הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בחיפה סע"ש 14451-07-15

007 מאי 2017

בפני:

כב' השופטת אילת שומרוני-ברנשטיין
נציג ציבור (עובדים) מר נפתלי פאר
נציגת ציבור (מע סיקים) גב' נירה גרין

התובעת
ולאא מנאע, ת"ז מס' 304890130
ע"י ב"כ: עו"ד כריים פארס
-
הנתבעים

  1. סעיד סאלח חברה להפצה, שיווק ומסחר בע"מ, ח.פ. מס' 512930371
  2. אל דאוחה אקסטרא בע"מ
  3. סעיד סאלח, ת"ז מס' 035153345
  4. סאלח סעיד

פסק דין

לפנינו תביעה לתשלום הפרשי שכר מינימום, פיצויי פיטורים , זכויות סוציאליות שונות וכן פיצוי בגין פיטורים שלא כדין.
המחלוקת העיקרית בתיק הינה בשאלה האם שעות העבודה המפורטות בתלוש השכר משקפות את עבודתה בפועל של התובעת, כאשר שאלה זו מתקשרת לשאלה האם השכר ששולם לתובעת עומד בתנאי חוק שכר מינימום וכן לעניין נסיבות סיום עבודתה של התובעת.

העובדות הדרושות לענייננו, כפי שהן עולות מכלל החומר שהונח בפנינו הינן כדלקמן:-
התובעת עבדה בסופר מרקט במג'ד אל כרום.
התובעת עבדה בתקופה שבין מאי 2011 ועד פברואר 2015. התובעת שהתה בחופשת לידה בחודשים 3/2012 ועד 7/2012 וככל הנראה לא עבדה בחודש דצמבר 2012 – שכן ה יא חתמה על שטר קבלה וסילוק, שצילומו מצ"ב, ואף קיבלה תשלום של 5,000 ₪ באותו חודש.

כפי שניתן לראות – בכתב הקבלה עליו חתמה התובעת לא מפורט מה ו הסכום ששולם לה, לא נרשם שה סכום שולם בגין פיצויי פיטורים ואף אין הסבר המתייחס לסכום אשר שולם לה.
התובעת עבדה במשמרות משתנות, כאשר משמרת בוקר ארכ ה 7 שעות ומשמרת ערב ארכ ה 6 שעות.
קיימת מחלוקת לעניין היקף המשרה והשכר של התובעת, אליה נתייחס בהמשך.
בחודש דצמבר 2014/ינואר 2015 בוצעה מעין מכירה של הסופרמרקט שבו עבדה התובעת למר זייד סלאח, אחד מבניו של הנתבע 3. למעשה – מר סאלח קיבל את העסק בתקופה זו והחל לנהלו ואולם הפעולות הפרוצדורליות שנדרשו למכירת ה עסק טרם בוצעו בשלב זה, כך שמבחינה רישומית – הנתבעת 1 המשיכה להיות בעלת העסק ו היא אף זו ש הוציאה תלושי שכר לתובעת עד למועד סיום עבודתה. בפועל – החל מ12/2014-1/2015 –התובעת קיבלה הוראות בקשר לעבודתה ממר זייד סלאח ומר תאופיק סלאח מטעמו וכפי שיפורט להלן, כל הקשור לסיום עבודתה נוהל מול מר זייד סלאח.

בדיון שהתקיים ביום 22.12.2015 הסביר מר זייד סלאח :-

"בינואר נכנסתי לחנות ולראות מה הענייניים ומי הם העובדים ואת מי אני צריך.
החלטתי לקנות את החנות.
לא הייתי מוכן עדיין מבחינת הניירות וכל הדברים.
לא יכולתי לעכב את ההחלטה שלי כי הסכום שסוכם עליו היה עם המלאי ועם הכל ואם הייתי מעכב את ההחלטה אזי המלאי היה מתרוקן ולא הייתי מקבל ערך לכספי.
העובדים נשארו לעבוד באותו מקום כאילו כלום לא השתנה.
בתחילת חודש פברואר כמעט הייתי מוכן עם כל הניירות ועם הכל ואז רציתי לדעת מי מהעובדים אני רוצה.
בקשר לתובעת – הבוס שלה, סמיר פנה אליה ואמר לה שהחנות עוברת בעלות".

בחקירתו הנגדית אף העיד זייד, כי הרכישה בוצעה בעל פה ללא הסכם רכישה, וכי הוא שילם עבור הסופרמרקט לנתבעת 1 רק לאחר סיום עבודתה של התובעת.
לגבי העובדים העיד מר זייד סלאח :
"החלטתי לקחת את העסק ולגבי העובדים – החלטנו שהנתבעת 1 תהיה אחראית עליהם עד שאגיע להסכמה עם העובדים. הסכמה משותפת עם כל העובדים האם הם מסכימים להישאר איתי או לא...
רציתי לבדוק האם העובדים רוצים להמשיך, או אולי לעבור לאחד מסניפי החברה".

למען הסדר הטוב נציין, כי מר זייד סלאח לא צורף כנתבע בתיק.
כן נציין, כי התביעה המקורית הוגשה כנגד 4 נתבעים ואולם בדיון שהתקיים ביום 8.12.2016 ניתנה החלטה בהסכמת הצדדים למחוק את הנתבעים 2 ו-4 מכתב התביעה.

עיקר טענות התובעת בסיכומים מטעמה –
התובעת עבדה אצל הנתבעים 46 חודש, 26 ימי עבודה בחודש, במשמרות שנעו בין 6 ל-7 שעות. התובעת קיבלה שכר הנמוך משכר מינימום כאשר היא לא הייתה מו דעת לכך עקב חוסר השכלתה המשפטית.
הנתבעים התנהגו באופן מביש כלפי התובעת והוסיפו חטא על פשע בכך שהתכחשו לזכויותיה ומנעו הסדרת הסכסוך מחוץ לכתלי בית הדין.
הנתבעת זייפה את תלושי השכר שנמסרו לתובעת ואף הרעה את תנאי עבודתה לאחר שידעו שהיא בהריון והציעו לה שכר שמהווה 62% משכר המינימום (15 ש"ח לשעה) או לחילופין הציעו לה 2 משכורות על מנת שתתפטר מעבודתה, אחרת יתנו לה משמרת אחת או שתיים בשבוע, ויתעללו בה עד שתתפטר.
הנתבעת אף טענה שהתובעת הייתה עובדת רעה, גנבה והכפישה את התובעת.
התובעת החלה עבודתה בשכר של 2,000 ₪ לחודש ובהמשך קיבלה העלאה ל-2,300 ש"ח.
התובעת עבדה לפעמים משמרות כפולות. בפועל התובעת קיבלה שכר של 75% משכר המינימום (כ-19 ש"ח לשעה).
לאחר שהתגלה הריונה של התובעת החלו הנתבעים להתעלל בה, בין אם בדרישה שהתובעת תבצע עבודות פיזיות ובין אם זה באמצעות השכר שהוצע לה – 15 ש"ח לשעה.
עקב בעיות בהריונות קודמים, התובעת לא יכלה לבצע את העבודות שהוטלו עליה.
ההצעה שנמסרה לתובעת שתעבור לכפר יאסיף הייתה הרעת תנאים שכן מדובר במקום עבודה מרוחק מהכפר שלה ומלימודיה.
לא הוצע לתובעת לעבור לעבוד בסכנין, כפי שעולה מהתמלילים שהיא צירפה.
הנתבעים פעלו להפחתת שכר התובעת בין באמצעות מר זייד ובין באמצעות מר סמיר. הנתבעים לא הכחישו ולא עלה בידם להוכיח שהם שילמו לתובעת שכר כחוק וכאשר התבקשו להציג דף נוכחות בעבודה ופנקס חופשות הודיעו שאין בידם מסמכים כאלה, למרות שזאת חובתם על פי חוק לשמור המסמכים .
הנתבעים לא הביאו ראשית ראיה להפריך את טענות התובעת.
מהתמליל בין התובעת לבין העד תאופיק סאלח ניתן ללמוד שמר סאלח הציע לתובעת להסתלק מהעבודה ולהתפטר מרצונה כנגד תשלום שכר של חודשיים, אחרת יתנו לה משמרת אחת או שתיים בשבוע.
תלושי השכר של התובעת הונפקו כשבלונה אחת מבלי שיירשם היקף השעות האמיתי או השעות הנוספות בהן עבדה וגם לא העבודה בשבתות. הנתבעת נהגה לרשום את ימי החופשה בתלושי השכר כאילו התובעת קיבלה חופשה ב ימים אלה. מן התמליל עולה ששילמו לתובעת שכר של 3,000 ש"ח עבור 149 שעות עבודה, דהיינו – 20 ש"ח לשעה, כאשר בתלוש נרשם שהיא עבדה 125 שעות פלוס 7.40 שעות חופשה בגין אותו חודש.
באשר לטענה כי התובעת הגיעה עם בתה לעבודה ובתה השתוללה בתוך החנות - על פי עדותו של מר סמיר מדובר בדבר שקרה מחוץ למשמרת, וזה מוכיח כי דבריו של תאופיק סאלח הם דברי שקר.
התובעת רשמה דפי נוכחות אשר תא מו את שעות ההגעה והיציאה לעבודה ומסרה אותם לנתבעת. בדף הנוכחות התובעת רשמה את שעות ההגעה האמיתיות גם אם הגיעה באיחור. הנתבעת העלימה את מסמכי נוכחות העובדים על מנת ששקריה לא יחשפו.
הנתבעים לא שילמו לתובעת עד היום את ההוצאות שחויבו בהם או הסכומים שלא במחלוקת על אף הצהרת ב"כ הנתבעים בקדם משפט שהתקיים ב- 16.4.2016.
הנתבעים טענו מצד אחד שהתובעת הייתה עובדת רעה וגנבה כספים ומצד שני – סמיר מנכ"ל הנתבעת הצהיר שהיא עובדת טובה וחרוצה והוא רוצה אותה בסניף אחר.
הבעלים והמנהלים בנתבעת לא התייצבו לדיונים.
מנוסח רשם החברות עולה, כי הנתבע 3, אביהם של זייד וסמיר, הוא בעל המניות והדירקטור הרשום בחברה אך הוא מעולם לא התייצב לדיון ולא הגיש תצהיר מטעמו ואף כשנדרש להגיש מסמך שבו הוא מאושפז הוא לא עשה כן. העסק התגלגל בין חברות שונות השייכות לבני המשפחה וזה מלמד על ניהול והתנהלות בחוסר תום לב מובהק וקיצוני.
כאשר הציעו לתובעת שכר נמוך מהשכר שהיא קיבלה ואף שילמו לה שכר פחות משכר מינימום קיימת אחריות אישית לבעלי המניות בחברה ומכאן אחריותם הופכת לאחריות בנזיקין בגין נזקי התובעת ויש להטיל עליהם חיוב אישי.
הפסיקה הבחינה בין הרמת מסך ההתאגדות לבין הטלת אחריות אישית עקב חובה חוזית ונזיקית ואף בהתאם לפסיקה ניתן להטיל אחריות אישית מכח חוקי מגן שונים לרבות חוק הגנת השכר וחוק שעות עבודה ומנוחה וניתן לייחס את חובותיה של החברה לעובדים ולבעלי המניות ומהמנהלים. ניתן להרים את מסך ההתאגדות במקרה מובהק של שימוש לרעה במסך זה לצורך קיפוח העובדים.
התובעת מסרה גרסה ברורה, אמיתית ומהימנה ואף צירפה מסמכים, החלטות ותמלילים לרבות דף שעות לימודים המוכיח כי היא למדה רק בחודשיים-שלושה האחרונים ובאותה תקופה הייתה מאחרת איחור קל, לגביו עדכנה את הנתבעים.
אם בית הדין יחזיר את הגלגל אחורה, לא היה מקום למחוק את הנתבעים 2 ו-4 מכתב התביעה .
נציין כי במסגרת הסיכומים עתרה התובעת לסעדים שונים אותם לא תבעה במסגרת כתב התביעה כגון שעות נוספות ואולם אין מקום להתייחס לכך במסגרת תיק זה.

עיקר טענות הנתבעים בסיכומים מטעמם –
מדברי התובעת בתמליל שהוגש וכפי שצוטטו בסיכומים מטעמה ניתן ללמוד, כי התובעת עבדה בכבוד אצל הנתבעת מבלי שהציקו לה ודי בכך כדי לדחות את ההשתל חות שלה כנגד הנתבעת ועדיה.
לא נפל פסול בהתנהלות הנתבעים ואם לא שולמה לתובעת זכות כלשהי עקב בורות בחוקי המגן או בחוקי העבודה באופן כללי הנתבעים לא התכחשו לחובתם זו, אך אין זו סיבה לחיוב הנתבעת בכספים שאינם מגיעים לתובעת.
טענת התובעת לגבי עירוב נכסים בין הנתבעים לא הוכחה ואף הופרכה באמצעות ראיות פוזיטיביות והנתבעים 2 ו-4 אף נמחקו מהתביעה. כן הוכחה אי מעורבותו של הנתבע 3 בכל ההליך נשוא העניין.
גרסתה של התובעת כי היא פוטרה על ידי הנתבעים בהיותה בהריון נמצאה כלא אמינה ואף נסתרה באמצעות עדות התובעת. התובעת ניסתה לנפח את התביעה על ידי הוספת רכיבים וסכומים בסיכומים – אשר לא נדונו ובגינם לא שולמה אגרה , כמו למשל - שעות נוספות והכפלת פיצויים בגין פיטורים שלא כדין.
הנתבעים מביעים את מורת רוחם מהתנהלות זו של התובעת.
מהעובדות שהוצגו עולה, כי השכר שמופיע בתלוש השכר הוא השכר שהתובעת קיבלה בפועל וכי הנתבעת התחשבנה עם התובעת לפי דווח שעות שנערך על ידי התובעת.
התובעת עבדה אצל הנתבעת שתי תקופות, כאשר בסיום התקופה הראשונה היא התפטרה בנובמבר 2012 ושילמו לה 5,000 ש"ח כנגד יתרת זכויות המגיעות לה.
לנתבעת יש סניפים נוספים לרבות בכפר יאסיף ובסכנין, כאשר התובעת למדה במכללת סכנין בתקופת העסקתה. המעסיקה של התובעת היא רק הנתבעת 1 והתובעת אף העידה שסמיר סאלח הוא שקיבל אותה לעבודה וכי עד ינואר 2015 היא קיבלה את שכרה באמצעות סמיר ואת התלושים מהנתבעת 1.
התובעת הבחינה בשינוי שחל בבעלות על המקום בו הועסקה ואף ניהלה בעקבות זאת מו"מ עם זייד סלאח . התובעת אף העידה כי שמעה מתאופיק וזייד לעניין רכישת העסק.
מהעדויות הוכח כי עסקת הרכישה הייתה אמיתית ובכל האמור יש כדי לספק ראיה מוצקת כי הנתבעים ניהלו ומנהלים עסקים נפרדים ועצמאיים תוך שמירה על האישיות המשפטית הנפרדת של כל חברה וחברה ועל כן שוכנע בית הדין בסופו של יום כי יש למחוק את הנתבעים 2 ו-4 מהתביעה.
מהעדויות הוכח, כי סמיר הוא המנכ"ל של העסק ולנתבע אין כל תפקיד ניהולי בנתבעת וגם התובעת ראתה בסמיר כאחראי בלעדי עליה ובשום מקרה לא הזכירה את מעורבות הנתבע 3 בהעסקתה.
מעורבותו היחידה של הנתבע 3 בענייני הנתבעת 1 זה בהיותו רשום פורמלי ת כבעל מניות של החברה , והתשובה לשאלה האם די בכך כדי להרים את מסך ההתאגדות ולחייבו בחובות הנתבעת – הינה בהכרח שלילית.
אין בטענות התובעת לרבות בסיכומיה אף טענה כנגד הנתבעת והתובעת לא הוכיחה הצדקה לחריגה מעקרון האישיות המשפטית הנפרדת.
לא נטען ולא הוכח כי לפנינו מעשה תרמית, עירוב נכסים של בעלי עניין, הברחת נכסים מהחברה, מימון בלתי נאות שלה או דברים אחרים המצדיקים הרמת מסך ההתאגדות.
אין די בטענה להפרת חוזה עבודה או הפרת הוראות משפט עבודה המגן על מנת להצדיק הרמת מסך. (בר"ע 52353-08-16 טוקושף נ' ADMARIAN). בכתבי טענות התובעת אין כל טענה כנגד הנתבעת 2 או בעלי מניותיה ושרבובם לכתב התביעה מהווה חוסר תום לב הזועק לשמיים והתובעת אף המשיכה לטעון נגדם הגם שבמעמד כתב ההגנה התברר שאין להם כל קשר לנושא התביעה.
התובעת אף המשיכה לטעון טענות נגד נתבעים אלו בסיכומיה. לאור האמור יש למחוק את פסיקת ההוצאות שנפסק ה בדיון מיום 14.4.2016 אשר לא הייתה מוצדקת ויש להשית על התובעת הוצאות משפט.
טענת התובעת כי פוטרה בשל הריונה נמצאה כלא אמינה ואף הופרכה בעדותה. התובעת הודתה כי היא סיימה את עבודתה וזאת ללא כל קשר להיותה בהריון. התובעת העידה כי סיימה את עבודתה בגלל שזייד סלאח הציע לה שכר שעתי נמוך. התובעת אף העידה כי היא נדרשה לבחור בין שתי אופציות – להישאר במקום העבודה או להתנייד לאחד מסניפי הנתבעת. התובעת בחוסר תום לב לא יצרה קשר עם הנתבעת.
הנתבעת הציעה לתובעת להתנייד גם לסכנין, ובעלה של התובעת לא הובא לעדות על אף שהוא עד רלוונטי ובאמצעותו הוצע לה לעבוד בסכנין ועל כן יש לקבל את טענות הנתבעת בעניין זה.
טענות התובעת לעניין ההתעמרות כלפיה בשל ההיריון מופנות כנגד זייד ותאופיק סלאח בלבד ולא כנגד הנתבעת. מאחר ואין לזייד ולתאופיק קשר לנתבעת אין מקום לייחס התנהלות זו לנתבעת ואין ליתן לתובעת סעד כאשר זייד ותאופיק אינם בעלי דין בהליך זה.
בין כה וכה הטענה בדבר היות התובעת בהריון לא הוכחה.
התובעת התפטרה בנסיבות שאינן מזכות בפיצויי פיטורים, שכן היא לא הסכימה לעבור לסכנין או לכפר יאסיף כאשר היה זה בגדר הפררוגטיבה הניהולית של הנתבעת להעבירה לשם. כפר יאסיף מרוחק 14.8 ק"מ מכפר התובעת ואילו סכנין נמצאת במרחק של 13.5 ק"מ.
בהתאם לפסיקה יש לראות בהעברת עובד ממקום למקום כהרעה מוחשית רק כאשר מדובר במרחק משמעותי מה שלא התקיים בענייננו.
התובעת לא נתנה התראה למעביד על כוונתה להתפטר.
התובעת זנחה את טענתה לעניין הלנת פיצויי פיטורים בסיכומיה ואף לא ניסתה לשכנע בסיכומים כי היא זכאית לרכיב זה ודי בכך לדחיית הרכיב. בכל מקרה משהתובעת לא פוטרה – אין חובה לשלם פיצויי פיטורים ו/או הלנה. לחילופין – קיימת מחלוקת כנה לגבי זכאות התובעת לפיצויי פיטורים.
אין זכאות לפיצויים עקב פיטורים שלא כדין, כאשר הנתבעת מתנגדת להוספת רכיבים נוספים ולשינוי הפסול בטענות התובעת כפי שנטענו בסיכומים.
התובעת לא מצביעה על פגם כלשהו או על הפרת חוק עבודה נשים או חוק שוויון הזדמנויות בעבודה המצדיק פסיקת פיצויים.
התובעת לא זכאית להודעה מוקדמת ואף יש לקזז הודעה מוקדמת מכל סכום שייפסק לזכותה. התובעת התפטרה לאור כך שנטשה את מקום העבודה וגם אם בית הדין יראה בה כמתפטרת בדין מפוטרת אין היא זכאית לתשלום חלף הודעה מוקדמת.
תביעת התובעת לגמול שעות נוספות שצצה לראשונה בסיכומיה נדחתה על הסף בשל שינוי חזית פסול ומאחר ולא נתבעה בכתב התביעה ואף הועלתה ללא שמץ של ראיה.
לתובעת שולם שכר שעתי העולה על שכר מינימום והתובעת כשלה בהרמת הנטל כי שולם לה שכר שעתי נמוך מכך. על פי הפסיקה תלושי השכר מהווים ראיה לגבי המשכורת המשתלמת לעובד ועל כן מקום בו ניתן תלוש שכר חזקה שהוא משקף את המציאות אלא אם הוכח בעדויות אמינות אחרות.
יצוין, כי ב"כ הנתבעת מפנה לפסיקה לא רלוונטית אשר נפסקה עובר לתיקון 24 לחוק הגנת השכר.
התובעת הודתה כי השכר בתלושי השכר הוא השכר ששולם לה בפועל וכי דיווח השעות בתלושים נסמך על דיווח שעות שלה. באשר לטענת התובעת כי שולם לה שכר בתעריף נמוך מתעריף שכר מינימום, התובעת סומכת על דברי ההקלטה של מר זייד ומר תאופיק שאינם נתבעים בהליך זה ואשר אינם בעלי תפקיד בנתבעת.
התובעת לא שאלה את סמיר סלאח שהוא העד הרלוונטי היחיד לגבי התעריף השעתי ששולם לה בעוד שבעדותה היא נתנה תשובה מתחמקת לעניין התעריף השעתי המוסכם ששולם לה.
מעדויות הנתבעת עולה, כי התובעת הייתה מאחרת להגיע בשעות הבוקר ונהגה להעלם תוך כדי משמרת ובכל מקרה לא יכלה לבצע יותר מ-6 ו 7 שעות עבודה ביום. יוצא, כי התובעת אשר הועסקה 26 ימים בחודש כטענתה – שעות העסקתה נעו בין 156 שעות ל-182 שעות לחודש, כאשר אין זה סביר שהיא ביצ עה 182 שעות בחודש ולכל היותר ביצעה ממוצע של 169 שעות בחודש, כאשר יש לנכות חצי שעת הפסקה מידי יום ואף לנכות את השעות שהתובעת איחרה לעבודה וכך יוצא שהתובעת לא ביצעה יותר מהשעות המפורטות בתלוש.
לגבי ימי חופשה – אמנם מוטל על ה נתבעת החובה לנהל פנקס חופשה אך היא יכולה להוכיח בדרכים אחרות כי ניתנה לתובעת חופשה והנתבעת תטען כי הרישום בתלושי השכר בכל הקשור לימי חופשה הינו אמין ונכון.
אם לוקחים בחשבון את שעות החופשה שהתובעת ניצלה בהתאם לתלושים, יוצא כי היא זכאית ל-120 שעות חופשה בשווי 2,887 ש"ח.
לעניין פנסיה – הנתבעת מודה בחובתה לבצע הפרשות לפנסיה אך חולקת על התובעת לגבי גובה ההפרשות, כאשר בהתאם לצו ההרחבה ה תובעת זכאית ל-6,621 ש"ח בגין רכיב זה.
הנתבעת מודה בחובתה לשלם דמי הבראה כאשר בגין השנתיים האחרונות זכאית התובעת לסך של 3,275 ש"ח.
לגבי שכר חודש 02/2015 התובעת עתרה לתשלום סכום בסך 1,456 ש"ח בגין רכיב זה ולא עתרה לתשלום פיצוי הלנה עבור רכיב זה ויש לפסול מהלך זה שנעשה במסגרת הסיכומים.
התובעת הודתה שהיא קיבלה מהנתבעת סך של 5,000 ש"ח אך התעלמה ממתן גרסה כלשהי בעניין זה ומהעדויות שהוצגו יש לקבל כי התובעת קיבלה את כל המגיע לה בגין תקופת העסקתה הראשונה.
יש לקזז אי מתן הודעה מוקדמת ואת ה-5,000 ש"ח ששולמו לתובעת וכן לקזז שכר שהיא קיבלה בגין דיווח כוזב מהסכומים אשר יפסקו על ידי בית הדין.

דיון והכרעה
תחילה נציין, כי מאחר והתובעת במסגרת סיכומיה הגדילה את סכומי התביעה, הוסיפה עילות תביעה חדשות ואף הוסיפה נתבעים אשר כבר נמחקו מהתביעה על ידי בית הדין – וכל זאת מבלי להגיש בקשה כדין ומבלי שבית הדין יאשר בקשתה – אין מקום להתייחס לתביעות וטענות התובעת ככל שהן חורגות מכתב התביעה המקורי שהוגש בתיק ומן ההחלטות שניתנו בתיק.

מי המעסיק
תביעת התובעת הוגשה נגד 4 נתבעים, כאשר שניים מהם (נתבעים 2 ו-4) נמחקו בהסכמה במסגרת הדיון שהתקיים ביום 8.12.2016 .
באשר לנתבעים שנותרו – הרי שאין מחלוקת שהנתבעת 1 היא אשר העסיקה את התובעת , כאשר הנתבע 3 הינו על פי רשם החברות בעל המניות והדירקטור בנתבעת 1.
מהעדויות בפנינו לא הובאה כל ראיה לעניין מעורבותו בפועל של הנתבע 3 בעסק בכלל ומול התובעת בפרט ושוכנענו שלא היה לנתבע 3 תפקיד ניהולי ומי שניהל את הסופרמרקט בפועל מרבית התקופה היה אחד מבניו – סמיר סלאח ובסיום התקופה – בן אחר – זייד סלאח.
בכל מקרה, בפועל המחלוקת בתיק אינה בש אלה מי המעסיק, אלא בשאלה האם יש מקום לחייב את הנתבע 3 בחובות הנתבעת 1, במידה ונקבע כי יש לה חובות כלפי התובעת.
שאלה זו תידון על ידנו בהמשך פסק הדין, לאחר שנבדוק את רכיבי התביעה השונים.

התביעה להפרש שכר ולפיצויי הלנת שכר
כפי שפורט לעיל, לגרסת התובעת שכרה היה נמוך משכר המינימום, שכן שעות העבודה אשר פורטו בתלוש השכר לא שיקפו את שעות עבודתה בפועל. התובעת טוענת, כי היא עבדה משרה מלאה וקיבלה תשלום לפי 20-21 ₪ לשעה .
לגרסת הנתבעת – שעות עבודתה של התובעת הינן כפי שנרשמו בתלוש ושכרה היה אף גבוה משכר המינימום.
יצוין, כי בתלושי השכר שהונפקו לתובעת בתקופה שבין מאי 2011 לבין מרץ 2012 ( המועד בו יצאה לחופשת לידה) נרשם כי שכרה שולם לפי תשלום יומי בתעריף של 165 ש"ח ליום, כאשר כמעט בכל התלושים, הן תלושים של חודשים קצרים והן תלושים של חודשים ארוכים, נרשם שהתובעת עבדה 24 יום וקיבלה בנוסף יום חופש .
נציין, כי מהתלושים עולה, ששכרה של התובעת בטרם יצאה לחופשת הלידה נע בין 3,700 לבין 4,000 ₪ נטו ולא מצאנו כל אינדיקציה בתלושים לתמוך בטענתה של התובעת כי בתחילת עבודתה קיבלה שכר של 2,000-2,300 ₪ נטו.
בהקשר זה נציין, כי בדיון שהתקיים ביום 22.12.2015 טען ב"כ התובעת כי הסכום שנרשם בתלוש השכר הוא הסכום ששולם לתובעת בפועל, כאשר המניפולציה שביצעה הנתבעת בתלוש התייחסה לשעות שנרשמו ולא לסכום ששולם.
בתלושים מיולי 2012, מועד חזרתה של התובעת לעבודה בסיום חופשת הלידה, נרשם כי שכרה שולם לפי שכר שעתי של 23 ₪ לשעה ומינואר 2013 התעריף עלה ל-24 ₪ לשעה.
יצוין, כי מספר שעות העבודה לפי התלושים היה כמעט תמיד מספר עגול – 100, 110, 120, 150 או 160 שעות עבודה בחודש.
בין הצדדים לא הייתה מחלוקת שהתובעת רשמה את שעות עבודתה בפועל בזמן אמת בדף וכי דף זה נשאר אצל הנתבעת . נדגיש, כי למרות שלא הייתה מחלוקת שקיימים דפי נוכחות – הם לא הוצגו לנו על ידי הנתבעת .
בשנת 2008 תוקן חוק הגנת השכר, תשי"ח – 1958 (תיקון 24) ונוסף ס' 26ב, כאשר ס"ק א קובע כדלקמן: -
"בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה שבעדן נתבע השכר, תהא חובת ההוכחה על המעסיק כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעסיק לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו; בסעיף זה –
"גמול שעות נוספות", "גמול עבודה במנוחה שבועית" – כמשמעותם בחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951;
"פנקס שעות עבודה" – פנקס שעות עבודה לפי סעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, או פנקס לפי סעיף 31 לחוק עבודת הנוער, התשי"ג-1953".

לשון אחר, בהתאם לתיקון 24, מעסיק אשר אינו מציג רישומי נוכחות, חלה עליו חובת ההוכחה כי העובד לא עבד את שעות העבודה שהוא טוען להם.
לאור תיקון 24 לחוק, ניתנ ו לנתבעת הזדמנויות ש ונות להמציא את דוחות הנוכחות של התובעת ואולם על אף החשיבות הרבה שיש לדוחות אלו – הנתבעת לא המציא ם.
כפי שפורט לעיל – גרסת התובעת כפי שנרשמה בכתב התביעה הייתה כי היא עבדה משרה מלאה – 186 שעות בחודש . ואולם , מעדותה ע ולה כי היא עבדה 26 משמרות בחודש, כאשר אין מחלוקת שבנתבעת עבדו שתי משמרות – משמרת בוקר מ-09.00 ועד 16.00 (7 שעות) ומשמרת צהריים מ-16.00 ועד 22.00 (6 שעות) כאשר התובעת לפעמים עבדה משמרת בוקר ולפעמים עבדה משמרת צהריים.
מכאן שמעדותה של התובעת עולה כי היא עבדה בחודש ממוצע בין 156 שעות לבין 182 שעות – ממוצע של 169 שעות בחודש .
אשר על כן, ולאור תיקון 24, עלינו לברר האם הנתבעת הצליח ה להוכיח כי התובעת לא עמדה לרשות העבודה בשעות השנויות במחלוקת (הדלתא שבין ממוצע של 169 שעות בחודש למספר השעות הרשומות בתלוש) אחרת תתקבל טענתה של התובעת לעניין שעות עבודתה.
נציין, כי במסגרת הסיכומים הנתבעת למעשה קיבלה את טענת התובעת כי היא ביצעה 26 משמרות בחודש, כאשר לגרסת הנתבעת, אם ניקח בחשבון שהתובעת עבדה בעיקר משמרות צהריים עקב לימודיה, וכי היא איחרה באופן עקבי לעבודה ואף נעדרה לעיתים קרובות על מנת ללכת לרופא או על מנת לבקר את בתה בגן הסמוך ואם נפחית את שעות הפסקת הצהריים – יצא כי שעות העבודה אשר פורטו בתלושי השכר משקפים את שעות עבודתה בפועל.
נקדים אחרית לראשית ונציין כבר עתה, כי איננו מקבלים את טענות הנתבעת בעניין זה, ואנו סבורים שהנתבעת לא הוכיחה כי התובעת לא עמדה לרשות העבודה בשעות שבמחלוקת.
לעניין לימודי התובעת - בדיון שהתקיים ביום 14.4.2016 התובעת העידה, כי היא למדה רק בשנת עבודתה האחרונה, כאשר בחקירתה הנגדית ב-8.12.2016 העידה התובעת כי היא החלה ללמוד באוקטובר 2014 ומכאן שלמדה רק כ-3-4 חודשים במהלך תקופת עבודתה.
התובעת העידה כי גם בתקופה שבה היא למדה היא המשיכה מדי פעם לעבוד במשמרות בוקר , בעיקר בסופי השבוע , ומכאן שהנתבעת לא הוכיחה שבתקופ ת הלימודים התובעת עבדה שעות שונות מהשעות הרגילות ש היא עבדה לאורך כל תקופת העבודה.
באשר לטענות הנתבעת שהתובעת לא הייתה מגיעה לעבודה בזמן ולטענות כי היא נהגה ל נטוש את מקום העבודה על מנת לבקר בגן בתה שהיה בסמוך ו/או ללכת לרופא – נציין, כי לגרסת הנתבעת, היא גילתה התנהגות זו של התובעת רק בסיום תקופת עבודתה, ועל כן, לא ניתן לקבל טענתה שהשעות שפורטו בתלושי השכר שיקפו את השעות בהן נעדרה התובעת.
יתרה מכך, הנתבעת לא הוכיחה טענות אלו שכן לא הביאה גורם כלשהו שהעיד בעדות ישירה לעניין שעות עבודתה של התובעת או הוכיח מקרים ספציפיים בהם התובעת איחרה או נעדרה, וכל הטענות נטענו באופן לאקוני כשמועות שהנתבעת נחשפה להם לקראת סיום עבודתה של התובעת, כאשר זייד סלאח החל ברכישת העסק.
כמו כן, בעדותו של מר סמיר סלאח בבית הדין, העיד מר סלאח כי התובעת הייתה עובדת מאוד חרוצה ולכן רצה שתמשיך לעבוד בסניף אחר השייך לו – טענה אשר אינ ה דרה בכפיפה עם הטענות לעניין האיחורים לעבודה ונטישת המשמרת כדי לבקר אצל הרופא או בגן של בתה.
הנתבעת הצליחה להוכיח רק כי בתקופת לימודיה של התובעת, התובעת הייתה לעיתים מאחרת למשמרות צהריים בימים בהם למדה כ -15-20 דקות, ואולם גם לגבי תקופה זו לא קיבלנו דיווח מדויק לעניין שעות עבודתה של התובעת, כאשר התובעת לגרסתה דיווחה דיווח מהימן בדפי הנוכחות לעניין השעות בהן עבדה בפועל.
באשר להפסקות הצהריים – התובעת העידה כי היא אכלה במקום העבודה סמוך לקופה ובמידה והגיע לקוח אזי היא ה ניחה את האוכל בצד, טיפלה בלקוח, ורק לאחר מכן חזרה לא כול את ארוחתה.
הנתבעת מנגד לא הביאה הוכחה כלשהי כי התובעת הייתה רשאית לעזוב את מקום העבודה ולעשות כרצו נה בשעות הפסקת הצהריים ועל כן, איננו מקבלים את טענת הנתבעת שיש להפחית את שעות הפסקת הצהריים משעות עבודתה של התובעת.
מכל המפורט לעיל ולאחר ששקלנו את העדויות שהוצגו בפנינו – אנו מקבלים את גרסת התובעת לעניין כך ששעות עבודתה כפי שנרשמו בתלוש לא שיקפו את שעות עבודתה האמיתיות .
הכרעה זו מתבססת הן על הנטלים אשר ציינו לעיל ו הן על העובדות השונות שהוכחו לנו, כמו למשל העובדה שתלושי השכר של התובעת עד אשר יצאה לחופשת לידה היו כמעט זהים ועל כן, אין זה הגיוני שהם משקפים ימי עבודה בפועל; על כך שבתלושי השכר של התובעת לאחר חזרתה מחופשת לידה כמעט תמיד נרשמו שעות עגולות – וגם זה אינדיקציה לכך שהתלושים אינם משקפים את השעות בפועל.
חשיבות מיוחדת אנו מייחסים לתמליל אשר הוגש על ידי התובעת, ממנו עולה כי בחודש ינואר 2015 התובעת עבדה בפועל 14 6 שעות כאשר זייד שילם לה במזומן בגין שעות אלו 3,022 ₪, לפי 20.7 ₪ לשעה בעוד שבתלוש נרשם כי התובעת עבדה 125 שעות בינואר 2015 וקיבלה שכר נטו 3,066 ₪ לפי 24 ₪ בשעה .

ענין זה יותר מכל מלמד על כך שהתלושים אינם משקפים את מספר השעות שהתובעת ביצעה בפועל.
נציין, כי מר זייד נשאל בחקירתו הנגדית לגבי שיחה זאת ולגבי כך שהוא הציע לתובעת לעבוד בשכר של 15 ₪ לשעה, אך לגרסתו הוא לא זכר מה היה והוא אף לא זכר האם הוא ידע באותה תקופה, כי תשלום של 15 ₪ לשעה הינו בניגוד לחוק.
בהקשר זה נציין, כי בתצהירו של מר זייד נרשם, כי לאחר ששילם לתובעת בגין שעות עבודתה בסוף חודש ינואר התברר שהשעות שהיא דיווחה אינן נכונות לאור היעדרויותיה ולאור מתכונת לימודיה, ועל כן נעשה חישוב מדויק עם התובעת ו שכרה בתלוש שולם לה לפי השעות שהיא ביצעה בפועל.
ואולם – לא רק שמר זייד לא הביא מסמך כלשהו שיגבה טענתו, הוא אינו מסביר בתצהירו איך זה שבגין 146 שעות התובעת זכאית ל שכר של 3,022 ₪ בעוד שלפי 125 שעות עבודה היא זכאית לסכום גבוה יותר, של 3,066 ₪.
נציין, כי מר סמיר סלאח נחקר אף הוא בעניין זה, אך מטעמים השמורים עימו, הוא התחמק ממתן תשובה לשאלות שנשאל.
"ש. יש את התמליל של השיחה עם זייד שהוא אחיין שלך. מוציאים את דף הנוכחות שהיא רשמה בחודש ינואר, במסגרת השיחה, וזייד משלם מהקופה של המקום 3,022 ש"ח עבור אותו חודש. באותה שיחה, השכר שהיא קיבלה עבור 148-149 שעות. בתלוש שאתה הנפקת לה השכר אותו קיבלה זה עבור 125 שעות ועוד 7.4 שעות חופשה. איך זה מסתדר?
ת. היא נטשה את העבודה והלכה. היא ניתקה את הקשר.
ש. איך זה קשור שהתלוש לא מדווח את השעות הנכונות?
ת. אני אמור לקבל את הדו"ח ממנה.

כשבית הדין מבהיר לי שהיה דו"ח ובדו"ח נרשם 148 או 149 שעות, למה בתלוש נרשם פחות, אני משיב – אולי בקיזוז שהיא נטשה את העסק או השעות שהיא הגיעה מאוחר או השעות שהיא ביקרה את הבת שלה בגן. כשבית הדין שואל אותי האם היה לי דיווח לגבי השעות שהיא הגיעה מאוחר או ביקרה את בתה בגן, שלפיהם אני ערכתי את ההתקזזות, אני עונה – 1/2 שעה הפסקה כל יום. זה ברור ".

לא נעלמה מענינו טענת התובעת, כי היא עבדה מדי פעם שתי משמרות ברצף, ואולם מאחר ובכתב התביעה התובעת לא תבעה תשלום בגין שעות נוספות - אין אנו נדרשים לבדוק סוגיה זו.
מכל המפורט לעיל – אנו מקבלים את טענות התובעת, כי היא עבדה 26 משמרות בחודש, כאשר משמרת הייתה 6 או 7 שעות עבודה, ומכאן – בממוצע התובעת עבדה 169 ש עות בחודש – 90% משרה.
באשר להפרשי שכר המינימום להם זכאית התובעת – משהוכח כי תלושי שכרה של התובעת אינם משקפים את שעות עבודתה בפועל וכי הנתבעת ביצעה מניפולציה בכל הקשור לרישום שעות עבודתה של התובעת בתלושים – אנו קובעים כי יש לחשב את ההפרשים להם זכאית התובעת כדלקמן:
התובעת לא ידעה לציין מהו השכר השעתי האמיתי אשר שולם לה, וטענה שהוא נע בין 19 ל-20 ₪ לשעה.
מהתמליל אשר הוגש על ידי התובעת ואשר צוטט לעיל, עולה כי שכרה של התובעת שולם לפי 20.7 ₪ לשעה בינואר 2015 – תקופה שבה שכר המינימום עמד על 23.12 ₪ - דהיינו – הפרש של 2.42 ₪ לשעה.
2.42 ₪ X 169 שעות עבודה ממוצעות = 409 ₪ הפרש לחודש.
התובעת עבדה בפועל 40 חודשים (בהפחתת החודשים בהם הייתה בחופשת לידה וכן חודש דצמבר 2012 בו לא עבדה) , כך שהתובעת זכאית להפרש שכר מינימום בסך 16,360 ₪.
באשר לפיצויי הלנה – אנו סבורים כי בנסיבות בהן מעסיק אינו משלם שכר מינימום ומבצע מניפולציות בתלושי השכר כדי לכסות על כך ש הוא פועל בניגוד לחוק והשכר השעתי שהוא משלם הינו נמוך משכר המינימום יש מקום לחייבו בפיצויי הלנה.
לפנים משורת הדין איננו פוסקים פיצויי הלנה מלאים אלא מסתפקים בקביעת פיצויי הלנה בגובה 100% בלבד – 32,720 ₪.
מכל המפורט לעיל – התובעת זכאית להפרשי שכר מינימום בסך של 16,360 ₪ ולפיצויי הלנה בסך 16,360 ₪.
סכומים אלו ישולמו תוך 30 יום מהיום.

שכר חודש פברואר 2015
בכתב התביעה תובעת התובעת תשלום בסך 1,456 ₪ בגין שכר חודש פברואר אשר לא שולם לה, לפי חישוב של 9 ימים X 7 שעות X 23.12 ₪ לשעה.
נציין, כי ככל הנראה אין מחלוקת ששכר חודש פברואר 2015 לא שולם לתובעת, שכן לא הומצא תלוש שכר לחודש זה, ואולם קיימת מחלוקת לעניין תקופת עבודת ה בחודש זה, שכן לפי גרסת הנתבעת היא עבדה עד ה-2.2.2015 בעוד שלגרסת התובעת היא עבדה עד ה-16.2.2015.
הנטל להוכיח את תקופת העבודה מוטל על המעסיק, ומשהמעסיק לא עמד בנטל זה – יש לקבל את טענת התובעת.
נציין, כי מסיכומי המעסיק עולה כי ה וא אינו מתנגד לטענת התובעת לענין תשלום משכורת חודש פברואר ואף לא מתנגד לסכום אשר צוין על ידי התובעת בכתב התביעה, אלא מפנה את בית הדין לכך שהתובעת לא תבעה פיצויי הלנה בגין חודש זה.
מכל המפורט לעיל – אנו מקבלים את טענות התובעת לענין תשלום שכר חודש פבר ואר 2015 וקובעים כי התובעת זכאית לשכר בסך 1,456 ₪ בגין חודש זה.

פיצויי פיטורים והלנת פיצויי פיטורים
כפי שפורט לעיל, היה ברור לכל המאוחר בחודש ינואר 2015, כי הסופרמרקט שבו עבדה התובעת נמכר למר זייד סלאח .
נציין כבר עתה, כי על אף שעיקר המחלוקת לעניין סיום עבודת התובעת התנהל בין התובעת לבין מר זייד סלאח ומר תאופיק סלאח אשר לא נתבעו באופן אישי בתיק זה – הרי שאין מחלוקת שהמעסיק ה הפורמלי ת של התובעת במהלך תקופה זו הייתה הנתבעת 1 והיא זו אשר הנפיקה לתובעת תלושי שכר, ולכן אנו סבורים שהנתבעת 1 אינה יכולה להתכחש לדברים שנעשו או נאמרו לתובעת בתקופה זו על ידי ה"ה זייד ותאופיק סלאח ויש לייחס לה את האחריות למעשיהם. יצוין, כי גם מתצהירו של מר סמיר סלאח עולה כי הנתבעת לוקחת אחריות לתקופה זו.
בכל מקרה – מהעדויות בפנינו עולה, כי לאור ויכוח שהתנהל בין תאופיק (מי שבפועל ניהל את הסופרמרקט מטעמו של זייד סלאח) לבין התובעת, עמדו בפני התובעת שתי ברירות – לעבור לסניף אחר של הנתבעת ב כפר יאסיף (או ל פי גרסת הנתבעת גם בסכנין) או להמשיך לעבוד אצל מר זייד סלאח בשכר מופחת שעמד על 15 ₪ לשעה.
לאור אפשרויות אלו, חדלה התובעת להתייצב לעבודה.
נציין, כי לגרסת הנתבעת בכתב ההגנה הוויכוח נבע מ"הצטברות של מקרים חמורים בתפקודה" לרבות גניבה ממעסיק, לקיחת מוצרים מהמכולת מבלי לשלם תמורתם ומבלי לה עבירם בקופה, איחורים, היעדרויות והתנהגות בלתי הולמת.
כן נציין, כי בהמשך הנתבעת צמצמה טענותיה לעניין "המקרים החמורים בתפקודה" של התובעת ועיקר טענותיה התמקדו בכך שהתובע ת אחרה לעבודה או הלכה לבקר את בתה במסגרת העבודה, וכי התוב עת לא לקחה תשלום מידי מחלק מהלקוחות אלא מכרה סחורה בהקפה בניגוד להנחיות .

נציין, כי התובעת מקשרת בין סיום עבודתה לבין הריונה וטוענת שכאשר נודע לנתבעת כי היא בהריון, החלו להתייחס אליה בצורה בלתי סבירה ולחייב אותה לבצע עבודה פיזית שהיא לא נדרשה לבצע בעבר, וזאת כהתעללות עקב היותה בהריון.
בתצהירו של מר סמיר סלאח הוא מודה ב"זכאותה הלכאורית" של התובעת לקבל פיצויי פיטורים לאור חילופי המעסיקים, ואולם הוא סבור כי לאור הדיווח הכוזב של שעות העבודה, שליחת היד ברכוש של החברה והפרת האימונים – התקיימו נסיבות לפיהן רשאית החברה לשלול מהתובעת את זכותה לפיצויי פיטורים.
מר סלאח אף מוסיף כי הוא נפגש עם בעלה של התובעת והציע לו כי התובעת תמשיך עבודתה בסניף אחר של הנתבעת – וזאת מבלי להסביר מדוע הוא לא פנה לתובעת באופן ישיר ומדוע לא פעל בהתאם להוראות הדין וקיים לתובעת שימוע – במסגרתו ניתן היה ל ציין בפניה מה הן האפשרויות הפתוחות לה.
מכל המפורט לעיל עולה, כי לא רק שהנתבעת לא דיווחה כנדרש לתובעת על חילופי המעסיקים והזמינה אותה לשימוע שבו מסרה לה על האפשרויות שעומדות בפניה – לרבות מעבר לסניף אחר – אלא התובעת גילתה על חילופי המעסיקים מהמעסיק הפוטנציאלי החדש – אותו מעסיק שהטיל עליה לבצע משימות אשר היא לא נדרשה לבצע בעבר, האשים אותה בגניבה ובהתנהלות לא הולמת והציע לה לעבוד אצלו תמורת 15 ₪ לשעה.
אנו סבורים כי נוכח הנסיבות הללו, התקיימו "נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו" כלשון ס' 11 לחוק פיצויי פיטורים – ועל כן, התובעת זכאית לפיצויי פיטורים מלאים .
באשר לטענת הנתבעת לעניין שלילת פיצויי הפיטורים נוכח התנהלו תה של התובעת – כפי שפורט לעיל – הנתבעת לא הוכיחה טענותיה בעניין זה ועל כן אין לקבל טענתה שהתובעת אינה זכאית לפיצויי פיטורים. יתרה מכך, גם אם טענות הנתבעת היו נכונות – עדיין היה מקום להזמין את התובעת לשימוע וליתן לה אפשרות להתגונן בפני הטענות.
כפי שפירטנו לעיל – התובעת עבדה בממוצע 90% משרה בתקופה שבה שכר המינימום עמד על 4,300 ₪ לחודש לשעה ומכאן ששכרה הקובע עמד על 3,870 ₪ לחודש.
התובעת עבדה בפועל 40 חודשים, ואולם יש לקחת בחשבון לצורך חישוב פיצויי פיטורים 3 חודשים של חופשת לידה – ועל כן, היא זכאית לפיצויי פיטורים בסך 13,867 ₪.
כפי שפורט בכתב התביעה שהגישה התובעת , מסכום זה יש להפחית סכום של 5,000 ₪ אשר שולמו לתובעת בדצמבר 2012, ועל כן, זכאית התובעת לפיצויי פיטורים בסך 8,867 ₪.
יצוין, כי בכתב התביעה תבעה התובעת סך של 3,247 ₪ בגין פיצויי הלנת פיצויי פיטורים – ואנו סבורים כי סכום זה משקף היטב את סכום ההלנה שיש להשית על הנתבעת על כך שלא שילמה לתובעת את פיצויי הפיטורים במועד, במיוחד נוכח כך שמתצהירו של סמיר סאלח עולה, כי ה נתבעת הייתה מודעת לזכותה של התובעת לקבל פיצויי פיטורים.
באשר לפיצויי בגין פיטורים שלא כדין – בכתב התביעה התובעת ממקדת רכיב זה בהרעה בתנאי עבודתה, בכך ששולם לה שכר נמוך משכר המינימום ובכך שה יא פוטרה בעודה בהריון.
לאחר ששקלנו את טענות התובעת השונות – אנו סבורים כי התובעת לא הוכיחה שסיום עבודתה קשור בדרך כלשהי להריונה – וגם טענותיה לעניין כך שהיא לא הייתה יכולה לבצע משימות פיזיות כגון סידור סחורה לא הוכחו במסמכים רפואיים. מכל הראיות שהוצגו בפנינו אנו סבורים כי סיום עבודתה של התובעת נבע אך ורק ממכירת הסופרמרקט לזייד סלאח , ורצונו של זייד להגדיל את הרווחים על ידי הפחתת שכר העובדים, לרבות שכרה של התובעת לשכר שעתי של 15 ₪ לשעה – כ -2/3 משכר המינימום באותה תקופה, כאשר נאמר לתובעת שבמידה ולא תסכים לתנאי המעסיק החדש יפחיתו לה משמרות כך שתעבוד רק פעם או פעמיים בשבוע.
באשר להצעה אשר הוצעה לתובעת לעבור לעבוד בכפר יאסיף או בסכנין – נציין, כי גם הצעה זו נעשתה מהפה לחוץ והוצעה רק כאשר התובעת הלינה על כך שזייד ביקש להפחית את שכרה ל-15 ₪ לשעה. יתרה מכך, ההצעה לא הועלתה על הכתב (ועל כן עד היום לא ברור האם הוצע לתובעת לעבור לעבוד גם בסניף בסכנין או רק בסניף כפר יאסיף) ואף לא הוצעה לתובעת באופן ישיר אלא באמצעות בעלה. נציין, כי בגין התנהלות זו שלא נעשתה במסגרת של שימוע כפי שנדרש בפסיקה - זכאית התובעת לפיצויים בגין פיטורים שלא כדין.
כפי שפירטנו לעיל – אנו סבורים כי המעסיקה אחראית למעשיו של זייד בתקופה שבה התובעת עבדה בשורותיה והנתבעת אינה יכולה להתנער ממעשים אלו בטענה שהם לא נעשו מטעמה.
כפי שנפסק פעמים רבות – עובדים אינם כלי משחק על לוח השחמט – ולכן היה על הנתבעת לדאוג לעובדיה כאשר החליטה למכור את הסופרמרקט ולהעמיד בפניהם את האפשרויות השונות וזאת במסגרת שימוע – דבר אשר לא נעשה על ידה. באופן כללי, התנהלותה של הנתבעת כלפי התובעת בכל הקשור לסיום העבודה הייתה בחוסר כבוד, ועל כן, זכאית התובעת לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין אותו אנו מעמידים על 15,000 ₪.

הודעה מוקדמת
אנו סבורים כי נסיבות סיום עבודתה של התובעת, כפי שפורטו לעיל, אינן מזכות אותה בתשלום בגין הודעה מוקדמת, שכן התובעת היא זו שבפועל הפסיקה את עבודתה בנתבעת .

ביטוח פנסיוני
אין מחלוקת כי הנתבעת לא הפרישה לתובעת לביטוח פנסיוני.
יצוין, כי על אף שעניין זה עלה כבר בכתב ההגנה ועל אף שהנתבעת התחייבה בדיונים שהתקיימו לשלם לתובעת בגין רכיב זה – הנתבעת בחרה שלא לשלם לתובעת את הסכומים שלא היו במחלוקת.
התובעת החלה עבודתה במאי 2011 עת אחוז ההפרשה לפנסיה לפי צו ההרחבה עמד על 3.33% וסיימה עבודתה ב1/2015 בעת שאחוז ההפרשה לפנסיה עמד על 6%, ולפי חישובינו אחוז ההפרשה הממוצע עמד על כ5%.
כפי שפורט לעיל - התובעת עבדה בממוצע 90% משרה כאשר שכר המינימום במועד סיום עבודתה עמד על 4,300 ₪, ומכאן שבגין משרתה שכרה הממוצע היה צריך להיות 3,870 ₪.
הנתבעת הייתה צריכה לבטח את התובעת במשך 37 חודשים, ועל כן – 3,870 ₪ X 37 חודשים X 5% = 7,160 ₪.
מכל המפורט לעיל – התובעת זכאית לסכום של 7,160 ₪ בגין אי ביטוח פנסיוני.
חופשה
על אף הזדמנויות שניתנו לה, הנתבעת לא המציאה פנקס חופשה אלא הסתמכה על פירוט החופשה בתלושי השכר בלבד .
כפי שפסקנו לעיל – אנו סבורים שתלושי השכר לא שיקפו את שעות עבודתה של התובעת ובמסגרת זו אף שוכנענו כי השעות שנרשמו כשעות חופשה בתלושים היו בעצם שעות בהן התובעת עבדה בפועל ועל כן, התובעת זכאית לפדיון חופשה בגין כל תקופת עבודתה.
בשל התיישנות – התובעת אינה זכאית לפדיון חופשה בגין שנת 2011, ומכאן שהיא זכאית לפדיון חופשה בגין 32 חודשים.
שכרה הממוצע של התובעת עמד על 3,870 ₪ X 4% (פדיון חופשה) X 32 חודשים = 4,953 ₪ - הסכום לו זכאית התובעת.

דמי הבראה
אין מחלוקת כי הנתבעת לא שילמה לתובעת דמי הבראה. יצוין, כי על אף שעניין זה עלה כבר בכתב ההגנה ועל אף שהנתבעת התחייבה בדיונים שהתקיימו לשלם לתובעת בגין רכיב זה – הנתבעת בחרה שלא לשלם לתובעת את הסכומים שלא היו במחלוקת.
התובעת זכאית לדמי הבראה בגין השנתיים האחרונות לעבודתה על פי 90% משרה ועל כן זכאית לסכום של 12.5 ימים X 378 ₪ X 90% משרה = 4,252 ₪.

הרמת מסך
כפי שפורט לעיל, התובעת מבקשת שנרים את מסך ההתאגדות ונחייב את הנתבע 3 בחובות הנתבעת 1.
לאחרונה ניתן פסק דין על ידי בית הדין הארצי בתיק הדומה מאוד לענייננו – עניין טוקו שף .
בעניין טוקו שף בית הדין האזורי קיבל את תביעתו הכספית של העובד לשכר עבודה, גמול שעות נוספות ופדיון ימי חופשה. בית הדין קיבל במלואה את גרסתו העובדתית של העובד וקבע כי תלושי השכר שהונפקו לו היו פיקטיביים וניתנו תוך פגיעה בזכויותיו הסוציאליות. כן קיבל בית הדין את טענתו של העובד שחלק משכרו לא שולם לו ואף נקבע כי על המעסיק לשלם פיצויי הלנה. לנוכח התנהלות זו של החברה, קיבל בית הדין האזורי את טענת העובד גם לעניין הרמת מסך.
בית הדין הארצי דחה את הערעור אשר הוגש לעניין החיובים הכספיים, לרבות לעניין פיצויי ההלנה, אך קיבל את הערעור בכל הקשור להרמת מסך. בית הדין הארצי קבע כדלקמן:
"קבלת הבקשה בנוגע לחיוב המבקש בחיובי החברה: בית הדין האזורי פרש בפסק דינו באופן מקיף את התשתית הנורמטיבית לסוגיית הרמת מסך וחיוב בעלי מניות בחברה. עם זאת מעיון בפסק הדין ובעובדות שנקבעו בו עולה כי לא הונחה תשתית עובדתית מספקת להרמת מסך ולחיוב המבקש בחובות החברה. הכל כפי שיפורט מטה. בנסיבות אלה החלטנו כי בסוגיה זו יש ליתן רשות ערעור ולדון בבקשה כאילו הוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.
בדיני תאגידים חל הכלל שלפיו התאגיד הוא אישיות משפטית נפרדת מבעלי המניות שלו. עם זאת בסעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 ניתנת תרופה קיצונית למצב שבו בעלי המניות בחברה עושים שימוש לרעה באישיות הנפרדת של החברה. תרופה זו ניתנת במקרים חריגים בהם הוכח כי השימוש באישיות המשפטית הנפרד של החברה נעשה " באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה" או " באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור...". דעתנו היא כי אין די בעובדות שעולות מפסק דינו של בית הדין האזורי כדי לנקוט בתרופה קיצונית זו, ונסביר.
לא הוכח תפקידו של המבקש בחברה: כעולה מהחומר שהונח לפנינו המבקש הוא אחד מחמישה בעלי המניות בחברה. למרות זאת ולמרות שהמשיב ידע שהמבקש אינו בעל מניות יחיד בחברה הוא הגיש את התביעה נגד המבקש בלבד כשבפיו הטענה שהמשיב היה " הרוח החיה" מאחורי החברה.
דא עקא שמעיון בפסק דינו של בית הדין האזורי אין לדעת מה היה תפקידו של המבקש בחברה, כיצד באה לידי ביטוי מעורבותו בהעסקת המשיב, ובכלל מה הכוונה בטענה שהוא היה הרוח החיה מאחורי החברה. גם קריאת העדויות שנשמעו בבית הדין האזורי אינה מספקת מידע לעניין תפקידו של המבקש בחברה. מהעדויות לא עולה, ואף לו ברמז, כי המבקש היה " הרוח החיה" בחברה כפי שנטען ומעדותו של המשיב עולה דווקא כי התנהלותו נעשתה אל מול אחד מבעלי המניות האחרים ( מייקל) אשר היה האחראי שלו במסעדה ומי ששילם לו את השכר בפועל ( עמ' 4, שורות 30-29; עמ' 5, שורות 3-2).
הנה כי כן מעבר לעובדה שהמבקש הוא אחד מבעלי המניות בחברה לא הוכחה כל עובדה נוספת הנוגעת להתנהלותו של המבקש עצמו שיכולה להצדיק את חיובו האישי, להבדיל מבעלי המניות האחרים, בחיובי החברה וכבר מטעם זה דין הערעור להתקבל.
לא הוכחה עילה להרמת מסך: מעבר לכך שלא הוברר מדוע יש לחייב דווקא את המבקש בחיובי החברה, דעתנו היא שלא הוכח כי לפנינו מקרה חריג של שימוש לרעה באישיות הנפרדת של התאגיד כנדרש בסעיף 6 לחוק החברות. אמנם מקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי עולה תמונה מדאיגה בנוגע לאופן שבו העסיקה החברה את המשיב. בין היתר, באי עריכת רישומים כנדרש על פי חוק, בהעסקה בשעות ארוכות, ובהנפקת תלושי שכר פיקטיביים. עם זאת לא הונחה לפני בית הדין האזורי תשתית עובדתית ממנה ניתן ללמוד כי החברה נועדה לשמש כסות לפגיעה בזכויותיו של המשיב או להונאתו. כך גם לא הוכח כי החברה נוהלה תוך נטילת סיכון בלתי סביר, וזאת חרף קביעתו העובדתית של בית הדין האזורי כי החברה נקלעה לקשיים כלכליים. במקרה שלפנינו לא התרשמנו כי אי תשלום הזכויות סוציאליות למשיב מצדיק להרים את מסך ההתאגדות של החברה".

בעניינו, בדומה לעניין טוקו שף, לא הוכח קשר בפועל בין הנתבע 3 לבין הנתבעת 1 ונראה כי הוא כלל לא היו מעורב בניהול העסק. התובעת לא הזכירה את הנתבע 3 כמי שהייתה לה אינטראקציה איתו, כמי שקיבל אותה לעבודה או כמי שקבע את תנאי עבודתה.
מן העדויות שבפנינו התרשמנו כי הנתבע 3 היה רשום כבעל מניות ודירקטור של החברה אך לא שימש ככזה בפועל, אלא החברה נוהלה על ידי בנו שלא נתבע בתיק זה.
נציין, כי התלבטנו האם לאור העובדה שהנתבעת לא שילמה לתובעת שכר מינימום יש מקום להבחין בין ענין טוקו שף לענייננו ואולם, מאחר והתרשמנו כי לא היה כל קשר בין הנתבע 3 לתובעת, אנו סבורים כי ההלכה שנקבעה על ידי בית הדין הארצי בעניין טוקו שף תקפה גם בענייננו.
אשר על כן, הננו דוחים את בקשת התובע להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את הנתבע 3 בחיובי החברה.

סוף דבר
מכל המפורט לעיל – על הנתבעת 1 לשלם לתובעת את הסכומים הבאים:
הפרשי שכר מינימום בסך של 16,360 ₪ ופיצויי הלנה בסך 16,360 ₪.
תשלום שכר חודש פברואר 2015 בסך 1,456 ₪.
פיצויי פיטורים בסך 8,867 ₪ ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים בסך של 3,247 ₪.
פיצוי בגין פיטורים שלא כדין 15,000 ₪.
סך של 7,160 ₪ בגין אי ביטוח פנסיוני.

סך של 4,953 ₪ בגין פדיון חופשה.
דמי הבראה בסך 4,252 ₪.

הנתבעת 1 תישא בהוצאות המשפט ובשכר טרחת עורך דין בסך 15,000 ₪.
סכום ההוצאות נפסק לאור התנהלות הנתבעת ומי מטעמה בדיונים שהתקיימו בבית הדין, כפי שעולה מהפרוטוקולים, אשר גרמו לבזבוז זמן והוצאות מיותרות. כמו כן, לקחנו בחשבון סכום ההוצאות שנפסק את העובדה שהנתבעת לא שילמה לתובעת את הסכומים שלא היו במחלוקת, וזאת על אף התחייבותה לעשות כן.
באשר להוצאות אשר נפסקו לנתבעים 2 ו-4 ובקשת הנתבעים כי התובעת תחויב בהוצאות בגין צירופם לכתב התביעה – לאחר ששקלנו את הטענות אנו סבורים, כי למעשה, לא היו לנתבעים 2 ו-4 הוצאות גבוהות בתיק זה – שכן כתב ההגנה והתצהירים שהוגשו הוגשו בגין כל הנתבעים, כאשר לא הוגש תצהיר מטע מם והנתבע 4 אף לא התייצב לאף דיון בבית הדין וזאת על אף ההנחיות שניתנו. יתרה מכך – הנתבעים אף לא שילמו הוצאות אשר נפסקו על ידי בית הדין.
כאשר באנו לאזן מחד את הנזק שנגרם לנתבעים 2 ו-4 על ידי צירופם לכתב התביעה ומנגד את התנהלותם בדיונים בטרם נמחקו וההוצאות שנגרמו להם – אנו סבורים שיש לבטל את החלטותינו לעניין חיובם בהוצאות ואולם, אין מקום לפסוק הוצאות לטובתם.
הסכומים המפורטים לעיל ישול מו תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישאו ב הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל.
הצדדים רשאים לפנות בערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלת פסק דין זה.
ניתן היום, י"א אייר תשע"ז, (07 מאי 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

נציג עובדים
מר נפתלי פאר

אילת שומרוני-ברנשטיין, שופטת

נציגת מעסיקים
גב' נירה גרין