הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בחיפה סע"ש 13953-11-14

02 יולי 2017

לפני:
כב' השופטת אביטל רימון-קפלן
נציג ציבור (עובדים) מר משה קרבצקי
נציגת ציבור (מעסיקים) גב' נירה גרין

התובע
שגב דאדו, ת.ז. XXXXXX324
ע"י ב"כ: עו"ד יואב הריס
-
הנתבעות

  1. מוקד המודעות הארצי בע"מ, ח.פ. 511989501
  2. מודעות עד חצות - פרסום מטרה בע"מ, ח.פ. 511519662

שתיהן ע"י ב"כ: עו ה"ד משה אליה ועומר נובינסקי

פסק דין

לפנינו תביעתו של מר שגב דאדו (להלן – התובע), כנגד מעסיקותיו לשעבר, חברת מוקד המודעות הארצי בע"מ (להלן – חברת מוקד), וחברת מודעות עד חצות-פרסום מטרה בע"מ (להלן – חברת מודעות), אשר ביחד, ייקראו להלן - הנתבעות, לתשלום פיצויים עבור פיטורים שלא כדין (עקב הפרת חובת השימוע), פיצויים בגין עגמת נפש, הפרשי הפרשות מעסיק לקרן השתלמות, הפרשי הפרשות מעסיק לביטוח מנהלים בגין חלף הודעה מוקדמת, ומענק ביגוד שנתי.

יצוין כי במקור, הוגשה התביעה גם כנגד מר יהושע לניאדו הבעלים ומנכ"ל החברות הנתבעות כאמור לעיל, אך בהסכמת התובע נמחקה התביעה כנגד מר לניאדו בישיבת ההוכחות שהתקיימה בתיק . כך גם בהסכמת התובע, נמחקה התביעה לתשלום דמי חגים שנכללה בכתב התביעה במקור.

העובדות
ואלו העובדות שביסוד המחלוקת נשוא תביעה זו:

1. הנתבעות הינן חברות פרסום פרטיות, אשר הוקמו על ידי מר יהושע לניאדו, הבעלים ומנכ"ל הנתבעות, תחילה במסגרת עוסק מורשה ולאחר מכן התאגדו כחברות.
יצוין, כי חברת מוקד איננה מעסיקה עובדים, אלא היא מנהלת את ענייניה במאוחד (או כלשון הנתבעות: "באיחוד עסקים") עם חברת מודעות, שהיא עצמה מעסיקה עשרות עובדים, וביניהם את התובע, ומפיקה להם תלושי שכר.

2. התובע, יליד 1979 תושב חיפה, הועסק על ידי הנתבעות מיום 10/12/00 ועד ליום 18/9/11, מועד בו פוטר מעבודתו (כפוף לטענת הנתבעות כי למעשה מדובר בהתפטרות).
בהקשר לכך, טענו הנתבעות כי התובע הציב למעסיקיו אולטימטום שלא יכלו לקבל, ועל כן והגם שפוטר על ידי הנתבעות, הרי שהלכה למעשה התפטר מעבודתו.

3. העבודה בנתבעות נחלקת לשני תחומים עיקריים: מחד - תחום המודעות, היינו פרסום מודעות מלל בעיתונים השונים, ומאידך - תחום הפרסום, היינו פרסום ברדיו, בטלוויזיה ובשטחי מדיה שונים, לרבות בשלטי חוצות ובאינטרנט. לכל אחד מתחומים אלו היו אנשי שיווק וסמנכ"ל.

4. התובע החל את עבודתו בנתבעות כעוזר תקציבאי המטפל בלקוחות פרסום מודעות. במשך השנים קודם התובע בתפקידיו, כאשר בתפקידו האחרון בנתבעות שימש כמנהל מכירות ראשי בתחום מודעות שירות. בתפקידו זה, היה התובע אחראי על מודעות שירות למשרדי עורכי דין, משרדי רואי חשבון, וחברות מסחריות ובורסאיות בהיקף של כ-20% מלקוחות הנתבעות.
עבודתו של התובע התבצעה ממשרדי הנתבעות.

5. לטענת התובע, ביום רביעי ה-14/9/11 בשעה 16:00 הוא יצא מהעבודה, על מנת לבקר את גיסתו שאושפזה בבית חולים איכילוב בתל אביב. לדבריו בסמוך לאחר מכן, התקשר אליו מר לניאדו, והתריס בפניו מדוע אינו נשאר לישיבה במשרדי הנתבעות בשעה 17:00. כאשר הסביר למר לניאדו שנסע לבקר את גיסתו, הורה לו מר לניאדו להתייצב לישיבה ועל כן הוא סב על עקביו, חזר למשרדי הנתבעות והשתתף בישיבה שהחלה בשעה 17:00 והסתיימה בשעה 19:00.

6. מכל מקום, לא היה חולק בין הצדדים שמדי שנה נהגו הנתבעות לחלק מתנות לספקיהן וללקוחותיהן לקראת ראש השנה ולקראת פסח. ראש השנה חל באותה שנה ביום 28/9/11, 10 ימים לאחר סיום עבודתו של התובע.

7. עוד אין חולק בין הצדדים, כי קודם לסיום עבודתו של התובע נערכו למצער שתי שיחות טלפוניות בין התובע לבין מר לניאדו, ובסופו של יום לא היה חולק, שהשיחה הטלפונית האחרונה בין השניים נערכה במוצאי שבת ה-17/9/11 וכי בסיומה, הורה מר לניאדו לתובע שלא לבוא יותר לעבודה. עם זאת, הצדדים חלוקים ביניהם לגבי תוכנן של השיחות ומישכן.

8. כך גם חלוקים הצדדים ביניהם, מן הקצה אל הקצה, באשר לעילה לסיום עבודתו של התובע ואופן סיומה.
לטענת התובע בקצירת האומר, הרקע לפיטוריו החל באותה יציאה שלו ביום רביעי ה-14/9/11 בשעה 16:00 לבקר את גיסתו. לדבריו כאמור, מר לניאדו התקשר אליו ותוך שהוא צועק עליו בטלפון בנוכחות שאר העובדים דרש את חזרתו המיידית לישיבה שלא תוכננה מראש והתקיימה כאמור בשעה 17:00, וכך עשה. לדבריו, למחרת ב-15/9/17 מר לניאדו אמר לו בנוכחות עובדים אחרים "תפסיק לעשות לי פרצופים" ובדרכו החוצה בסוף היום אמר לו: "לא כדאי לך להמשיך עם המשחקים שלך".
עוד טוען התובע כי ביום ששי ה-16/9/11, בשעה 14:00 התקשר אליו מר לניאדו והאשים אותו בהאשמות שווא שונות, חלקן "הזויות" כלשון התובע, ובכלל זה הטענה כי נפגע מהתובע שלא שיבח את האוכל שבישל מר לניאדו לעובדים באירוע שהתרחש 5 שנים קודם לכן.
השיחה שלדבריו ארכה כשעה, התנהלה תוך עליות ומורדות, כאשר במהלכה מחד צעק עליו מר לניאדו ומאידך ריכך את הטון ושאל לדעתו כיצד הוא סבור שהמשרד צריך להיראות ולהתפתח בעתיד ואיזה שינוים ראוי לערוך בו.
לדבריו, ברוב בהשיחה מר לניאדו דיבר והוא שתק, ובסיומה ביקש ממנו מר לניאדו להשתנות מהקצה לקצה.
עוד טוען התובע כי למחרת, במוצאי שבת ה-17/9/11 בשעה 22:00 התקשר אליו מר לניאדו פעם נוספת ושאל האם הוא "מתכוון להשתפר ולשנות את התנהגותו החל ממחר", והוא השיב לו "אין לי מה לשנות, זו ההתנהגות שלי במשך 11 שנות עבודתי". בתגובה לכך הודיע לו מר לניאדו: "אם זה כך אין לך מה לבוא מחר אני אכין לך מכתב פיטורים, אין לך מה לבוא לחודש התראה, אני אתן לך תשלום גם בלי שתגיע ואת כל מה שמגיע לך". לטענת התובע המדובר בשיחה שארכה כשתי דקות, במסגרתה פוטר בשרירות וללא שימוע.

9. לעומת זאת, לטענת הנתבעות בקצירת האומר, התובע צמח במהלך עבודתו בנתבעות, וזכה לבית חם ויחס קרוב ואישי לבעלים, בהתאם אף תוגמל התובע ביד רחבה. לדבריהן, בשנים שקדמו לסיום היחסים חל שינוי מערכתי אצל הנתבעות לאור העובדה ששוק תחום המודעות בו עסק התובע הצטמצם, בשל ירידת קרנה של העיתונות המודפסת, ואילו תחום הפרסום (שהיה תחום חדש יחסית) קיבל תשומת לב והשקעת משאבים רבה.
כתוצאה מכך, חל צמצום בכח האדם בתחום זה, שיצר עומס גדול יותר על התובע, מה גם ששינוי זה הביא להידוק נהלי המכירה בנתבעות, לרבות בעסקאות בהן היה התובע מעורב.
לטענת הנתבעות, שינוי מערכתי זה היה לצנינים בעיני התובע, אשר ראה בכך הצרת צעדיו ודרש להסיר את הגבלות ולהורות על תזוזה פיזית ופרסונלית של עובדים בכירים בחברה (מר תומר זינגר – סמנכ"ל שיווק במוקד הפרסום בנתבעות, ומר גיל וייס – סמנכ"ל שיווק מודעות בנתבעות).
מוסיפות הנתבעות וטוענות כי התובע אף ראה במר זינגר איום על מעמדו בחברה, נוצרה אוירה מתוחה במשרד והמתח בין מר זינגר לתובע הלך וגדל, והביא לעימותים, תוך שהתובע מנסה לחבל בעבודתו של מר זינגר ולהסית את מר וויס כנגד מר זינגר.
לדבריהן, בראש השנה נשוא דיוננו הוטלה על מר זינגר המשימה לרכז את חלוקת המתנות לחג, והתובע הודיע למר זינגר כי הוא לא ייקח חלק בחלוקת המתנות. לטענתן עוד, כשבועיים לפני ראש השנה שוחח מר לניאדו עם התובע, אשר לדבריו, הודיעו כי הוא לא ישתתף בחלוקת המתנות, לא יהיה נוכח בישיבה שנועדה לאותו יום, וכי החליט לצאת לחופשה של שבוע לפני ראש השנה. לטענת הנתבעות מר לניאדו השיב לתובע כי הוא מתבקש לשוב לעבודה ולהשתתף בישיבה ואף הוסיף כי הוא אינו מאשר את חופשתו, אך התובע השיב שהוא יצא לחופשה גם אם לא תאושר שכן הוא זקוק לה על מנת לחשב את צעדיו.
מוסיפות הנתבעות וטוענות כי לאחר מספר ימים (לא צוין תאריך מדויק) נערכה עוד שיחה בין מר לניאדו לבין התובע במהלכה דרש התובע את פיטוריו של מר זינגר, הטיח טענות גם כנגד אביו של מר זינגר וכנגד מר וויס, ואיים שאם מר זינגר לא יפוטר, הוא ידאג באופן אישי שצוות המשרד לא ישתף פעולה עמו. עוד נטען כי התובע הבהיר במהלך אותה שיחה שבמידה ולא תיענה דרישתו – אין לו יותר מה לעשות בחברה, ומר לניאדו השיב לתובע כי דרישותיו והתנהגותו אינן עולות בקנה אחד עם דרישות החברה, אולם התובע לא חזר בו מדבריו והשיחה הסתיימה.
מכל מקום, וכפי שבואר לעיל, בסופו של יום התברר מעדותו של מר לניאדו לפנינו, כי הנתבעות אינן חולקות על כך שבמוצאי שבת ה-17/9/11 התקיימה שיחה בין התובע לבין מר לניאדו, שבסופה הודיע מר לניאדו לתובע שלא להגיע לעבודה למחרת.
לטענת הנתבעות, מבחינה מעשית באולטימטום שהציב התובע, ובדרישותיו הדמיוניות והלא סבירות - התפטר התובע בפועל מהחברה ולנוכח התנהלותו החמורה של התובע לא היתה כל ברירה בידי מר לניאדו אלא לסיים את העסקתו של התובע.
יתרה מכך, לטענתן הואיל והלכה למעשה היה זה התובע שהתפטר ולא השאיר לנתבעות כל אפשרות לפעול אחרת, כלל לא היה צורך לקיים לו שימוע. לחילופין טוענות הנתבעות, כי אף אם ייקבע כי היה צורך בקיום שימוע, הרי שבשיחות שקיימו התובע ומר לניאדו עובר לאותה שיחה, מוצתה חובת השימוע כנדרש בפסיקה.

10. כך או כך, למחרת השיחה הטלפונית האחרונה מיום 17/9/11, התייצב התובע ביום א' ה- 18/9/11 במשרדי הנתבעות בשעה 12:00 ומצא את חפציו ארוזים. כך גם קיבל התובע לידיו במועד זה, מכתב פיטורים, בו נאמר כדלקמן:

"הנדון: הפסקת עבודה

בהמשך לשיחתך עם יהושע הרינו להודיעך על הפסקת עבודתך בחברה לאלתר.
אנו מאחלים לך הצלחה בהמשך דרכך."

על מכתב הפיטורים חתום מר עוז אדרי – כסמנכ"ל חברת מודעות, אך המכתב נושא לוגו של חברת מוקד וחותמת של חברת מודעות.

11. עם סיום עבודתו בנתבעות, קיבל התובע במשכורת חודש ספטמבר 2011 מאת הנתבעות, תשלום עבור הבראה בסך של 3,650 ₪; עבור הודעה מוקדמת בסך של 10,447 ₪, ועבור פדיון 75.79 ימי חופשה בסכום כולל של 66,088 ₪.

זאת ועוד, במשכורת חודש אוקטובר 2011 קיבל התובע מהנתבעות, סכום נוסף של 7,000 ₪ עבור חלף הודעה מוקדמת.

לציין כי הגם שהצדדים לא דקו פורתא לגבי סכום פיצויי הפיטורים ששולם לתובע ולא הוצגו אסמכתאות לעניין תשלום זה – הרי שלא היה חולק ביניהם כי שולמו לתובע פיצויי פיטורים על ידי הנתבעות ודמי הודעה מוקדמת, והתובע לא השיג על הסכומים ששולמו לו בגין רכיבים אלו.

12. להשלמת הרקע הכללי, יוער כי כחודשיים לאחר שסיים את עבודתו בנתבעות, החל התובע לעבוד בחברת אדגו תקשורת בע"מ (להלן – אדגו), וכעבור שנתיים פוטר מחברת אדגו והחל לעבוד כעצמאי.
ודוק, עוד קודם להגשת התביעה שבנדון, הגיש התובע ביום 22/7/12, תביעה זהה כנגד הנתבעים לבית דין זה, בתיק סע"ש 40094-07-12 בפני כב' השופט חסן. הצדדים הסכימו על העברת המחלוקת להליך של גישור חיצוני, ואולם, הואיל והצדדים לא הגיבו לאורכות שניתנו להם להגשת הסכם פשרה, הורה בית הדין ביום 2/2/14 על מחיקת התביעה שהגיש התובע, ללא צו להוצאות.
בקשת התובע מיום 9/2/14 להורות על ביטול המחיקה - נדחתה, תוך שנקבע כי ככל שהליכי הגישור לא יעלו יפה בין הצדדים, פתוחה בפני התובע האפשרות להגיש תביעה חדשה לבית הדין, כפי שעשה עם הגשת תביעה זו.

13. עוד יוער כי ביום 19/7/12 הגישה חברת מוקד תביעה כנגד התובע וחברת אדגו לבית המשפט המחוזי בחיפה (תיק ת"א 38938-07-12), בעילות של גניבת עין, תיאור כוזב, התערבות לא הוגנת לפי חוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999; הטעייה, לפי חוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981; פגיעה בפרטיות על פי חוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981 ופרסום לשון הרע, לפי חוק איסור לשון הרע תשכ"ה-1965, וזאת בקשר עם אירועים שהתרחשו לאחר סיום עבודתו של התובע בנתבעות ותחילת עבודתו באדגו (להלן – התביעה במחוזי).
התביעה כנגד אדגו הסתיימה בהסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, לפיו נדחתה התביעה כנגד אדגו, ללא צו להוצאות, ואילו התביעה כנגד התובע שבנדון נמשכה.

14. לאחר השלמת סיכומי התשובה בתיק זה, הגישו הנתבעות הודעה לבית הדין, בה הודיעו כי ביום 20/12/16 ניתן פסק דין בתביעה במחוזי וצירפו את פסק הדין. בהודעה טענו הנתבעות כי להכרעה בפסק הדין הנ"ל יש השלכות על נסיבות סיום העסקתו של התובע, ומכאן חשיבותו לחקר האמת בתיק זה.
ההודעה הועברה לתגובת התובע שטען כי יש לסלק על הסף את הודעת הנתבעות, ולחילופין לגופה, ולחייב את הנתבעות בהוצאות לדוגמא לטובת אוצר המדינה.

בהחלטת אב"ד המותב מיום 4/1/17 נקבע כי הכרעה בטענותיהם אלו של הצדדים, תינתן במסגרת פסק דיננו שבנדון, ועל כך יידון להלן בהמשך.

עיקרי המחלוקות בין הצדדים

כפי שנקבע בדיון המוקדם מיום 30/3/15 במעמד הצדדים, הפלוגתאות בתיק זה הן:

15. האם כטענת התובע, הוא פוטר מעבודתו בנתבעות לאלתר מבלי שנערך לו שימוע, ובשרירות לב, או שמא, כטענת הנתבעים, התובע הציב אולטימטום לנתבעים באופן שלא יכלו לקבלו ועל כן והגם שלכאורה פוטר, הרי שהלכה למעשה התפטר מעבודתו.

בכפוף להכרעה באמור לעיל, האם התובע זכאי לפיצויים בגין עוגמת נפש ולפיצויים בגין הפרת חובת השימוע ואם כן, באילו סכומים?

16. האם כטענת התובע, החל משנת 2006 נפתחה לו קרן השתלמות, או שמא, כטענת הנתבעים, המדובר בבונוס חד פעמי שהופקד לקרן השתלמות ולא היתה כל הסכמה על פתיחת קרן השתלמות.

בכפוף להכרעה באמור לעיל, האם התובע זכאי להפרשי הפרשות מעביד לקרן השתלמות, כנתבע על ידו, או לכל חלק מהסכום שנתבע?

17. האם התובע זכאי לשווי הפרשות המעסיק לביטוח מנהלים, בגין חלף הודעה מוקדמת ששולמה לו ואם כן, באיזה סכום.

18. האם התובע זכאי ל"דמי ביגוד שנתי" כנתבע על ידו, או שמא, כטענת הנתבעים, המדובר בטובת הנאה שניתנה בסוף כל שנה בגין השנה הבאה?

דיון והכרעה

19. מטעם התובע הוגש תצהיר עדות ראשית של התובע.

מטעם הנתבעות הוגשו תצהירי עדות ראשית של מר לניאדו, של מר תומר זינגר – סמנכ"ל שיווק במוקד הפרסום בנתבעות, ושל מר גיל וייס – סמנכ"ל שיווק מודעות בנתבעות.

התובע והמצהירים מטעם הנתבעים נחקרו בחקירה נגדית על תצהיריהם, לפנינו.

20. בטרם נפנה לדון במחלוקות לגופן, מן הראוי לציין כי לאחר הגשת תצהירי עדות ראשית מטעם הנתבעות, הוגשה בקשת התובע להורות על מחיקת סעיפים מתצהירי הנתבעות הנ"ל.
אשר לבקשה למחיקת סעיפים מתצהיריהם של מר זינגר ומר וויס, נטען כי מבוקש למחוק סעיפים המהווים עדות סברה ו/או עדות מפי השמועה.
אשר לבקשה למחיקת סעיפים מתצהירו של מר לניאדו, התבקשה מחיקתם של סעיפים בהם התייחס מר לניאדו לאירועים ולנסיבות נשוא התביעה במחוזי, וזאת בהעדר רלוונטיות ומפאת חריגתם מגדר הפלוגתאות שנקבעו בתיק זה.

21. לאחר קבלת תגובת הנתבעות לבקשה, ניתנה החלטת אב"ד המותב מיום 24/9/15 שבה נדחתה הבקשה למחיקת סעיפים מתצהיריהם של מר זינגר ומר וויס.
לעומת זאת, הבקשה למחיקת סעיפים מתצהירו של מר לניאדו, התקבלה. לעניין זה הובהר בהחלטת בית הדין כי הצדדים בתיק זה חלוקים בקשר עם נסיבות סיום עבודתו של התובע במוקד, דהיינו האם, כטענת התובע, הוא פוטר מעבודתו לאלתר מבלי שנערך לו שימוע, בשרירות לב, או שמא, כטענת הנתבעות, התובע הציב אולטימטום לנתבעים באופן שלא יכלו לקבלו ועל כן והגם שלכאורה פוטר, הרי שהלכה למעשה התפטר מעבודתו, ובהתאם לכך הוגדרו הפלוגתאות בתיק זה. לעומת זאת הטענות נשוא התביעה במחוזי, התרחשו לאחר סיום עבודתו של התובע בנתבעות, ולאחר עיון בסעיפים שמחיקתם התבקשה, לא נמצאה כל רלוונטיות בין האירועים שהתרחשו לאחר סיום עבודתו של התובע, כפי שפורטו בהרחבה רבה בתצהירו של מר לניאדו לבין השאלות האמיתיות הטעונות הכרעה בתיק זה ואשר עניינן באירועים שקדמו לסיום עבודתו של התובע נשוא המחלוקת בתיק זה.
כך גם צוין בהחלטת בית הדין כי כעולה מתצהירו של מר לניאדו, הרי שבכל מקרה טענות חברת מוקד כנגד התובע בכל הנוגע לאירועים שהתרחשו לאחר סיום עבודתו, מתבררות לגופן בפני בית המשפט המחוזי בחיפה נכון לעת הזו, כך שגם מטעם זה, אין כל מקום או הצדקה לקיים בירור עובדתי מקביל באותן טענות במסגרת הליך זה, בפרט כך שעה שהבירור אינו רלוונטי לשאלות הטעונות הכרעה בתיק זה, ובפרט כך שעה שמדובר בתשתית עובדתית רחבה ומורכבת ביותר, שכאמור אינה דרושה לשם הכרעה בשאלות הטעונות הכרעה בתיק זה.
אי לכך נעתר בית הדין למבוקש בכל הנוגע לתצהירו של מר לניאדו והורה על מחיקת סעיפים 8, 10-16, 28, 33-34 ו-36 לתצהירו של מר לניאדו.
לאור התוצאה בבקשה, לא הוטלו הוצאות בגין בקשה זו.

22. יצוין כי לטענות דומות, נדרש בית הדין פעם נוספת במסגרת בקשתו של התובע להורות על מחיקת סעיף 7 לסיכומי הנתבעות. בסעיף זה לסיכומיהם תחת הכותרת " טענות סותרות בהליכים שונים ודפוס התנהלות זהה", חזרו הנתבעות על טענותיהן לגבי התנהלות זהה מצד התובע כלפי חברת אדגו, אליה עבר לאחר סיום עבודתו אצל הנתבעות 2-3, כפי שהתבררה בעבר בפני בית הדין האזורי בתל אביב, וכן התייחסו לטענותיו של התובע לגבי השכר " הגבוה" שהשתכר לטענתו אצל הנתבעות, תוך הפניה לדברים שטען בבית המשפט המחוזי ובבית הדין האזורי בתל אביב.
בהחלטת אב"ד המותב מיום 18/8/16 צוין כי כבר בהחלטה מיום 24/9/15 נעתר בית הדין לבקשה למחיקת סעיפים מתצהירו של מר לניאדו, וכי אין מקום לחזור פעם נוספת על החלטה מפורטת שכבר ניתנה. על כן נקבע כי אותו חלק לסעיף 7 לסיכומי הנתבעות שעוסק בהתנהלות התובע לאחר סיום יחסי העבודה אצל הנתבעות, יימחק. עם זאת באשר לחלק הנוגע לגובה שכרו של התובע, נקבע שכל שביקשו הנתבעות הוא להפנות לדברים שטען התובע בהליכים אחרים ולהשוותו לנטען בתיק זה. אי לכך הותר חלק זה על כנו, וניתנה לתובע זכות להגיש סיכומי תשובה בסוגיה זו בלבד.
בנסיבות העניין ולאור תוצאות ההחלטה, לא נפסקו הוצאות בבקשה זו.

23. ואשר להודעת הנתבעות אליה צורף פסק הדין בתביעה במחוזי – הרי שכאמור לטענת הנתבעות בהודעתן, יש להכרעת הדין בפסק הדין בבית המשפט המחוזי השלכות על נסיבות סיום העסקתו של התובע. לדבריהן הקביעות בהכרעת הדין בבית המשפט המחוזי ביחס להתנהלותו של התובע מהוות המשך ישיר להתנהלותו של התובע קודם לסיום עבודתו בנתבעות וייתכן שהיוו את הגורם לאולטימטום שהציג התובע לטענתן, לנתבעות. לטענת הנתבעות חקר האמת והרצון שלא ייקבעו קביעות עובדתיות שונות מצדיק ליידע את בית הדין בהכרעת בית המשפט המחוזי.

מנגד לטענת התובע, זו הפעם השלישית שבה הנתבעות מבקשות לחרוג מהפלוגתא שהוגדרה על ידי בית הדין, ולהפר את החלטת בית הדין שקבע כי מדובר בעניינים שאינם רלווונטיים לתביעה זו. מוסיף התובע וטוען כי הנתבעות השתהו שיהוי רב בהגשת סיכומיהן ורק לפנים משורת הדין הוארך להן המועד להגשת הסיכומים, כך שלא יתכן כי השתהות זו תאפשר להן להגיש הודעות לאחר שכבר הסתיימה הגשת הסיכומים בתיק. מכל מקום, התובע מציין כי הנתבעות הציגו את נימוקי פסק הדין של בית המשפט המחוזי באופן חלקי.

24. צודק התובע בטענתו כי סוגיה זו כבר הוכרעה בהחלטת אב"ד המותב מיום 24/9/15, עליה חזר בית הדין בהחלטה מיום 18/8/16.
זאת ועוד, עיון בפסק הדין שצורף להודעת הנתבעות, לגופו, מעלה כי אכן כל כולו עוסק באירועים שהתרחשו לאחר סיום עבודתו של התובע בנתבעות, ואין בו כל התייחסות לאירועים שקדמו לסיום עבודתו של התובע נשוא תובענה זו, כך שמחד אין בו כדי לסייע לחקר האמת בתיק זה, ומאידך לא היה כל חשש שייקבעו קביעות עובדתיות שונות.
זאת ועוד, גם לסברת הנתבעות בסיכומיהן לפיה ייתכן שהאולטימטום שהציב התובע הוא חלק ממהלך מתוכנן שנועד להכשיר את הקרקע לקראת עזיבה לחברת אדגו, לא נמצאו תימוכין בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, ובכל מקרה, על מנת להעלות סברה זו, לא היה כל צורך לחזור ולהפנות להליך בבית המשפט המחוזי ולפסק דינו של בית המשפט המחוזי, זאת, משלא היה חולק לגבי העובדות שביסוד סברה זו, היינו כי התובע עבר לעבוד בחברת אדגו כעבור חודשיים מסיום עבודתו בנתבעות וכי חברת מוקד הגישה כנגדו וכנגד חברת אדגו תביעה לבית המשפט המחוזי בעילות שונות ובין היתר עילות לפי חוק עוולות מסחריות, וחוק הגנת הפרטיות.
הנה כי כן, בסופו של יום לא מצאנו כל הצדקה להגשת פסק דינו של בית המשפט המחוזי לתיק זה.
אשר לסוגיית ההוצאות שהתבקשו, עניין זה יישקל בסוף פסק הדין, במסגרת פסיקת ההוצאות בתיק זה בכללותו.

25. אחר קביעותינו אלו, נפנה להלן בתובענה לגופה ותחילה למחלוקת בין הצדדים באשר לאופן סיום עבודתו של התובע.

אופן סיום עבודתו של התובע
26. כמבואר לעיל, לטענת הנתבעות, מבחינה מעשית בדרישותיו הדמיוניות והלא סבירות של התובע הוא התפטר בפועל מעבודתו, שכן הוא ידע שלא ניתן לקבל את התנהלותו ודרישותיו, ולדבריהן, לנוכח התנהלותו החמורה של התובע, לא היתה כל ברירה בידי מר לניאדו אלא לסיים את העסקתו של התובע.
לטענתן, על אף שהאולטימטום שהציב התובע הביא בפועל לסיום העסקתו, ועל אף שהדבר דומה יותר להתפטרות, שולמו לתובע, לפנים משורת הדין, ללא כל חובה בהסכם, נוהג או דין כלשהו, פיצויי פיטורים מלאים, לרבות תשלום חלף הודעה מוקדמת.

27. מנגד כאמור, לטענת התובע הוא פוטר מעבודתו באופן שרירותי, לאחר שיחה שארכה שתי דקות עם מר לניאדו וללא שקוים לו כל שימוע.
לדבריו, הוא לא ביקש כל העלאת שכר ואף לא הציב לנתבעות כל אולטימטום, וכפי שניתן להיווכח מגירסאותיו הפתלתלות של מר לניאדו, מעולם לא היתה כל "שיחת אולטימטום" כביכול בינו לבין מר לניאדו. לדבריו, לא היה כל סכסוך בינו לבין מר זינגר והוא אף לא איים שיצא לחופשה, דבר המעיד על כך שלא הייתה כל עילה וסיבה לפיטוריו, אלא הוא פוטר כלאחר יד על ידי מר לניאדו, במפגן כוח מצד מעסיק כוחני ושתלטני, או כלשונו של התובע בתצהירו "בוס בריוני", תאב שליטה וכפייתי".

28. נקדים ונאמר, כי אין בידינו לשעות לטענת הנתבעות לפיה בנסיבות כמתואר על ידן יש לראות את התובע כמי שהתפטר מעבודתו.
נראה כי בעניין זה נתפסו הנתבעות לכלל טעות במשמעות שהן מייחסות לאקט הפיטורים וההתפטרות במשפט העבודה, ונבאר טעמינו להלן.

29. בדוננו בשאלה מי מבין שניים - עובד או מעסיק - הביא את יחסי העבודה לכלל סיום, נפסק, כי:
"עת מדובר בחוזה עבודה, ועת ב"ביטול" חוזה מדובר, ולא באירועים ומצבים אחרים שיכול ויביאו חוזה - כל חוזה לידי גמר - יכול וה"ביטול" יהיה על ידי המעביד, ואזי בפיטורים ידובר, ויכול ויהיה על ידי העובד, ואזי בהתפטרות מדובר"

[ראה: דב"ע שם/116-3 שלום סלמה - מדינת ישראל, פד"ע י"ב, 375).
בהתאם לכך נפסק לא אחת, כי ניתוק קשר העבודה, בין על ידי פיטורים ובין על ידי התפטרות, מחייב הבעת כוונה חד-משמעית מאת המעביד או מאת העובד לעשות כן [ראה: דב"ע נה/122-3 טהאה זבון – נפתלי מוצניק פד"ע כט', 228 ].
מכל מקום, היסוד, הן של פיטורים והן של התפטרות, הוא שהצד הפועל נתן ביטוי שאינו משתמע לשתי פנים לכוונתו להביא את יחסי עובד-מעביד, הקיימים בין השניים, לידי גמר [ראה: דב"ע נא/1-3 מפעלי ים המלח בע"מ נ' שיינין,פד"ע כב, 271].
עוד נפסק בהקשר לכך, כי:
"משאומר מעביד לעובד, כי 'אין לך יותר מה לעשות במקום העבודה' וכי 'הוא יכול ללכת', פשיטא שהוא מפטרו; כשם שפשיטא הוא שעובד מתפטר באומרו: 'אני עוזב את מקום העבודה ולא אבוא יותר לכאן'. אלא מאי? יש והדברים נאמרים ללא כוונה לתוצאה...
...משנאמרים דברים בעידנא דריתחא והצד השני מקבלם כפשוטם, תמיד נתונה למי שאמר את אשר אמר, האפשרות תוך זמן סביר להעמיד את הצד השני על כוונתו האמיתית"
[ראה: דב"ע לה/3-41 יעקב היגר - דינה שוורץ, פד"ע ז', 24].

30. בענייננו, מתוך גרסת הנתבעות עצמן, ברי שלא מדובר בסיום יחסי העבודה בדרך של התפטרות, שכן ממה נפשך – גם נקבל את גרסתן העובדתית של הנתבעות במלואה (ואיננו קובעים בשלב זה שכך), הרי שאף לשיטת הנתבעות היה זה מר לניאדו שבחר לסיים את קשר העבודה בין הצדדים, נתן ביטוי שאינו משתמע לשתי פנים לכוונתו להביא את יחסי העבודה הקיימים בין הצדדים לידי גמר, וזאת הן בדבריו לתובע ביום 17/9/11 והן במכתב הפיטורים מיום 18/9/11. כך גם אין כל טענה כי מר לניאדו חזר בו מכוונה זו, בשום שלב.

טענותיהן של הנתבעות לגבי הסיבות שהביאו את מר לניאדו לפטר את התובע, יכולות לכל היותר להוות טעמים להצדקת הפיטורים, או אף במקרים מסוימים נימוקים לשלילת פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת מעובד שפוטר, אך אין בהן, אפילו יוכחו כולן כנכונות (ואיננו קובעים בשלב זה שכך), כדי להפוך אקט מובהק ונחרץ של פיטורים, כפי המקרה בענייננו, לאקט של התפטרות.

31. ודוק, בפסקי הדין אליהן הפנו הנתבעות בסיכומיהן אין כדי לשנות מן האמור לעיל או כדי לסייע לנתבעות, ולו מן הטעם שבכל אותם מקרים שנדונו כאמור, לא דובר בנסיבות בהן הודע לעובד על הפסקת עבודתו והוצא לו מכתב פיטורים, תוך שהמעסיק נהג כלפיו כמפוטר, כפי המקרה בענייננו, אלא בנסיבות בהן לא הובעה כוונת סיום יחסי עבודה מפורשת ובית הדין נדרש ללמוד מתוך התנהלות הצדדים בפועל, האם דובר בפיטורים או בהתפטרות.
לא זו אף זו, בעניין דב"ע ( ארצי) ל/3-6 שמואלי - שרייר, אליו הפנו הנתבעות, דחה בית הדין הארצי טענה דומה לזו שבעניינו שהעלה המעסיק שם, וקבע כי בצדק קבע בית-הדין האזורי באותו מקרה שהמשיבה פוטרה מהעבודה ואין לראותה כמי שהתפטרה.

בדב"ע ( ארצי) ל/3-18 בנצילוביץ – " אתא" חברה לטכסטיל בע"מ, אליו הפנו הנתבעות, דובר בנסיבות בהן בקשתו הנוספת של העובד להארכת חופשה נדחתה במפורש על ידי המעסיק והוא נדרש לחזור לעבודה, אך לא עשה כן. רק לאחר שנתיים ביקש להשיבו לעבודה. דעת הרוב בבית הדין הארצי קבעה באותו מקרה כי התנהלות העובד כמו גם הדיבור על התפטרות במכתב מועצת הפועלים שללא ספק נכתב על דעת העובד – מלמדים על התפטרותו של העובד ולא על פיטוריו, הגם שהעובד ראה את התפטרותו כהתפטרות " שלא מרצון".

וכך גם בפסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב בס"ע ( ת"א) 41112-02-12 דנה טל - ברנועם ושות' בע"מ, אליו הפנו הנתבעות, נפסק על יסוד ההלכה כפי שבוארה לעיל, כי עלה בידי התובעת שם להוכיח שעבודתה הופסקה ע"י הנתבעת.

32. הנה כי כן, ואם ניתן ללמוד מפסקי הדין אליהם הפנו הנתבעות, לענייננו, הרי שניתן ללמוד את ההיפך מסברת הנתבעות, והוא שבענייננו התובע פוטר על ידי מר לניאדו, ולא ניתן לראות את סיום היחסים כהתפטרות.

אי לכך ולהסרת כל ספק, אנו קובעים כבר בפתח הדברים, כי התובע פוטר מעבודתו. שאלה נפרדת היא כאמור, האם בנסיבות פיטוריו של התובע הוא זכאי לפיצוי בגין נזק ממוני עקב פיטורים ללא שימוע ובגין נזק לא ממוני (עוגמת נפש) עקב האופן בו פוטר, או שמא כטענת הנתבעות בנסיבות פיטוריו של התובע, לא היה טעם או מקום לערוך לתובע שימוע, ממילא לא נגרמה לו עגמת נפש, ולחילופין, ואף אם ייקבע כי היה צורך בקיום שימוע, הרי שבשיחות שקיימו התובע ומר לניאדו מוצתה חובת השימוע כנדרש בפסיקה.

33. משזו קביעתנו, נפנה להלן לדון בטענותיו של התובע לפיטוריו תוך הפרת זכות השימוע, אך בטרם נעשה כן, נפנה להלן לקבוע את התשתית העובדתית ביחס להשתלשלות העניינים שהובילה לפיטורי התובע, כפי שהוכחה לפנינו.

השתלשלות העניינים שקדמה לפיטורי התובע.
34. כמבואר לעיל, למול גרסתו של התובע התולה את הרקע לפיטוריו בהתנהלות שרירותית וכוחנית של מר לניאדו, על רקע חילופי דברים בין השניים לאחר האירוע מיום 14/9/11, הציגו הנתבעות תשתית עובדתית רחבה ביותר שקדמה ליום 14/9/11, כדי להוכיח שבשיחותיהם האחרונות של התובע ומר לניאדו, הציג התובע למר לניאדו אולטימטום שלא הותיר לו ברירה אלא לפטרו.

35. הואיל והנתבעות לא ערכו פרוטוקול של השיחות שקוימו בין התובע לבין מר לניאדו עובר לסיום עבודתו (כפי שמצופה ממעביד לעשות), ולנוכח הפערים האדירים בין גרסאות התובע ומר לניאדו הן לגבי מספר השיחות שהתקיימו והן לגבי תוכנן – אין זאת אלא שבעניין מהותי זה, המדובר בנסיבות של "מילה כנגד מילה", ואין מנוס אלא לבחון את גרסאותיהם של התובע מחד ומר לניאדו מאידך באשר להשתלשלות העניינים שהובילה לסיום עבודתו של התובע.

36. אי לכך נפנה להלן לבחון את גרסאותיהם של התובע ושל מר לניאדו בעניין זה, אך בטרם נעשה כן, ראוי לציין כי במכתב הפיטורים הלקוני שהוצא לתובע על ידי הנתבעות, לא נאמר דבר וחצי דבר באשר לעילה לפיטורי התובע, לא כל שכן שלא נטען כי נוכח האולטימטום שהציב התובע לא היה מנוס מלסיים את עבודתו, וכאמור, אף שולמו לתובע פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת מלאה (לשיטת הנתבעות לפנים משורת הדין).

המדובר במסמך שהוצא על ידי הנתבעות בזמן אמת, ולפחות על פני הדברים תוכנו הלקוני כמו גם העובדה ששולמו לתובע פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת מבלי לציין כי מדובר בתשלומים לפנים משורת הדין, עולים בקנה אחד, דווקא עם גרסת התובע בדבר פיטורים שרירותיים וגחמניים לאלתר.

יצוין כי גם בסמוך לאחר פיטורי התובע, לא נשלח אל התובע מכתב נוסף המפרט את הסיבה לפיטוריו או אפילו את העובדה שחרף התנהגותו הנטענת משולמים לו פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת לפנים משורת הדין. למעשה הפעם הראשונה שבה הועלו טענות אלו של הנתבעות על הכתב היתה בתשובת ב"כ הנתבעות מיום 26/3/12 לפנייתו של ב"כ התובע מיום 14/3/12, שבה הלין על פיטוריו השרירותיים של התובע, ללא שימוע.

37. משאלו הם פני הדברים, נפנה להלן לבחון, האם חרף מחדלן זה של הנתבעות כאמור, הוכיחו הנתבעות את הסיבה הנטענת על ידן לסיום עבודתו של התובע במועד שבו בוצעו, ואת השתלשלות העניינים שלשיטתן הובילה לכך.

38. אשר לשיחות שהתקיימו בין התובע לבין מר לניאדו והובילו לסיום עבודתו של התובע, הרי שכאמור, התובע תחם את מסכת האירועים שהובילה לפיטוריו, לארבע שיחות מוגדרות ומובחנות, כדלקמן:
- שיחה טלפונית מיום רביעי ה-14/9/11 אחר הצהריים שבה מר לניאדו התקשר אליו והורה לו לחזור למשרד.
- שיחה נוספת, למחרת היום ב-15/9/17 במשרדי הנתבעות שבה לדברי התובע, מר לניאדו אמר לו בנוכחות עובדים אחרים "תפסיק לעשות לי פרצופים" ו- "לא כדאי לך להמשיך עם המשחקים שלך".
- שיחה טלפונית ממושכת ביום ששי ה-16/9/11, בשעה 14:00 במסגרתה האשים מר לניאדו את התובע בהאשמות שונות.
- שיחה טלפונית ממוצאי שבת ה-17/9/11, שאף אותה יזם מר לניאדו ובסופה פוטר התובע.

39. בחקירתו הנגדית לפנינו, נחקר התובע ממושכות על גרסתו זו לגבי השתלשלות העניינים והשיחות שהובילו לסיום עבודתו, והיא לא נסתרה.

כך למשל, כאשר נשאל התובע לגבי אותן שיחות שטען לקיומן, העיד נכוחה:
"ש. אתה מתאר מס' שיחות בתצהירך שהובילו לסיום העסקתך, לפי מה שאני מבין ממך יהושוע הסתובב לו בורג והוא החליט יום בהיר אחד, לפני ראש השנה, כשאתה אומר בעצמך שהיו ימים לחוצים ועבודתך היתה סופר לחוצה להעיף אותך לכל הרוחות, זו גרסתך?
ת. אני לא יודע אם הסתובב לו בורג, כי אני לא פסיכולוג, מה שאני יודע זה שהוא רצה להפגין מפגן כוח עוצמתי מול כל העובדים ואני ביום רביעי, שלושה ימים לפני שפוטרתי, יצאתי, הבחור עמד באמצע המשרד והתחיל לקלל אותי ואמר שאני חייב לחזור ולא מעניין אותו מה יהיה, כדי שכולם ישמעו שהוא צועק עלי" (ראה עדותו: בעמ' 6 לפרוטוקול ש: 16-22).

וכך כאשר עומת התובע עם גרסת הנתבעות לפיה הבהיר למר לניאדו שלא יחלק מתנות בחג והוא אינו מתכוון להגיע לעבודה, העיד:
"ש. ובחג הספציפי הזה אתה אמרת ליהושוע שאתה לא מחלק מתנות, נכון?
ת. לא אמרתי דבר כזה.
ש. נחזור לשיחה שסיפרת שהיתה ב-16:00, ואני אומר לך שהשיחה היתה בערך ב-14:00, יהושוע התקשר אליך ושאל איפה אתה, יש פגישה היום בשבע של התנעת התהליך של חלוקת מתנות, נכון או לא נכון?
ת. לא נכון.
ש. ואני אומר לך שאמרת לו שאתה נוסע ואתה לא מתכוון להגיע גם עד אחרי החג?
ת. לא נכון, שקר גדול" (ראה עדותו: בעמ' 7 לפרוטוקול ש: 26-31).

גם ביחס לטיבה של השיחה מיום שישי ה-16/9/11, העיד התובע:
"ש. אתה מתאר שיחה שהיתה ב-16.9.11 ביום שישי, סעיף 16 לתצהירך, כמה זמן ארכה השיחה הזאת, דקה, שתיים, חצי שעה, שלוש שעות?
ת. עד שעה אני מעריך.

ש. ובשיחה הזאת אני מבין שאמרת ליהושוע איך אתה חושב שצריך להיראות המשרד, נכון?
ת. נשאלתי כל מיני שאלות לגבי, רוב השיחה יהושוע דיבר, כשנשאלתי שאלות במסגרת כל מיני שאלות של מנהל אז עניתי.
ש. מי המנהל, אתה או יהושוע ?
ת. יהושוע
לשאלת בית הדין מה בדיוק נשאלתי ומה בדיוק עניתי, אני משיב שהוא שאל אותי על התפקוד של עובדים מסוימים במשרד, על מקומות ישיבה, האם אני חושב שהמתנה לחג תצליח, זאת אומרת מחלקים אותה אם לקוחות יאהבו אותה, האם יש דברים שאפשר לעשות, נוספים , על מנת שהמכירות יעלו במשרד.
לשאלת בית הדין האם נשאלתי לגבי תומר, אני משיב שהוא שאל אותי לגבי תומר ותפקודו ולגבי אביו של תומר שעבד גם במשרד. התשובה שלי היתה שלפי דעתי השיתוף פעולה בין אביו של תומר לבין גיל וייס לוקה בחסר. גיל וייס הוא בחור שעבד בתפקיד מקביל לתומר.
לשאלת בית הדין, יהושוע לא שאל אותי על גיל וייס עצמו. כיוון שאביו של תומר היה מתאם מכירות, הוא היה מתאם להם את הפגישות.
ש. את כל זה הוא שואל אותך ואתה עונה והשיחה מאוד שלווה?
ת. לא, כפי שתיארתי בתצהיר, השיחה עלתה לטונים גבוהים ואחרי זה ירדה לטונים נמוכים יותר. היא התחילה גם בכך שיהושוע טען שלא החמאתי לזה שהוא בישל אוכל טעים, שאני היחיד שלא נתתי לו מחמאות.
ש. אולי בעידנא דריתחא אתה אמרת שצריך להעיף את עוז ואורן " שני הליצנים האלה לא יחליטו אם לאשר לי או לא לאשר לי לפרסם מודעה"?
ת. זה שקר. לא דיברתי עליהם בכלל ולא ביקשתי להעיף אותם.
ש. אז אני מבין שיהושוע שאל אותך שאלות כלליות איך אתה רואה את המשרד ובזה הסתיימה השיחה נכון?
ת. לא. השיחה ארכה כ-40 דקות, יהושוע כל הזמן התלונן על דברים שעשיתי ועל חלק מהדברים לא עניתי. את רוב השיחה הוא ניהל, הוא שלט בשיחה.
ש. מה הוא אמר לך, איזה תלונות היו לו כלפיך?
ת. שלא החמאתי לו על האוכל, שאני חוצפן שרציתי לצאת לאיכילוב ויש הרבה עבודה, כל מיני דברים כאלה ואז פתאום אחרי שהוא שואל שאלות, הוא שואל אותי מה דעתי שצריך לעשות במשרד. מתוך 40 דקות, 38 דקות הוא דיבר" (ראה עדותו: בעמ' 8 לפרוטוקול ש: 1-32).

ובהמשך כאשר נשאל לגבי השיחה ממוצאי שבת, העיד התובע:
ש. למחרת אתה אומר שהיתה שיחה נוספת, שכמה זמן נערכה?
ת. לא יותר מ-2 דקות.
ש. ויהושוע אני מבין אומר לך האם אתה מתכוון לשפר את התנהגותך ממחר, נכון, מה ענית לו?
ת. אין לי מה לשפר, זו ההתנהגות שלי במשך 11 שנה" (ראה עדותו: בעמ' 9 לפרוטוקול ש: 3-6).

והוסיף לאחר מכן:
"ת. ביום שישי השיחה הסתיימה, אתה בטח מכיר את יהושוע, הוא אמר טוב, שבת שלום ומקווה שתשתפר ונדבר. כך הסתיימה השיחה ביום שישי. אז ביום שבת בשעה 22:00, הוא התקשר אליי מהנייד שלו, שמעתי שהוא ברכב, שאל מה המצב אמרתי לו בסדר, הוא שאל נו החלטת להשתפר, אמרתי לו שאין לי מה להשתפר זו ההתנהגות שלי כל הזמן, אני כבר עובד אתך 11 שנה. הוא אמר שאם זה כך אין לי מה לבוא מחר, הוא יתן לי את כל מה שמגיע לי ושאני מפוטר" ( ראה עדותו: בעמ' 9 לפרוטוקול ש: 12-17).

40. במובחן מגרסת התובע שהיתה בהירה, עקבית ומוגדרת, לרבות תאריכים מדויקים ואף שעות שבהן התרחשו האירועים כנטען על ידו, הרי שגרסתו של מר לניאדו בתצהירו, הועלתה באופן כללי ללא ציון מועדים או תקופות בהן אירעו האירועים הנטענים, באופן שהיקשה על בחינתה ואימותה. אפילו בסעיף 21 לתצהירו, שהוא הסעיף היחיד בו ננקב תאריך, נקט מר לניאדו בביטוי " ביום 15 לחודש ספטמבר, או בסמוך לכך".

ודוק, במסגרת תצהירו לא כפר מר לניאדו במפורש בשיחה מיום 14/9/11 או באירוע שבו נדרש התובע לחזור לעבודה כטענת התובע, הגם שלא אישר את דבר קיומה.

41. מכל מקום, בנוגע להשתלשלות העניינים שקדמה לסיום עבודתו של התובע תיאר מר לניאדו בסעיף 7 לתצהירו, באופן כללי את הרקע לסיום עבודתו של התובע והצהיר כי ערב ראש השנה ( תקופה לחוצה ואינטנסיבית אצל הנתבעות) דרש התובע לבצע שינויים באיוש המשרות בחברה ( לרבות שינוי של בכירים ממנו) והבהיר כי במידה ודבר זה לא יקרה, אין לו מה " לחפש" בחברה. מר לניאדו מצא לנכון להוסיף בסעיף זה כי: "ערב ראש השנה" כוונתי לימים ספורים לפני ראש השנה ולא יום ראש השנה עצמו".

42. בהמשך תצהירו, הרחיב מר לניאדו ופירט את השתלשלות העניינים שנזכרה על ידו לעיל, באופן הבא:
וכך, בסעיף 21 לתצהיר טען מר לניאדו כי " ביום 15 לחודש ספטמבר 2011 , או בסמוך לכך" הודיע לו התובע כי הוא אינו מוכן לצאת לחלוקת מתנות ללקוחות בראש השנה, וכי הוא יוצא לחופשה של שבוע ימים ויחזור למשרד רק בתאריך 25.9.2011 , או בסמוך לכך, מספר ימים לפני ערב ראש השנה. עוד טען מר לניאדו כי בשיחה זו הבהיר התובע שיש לבצע שינויים באיוש המשרות בחברה ( לרבות שינוי של בכירים ממנו), דבר שבמידה ולא יקרה, הרי שאין לו מה " לחפש" בחברה ובכך הציב אולטימטום לחברה - " או שיתבצעו השינויים או שאעזוב את החברה". לטענת מר לניאדו הוא הבהיר לתובע את חומרת הדברים שאמר ואת משמעות העובדה שהציב אולטימטום בפני החברה.

בסעיף 23 הצהיר מר לניאדו כי הוא הבהיר לתובע מיד שהוא איננו מאשר את חופשתו, שלא תואמה מראש, ובתגובה לכך, התובע הודיע שעל אף עמדתו של מר לניאדו, הוא מתכוון בכל מקרה לצאת לחופש בין אם יאושר ובין אם לאו וכי הוא זקוק לחופשה כדי לחשוב ולכלכל את צעדיו לעתיד.

עוד ציין מר לניאדו ( בסעיף 24 לתצהיר), כי באותה השיחה הבהיר התובע שסמנכ"ל השיווק מר זינגר, "אינו מהווה כל פונקציה בשבילו", ויש לפטרו וכי אם לא ייעשה כן הוא ידאג לכך שצוות המשרד לא ישתף עמו פעולה, וכי באותה שיחה התבטא התובע אף נגד עובדים אחרים, ביניהם אביו של מר זינגר וכנגד שני הסמנכל"ים האחרים בחברה.

הוסיף מר לניאדו בסעיף 25 לתצהירו כי הוא הסביר לתובע שהוא מופתע עד מאוד מתוכן השיחה וכי דרישות אלו והתנהגות זו אינה מקובלת עליו לחלוטין ואף לא עומדת בקנה אחד עם דרישות החברה, אך התובע " לא חזר בו מדבר והשיחה הסתיימה".

בסעיף 27 לתצהירו טען מר לניאדו, כי " מספר ימים לאחר מכן שוחחנו, אני והתובע, שוב. הייתי סמוך ובטוח כי התובע יתנצל ויבהיר כי מדובר היה במעידה או בהתבטאויות לא מחושבות בעת סערת רגשות. משחזר התובע על דרישותיו בשיחה הבהרתי לו כי כמובן שדרישותיו לא יענו".

ודוק, כאמור מר לניאדו לא דק פורתא בתצהירו, באילו נסיבות ובאיזה שיחה אמר לתובע שלא להגיע לעבודה, אך במסגרת סעיף 29 לתצהירו שבו הסביר מדוע יש לראות את התובע כמי שהתפטר מעבודתו, הצהיר כי: "אפילו אם באופן טכני ציינתי בפני התובע שלא יגיע לעבודה ( מאחר ולא יכולתי בשום אופן לקבל את ה"אולטימטום" שהציב בפני), הרי שבפועל התובע התפטר מעבודתו בנסיבות שאינן מזכות אותו בפיצויי פיטורים. למרות כל האמור, התובע קיבל את כל המגיע לעובד שהיה מפוטר בנסיבות " רגילות"

43. במסגרת חקירתו הנגדית לפנינו, נחקר מר לניאדו בין היתר על סעיפים אלו לתצהירו.
וכך, כאשר הופנה מר לניאדו לסעיף 7 לתצהירו, והתבקש להבהיר למה כוונתו בביטוי " ימים ספורים לפני ראש השנה", השיב: "נאמר שבועיים בערך, משהו כזה" ( ראה עדותו: בעמ' 14 לפרוטוקול ש: 7) ובהמשך הוסיף: "אני אמרתי שבועיים לפני ראש השנה. אם עכשיו אתה מראה לי ששבועיים לפני 28.9 זה אומר 15.9, אז העסקת התובע לא הסתימה באוגוסט" (ראה עדותו: בעמ' 14 לפרוטוקול ש: 15-16 ).
מכל מקום, כאשר הופנה מר לניאדו לסעיף 21 לתצהירו שבו פירט את תוכן השיחה שהתקיימה עם התובע, ונשאל כיצד הודיע לו התובע את הדברים כנטען על ידו, האם בעל פה, בכתב או בשיחה טלפונית, השיב:
"ת. בשיחת הטלפון הוא הודיע לי שהוא לא מוכן לצאת לחלוקת מתנות והוא יוצא לחופשה עד לאחר ראש השנה.
ש. וזה היה בשיחת טלפון?
ת. כן.
ש. איפה עמדת כשהיתה השיחה הזאת?
ת. אני לא יכול לזכור איפה הייתי פיזית בכל הבניין. אני יודע שהייתי במוריה 65 (משרדי הנתבעות – א.ר.ק.).
ש. מי יזם את השיחה, מי התקשר ומי קיבל את השיחה?
ת. אני התקשרתי לתובע כדי לשאול אותו איפה הוא" ( ראה עדותו: בעמ' 15 לפרוטוקול ש: 23-30).

בהמשך חקירתו הנגדית, הופנה מר לניאדו לסעיף 24 לתצהירו, ונשאל האם בביטוי " כאמור באותה השיחה" שבסעיף זה, הוא מתכוון לאותה שיחה אליה התייחס בסעיף 21 לתצהירו, והשיב:
"לא חייב להיות. יכול להיות בשיחה הזאת או שיחה יום למחרת, אני לא זוכר בדיוק באיזה שיחה בדיוק מדובר" (ראה עדותו: בעמ' 16 לפרוטוקול ש: 5-8).

לאחר מכן, הופנה מר לניאדו לסעיף 27 לתצהירו, שם טען כאמור כי " מספר ימים לאחר מכן" הוא שוחח עם התובע שוב, והעיד:
ש. מפנה לסעיף 27 לתצהירך, שם אתה אומר " מספר ימים לאחר מכן שוחחנו אני והתובע שוב", בהתחשב בכך שמכתב הפיטורים ניתן ביום 18.9.11, שם כתוב " הפסקת עבודתך בחברה לאלתר" וזה יום ראשון בשבוע, מתי בין ה-15 לחודש ועד ה-18 חלפו אותם ימים שלאחר מכן שוחחתם?
ת. זה יכול להיות או ב-15 או ב-16.
ש. אז זה לא מספר ימים, זה למחרת?
ת. יכול להיות, כנראה" (ראה עדותו: בעמ' 16 לפרוטוקול ש: 9-15).

וכאשר נשאל, היכן התנהלה השיחה בסעיף 27 לתצהיר, השיב:
"ת. אני חושב שבמשרד או בטלפון אני לא זוכר בדיוק. אני חושב שבמשרד.
ש. איפה במשרד, באחת מ-4 הקומות?
ת. כן.
ש. מתי היא התנהלה, בבוקר, צהריים, ערב?
ת. אני לא יכול לזכור. אני חושב שבשעות הערב, לא הגיוני שבבוקר אעשה שיחות בנושאים כאלה.
ש. שאבין, מבחינת הארגון יום שישי זה יום עבודה בארגון?
ת. כן
ש. עד איזה שעה?
ת. עד 15:00-16:00 המשרד עדיין עובד.
ש. העובדים נדרשים לעבוד כל יום שישי עד שעה 16:00?
ת. יש עובדים, המשרד עבד במשמרות ויש עובדים שעובדים בשעה הזו"(ראה עדותו: בעמ' 17 לפרוטוקול ש: 4-15).

44. מעבר לכך שכאמור, מלכתחילה גרסתו של מר לניאדו באשר להשתלשלות האירועים שקדמה לסיום עבודתו של התובע, היתה כוללנית ועמומה, הרי שלאחר חקירתו הנגדית, מצאנו אותה חסרת הגיון ורוויות סתירות, באופן שאינו מעורר בה כל אמון, כפי שיבואר להלן.

כך, אף אם נתעלם מכך שהביטוי " ימים ספורים לפני ראש השנה", אינו עולה בקנה אחד עם טענתו של מר לניאדו כי " שיחת האולטימטום" התקיימה " שבועיים בערך לפני ראש השנה", הרי שכעולה מעדותו של מר לניאדו לפנינו " שיחת האולטימטום" התקיימה ביום 14/9/11 או ביום 15/9/11, ולשיטתו השיחה התקיימה טלפונית עם התובע שעה שהוא עצמו נמצא במשרדי החברה, והוא זה שהתקשר אל התובע " כדי לשאול אותו איפה הוא".

ודוק, בהמשך החקירה הנגדית בהתייחסו לאותה שיחה העיד מר לניאדו באלו המילים:
"ש. מי יזם את השיחה, מי התקשר ומי קיבל את השיחה?
ת. אני התקשרתי לתובע כדי לשאול אותו איפה הוא.
ש. את תוכן השיחה שהתנהלה בין שניכם אתה ראית בחומרה?
ת. הוא אמר שהוא לא יבוא עשרה ימים, בסדר אז הוא אמר. לא התרגזתי או כעסתי. הוא חזר למשרד והמשכנו את העבודה.
לשאלת בית הדין, לא ייחסתי לשיחה חשיבות, בסדר אז התובע אמר, אז מה? הייתי בטוח שהוא יחזור בו ושהוא יבין שזה לא הגיוני" (ראה עדותו: בעמ' 15 לפרוטוקול ש: 29 עד עמ' 16 ש: 4).

45. הנה כי כן, לשיטתו של מר לניאדו בחקירתו הנגדית לפנינו, אותה שיחה שתוארה בסעיף 21 לתצהירו, הסתיימה בכך שהתובע חזר למשרד והם המשיכו בעבודה.
מעבר לכך, שגרסה זו שהועלתה בחקירתו הנגדית של מר לניאדו, מתיישבת עם טענת התובע באשר לשיחה הטלפונית שהתקיימה בין השניים ביום 14/9/11, הרי ובעיקר שהיא אינה מתיישבת עם שאר האמור בתצהירו של מר לניאדו, שכן ממה נפשך; בסעיף 23 לתצהירו הצהיר מר לניאדו כי הוא הבהיר לתובע מיד שהוא איננו מאשר את חופשתו, שלא תואמה מראש, ובתגובה לכך, התובע הודיע שעל אף עמדתו של מר לניאדו, הוא מתכוון בכל מקרה לצאת לחופש בין אם יאושר לו ובין אם לאו.

יותר מכך, בסעיף 24 לתצהירו, הצהיר מר לניאדו כאמור כי באותה השיחה הוא הסביר לתובע שהוא מופתע עד מאוד מתוכן השיחה וכי דרישות אלו והתנהגות זו אינה מקובלת עליו לחלוטין, אך התובע " לא חזר בו מדבר והשיחה הסתיימה".
מתברר אפוא מחקירתו הנגדית של מר לניאדו כי בניגוד לדבריו בתצהירו לפיהם התובע " לא חזר בו מדבר", התובע כן חזר לעבודה ( חרף איומיו כי הוא נוטל חופשה גם אם לא תאושר), והם המשיכו בעבודה.

לא נעלם מעיננו כי בניגוד לאמור בסעיף 24 לתצהירו, שם נטען כי האמור בו התקיים באותה שיחה, במסגרת חקירתו הנגדית לפנינו טען מר לניאדו שלא בהכרח שהדברים היו באותה שיחה וייתכן כי התרחשו בשיחה שהתקיימה למחרת. מעבר לכך שגם כאן לא ידע מר לניאדו למסור גרסה ברורה מתי בדיוק הוחלפו הדברים הנקובים בסעיף זה, ברי כי אף אם דובר בעוד שיחה שהתקיימה בין השניים, הרי שחרף טענתו של מר לניאדו בסעיף 23 לתצהירו לפיה בתגובה לכך שהוא הבהיר מיד לתובע שהוא איננו מאשר את חופשתו, התובע הודיע שהוא מתכוון בכל מקרה לצאת לחופש בין אם יאושר ובין אם לאו - התובע לא יצא לחופש, אלא חזר למשרד.

לא למותר יהיה לציין כי אם האמור בסעיף 24 לתצהיר אכן התייחס ל"אותה שיחה", אין זאת אלא שבניגוד לנטען בסעיף 24 לתצהירו של מר לניאדו, לפיו הוא הסביר לתובע שהוא מופתע עד מאוד מתוכן השיחה, וכי דרישות והתנהגות התובע אינן מקובלות, אך התובע " לא חזר בו מדבר והשיחה הסתיימה", התובע דווקא כן חזר בו מכוונתו לצאת לחופשה שלא אושרה, וחזר למשרד.

46. מכל מקום, בין אם האמור בסעיף 24 לתצהירו של מר לניאדו התייחס ל"אותה שיחה", ובין אם התייחס לשיחה שהתרחשה לאחר מכן ( וכאמור לא ברור מתי), בהינתן כי אף לשיטת מר לניאדו בעדותו לפנינו, לאחר " שיחת האולטימטום" חזר התובע לעבודה, והוא עצמו לא ייחס לשיחה חשיבות רבה, אין כל הגיון בקיומה של השיחה כנטען בסעיף 27 לתצהירו, ולא ברור מדוע ציפה לחזרת התובע מדבריו, אם לשיטתו הוא לא ייחס לשיחה חשיבות רבה וממילא התובע חזר לעבודה.

מכל מקום, לאור עדותו של מר לניאדו בחקירתו הנגדית לפנינו, לפיה השיחה כנטען בסעיף 27 לתצהירו התנהלה למעשה למחרת " שיחת האולטימטום" (אף זאת, בניגוד לגרסתו בסעיף 27 לתצהירו, לפיה השיחה התנהלה " מספר ימים לאחר מכן"), הרי שהתהייה מדוע ציפה מר לניאדו לחזרת התובע מדבריו, אם לשיטתו הוא לא ייחס לשיחה חשיבות רבה וממילא התובע חזר לעבודה ולא מימש את איומו, אך מתעצמת.

47. על כך נוסיף שכאמור, מר לניאדו לא דק פורתא בתצהירו באילו נסיבות ובאיזה שיחה אמר לתובע שלא להגיע לעבודה, אך אישר בסעיף 29 לתצהירו כי " באופן טכני" ציין בפני התובע שלא יגיע לעבודה.
כאשר נשאל על ידי בית הדין במסגרת עדותו לפנינו, למשמעות הדברים, העיד כדלקמן:
"לשאלת בית הדין בסעיף 29, שורה 8, למה כוונתי במילים שאמרתי לתובע שלא יגיע לעבודה, אני משיב שהמשמעות היא שלמעשה התובע איים שלמחרת בבוקר, יום ראשון בבוקר, הוא יגיע למשרד וירים טלפונים לכל הלקוחות ו"ילכלך" על תומר, בצורה כזאת שתומר, לפי דבריו, לא יתנו לתומר להכנס מבעד לאינטרקום של החברה. שהוא ידאג לכך שלא יתנו לתומר להכנס מבעד לאינטרקום של החברה, שאפילו את הסף של השומר הוא לא יעבור. שאלתי איך הוא יעשה את זה בדיוק, אז הוא אמר לי " אני יודע מה להגיד להם שזה מה שיקרה" כששמעתי את זה אמרתי לו " אז אני מבקש ממך לא להגיע מחר".
לשאלת בית הדין, השיחה הזו היתה במוצ"ש. לא יכלתי לתת לזה לקרות בשום פנים ואופן.
ש. איפה התנהלה השיחה הזאת?
ת. בטלפון. איפה אני הייתי, אני לא זוכר, אם הייתי באוטו או הייתי בבית, אני לא יכול לזכור.
ש. מי התקשר למי?
ת. אני התקשרתי אל התובע.
ש. את הדברים האלה שהתובע אמר, הפעם ראית בחומרה?
ת. מאוד מאוד, זה היה דבר חמור מאין כמותו.
ש. ובסיטואציה הזאת עשית איזשהו רישום של השיחה על מנת לצרף את זה להיכן שנמצא מכתב תנאי ההעסקה של התובע?
ת. לא עשיתי את זה, לא ניהלתי רישום, אבל הייתי כולי... זה היה מעשה אלים ביותר בעיניי, איום כזה זה דבר שמעולם לא קרה לי, שעובד יאיים שיחבל בעבודה של העובד השני. זה כבר היה משהו שעבר כל גבול" (ראה עדותו: בעמ' 18 לפרוטוקול ש: 25 עד עמ' 19 ש: 11).

48. הנה כי כן, ולמרות שניסה להתעלם מהשיחה בה אמר לתובע שלא להגיע לעבודה, אישר מר לניאדו בסופו של דבר בעדותו לפנינו, את גרסת התובע לפיה במוצאי שבת ה-17/9/11 אכן התקיימה שיחה טלפונית בינו לבין התובע ביוזמתו, וכי בסופה אמר לתובע שלא להגיע לעבודה למחרת.
לא זו ואף זו. אם לפי האמור בסעיף 24 לתצהירו כבר בשיחת האולטימטום הראשונה, עם התובע, התובע אמר לו שאם לא יפטר את מר זינגר הוא ידאג לכך שצוות המשרד לא ישתף עמו פעולה, לא ברור על שום מה הזדעזע מר לניאדו בשיחה שהתקיימה במוצאי שבת מאיומו של התובע שידאג לכך, שלא יתאפשר למר זינגר להכנס למשרדי הנתבעות.

מנגד, אם הדברים הושמעו לראשונה בשיחה ממוצאי שבת, אין זאת אלא שאין ממש באמור בסעיף 24 לתצהירו של מר לניאדו או בהשתלשלות העניינים כמתואר על ידו בסעיפים 25-27 לתצהירו.

49. בשולי הדברים נוסיף עוד, כי בסעיף 26 לתצהירו הצהיר מר לניאדו בהתייחסו ל"שיחת האולטימטום", כי: "לשיחה האמורה קדמה בקשה של התובע להעלאת שכרו, אולם בקשתו סורבה לאור מצב השוק בכלל ושוק המודעות בעיתונות הכתובה בפרט ( משכורתו של התובע, מראש, הינה משכורת גבוהה). ייתכן כי לאחר שסורבה בקשתו של התובע להעלאת שכר הוא גמר אומר בלבו ל"שבור את הכלים".

גם אם נתעלם מהכחשתו הנחרצת של התובע את הטענה כאילו ביקש להעלות את שכרו, הרי שמנוסח דבריו אלו של מר לניאדו בסעיף זה לתצהירו, מתקבל הרושם שאותה בקשה של התובע להעלאת שכרו, היתה בסמוך ל"שיחת האולטימטום". דא עקא, שכאשר נשאל בחקירתו הנגדית לפנינו לגבי שיחה זו, העיד מר לניאדו כי היא התקיימה " חודשיים או משהו בסדר כזה", לפני האירועים בעניין סיום עבודתו של התובע ( ראה עדותו: בעמ' 16 לפרוטוקול ש: 19).
הבהרה זו גם אם אינה מהותית למחלוקת בענייננו, יש בה כדי ללמד על מידת הכלליות של גרסתו של מר לניאדו וחוסר הדיוק שבדבריו.

50. לא בכדי הארכנו בתיאור גרסתו של מר לניאדו להשתלשלות העניינים כאמור, שכן מעבר לכך שמלכתחילה דובר בגרסה כוללנית ועמומה, הרי שבחקירתו הנגדית לפנינו, נסתרה גרסה זו מניה וביה ונמצאה חסרת הגיון.

בנסיבות אלו, לנוכח הסתירות הבוטות בגרסתו של מר לניאדו וחוסר ההגיון שהתגלה בה, אין בידינו ליתן כל אמון בגרסתו של מר לניאדו באשר להשתלשלות העניינים שהובילה לסיום עבודתו של התובע, או לתוכנן של השיחות שהתקיימו בין השניים.
מנגד כאמור, גרסת התובע לגבי השתלשלות העניינים שהובילה לפיטוריו כנטען על ידו, היתה עקבית, ברורה ומפורטת, ולא נסתרה בחקירתו הנגדית לפנינו.

51. משכך הם פני הדברים אנו מאמצים את גרסת התובע באשר לסדר האירועים שקדם לפיטוריו על ידי מר לניאדו, כמו גם את גרסתו, שלא נסתרה, באשר לתוכן השיחות שהתקיימו בינו לבין מר לניאדו, ובכלל זה את גרסתו של התובע כי בשיחה הטלפונית מיום 17/9/11 הוא פוטר לאלתר מעבודתו.

בהקשר לכך, לא נעלמו מעינינו טענות הנתבעות בסיכומיהן לפיהן אין כל הגיון בגרסת התובע לפיה מר לניאדו יפטר את התובע, עובד ותיק ומסור עמו היו לו יחסים טובים, דווקא לפני ראש השנה, שהיא תקופה כה לחוצה בנתבעות, על לא עוול בכפו, לא כל שכן שילין עליו כי לא שיבח את בישוליו באירוע שהתקיים 5 שנים קודם לכן, אלא שנעלם מעיני הנתבעות כי זוהי בדיוק טענתו של התובע, ולפיה המדובר בפיטורים שרירותיים ללא כל הצדקה, שנבעו ממהלך כוחני ורגעי של מר לניאדו, אותו הגדיר כ"בוס בריוני", תאב שליטה וכפייתי".

בנסיבות העניין, כמו גם לנוכח הרושם שהותיר עלינו מר לניאדו בעדותו לפנינו, אנו מאמינים לתובע שאכן אלו היו פני הדברים, וכי בעקבות חוסר שביעות הרצון שגילה התובע מההחלטה לחייבו לחזור לישיבה מיום 14/9/11, אשר פורשה על ידי מר לניאדו כ"פרצופים" או " משחקים" מצד התובע, ואף תשובתו של התובע כי אינו מתכוון לשנות מהתנהגותו, החליט מר לניאדו בגחמה של הרגע לפטרו.
לא זו אף זו, משזו מסקנתנו, איננו נדרשים לרקע הכללי שקדם לאותן שיחות שהובילו לסיום עבודתו של התובע, כנטען בהרחבה על ידי הנתבעות, שכן גם אם היה מוכח ( ואיננו קובעים שכך), בדוננו בתביעת התובע שבנדון לפיצוי בגין אי עריכת שימוע, אשר ייקבע הוא נסיבות סיום העבודה והשתלשלות העניינים שקדמה לכך.

52. זאת ועוד, משזו מסקנתנו באשר להשתלשלות העניינים שקדמה לפיטורי התובע, איננו נדרשים לשאר טענותיהן של הנתבעות באשר לרקע הכללי שלשיטתן קדם להעלאת ה"אולטימטום" מצד התובע, בהן הרחיבו הנתבעות עד מאוד, שכן משדחינו את הטענה בדבר " אולטימטום" כביכול שהציב התובע, ממילא וגם אם היו הנתבעות מוכיחות את טענותיהן אלו ( שכאמור הוכחשו על ידי התובע), לא היה בדבר כדי לסייע להן.
יותר מכך, בדוננו בתביעת התובע שבנדון לפיצוי בגין אי עריכת שימוע, אשר ייקבע הוא נסיבות סיום העבודה והשתלשלות העניינים שקדמה לכך, מכאן שאפילו היו הנתבעות מוכיחות את כל טענותיהן כאמור, הרי שלנוכח קביעתנו באשר לעילה לפיטורי התובע ואופן פיטוריו, לא היה בטענות אלו אפילו היו מתבררות כנכונות כדי לשנות.

אי לכך, נפנה להלן לדון בתביעתו של התובע לפיצויים בגין אי עריכת שימוע.

התביעה לתשלום פיצויים ממוניים בגין הפרת חובת השימוע
53. ברכיב זה לכתב התביעה עתר התובע לחיוב הנתבעות בתשלום פיצוי בגובה חמש משכורת בסכום כולל של 116,428.35 ₪ ברוטו, מחושב לפי משכורת אוגוסט 2011 בסך 23,285.67 ₪ ברוטו, עקב פיטוריו ללא שימוע.
כאמור, לטענת התובע הוא פוטר לאלתר בשיחה קצרה בת שתי דקות לאחר 11 שנות עבודה מבלי שקוים לו כל שימוע, ומכאן עתירתו לחייב את הנתבעות בתשלום פיצוי בגין פגם זה.

54. מנגד לטענת הנתבעות כאמור, הואיל והתובע לא השאיר לנתבעות כל אפשרות לפעול אחרת משפעלו, לא היה כל מקום לקיים לתובע שימוע.
לטענתן אף אם היה ייקבע כי היה צורך בקיום שימוע בנסיבות העניין, התובע עצמו טען שבשיחות שקיים עם לניאדו הועלו נגדו טענות שונות, והוא השיב לטענות אלה ודחה אותן, כך שהלכה למעשה נערך לתובע שימוע אשר עונה על הדרישות בפסיקה. עוד טוענות הנתבעות כי לא בכל מקרה יינתן סעד של פיצוי כספי עקב העדר שימוע.

55. אשר לטענת הנתבעות לפיה בשיחות שקיים התובע עם לניאדו לפני פיטוריו יש כדי לקיים את חובת השימוע, הרי שכאמור, דחינו את גרסת הנתבעות באשר לתוכן השיחות שהתקיימו ואת טענת ה"אולטימטום" שהציב התובע, אך גם אלמלא כן, ואפילו היינו מקבלים את גרסת הנתבעות לגבי טענת " האולטימטום" שהציב התובע ותוכן השיחות שהתקיימו, אין לראות באותן שיחות ( אף על פי גרסת הנתבעות) משום מיצוי חובת השימוע כהגדרתה על פי דין, ונבאר.

56. מקורה של זכות השימוע או זכות הטיעון, הוא בכללי הצדק הטבעי, והיא מבוססת על ההלכה הכללית לפיה רשות ציבורית לא תפגע במעמדו של אדם בטרם תעניק לו הזדמנות להשמיע את דעתו [ ראה: בג"צ654/78, ריבה גינגולד נ' ביה"ד הארצי לעבודה ואח', פ"ד ל"ה(2), 649; דב"ע נד/120-3 יחיאל שבח - ראש עירית תל אביב, פד"ע כו עמ' 95].
במישור יחסי העבודה,משמעותה של הזכות הוא מתן הזדמנות הוגנת וראויה לעובד להשמיע את טענותיו בפני מעסיקו בטרם יוכרע גורלו [ראה: מנחם גולדברג – תום הלב במשפט העבודה ספר בר-ניב עמ' 145, 139; ע"ע 231/99 אורי חייק - שירות התעסוקה עבודה ארצי פרק לג' (86), 26; דב"ענד/33-3 יעקב בר מנשה - שירות התעסוקה פד"ע כו 423].
בהקשר לכך נפסק כי מטרתו העיקרית של השימוע היא לאפשר לעובד להזים את הטענות כלפיו, להביא תימוכין לגרסתו, ולנסות לשכנע את העומד להכריע בגורלו שלטענות אין בסיס, או לפחות אינן 'כצעקתה' [ראה: דב"ע נו/31-3 מדינת ישראל - ד"ר ארנון בונה ,עבודה ארצי, כרך כט(1) 282, וכן ראה: ע"ע 1163/00 בית חולים המשפחה הקדושה נצרת - ד"ר חליל עבוד , עבודה ארצי, כרך ל"ג(55) 24].
מקור נוסף ממנו נגזרת חובת השימוע המוטלת על המעביד בהליכי פיטורים, הוא חובות תום הלב הכלליות החלות על הצדדים ליחסי העבודה, במשך קיומו של הסכם העבודה ובסיומו. כפעל יוצא מכך,ובניגוד לסברה ששלטה בעבר, הכירה הפסיקה בקיומה של חובת שימוע המוטלת גם על המעביד הפרטי ולא רק המעביד הציבורי או הדו מהותי [ראה: ע"ע 415/06 דני מלכה נ' שופרסל בע"מ (פסה"ד מיום 15/7/07); ע"ע300353/98 יוסף הרמן – סונול ישראל בע"מ (פסה"ד מיום 29/12/02); ע"ע 93/07 גיורא ארבל - נ.א.ס.ס (פסה"ד מיום 19/11/08) ].
כך או כך, הליך השימוע לא נועד לשרת את עצמו, בבחינת "טקס" שיש לקיימו, ואמנם לעניין זה נפסק על ידי בית הדין הארצי:
"הליך השימוע לא נועד לשרת את עצמו, בבחינת "טקס" שיש לקיים אותו. הליך זה נועד להביא לקבלת החלטה מושכלת ונכונה, בנסיבות העניין, תוך שיקול צורכי המעביד,מצד אחד ועניינו האישי של העובד, מצד אחר"

[ראה: ע"ע 1465/02 בנימין משה – איגוד ערים לכבאות והצלה טבריה,עבודה ארצי כרך לג (81) 44].

וביתר פירוט נפסק לעניין זה בע"ע 1027/01 ד"ר יוסי גוטרמן – המכללה האקדמית עמק יזרעאל (פסה"ד מיום 7/1/03) , כי:
"זכות הטיעון איננה מטבע לשון, אין לראות בה "טקס"גרידא, שיש לקיימו, מצוות אנשים מלומדה, כדי לצאת חובה. זכות הטיעון נמנית על זכויות היסוד של שיטתנו המשפטית ומטרתה להביא לידי כך שתתקבל החלטה עניינית,מושכלת ומבוררת, תוך מתן תשומת לב מלאה ומשקל ראוי לעמדותיו ולעניינו של מי שעלול להיפגע מן ההחלטה"

וכן:
"עד כאן הזכות וממנה נובעת החובה המוטלת על המעביד – להציג בפני העובד את הטענות המופנות כלפיו, את השאלות שעלו בעניינו אשר יש בהן כדי להשפיע על מקבל ההחלטה . כל זאת בפתיחות, בהגינות ובתום-לב מבלי לכחד דבר מן העובד.דרכי קיומו של השימוע נקבעו זה מכבר. יכול שייעשה בכתובים ויכול שיתקיים בפני מי שהוסמך לכך. עיקרו של דבר בחובתו של המעביד ליתן דעתו לטיעוניו של העובד ולשמוע אותם בלא פניות, בלב נקי ובנפש חפצה, קודם שתיפול ההחלטה הסופית העשויה, לא אחת,להיות בלתי הדירה ומכרעת לגביו" (ההדגשות הוספו - א.ר.ק.).

57. הנה כי כן, לא ה"טקס" שיוכתר כ"שימוע" הוא הקובע, אלא תוכנו של ההליך, אשר ביסודו אותה הידברות בין המעביד לעובד, במסגרתה יציג המעביד בפני עובדו את הסיבות שביסוד כוונת הפיטורים וייתן לעובד הזדמנות הוגנת להתגונן מפני הכוונה לפטרו ולנסות לשכנע את המעביד לחזור בו מכוונתו, וזאת אף אם אין כל וודאות שהעובד יצליח בהכרח לשכנע את מעבידו לשנות מכוונתו.

ודוק, באשר ליחס שבין חומרת הטענות המופנות כלפי העובד לבין היקף זכות השימוע נפסק כי ככל שטענותיו של המעסיק כלפי עובדו גוברות בחומרתן, כן מתעצמת זכות הטיעון של העובד למצות את ההזדמנות הקנויה לו, להזים אותן טענות, [ראה: ע"ע 355/99 לורה לינדר- ארגון נכי תאונות עבודה ואלמנות נפגעי עבודה בישראל (עמותה) ,פד"ע לז, 846; ע"ע 415/06 דני מלכה - שופר סל (פסה"ד מיום 15/7/07) ].

58. ומן הכלל לענייננו.
כאמור, אף אם היינו מקבלים את גרסתו של מר לניאדו באשר לתוכן השיחות שהתקיימו בינו לבין התובע קודם לפיטוריו, הרי שאף מתוך תצהירו עולה כי הוא לא העמיד את התובע בשום שלב בפני כוונתו לפטרו, למרות שסבר כי התנהגות התובע היתה כל כך חמורה שהצדיקה פיטורים.
כאמור, על המעסיק להעמיד את העובד בפני הכוונה המתגבשת לסיים את עבודתו אצל המעסיק ולאפשר לו להשמיע את טענותיו כנגד כוונה זו ולנסות לשנות מרוע הגזירה.

שיחות בכלל או טענות לגבי תפקודו של העובד ויהא תוכנן אשר יהיה, אינן תחליף לשימוע לפני פיטורים, שעה שלא נמסר לעובד הכוונה לסיים את עבודתו.
אי לכך, אין לנו אלא לדחות את טענת הנתבעות לפיהן השיחות שקיימו התובע ומר לניאדו והטענות שהוחלפו במסגרתן, אף לשיטתן, מהוות מיצוי של חובת השימוע כהגדרתה על פי דין.

59. כך גם לאור המבואר לעיל, אין זאת אלא שאפילו היינו מקבלים את גרסת הנתבעות ל"אולטימטום" שהציב התובע ( ולא כך קבענו), שומה היה על מר לניאדו להבהיר לתובע כי לאור ה"אולטימטום" שהציג, הוא שוקל לפטרו ולאפשר לו לטעון את טענותיו כנגד כוונה זו.
מכאן, שאף אין בידינו לקבל את טענת הנתבעות לפיה כביכול לא היה כל מקום לקיים לתובע שימוע.

60. אי לכך ולאור המבואר לעיל, אנו קובעים כי בפיטורי התובע הופרה זכות השימוע של התובע.

משזו קביעתנו נפנה להלן לדון בפיצוי בגין הנזק הממוני לו עתר התובע בגין הפרת זכותו זו.

הפיצוי בגין הפרת זכות השימוע לפני פיטורים
61. אשר לשיעור הפיצוי הנתבע על ידו, טען התובע כי בקביעת גובה הפיצוי שי לפסוק לו, יש ליתן את הדעת למספר פרמטרים, והם: עצמת הפגיעה – פיטורים במוצאי שבת בשיחה של שתי דקות; משך עבודתו בנתבעות - יותר מאחת עשרה שנה בהן עבד במסירות רבה בנתבעות; הרעת תנאיו – עת מעבודה הקרובה למקום מגוריו אשר בצידה שכר נאה ותנאים נלווים, הוא עבר לעבודה בתל אביב רחוק ממקום מגוריו; ונסיבותיו האישיות – שעה שפוטר בעת שבתו היתה בת ארבע ואשתו בהריון מתקדם.
לסיכומיו, צירף התובע טבלה שבה ריכז את שיעורי הפיצויים שנקבעו בפסיקה בעניין בשל הפרת השימוע.

62. מנגד, ומעבר להכחשתן את עצם הפרת זכות השימוע של התובע, טענו הנתבעות כאמור כי לא בכל מקרה יינתן סעד של פיצוי כספי עקב העדר שימוע, ובפרט כך בנסיבות שבנדון.
כמו כן ובמסגרת טבלה מטעמן שצורפה לסיכומיהן, אבחנו הנתבעות בין הנסיבות שנדונו בפסקי הדין אליהן הפנה התובע בטבלה מטעמו, לבין נסיבות המקרה שבענייננו.
63. לאחר שנתנו דעתנו, מחד לנסיבות פיטוריו של התובע, עליהן עמדנו לעיל ולאופן פיטוריו, למשך תקופת עבודתו בנתבעות, ולנסיבותיו האישיות, ומאידך, לכך שהתובע החל לעבוד בעבודה חדשה לאחר חודשיים בלבד ולכך ששולמה לו תמורת הודעה מוקדמת, מבלי שנדרש לעבוד כלל – החלטנו להעמיד את הפיצוי המגיע לתובע בגין הפרת חובת השימוע בנסיבות המקרה שבנדון, על שווי של שלוש משכורות אחרונות של התובע.

64. מעיון בתלושי השכר של התובע לשנת עבודתו האחרונה (שנת 2011), עולה כי מעבר למענקים או גמול שעות נוספות ששולמו לתובע לפרקים, מדי חודש שולמו לתובע הרכיבים הקבועים הבאים: משכורת יסוד, פרמיה קבועה, ומענק מכירות. כמו כן הופיע מדי חודש באופן קבוע, רכיב בשם "גילום שווי", אך לא פורש מה מהותו, ועל כן אין בידינו לקחתו בחשבון.
שווים הממוצע של הרכיבים הקבועים כאמור במהלך שנת 2011 עמד על כ-18,500 ₪ ברוטו, ועל כן התוצאה היא שהתובע זכאי לפיצוי בסך של 55,500 ₪ (18,500 ₪ X 3).

65. אי לכך ולאור כל המבואר לעיל, אנו מחייבים את הנתבעות ביחד ולחוד לשלם לתובע פיצוי ממוני בגין הפרת זכות השימוע, בסכום כולל של 55,500 ₪.

בנסיבות המקרה שלפנינו, אנו מורים כי סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה שבנדון, היינו מיום 25/11/2014 ועד לתשלום המלא בפועל.

התביעה לתשלום פיצויים בגין נזק לא ממוני ( עגמת נפש)
66. ברכיב זה לכתב התביעה עתר התובע לחיוב הנתבעות בתשלום פיצויים בגין עגמת הנפש שנגרמה לו עקב נסיבות ואופן פיטוריו, אותם העמיד על סך של 30,000 ₪.

מנגד, לטענת הנתבעות, על פי הפסיקה נקבע שפיצוי בגין עגמת נפש יינתן רק במקרים חריגים. לדבריהן, אף אם היו מתקבלות כל טענות התובע, אין מקרה זה עולה לכלל אותם מקרים חריגים כפי שנקבע בפסיקה.

67. מקור הסמכות של בית הדין לפסוק פיצויים בגין נזק לא ממוני כגון עוגמת נפש, מצוי בסעיפים 10 ו-13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 [ראה לעניין זה: ע"ע 360/99 אהרון כהן - מדינת ישראל (פסה"ד מיום 24/6/02) ].

עם זאת והגם שנקבע כי תביעה לפיצוי בגין נזק לא ממוני מצויה בסמכותו של בית הדין, הלכה היא שרק במקרים קשים וחריגים יפסק פיצוי בגין עוגמת נפש.

בדב"ע נג/3-99 משרד החינוך - דוד מצגר, פד"ע כו', 563, עמד בית הדין הארצי לעבודה, על הטעם להלכה זו, כדלקמן:
"אכן, מטבע הדברים כרוכים פיטורי עובד או העברתו לתפקיד אחר למגינת ליבו ותוך הפרה חוזית, בעוגמת נפש ותסכול, ושמא יטען הטוען כי אם יפוצה עובד בשל כך גם על עוגמת נפשו בנוסף לפיצוי על נזקיו הממוניים -תהא לדבר השלכה מכבידה על יחסי העבודה.
על כך נשיב כי לפי שפסיקת פיצוי על נזק לא ממוני נתונה לשיקול דעת הערכאה השיפוטית, והיא פרי שיקולי מדיניות שיפוטית, ניתן לצפות כי ינהגו ערכאות בתי הדין לעבודה ריסון ומודעות להשלכותיה המישפטיות והכלכליות ובכלל זה להשפעתה על מערכות יחסי העבודה, ורק במקרים קשים יפסק הפיצוי הנדון" (ההדגשה הוספה – א.ר.ק.).

מאוחר יותר, בעניין ע"ע 360/99 הנ"ל, חזר בית הדין הארצי על הלכה זו, בציינו:
"לגבי שיקול דעת בית המשפט בתביעות הנזק הלא ממוני - ההלכה הינה, כי רק במקרים קשים וחריגים יפסק פיצוי בגין עוגמת נפש, באשר "מטבע הדברים כרוכים פטורי עובד או העברתו לתפקיד אחר למגינת לבו ותוך הפרה חוזית, בעוגמת נפש ותיסכול. ניתן לצפות לכן, כי ינהגו ערכאות בתי הדין לעבודה ריסון ומודעות להשלכותיה המשפטיות והכלכליות, ובכלל זה להשפעה על מערכות יחסי העבודה, ורק במקרים קשים ייפסק הפיצוי הנדון". (דב"ע נג/99-3 מדינת ישראל - מצגר פד"ע כ"ו 563, 582, שאושר בדב"ע נד2-11/ - גורדון - משרד העבודה והרווחה, לא פורסם)".

הנה כי כן, פסיקת פיצוי בגין נזק לא ממוני, הגם שמצויה היא בגדר סמכותו של בית הדין, ייעשה בה שימוש רק לעיתים נדירות ורק באותם מקרים קשים וחריגים.

68. עד כאן הכלל, ומן הכלל לענייננו.
כפי שניתן להיווכח מפסק דיננו לעיל, איננו מקלים ראש בפגמים שנפלו בהליך פיטוריו של התובע ובאופן פיטוריו, וכפועל יוצא מכך אף פסקנו לתובע פיצוי בגין נזק ממוני כמבואר לעיל.
יחד עם זאת, כל הליך פיטורין פגום, ואם תמצי לומר אף כל הליך פיטורים באשר הוא, משליך על נסיבותיו האישיות של המפוטר ומסב לו עוגמת נפש, ולא שוכנענו, חרף התנהלות המעסיק במקרה זה, כי מדובר באחד מאותם מקרים חריגים וקיצוניים, אליהם כיוונה הפסיקה כמצדיקים פיצויי בגין נזק לא ממוני בנוסף לפיצוי בגין הנזק הממוני, אותו פסקנו כאמור לעיל לתובע.

אי לכך, תביעתו של התובע לפיצוי בגין נזק לא ממוני – נדחית.

התביעה לתשלום פיצוי בגין אי ביצוע הפקדות לקרן השתלמות
69. ברכיב זה לכתב התביעה עתר התובע לחיוב הנתבעות בתשלום פיצוי בסכום כולל של 24,375 ₪, מחושב לפי שווי הפרשות מעביד לקרן השתלמות בסך 5,000 ₪ לשנה עבור 4.875 שנים בגינן שלא הופרשו עבורו הפרשות לקרן.
לטענת התובע, לקראת סוף שנת 2006, לאחר שש שנות עבודה מלאות בנתבעות, הודיע לו מר לניאדו, כי מעתה ואילך, הוא יהיה זכאי להפרשות לקרן השתלמות. לדבריו, בהתאם לכך הוא חתם על מסמכים לצורך פתיחת קרן השתלמות ב"כלל פנסיה וגמל", ואמנם בהמשך לכך בסוף שנת 2006 הופקדו לקרן ההשתלמות הפקדות בשיעור 7.5% חלק המעסיק לכל שנת 2006, והתובע אף צירף המחאה משלו בגין שווי 2.5% חלק העובד שהופקדה בקרן ביחד עם הפרשות המעסיק.

70. נקדים ונאמר כי לא היה חולק בין הצדדים שאכן בוצעה הפקדה של חלק העובד וחלק המעסיק לקרן השתלמות בגין שנת 2006 בתשלום אחד.
התובע צירף לתצהירו את נספח ח' – מצב חשבון מאת קרן השתלמות בחברת "כלל פנסיה וגמל", בו מפורטת הפקדה חד פעמית מיום 28/12/06, בגין חלק המעסיק בסך 5,000.25 ₪, ובגין חלק העובד בסך 1,666.75 ₪.
דא עקא, שלטענת הנתבעות, הן מעולם לא התחייבו ולא היתה כל הסכמה לבצע עבור התובע הפקדות לקרן השתלמות. לטענתן, התשלום האמור לקרן ההשתלמות בשנת 2006, שיקף בונוס שנתי לו זכה התובע בסוף שנת 2006, כאשר לטענתן, לבקשת התובע הבונוס האמור הופקד כתשלום חד פעמי בקרן ההשתלמות. לעומת זאת, בשנה שלאחר מכן, ביקש התובע כי הבונוס השנתי ישולם לו במישרין וכך היה.

הנתבעות צירפו לתצהירו של מר לניאדו, את נספח 11 – מכתב מאת רואה החשבון של החברה, רו"ח רוזנטל שבו לטענתן, פירוט של "הבונוסים" ששולמו לתובע בשנים 2006-2011.

עוד טוענות הנתבעות כי התובע קיבל מדי חודש בחודשו תלוש שכר בו פורטו הניכויים והפרשות משכרו והוא יכול היה להיווכח שלא מבוצעים עבורו הפקדות או ניכויים לקרן השתלמות. למרות זאת, התובע לא העלה כל טענה בעניין זה במשך שנים רבות.

71. מנגד, לטענת התובע הוא מעולם לא קיבל בונוס שנתי, אלא קיבל מענקי מכירות בתשלום חודשי ששולם מדי חודש כחלק שוטף מהשכר. עוד מציין התובע כי בחודש יוני 2010 קיבל מענק חד פעמי לרכישת דירה וכן הלוואה בסך 50,000 ₪, אותה החזיר.
לטענתו, הואיל והוא לא קיבל "בונוס שנתי", ברי כי מעולם לא ביקש ש"בונוס שנתי" (שכאמור לא קיבל), יופקד עבורו בקרן השתלמות.
מכל מקום לדבריו, לנוכח שיטת תשלום שכרו – בערכי נטו, הוא הניח כי למרות שאין ציון בתלוש השכר בדבר ביצוע ניכויים לקרן השתלמות, ההפרשות והניכויים לקרן השתלמות מתבצעים כסידרם, בפרט כך לנוכח העובדה שטופס 106 כולל רובריקה של "הפקדות מעביד לקופת גמל, קרנות השתלמות". ודוק, לטענתו הוא אינו טוען שנרשם בטופס 106 כי בוצעה הפקדה לקרן השתלמות וזו לא הגיעה, אלא לדבריו, האופן שבו הטופס ערוך ובהעדר סיבה להאמין אחרת, הוא סמך על הנתבעות והבין כי ההפקדה לקרן השתלמות מבוצעת כסדרה מדי שנה. עוד נטען כי מר לניאדו אמר לו שהוא אינו חייב לשלם עבורחלק העובד לקרן השתלמות, אלא יכול לשלם.
מכל מקום, לטענת התובע, רק לאחר פיטוריו הוא נוכח לדעת שבשנים 2007-2011 לא בוצעה עבורו כל הפרשה לקרן השתלמות, ומכאן תביעתו.

78. התובע כלל לא נחקר במסגרת חקירתו הנגדית לפנינו בנושא ההפקדות לקרן השתלמות.
מנגד, כאשר נחקר מר לניאדו בעניין הבונוסים/מענקים שנטען כי שולמו לתובע, כמפורט בנספח 11 לתצהירו וסעיף 38.2 לתצהירו, הוא לא ידע למסור פרטים והשיב:
"ש. מפנה לסעיף 38.2 לתצהירך ולנספח 11 לתצהירך, לשנת 2010 רשום מענקים סה"כ 67,000 ₪, מתי שולם המענק השנתי הזה?
ת. קודם כל זה סכום ברוטו, לפני מס. זה צורף לאחד התלושים, מתי זה שולם אני לא יכול לזכור. צריך לפתוח את כל התלושים ולראות. זה כתוב באחד התלושים או בכולם. אני לא יכול לזכור אם זה שולם בפעם אחת או בכמה פעמים.
ש. מפנה לנספח 11 לתצהיר הנתבעים, מי ערך אותו?
ת. רואה החשבון" (ראה עדותו: בעמ' 18 לפרוטוקול ש': 1-3).

ודוק, כאשר נשאל מר לניאדו לגבי פתיחת קרן ההשתלמות לתובע, גם לא ידע למסור פרטים, והעיד:
"ש. אתה היית מעורב בפתיחת הקופה הזו?
ת. אני לא זוכר. אני זוכר שהתובע רצה לעבוד עם סוכנות ביטוח מסוימת שעובדת עם כלל. אני לא זוכר בדיוק מה היה שם. זה היה לפני כ- 12 שנה" (ראה עדותו: בעמ' 18 לפרוטוקול ש': 22-24).

לא למותר יהיה לציין כי גורם אחר שעסק בשכר העובדים, לא כל שכן רו"ח רוזנטל שערך את נספח 11, לא הובא להעיד מטעם הנתבעות.

79. אשר למסמכים שצירפו הצדדים, הרי שכאמור התובע צירף את נספח ח' לתצהירו, הוא מכתב מאת קרן השתלמות בחברת "כלל פנסיה וגמל" מיום 6/10/11, תחת הכותרת "מצב חשבון", בו מצוינת הפקדה חד פעמית מיום 28/12/06, בגין חלק המעסיק בסך 5,000.25 ₪, ובגין חלק העובד בסך 1,666.75 ₪.
לא צורפו תלושי שכר של התובע לשנת 2006, על ידי מי מהצדדים, אך בהינתן כי מתלושי השכר של התובע לשנים 2010-2011 (צורפו כנספח ג' לתצהיר התובע), עולה כי משכורת היסוד של התובע נכון לאותו מועד עמדה על כ-6,200 ₪, אין זאת אלא שהסכומים שהופקדו כאמור בקרן בשנת 2006 משקפים שיעור הפקדות של 7.5% - מעסיק, 2.5% - עובד, ממשכורת היסוד של התובע.
כמו כן צירף התובע לתצהירו טופס 106 לשנת 2011 (נספח ז' לתצהירו), שאמנם כולל רובריקה שכותרתה פירוט שכר לגמל וקרן השתלמות, אך כפי שגם ציין התובע, אינו מפרט תשלום שבוצע לקרן השתלמות בשנה זו.
לא למותר יהיה לציין, כי גם בתלושי השכר שצירף התובע לשנים 2010-2011 (נספח ג' לתצהירו), אין ציון של ניכויים, לא כל שכן הפרשות לקרן השתלמות.

80. מנגד הנתבעות צירפו כאמור לתצהירו של מר רוזנטל את מכתבו של רו"ח רוזנטל מיום 31/7/12, תוך ציון כי מדובר ב"פירוט בונוסים ששולמו לתובע".
דא עקא שבמכתב זה נאמר, כדלקמן:
"הנדון: דדו שגב, ת.ז...
לבקשתכם, בדקתי את תשלומי המענקים המיוחדים ששולמו לו, בשנים 2007 ואילך.
להלן הנתונים:
שנה סכום ברוטו – ₪
2007 סה"כ מענקים 64,305
2008 סה"כ מענקים 8,769
2009 סה"כ מענקים 34,433
2010 סה"כ מענקים 67,238
1-8/11 סה"כ מענקים 43,164" (ההדגשות הוספו – א.ר.ק.).

81. כאמור, הנתבעות לא צירפו תלושי שכר של התובע מהם ניתן יהיה להיווכח כי בשנים אחרות שולם לתובע בונוס שנתי, כטענתה, ואף לא זימנה לעדות את רו"ח רוזנטל כדי שיסביר לאיזה תשלומים מתייחס המכתב שהכין.
ואולם, מעיון בתלושי השכר שצירף התובע לשנים 2010-2011 כנספח ג' לתצהירו, ניתן להיווכח כי מדי חודש בחודשו שולם לתובע בנוסף ולמשכורת היסוד ולפרמיה הקבועה, גם "מענק מכירות", בסכומים משתנים שנעו בין 1,692 ₪ ל-5,578 ₪ ואף 6,070 ₪.
כך גם בחודש יוני 2010 שולם לתובע בנוסף למענק המכירות ג0 20,000 ₪ נטו (שגולמו) תחת הכותרת "מענק". ודוק, הסכומים הנקובים במכתבו של רו"ח רוזנטל, מתיישבים עם סכומי מענק המכירות החודשי ששולמו לתובע בשנים לגביהן הוצגו לפנינו תלושים.

כך או כך, לא הוצגה לפנינו ולו אסמכתא אחת שבה נאמר כי במועד כלשהו או בשנה כלשהי שולם לתובע "בונוס שנתי", לא כל שכן בשנת 2007 כנטען על ידי הנתבעות.

82. בהינתן כי הנטל הוא על המעסיק להוכיח את מהות התשלומים ששולמו לעובד לא כל שכן את ביצוע תשלומם, בהעדר כל ראיה ל"בונוס שנתי" ששולם כביכול לתובע, ובהינתן כי סכומי ההפקדות לקרן השתלמות בשנת 2006 תואמים את משכורת היסוד של התובע- אנו דוחים את טענת הנתבעות לפיה ההפקדה שבוצעה עבור התובע בשנת 2006 לקרן השתלמות, היוותה בונוס שנתי, וקובעים כי כפי שעולה מנספח ח' לתצהיר התובע, שלא נסתר, אכן מדובר בהפקדה חד פעמית לקרן השתלמות משכר היסוד של התובע בגין מלוא שנת 2006.

83. דא עקא, שבקביעתנו כאמור לא סגי.
בהקשר לכך יש לזכור כי לא מדובר בענייננו בזכות קוגנטית שהוקנתה לתובע, ואף לא נטען על ידי התובע כי מדובר בנוהג שקיים בנתבעות לבצע הפרשות לקרן השתלמות עבור כלל העובדים, אלא לכל היותר המדובר בזכות הסכמית שהוסכמה בין הצדדים בסוף שנת 2006.

על האמור נוסיף עוד, כי לא מדובר בענייננו בתשלומים רצופים לקרן השתלמות שבוצעו במשך תקופה, אלא בתשלום חד פעמי רטרואקטיבי שלאחריו לא בוצעו הפרשות נוספות.
לעניין זה, אין בידינו לקבל את טענות התובע לפיהן הוא סמך על הנתבעות שהן מבצעות את ההפרשות והניכויים לקרן השתלמות כסידרן, למרות שלא היה איזכור לכך לא בתלושי השכר של התובע ואף לא בטופסי 106, שאין חולק כי קיבל מהנתבעות.
יתרה מכך, בהינתן כי קרן השתלמות היא קופת גמל, הרי שעל פי הוראות הדין, חלה עליה חובה למסור לעמיתיה דוחות תקופתיים, גם אם לא היו הפקדות לחשבונם, ועל כן אין זה סביר בעינינו שהתובע לא הבחין במשך כל אותן שנים שלא מבוצעות עבורו הפרשות לקרן השתלמות.

84. בנסיבות אלו, התנהגותו של התובע שלא מחה על אי ביצוע ההפרשות לקרן השתלמות במשך כל החודשים שלאחר שנת 2006 ועד לאחר סיום עבודתו, מצביעה על כך שבהתנהגותו הסכים התובע לשינוי תנאי הסכמי זה, בהסכם עבודתו.
במובחן מתנאי קוגנטי עליו אין העובד יכול לוותר, הרי שעל תנאים הסכמיים רשאים שני הצדדים, ובכלל זה העובד לוותר, לרבות בדרך של התנהגות.
שתיקתו הממושכת של התובע בקשר עם אותה זכות הסכמית והתנהלות הצדדים בפועל במשך כל אותה תקופה, הביאו לשינוי מכללא של הסכם העבודה בין הצדדים, באופן שלא כלל עוד את הזכות לביצוע הפרשות לקרן השתלמות.

85. משאלו הם פני הדברים, אין לנו אלא לדחות את תביעתו של התובע לתשלום פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן השתלמות.

התביעה לתשלום מענק ביגוד
86. ברכיב זה לכתב התביעה עתר התובע לחיוב הנתבעות בתשלום הסך של 3,937.5 ₪ עבור מענק ביגוד שנתי לשנת 2011.
לטענתו בתצהירו, במסגרת העסקתו אצל הנתבעות, הוא קיבל מדי שנה בחודש ינואר בגין השנה שחלפה, מענק ביגוד שנתי בסך 4,500 ₪. סדר הדברים לעניין זה היה שמר לניאדו היה שולח אותו לחנות "רומיאו ויוליה" בגרנד קניון ומנחה אותו לרכוש ביגוד בסכום של עד 6,000 ₪, כאשר בפועל שווי הבגדים שקיבל לא הגיע לסכום זה ודמי הביגוד היו מתווספים לתלוש המשכורת, שם נרשם "ביגוד שנתי" והם היו מחויבים בתשלום מס ומנגד מותרים בניכוי כהוצאה.
לטענת התובע, בנסיבות אלו הוא זכאי בגין 10.5 חודשי העסקתו בשנת 2011 למענק ביגוד יחסי בסך 3,937.5 ₪, שכן מדובר בחלק מתנאי וזכויות העסקתו.
87. מנגד לטענת הנתבעות כעולה מתצהירו של מר לניאדו תחת הכותרת "מענקי חג וביגוד", התובע סיים את עבודתו ב-18/9/2011 לפני ראש השנה ועל כן לא היה עובד הנתבעות במועד הענקת המתנות לחג, מה גם שאין כל חובה על הנתבעות ליתן מענקים או בונוסים. לטענת הנתבעות הדבר נכון גם לגבי תוספת הביגוד הניתנת לעובדי החברה (כפרי החלטתה של החברה בלבד) העובדים בעת הענקת תוספת זו (שממילא ניתנת בבגדים לשימוש בעבודה ומיועדת לעבודה בחברה). בזמן הענקת תוספת הביגוד התובע כלל לא היה עובד פעיל בחברה ועל כן אינו זכאי לאותה הטבה. זאת ועוד, כשקיבל התובע תוספת זו בעבר, היא ניתנה לו באמצעות בגדים שניקנו פיזית על ידי מר לניאדו או מי מטעמו.

88. התובע ומר לניאדו לא נחקרו על האמור בתצהיריהם לעניין זה, בחקירה נגדית לפנינו, אלא שגם אלמלא כן, מכתב תביעתו ותצהירו של התובע, כמו גם סיכומיו, לא ברור האם הוא טוען כי הוציא בפועל מכיסו כספים עבור ביגוד לצרכי עבודה, ולאחר מכן קיבל מענק שאמור היה להוות החזר עבור אותם סכומים שהוציא, או שמא לדבריו, הוא גם קיבל ביגוד בפועל ובנוסף לכך מענק ביגוד, עבור השנה הקודמת.

89. אם וככל שכוונת התובע היתה שהוא הוציא מכיסו בפועל את הסך של 3,937.5 ₪, הרי שמדובר בתביעה להחזר הוצאות שהוציא התובע עבור עבודתו בגין ביגוד. בנסיבות אלו, שומה היה על התובע לצרף אסמכתאות המעידות על הוצאת הסכומים כאמור, ובנוסף לכך להוכיח כי הוסכם בין הצדדים על החזרת הסכומים האמורים.
דא עקא שהתובע לא צירף קבלות או אסמכתאות כאמור, ועל כן וכבר מטעם זה, דין תביעתו של התובע, ככל שכוונתו היתה לקבל החזר הוצאות, להידחות.

90. מנגד, אם וככל שכוונת התובע היתה לתבוע את פדיון המענק שלשיטתו הגיע לו בגין ביגוד, הרי שעל פני הדברים, עיון בתלושי השכר שצירף התובע לתצהירו, מעלה כי הם אינם עולים בקנה אחד עם טענותיו. אמנם בחודש ינואר 2011 קיבל התובע תחת הכותרת "ביגוד" תשלום בסך 4,500 ₪ נטו, אשר גולם ל- 8,181.81 ₪ ברוטו, אך בשנת 2010 אין כל תשלום בגין ביגוד או סכום דומה לכך, כך שאין בידינו לקבוע כי מדובר בזכות למענק ביגוד שנתי, ולא כל שכן כי מדובר במענק ששולם בגין שנה קודמת, ועל כן אף מטעם זה דין תביעתו של התובע ברכיב זה להידחות.

יתרה מכך, והעיקר לטעמנו נעוץ בכך שככל שהיה בכוונת התובע לעתור לפדיון מענק הביגוד, הרי שהלכה פסוקה היא שדמי ביגוד הם בגדר זכות נלווית לשכר וככזו הם אינם ניתנים לפדיון לאחר סיום יחסי עובד-מעביד, אלא אם כן קיימת הוראה מיוחדת המאפשרת את פדיונם.
על הטעם לדבר, עמד בית הדין הארצי בדב"ע נג/223-3 פלסטין פוסט בע"מ - ג'ואנה יחיאל, פד"ע כז, עמ' 436, שם הובהרו הדברים כדלקמן:
"זכות נלווית במערכת זכויות העובד כלפי מעבידו, ניתן להגדיר כזכות לכסף או לשווה כסף, כך שהיא משתקפת ביציאות העבודה labour cost אשר לעובד ממעבידו, במישרין או בעקיפין, הקשורה בעבודתו, אך אינה בגדר שכר עבודה במובן הצר של המלה, היינו - תמורה בעד עבודה שנעשתה. תרצה תאמר, כי זכות נלווית היא בגדר 'תגמולים נוספים', יהיו אשר יהיו, המשתלמים במישרין או בעקיפין, במזומן או בעין, על ידי המעביד לעובד, והבאים מהיות העובד מועבד', במשמעות של הדיבור - any additional emoluments באמנת העבודה הבינלאומית בדבר שכר שווה משנת 1951.
המושג זכויות נלוות כולל מיגוון של טובות הנאה שלהן זכאי העובד, בנוסף לשכר עבודה במשמעות הצרה של המושג, והן "חופשות" למיניהן, תגמולי פרישה ופיצויים עקב סיים יחסי עובד-ומעביד, משכורת 13, מענקי חגים, 'הטבות בעין' - כגון ארוחות במקום העבודה, דמי הבראה, ביגוד, כיסוי הוצאות השתלמות, כיסוי הוצאות לרכישת ספרות מקצועית, 'השתתפות בשכר לימוד של ילדי העובד' וכיוצא באלה. המשותף לכל אלה הוא שהם באים למטרה מסוימת, או מטעם מסוים, שאין הם קשורים ישירות בעצם ביצוע העבודה, אלא רק 'נלווים' לה. בכך ההבדל בין 'תוספת שכר' כגון תוספת יוקר, תוספת מקצועית, תוספת ותק וכיוצא באלה, לבין זכויות נלוות, שכנגדן אין המעביד מקבל תמורה ישירה בייצור או בשירות.
כל תשלום שאינו נלווה למימוש הזכות עצמה, אינו אלא 'פדיון' הזכות. אותו 'פדיון' אינו הכלל, והוא בא רק מכוח הוראה שבחוק (סעיף 13לחוק חופשה שנתית), או מכוח הוראה מפורשת במקום הזכות החוזית. הגורס אחרת יביא דברים לאבסורד: 'יפדו' חופשת מחלה שלא חלו, ארוחות במפעל שלא אכלו, ביגוד שלא קנו, העדרויות מהעבודה בשל אבל במשפחה - שלא נעדרו (סעיף 15 לחוקת העבודה 1947) וכיוצא באלה זכויות נלוות שעובד לא מימשן, אך דורש תשלום כאילו מימש אותן".
[ראה לעניין זה גם: ע"ע (ארצי) 300080/98 כהן אברהם – גביר קבלנים בניה ופיתוח בע"מ, (פסה"ד מיום 13/9/01); דב"ע לז/131 -3 ד"ר פאולינה קלר נ' האוניברסיטה העברית בירושלים, פד"ע ט 305].

בענייננו, לא רק שהתובע לא הוכיח כי קיבל את המענק הנטען מדי שנה, אלא שלא הוכיח ואם תמצי לומר אף לא טען כי קיימת הוראה כלשהי המאפשרת לו לפדות את הזכות למענק ביגוד לאחר סיום יחסי עובד ומעביד.

90. סיכומם של דברים.
בין אם מדובר בתביעה להחזר הוצאות שהוצאו בפועל ובין אם המדובר בתביעה לפדיון מענק ביגוד לאחר סיום יחסי העבודה (עניין שכלל לא הובהר), הרי שלאור כל המבואר לעיל, אין לנו אלא לדחות את תביעתו זו של התובע למענק ביגוד.

התביעה לתשלום הפרשי ביטוח מנהלים
91. ברכיב זה לכתב התביעה, עתר התובע לחיוב הנתבעות בתשלום הסך של 750 ₪, בגין הפרשי הפרשות חלק המעביד לביטוח מנהלים עבור התקופה שמיום 18/9/11 ועד ליום 18/10/11, לגביה לא בוצעה עבורו הפרשה לביטוח מנהלים.

אין בידינו לשעות לתביעתו זו של התובע, ונבאר טעמינו להלן.

92. כאמור, התובע פוטר לאלתר מעבודתו ביום 18/9/11, כך שיום עבודתו האחרון בנתבעות היה ביום 17/9/11.
בתלוש השכר לחודש ספטמבר 2011 שולם לתובע עבור שכר עבודה עד 18/9/11 ובנוסף לכך שולמה לו הודעה מוקדמת בשווי 7,000 ₪ נטו, אשר גולמו ל-10,447 ₪ ברוטו. בנוסף לכך, בתלוש השכר לחודש אוקטובר 2011 שולמה לתובע יתרת הודעה מוקדמת בסך 7,000 ₪ ברוטו.
כאמור, אין חולק כי התובע לא עבד בפועל בתקופה שהחל מיום 18/9/11 ועד ליום 18/10/11, אך קיבל בגינה "הודעה מוקדמת".

93. כדי לעמוד על מהותו של תשלום זה יש לפנות להוראות חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, תשס"א-2001 (להלן - חוק הודעה מוקדמת).

סעיף 2 לחוק הודעה מוקדמת, שכותרתו "חובה ליתן הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות", קובע באופן הדדי את החובה של העובד ושל המעסיק בהתאמה למסור הודעה מוקדמת לפני התפטרות/פיטורים.

סעיף 3 לחוק הודעה מוקדמת קובע כי משך ההודעה לעובד חודשי בוויתקו של התובע הוא "חודש ימים".

עם זאת, סעיף 6 (א) לחוק הודעה מוקדמת, מקנה למעביד את הזכות לוותר על עבודת העובד בפעל בתקופת ההודעה המוקדמת לפיטורים או לתפטרות, אך בצידה של זכות זו, קיימת גם חובה, כדלקמן:
"(א) מעביד רשאי להודיע לעובד, בהודעה מוקדמת לפיטורים, כי הוא מוותר על נוכחות העובד ועל עבודתו בפועל בתקופת ההודעה האמורה, כולה או מקצתה, ובלבד שישלם לעובדו פיצוי בסכום השווה לשכרו הרגיל של העובד בעד התקופה שלגביה ויתר על עבודתו" (ההדגשה הוספה – אר.ק.).

סעיף 3 לחוק הודעה מוקדמת, מגדיר "שכר רגיל", כדלקמן:
"שכר רגיל" - שכר העבודה המובא בחשבון לענין חישוב פיצויי פיטורים לפי סעיף 13 לחוק פיצויי פיטורים".

94. הנה כי כן, התשלום שקיבל התובע תחת הכותרת הודעה מוקדמת, בחודשים ספטמבר ואוקטובר 2011, איננו שכר עבודה בגין עבודה בפועל, כי אם פיצוי בשווי השכר הרגיל שהיה משתכר בתקופה שלגביה ויתרו הנתבעות על עבודתו.
ודוק, המחוקק קבע מהו שיעורו של אותו פיצוי, היינו "שכר העבודה המובא בחשבון לענין חישוב פיצויי פיטורים" נאמר, ולא "שכר העבודה בצירוף שווי ההפרשות לקופות גמל" בעד התקופה שלגביה ויתר המעסיק על עבודתו.

95. הנה כי כן על פי הוראות הדין לא קמה לתובע זכות להפרשות לקופות גמל במסגרת הפיצוי לפי סעיף 6 לחוק הודעה מוקדמת.
מנגד, התובע לא הצביע על כל מקור הסכמי או אחר, המקנה לו זכות לפיצוי בגובה שכר העבודה בתוספת הפרשות המעסיק לקופות גמל, בעד התקופה שלגביה ויתר המעסיק על עבודתו.
אי לכך, אין לנו אלא לדחות את תביעתו זו של התובע להפרשי הפרשות לביטוח מנהלים.

96. סוף דבר -

אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל בפסק דיננו, התוצאה היא שתביעת התובע כנגד הנתבעות מתקבלת באופן חלקי בלבד, ואנו מחייבים את הנתבעות ביחד ולחוד לשלם לתובע פיצוי ממוני בגין הפרת זכות השימוע, בסכום כולל של 55,500 ₪.

סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 25/11/2014 ועד לתשלום המלא בפועל.

אשר להוצאות ההליך, הרי שמחד לא נעלם מעינינו החלק המצומצם מתביעת התובע שהתקבל, כמו גם מחיקת התביעה כנגד מר לניאדו, בשלב ההוכחות. מנגד, לא ניתן להתעלם מכך שהנתבעות הרחיבו בצורה ניכרת ושלא לצורך את יריעת המחלוקת בתובענה זו, הן העובדתית והן המשפטית, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בין היתר בהחלטתנו לעיל בבקשת הנתבעות לצירוף פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

על כן אנו סבורים כי יש מקום להשית על הנתבעות הוצאות הליך זה, אך זאת תוך התחשבות בחלק היחסי מתוך התביעה שבה זכה התובע.
אי לכך אנו מחייבים את הנתבעות ביחד ולחוד לשאת בהוצאות התובע בגין הליך זה (לרבות שכ"ט ב"כ התובע) בסכום כולל 5,000 ₪, לתשלום בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין, שאם לא כן, יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתן היום, ח' תמוז תשע"ז, (02 יולי 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

משה קרבצקי
נציג ציבור (עובדים)

אביטל רימון-קפלן
שופטת

נירה גרין
נציגת ציבור (מעסיקים)