת לגופו של עניין.

6. לאחר שהוגשו כתבי הטענות בהליך לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, הופנו הצדדים להליך פישור, אך בשל סירובם הוא לא התקיים. על כן, נערך דיון ביום 7.6.2018 לפני כב' השופטת מאירי, שהעבירה את התיק לבית הדין בחיפה, מטעמי היעדר סמכות מקומית. ביום 12.9.2018 נערך דיון מוקדם לפני אב"ד. יוער, כי החל מאותו השלב, הנתבעים לא היו מיוצגים.

7. לאחר הדיון המוקדם הוגשו ביום 15.11.2018 תצהירי התובעת, ותצהירי הנתבעים הוגשו ביום 4.12.2018. ביום 18.3.2019 נערך דיון ההוכחות לפנינו, כאשר במסגרתו העידו רק עדי הנתבעים, שהם הנתבעים בעצמם. הנתבעים ויתרו על חקירתה הנגדית של התובעת ושל העדה מטעמה – ביתהּ, הגב' אירין (אירנה) גלפלד (להלן: "ביתהּ של התובעת " ו/או "אירין"). לאחר מכן סיכמו הצדדים בעל פה והתיק הופנה לכתיבת פסק דין.

ב. התשתית העובדתית והשתלשלות העניינים

8. השתלשלות העניינים וכן התשתית העובדתית שאינה שנויה במחלוקת היא מועטה יחסית. ביחס לתשתית העובדתית שאינה שנויה במחלוקת – כאמור לעיל, התובעת עבדה בעבר בטכניון. החל משנת 2007 היא עבדה בתפקיד מהנדסת מעבדה, במעבדה של פרופ' ריינר, העוסקת במציאות מדומה ונוירו-קוגניציה. עד לחודש 1/2009 הועסקה התובעת כעובדת ארעית בשכר שעתי, ומאותו מועד הועסקה כחוקרת בצוות המחקר. לאחר תקופה היא החלה לתת שירותי תכנות למעבדה ולחוקרים העובדים בה. מינויה של התובעת היה לתקופה קצובה שהוארכה מעת לעת, כמקובל בצוות החוקרים.

9. במסגרת עבודתה, התובעת הכירה את מר לב פינסקר ז"ל (להלן: "פינסקר"). בחודש 8/2015 פנה פינסקר לתובעת והציע לה להיפגש עם הנתבעים, יזמים אשר מחפשים להשקיע בפיתוח טכנולוגיות חדשות. התובעת וביתהּ נפגשו עם הנתבעים מספר פעמים. לאחר מכן החלו הצדדים לפעול יחדיו. לאחר זמן-מה, וכפי שיתואר בהרחבה בהמשך פסק הדין, נוצר ביניהם קרע, כאשר לקראת שנת 2016 למעשה נוצר נתק מוחלט .

10. ביום 5.3.2017 שלחו הנתבעים דואר אלקטרוני למספר נמענים בטכניון, בו צוין כי התובעת ניסתה להונות את הטכניון וכי הם שוקלים להגיש תביעת ענק נגדה, כמו גם תלונה במשטרה. כמו כן, הציע הנתבע 1 להיפגש עם מי מבין הנמענים. בין היתר, נכתב באותו דואר אלקטרוני כי "אחד העובדים בטכניון כך מסתבר ובחברה שלנו החליט לעשות הונאה בסדר גודל עצום שגרם לנו נזק בלתי הפיך ואני מעריך שגם לטכניון".
11. בהמשך לכך, הטכניון ערך מספר שיחות עם התובעת, כדי לברר את הנושא. לאחר מכן, הטכניון הגיש ביום 23.3.2017, תביעה כנגד התובעת, ביתהּ וכנגד הנתבעים, שנידונה במסגרת סע"ש 53461-03-17 (מותב בראשות כב' השופט הראל). במסגרת אותו הליך, הגיש הטכניון ביום 24.3.2017 בקשה למתן סעדים זמניים, שנידונה במעמד צד אחד. באותה בקשה, בית הדין אף התבקש להוציא צו 'אנטון פילר' לתפיסת ראיות שנמצאות בידי הנתבעים (באותו הליך), כמו גם צווים למניעת שימוש בסודותיו המסחריים של הטכניון, וכן צו מניעה לשימוש במידע שהגיע לידי הנתבעים (באותו הליך).

12. ביום 26.3.2017 התקיים דיון לפני בית הדין, במעמד צד אחד (הטכניון) , במסגרתו ניתנו הצווים הזמניים המבוקשים, וביניהם צו 'אנטון פילר', לרבות על דרך של מינוי כונס נכסים. ביום 2.7.2017 הגיע הטכניון להסכם פשרה עם הנתבעים (בהליך שלפנינו), כך שהוסכם כי הצווים הזמניים שניתנו על ידי בית הדין יהפכו לצווים קבועים, והוסכם כי הנתבעים לא יוכלו להעביר לצד ג' וכן לא לעשות שימוש במסמכים שהגיעו אליהם בכל דרך שהיא, השייכים לטכניון. להסכמות אלה ניתן תוקף על ידי בית הדין.

13. ביום 31.7.2017 הגיע הטכניון להסכם פשרה גם עם התובעת וביתהּ, בו הוסכם כי התובעת וביתהּ מתחייבות אף הן שלא לעשות שימוש ולא להעביר לצד ג' מסמכים השייכים לטכניון. כמו כן, הצדדים הסכימו שלאף צד לא יהיו דרישות או טענות מהצד השני. גם להסכמות אלה ניתן תוקף על ידי בית הדין. בין ובין, ביום 30.4.2017 נערך לתובעת שימוע בטכניון, וביום 23.5.2017 פוטרה התובעת מעבודתה בטכניון.

ג. טענות הצדדים

14. טענות התובעת – כטענה מקדמית ואשר הועלתה בסיכומיה, התובעת טוענת כי עדותה לא נסתרה במהלך ההליך, שכן היא והעדה מטעמה – ביתהּ, לא נחקרו על ידי הנתבעים . כמו כן, לשיטתה התצהיר של הנתבעים אינו מהווה תצהיר כדין, שכן הוא לא אומת על ידי עורך דין, והנתבעים אף לא הוזהרו בדבר חובתם לומר אמת, דבר פסול כשלעצמו.
15. לגופו של עניין טוענת התובעת, כי היא היתה עובדת במיזם שהוקם על ידי הנתבעים. בבסיס התביעה עומד לטענתה המזכר, שעליו היא חתמה אל מול הנתבעים, שם נקבע כי היא תהיה זכאית במסגרת עבודתה למשכורת חודשית בסך של 35,000 ₪ , כמו גם למענק. החברה שחתומה על המזכר היא חברת דאבל פוינט (יצוין כי אין חולק שאותה חברה בסופו של יום לא התאגדה ולא נרשמה ברשם החברות).

16. לטענתה של התובעת, הנתבעים הם אלה שחתומים בפועל על כל המסמכים מטעם חברת דאבל פוינט, ועל כן הם אלה שחבים בחובות החברה. התובעת מוסיפה ומציינת כי לאורך עבודתה אצל הנתבעים היא לא קיבלה כל תמורה באשר היא עבור עבודתה, על אף המוסכם במזכר. לטענתה, היא פנתה מספר רב של פעמים אל הנתבעים בנוגע לשכרה, והנתבע 1 הבטיח לה כי היא תקבל את שכרה באופן רטרואקטיבי, ברגע שתהיה השקעה ממונית בפרויקט.

17. לטענתה הנוספת של התובעת, היא כל הזמן התבקשה להמתין כאשר היא שאלה על הכסף שמגיע לה, אולם מעולם לא נאמר לה שלא מגיע לה כסף. התובעת מוסיפה וטוענת כי במהלך היחסים בין הצדדים, הנתבעים הגיעו אליה כדי שהיא תחתום על הסכם חדש. משביקשה זמן לעבור על תוכן ההסכם, החלו הנתבעים לאיים עליה. נוסף על כן, משלא נחתם הסכם חדש בין הצדדים, יש להיצמד ללשון המזכר שנחתם בתחילת הדרך.

18. אשר לקיומם של יחסי עובד-מעביד, טוענת התובעת כי אלה התקיימו באופן חד משמעי, בינה לבין הנתבעים. לטענתה, הנתבעים היו מבקשים ממנה לקחת חופש מעבודתה בטכניון (שנעשתה במקביל לעבודה במיזם), או להגיע לעבודה על המיזם בשעה מוקדמת יותר, וכן לבצע עבודות כאלה או אחרות. כמו כן, ביחס לטענה כי היא המשיכה לעבוד בטכניון על אף שהתחייבה לעזוב את העבודה שם, התובעת גם טוענת כי המשך עבודתה בטכניון, לא היה בגדר סוד שהוסתר מהנתבעים והם אף ביקשו ממנה – כאמור לעיל, כי היא תיקח חופש מעבודתה בטכניון כדי לעבוד על המיזם, כך שטענה זו לא יכולה לעמוד להגנתם.

19. אשר לתביעה ללשון הרע, טוענת התובעת כי יש לקבל את התביעה, עקב כך שהנתבעים פנו לטכניון רק כדי להזיק לה וממניעים אישיים ונקמניים. ביחס לפנייתם היא אף טענה, שאילו הידיעה על מעשיה – וכפי הנטען על ידם, היתה כה מרעישה לשיטתם של הנתבעים עצמם, הרי שלא היה נחתם כתב ויתור טענות הדדי בין הצדדים, והנתבעים גם לא היו מחכים 3 חודשים מעת מועד סיום היחסים בין הצדדים ועד למועד פנייתם אל הטכניון. בהתאם, יש לקבוע כי הנתבעים פגעו בשמה הטוב ובמוניטין שרכשה לאורך תקופת עבודתה בטכניון. אשר לזכויותיה בטכניון, טוענת התובעת כי עקב התנהלותם של הנתבעים היא איבדה את מקום עבודתה.

20. טענות הנתבעים – מנגד לכלל טענותיה של התובעת, טוענים הנתבעים תחילה כי יש לדחות את התביעה על הסף, וזאת בשל היעדר יריבות והיעדר סמכות עניינית. לטענתם, הם עצמם, כמו גם התובעת ומספר אנשים נוספים, בחנו את האפשרות להקים מיזם הייטק משותף בתחום ההדמיה התלת מימדית, כאשר מי שקישר ב יניהם היה פינסקר ז"ל . הצדדים בחנו יחדיו את כדאיות המיזם ובמסגרת זו שקלו להקים חברה משותפת, וכן ניהלו שיג-ושיח על חלקו ומעמדו של כל יזם במיזם העתידי. כמו כן, התובעת היא שהציגה ליתר היזמים כי יש בידיה קניין רוחני משמעותי שיכול להוות הבסיס הטכנולוגי למיזם.

21. בסופו של יום המיזם לא יצא לפועל, החברה לא קמה ולא נוצרו כל תוצרים למיזם. הסיבה העיקרית לכך היא כי מצגיה של התובעת בקשר לקניין הרוחני שהיא יכולה לספק למיזם, נשענו כולם על גניבת מידע סודי של הטכניון. לשיטת הנתבעים, מעשיה של התובעת התגלו רק כאשר הם ניסו ליצור קשר עם התובעת, ללא הצלחה, כדי לראות איך ניתן לקדם את המיזם. אז הם החלו לחשוד בהתנהלותה. כאשר בדקו את הנושא עלה כי התובעת אכן ניסתה לקדם את המיזם תוך שימוש במידע סודי ובלעדי של הטכניון.

22. לטענתם של הנתבעים, לא מתקיים המבחן הכפול של זהות הצדדים (עובד ומעסיק) ושל מהות העילה (יחסי עבודה). לטענתם, גם התובעת וגם הנתבעים היו יזמים שפעלו יחדיו להקמת מיזם משותף שבסופו של יום לא יצא לפועל. כמו כן, גם אם עשתה התובעת דבר-מה בכדי לקדם את המיזם, הרי שפעולות אלו נעשו מכוח שותפות עסקית. בהתאם לכלל האמור לעיל, וכפי שכבר צוין, הנתבעים טוענים כי בינם לבין התובעת לא התקיימו יחסי עובד-מעביד, וכי לא נחתם ביניהם כל הסכם, וממילא – התובעת לא ביצעה עבורם עבודה כלשהי. כמו כן, התובעת לא הציגה כל הסכם עבודה, וגם המזכר שהוצג על ידה, לא נערך עם הנתבעים, אלא הוא נחתם אך ורק על ידי התובעת.

23. עוד טוענים הנתבעים, כי נערכו מספר טיוטות של מסמכים משפטיים, ביניהן טיוטות של מזכרי הבנות שהשתנו לאחר מכן, בהתאם להתקדמות השיחות בין היזמים. לטענתם, התובעת מנסה להטעות את בית הדין משום שהיא מציגה רק את טיוטת המזכר הראשון שנערך בעניינה, אך לא מציינת כי מדובר בטיוטה בלבד, אשר בה אף נכתב מפורשות כי היא אינה מחייבת מבחינה משפטית. כמו כן, הם טוענים כי הטיוטה נחתמה רק על ידי התובעת ולא על ידם, או על ידי כל גורם אחר. כמו כן, בסופו של דבר, אף טיוטה לא קיבלה תוקף משפטי.

24. זאת ועוד, ממילא אותה טיוטה לא נערכה בין התובעת לנתבעים, אלא בין התובעת לבין חברה שעתידה היתה לקום אם המיזם היה יוצא לפועל – מה שלא אירע בסופו של דבר. הנתבעים אף טוענים כי אין ממש בטענתה של התובעת כי היא עבדה באופן מאומץ במשך 10 חודשים, משום שכל אותה תקופה היא עבדה במקביל במשרה מלאה בטכניון. כמו כן, אין לנתבעים כל מידע אם התובעת אכן ביצעה עבודה כלשהי עבור המיזם. עוד הם טוענים, כי ככל שהתובעת ביצעה עבודה כלשהי, היא לא עשתה זאת עבורם אלא עבור המיזם עצמו.

25. אשר לשכרה של התובעת, טוענים הנתבעים כי מעולם לא הובטח לתובעת שכר כלשהו או תשלום רטרואקטיבי. הנתבע 1 אף טוען כי הוא היה שותף של התובעת ולא מעסיק שלה, ועל כן אין לו כל סמכות להבטיח לתובעת דבר-מה. אשר לנזקיה הנטענים של התובעת אל מול הטכניון, טוענים הנתבעים כי המידע שהיה בידם נשלח לטכניון על ידם, דבר אשר הוביל בסופו של דבר לפיטוריה, תוך שלילת זכויות רבות ובשל התנהלותה החמורה. בהתאם לכך, טענתה של התובעת כי היא לא פוטרה מהטכניון בעקבות המידע ובעקבות מעשה גניבת הקניין הרוחני על ידה, כלל איננה נכונה.

26. הנתבעים מפרטים כי הטכניון לא המשיך את ההליכים כנגד התובעת לאחר פיטוריה, מטעמיו שלו עצמו, אך אין בכך כדי לשנות את העובדה כי הטכניון הוא זה שאכן פיטר את התובעת. אשר לפגיעה הנטענת בשמה הטוב של התובעת, הנתבעים טוענים כי התובעת בעצמה היא שפגעה בשמה הטוב, וכל מה שאמרו הנתבעים לטכניון התברר כאמת לאמיתה. כמו כן, ניסיונה של התובעת להעביר את האחריות לנתבעים היא חסרת תום לב. לטענתם, התובעת היא זו שגרמה להם עוגמת נפש רבה, וכמעט סיבכה אותם בפלילים. כמו כן, התובעת גרמה בהתנהלותה לנזקים חמורים לנתבעים, כמו גם עלויו ת משפט גבוהות, שהם נאלצו להוציא בהליך מול הטכניון, וגם בפגיעה במוניטין שלהם.

ד. הכרעת בית הדין בתובענה

הערות מקדמיות ומבוא

27. נקדים אחרית לראשית ונציין כבר עתה, כי לאחר שעיינו בטענות ובעמדות הצדדים, כמו גם בכלל הראיות שהונחו לפנינו, באנו לכלל מסקנה כי יש לדחות את תביעתה של התובעת בכללותה. להלן נפרט בהרחבה את הבסיס למסקנתנו שבנדון, הנשענת על הטעמים הבאים –

ראשית, יש לדחות את טענותיה המקדמיות של התובעת. תחילה, יש לדחות את הטענה כי עצם העובדה כי התובעת וביתהּ אירין לא נחקרו, יש בה בהכרח כדי לקבל את גרסת ו. לאחר מכן, יש גם לדחות את הטענה כי הנתבעים לא הגישו תצהירי עדות ראשית כדין, ומשכך יש לראותם כמי שלא התגוננו כלל בתביעה שלפנינו.

שנית, וביחס לשאלה האם התקיימו יחסי עובד-מעביד ואשר לתביעתה של התובעת לגופו של עניין (תביעת הפרשי השכר והבונוס), הגענו למסקנה כי בין התובעת לבין הנתבעים כלל לא נכרתו יחסי עובד-מעביד, וכי לאמיתו של דבר המדובר היה במיזם משותף בין שותפים, שלא צלח.

שלישית, וביחס לשאלה האם היה הסדר חוזי מחייב בין הצדדים, הרי שבניגוד לטענת התובעת ואשר הסתמכה בתביעתה על מזכר הבנות ואשר נחתם לכאורה בין הצדדים, הרי שאין המדובר במסמך מחייב, שכן הוא נערך אל מול חברה שכלל לא קמה (דאבל פוינט) ולא אל מול הנתבעים. כמו כן, כאשר רק התובעת וביתהּ אירין חתמו עליו, ולא כל גורם אחר. מעבר לכך, קיים מסמך נוסף שממנו עולה בבירור שלא התקיימו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים. לבסוף, כך או כך, כלל התנאים הקיימים במסמכים שבנדון, וגם אם ניתן לראותם כמחייבים, לא התקיימו בסופו של דבר.

רביעית, הוכח כי תנאי בסיס ויסודי בהבנות שבין הצדדים – קיומה של השקעה, כלל לא התממש בסופו של דבר, ולא היתה כל השקעה במיזם העסקי. אלא, שהמיזם מומן באמצעות כספים "פנימיים" של חברי המיזם.

חמישית, וביחס לשאלה האם התובעת עבדה עבור הנתבעים, ואף ביחס לשאלה האם נכרת הסכם בעל-פה בין הצדדים על דרך של קיומו בפועל על ידי התובעת, הרי שהוכח כי בפועל התובעת ביצעה פעילות פחוּתה בהרבה מזו הנטענת על ידה. זאת ועוד, גם כאשר פנה הנתבע 1 וביקש שהתובעת תמשיך לסייע במיזם כמי שהיא שותפה בו (ולא במסגרת יחסי עובד-מעביד), התובעת סירבה לכך.

שישית, וביחס לשאלת תום הלב ולשיקולי "צדק", הרי שהוכח כי התובעת ביססה את המיזם על בסיס טכנולוגיה שנלקחה שלא כדין מהטכניון ואשר הוחזרה לידי הטכניון במסגרת הליך משפטי שננקט בבית דין זה מצד הטכניון וכנגד התובעת, ביתהּ אירין והנתבעים. גם כתוצאה מכך (אך לא רק, אלא בשל מחדלים נוספים), המיזם כשל ולא יצא אל הפועל. זאת ועוד, לנתבעים נגרם נזק רב, על דרך של הוצאת כסף וממון רב מצידם, כאשר המיזם בכללותו ירד לטמיון.

שביעית, יש לדחות את תביעת לשון הרע של התובעת המתייחסת לפנייתם של הנתבעים לטכניון, בגינה החל להתגלגל "כדור השלג" שלאחריו החל הליך ה-אנטון פילר, כאשר בסופו של דבר התובעת פוטרה מהטכניון. הנתבעים העבירו לטכניון דיווח שהיה כן ואמיתי, ועומד בכללי חוק איסור לשון הרע. לאור האמור לעיל, דין טענתה הנוספת של התובעת, ולפיה על הנתבעים לפצות אותה בגין הפסדי שכר, כתוצאה מפיטוריה מהטכניון, דינה להידחות אף היא.

שמינית, יש לדחות את תביעתה של התובעת לפיצויים בגין עוגמת נפש, בהיעדר כל תשתית עובדתית ו/או משפטית לכך.

28. הערה מבואית נוספת – נוסף לכלל הדברים שצוינו עד כה, נוסיף ונדגיש כבר עתה, שלא ברור לנו מלכתחילה מדוע הנתבע 2 צורף לתביעה. התובעת צירפה לתיק בית הדין התכתבויות בטלפון הנייד ושיחות טלפון שנערכו ברובן המוחלט אל מול הנתבע 1, שהיה אחראי לצד הכספי של המיזם ולהבאת משקיעים. אשר לנתבע 2, הוא הגדיר את מעורבותו במיזם כך: "הייתי טכנאי באותה חברה שלא קמה. הייתי אמור להיות טכנאי.... טכנאי מחשבים, אני מתעסק במחשבים. זה מה שאני מבין וטוב בו".

29. נציין, כי עדותו של הנתבע 2 היתה נאמנה עלינו בכללותה, וכך הוא הנכון גם ביחס לנקודה ספציפית זו. עולה איפוא, כי ניתן להגדיר את הנתבע 2 כגורם מינורי וזוטר במיזם, גם ביחסיו אל מול התובעת. כאמור לעיל, גם אין לנתבע 2 כמעט כל זכר ו/או ביטוי בראיות שהוגשו לתיק בית הדין, ובכלל זה על ידי התובעת עצמה. ודוק – האמור לעיל נאמר למעלה מן הצורך, שכן בהתחשב בכלל הדיון שייערך להלן, עולה כי יש לדחות את התביעה – גם כנגד הנתבע 1 , וגם כנגד הנתבע 2.

ד.1. אשר לנימוק הראשון ולטענותיה המקדמיות של התובעת

30. במהלך דיון ההוכחות התברר כי הנתבעים, שלא היו מיוצגים, אינם מבקשים לחקור בחקירה נגדית את התובעת ואת ביתהּ אירין. למען הסר ספק, נציין כי אין בעובדה זו כדי להביא בהכרח לקבלת גרסת התובעת בכללותה, שכן נקבע זה כבר, כי העובדה שמצהיר לא נחקר על ידי הצד היריב היא עובדה שאפשר לייחס לה משקל, אך אין היא מחייבת קבלת הדברים שנאמרו בתצהיר כאמת. לכך, נחוץ גם שהשופט הדן בעניין ייתן אמון בדברי המצהיר. דהיינו, אי חקירה על התצהיר איננה מוסיפה לו את שאין בו.

31. עוד נציין, כי גם העובדה שהמסמכים שכונו תצהירי הנתבעים ואשר הוגשו לתיק בית הדין, לא נחתמו ואומתו לפני עורך-דין, אין בה מנגד כדי להביא לפסילת הצהרתם. במהלך דיון ההוכחות הסתמך ב"כ התובעת בטיעונו בעניין זה על הלכת גורסים. דא עקא, שהלכה זו ניתנה בנסיבות אחרות לחלוטין מענייננו, ובאותו מקרה נידון עניינו של צד שכן היה מיוצג על ידי עו"ד, אולם לא הגיע בעצמו ל היחקר על תצהירו. המקרה שלפנינו הוא הפוך – הנתבעים לא היו מיוצגים בישיבת ההוכחות אלא רק בתחילת ההליך, אולם הם כן הגיעו להיחקר על המסמך שהוגש מטעמו של כל אחד מהם לתיק בית הדין.

32. מעבר לכך נוסיף ונציין, כי בית הדין הארצי לעבודה כבר קבע בעבר בעניין אשליק, וביחס לשאלת תוקפו של תצהיר עדות ראשית שנחתם מחוץ לגבולות המדינה ולא אומת כדין, כי תובע שהגיש תצהיר שנחתם ואומת מחוץ לגבולות המדינה שלא על פי ההסדרים הקבועים בדין, יידרש להופיע לפני בית הדין, להיחקר בחקירה נגדית על תצהירו ולאשר במסגרת זו את אמיתות תוכן הצהרתו. זאת, כתנאי להיות התצהיר ראיה בהליך.

33. כך הוא הנכון גם בענייננו, שבו נערכה חקירה נגדית של כל אחד מהנתבעים באופן ארוך וממצה, וכאשר לתובעת ניתן יומה מבחינה דיונית בצורה מלאה ושלמה. לבסוף, יש לציין כי אותה הטענה הועלתה לראשונה על ידי התובעת רק בישיבת ההוכחות שנערכה ביום 18.3.2019, וכאשר המסמכים מטעמם של הנתבעים הוגשו לתיק בית הדין עוד ביום 4.12.2018. בנסיבות אלה, המדובר בטענה שהועלתה בשיהוי ניכר, וגם מטעם זה דינה להידחות.
34. לסיכום נושא זה והנימוק הראשון – דין טענותיה המקדמיות של התובעת להידחות בכללותן.

ד.2. אשר לנימוק השני וביחס לשאלה האם התקיימו יחסי עובד-מעביד

35. בפתח נימוק זה נציין כי המדובר בטיעון שהועלה בהאי לישנה מצד הנתבעים, ובכתב הגנתם ובעודם מיוצגים, נטען על ידם בפירוט כי דין התביעה להיות מסולקת על הסף בהיעדר סמכות עניינית; כי לא התקיימו יחסי עובד-מעביד בין התובעת לבין הנתבעים; כי התובעת והנתבעים היו יזמים יחדיו במיזם שלא צלח; כי הנתבעים לא היו מעסיקיה של התובעת ; כי אין יריבות בין הצדדים בקשר לתביעה; כי התביעה אינה נמצאת בסמכותו של בית הדין ויש לסלק אותה על הסף.

36. זאת ועוד, טענות דומות נטענו בהמשך ההליך מצידם של הנתבעים בתצהירי העדות הראשית שהוגשו מצידם . לגופו של עניין, נציין כבר עתה – וכפי שיפורט להלן בהרחבה, כי שוכנענו שלא התקיימו יחסי עובד-מעביד בין התובעת לבין הנתבעים, וכי עסקינן במיזם עסקי שהוקם על ידם כשותפים, ביחד עם גורם נוסף – מר לב פינסקר ז"ל, שנפטר מאוחר יותר. מכל מקום, האמור לעיל יפורט בהמשך ביתר הרחבה.

37. התשתית הנורמטיבית – הפסיקה קובעת כי היותו של אדם בגדר "עובד" או לאו, הוא בבחינת דבר הקרוב לסטאטוס. בהתאם, הקביעה אם המדובר בעובד או בנותן שירותים עצמאי מושתתת על נסיבות המקרה ומאפייני מערכת היחסים בין הצדדים, מבחינה מהותית, ולא על פי המוסכם ביניהם או על פי התיאור שהם נתנו למערכת היחסים. עוד נפסק, כי כשם שאין העובד יכול לוותר על זכויות במפורש, כך לא ניתן לוותר על אותן זכויות בדרך של מתן כינוי למערכת היחסים, השולל קיומם של יחסי עובד-מעביד.

38. עוד נקבע, כי המבחן לקביעת קיומם של יחסי עובד או מעביד הוא "המבחן המעורב", המורכב משילוב של מבחנים שהדומיננטי שבהם הוא מבחן ההשתלבות . למבחן ההשתלבות שני פנים: הפן החיובי והפן השלילי. במסגרת הפן החיובי נבדקת השאלה אם מבצע העבודה השתלב בעסקו של מזמין העבודה. הפן החיובי קובע כי תנאי ל"השתלבות" במפעל, הוא שקיים מפעל יצרני לשירותים שניתן להשתלב בו, ושהפעולה המבוצעת על ידי פלוני נדרשת לפעילות הרגילה והשוטפת של המפעל, ושפלוני מהווה חלק מהמערך הארגוני הרגיל של המפעל ולכן איננו "גורם חיצוני".

39. כמו כן, יש ליתן את הדעת לסימני ההיכר של מבחן ההשתלבות כגון: פיקוח, תלות כלכלית משפטית וחובת השירות האישי. ככל שהתשובה לבחינת האמור לעיל היא חיובית, יש לבחון את הפן השלילי, במסגרתו נבדקת השאלה אם מבצע העבודה ביצע את העבודה במסגרת עסק עצמאי משלו, המשרת את המפעל כגורם חיצוני . סימן ההיכר העיקרי לעסק עצמאי הוא שכתוצאה מייעול העבודה ומהחיסכון בהוצאות, ייהנה בעל העסק – ולא המזמין. כמו כן, שההשקעות באמצעי הייצור ובהון חוזר יהיו של בעל העסק.

40. מבחני עזר נוספים, המהווים חלק מהמבחן המעורב, הם כדלקמן: מבחן הקשר האישי; כפיפות ופיקוח; אספקת כלי העבודה; אופן ביצוע התשלום; תלות כלכלית במעסיק והאם המועסק נהנה מסיכויי רווח ומסיכוני הפסד; האם נעשה שימוש בכלי עזר ומי השקיע בהם; האם קיימת בלעדיות למעסיק בפרק הזמן המוקדש לעבודה; האם יש לקוחות נוספים; צורת תשלום השכר ואופן הצגת ההתקשרות בפני צדדים שלישיים, לרבות מס הכנסה והמוסד לביטוח לאומי; בלעדיות הקשר; סדירות הקשר, התמשכותו ורציפותו; הסכמת הצדדים לגבי אופן ההעסקה. בהתאם לפסיקה, אף אחד מהמבחנים אינו מכריע לבדו, אלא יש לראות את התמונה בכללותה .

41. עוד נפסק, כי בבוא בית הדין להכריע בשאלת מעמדו של אדם, דהיינו – האם מדובר בעובד או בעצמאי, עליו לשקלל את כל הסממנים והעובדות המהווים חלק מהמבחן המעורב, ובמסגרת עריכת האיזון יכול שיינתן משקל שונה לכל אחד מהנתונים הרלוונטיים. ייתכן כי יהיו אינדיקציות שונות, שעשויות להצביע על היותו של אדם עובד, ואילו אינדיקציות אחרות עשויות להצביע על מסקנה הפוכה. המסקנה הסופית מהווה שקלול של מלוא האינדיקציות. לסיכום נושא זה, עולה כי ההכרעה בשאלת קיומם של יחסי עובד-מעביד מתקבלת ממשקלם המצטבר של מכלול המבחנים לקיומם של יחסי עובד מעביד, כשכל מבחן מהווה סממן ואל ההכרעה מגיע בית הדין לאחר שקלול הצטברות הסממנים שבכל אחת מכפות המאזניים.

42. אשר לשותפות, הרי שזו הוגדרה בפקודת השותפויות [נוסח חדש], תשל"ה-1975, כ"חבר בני האדם שהתקשרו בקשרי שותפות". 'קשרי שותפות' מוגדרים בפקודה כקשר " שבין בני אדם המנהלים יחד עסק לשם הפקת רווחים". על מנת לקבוע האם פלוני ואלמוני היו שותפים במיזם יש להגיע למסקנה כי מטרתם המשותפת היתה לשם ניהול עסק יחדיו לשם הפקת רווחים. במקביל, יש לזכור כי 'קשרי שותפות' אינם נושאים בחובם רק את ' חלוקת הרווחים', אלא הם מעניקים לשותף האחד את הכח לחייב את ' השותפות' ומכאן גם את ' השותף האחר'.

43. לפיכך, יש להבחין, הבחן היטב, בין ' קשרי שותפות' כמשמעם בפקודה לבין ' צורות שיתוף' שאינן עולות כדי קשרי שותפות. לעניין המאפיינים של קשרי השותפות אף נקבע כי: "חלוקת רווחים נטו והשתתפות בהפסדים המסכנים את ההשקעה הן מסימני ההיכר של השותפות"... לצורך הכרעה בדבר קיום שותפות, המבחן החשוב הוא זה של חלוקת הפסדים...". עוד נציין, כי בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה אף נקבע כי יחסי שותפות אינם יחסי עובד-מעביד.

44. מן הכלל אל הפרט – בחינתם של המבחנים השונים לאור העובדות והראיות שבתביעה – לגבי הפן החיובי – בבואנו לבחון את השתלבותה של התובעת ב"מפעל" של הנתבעים, יש לקבוע ראשית מהו אותו "מפעל". כידוע, הפן החיובי של מבחן ההשתלבות כולל שלושה מרכיבים: קיומו של מפעל שניתן להשתלב בו; הפעולה המבוצעת היא חלק מהפעילות הרגילה של המפעל; מבצע העבודה מהווה חלק מהמערך הארגוני הרגיל של המפעל ואינו בבחינת 'גורם חיצוני'. כמו כן, אחד הסממנים להשתלבותו של אדם במפעל עולה מתוך התשובה לשאלה אם הרחקתו של אותו גורם תפגע בפעילות הרגילה היומיומית והשוטפת של מקום העבודה, בשונה מגורם שפעילותו באה להשלים את פעולות המפעל או לאפשר אותה.

45. בענייננו, על פי מכלול הראיות אשר הוצגו לפנינו, מתברר כי הצדדים הקימו מיזם עסקי במציאות רבודה (Virtual and Augmented Reality), במסגרתם התובעת וביתהּ אירין (ובמיוחד התובעת) היו אמורות להעניק את הבסיס הטכנולוגי, ואילו הנתבעים ופינסקר היו אמורים להעמיד את הבסיס הפיננסי והאדמיניסטרטיבי. ודוק – לא הוכח כי התובעת מחד, או הנתבעים מנגד, ניהלו קודם לכן עסק דומה. כלומר, הפן החיובי כלל אינו מתקיים בעניינם של הנתבעים, ואין המדובר במקרה שבו התובעת "השתלבה" לתוך עסק קיים.

46. אשר לחברת "דאבל פוינט", הרי שאין חולק כי בפועל, חברה זו לא הוקמה מעולם. חברה זו היתה אמורה לקום בהמשך הדרך, כאשר כלל הצדדים היו אמורים להיות שותפים בה. כך העיד גם הנתבע 1, וכאשר הוא נשאל מי זו "דאבל פוינט", השיב בחקירתו הנגדית שזו "חברה שהיתה אמורה לקום בשותפות ביחד עם עוד מספר גורמים". כאשר נשאל לאיזה גורמים הוא מכוון, הוא השיב ש"התובעת לב פינסקר שהכיר בינינו, אני, אולג ועוד גורמים נוספים".

47. עוד נוסיף, כי סממנים 'קלאסיים' נוספים לקיומם של יחסי עובד-מעביד, כגון הנפקת תלושי שכר – ולמעשה, תשלום שכר כלשהו , כלל לא התקיימו. אין גם חולק כי התובעת מעולם לא קיבלה שכר במסגרת המיזם, לא הונפקו לה תלושי שכר וכך היתה ההתנהלות במשך 10 חודשים. ראו בסיכומי הנתבע 1: "ואם בן אדם באמת " עובד" אם לא מקבל כסף חודש ראשון או שני או שלישי או רביעי וכו' ורק עכשיו מה עשה?" .

48. לבסוף, גם מבחני השליטה והכפיפות כלל אינם מתקיימים בענייננו. ביחס לכך, התובעת צירפה לתצהירהּ התכתבויות נרחבות שנערכו בינה לבין הנתבע 1, ואלה מראות כי הנתבע 1 נאלץ "לרדוף" את התובעת, וכי התובעת סירבה לבקשותיו פעמים רבות, באופן שאיננו מאפיין כלל ועיקר יחסי עובד-מעביד. כך למשל, ביום 10.8.2016 ביקש הנתבע 1 כי התובעת תמתין במשרדי המיזם, והתובעת השיבה שתחכה עד השעה 19.00.

49. בתגובה, כתב לה הנתבע 1 כי הוא יגיע רק בשעה 19.30, וציין ש"אני אומר לך שרוצים לקנות אותנו ולך לא אכפת ואת מוכנה עד 19.00 לחכות, גישה מעניינת. כנראה שבטכניון את מרוויחה מיליונים ושם את שותפה. מעניין. אנחנו רק היום שילמנו 20,000 ₪ עבור גולולנס (ככל הנראה המדובר במשקפיים שמקרינים מציאות רבודה – בית הדין). עם גישה כזאת רחוק לא נגיע וזה מאוד מאכזב ומדכא". במענה לכך, השיבה התובעת ש"אני אחכה עד 19.30 מקווה מקסימום עד שעה. אני מאוד עייפה".

50. הגם שהתובעת אכן המתינה בסופו של דבר, ברי כי כלל אין המדובר בתמונה שמאפיינת יחסי עובד-מעביד. אלא, שהתמונה המצטיירת היא שהתובעת נהגה כפי רצונה במיזם. כלומר, התובעת לא ראתה בעצמה כ"עובדת" של הנתבעים. הא ראיה, שגם במסמך שעליו הסתמכה התובעת בעצמה – דוא"ל ששלח הנתבע 1 לבת אירין ביום 4.11.2016, כתוב שהתובעת "ציינה ולא פעם אחת שהיא לא עובדת אצל אף אחד. אף אחד לא יגיד לה מה לעשות והיא בעצמה מחליטה מה לעשות". זאת ועוד, מצוין ש"את צודקת אני לא המעסיק שלה באופן פורמלי". כלומר, דווקא הבת אירין היא זו שטענה 'בזמן-אמת' לפני הנתבע 1, כי לא התקיימו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים .

51. זאת ועוד – בהמשך פסק הדין אנו נתייחס בהרחבה, בנימוק השלישי למסקנתנו, למסמך שעליו ביססה התובעת חלק גדול מתביעתה, שלשיטתה מהווה הסכמה חוזית לקיומם של יחסי עובד-מעביד בין הצדדים (מזכר ההבנות) . עם זאת, נאמר כבר עתה כי יתר הראיות בתיק, ובכלל זה הראיות שהוגשו מצידה של התובעת עצמה, מלמדות במפורש כי הכוונה אכן היתה להקים מיזם עסקי משותף. כך למשל:

א. בהתכתבות בטלפון הנייד בין התובעת לבין הנתבע 1 כותב לה האחרון כי "יש לנו פה הזדמנות להימכר לחברות ענקיות או לגייס כספים רבים בתור השקעה, ואצלך שי והניסויים בטכניון, איכשהו הכל מעוות. תחשבי איך תוכלי בצורה מוחלטת לעבור אלינו איתך פרויקט שבו את שותפה ולנו יש הזדמנות רצינית ".

ב. כמו כן, באותה התכתבות הנתבע 1 אף כתב "אנחנו הרי סיכמנו איתך כי ברגע שאנחנו נמכרים או מגייסים כספים, מעמידים את התהליך על הרגליים, הולכים איתך על שאר הפרויקטים שלך וזאת עובדה. זאת המטרה המשותפת שלנו".

ג. בשיחה טלפונית שנערכה ביום 6.11.2016 בין הבת אירין לבין הנתבע 1, ואשר הוקלטה על ידי הבת אירין והוגשה לתיק בית הדין, אמר הנתבע 1 כי "... נושא של מניות קו פאונדר (שותף מייסד – בית הדין) , היא אכן תיכנס לקו פאונדר כמו שאנחנו סיכמנו לגבי גובה המניות שאנחנו סיכמנו ביננו, כל מה שהיא שמעה ממישהו אחר, זה כבר... זה לא רלוונטי כי אנחנו לא סגרנו שום דבר, איפה שאנחנו עמדנו, ככה אנחנו עומדים והיא קו פאונדרית, אוקיי?...".

ד. בשיחה טלפונית שנערכה ביום 13.11.2016 בין הבת אירין לבין הנתבע 1, ואשר הוקלטה אף היא על ידי הבת אירין והוגשה לתיק בית הדין, אמר הנתבע 1 כי "... יש לנו שני יעדים: יעד ראשון, להעלות ערך לכל מה שיש לנו, בעצם, לכל החברה, מיזם/סטארט אפ, אוקיי? וכשאנחנו בעצם גדלים, הערך עולה, אנחנו יכולים למכור את זה. כלומר, יש כמה גורמים שמאוד ישמחו להטמיע את הטכנולוגיה בתוך המיזם שלהם.... ולפתוח חברה".

ה. כמו כן, באותה שיחה הנתבע אף אמר ש"זה נשען עליה, כל הטכנולוגיה, כל הדברים הטכניים נשענים עליה.... אין לי מושג על מה מדובר שם, אני לא יודע להסביר שם, אני לא מבין שום דבר ממה שהיא בקיאה, כאילו, אני לא מבין בנוסחאות, אני לא מבין באלגוריתמים, בקודים. אני לא מבין בדברים, מונחים שהיא משתמשת, בכלום. אין לי מושג בכלל וגם אני לא רוצה לדעת, בואי נגיד ככה, זה לא מכוח תפקידי בעצם להיכנס לדברים הטכניים שהיא שנים ישבה על הדברים האלה, אוקיי? אני לוקח על עצמי נושא של לגייס הון, משקיעים, מומחים, להביא אנשים, לנהל חברה ודברים כאלה, צוותים, מהנדסים, לא משנה מה, אוקיי? היא אחראית על כל השאר, על הדברים הטכניים, לנהל צוותים טכניים, להסביר, לתת הסברים וכולי. זה תמיד היה ככה".

ו. זאת ועוד, הנתבע 1 הוסיף ואמר באותה שיחה, ש"על מנת לגייס הון לחברה, אנחנו צריכים לגייס הון לחברה, אנחנו צריכים לערוך מצגות, אנחנו צריכים להראות לאנשים הוכחת היתכנות, צריכים לעשות... לדבר עם אנשים, לשכנע אנשים, ולבד אנחנו לא נוכל לעשות את זה (שתיקה). בוודאות (שתיקה) מי שאחראי, מי שבעצם שותף לעניין הזה, מי שבעצם מוביל מבחינה טכנית את הדבר הזה, צריך להיות נוכח בכל הפגישות ולתת הסבר".

ז. לבסוף, באותה שיחה הנתבע 1 אף אמר ש"... היא אחד הקופאונדרים, היא אחראית על הנושא הטכני, טכנולוגי, היא עונה על הדברים שהיא יודעת, כי לי אין מושג, אני, שוב פעם, אני לא בקיא במונחים כמו שהיא, ואני לא בקיא בפרטים הקטנים, בנוסחאות ודברים כאלה...".

52. מעבר לכך, נפנה לדבריו של הנתבע 1 בעדותו לפנינו, וכאשר הוא נשאל "למה הבטחתם לה 35,000 ש"ח?", הוא אמר ש"לא הובטח שום דבר, זו היתה אמורה להיות משכורת, כשותפה וכמישהי שאמורה לעבוד פול טיים ג'וב במשרה מלאה", וכן "כולם היו אמורים להיות שותפים ולכל אחד היה אמור להיות תפקיד מוגדר". עוד הוא אמר ש" היינו צריכים להיות שותפים ביחד במיזם הזה".

53. נציין, כי האמור לעיל מקובל עלינו במלואו, והוא עולה בקנה אחד עם יתר הראיות שתיארנו עד כה. עוד נעיר, כי כלל עדותם של הנתבעים היתה אמינה ורציפה, ודבריהם – ואף בנקודה זו, כאמור לעיל, מקובלים עלינו בכללותם. למען הסר ספק – גם אם היתה כוונה שהתובעת תקבל בעתיד גם שכר וגם אחוזים מהמיזם העסקי , ובעבור השקעתה במיזם, הרי שהדבר היה מותנה בבירור בהצלחתו של המיזם. אולם המיזם בכלל לא הגיע לשלב הזה.

54. ודוק – יש לפרש את אותה ההצלחה, במובן פיתוח מוצר של ממש, שאף יהיה רשום כדין ומוגן כפטנט, וכן בכניסה של משקיעים נוספים לעסק – שני תנאים שכלל לא אירעו (וכפי שגם נראה בהמשך פסק הדין) . ראו למשל, שוב, בשיחה שנערכה בין הבת אירין לבין הנתבע 1: " כי היא צריכה לקבל רטרואקטיבית מה שהיא צריכה לקבל, היא צריכה גם לקבל משכורת והיא תהיה גם שותפה לעניין הזה בעשרה אחוזים".

55. מצידה של הבת אירין, היא אמרה דברים דומים בשיחה טלפונית נוספת בינה לבין הנתבע 1, מיום 19.12.2016, שגם היא הוקלטה על ידה והוגשה על ידה לתיק בית הדין: "כל הזמן מה שהיא אמרה לי, אני שאלתי אותה: "למה את באה לעבוד שם בחינם?", היא אמרה: "זה לא בחינם, זה רטרואקטיבית עד שנקבל השקעה...".

56. דא עקא, שלא היתה כל השקעה (וכפי שנראה להלן בהמשך ההליך) ולא היה כל מוצר. נפנה להגדרתו הקצרה של הנתבע 1, שמסכמת למעשה נושא זה בצורה פשוטה וברורה: " החברה לא קמה, המיזם לא קם, שום דבר לא יצא לפועל, שום גורם לא גוייס, אחד הגורמים שהיה אמור להיות בעלים והוא זה שהשקיע הוא זה שמימן את העניין הזה הוא נפטר והוא זה שהכיר בינינו" ( הכוונה ללב פינסקר ז"ל – בית הדין).

57. כמו כן, הנתבע 1 אף אמר ש"על מה כסף? לא עשו שום דבר, לא מצגת ולא פטנט, לא מוצר, לא גוייס שום כסף וכלום לא היה ולא קרה כלום", ולבסוף גם " אם יש מצגת, אם יש מוצר, אם יש פטנט, אם בן אדם עובד משרה מלאה אז יכול להיות שאכן זה כך אבל כל הדברים האלה לא מתקיימים, כלום ושום דבר, אז על מה?". כאמור לעיל, גם דברים אלה נאמנים ומקובלים עלינו במלואם.

58. מצידה של התובעת, היא ניסתה להיאחז בשברירי מילים שנאמרו פה ושם, כדי לבסס קיומם של יחסי עובד-מעביד. כך למשל, התובעת טענה כי ביום 5.3.2017 נכתב מצידם של הנתבעים כי קרה אסון " לחברה" מצידה של התובעת שהונתה אותם כ"עובדת" – "קרה אסון לטכניון ולחברה שלנו. אחד העובדים בטכניון כך מסתבר ובחברה שלנו החליט לעשות הונאה בסדר גודל עצום שגרם לנו נזק בלתי הפיך ואני מעריך שגם לטכניון".

59. עם זאת, הנתבע 1 הכחיש במפורש כי הוא התכוון לדבר-מה משפטי מחייב כאשר השתמש באותה המילה , וכאשר נשאל " כשאתה אומר בחברה שלנו, למה אתה מתכוון?", הוא אמר שכוונתו היתה לכך ש"בחברה שלנו של אנשים שהתאחדו לצורך הקמת אותו מיזם שהשקיעו זמן, כוח, כסף, קשרים פרטיים שלהם על מנת לקדם את המיזם. זה בחברה שלנו". הכחשתו של הנתבע 1 נאמנה ומקובלת עלינו.

60. מעבר לכך, גם אם נאמרה המילה " חברה" כשלעצמה, לא שוכנענו כלל ועיקר כי כוונת הנתבעים היתה ליתן בכך, לפתע פתאום, נופך משפטי מחייב ליחסים שבין הצדדים, שאותם הם ראו עד שלב זה ( ובכלל), וכפי שתואר דלעיל בהרחבה, כיחסי שותפות לכל דבר ועניין. מעבר לכך, נזכיר מושכלות יסוד שכבר צוינו על ידינו , ולפיהן "היות אדם ' עובד' הוא דבר הקרוב לסטטוס, ומעמד זה אינו נקבע על ידי הצדדים, או מי מהם, אלא על פי נסיבות העניין, כהוויתן. הקובע הוא אפוא מהות היחסים שנוצרו למעשה, ולאו דווקא רצונם של הצדדים...".

61. לסיכום נושא זה והנימוק השני – מטרתה העיקרית של ההתקשרות בין התובעת והנתבעים, בשיתוף עם גורמים אחרים (וביניהם לב פינסקר ז"ל) לא היתה העמדת כוח העבודה של התובעת כנגד תמורה, ולא התקיימו בין הצדדים יחסי עובד-מעביד. אלא, שהמטרה העיקרית היא הקמת מיזם עסקי בתחום הטכנולוגיה, באמצעות שותפות שלא נרשמה בצורה כלשהי.

62. לאור מסקנה זו, היה ניתן לחתום את פסק הדין בשלב הנוכחי, ולדחות את התביעה על הסף, בהיעדר סמכות עניינית של בית הדין לדון בה. עם זאת, לשם שלמות התמונה, נמשיך להלן את הדיון לגופו של עניין, ומבלי שיהא בכך כדי להמעיט מהמסקנה בדבר היעדר קיומם של יחסי עובד-מעביד והיעדר סמכות עניינית.

ד.3. אשר לנימוק השלישי וביחס לשאלה האם נערך הסדר חוזי מחייב בין הצדדים

63. כאמור לעיל, חלק נכבד ועיקרי בתביעתה של התובעת, ובטענתה כי התקיימו יחסי עובד-מעביד בינה לבין הנתבעים, נשען על מסמך שצורף לתביעתה – מזכר ההבנות (להלן, כזכור: " המזכר"). לשיטתה, באותו מסמך הובטח לה שכר חודשי של 35,000 ₪, וכן מענק חד פעמי של 120,000 ₪ "עם תחילת עבודתה בחברה". אולם, ישנן כמה וכמה בעיות באותו הטיעון, המובילות לכך שדינו של הטיעון להידחות בכללותו, וכפי שיפורט להלן בהרחבה .

64. בפתח הדיון שנערוך להלן, נציין כי המדובר בטיעון שהועלה בהאי לישנה מצד הנתבעים, ובכתב הגנתם ובעודם מיוצגים, נטען בפירוט כי התובעת מנסה להטעות את בית הדין ולהציג את המזכר הראשון כמסמך מחייב בין הצדדים, אך מסמך זה לא מחייב כלל, וממילא אין בו כדי לחייב את הנתבעים שלא היו צד למזכר. טענות דומות נטענו בהמשך ההליך מצידם של הנתבעים בתצהירי העדות הראשית
65. לגופו של עניין – ראשית נציין, אותו מסמך, שנקרא כאמור לעיל בשם "מזכר הבנות", נערך לכאורה בין התובעת וביתהּ אירין, לבין חברת דאבל פוינט . אולם, נשוב ונציין כי אין חולק כי החברה לא הוקמה בסופו של דבר. כלומר, ממילא אין המדובר במסמך שנחתם בין התובעת לבין הנתבעים עצמם . למען הסר ספק, ומכלל הנימוקים שמפורטים בפסק הדין, נבהיר כי לשיטתנו אין לראות בנתבעים כצוותא-חדא עם חברת דאבל פוינט, ואין כל נימוק ו/או סיבה לבצע מעין 'הרמת מסך' בין הנתבעים לבין אותה חברה, שכאמור לעיל ממילא לא קמה בסופו של דבר. למעשה, התובעת לא הניחה לפנינו כל טיעון שיש בו כדי להצדיק ולבצע את אותה הרמת המסך.

66. שנית, ממילא אין על אותו המסמך חתימות של 'הצד שכנגד' – לא של חברת דאבל פוינט ו/או מי מטעמה, ואף לא של הנתבע 1, ולא של הנתבע 2. על כן, גם מהבחינה החוזית, ממילא אין המדובר במסמך משפטי מחייב. אומנם, התובעת ביקשה להסתמך על דואר אלקטרוני שכתב הנתבע 1 לבת אירין ביום 4.11.2016, שם צוין כי המזכר "נחתם", אולם אין חולק כי חתימה שכזאת כלל לא הוצגה לפנינו על ידי התובעת. מכל מקום, גם המסמך אכן נחתם, הרי שלכל היותר נחתם מסמך שאיננו מחייב מבחינה משפטית, וכפי שנראה להלן.

67. שלישית, במזכר מצוין בהאי לישנה שהוא אינו מסמך מחייב, ובפסקה השניה אף נכתב כך: "למעט התנאים המפורטים להלן תחת הכותרת "סודיות", "בלעדיות" ו"דין חל; סמכות שיפוט", שהינם מחייבים את הצדדים והם בגדר הסכם מחייב, מזכר ההבנות אינו הסכם מחייב ולא יוצר זכויות או חובות כלפי מי מהצדדים. הסכם מחייב ייווצר רק על ידי הסכם סופי (כהגדרתו בהמשך) שייחתם על ידי נציגיהם המוסמכים של הצדדים" (דגשים לא במקור).

68. רביעית, חיזוק נוסף לכך שהמדובר בהסכם עתידי, שלא התממש בסופו של דבר, הוא שאותו הסכם תלוי במספר תנאים שניתן לראותם כתנאים מתלים. כך למשל, הוסכם שהתובעת תעבוד במשרה מלאה עבור החברה, ואף נקבע כי התובעת "(ו)לא תעניק שירותים אחרים (לרבות שירותי ייעוץ) לכל גורם אחר". אין חולק שנתון זה לא התממש, שכן אף לשיטתה של התובעת, במקביל לפעילותה עבור המיזם, היא המשיכה לעבוד בטכניון, מסיבותיה שלה.

69. תנאי נוסף שלא התקיים (וכפי שנבהיר ונפרט להלן, בהמשך פסק הדין), הוא התנאי בדבר קבלת מימון לחברה, ואילו המזכר מציין כי הוא ייכנס לתוקף " לאחר המימון הראשוני", כאשר גם הובהר כי "מימון ראשוני יהא העסקה או סדרת העסקות שבהן החברה תגייס לפחות 2 מיליון דולר". לבסוף, תנאי נוסף שלא התקיים, והמדובר בתנאי עיקרי וראשוני, הוא הבאת הטכנולוגיה מצידה של התובעת. נשוב ונזכיר כי התובעת היתה למעשה הגורם הטכני העיקרי, שלא לומר הבלעדי, הבלבדי והעיקרי, במיזם שבנדון.

70. אלא, שהתברר מאוחר יותר (וגם על כך נעמוד בהמשך פסק הדין), כי הטכנולוגיה שעליה ביססה התובעת את המיזם, היתה למעשה של הגורם שהעסיק אותה מזה שנים רבות – הטכניון. אין ולא היה המדובר בטכנולוגיה שהתובעת היתה רשאית להשתמש בה, וכאשר הטכניון כלל לא היה מודע למיזם, ולפעילותה של התובעת בו.

71. חמישית, נציין כי לכתב ההגנה צירפו הנתבעים מסמך שנטען כי הוא מאוחר יותר למזכר שבנדון. המדובר במסמך שגם הוא נקרא בשם "מזכר הבנות", וצוין בו בין היתר ש"טטיאנה ואירן מצהירות בזאת כי הן מודעות ומסכימות לכך שבכל מהלך תקופת שיתוף הפעולה וייסוד החברה לא יתקיימו יחסי עובד מעביד בינן לבין החברה".

72. אותו מסמך זה אומנם אינו חתום על ידי חברת דאבל פוינט ו/או מי מטעמה, אולם הוא כן חתום על ידי התובעת ועל ידי ביתהּ אירין. התובעת אומנם טענה כי חתימתה וחתימת ביתהּ אירין זויפו, אך נטל ההוכחה לעניין זה, שהוא רב יותר מהמקובל במשפט האזרחי, מוטל על כתפיה – והוא לא הורם כלל. לעניין זה, לא שוכנענו כי ניתן היה להסתפק בטענות שהועלו מצידה בתצהיר, ותו לא.

73. שישית, ואם לא די בדברים שנאמרו עד כה, נציין ונמחיש להלן בהרחבה, כי התובעת הכחישה במקום אחר, ושבה והכחישה, כי היה הסדר חוזי מחייב כלשהו בינה לבין גורם כלשהו. נפנה למסמכים שהוגשו בתביעת ה-אנטון פילר שנוהלה בבית הדין בין הטכניון ( סע"ש 53461-03-17), כאשר הנתבעים באותו הליך היו התובעת, ביתהּ אירין, הנתבע 1 והנתבע 2.

74. נדגיש ונציין, כי המדובר בהליך שאליו התובעת עצמה התייחסה, כבר בכתב התביעה בהליך זה. מעבר לכך, עניינו של אותו הליך עלה גם בדיון המוקדם שנערך בהליך זה לפני אב"ד, וגם בדיון ההוכחות. מכל מקום, במסגרת המסמך שפתח את הליך ה-אנטון פילר (ונדגיש גם כי לפי החלטת כב' השופט הראל מיום 2.4.2017, ההליך התנהל בדלתיים פתוחות), הוגשה ביום 24.3.2017 בקשה לסעדים זמניים במעמד צד אחד, על ידי מוסד הטכניון למחקר ופיתוח בע"מ.

75. לאותה בקשה צורפו תמלילים של שתי שיחות ארוכות שנערכו ביום 13.3.2017 וביום 14.3.2017. השיחה הראשונה נערכה בין התובעת לבין פרופ' מרים ריינר, הממונה על התובעת בעבודתה בטכניון ועו"ד נילי וייצמן, היועצת המשפטית של מוסד הטכניון. באותה שיחה נכחה עובדת בשם פאינה שסייעה בתרגום, כאשר חלק מהדברים בשיחה נאמרו מצידה של התובעת עצמה בעברית , וחלק נאמרו על ידי פאינה, שסייעה בהעברת דבריה של התובעת. אשר לשיחה השניה, הרי שזו נערכה בין התובעת וביתהּ אירין, לבין עו"ד וייצמן.
76. והנה, במסגרת אותן שיחות, התובעת הכחישה, שוב ושוב, כי היה הסכם מחייב כלשהו, באשר הוא, בינה לבין הנתבעים. נציין כבר עתה, כי כלל ההכחשות שיפורטו להלן, גם הן מביאות אותנו למסקנה כי גרסתה העובדתית של התובעת אינה יכולה להתקבל. כך למשל, במהלך השיחה הראשונה אמרה התובעת, ולאחר שנשאלה "הוא אומר שהוא יש לו הסכם איתך", והתובעת עונה "וזה שטויות".

77. התובעת שוב נשאלת "... הוא אמר שיש הסכם איתך, איתך ועם הבת שלך", ובתגובה התובעת מתוארת כצוחקת. לאחר מכן, התובעת שוב נשאלת "... הוא אמר שיש הסכם איתך ועם הבת שלך על הטכנולוגיה ושאת העברת לו מסמכים מהמעבדה של מרים. זה מה שהוא אמר". בתגובה, שוב התובעת מכחישה ואומרת "זה שטות, זה שטות על הפנים". שוב התובעת נשאלת האם המדובר בחתימתה (כפי הנראה הראו לה את מזכר ההבנות) , והיא עונה ש"כנראה לא, לא, זה לא חתימה שלי וזה לא חתימה של הבת שלי".

78. בהמשך, פאינה, שנכחה כזכור בשיחה וסייעה לתרגום מהשפה הרוסית, מציינת בשמה של התובעת "היא לא מזהה את החתימה הזאת והיא אומרת שהוא נוכל". התובעת מוסיפה ואומרת (בשפה העברית) "אני לא חושבת שזה שלי", ואף אומרת "אין לי מושג", ולבסוף גם מוסיפה ש"אני לא הסכמתי". בהמשך השיחה התובעת אף נשאלת אם הנתבעים ( וליתר דיוק הנתבע 1) הבטיחו לה דבר-מה, ופאינה משיבה בשמה ש" היא אומרת שהוא לא הבטיח לה". לאחר מכן פאינה מוסיפה ואומרת ש"... לא היה הסכם חתום בנייר".

79. לבסוף, התובעת נשאלת האם היא אכן ביקשה מהנתבעים עבור 10 חודשי עבודה סך של 35,000 ₪ בכל חודש, וכפי שכתוב בחוזה שלה (וכפי שמצוין במכתב מטעם עורך-דינה של התובעת, שפנה בשעתו לנתבעים). במענה לכך, התובעת עונה בבירור ש"שמה לא כתוב, לא בחוזה, בעל פה". גם אחרי ששבים ומקשים על התובעת, ונאמר לה שעורך-דינה כתב שיש התקשרות בין הצדדים, התובעת אומרת ש"יכול להיות שהעורך דין לא מבין שזה היתה בעל פה, אני לא רשמתי כלום", וגם "שמה לא כתוב קשור לכסף".

80. תמונת המצב המסתמנת מעלה בבירור, שהתובעת ציינה מספר רב של פעמים באותן השיחות , כי לא היה כל הסדר חוזי באשר הוא בינה לבין הנתבעים, וביתר פירוט עם הנתבע 1. ודוק – אנו מודעים לכך כי חלק מהשיחה נסוב על מזכר ההבנות השני, שעליו הסתמכו כזכור הנתבעים, ולא התובעת. אלא, שהנקודה החשובה היא שהתובעת שבה ומכחישה קיומו של הסדר חוזי באשר הוא, בינה לבין הנתבעים.

81. כאשר נשאל ב"כ התובעת ביחס לאותה הנקודה במהלך דיון ההוכחות, והתבקש להסביר בעייתיות זו, והוא ענה כדלקמן: "אני משיב שלא שמענו היום את התובעת ואני ממש מצטער על זה שלא נחקרה. אסביר מדוע – אם בית הדין היה שומע את התובעת מעידה היה רואה שהעברית אינה שגורה בפיה בצורה מוחלטת, בית הדין היה רואה שהתובעת הרבה פעמים לא מבינה את השאלה שהיא נשאלת. הרבה פעמים התובעת נשאלת שאלה ועונה על משהו אחר, יש לה קושי בהבנת השפה. לכן, אני מבהיר שאני תולה את זה חד משמעית באי הבנת השאלות שהופנו אליה ע"י גורמי הטכניון".

82. עם זאת, דין טענה זו להידחות על ידינו, בשל כמה וכמה טעמים –

ראשית, שכן המדובר בהכחשה חוזרת ונשנית מצידה של התובעת באותן השיחות שצוינו דלעיל. כלומר, אין המדובר בהכחשה חד-פעמית – ההפך הוא הנכון ;

שנית, שכן בשיחה הראשונה שנוהלה בין התובעת לבין גורמי הטכניון נכחה כאמור גב' פאינה, וכלל לא נטען כי אותו גורם העביר בצורה שלא נכונה את דברי התובעת;

שלישית, תצהירה הארוך והמפורט של התובעת כתוב בשפה העברית, ולא נרמז בו ולוּ במילה כי לתובעת יש קשיי שליטה בשפה העברית;

רביעית, התובעת לא ביקשה לזמן לדיון ההוכחות מתורגמן לשפה הרוסית. כלומר – היא יצאה מנקודת הנחה כי היא תוכל להעיד לפנינו בצורה שוטפת בשפה העברית;

חמישית, אם לא די בכל מה שנאמר עד כה, נזכיר כי מעבר לשיחה הראשונה בין התובעת לבין גורמי הטכניון ואשר נערכה ביום 13.3.2017, נערכה למחרת שיחה נוספת ביום 14.3.2017, כאשר ביתהּ של התובעת , אירין, נכחה בה.

ודוק – אירין מתוארת במסמכי בית הדין (גם בתיק זה, וגם בתביעת ה-אנטון פילר) כמהנדסת העובדת בתחום ההיי-טק בחברה בטחונית ישראלית, וניתן לצאת מנקודת הנחה כי היא שולטת כדבעי בשפה העברית (מכל מקום, לא נטען אחרת על ידי התובעת).

והנה, גם הבת אירין אומרת באותה שיחה, ממש בדומה לתובעת, ש"זה ההסכם שהם עשו בעל פה, ביקשנו ממנו כמה פעמים שיביא הסכם חדש. הוא לא עשה את זה". כלומר, גם היא מסכימה שהיו בין הצדדים הסכמות בעל-פה, ולא בכתב. הנה, שוב ושוב מוצגת גרסה מטעם התובעת ולפיה אין הסכמות חוזיות בכתב בין הצדדים.

83. לסיכום נושא זה והנימוק השלישי – לא הוכח כלל ועיקר כי "מזכר ההבנות" שצורף לכתב התביעה, ואשר היווה בסיס מרכזי ועיקרי בתביעתה של התובעת, נחתם על ידי הנתבעים, והמדובר במסמך בלתי מחייב ולא סופי, שתנאיו ממילא לא התקיימו. התובעת אף שבה והכחישה לפני גורמי הטכניון שהיה סיכום חוזי בכתב, בינה לבין הנתבעים. על כן, טענותיה של התובעת ביחס לכך דינן להידחות בכללותן.

ד.4. אשר לנימוק הרביעי וביחס לשאלה האם היתה השקעה כספית במיזם

84. כפי שכבר ציינו דלעיל, הן המזכר שעליו הסתמכה התובעת עצמה (שבו עוגנו לכאורה יחסי עובד-מעביד), ואשר בו כבר דנו בהרחבה בפסק הדין , והן המזכר השני שעליו הסתמכו הנתבעים (שבו נשללו יחסי עובד-מעביד), מחייבים שניהם השקעה במיזם. בין היתר, מצוין במזכר הראשון, כי המיזם יגייס כמימון ראשוני "לפחות 2 מיליון דולר", ורק "לאחר המימון הראשוני טטיאנה תעבוד במשרה מלאה עבור החברה".

85. על כן, יש לבחון עתה האם המיזם בכלל גייס סכום זה, שכן במידה שלא גויסו כספים, ברי כי תנייה יסודית ובסיסית במסמך שעליו הסתמכה התובעת, לא התקיימה. כלומר, אם הכספים לא גויסו, הרי שגם בכך יש כדי להוות בסיס לדחיית טענות התובעת. נציין עתה, שגם בנקודה זו מצאנו לדחות את טענותיה של התובעת, ואנו קובעים בזאת כי לא גויס מימון למיזם. תחילה נציין, כי התובעת עצמה לא הביאה כל ראיה מוחשית וממשית באשר היא ביחס להשקעה כלשהי.
86. מעבר לכך, גם הנתבע 2 וגם הנתבע 1 הכחישו בעדותם שהיתה השקעה כספית כלשהי, במובן של השקעה חיצונית של מעבר לגורמים שייסדו את המיזם. כך למשל, כאשר נשאל הנתבע 2 בעדותו האם בוצעה השקעה במיזם, הוא אמר ש"לא היתה. עובדה שלא קיבלתי שכר". אשר לנתבע 1, ראו עדותו להלן:

"ש. האם המיזם גייס משקיע?
ת. לא.
ש. מפנה אותך לשיחה השניה שהוקלטה, עמ' 4 שורה 80 ואילך. אתה אומר שיש משקיע, איך זה מתיישב עם אמירתך שלא היה משקיע?
ת. אם היו מתקיימים תנאים כמו מצגת, מוצר, פטנט וטכנולוגיה אמיתית אז הם היו באמת יוצאים לפועל ומשקיעים והיו באמת עובדים איתנו, תלשת את זה מההקשר, לא היה כלום. בהחלט עשינו את המיטב שלנו כדי לנסות ולעניין גורמים אבל בפועל לא היה למה לעניין, לא היה שום דבר."

87. האמור לעיל עולה גם משיחות שנעשו ב'זמן-אמת'. כך למשל, בשיחה הטלפונית שנערכה ביום 13.11.2016 בין הבת אירין לבין הנתבע 1, ואשר תמלול שלה הוגש כאמור על ידי התובעת לתיק בית הדין, אירין שאלה אותו במפורש "אז לא הבנתי, יש כבר השקעה של 2 מיליון?". תשובתו של הנתבע 1 מלמדת כי המדובר בכספים שנבעו מהשקעה פנימית של חברי המיזם (ובכלל זה, ככל הנראה, של לב פינסקר ז"ל).

88. בכלל זה, הנתבע 1 אמר ש"אני משקיע, אני וגוף מוסדי שעובד איתנו, אלה שהיו כבר אצלנו במשרד, היא הכירה אותם גם כן". כלומר, המדובר בגורמים פנימיים של המיזם, שהתובעת כבר התוודעה אליהם. בשיחה טלפונית נוספת שנערכה בין הבת אירין לבין הנתבע 1, מיום 19.12.2016, שגם היא הוקלטה על ידה והוגשה לתיק בית הדין, המימון שהושג אף הוגדר על ידי הנתבע 1 כ"ההשקעה הפנימית שלנו, שאנחנו בעצם קיבלנו מגורמים אישיים שלנו".

89. ודוק – למען הסר ספק, והגם שהתובעת לא העלתה טיעון בהקשר זה, נציין כי לא ניתן לראות באותו "מימון פנימי" כנסיבה שיש בה כדי לקיים את התנאי החוזי שצוין דלעיל. שהרי, אין כל טעם ואין כל היגיון שהנתבעים עצמם יאלצו לגייס מיליוני דולרים ממקורותיהם שלהם (ולהבדיל ממקורות חיצוניים), וכך יאלצו לממן את המיזם בכוחות עצמם. אנו סבורים כי קריאה מלאה ושלמה של מזכרי ההבנות, בין אם הראשון ובין אם השני, מלמדת כי הכוונה היא למימון חיצוני, כמקובל בגיוס הון בענפי הטכנולוגיה העילית (היי-טק).

90. לסיכום נושא זה והנימוק הרביעי – לא הוכח כלל ועיקר כי התקיים תנאי בסיס ויסודי בהבנות שבין הצדדים – קיומה של השקעה. אלא, שהמיזם מומן באמצעות כספים "פנימיים" של חברי המיזם. בנסיבות אלה, וכאשר תנאי מתלה במזכר (וגם אם הוא מחייב – והוא אינו מחייב, כפי שציינו דלעיל ), איננו מתקיים, הרי שממילא לא ניתן לתת תוקף להסכמות החוזיות הנטענות שבין הצדדים.

ד.5. אשר לנימוק החמישי וביחס לשאלה האם התובעת "עבדה" במיזם

91. כאמור לעיל, חלק נכבד מטיעוניה של התובעת מבוססים על כך שלשיטתה, וגם אם לא היו הסכמות חוזיות בין הצדדים, הרי שבפועל נכרת בין הצדדים הסכם בהתנהגות הצדדים. התובעת טוענת ש במסגרת אותו הסכם, היא עבדה באופן סדיר במיזם, עשתה מאמצים ניכרים והשקיעה זמן רב. דא עקא, שגם טיעון זה איננו מדויק, וגם אותו יש לדחות. כפי שנראה להלן, נמחיש כיצד התובעת ביצעה בפועל פעילות שהיא פחותה בהרבה מזו הנטענת על ידה. זאת ועוד, גם כאשר פנה הנתבע 1 וביקש שהתובעת תמשיך לסייע במיזם (ולא במסגרת יחסי עובד-מעביד), התובעת סירבה לכך.

92. בפתח הדיון שלהלן, נציין כי המדובר בטיעון שהועלה בהאי לישנה מצד הנתבעים, ובכתב הגנתם ובעודם מיוצגים, נטען בפירוט על ידם כי לצד העובדה שהתובעת טוענת שהיא עבדה במאומץ עבור הנתבעים, הוכח שהיא עבדה במקביל במשרה מלאה בטכניון, ומה גם שלנתבעים אין כל מידע האם התובעת אכן ביצעה עבודה כלשהי עבור המיזם.

93. עוד נטען על ידי הנתבעים , כי הטענה שהתובעת עבדה כביכול 10.5 חודשים על המיזם מהשעה 18.00 – 22.00, אינה עולה בקנה אחד עם המציאות, וככל שהתובעת עשתה כן, ממילא היא עשתה זאת על דעת עצמה, וללא כל הוראה מהנתבעים שלא היו ממונים עליה, לא ניהלו אותה, ובוודאי שלא היו מעסיקיה. טענות דומות נטענו מצידם של הנתבעים גם בהמשך ההליך, בתצהירי העדות הראשית.

94. אשר לדיון לגופו של עניין, נבהיר תחילה כי אין חולק לשיטתנו כי התובעת אכן השקיעה זמן ומאמצים במיזם. דא עקא, שאין בעובדה זו, בפני עצמה, כדי להוביל לקבלת תביעתה. ראשית, מהטעם שלא התקיימו כאמור לעיל יחסי עובד-מעביד בין התובעת לבין הנתבעים, וכפי שצוין דלעיל בהרחבה, המדובר היה במיזם עסקי שבו כל הצדדים תרמו מניסיונם, יכולותיהם, זמנם ועוד. כך, ובעוד שהתובעת היתה אחראית על הפיתוח הטכנולוגי, הרי שהנתבע 1 היה אחראי לגיוס הכספים ולקשר עם המשקיעים. אשר לנתבע 2, הוא אמור היה לשמש כטכנאי במיזם.

95. מעבר לכך, אין חולק שחלק מהפעילות במיזם – כזה או אחר – נעשה במשרדים שנשכרו על ידי הנתבע 1, אשר שכנו במת"מ – מרכז תעשיות מידע הנמצא במבואות חיפה. חלק אחר נעשה ככל הנראה בביתהּ של התובעת, ואולי אף במקומות אחרים (ייתכן שחלק מהעבודה בוצע בטכניון). מכל מקום, לא הובאה בפנינו אינדיקציה של ממש, מלבד טענות כלליות שצוינו בשמה של התובעת בתצהירי העדות הראשית, שטענה כי היתה עבודה יומיומית רציפה.

96. זאת ועוד, בעוד שהתובעת טוענת שהיא הועסקה על ידי הנתבעים החל מיום 31.1.2016 ועד ליום 19.12.2016, במשך 10.5 חודשים, הרי שההתכתבות הראשונה שהוצגה בינה לבין הנתבע 1 בטלפון הנייד , ואשר הוצגה על ידי התובעת עצמה, היא רק מיום 29.7.2016 – חצי שנה לאחר תחילת ההעסקה הנטענת. ודוק – אין ולא הובאה לפנינו כל הוכחה, באשר היא, ביחס למועד מוקדם מכך.

97. כמו כן, עיון באותן התכתבויות אינו מלמד כלל על כך שהתובעת הגיעה למשרדים במת"מ מדי יום. למעשה – רחוק מכך, ונראה כי התובעת הגיעה למשרדים במועדים הבאים: ביום 3.8.2016, 10.8.2016, 22.8.2016, 24.8.2016, 25.8.2016, 31.8.2016, 1.9.2016, 4.9.2016, 5.9.2016, 6.9.2016, 7.9.2016, 8.9.2016, 11.9.2016, 12.9.2016, 13.9.2016, 14.9.2016, 15.9.2016, 18.9.2016, 19.9.2016, 21.9.2016, 22.9.2016, 28.9.2016, 5.10.2016.

98. כלומר, התובעת הגיעה למשרדים במת"מ במשך כ-23 פעמים לכל היותר , למספר שעות, ובמשך פרק זמן מוגבל מאוד. זאת ועוד, נציין שהתובעת הגיעה למשרדים במת"מ במועדים ובזמנים שהיו נוחים לה, וגם בהתאם לסיום יום עבודתה בטכניון. ברי כי המדובר, רחוק מזרח ממערב, מהתמונה שציירה התובעת, ולפיה היא שהתה במשרדי החברה מדי יום עבודה, במשך 10.5 חודשים.

99. מעבר לכך, נקודה חשובה נוספת לענייננו היא הנקודה הבאה: עיון בהתכתבויות שנעשו בין הטלפונים הניידים של התובעת ושל הנתבע 1, כמו גם שיחות הטלפון שהוקלטו בין הבת אירין לבין הנתבע 1, מלמדים כי הנתבעים, בכלל, והנתבע 1, בפרט, לא קיימו יחסי שליטה וכפיפות עם התובעת, וכפי שכבר צוין דלעיל בחלק קודם של פסק הדין. שהרי, התשתית הנורמטיבית שצוינה על ידינו מחייבת כי כניסה ליחסי עבודה מחייבת ציות לפררוגטיבה הניהולית המופעלת על ידי המעסיק כלפי העובד.

100. כך למשל, ביום 4.9.2016 הנתבע 1 כותב לתובעת "עם טכניון צריך לעשות משהו, ככה לא יכול להימשך. טכניון לוקח לך את כל הזמן והכוח.... אם בזמן הקרוב לא נגייס כספים לפרויקט שלנו נצטרך לסגור אותו. כל מה שתלוי בנו עשינו הכל. עכשיו הכל תלוי בך", וכן "... יש לנו פה הזדמנות להימכר לחברות ענקיות או לגייס כספים רבים בתור השקעה, ואצלך שי והניסויים בטכניון. איכשהו הכל מעוות. תחשבי איך תוכלי בצורה מוחלטת לעבור אלינו איתך פרויקט שבו אתה שותפה ולנו יש הז(ד)מנות רצינית".

101. עוד הוא ציין לפניה, ש"... אני פשוט מאוד מודאג מהעתיד הקרוב. הכל מסתבך מאוד. אנחנו מאבדים זמן והזדמנות", וגם "אנחנו הרי סיכמנו איתך כי ברגע שאנחנו נמכרים או מגייסים כספים, מעמידים את התהליך על הרגליים, הולכים איתך על שאר הפרויקטים שלך. וזאת עובדה. זאת המטרה המשותפת שלנו". בתגובה, התובעת השיבה לו, בין היתר, ש"אני משתדלת".

102. תמונת המצב הברורה המסתמנת היא שהתובעת השקיעה מחד במיזם כפי רצונה שלה ולפי עצמאות החלטתה, וכי מנגד – אותה השקעה היתה מועטה מדי לשיטתו של הנתבע 1. אלא, שהתובעת סירבה שוב ושוב להגיע ולתת שירותיה בפרויקט, חרף פניותיו של הנתבע , תחנוניו ואפילו על דרך הפעלת לחץ ניכר מצידו של הנתבע 1, וחילופי הדברים בין הצדדים הובילו מאוחר יותר לכך שהתובעת למעשה "ניתקה מגע" עם הנתבע 1.

103. ודוק – האמור לעיל מוסכם למעשה גם על התובעת, וגם הבת אירין מתארת בתצהירה שהפיצוץ בין הצדדים החל בתחילת חודש 11/2016 . לשיטתה, במועד זה החלו הנתבעים לבקש לשנות את ההסכמות החוזיות שבין הצדדים. כלל הראיות מראות שמאותו רגע התובעת לא נתנה שירותים כלשהם למיזם, ולא עשתה במיזם פעילות כלשהי. בהמשך, בשיחה שנערכה ביום 13.11.2016 הבת אירין אומרת לנתבע 1 ש" כרגע הקושי מבחינתה זה שקשה לה, הדברים האלה גורמים לה באמת להרגיש לא טוב.... "הסיטואציה הזאת מלחיצה אותה".

104. הבת אירין אף אומרת "יש אפשרות שתנסו לעשות דמואים בלעדיה?", וכן "נכון לעכשיו, היא לא מרגישה טוב". לצד דברים אלה, הבת אירין לא הכחישה שהתובעת הלכה במקביל מדי יום לעבודתה בטכניון, והיא אף מוסיפה ואומרת ש"היא כרגע מרגישה שהיא לא יכולה להמשיך". כלומר, התובעת היא זו שהחליטה באותה עת בכוחות עצמה ובאופן עצמאי, להמשיך לעבוד בטכניון – ולא במיזם.

105. ואם לא די במה שנאמר עד כה, נשוב ונזכיר את השיחה הראשונה בין התובעת לבין גורמי הטכניון ואשר נערכה ביום 13.3.2017, ואשר צוינה ואוזכרה במסמך שפתח את הליך ה-אנטון פילר (סע"ש 53461-03-17). במהלך השיחה שואלת פרופ' ריינר את התובעת אם "היא לא עשתה בשבילו שום עבודה", ועל כך עונה פאינה בשמה, ולאחר שהיא שאלה את התובעת בשפה הרוסית, ש"היא הראתה לו את הדמו וזהו".

106. זאת ועוד, התובעת אף הוסיפה ואמרה מפיה שלה "שאני עשיתי בבית", ופאינה מוסיפה ואומרת "היא עשתה בבית איזשהו דמו והיא הראתה". במקום אחר בשיחה התובעת אומרת ש"... אני עשיתי עבודה הזאת רק בבית". לבסוף, במקום נוסף ושלישי בשיחה, וכאשר עו"ד ויצמן שואלת את התובעת "את היית אצלו במשרד?", התובעת אומרת "פעם אחת, לא היתה שם אף אחד".

107. כלומר, שוב ושוב באותה השיחה, התובעת לחלוטין לא מציינת, ואף מכחישה לחלוטין, קיומה של עבודה סדירה עבור המיזם ו/או עבודה סדירה במשרדי המיזם. גם בכך, פעם נוספת, יש לקעקע במידה רבה את גרסתה, תוך כדי הטלת צל כבד על אמינותה. נסכם איפוא את תמונת המצב העובדתית שעולה עד כה – התובעת לא עבדה במשרדי המיזם מדי יום ובמשך 10.5 חודשים, אלא הובאו ראיות לכך שהפעילות היתה לכל היותר בחודשים 8-10/2016.

108. במהלך אותה תקופה התובעת הגיעה מדי פעם למשרדי המיזם, בעת ובזמן שהיו נוחים לה. לעתים, התובעת ביצעה פעילות נוספת – שאת היקפה קשה מאוד לשער (והוא ממילא לא הוכח), גם בביתהּ. מעבר לכך, התובעת סירבה לבקשות מצד הנתבע 1 להשקיע זמן ומאמץ רב יותר במיזם, ובאופן כללי – נהגה ביחס לשעות עבודתה לפי רצונותיה שלה. נציין שוב, כי אין המדובר במערכת יחסים שאופיינית לקיומם של יחסי עובד-מעביד, ולמעשה – ההפך הוא הנכון.

109. לסיכום נושא זה והנימוק החמישי – התובעת כלל לא הוכיחה את אחת מטענותיה העובדתיות העיקריות, והיא הטענה שהיא עבדה בכל יום ובמשך כ-10.5 חודשים במשרדי המיזם. למעשה, הוכח שהתובעת ביצעה פעילות פחותה בהרבה מזו הנטענת על ידה. זאת ועוד, גם כאשר פנה הנתבע 1 וביקש שהתובעת תמשיך לסייע במיזם כמי שהיא שותפה בו (ולא במסגרת יחסי עובד-מעביד), התובעת סירבה לכך, באופן שאיננו מאפיין כלל יחסי עובד-מעביד, כי אם יחסים של שותפים (שלמעשה, במידה רבה התנכרו האחד לשניה, ולהפך).

ד.6. אשר לנימוק השישי וביחס לשאלת תום הלב ושיקולי צדק

110. נפנה עתה לשאלת תום הלב ולשיקולי "צדק", שאין חולק כי זו נמצאת, אף היא, במוקד המחלוקת שבין הצדדים. בשלב זה נתייחס לשתי שאלות. תחילה, נתייחס לשאלה מהי הטכנולוגיה שעליה מבוסס המיזם שבו היו מעורבים הצדדים. בפתח הדיון שלהלן, נציין כי המדובר בטיעון שהועלה בהאי לישנה מצד הנתבעים. כך למשל, בכתב הגנתם ובעודם מיוצגים, נטען בפירוט על ידם, כי מצגיה של התובעת בקשר לקניין הרוחני שהיא יכולה לספק למיזם נשענו על מידע סודי של הטכניון.

111. עוד נטען על ידי הנתבעים , כי משעה שהתגלה כי המדובר בטכנולוגיה גנובה, חדלו יתר היזמים מקידום המיזם ועשו את המוטל עליהם בהיותם אזרחים הגונים והודיעו לטכניון אודות מעשיה החמורים של התובעת. מנגד, התובעת טענה כי קיים שוני מהותי בין הפרויקטים שעליהם היא עובדת בטכניון, לבין הרעיונות שלה, שהמיזם התבסס עליהם. לשיטתה, בטכניון פותחה טכנולוגיה "פשוטה יחסית", שהיתה מפורסמת במאמרים רבים ולא נדרשו משאבים כדי להטמיע אותה.

112. התובעת אף טוענת, כי במסגרת זאת, פותחה בטכניון שיטת שילוב מדידים פיזיולוגיים ונוירולוגיים לצורך תצוגה על בן-אדם ואינדיקציה של מצב רוחו, טכנולוגיה המכונה "אווטאר". התובעת הוסיפה וטוענת, כי בטכניון לא היה עיסוק בטכנולוגיית תלת המימד, אלא עסקו שם בתצוגה פשוטה יחסית. לשיטתה, המעבדה שבה היא עבדה לא פעלה לפיתוח טכנולוגיה למידול תלת מימד. לכן, היא מסכמת כי הרעיונות והפיתוחים שבסופו של דבר בוצעו במסגרת עבודתה אצל הנתבעים, היו שלה עצמה, ולא היה להם כל קשר לטכניון.

113. טענותיה של התובעת דינן להידחות על ידינו לחלוטין, מכל וכל, מכמה וכמה טעמים. נסביר להלן את הבסיס למסקנתנו שבנדון. תחילה, נשוב ונזכיר את השיחה הראשונה בין התובעת לבין גורמי הטכניון ואשר נערכה ביום 13.3.2017, ואשר צוינה ואוזכרה במסמך שפתח את הליך ה-אנטון פילר (סע"ש 53461-03-17). במהלך השיחה שואלת פרופ' ריינר את התובעת האם לנתבע 1 "... יש את הקוד של האוואטר", ועל כך התובעת עונה "כן בטח", וגם "יש אצלו הכל". כאשר התובעת נשאלת "את נתת לו את הקוד?", התובעת מתחמקת ועונה "אני לא נתתי, הוא לקחתי, הוא לקח ממני".

114. בשלב זה התובעת הוסיפה טענה – שלא חזרה בהליך שלפנינו, וממילא גם לא הוכחה – ולפיה הנתבע 1 פרץ לרשתות הדואר האלקטרוני של הטכניון. טענה זו מתקבלת בביטול ובחוסר-אמון על ידי פרופ' ריינר ועו"ד וייצמן. לאחר מכן התובעת מעלה טענה אחרת, כי הנתבע 1 פרץ לה לחשבון הדוא"ל הפרטי שלה. כך או כך, עולה בשלב זה תמיהה רבתי, מגרסתה של התובעת עצמה בשלב זה – מדוע ולמה הנתבע 1 יחפוץ בטכנולוגיה "פשוטה" ( וכפי שקראה לה התובעת בהליך זה).

115. תמיהה נוספת, היא מדוע הנתבע 1 יחפוץ בטכנולוגיה הזאת, כאשר המיזם – לשיטת התובעת, מבוסס על טכנולוגיה שהיא טכנולוגיה אחרת מזו ש בה היא עוסקת בטכניון, שהיא גם מפותחת יותר. מכל מקום, באותה שיחה, התובעת היא זו ששבה ומקשרת בין הטכנולוגיה שעליה היא עבדה במעבדה של פרופ' ריינר בטכניון (פרויקט ה-אווטאר), לבין המיזם שבנדון. היא אף אומרת על הנתבע 1 ש"הוא רצה בדיוק מה שאת רוצה לעשות, להיפטר לי בחוץ לטכניון ואחר כך הוא לוקח לי כי בלי אליי אי אפשר לעשות התקדמות עם אווטאר".

116. עוד נציין, כי באותה שיחה, ואף בשיחה הנוספת שנערכה למחרת עם התובעת וביתהּ אירין, הודתה התובעת כי היא אכן העבירה לידי הנתבע 1 מסמכים מתוך המעבדה בטכניון . בתגובה לכך, מגיבים נציגי הטכניון בזעזוע ניכר, והם מבהירים לה כי המדובר בהפרה קשה ובעייתית ביותר של זכויות הטכניון בקניין רוחני, בתור המעסיק של התובעת ולאור העובדה שבעניין זה אף נחתם הסדר בין התובעת לטכניון.

117. למותר להעיר, כי במהלך שתי השיחות הארוכות הנ"ל, "יצא המרצע מן השק", והתובעת מגלה כי למעשה היא החלה את המיזם בכללותו, בשל מספר סיבות:

תחילה, לאור רגשות קיפוח שיש לה כמי שמרוויחה משכורת נמוכה של 7,000 ₪;

לאחר מכן, בשל בעיות ומתחים שהי לה למול פרופ' ריינר ואף לאור כך שהאחרונה קיבלה 80% מהאחוזים על פטנט ה-אוואטר אבל "לא עשתה כלום";

ולבסוף, לאור העובדה שהיא סברה כי הטכנולוגיה שייכת לה: "...זו שאלה חשובה, האם נתת את זה כי את חושבת שזה שלך ולא של הטכניון", ועל כך עונה התובעת "כן בטח".

118. נסכם איפוא, כי שיחותיה של התובעת מוכיחות כי התובעת הודתה שהיא העבירה מידע סודי מתוך הטכניון, שהוא בגדר קניין רוחני של הטכניון, לידי הנתבע 1. נוסף לכך, התובעת קישרה באופן מובהק בין פרויקט ה-אווטאר שפותח בטכניון, לבין הטכנולוגיה שעמדה בבסיס המיזם. לכך נוסיף, כי האמור לעיל נובע מנתונים נוספים, שיתוארו להלן.

119. בכלל זה, בבקשה לסעדים זמניים שהוגשה במעמד צד אחד, שהיא המסמך הפותח את תביעת ה-אנטון פילר ( סע"ש 53461-03-17), ציין הטכניון בעצמו – ובניגוד לטענות התובעת בהליך שלפנינו – כי התובעת עסקה בפיתוח של "אלגוריתמים לדיגיטציה תלת מימדית של דמויות וגופים", וכי המדובר במידע טכנולוגי ייחודי, חדשני וסודי שנצבר לאורך שנים במסגרת מעבדת מחקר אקדמית של הטכניון.
120. הנה כי כן, גם הטכניון עצמו קישר בין הטכנולוגיה שפותחה במעבדתו, לבין הטכנולוגיה שבבסיס המיזם. למעלה מכך, ואם לא די בכך, האמור לעיל קיבל גם תוקף וגושפנקא משפטית. בדיון שנערך ביום 26.3.2017 במעמד צד אחד לפני בית הדין, בבקשה למינוי כונס נכסים, העידה פרופ' ריינר לפני בית הדין, ובעדותה היא ביצעה חיבור ישיר, ברור וחד-משמעי בין הטכנולוגיה שפותחה במעבדה בניהולהּ, לבין הטכנולוגיה שבבסיס המיזם:

"ביה"ד מפנה אותי לסעיפים 4.4 ו-8 לבקשה, ושואל מהם תחומי העיסוק של המעבדה, אני משיבה כי הנתבעת 1 היתה מעורבת בכל תחומי פעילות המעבדה מכח תפקידה כמהנדסת המעבדה. שני העיסוקים העיקריים של המעבדה, הם אכן אווטארים ו-אלגוריתמים לניתוח אותות פיזיולוגיים. המעבדה עוסקת בתחומים הרבה יותר רחבים.
האווטארים הם ייצור תלת מימדי של אדם, בזמן אמת. אני יכולה לבנות תעתיק של אדם תלת-מימדי. כמו שיש וידאו, הוא יהיה בתלת מימד ואני יכולה לשדר דרך המרשתת ולבנות אותו במקום מרוחק. שם התעתיק יחקה את האדם המקורי בתנועות ובדיבור. נושא זה כולל גם אלגוריתמים לאינטגרציה של אותות לצורך אחסון ושחזור.
פרויקט האווטאר מתבצע במסגרת BEAMING - זה פרויקט באיחוד האירופאי בו הגשתי בקשה לקבל תקציבים כדי לפתח את האווטאר. התקבלו התקציבים משם.
אלגוריתמים לניתוח אותות פיזיולוגיים - באמצעות מצלמה מיוחדת אני יכולה לעבד את השינויים באישון ומתוכם להסיק על מצב מנטלי, על פעילות מוחית. גם אותות של פעימות לב וגם אותות של EEG, וכדומה. ע"י ניתוח תגובת האישון אני אוכל לדעת אם האדם בלחץ ולדעת אם הוא אומר דברים מדויקים או פחות מדויקים.
המצגת של מבחן האמינות הוא מסמך שהוכן ע"י אדם שקשור למעבדה, הוא שלח את זה בהעתק אלי ולנתבעת 1. המסמך נעשה יחד איתי. אני נתתי הוראות.
הגרף של תוצאות הניסוי נעשה בתוך המעבדה, בחדר שבו יושבת הנתבעת 1. היא עשתה את זה.
הנתבעת 1 הריצה את הניסוי - את הניתוח אני עשיתי. לא היא.
לשאלת ביה"ד, האם יש חפיפה בין תחום עיסוק המעבדה בה היתה מעורבת הנתבעת 1 לבין תחומי המחקר, כעולה ממזכר ההבנות מיום 31.1.16 שנכרת בין הנתבעים - אני משיבה כי :
AUGMEMTED REALITY - זה טכנולוגיה שתארתי קודם. זה קשור לאווטארים. מעבר לכך, גם בניתי עולמות וירטואליים.
SIGNAL PROCESSING - זה כאשר אני אוספת אותות מהאישונים או מה- EEG למשל, זהו התחום.
VIRTUAL REALITY - זה עולם לגמרי דמיוני שאני יכולה לבנות. אנו בונים זאת במסגרת האווטארים ועוד המון דברים אחרים ."

121. לאחר מכן, הוסיף ב"כ הטכניון ואמר כך: "מעבר לחפיפה בין מזכר ההבנות לתחום פעילות המעבדה, יש הודיה מפורשת של הנתבעת 1 שהיא הציגה דמו במחשבים של הנתבעים 3 ו-4 והדמו מבוסס על הקוד של המעבדה, ושגם אותו קוד נמצא במחשבים של הנתבעים 3 ו-4". עוד הוא אמר, ש"לפי מה שידוע לנו כרגע בוודאות הנתבעת 1 העבירה לנתבעים 3 ו-4 את הדמו והקוד בנוגע לאווטאר וכן את שאלון מבחן האמינות ותוצאות גרף האמינות בניסוי. הנתבעת 1 מסרה שהיא משתמשת בביתהּ בציוד כמו מצלמה משוכללת שגם במעבדה אין אותה, מה שמעיד שהיא מבצעת עבודה מקצועית ".

122. מצידה של עו"ד ויצמן מהטכניון, היא הוסיפה ואמרה כדלקמן:

"ברגע שהנתבעת 1 העבירה את הדמו - היא בהכרח העבירה גם את הקוד. העברת הקוד מאפשרת את המשך הפיתוח, שינויים. לשאלת ביה"ד, כיצד התובעת מגנה על הפיתוחים המפותחים במעבדת פרופ' ריינר ומדוע יש לומר כי מדובר בסוד מסחרי, אני משיבה כי מרבית הפיתוחים בטכניון, אם ניתן להגן עליהם, מוגנים באמצעות פטנטים. תוכנות שזה האלגוריתמים, שזה הקודים, הדעה חלוקה אם נכון לרשום עליהם פטנט ואם אפשר בכלל. מרבית העולם טוען שאין טעם לרשום פטנט כי הוא לא מגן. הוא מתפרסם אחרי 18 חודשים. במעבדה של פרופ' ריינר רשמנו פטנט בתחילת הדרך, שלא החזיק כל כך, לכן העדפנו לשמור על זה כסוד מסחרי. לשאלת ביה"ד, על סמך מה מבוססת טענת התובעת כי כל פיתוח של הנתבעת 1, גם בביתהּ, הינו קניינה של התובעת אני משיבה שזה מבוסס על חוק הפטנטים וכן על תקנון הקניין הרוחני של התובעת, שהובא לידיעת הנתבעת 1. בנוסף הנתבעת 1 רשומה כממציאה משותפת יחד עם פרופ' ריינר והיא מודעת להליך ולתקנון הקניין הרוחני ואף נפגשה איתי בעניין וביקשה לדעת את הזכויות שלה."

123. בהחלטה שניתנה בתום הדיון, קיבל בית הדין את הבקשה במעמד צד אחד, וקבע כדלקמן:

"1. בפני בקשה, במעמד צד אחד, ליתן צו כינוס נכסים לפי סעיפים 16 ו-17 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט - 1999 ( להלן - החוק) וכן בקשה לסעד זמני במעמד צד אחד האוסר על הנתבעים לעשות שימוש בקניינה של התובעת ובסודותיה המסחריים. לאחר שקיימתי דיון במעמד התובעת, באתי לכדי מסקנה כי יש לקבל את הבקשה כפי שיפורט להלן. אטעים, כי כל קביעותי להלן הן לכאוריות על בסיס החומר שהוצג בפני במעמד צד אחד.

2. כעולה מהבקשה ומהנספחים שצורפו לה, הנתבעת 1 היא עובדת התובעת מאז שנת 2007 ( נספח 2 לבקשה). היא מועסקת כחוקרת, מתכנתת במעבדת המחקר של פרופ' מרים ריינר בטכניון ( סעיף 3 לתצהיר ריינר) (להלן - ריינר ו-המעבדה, בהתאמה). שני התחומים המרכזיים בהם עוסקת המעבדה הם צילום ודיגיטציה תלת מיימדית של דמויות וגופים ושידורן בזמן אמת, אלגוריתמים לאינטגרציה של אותות לצורך אחסון ואחזור ( להלן - אווטארים); וכן אלגוריתמים לניתוח אותות פיזיולוגיים כגון תנועות עיניים, פעימות לב ו-EEG לצורך חקר המוח. הנתבעת 1 מחויבת בשמירת סודיות כלפי התובעת ואף חתמה על התחייבות בכתב בעניין זה ( נספח 3 לבקשה).

3. נקודת המוצא לדיון הינה כי כל מה שהנתבעת 1, בתוך עובדת התובעת, ממציאה תוך כדי עבודתה ועקב עבודתה בתובעת - הוא קניינה של התובעת ( סעיף 132( א) לחוק הפטנטים, התשכ"ז - 1967; תקנון הקניין הרוחני של התובעת - נספח 15 לבקשה - בסעיף 6.1 ובהגדרה " המצאה").

4. מהודעת הדואר האלקטרוני ששלחו הנתבעים 3 ו-4 לתובעת ביום 5.3.17 ומתמלילי שיחות שקיימו נציגות התובעת עם הנתבעות 1 ו-2 בימים 13-14.3.17 - עולה התמונה הבאה: בין הנתבעות 1 ו-2 לבין הנתבעים 3 ו-4 נכרתו, תוך כדי עבודתה של הנתבעת 1 בתובעת, הסכמים בכתב בחודש 12/16. במסגרת הסכמים אלו התחייבו הנתבעות 1 ו-2 כלפי הנתבעים 3 ו-4 או חברה שלהם, לעסוק במחקר ופיתוח בתחומים של מציאות מדומה; עיבוד אותות ומציאות רבודה ( AUGMENTED REALITY) וזאת ביישומים שונים כגון צבא, טלויזיה, בריאות ועוד. הוסכם בחוזים אלו כי הבעלות הבלעדית בפיתוחים תהיה של הנתבעים 3 ו-4 או החברה שלהם; וכי כנגד זאת תהיה הנתבעת 1 זכאית לתשלום שכר חודשי, מענק חד פעמי ו-10% ממכירות נטו של החברה ( נספחים 5-7 לבקשה; תמליל שיחה עם הנתבעת 1 מיום 13.3.17 בעמודים 9-10, 24, 25, 33; תמליל שיחה מיום 14.3.17 בעמוד 7). את העבודה ביצעה הנתבעת 1 עבור הנתבעים 3 ו-4 הן בביתהּ והן במשרדי הנתבעים 3 ו-4 (תמליל שיחה מיום 13.3.17 עמוד 25; תמליל שיחה 14.3.17 עמוד 8). עוד עולה כי הנתבעת 1 מסרה לנתבעים 3 ו-4 דמו-בדיון התברר כי הדבר מתייחס לתחום הפעילות של האווטאר - וזאת על מנת שהנתבעים 3 ו-4 יוכלו לגייס השקעות ( תמליל שיחה 13.3.17 עמוד 32). הנתבעת 1 מסרה לנתבע 3 את האווטאר לאחר שהנתבע 3 ביקר אצלה במעבדה בטכניון ( תמליל שיחה 13.3.17 עמוד 24). עוד עולה כי בין הנתבעות 1 ו-2 לנתבעים 3 ו-4 התגלע סכסוך כספי; וכי הנתבעים 3 ו-4 פנו לתובעת בהודעת דואר אלקטרוני מיום 5.3.17 בה דיווחו כי הנתבעת 1 הונתה אותם ואת הטכניון תוך שהם מצרפים להודעה זו מסמכים שונים.

הבקשה לצו למינוי כונס נכסים במעמד צד אחד, לפי סעיף 17( א) לחוק

5. מהחומר שהוצג בפני עולה לכאורה כי חומרים שפותחו במעבדתה של ריינר הועברו לנתבעים 3 ו-4. מדובר בדמו ( DEMO) של האווטאר ( תמליל שיחה מיום 13.3.17) וכן מצגת ותוצאות ניסוי של מבחן האמינות שעניינם עיסוקה של המעבדה בתחום לניתוח אותות פיזיולוגיים לשם חקר המוח ( המסמכים צורפו להודעת הנתבעים 3-4 מיום 5.3.17).

6. לכאורה עולה כי חומרים אלו הועברו לנתבעים 3 -4 ע"י הנתבעת 1. זאת ניתן ללמוד מכך שהיה לה קשר עסקי עמם במסגרתו נדרשה לפתח פיתוחים בתחומים החופפים את תחום עיסוקה של מעבדת ריינר; מהודאתה המפורשת של הנתבעת 1 לגבי הדמו של האווטאר כעולה מתמליל השיחה מיום 13.3.17; ומהעובדה כי מצגת ותוצאות ניסוי מבחן האמינות היו בידי הנתבעים 3 ו-4 והועברו על ידם לתובעת בהודעתם מיום 5.3.17.

7. החומרים שהועברו הם סודות מסחריים. מטרת פעילות מעבדת ריינר והמחקר שבה הם גם לגרום למסחור המצאות. כך עולה מפורשות מתקנון קניין הרוחני שחל בתובעת. מכאן שבאותם נושאים שאין בכוונת המעבדה לפרסמם לשם תועלת הציבור, יש חשיבות מרבית לשמירת סודיות, שכן בהעדרה לא יתאפשר מסחור ההמצאות והפיתוחים. שמירת הסודיות ביחס למידע נלמדת מההתחייבות לסודיות עליה חתמה הנתבעת 1 ( נספח 3 לבקשה) ומהסברי ריינר בדיון לפיהם לעובדים במעבדה אין גישה מלאה לכל תחומי פעילותה, פרט לנתבעת 1, לה היתה גישה כזאת מכח תפקידה כמהנדסת המעבדה. מתמלילי השיחות עם הנתבעת 1 לא עולה כי זו סברה שהמידע הינו סודי. כך, למשל, בנוגע למצגת מבחן האמינות לא טענה כי מדובר במידע פומבי אלא כי הנתבעים 3 ו-4 השיגו אותו תוך חדירה לתיבת הדואר האלקטרוני שלה. טענת התובעת בתמלילים לא התמקדה בהעדר סודיות, כי אם בבעלותה במידע. אשר על כן, אני קובע כי החומרים שהועברו הם סוד מסחרי וכי מדובר במידע שהוא קניין התובעת ( סעיף 132 לחוק הפטנטים; תקנון הקניין הרוחני שחל בתובעת). לכאורה, העברה של המידע ע"י הנתבעת 1 לנתבעים 2-4, מבלי שהתובעת, ריינר או גורם אחר בטכניון מודע לה - היא גזל סוד מסחרי ( סעיף 6 לחוק).

8. לאור האמור לעיל - ומהודאת הנתבעת 1 בתמלילים ומהודעת הדואר האלקטרוני של הנתבעים 3-4 לתובעת - הוכח חשש של ממש לביצועה של עוולת גזל סוד מסחרי מהתובעת ומתקיים התנאי להוצאת צו כינוס נכסים לפי סעיף 16 לחוק. יש מקום להוצאת הצו במעמד צד אחד, מאחר ומדובר במידע, ברובו ממוחשב, אשר ניתן יהיה להעלימו ללא קושי. חלוף הזמן ממועד השיחה שקיימה התובעת עם הנתבעות 1-2 או מהמועד בו קיבלה את הודעתם הכתובה של הנתבעים 3-4 לא מפחית חשש זה, מאחר ואלה לא מודעים כי התובעת נקטה נגדם בהליך המשפטי דנן."

124. הנה כי כן, גם בית הדין עצמו קישר במפורש בין הטכנולוגיה שפותחה בטכניון, לבין הטכנולוגיה שעליה מבוסס המיזם. מאוחר יותר, הודיעו התובעת וביתהּ אירין לבית הדין ביום 30.3.2017, באמצעות בא-כוחן, כי הן מסכימות שצו המניעה הארעי שניתן על ידי בית הדין בתום הדיון, כאמור לעיל, יעמוד בתוקפו עד למתן הכרעה בתביעה העיקרית, ומבלי להודות בכל טענה.

125. עוד נציין, כי הליך ה-אנטון פילר הסתיים בכך שגם התובעת וביתהּ אירין הגיעו להסכם פשרה עם הטכניון, וכך גם הנתבעים, בהסכם פשרה נפרד. הסכמי הפשרה בסופו של דבר הם דומים, ובמסגרתם הוסכם , בין היתר, כי הצדדים מסכימים שהצווים הזמניים שניתנו במסגרת ההליך יהפכו לצווים קבועים. עוד הוסכם, כי כלל הנתבעים באותו הליך התחייבו שלא להעביר לצד ג' כלשהו ולא לעשות שימוש, בעצמם או באמצעות אחרים, במידע כלשהו שהגיע אליהם בכל דרך שהיא ממחשבי הטכניון. כמו כן הוסכם, כי כלל הנתבעים באותו הליך התחייבו שלא להעביר לצד ג' כלשהו ולא לעשות שימוש, בעצמם או באמצעות אחרים, בקניינו של הטכניון ובסודותיו המסחריים.

126. אותה הסכמה אף ניתנה ביחס לשתי פעילויות: פעילות המכונה "אווטאר" (צילום ודיגיטציה תלת מימדית של גופים ודמויות, ושידורן בזמן אמת, אלגוריתמים לאינטגרציה של אותות לצורך אחסון ואחזור, וכן ניתוח אותות פיזיולוגיים, כגון תנועות עיניים, פעימות לב ו-EEG. זאת ועוד, הוסכם ש כלל הנתבעים באותו הליך התחייבו להשמיד את כל המידע, הנתונים והקבצים הנמצאים בידיהם ואשר מקורם במחשבי הטכניון.

127. לכאורה, ניתן לטעון ש משעה שלא נוהל הליך עיקרי בתביעת ה-אנטון פילר, ומשעה שהתובעת לא הסכימה לדבר וחצי דבר במסגרת אותו הליך, הרי שאין בכך כדי ללמד דבר לענייננו. אלא, שהמדובר בעמדה צרה וחלקית, שכן כלל הראיות מעידות כי התובעת הודתה למעשה, ובפועל, בטענתו של הטכניון כי נלקח קניין רוחני ומידע סודי על ידי התובעת, שלא שייך לה, אלא לטכניון. זאת ועוד, התובעת אף הודתה שאותו קניין רוחני הועבר כבסיס למיזם.

128. נשוב עתה לטענה הבסיסית של התובעת, שטענה כזכור בהליך שלפנינו, בצורה לקונית וללא כל ביסוס, כי בטכניון לא היה עיסוק בטכנולוגיית תלת מימד. ואם כך, ישאל השואל – מדוע ולמה הוסכם במפורש בינה לבין הטכניון, בהסכם הפשרה בתביעת ה-אנטון פילר, כי הטכניון הוא בעל הקניין בפעילות המכונה "אווטאר" שכוללת צילום ודיגיטציה תלת מימדית של גופים ודמויות?

129. נסכם בעניין זה, ונאמר כי כלל הראיות מצביעות בבירור כי הבסיס הטכנולוגי למיזם, היה אכן שייך לטכניון. בהינתן כך, המדובר בפרויקט שהיה נועד לכישלון מלכתחילה, שכן המיזם בוסס על טכנולוגיה שכלל לא היתה שייכת לתובעת. משכך, לא ניתן היה לעשות כל שימוש מסחרי באותה הטכנולוגיה. על כן, הוכח כדבעי כי התובעת ביססה את המיזם על בסיס טכנולוגיה שנלקחה שלא כדין מהטכניון, ואשר אף הוחזרה מאוחר יותר לידי הטכניון. כתוצאה מכך (גם, אך לא רק, אלא בשל מחדלים נוספים), המיזם כשל ולא יצא אל הפועל.

130. נעבור עתה למחלוקת נוספת שבין הצדדים, והיא הטענה שעלתה מפי ב"כ התובעת בסיכומיו בעל-פה לפני בית הדין, והוא אמר ש"בן אדם שמשקיע את מיטב זמנו וכפי שראינו במקרה הזה גם את בריאותו צריך לקבל על כך שכר, זה החוש הטבעי, חוש ההגיון ומציאות החיים". אל מול דברים אלה, יש לזכור כי הבסיס הרעוע וחסר הסיכוי-מלכתחילה, מבחינה קניינית, שעליו הובנה המיזם מצידה של התובעת. זאת, שכן המדובר היה – כאמור לעיל –בטכנולוגיה שמלכתחילה לא היתה בבעלותה, ונפנה לדברים שצוינו זה עתה.

131. זאת ועוד, ברי כי באופן שבו התובעת התנהגה, היא פעלה בניגוד לחובת תום הלב המוטלת עליה כלפי הנתבעים. נזכיר גם את הכלל הידוע במשפט, לפיו "מעילה בת עוולה לא תצמח תרופה", ובלשון חכמינו: "שלא יהא חוטא נשכר" – תביעה שנולדה כתוצאה ממעשה אסור, הרי שלא תצמח ממנה תועלת בין כותלי בית הדין, והתובעת אינה יכולה להתבסס על עילה שמקורה במעשה אסור.

132. על כן, וגם לו היתה קמה סמכות עניינית לבית הדין לעבודה לדון בתובענה (כאמור, סברנו שלא כך), הרי שאין כל בסיס מוסרי או חוש צדק שמובילים לכך שיש לפצות את התובעת באופן כלשהו. זאת ועוד, אל מול טענותיה של התובעת כי נגרם לה נזק, יש להזכיר מנגד שגם לנתבעים נגרם נזק רב, כאשר הם הוציאו כסף רב מצידם, ומה גם שהמיזם בכללותו ירד בסופו של דבר לטמיון.
133. על הנזקים הרבים שנגרם לנתבעים יעידו לפנינו שוב המסמכים שהגישה התובעת עצמה, ובין היתר השיחות שערך הנתבע 1 עם הבת אירין. כך למשל, בשיחה הטלפונית שנערכה ביניהם ביום 19.12.2016, הוא אמר ש"... כשאימא שלך קמה ועזבה והשאירה אותנו בלי שום דבר עם חובות של כמיליון שקל, זה לא רציני! ". עוד הוא אמר, כך: "אני לא רוצה לגמור את העסק הזה, אני מנסה להסביר לך מאיפה בא הזעם הזה. כשבן אדם משקיע כמעט מיליון שקל, ואני יכול להראות לך חשבוניות על הכל, על ציוד, על המשרדים, על עורכי פטנטים, על עורכי דין, על נסיעות ועל הזמן ועל הדברים האלה, מצטבר סכום מטורף, אוקיי?...".

134. אשר לנתבע 2 (ובניגוד לנתבע 1), הרי שככל הנראה לא היתה השקעה כספית מצידו. עם זאת, בדיון ההוכחות הוא ציין לפנינו ש"אני גם עבדתי וגם לא קיבלתי את השכר", וגם "עובדה שלא קיבלתי שכר". למותר גם להעיר, כי נזקים אלה מצידם של הנתבעים, לא הוכחשו על ידי התובעת. על כן, גם מהטעם שאין המדובר בנזק חד-צדדי של התובעת מכלל הפרשייה, אלא בנזק רב מאוד שנגרם גם לנתבעים, הרי שגם בכך יש כדי לתמוך במסקנה כי "שיקולי הצדק" אינם מחייבים מתן פיצוי כלשהו לתובעת.

135. לסיכום נושא זה והנימוק השישי – הוכח כי התובעת ביססה את המיזם על בסיס טכנולוגיה שנלקחה על ידה שלא כדין מהטכניון, ואשר גם הוחזרה, גם על ידה, לידי הטכניון במסגרת הליך משפטי שננקט בבית דין זה מצד הטכניון וכנגד התובעת, ביתהּ אירין והנתבעים. גם כתוצאה מכך (אך לא רק, אלא בשל מחדלים נוספים), המיזם כשל ולא יצא אל הפועל. זאת ועוד, לנתבעים נגרם נזק רב, על דרך של הוצאת כסף וממון רב מצידם, כאשר המיזם בכללותו ירד לטמיון. לאור האמור לעיל, גם שיקולי צדק אינם מחייבים מתן פיצוי כלשהו לתובעת.
ד.7. אשר לנימוק השביעי וביחס לשאלה האם הנתבעים חבים בפיצוי לתובעת בגין הוצאת לשון הרע, ובפיצוי בגין הפסדי שכר בגין פיטוריה מהטכניון

136. התובעת טענה כי על הנתבעים לפצות אותה בסך של 168,000 ₪ בגין הפסדי שכר מהטכניון ובסך של 100,000 ₪ בגין הוצאת לשון הרע. מנגד, הנתבעים טענו בכתב ההגנה כי הם לא הוציאו כל לשון הרע על התובעת, וכי ממילא כל מה שהם מסרו לטכניון בעניינה של התובעת היה אמת לאמיתה וחוסה תחת הגנת "אמת דיברתי" על פי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965.

137. כמו כן, הנתבעים הוסיפו וטענו כי עומדות להם ההגנות המפורטות בסעיפים 15(2), 15(3) ו-15(8) לחוק איסור לשון הרע. עוד הם טענו, כי התובעת פוטרה מעבודתה בטכניון בשל פעולותיה האסורות ובשלהן בלבד, ועל כן אין לתובעת אלא להלין אך על עצמה על הפסד שכרה בטכניון ואין היא יכולה להשית הפסדים אלו על שום גורם אחר מלבד עצמה. עוד נטען, כי ממילא לא ברור מכוח איזה דין דורשת התובעת סעד זה.

138. אשר לראיות שהונחו לפנינו – אין חולק כי ביום 5.3.2017 נשלח דוא"ל, ובו מצוין כך:

"שלום רב לכולם,
קרה אסון לטכניון ולחברה שלנו.
אחד העובדים בטכניון כך מסתבר ובחברה שלנו החליט לעשות הונאה בסדר גודל עצום שגרם לנו נזק בלתי הפיך ואני מעריך שגם לטכניון.
רק במקרה נודע לנו על כך.
אנו שוקלים להגיש תביעת ענק נגד טטיאנה גלפנד וכן להגיש תלונה במשטרה על מנת לחקור את הנושא בחשד לפלילים."

139. אותו דוא"ל התחיל למעשה את "כדור השלג" שבגינו החל הליך ה-אנטון פילר שנידון בסע"ש 53461-03-17, כאשר בסופו של דבר התובעת פוטרה מהטכניון. עוד נציין, כי הליך ה-אנטון פילר הסתיים בכך שגם התובעת וביתהּ אירין הגיעו להסכם פשרה עם הטכניון, וכך גם הנתבעים, בהסכם פשרה נפרד. כפי שכבר ציינו דלעיל, הסכמי הפשרה בסופו של דבר הם דומים, ובמסגרתם הוסכם בין היתר כך –

א. הצדדים מסכימים כי הצווים הזמניים שניתנו במסגרת ההליך יהפכו לצווים קבועים.

ב. כלל הנתבעים באותו הליך (התובעת, הבת אירין והנתבעים) התחייבו שלא להעביר לצד ג' כלשהו ולא לעשות שימוש, בעצמם או באמצעות אחרים, במידע כלשהו שהגיע אליהם בכל דרך שהיא ממחשבי הטכניון.

ג. כלל הנתבעים באותו הליך (התובעת, הבת אירין והנתבעים) התחייבו שלא להעביר לצד ג' כלשהו ולא לעשות שימוש, בעצמם או באמצעות אחרים, בקניינו של הטכניון ובסודותיו המסחריים, בהתייחס לשתי פעילויות: פעילות המכונה "אווטאר" (צילום ודיגיטציה תלת מימדית של גופים ודמויות, ושידורן בזמן אמת, אלגוריתמים לאינטגרציה של אותות לצורך אחסון ואחזור, וכן ניתוח אותות פיזיולוגיים, כגון תנועות עיניים, פעימות לב ו- EEG.

ד. כלל הנתבעים באותו הליך התחייבו להשמיד את כל המידע, הנתונים והקבצים הנמצאים בידיהם ואשר מקורם במחשבי הטכניון.

ה. כמו כן, ואשר לעניינה הפרטני של התובעת, צוין כי היא פוטרה מעבודתה בטכניון לפי מכתב פיטורים מיום 23.5.2017. זאת ועוד, התובעת ויתרה על זכות כלשהי בהמצאה שכותרתה Creating a synthetic model with organic veracity, כולל על זכותה לקבלת תמלוגים בגין מסחור ההמצאה.
140. נחזור ונציין, כי ראיה כוללת ושלמה של הליך ה-אנטון פילר ושל ההסכמות שגובשו במסגרתו, והגם שהסכמות אלה נעשו מבלי להודות בטענות כלשהן, מעלה כי התובעת הודתה בכך שהיא לקחה שלא כדין קניין רוחני של הטכניון. התובעת גם הסכימה להחזרה מלאה ושלמה של הטכנולוגיה שנלקחה על ידה, לידי הטכניון. נשוב ונזכיר, כי תמונה דומה עלתה מהשיחות שנערכו בין התובעת לבין גורמי הטכניון, שלמעשה נדהמו מהוצאת המידע על ידי התובעת. מעבר לכך, כבר התייחסנו דלעיל לכך שהגיון הדברים מעלה כי הבסיס הטכנולוגי של המיזם, הובא על ידי התובעת, בעוד שהוא היה שייך בפועל לטכניון.

141. אולם, גם אם ניתן היה להגיע למסקנה אחרת, ולטעון שהתובעת ביססה את המיזם על בסיס טכנולוגיה אישית ופרטית שלה, שהיא טכנולוגיה אחרת מזו השייכת לטכניון, הרי שבכל מקרה אין חולק כי התובעת כשלה בהוצאת מידע שלא כדין מהטכניון, ועל כך ובגין כך – היא פוטרה ממנו. בנסיבות אלה, ברי שאין כל מקום לתביעת הפסדי השכר, וטענתה של התובעת כי הנתבעים נדרשים לפצות אותה בגין הפסדי שכר כתוצאה מפיטוריה מהטכניון, דינה להידחות אף היא.

142. אשר לתביעת לשון הרע, הרי שגם היא דינה להידחות. בפרשת אבידן עסק בית הדין הארצי לעבודה בפרשנותו ודרך יישומו של חוק איסור לשון הרע, ועמד על ההלכה שלפיה קיומה של לשון הרע תיבחן בארבעה שלבים: תחילה תבחן משמעות הדברים שנאמרו במבחן אובייקטיבי, לפי אמות המידה של האדם הסביר, בהמשך ייבחן האם מהווים הדברים לשון הרע, בשלב השלישי י יבדק אם עומדת למפרסם אחת או יותר מההגנות המנויות בחוק ולבסוף תבחן שאלת הפיצוי.

143. אשר לסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, הרי שהוא קובע כדלקמן:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו. בסעיף זה "אדם" - יחיד או תאגיד;"

144. במקרה שלפנינו, פנייתם של הנתבעים לטכניון היא אכן בבחינת לשון הרע, שכן המדובר בפרסום העונה להגדרת לשון הרע המופיעה בחוק, ובמיוחד בכל הקשור לביטוי " הונאה בסדר גודל עצום". לא יכול להיות חולק כי על פי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר, אמירה המייחסת למאן דהוא מעשה הונאה, עולה כדי לשון הרע. עם זאת, אין בכך סוף פסוק, וכפי שנראה בהמשך הדברים, שכן לעמדתנו הפרסום של הנתבעים חוסה במספר הגנות, וכפי שנמחיש להלן.

145. תחילה נציין, כי אנו סבורים שהנתבעים העבירו לטכניון דיווח שהיה כן ואמיתי, ובכל הקשור לסעיף 14 לחוק ולהגנת "אמת הפרסום". בפסיקה נקבע כי " מידת ההוכחה הנדרשת לצורך הוכחת טענת אמת הפרסום, עומדת ביחס מתאים לרצינותו וחריפותו של תוכן הפרסום". על נתבע המבקש להיבנות מהגנה זו להוכיח לפיכך שני נדבכים מצטברים – האחד, כי פרסומיו היו " אמת"; השני, כי היה בפרסומים אלו " עניין ציבורי".

146. אשר ליסוד "האמת", הרי שהתובעת פוטרה בסופו של דבר מהטכניון, כאמור לעיל, והיא הסכימה להחזיר את הקניין הרוחני שנלקח מהטכניון. יש בכך כדי להעיד מעל לכל ספק, כי אכן היה אמת בפנייתם של הנתבעים אל הטכניון. שוכנענו לפיכך כי פנייתם של הנתבעים אל הטכניון – כולה, ולמצער – בחלקה הגדול, היוותה " אמת" עובדתית לכל דבר ועניין.

147. אשר ליסוד " העניין הציבורי", נציין כי חלק זה נבחן כשאלה ערכית ש"הבוחנת האם קיים אינטרס חברתי המצדיק הכשרת פרסום פוגעני שיש בו לשון הרע... שאלה זו מושפעת ממדיניות שיפוטית, ועניינה הוא נורמטיבי, בעל מימד אובייקטיבי, הנבחן על רקע נסיבות המקרה". המבחן שנקבע בפסיקה הוא האם הפרסום " תורם לגיבוש דעת קהל בעניין מסוים, אם יש בו כדי לתרום לשיח הדמוקרטי, לשיפור אורחות חיים וכיוצא באלה".

148. ודוק – הבחינה אינה נעשית בהתייחס לציבור ככלל, אלא בנוגע לציבור שאליו הופנה הפרסום. עוד נציין, כי פסיקת בית המשפט העליון אף קבעה כי "... חשיבות הדיון הציבורי הנוגע לסוגיות ציבוריות מחייבת כי נפרש את התנאי של " עניין ציבורי" על דרך ההרחבה ( עניין מדינה נ' יבין, בעמ' 432)". בעניין זה, מקובלת עלינו עדותם של הנתבעים בחקירתם הנגדית כי לאחר שהם הבינו כי הבסיס הטכנולוגי של המיזם, שהובא כאמור לעיל על ידי התובעת, היה שייך לטכניון, הם הרגישו שיש עליהם חובה לפנות לטכניון ולדווח על כך.

149. הנתבע 1 העיד ובהתייחס לפניה לטכניון, כי " אנחנו עומדים מאחוריו, כל מי שהכין אותו", וגם "... היו כמה קבצים והכל הושמד לפי בקשת הטכניון, כל מה שהיה על המחשב שהביאה התובעת הועבר לטכניון, כל מסמך וכל דבר שהיה רלוונטי הועבר לטכניון כדי שיידעו את כל האמת וכל מה שהיה וכל מה שנגנב". אשר לנתבע 2, הרי שהוא העיד כי " כשנודע לנו שהחומרים שהיו במחשב שלנו הם מהטכניון ודני שאל אותי התייעץ איתי בעצם האם אנחנו חייבים לספר את זה לטכניון אז אמרתי לו שכן, חייבים ולפי מה שאני יודע הוא כתב להם מכתב".
150. הנתבע 2 אף הוסיף, ש"בכללי הסכמתי עם דני שצריך לכתוב מכתב לטכניון אבל איך הוא כתב את זה באיזו צורה אין לי מושג, חתמתי עליו וזהו". עדותם של הנתבעים מהימנה ומקובלת עלינו, ואנו מקבלים את דבריהם, וביחס לחובה שהם חשו להציף את הדברים בפני הטכניון. מעבר לכך, איננו סבורים כי יש בעיתוי הפניה (סוגיה נוספת שאליה התייחסה התובעת) כנסיבה השוללת את תום ליבם של הנתבעים.

151. נפנה עתה ליתר ההגנות שעליהן מסתמכים הנתבעים. סעיף 15 לחוק איסור לשון קובע, תחת הכותרת " הגנת תום לב", כדלקמן:

"15. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
(1) הוא לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע, או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה לנפגע כאמור בסעיף 3;
(2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום;
(3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר;
(4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;
(5) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע –
(א) כבעל דין, כבא כוחו של בעל-דין או כעד בישיבה פומבית של דיון כאמור בסעיף 13(5), ובלבד שהפרסום לא נאסר לפי סעיף 21, או
(ב) כאדם שענינו משמש נושא לחקירה, כבא כוחו של אדם כזה או כעד בישיבה פומבית של ועדת חקירה כאמור בסעיף 13(6), או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;
(6) הפרסום היה בקורת על יצירה ספרותית, מדעית, אמנותית או אחרת שהנפגע פרסם או הציג ברבים, או על פעולה שעשה בפומבי, ובמידה שהדבר כרוך בבקורת כזאת - הבעת דעה על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה יצירה או פעולה;
(7) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגותו או אפיו של הנפגע בענין שבו הנאשם או הנתבע ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, והפרסום היה מוצדק על ידי היותו ממונה כאמור;
(8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה.
(9) הפרסום היה דין וחשבון נכון והוגן על אסיפה פומבית או על אסיפה או ישיבה של תאגיד שלציבור היתה גישה אליה, והיה בפרסומו ענין ציבורי;
(10) הפרסום לא נעשה אלא כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן;
(11) הפרסום לא היה אלא מסירת ידיעה לעורך אמצעי תקשורת או לנציגו כדי שיבחן שאלת פרסומה באמצעי התקשורת;"

152. הנתבעים הסתמכו בכתב הגנתם על ס"ק (2), (3) ו-(8). ס"ק (2) מתייחס להגנה הנובעת מכך ש"היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום", ס"ק (3) מתייחס להגנה הנובעת מכך ש "הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר", ואילו ס"ק (8) מתייחס להגנה הנובעת מכך ש"הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה...".

153. לגבי פרסומים מעין אלה, נקבעה בסעיף 16(א) לחוק לשון הרע "חזקה" עובדתית שלפיה פרסום שנעשה בנסיבות האמורות היה בתום לב, ככל שהוא "לא חרג ממתחם הסביר". מאידך – סעיף 6(ב) לחוק לשון הרע קובע חזקה הפוכה של חוסר תום לב אם "הדבר שפורסם לא היה אמת", וככל שהמפרסם "לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא", או "אם הוא "נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהייתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15".

154. יש גם לזכור, כי על הנתבעים להוכיח ארבעה מרכיבים שהנטל להוכחתם מוטל עליהם – ראשית, עליהם להראות שהייתה עליהם חובה לבצע פרסום; שנית, עליהם להראות כי החובה חלה כלפי כל מי שאליו הופנה הפרסום; שלישית, יש להוכיח שהחובה נגעה לתוכנו של הפרסום המסוים המהווה את עילת ההליך, דהיינו כי יש "קשר הגיוני" בין החובה לפרסם לבין הפרסום שבמחלוקת; ורביעית – יש לעמוד בדרישת תום הלב שפורטה לעיל.

155. אנו סבורים כי התנאים שבנדון מתקיימים בענייננו. תחילה, אין חולק שחלה חובה על הנתבעים לדווח לטכניון בגין מעשיה של התובעת, שהיו בניגוד להוראות הדין ("לבצע פרסום"), והא ראיה כי הטכניון – כבעל הזכויות בקניין הרוחני ("החובה חלה כלפי כל מי שאליו הופנה הפרסום") פתח בהליך משפטי דחוף כנגד התובעת, שבסופו של דבר הסכימה התובעת להחזיר את הקבצים והמידע שנלקח על ידה שלא כדין, לידי הטכניון ("שהחובה נגעה לתוכנו של הפרסום המסוים המהווה את עילת ההליך").

156. גם איננו סבורים כי הנתבעים לקו בצורה כלשהי בהתנהגותם, ואנו סבורים שהם פעלו בתום-לב. עוד נזכיר, כי המלומד שנהר מציין בספרו, כי יש להכיר בקיומה של חובה לפרסם, גם "במקרים שבהם האינטרס החברתי בכך שאדם ימסור לזולתו מידע מהסוג שבגינו הוגשה התביעה הינו חשוב כל כך, עד שיהיה זה מוצדק לפרסם את הדברים למרות לשון הרע שבהם, גם אם יתברר בדיעבד שתוכן הפרסום אינו אמת".

157. מעבר לכך, במקרה שבנדון שוכנענו כי הנתבעים אכן האמינו באמיתות הדברים, וכי הנתבעים אף לא התכוונו לפגוע בתובעת יתר על המידה. המדובר בפרסום שלא חרג מגדר הסביר בנסיבות הספציפיות, ואשר נעשה גם בתום לב, כדרישת הרישא לסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, ובהתאם לחזקה שנקבעה בסעיף 16(א) לחוק. ראוי להזכיר כי המדובר בנסיבות קשות וחריגות, בהן הנתבעים השקיעו זמן רב, מאמצים וכסף רב במיזם טכנולוגי, שבסיסו היה בטכנולוגיה שהובאה על ידי התובעת, ובסופו של דבר התברר כי זו אינה שייכת לה.

158. יש לזכור, כי ה"חובה" המצוינת בסעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע; ה"הגנה על עניין אישי כשר" על פי סעיף 15(3) לחוק; וגם ה"פניה לרשות מוסמכת" כאמור בסעיף 15(8) לחוק, ככאלה המצדיקים את הפרסום הפוגעני – בכולם שזור יסוד של סבירות ומידתיות בין עוצמת הפגיעה שבפרסום שעונה להגדרת "לשון הרע", לקיומה של נסיבה שבהתקיימותה קמה לנתבע הגנה מכוח סעיף 15 לחוק. כך הוא הנכון גם במקרה זה, שבו נגרמה לנתבעים פגיעה כלכלית קשה מאוד.

159. לשיטתנו, הביטויים שבהם השתמשו הנתבעים מתארים נכונה את תחושתם, ולפיה אכן קרה להם "אסון" ו-"נזק בלתי הפיך", ונשוב ונזכיר את הכספים הרבים שהושקעו במיזם, בהיקף של כמיליון ש"ח, ואשר ירדו בסופו של דבר לטמיון. גם המשפט "אנו שוקלים להגיש תביעת ענק נגד טטיאנה גלפנד וכן להגיש תלונה במשטרה על מנת לחקור את הנושא בחשד לפלילים" מציין בלשון מדודה את האפשרות שהנתבעים שוקלים לנקוט באמצעים לרשותם על פי דין, ולא ניתן לראות בכך כל פסול.

160. לבסוף, גם המשפט "הונאה בסדר גודל עצום" – והגם שהוא נוקט בלשון חריפה, ניתן להבינו לאור עוגמת הנפש המשמעותית שנגרמה לנתבעים, ולאור כך שהתובעת השתמשה במיזם בטכנולוגיה שלא היתה בבעלותה, אלא בבעלות הטכניון. זאת ועוד, גם אם לא הוכח שמעשיה של התובעת הם " הונאה בסדר גודל עצום" – שהרי לא נוהל הליך פלילי כנגד מי מהמעורבים בפרשיה, הרי שבסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, המתייחס להגנת "אמת דיברתי", קובע כי "הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".

161. לסיכום נושא זה והנימוק השביעי – דין התביעה לפיצוי בגין הפסדי שכר ובגין לשון הרע להידחות בכללותה.

ד.8. אשר לנימוק השמיני וביחס לשאלה האם התובעת זכאית לפיצוי בגין עוגמת נפש

162. נסכם את הדיון הארוך שנערך עד כה ונתייחס לבסוף לתביעתה של התובעת לפיצוי בגין עוגמת נפש. אשר לפסיקה, הרי שזו קובעת כי " ההלכה הינה, כי רק במקרים קשים וחריגים יפסק פיצוי בגין עוגמת נפש, באשר, "מטבע הדברים כרוכים פיטורי עובד או העברתו לתפקיד אחר למגינת לבו ותוך הפרה חוזית, בעוגמת נפש ותיסכול. ניתן לצפות לכן, כי ינהגו ערכאות בתי הדין לעבודה ריסון ומודעות להשלכותיה המשפטיות והכלכליות, ובכלל זה להשפעה על מערכות יחסי העבודה, ורק במקרים קשים ייפסק הפיצוי הנדון".

163. במקרה שבנדון, לאחר שעברנו על כלל המסמכים הקיימים בתיק בית הדין, ושמענו בהרחבה את העדויות של הנתבעים, ולאור כל הדברים שצוינו עד כה בפסק הדין ובזיקה להם, אנו סבורים כי התובעת לא הוכיחה את תביעתה לפיצוי בגין נזק שאינו ממוני, וכי מקרה זה אינו נמנה עם המקרים הקיצוניים המצדיק פסיקת פיצוי בגין עוגמת נפש או נזק בלתי ממוני.

164. נשוב ונציין כי דווקא התובעת היא זו שכשלה בהתנהגותה ובהתנהלותה , כאשר ביססה את המיזם על טכנולוגיה שנלקחה באופן בלתי ראוי מהטכניון, ותוך כדי הצגת מצגי שווא בפני הנתבעים. בנסיבות אלה, בוודאי שהתובעת היא לא זו שזכאית לפיצוי בגין עוגמת נפש. לסיכום נושא זה והנימוק השמיני – יש לדחות את תביעתה של התובעת לקבלת פיצויים מהנתבעים בגין עוגמת נפש, בהיעדר כל תשתית עובדתית ו/או משפטית לסעד זה.

ה. סיכום

165. בסיכומו של דבר ולאור כלל המפורט והאמור דלעיל עד כה, דין התביעה להידחות במלואה, על כל חלקיה ובגין כלל הטענות שהעלתה התובעת כנגד הנתבעים.

166. הוצאות – התובעת תישא בהוצאות הנתבעים בסך ש ל 5,000 ₪, שהיו מיוצגים עד לדיון המוקדם הראשון. ההוצאות ישולמו לידי הנתבעים בתוך 30 ימים מהיום.

167. ערעור – ניתן להגיש ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 ימים מיום קבלתו.

ניתן היום, י' ניסן תשע"ט (15 אפריל 2019), בהיעדר הצדדים ויישלח אליהם .

מר יעקב בן הר
נציג ציבור (עובדים)

טל גולן
שופט

גב' רויטל לוין
נציג ציבור (מעסיקים)