הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בחיפה סע"ש 10223-01-14

13 מאי 2018
לפני: כב' השופטת דלית גילה
נציגת ציבור (ע) - גב' מרטין מסיקה
נציג ציבור (מ) - מר יונה לוי

התובע
עדנאן מלחם, ת.ז. XXXXX264
ע"י ב"כ: עו"ד ניקולא בולוס ואח'
-
הנתבעת
מעוף פרויקטים בע"מ , ח.פ. 513411280
ע"י ב"כ: עו"ד יאיר ארן ואח'

פסק - דין
פתיח
עניינה של תובענה זו בשאלה - האם זכאי התובע, מר עדנאן מלחם (להלן: התובע), לזכויות שונות מתחום משפט העבודה: השלמת "פדיון חופשה", תשלום עבור ימי מחלה, הפרש תשלומי פנסיה ו תשלומים הקשורים ברכב, שקיבל לצרכי עבודתו, וכן פיצוי עקב אי עריכת "שימוע", לפני פיטורים , ובגין "לשון הרע" ו/או "עגמת נפש" - עבור תקופת עבודה, לר בות נסיבות הפסקתה, בשירות הנתבעת, חב' מעוף פרויקטים בע"מ (להלן: הנתבעת ו/או החברה ).

בבסיס המחלוקת בין הצדדים, עומדות גרסאותיהם השונות, בדבר האופן בו הגיעו יחסי העבודה לסיום ומועד ניתוקם. נכריע בנקודות אלה תחילה ובהתאם לתוצאה, נבחן את הזכויות האחרות הנתבעות , לאחר הצגת התשתית עובדתית.

עובדות ועיקר טענות הצדדים
אחרי ששמענו את הצדדים, חזרנו ועברנו על טענותיהם בתצהירים ובסיכומים, ושקלנו את הדברים לכאן ולכאן, אנו קובעים עובדות רל וונטיות, כדלקמן:
הנתבעת היא חברה העוסקת במתן פתרונות הנדסיים ואנושיים , במכלול רחב של תחומים - הנדסה אזרחית, מתכת, מכונות ועוד.
התובע הוא הנדסאי והחל לעבוד בנתבעת ביום 1.9.05, כמנהל פרויקטים, בתחום התשתיות.
הממונה הישיר על התובע היה מר מאיר אזולאי, שהיה בתפקיד מנהל התפעול בנתבעת (להלן: אזולאי או הממונה ). אזולאי העיד בתיק זה כעד מטעם התובע [תצהירו - ת/2].
אחד הבעלים של הנתבעת הוא מר יניב נדלר (להלן: יניב או נדלר ), באמצעות חברת "וויי.אן.איי.אר הולדינגס בע"מ"; החל ממחצית שנת 2010 שימש כמנכ"ל הנתבעת מר חן ארד (להלן: חן או ארד), ובהעדרו של אזולאי היה ארד גם הממונה הישיר על התובע. נדלר וארד היו המצהירים מטעם הנתבעת [תצהיר נדלר - נ/1; תצהיר ארד - נ/2].
ארד החל לתפקד כמנכ"ל הנתבעת במסגרת רה-ארגון, במהלכו הוחל באיחוד הדרגתי של פעילות הנתבעת עם חברת "ריקרוס בע"מ" (להלן: ריקרוס); ריקרוס היתה בחלקה בבעלות ארד, באמצעות חברה אחרת שבבעלותו "די.אנ.איי ארד בע"מ" (להלן: DNA). בעת היותו מנכ"ל הנ תבעת שימש ארד גם כמנכ"ל של ריקרוס וניהל את הפעילות של שתי החברות.
אזולאי שימש גם כסמנכ"ל תפעול של ריקרוס, במקביל לפעילותו בנתבעת. יחסי העבודה של אזולאי עם הנתבעת הסתיימו בטונים צורמים, ולאחר מכן הגיש אזולאי תביעה נגד הנתבעת ואחרים, לתשלום זכויות סוציאליות, בסך כ-200,000 ₪ ; במסגרתה - הנתבעת הגישה תביעה שכנגד ע"ס 1,763,031 ₪, בגין גניבה ממעביד, גזל סוד מסחרי ועוד, הליכים שעדיין מתנהלים [סע"ש (אז' חי') 36261-04-14 - נ/1 , נספחי כ"ח (להלן: התביעות בענין אזולאי)].
מתחילת העסקתו בנתבעת ועד לשנת 2011, פעל התובע רבות בעבודתו בתחום התשתיות של חברת "בזק" (להלן: בזק), בעיר חיפה וסביבתה, כאשר אחת ליום היה על התובע להתייצב בסניף בזק , הסמוך לחוצות המפרץ, במפרץ חיפה, בו היו מרוכזות עבודות התשתית של בזק.
ביום 11.11.12 התקיימה פגישה בין התובע לבין ארד ובמ הלכה ה ובהר לתובע, כי פעילות התשתיות בנתבעת הופסקה , ולא נותרה לנתבעת ברירה, אלא , להפסיק את עבודתו כמנהל , בתחום זה; יחד עם זאת, הו צע לתובע להמשיך בעבודתו בנתבעת, כמנהל בתחום הקונסטרוקציות וגגות האסבסט, והתו בע קיבל את ההצעה.
לטענת התובע - בפגישה הנ"ל הוא איים להתפטר, בשל לחץ בעבודה , ובסופו של דבר סוכם על שיפור בתנאי עבודתו; לפי בקשתו - החלו לשלם עבורו קרן השתלמות וכן דווח למפקח עבודה אזורי, חיפה, על עבודתו בנתבעת , בפירוק והחלפת גגות + אסבסט [תצהירו - ת/1, סע' 36-32]. לא קיבלנו זאת.
במהלך חודש 11/12, או בסמוך לכך, החל התובע בעבודתו כמנהל בתחום הקונסטרוקציות וגגות האסבסט, מטעם הנתבעת, אך , לא השתלב בתפקידו זה לשביעות רצון הנתבעת, וניתנה לו תעסוקה אחרת, בתחום הגריטה (משיכת כבלים), שבוצעה ע"י הנתבעת עבור בזק, לטובת מ יחזור.
מחודש 8/13 ואילך צומצמה גם הפעילות בתחום הכבלים של בזק, לכן - התובע זומן לפגישה עם מנכ"ל הנתבעת ועם אזולאי, ליום 5.8.13, ובה הובהר לו, כי נוכח צמצום הפעילות בתחום משיכת הכבלים שוקלת הנתבעת לסיים את עבודתו, או - לחלופין - לשבצו חזרה לעבודה בתחום הקונסטרוקציות וגגות האסבסט. יחד עם זאת , הובהר לת ובע, שהנתבעת לא היתה שבעת רצון מתפקודו וטיב עבודתו, כאשר עבד בתפקיד זה, על-כן - במהלך שיחה זו, ניתנה לתובע הזדמנות להשמיע את דבריו ולשטוח טענותיו, בטרם תתקבל החלטה בעניין המשך העסקתו.
במענה לכך, השיב התובע , כי - לטעמו - הוא לא הצליח בעבודתו בתחום הקונסטרוקציות וגגות האסבסט היות ולא בוצעה עימו חפיפה כראוי, בתחום זה, ו לכן - אינו מכיר את נציגי הלקוחות ; התובע הוסיף ו טען, כי מנהל תחום הקונסטרוקציות וגגות האבסבט, דאז, מר שין שהין (להלן: שהין), הצר את צעדיו ולא היקנה לו אפשרות נאותה להשתלב בתחום זה.
נוכח זאת, וכדי לתת לתובע הזדמנות להשתלב בעבודה בתחום הקו נסטרוקציות וגגות האסבסט, בנתבעת, סוכם איתו כדלקמן:
אזולאי, כנציג הנתבעת, יציג את התובע בפני הלקוחות בתחום הקונסטרוקציות וגגות האסבסט, ואף יגבה אותו בכל בעיה.
התובע יהא אמון על תאום פגישות עם לקוחות הנתבעת, בתחום זה.
הנתבעת תסיים את עבודתו של שהין בשורותיה, ולתובע תהא יד חופשית להחליף את הפועלים , בתחום האמור, ולמנות פועלים חדשים במקומם , בהתאם לשיקול דעתו.
לתובע נקבע יעד עבודות, בשווי חודשי של 100,000 ₪, לכל הפחות , במפעל "דשנים" ו ב"חיפה כימיקלים".
בהמשך, הנתבעת לא היתה שבעת רצון מעבודת התובע ומהיעדים הכספיים שהושגו בעבודתו, ומשכך, בהזדמנויות שונ ות, ארד ו אזולאי פנו לתובע וביקשו שישפר את עבודתו, אחרת - לא תהא ברירה, אלא , להפסיק את עבודתו בשורות הנתבעת.
בחודש 8/13, ל ערך, נפגש גם נדלר עם התובע והביע בפניו חוסר שביעות רצון מעבודתו, תוך שהוא מבהיר לתובע, כי במידה ולא ישפר את תפקודו, אזי, תישקל הפסקת עבודתו בשורות הנתבעת. התובע הבטיח לשפר את טיב עבודתו, אך, לא עמד בכך.
בחודש 9/13 שהה אזולאי בחופשה ו ארד החל יפו בפיקוח על התו בע, במהלך ביצוע עבודתו, ו מתוקף כך שימש בתקופה הזאת כמנהלו הישיר של התובע. לא קיבלנו את טענת התובע, שלא הכיר את ארד ו זה כלל לא היה קשור לפעילות של הנתבעת , ולא היה המנכ"ל שלה.
עם התביעה המקורית התובע הציג 3 אישורי מחלה, לתקופות מצטברות, החל מיום 25.9.13 ועד 3 0.11.13 [נספחי ג', שם], אבל, "בזמן אמת" הוא התייצב לעבודה סדירה, עד פגישה עם אזולאי, ביום 2.10.13, ולא עידכן איש מטעם הנתבעת בדבר מח לה, כביכול [חלופת מסרונים של התובע עם אזולאי וארד, בנוגע לעבודה שוטפת, 29.9.13 - 1.10.13; נ/2, נספח י יב'- יג']; התובע אף לא הציג אישור רפואי, כלשהו, עד יום 6.10.13.
עקב היעדר שביעות רצון מתמשכת מעבודת התובע, ונוכח העובדה שחרף שיחות שנערכו עימו, במטרה להביא לשיפ ור בעבודתו, לא חל ה התקדמות בטיב עבודת התובע, הוא זומן לשיחת שימוע עם אזולאי, לפי הנחיה של ארד, ליום 2.10.13, והם נפגשו בבית-קפה באזור מפרץ חיפה.
שיחת השימוע התקיימה משך כשעתיים וחצי . הוחלפו בה דברים אודות עבודת התובע ו הכוונה לסיים את עבודתו , עקב אי שביעות רצון מ מנה. במהלך השיחה לא אמר התובע לאזולאי דבר אודות "מחלתו", ניתנה לו הזדמנות נאותה להשמיע דבריו בנושא , ובתום שיחה זו סוכם, כי ה תובע יפוטר מעבודתו, וייפגש עם אזולאי שוב, למחרת, לקבלת מכתב פיטורים.
על שיחת השימוע וההסכמה בה לומדים גם מהודעת דוא"ל, ששלח אזולאי אל נדלר ואל ארד בסמיכות לה , ובה כתב, בין ה שאר, כ ך [נ/2, נספח טו' (להלן: הדווח על השימוע)]:
"חן יניב שלום
ביום רביעי ה-2.10.2013 ערכתי שימוע לעדנאן מילחם במפרץ חיפה השימוע נערך כשעתיים וחצי, יש לציין כי במהלך השיחה אשר נערכה כשעתיים וחצי לא נודע לי כי עדנאן חולה ועדנאן לא יידע אותי במחלתו.
ולא נודע לי כי עדנאן אינו בעבודה.
ביום חמישי ה-3.10.2013 נקבעה פגישה נוספת למסירת מכתב הפיטורין. בפגישה זו עדנאן הודיע לי כי הוא נמצא בחופש מחלה רשמי, ואין לי זכות לפטרו עקב זאת, ואינו מוכן לקבל את המכתב
... [ההמשך עוסק בעובד אחר]".
"אישורי מחלה" של התובע הועבר ו לידי הנתבעת רק ביום 6.10.13, דרך מאיר אזולאי, כאמור בהודעת דוא"ל נוספת שלו, אל ארד ונדלר , מאותו תאריך [ נ/2, נספח יז'; האישורים שצורפו - נ/2, נספחי טז'], בה כתב:
"חן יניב
עדנאן [התובע - הבהרה שלנו] הגיש את חופש המחלה
לעיונכם"
בשל סירובו של התובע לקבל את מכתב הפיטורים מ אזולאי, שלחה הנתבעת נציגים מטעמה למענו של התובע, על מנת להניח את מכתב הפיטורים בתיבת הדואר שלו, ובמקביל אף נשלח מכתב הפיטורים למענו של התובע באמצעות הדואר [ מכתב הפיטורים - נ/2, נספח יט']. כדי לסיים יפה את יחסי העבודה זומן התובע לפגישה שנקבעה ליום 6.10.13 עם ארד, נדלר ו אזולאי.
ביום 5.10.13 פנה התובע לבזק , באמצ עות אחד מעובדיו, וביטל ביוזמתו עבודה שהנת בעת היתה אמורה לבצע לבזק למחרת, 6.10.13; זאת - בלי ליידע מי מהממונ ים עליו (להלן: פעולת הביטול).
פעולת הביטול נודעה לנתבעת רק ביום 6.10.13, שעה שנציגי בזק התקשרו אל ארד ועדכנו אותו. לטענת הנתבעת - מדובר ב ניסיון מכוון של התובע לחבל בעבודתה, דבר שנעשה על ידו במזיד ומתוך יצר נקמני גרידא [ חלופת מסרונים בין ארד לבין אזולאי - נ/2, נספח כ'].
למרות זאת, ביום 6.10.13 נערכה הפגישה של ארד נדלר ואזולאי עם התובע, במטרה לסיים את יחסי העבודה בצורה מכובדת , אך, במהלך פגישה זו איים התובע על ארד ואמר לו: "כדאי שתבדוק טוב טוב עם מי אני מחובר ואני אטפל בך בכל המישורים"; נוכח האיומים הללו פנה ארד בתלונה למשטרת ישראל כנגד התובע [ נ/2, סע' 47, ונספח כא', שם - אישור הגשת התלונה].
לתובע ניתן רכב של הנתבעת, לצורך הסעת הפועלים וביצוע עבודתו, ועובר לפיטוריו היה רכב זה בטיפול [סיטרואן ברלינגו, מס' רישוי: 4484178] ; לכן, ניתן לתובע רכב חלופי, מחברת ההשכרה, במימון הנתבעת [מסוג מזדה, מס' רישוי: 5873173 (להלן: הרכב)].
לאחר פיטורי התובע, הוא נדרש להחזיר את הרכב , אך, סירב להשיב ו, בטענות שונות, כמו כאב גב ממנו הוא סובל. הנתבעת הציעה שנציגי חברת ההשכרה יתאמו עם התובע מועד , על מנת להגיע לביתו ולטול חזרה את ה רכב, באמצעות אחד מבני משפחתו, היות והתובע טען שמפאת מחלתו נבצר ממנו לקום ממיטתו, אבל - גם לכך סירב התו בע. משכך, והואיל וברכב היה ציוד עבודה השייך לנתבעת, זימנה הנתבעת צוות תפיסה , מטעם חברת ההשכרה, ומספר ימים לאחר מכן גררה חברת ההשכרה את הרכב ממענו של התובע [מכתב מארד ל חברת "הרץ", מיום 10.10.13 - נ/2, נספח כג'].
בגין עלות תפיסת הרכב הושתו על הנתבעת עלויות התפיסה, בסך 2,600 ₪ בצירוף מע"מ , סה"כ- 3,068 ₪, אשר קוזזו משכר התובע , כרשום בתלוש השכר לחודש 10/13 [בין נספחי התביעה; נ/2, בנספחי א'].
הרכב ניתן לתובע כרכב חלופי, במימון הנתבעת , משום שהרכב שהיה בחזקת התובע, לצורך ביצוע עבודתו הרגילה, היה אז בטיפול במוסך. היות שהתובע טען בפני חברת ההשכרה ש ציוד שנמצא ברכב שהיה בטיפול וברכב החלופי, שנגרר, שייך לו - התירה הנתבעת לחברת ההשכרה להחזיר את הציוד לידי התובע [מכתב של ארד, בנדון, מיום 30.10.13 - נ/2, נספח כד'].
התובע גם סירב להשיב לנתבעת את הטלפון הנייד שניתן לו לביצוע עבודתו;
ובנתבעת עלה חשד, שהתובע נהג לבצע עבודות פרטיות ללקוחות שונים תוך כדי תקופת עבודתו בשירותיה עם הציוד שניתן לו על-ידה, ל שם ביצו ע עבודתו [ מיילים בין ארד ומר יהודה פורת, קב"ט בזק - נ/2, נספח כה'].
ברוח הדברים הללו פנה ארד אל התובע, במכתב מיום 20.10.13, בו העלה בפניו את תמונת המצב, לגרסת הנתבעת, תוך ציון שבכוונת החברה לשלם לתובע את הכספים המגיעים לו, כולל פיצויי פיטורים, וכי הקשר עם החברה ועם ריקרוס יתנהל כפי שהיה בשנים האחרונות באמצעות שלושת הגורמים שצויינו - יפה, מנהלת המשרד; מאיר, סמנכ"ל התפעול; וארד עצמו, כמנכ"ל ריקרוס והנתבעת . בסוף חודש 10/13, או בסמוך לכך, התקבל מכתב מאת ב"כ התובע, מיום 29.10.13, בו אושרה קבלת מכתב הפיטורים (רק ביום 22.10.13), תוך הכחשת גרסת הנתבעת, להשתלשלות האירועים, ובציון הטענה, שהתובע "נמצא בחודש מחלה מאז 25/9/13 אישורים נמסרו עוד ב- 2/10/13 מה עוד שהודעה בעל-פה בדבר מחלתו נמסרה לכם עוד ב 1/10/13" ; זאת - בלי לציין כיצד נמסרו הודעות ולמי [נ/2, נספחי כו'].
הצדדים ניהלו גם התכתבות ישירה בדוא"ל, בחודשים 10/13 ו- 11/13 [ נ/2, נספחי כז'].
התביעה המקורית הוגשה לבית-הדין ביום 6.1.14; כתב-הגנה ביום 23.4.14; כתב-תביעה-מתוקן, כראוי, הוגש ביום 22.12.14; וביום 1.1.15 הודיעה הנתבעת, כי אין מבחינתה צורך בהגשת כתב -הגנה-מתוקן.

דיון והכרעה
נקדים ונאמר, כי התקשינו לתת אמון מוחלט בדברי מי מהצדדים. בסופו של יום, ככלל, העדפנו את עדויות הנתבעת, ועל כן - מצאנו שלא נפל פגם בפיטורי התובע ונדחו תביעותיו הכספיות , בהקשר זה ; כמו כן, מצאנו רק בסיס חלקי לדרישות התובע לתשלומים כספיים נוספים, לכן - נדחו גם תביעותיו לתשלום עבור ימי מחלה, כמו גם לתשלומים בקשר לרכב, אבל - התקבלה תביעתו לתשלום פדיון חופשה , אף אם לא במלוא הסכום שנתבע. יחד עם זאת - דחינו גם את תביעות הנתבעת לבצע "קיזוז" , בשל "נזקים" שגרם לה התובע, לטענתה, אך - הבאנו בחשבון תשלומים ששולמו לתובע "ביתר". להלן יובאו נימוקינו, בתמצית.

נסיבות סיום יחסי העבודה / העדר "שימוע"?
חלק ניכר מסיכומי התובע הוקדש לתקיפת מעמדו של ארד, כאילו לא היה בתפקיד ניהולי בחברה הנתבעת, בתקופה הרלוונטית. לכך לא היתה שום הצדקה. אין מחלוקת אמיתית, שלפנינו מארג של יחסי שיתוף בין חברות , הקשורות בפעילותן זו בזו ובעליהן מפעילים אותן הדדית. אין הכרח שארד יהיה רשום כמנכ"ל הנתבעת , ברשם החברות , כדי שישמש ככזה, הלכה למעשה, ויהיו בידיו סמכויות ניהול שוטפות בנתבעת, גם אם הוא בעלים ושותף בחברה אחרת, כפי שהיה במקרה הנוכחי. שוכנענו, כי גם התובע ידע היטב מה תפקידו של ארד , בקשר ל תיפקוד היומיומי של הנתבעת, במהלך עבודתו השוטפת, שכן, למרות שהממונה הישיר של התובע היה אזולאי - מוסכם, גם על אזולאי, שארד החליף אותו בתפקיד זה כאשר נעדר, בהיותו ממונה על אזולאי; לדברי אזולאי, שהעיד מטעם התובע, גם התובע ידע זאת [עמ' 30, ש' 21 ואילך - עמ' 31, ש' 1]. אנו מאמינים גם לנדלר, אשר העיד, כי בחברת ריקרוס היו ארבעה שותפים, והוא ביניהם , ו החל משנת 2010 הפעילות של ריקרוס ושל החברה הנתבעת התנהלה "כמקשה אחת" [ עמ' 42, ש' 15-9].

לא מצאנו סיבה לפקפק בסמכות של ארד להחליט על פיטורי התובע ואנו סמוכים ובטוחים שהחלטה זו התקבלה בשיתוף פעולה עם אזולאי, שהיה תמים דעים עמו, בשעתו, אולם, מסיבות אישיות שלו - המחלוקת הפרטית בעניינו מול הנתבעת, התלויה , עדיין, בערכאות - העיד במשפט לפנינו בצורה הפוכה וקוטבית להתנהגותו והתנהלותו "בזמן אמת", כמשתקף מדברים שכתב בסמוך לארועים.

שותפים אנו לעמדת הנתבעת, כי פיטוריו של שהין, שנעשו על מנת להקנות לתובע אפשרות לעבוד בתפקיד שהוא מילא, מעידים על יחס חיובי שהוענק לתובע בעת עבודתו בנתבעת ועל נסיונות כנים שנעשו בנתבעת, על מנת להמשיך להעסיק את התובע, למרות צימצום בתחומי עיסוקה. אולם, חרף זאת, הנתבעת לא היתה מרוצה מתיפקוד התובע , כמנהל בתחום הקונסטרוקציות וגגות האסבסט בשורותיה , ובסופו של יום, הנתבעת נאלצה לסיים את עבודת התובע אצלה , כאשר הוא יודע מה הטענות כלפיו, והסכים לפיטוריו, לכן, לא דקדקו ברישום.
כאמור, ארד, אזולאי ו נדלר, ערכו מספר שיחות עם התובע, בהן הועלו כנגדו תלונות בדבר טיב עבודתו, ובהן הובהר לתובע , מפורשות , כי אם לא ישפר את עבודתו וביצועיו יאלצו לסיים את העסקתו. אנו מוכנים לקבל, כי שיחות אלה, במצטבר, היו בגדר "שימוע" מתמשך ובמועדים אלה ניתנה לתובע זכות טיעו ן מלאה, ואפשרות נאותה להגיב על הטענות כלפיו ול ומר את דבריו, עד לסיכום בשיחת ה"שימוע" שערך לו אזולאי, ביום 2.10.13, בה סוכם על פיטוריו. גרסאות נדלר וארד, בנושא זה, נתמכות גם בדבריו של אזולאי, בכתובים, העומדים בסתירה לעדותו בפנינו , ואנו, כאמור , מעדיפים את הצגת הדברים על ידו במהלך השוטף של העניינים , ורואים אותה כאותנטית יותר מאשר גרסתו המאוחרת, המושפעת - לדעתנו - מהסכסוך האישי שהתפתח בינו לבין הנתבעת.

כפי שציינו, אזולאי ערך לתובע שיחת "שימוע", טרם מסירת ההודעה על פיטוריו , כאמור בדווח על השימוע, שכתב [נ/2, נספח טו']. אזולאי הצהיר בפנינו, שביום 2.10.13 דיווח לו הת ובע שהוא חולה ויש ברשותו אישורי מחלה, ביום 3.10.13 הוא נפגש עימו בבית קפה "ארומה" בקרית-אתא וקיבל ממנו עדכונים ואישורי מחלה וקבע לו פגישה עם נדלר ולא ידוע לו שנערך שימוע לתובע [ ת/1, סע' 9-6].
הצהרתו זו של אזולאי מנוגדת לדווח שלו על השימוע שערך, ובעדותו בפנינו אישר את שתי הפגישות שלו עם התובע - בימים 2.10.13 ו- 3.10.13, אך, תיאר בהן תוכן אחר, כאילו הפגישה הראשונה היתה רק לדיווחים, משום שאזולאי חזר מחופשה, ואז נודע לו שהתובע היה חולה, ולמחרת קיבל את אישורי המחלה, וכל מה שאמר אזולאי לתובע היה "שיש כוונה לפטר אותו", זאת - משום "שסוגרים את כל הפעילות של החברה" [עמ' 31, ש' 2 ואילך]. איננו מאמינים לעדות זו, הן משום שהיא סותרת מסמך כתוב של אזולאי , על שימוע שערך לתובע - בניגוד לעדותו בפנינו - דיווח ששלח כמה ימים לאחר מעשה, יחד עם דיווח על עובד נוסף, דבר המפחית את הסיכוי שמדובר במסמך "מוכתב", כפי שטען בעדותו, והן משום שבחקירתו הנגדית אישר, כי "יכול להיות", ששלח דוא"ל ליניב או לחן ואמר להם שעשה לת ובע שימוע , בתאריך 10.2.13, ו גם "יכול להיות" שבאחד מהם כתב שהיתה זו שיחת שימוע ארוכה, של שעתיים וחצי , שעשה לתובע בתאריך 2.10.13 [עמ' 31, ש' 31 - עמ' 32, ש' 11]. תשובה כזו היא דרך להתחמק מלהודות בעובדה.
אנו משוכנעים, כי הדיווח על השימוע הוא הגרסה הנכונה וההתכחשות לו ע"י אזולאי היא משיקולים זרים, הקשורים בסכסוך הפרטי שלו מול הנתבעת. מסיבה זו - לדעתנו - הוסיף אזולאי, רק בעדותו , כי יכול להיות שכתב במייל, שהתובע לא אמר לו מילה , על כך שהוא חולה, אולם , הוסיף שהיה זה "בהוראת יניב נדלר", כאשר אזולאי מודה שהוא שיקר באותה הודעת דוא"ל, על אף שייחס את השקר רק לנושא המחלה ולא לנושא עריכת השימוע, ולשאלה מפורשת: "אתה נוהג לשקר במיילים?" ענה: "לא, אבל אם בעל הבית דורש, לפעמים מעגלים פינות" [ עמ' 32, ש' 23-12]. בהמשך, ענה אזולאי שאינו זוכר אם זה המסמך היחיד בו שיקר ; אנו סבורים, שהשקר היה בהצהרתו ובעדותו כאן.
מסקנתנו זו נסמכת גם על העובדה שהתובע, לעומת העד מטעמו - אזולאי , אישר בחקירתו הנגדית, כי אזולאי "לא משקר" [עמ' 14, ש' 1] , בתשובה לשאלה מפורשת, בעת שהוקרא לו הדווח על השימוע [עמ' 13, ש' 13] :
"מאיר כותב באוקטובר 2013 ליניב ולחן את המייל הזה והוא כותב שב- 2.10.2013 הוא עשה לך שימוע ארוך ובמהלך כל אותה פגישה לא הודעת לו כלום על מחלה. האם הוא משקר במייל הזה?" [ ההדגשה שלנו].
אומנם, התובע הוסיף וענה:
"... הוא מפספס שהודעתי לו על מחלה ואמר ביום אחר כך שהודעתי לו באופן רשמי. ..."
אבל, איננו מקבלים הסבר זה - הן משום שהתובע התחמק , בהמשך , משאלות נוספות , בקשר לתוכן הדווח על השימוע, תוך שהוא מחליף מילים בערבית עם באי כוחו במהלך עדותו [ראו : החלטה בעמ' 14] , והן משום שהתובע ואזולאי גם יחד לא התייחסו לדווח על השימוע, מיוזמתם, בתצהיריהם הראשיים ולא הסבירו את נסיבות הכתיבה של הדוא"ל , בשונה מהנחזה מהמסמך, על אף שהודעה זו גול תה כבר במסגרת גילוי מסמכים.
כלומר, התובע הודה, למעשה, שאזולאי ערך לו "שימוע" עובר לפיטוריו. המסמך מדבר בעד עצמו ועל אף שנכתב מספר ימים לאחר-מכן משקף את מהלך הדברים ועולה ממנו ההסכמה בין אזולאי, כנציג הנתבעת, לבין התובע, בדבר פיטוריו, וכל הנסיונות המאוחרים להתכחש לו - דינם להדחות.
כך, למשל, התובע טען שהדוא"ל הנ"ל נשלח בעקבות לחצים שהפעיל ארד על אזולאי, אך, לא ידע לה שיב מה מקור "ידיעה" זו [עמ' 14, ש' 4]; להבדיל - אזולאי טען ללחץ מצד נדלר [עמ' 30, ש' 13]. עצם העובדה, שטענה על "לחץ" לכתיבת הדוא"ל, המדווח על השימוע ואי יד יעה על מחלת התובע, לא הועלתה ע"י התובע או על ידי אזולאי - בתצהיריהם - מלמדת שלא כך היה, אלא, ככתוב בדוא"ל.

התובע אישר, כי בינו לבין אזולאי קיימים קשרי חברות [עמ' 20, ש' 2], אזולאי העיד, כי דיברו על "שיתוף פעולה" וכן "גם על שותפות" [עמ' 28, ש' 14-11], ולא מן הנמנע, שצודקת הנתבעת בטענתה, כי הגרסה הכוזבת, בניגוד למשתקף מהדוא"ל של אזולאי, ת ואמה בין התובע ואזולאי עובר לדיוני ההוכחות.
נזכיר - אזולאי אף לא מצא לנכון לציין בתצהירו , כי כחודשיים , לערך , לאחר שסיים הוא את עבודתו בחברה הגיש תביעה כנגד הנתבעת ועוד, ובמסגרתה הנתבעת הגישה נגדו תביעה שכנגד. הדבר לא מוסיף לו אמינות.
ודוק, עצם העדות של אזולאי, בחקירתו הנגדית, כי את הדווח על השימוע רשם בהוראתו של נדלר ושיקר בהודעת דוא"ל זו [עמ' 32, ש' 25-11], מטיל ה "צל כבד" על עדותו ועל האפשרות לסמוך על דבריו, בכלל, ובנגוד למסמך כתוב, בפרט.

עובדה נוספת היא, כי באותה הודעת דוא"ל הודיע אזולאי לנדלר, שבתאריך 2.10.13 ערך שימוע גם לעובד אחר של הנתבעת, יהודה כהן, וכי ביום 3.10.13 מסר ל עובד זה מכתב פיטורים ; כ אשר נשאל על כך אזולאי, בחקירתו הנגדית, ה שיב: "ליהודה כהן ערכתי שימוע" [עמ' 33, ש ' 13]. הודאה זאת של אזולאי, כשלעצמה, מצביעה על אי נכונות טענתו , אשר הובאה בביה"ד לראשונה, לפיה - שיקר ב דוא"ל בהוראה של נדלר, שכן, צודקת הנתבעת בטענתה, שאין זה סביר ואין זה הגיוני ש אזולאי ישקר במחצית הודעתו הכתובה, בהוראת נדלר, ו רק בחצי השני יתאר את האמת.

בתצהירו כאן העלה אזולאי טענות על כך שמכתב הפיטורים הוא "מכתב מאולתר", שנ ושא תאריך 2.10.13, והוא בטוח שבתאריך הזה לא היה עדיין מכתב פיטורים מוכן [ת/2, סע' 10]. התפלמסות זו מקורה בתכתובת פנימית בנתבעת, בה הציעה היועצת המשפטית, עו"ד ענת רותם, נוסח של מכתב פיטורים ו העלתה מחשבה, שאם המכתב ימסר בתאריך 3.10.13, זה צריך להרשם כיום הפסקת העבודה ולא יום קודם [ נ/2, נספח יח' ]. אולם, משעה שבפגישת התובע עם אזולאי , ביום 2.10.13, סוכם על הפיטורים, ושמכתב בנדון ינתן למחרת - איננו רואים פסול בכך שבהודעת הפיטו רים בכתב, שהיתה אמורה להמסר לתובע ביום שאחרי, בתיאום עימו, נקבע סיום יחסי עבודה ליום 2.10.13.
התובע, הרי, לא התייצב לעבודה בתאריך 3.10.13, אלא, רק התייצב לפגישה עם אזולאי. אם הוא בגדר "חולה" - כיצד זה נפגש עם אזולאי, מחוץ לביתו, גם ב יום 2.10.13 וגם ב יום 3.10.13 ?! ומדוע לא מסר אישורים רפואיים כבר בפגישה הראשונה ?? העובדה, שהתובע הציג תעודות רפואיות רק בדיעבד , אחרי שסיכם עם אזולאי על סיום העסקתו - נראית בעינינו כפעולה טקטית, כפי שטענה הנתבעת. ברם, בזמן שאזולאי סיכם עם התובע את סיום יחסי העבודה , עוד טרם ידע מי בנתבעת שהתובע טוען להיותו "חולה". על רקע זה - ני תן להבין, מדוע אישורי המחלה המאוחרים לא שינו את הקביעה, בדבר פיטורי התובע, ולא ה יה בהם כדי לבטל את החלטת הפיטורים.

בהקשר זה נציין, כי התובע נסמך על הוראות בחוק דמי מחלה, תשל"ו-1976 ( בלי לצטט אותן), בדבר חובת מעסיק לאפשר לעובד חולה למצות את כל ימי המחלה הצבורים לזכותו , מכח חוק זה, עד למכסה המירבית של 90 ימים , טרם ניתוק יחסי עובד-מעסיק [בעמוד הרביעי לסיכומיו, בין סעיפים 35 ל-36 , הראשונים (המספור חוזר על עצמו, שוב, בעמוד הבא)]. עמדה זו, אכן, משקפת את סעיף 4א(א) לחוק דמי מחלה, א ך, בחוק יש גם את הוראת סעיף 4א(ב)(1), הקובעת:
"(ב) הוראות סעיף זה לא יחולו באחד מאלה:
(1) המעביד נתן לעובד הודעה מוקדמת לפיט ורים לפי חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות התשס"א-2001, בטרם נעדר העובד עקב מחלתו; ..."

חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות מחייב למסור הודעה בכתב על סיום יחסי עבודה [סע' 2 לחוק]; בשל כך, מן הסתם , סוכם בין אזולאי לתובע, ביום 2.10.13, שלמחרת יקבל התובע הודעה בכתב על פיטוריו, ואזולאי אף נפגש עם התובע ביום 3.10.13, כדי למסור לו את הודעת הפיטורים, בכתב , כפי שנוסחה ע"י הנתבעת. רק בשלב זה סרב התובע לקבל את ההודעה בכתב , בטענה שהוא "חולה". לפי הדוא"ל של אזולאי, באותו שלב טרם הוצג אישור רפואי בנדון ובכל מקרה, עד אותו מועד התובע לא נעדר מהעבודה , הלכה למעשה, עקב "מחלתו". אנו מתרשמים, כי התובע בחר לעשות שימשו בטענות על מחלה, כביכול, כדי להכביד על הנתבעת ולהאריך את יחסי העבודה, ברם, זהו בדיוק המצב שהוראות התיקון לחוק דמי מחלה התכוונו למנוע.

נחזור ונקשה - האישור הרפואי הראשון שהציג התובע, בדיעבד, הוא מיום 25.9.13 לתקופה עד 3.10.13. לא רק שהתובע המשיך לעבוד באופן שוטף באותם ימים, עד הפגישה עם אזולאי ביום 2.10.13 , הנה, גם לפי גרסתוו שלו - הוא לא הודיע על "מחלה", כלשהי, למי בנתבעת, בתאריך בו נרשם, לכאורה, אישור המחלה הראשון. אכן, במכתב בא -כוחו, מיום 21.10.13, נרשם: "כידוע לכם מרשי נמצא בחופשת מחלה מאז 25/9/13 ואישור מחלה נמסר לכם אז" [נספח ו' לתביעה המקורית, סע' 3] , אבל - לא תואר איך נמסר ולמי; והנה, במכתב של בא-כוחו, מיום 29.10.13, כבר נ אמר: "כידוע לכם מרשי נמצא בחודש מחלה מאז 25/9/13 אישורים נמסרו לכם עוד ב 2/10/13 מה עוד שהודעה בעל פה בדבר מחלתו נמסרה לכם עוד ב 1/10/13" [נספח ו'3 לתביעה המקורית, סע' 4]; לא הוסבר השוני בתאריכים. התובע עצמו - הצהיר רק שדיווח לאזולאי על מצבו הרפואי ואישורי מחלה שברשותו, בפגישתם ביום 2.10.13, לאחר ביקור אצל הרופא [ת/1, סע' 15].
מעבר לכך שיש פערים עובדתיים ב ין מכתבי ב"כ התובע לתצהירו, בנקודה קריטית - התובע לא מסביר קיום פגישה ארוכה עם אזולאי, בבית-קפה, ביום 2.10.13, כאשר הוא "חולה" , לג רסתו, בלי שהציג אז אישור מחלה, על אף שבא מהרופא, לדבריו, ופגישה נוספת, ביום 3.10.13, גם בזמן "מחלה" [ ת/1, סע' 16].
אנו משוכנעים, כי התובע לא נעדר מעבודתו בשל מחלה בעת ישיבת השימוע עם אזולאי, בה סוכם על פיטוריו, ואף לא ביום המחרת, כאשר אזולאי עמד למסור לו את הודעת פיטורים בכתב, כמוסכם, והצגת אישורים רפואיים אחרי כן, ולא בפגישה הראשונה, או קודם לכן - אינה פוגמת בפיטורי התובע או מאיינת החלטה עליהם . כל מסקנה אחרת, היא אשר מנוגדת לכוונת חוק דמי מחלה.

בשל חשיבות הודעת העובד למעסיק ו על העדרות מסיבת מחלה, ברור לנו, מדוע אזולאי, כעד מטעם התובע, ניסה לשנ ות את תוכן הדברים העולים מהדווח על השימוע, שערך לתובע, ומסר בשעתו לארד ונדלר, עם הסכמה על פיטוריו ותיאום מסירת מכתב פיטורים, למחרת, הליך שהתובע ניסה לעצור , ביום 3.10.13, עת סרב לקבל את מכתב הפיטורים, המשקף את אשר הודע לו יום קודם לכן. אזולאי, כאמור, הודה בעדותו בפנינו כי שיקר, בנושא זה - אומנם, הוא טען ששיקר כאשר כתב את הדוא"ל, ברם, אנו מאמינים ששיקר בעדות, מהטעמים שפרטנו לעיל.
זאת ועוד - בחקירתו הנגדית, אישר אזולאי, כי בראשית חודש 10/13 הבין מנדלר וארד שגם הוא יפוטר מעבודתו כעבור מספר חודשים , כאשר יסיים את הפרויקטים בהם עסק [עמ' 34, ש' 6-22]. מוצדקת תהיית הנתבעת בסיכומיה, מדוע הסכים אזולאי לשקר בהודעת הדוא"ל שלו, לבקשת מע סיקו, כטענתו בעדותו, כאשר כבר ידע שגם הוא צפוי להיות מפוטר. אזולאי לא נתן תשובה, מניחה את הדעת, לקושיה זו, בהמשך חקירתו.

מסכימים אנו גם עם טענתה המשפטית של הנתבעת, כי חובת השימוע אינה מוחלטת, שכן, אין מדובר ב"טקס" שיש לקיימו , כדי לצאת ידי חובה , אלא, בהליך שנועד ל יידע את ה עובד, בדבר מצבו והאפשרויות הקשורות בהמשך העסקתו, שמיעת עמדתו ובחינת ההצדקה העניינית לפיטוריו, אם כך יוחלט [ע"ע 701/07 חברת החשמל לישראל - תורג'מן (3.3.2009, במאגר ממוחשב)] - זה התקיים במקרה בו עסקינן . בהתאם להלכה הפסוקה , בנסיבות מסוימות אף ניתן לצמצם את חובת השימוע ולהתאימה ל נסיבות כל מקרה ומקרה. בעניינו של התובע - אין לנו ספק, שהוא ידע מה הטענות כלפיו , מצד הנתבעת, שנעשו מאמצים מצידה למצוא לו תפקיד חלופי אצלה ורק כאשר התחום היחיד בו ניתן היה להמשיך להעסיק את התובע לא התאים לו והוא לא הצליח בו גם בניסיון השני, הוחלט על פיטוריו - בהסכמתו, למעשה - כפי שהיה צפוי מזה זמן מה. בנסיבות כאלה לא מגיע לתובע, פיצוי כלשהו, בגין אי קיום "שימוע".

בשולי הדברים נציין, כי התובע הצהיר שבידיו הקלטות, המעידות על טיב עבודתו ושביעות הרצון ממנו [ ת/1, סע' 42], אך, חרף זאת נמנע מלצרפן לתצהירו או להציגן; גם בכך יש כדי לכרסם באמינות גרסתו, בקשר לאירועים שבמחלוקת .

סיכום ביניים - המסקנה מהמקובץ פשוטה : התובע לא נעדר מהעבודה עקב מחלה, כאשר פוטר, והוא הציג אישורי מחלה, בדיעבד, כדי לטעון לפיטורי ם "שלא כדין"; טענות שאנו דוחים.
בשל שינוי מטלות בנתבעת, הוחלף לתובע תפקיד והוא הוזהר מפני סיום העסקה, אם לא ישפר תיפקודו; משלא השתנה המצב , ערך לו הממונה שיחת "שימוע", בה פוטר, בעל-פה, וסוכם שלמחרת יקבל מכתב פיטורים (לפי הדווח על השימוע).
יום לאחר מכן, בפגישה שהתקיימה ביום 3.10.13, התובע סירב לקבל מאזולאי את הודעת הפיטורים, בכתב , כפי שתואם ביניהם מראש, אך - אין זה מבטל את פיטורי התובע.
אשר על כן - נדחית התביעה ל תשלום פיצוי עבור פיטורים "שלא כדין", עקב אי עריכת "שימוע", כטענת התובע.

"לשון הרע"
בכתב-התביעה, לרבות כתב-התביעה המתוקן, טען התובע, כי גרירת הרכב משטח ביתו גרמה לפגיעה קשה בו והתנהלות הנתבעת עולה כדי "לשון הרע", בהתאם לחוק איסור לשון הרע תשכ"ה-1965, בטענה, כי - "הנתבעת פרסמה הודעה כוזבת תוך פרסום עלילת שווא בכוונת זדון, תוך כוונה ברורה לפגוע בתובע, בניגוד לסעיף 58 לפקודת הנזיקין . .. " [סעיפי 25, בכתבי-הטענות של התובע].
התובע לא הוסיף עובדות, בכתבי-הטענות, ביחס לאופן בו בוצע הפרסום הנטען.

בתצהיר התובע, לא תואר "פרסום" רלוונטי והתובע הסתפק באמירה, כי הנתבעת לא הסתפקה בפיטוריו, אלא, בחרה להשפילו ולהעליבו על ידי גרירת רכבו בתקופת חג מחצר ביתו, תוך פגיעה קשה בשמו הטוב, אך, מבלי לתאר - עובדתית - את המעמד בו בוצע הדבר, לטענתו [ ת/1, סע' 41-43].

גם בסיכומי התובע לא הוסיפו הבהרות, לעניין האופן בו גרירת הרכב משטח ביתו של התובע, על ידי חברת ההשכרה, עולה כדי פרסום "לשון הרע", על התובע, על ידי הנתבעת [סע' 88-78 לסיכומים].

כבר בכתב-ההגנה העלתה הנתבעת תהייה - "מהו מעשה פרסום לשון הרע", ולחלופין - אם יוכרע שעסקינן בפרסום, הוא מותר, לפי סעיף 13 לחוק האמור , וכך או כך, עומדות לה ההגנות הקבועות בסעיף 15 לחוק [סע' 55-53, שם].
נטען, כי מאחר שהתובע לא החזיר את הרכב, לאחר סיום יחסי העבודה ובקשות חוזרות ונשנות להשבתו, לא היתה ברירה, אלא, לזמן צוות תפיסה מטעם חברת ההשכרה, להשבת הרכב לידיה, מאחר שהנתבעת שילמה לה על כל יום נוסף.
הוסיפו, כי מבירור שערכה הנ תבעת עלה, שהרכב נגרר בשעות הבוקר המוקדמת, ללא נוכחות שכנים , ודרישת התובע לתשלום פיצוי בגין "עוגמת נפש", עקב כך, עולה כדי "הרצחת וגם ירשת", שכן, עוגמת הנפש היחידה שנגרמה - נגרמה ל נתבעת ומנהליה, כתוצאה מסרובו של התובע להשיב את הרכב [סע' 50, שם].

בתצהירים מטעם הנתבעת חזרו על טענותיה בנדון, תוך הדגשה, כי היו פניות לתובע להשבת הרכב והוא סרב , ומשכך - נאלצה הנתבעת לדאוג לתפיסת הרכב , באמצעות חברת ההשכרה [ נ/1, סע' 51-48, ונספחי כב'-כג', שם].
בחקירתו הנגדית, אישר התובע, כי היו אליו פניות מהנתבעת, על מנת שיחזיר את הרכב ; ולמרות שאמר, כי היה מוכן להחזיר את הרכב - הלכה למעשה, לא עשה כן . לשאלה מפורשת , של בית-הדין , השיב - ש לא החזיר את הרכב, כשהתבקש לכך אחרי פיטוריו, משום שהיו כמה חפצים אישיים "ברכב הצמוד" שלו , שהיה בטיפול, והוא אמר שכשיקבל אותם יחזיר את הרכב השכור [עמ' 18, ש' 27-2].

כפי שקבענו לעיל - יחסי העבודה הסתיימו ביום 2.10.13. משכך - צודקת הנתבעת בטענותיה, כי לא היתה לתובע זכות להמשיך ולהחזיק ברכב, אשר נשכר ע"י הנתבעת וניתן לו לשימושו במסגרת עבודתו אצלה, מכיוון שהרכב הרגיל אשר שימש אותו בעבודתו היה בטיפול. אף לא מצאנו הצדקה לכך שרכב שכור ישאר ברשות התובע, לאחר פיטוריו, בשל חפצים אישיים שנמצאים, לטענתו, ברכב קודם שהיה בשימושו ונמצא במוסך בטיפול. אין קשר בין השניים והיה עליו להחזיר את הרכב השכור ולדאוג לקבלת חפציו האישיים, מהרכב שהיה בטיפול במוסך, באופן נפרד וללא תלות בין שני הנושאים.
מכיון שהתובע לא פעל כמבוקש וכמצופה ממנו, היתה הנתבעת רשאי לבקש את עזרת חברת ההשכרה, להשבת הרכב השכור אליה , על מנת לצמצם בהוצאותיה, משעה שהרכב כבר לא נדרש לצרכי העבודה.

מעבר לעובדה, שהתובע כלל לא תאר, בכתב-התביעה ובתצהירו, "פרסום" של "לשון הרע" כלפיו, על ידי הנתבעת, בהקשר המ דובר - התובע אף לא הביא בפנינו את הנסיבות המדוייקות, בהן נלקח הרכב מביתו ונגרר ע"י חברת ההשכרה חזרה אליה.
טענותיו הראשוניות, בכתבי-התביעה, כי נגרמה לו פגיעה בשל ספק שהוטל ביושרו וכי משפחתו סבלה מקריאות גנאי שהושמעו לעברה - לא הוכחה כלל.
למעשה, כל טענותיו מתבססות על ספקולציה , בדבר מה שיכול היה להיות ; כפי שנכתב : "... ולבטח אנשים ראו וצפו בנעשה ..." [סעיפי 24 לכתבי -התביעה], אולם, השערות שכאלה אינן תחליף לעובדות.
הואיל והתובע לא הביא ראיה, לביצוע מעשה , כלשהו, הקשור בגרירת הרכב מול מאן דהוא - פשיטא, שלא הוכח "פרסום", של "לשון הרע", בהקשר האמור.

לא למותר להזכיר עוד את גרסת הנתבעת, כפי שהצהיר ארד, כי בירורו עם חברת ההשכרה העלה, שהרכב נגרר בשעה 03:00, לערך, לאחר שנציגיה שוחחו עם התובע, ישירות , והודיעו לו על כוונתם לתפוס את הרכב [ נ/2, סע' 51].
צודקת הנתבעת, בטענתה בסיכומיה, כי - מצד אחד טען התובע, בחקירתו הנגדית, שמחברת הליסינג נכנסו לקחת את הרכב ביום חג הקורבן ובשעה שכל השכנים ראו מה שהתנהל, למרות שהיה זה, לדבריו: "בשעות הלילה, בשעה שלוש לפנות בוקר, לפי הודעה של חברת הליסינג ..." [עמ' 19, ש' 12-11], והוא שמע מ השכנים שמועות על כך ש"היתה מהומה" [שם, ש' 18-15], ומצד שני - התובע עצמו, למרות שהיה בבית ו, אותה עת, לא שם לב , לא שמע ולא ראה שלקחו את הרכב עד למחרת בבוקר , ותרץ אמירותיו הסותרות בתשובתו - "... השכנים לא באים אלי בשעה שלוש לפנות בוקר" [שם, ש' 29-22] .
אנו סבורים, כי הדבר ממחיש שלקיחת הרכב, שהתובע המשיך להחזיק בו שלא כדין, ע"י אנשי חברת ההשכרה - נעשתה בצינעה וללא מהומה, וודאי שלא תוך פרסום של "לשון הרע", כנגד התובע, ע"י הנתבעת, כתאגיד, או מי מנציגיה.
התובע ציטט את הגדרת "לשון הרע", בלשון החוק, אך, מבלי להתייחס להגדרת "פרסום", המצויה אף היא בחוק האמור. בענייננו - לא הוכחה עוולה כזו.

נציין עוד , שתביעה מכח סעיף 58 לפקודת הנזיקין , על עוולה של "שקר במפגיע", כחלק מסימן ז' לפקודה, שכותרתו: "הטעיה" - כלל אינה בסמ כות בית -דין זה. מה גם , שקבוע באותו סעיף , במפורש : "... אך לא יפרע אדם פיצויים בעד פרסום כזה, אלא אם סבל על ידי כך נזק ממון."; גם כזה לא הוכח בפנינו.

אשר על כן, משלא הונח בסיס לתביעת פיצוי, מכח הוראות חוק איסור לשון הרע, או בגין "עוגמת נפש" - גם רכיב י תביעה אלה נדחים.

פדיון חופשה
גרסת התובע , התפתחה עם הזמן. בכתב-התביעה-המקורי, נתבע - בסיכום - הפרש פדיון חופשה בגין 38 ימים, בלא שהיתה התייחסות, בגוף התביעה, לנושא זה. רק בכתב -התביעה-המתוקן טען התובע, כפי שהצהיר אח"כ בתצהירו [ ת/1, סע' 42-39], כי - עם סיום עבודתו שולם לו פדיון חופשה של 24 ימים, בלבד , למרות שלפי הרישומים בתלוש השכר , לחודש 9/13, היתה מכסת ימי החופשה הצבורה לזכותו 58.73 ימים , וההפחתה למכסה צבורה של 24 ימים, בלבד, בתלוש השכר בחודש 10/13, בוצעה ללא כל הסבר. התובע הוסיף, כי רק לאחר סיום יחסי העבודה , קיבל ביום 27.11.13 מכתב מ את באת-כח הנתבעת, המתוארך ליום 17.11.13 [ת/1, נספח ז'1 (להלן: מכתב ההסבר)], ובו נטען:
"1. הריני להודיעך, כי בהתאם לנוהל יציאה לחופשה, הרלבנטי לתקופת העסקתך בחברתנו (להלן: "הנוהל"), ובהתאם להוראות סעיף 7 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 (להלן: "החוק") החופשה השנתית, לה היית זכאי מידי שנה, אינה ניתנת לצבירה במלואה לפיכך, צבירת כל ימי החופשה במהלך שלוש שנות העסקתך האחרונות, מנוגדת להוראות הנוהל ולהוראות סעיף 7 לחוק.
2. לפיכך, זכאותך לפדיון ימי חופשה, בתום תקופת העסקתך, עומדת על 24 ימים עפ"י החישוב שלהלן:
א. במהלך שנת עבודתך השישית היית זכאיי לצבור 7 ימי חופשה לכל היותר (מתוך 14 ימי חופשה).
ב. במהלך שנת עבודתך השביעית היית זכאי לצבור 8 ימי חופשה לכל היותר (מתוך 15 ימי חופשה).
ג. במהלך שנת עבודתך השמינית היית זכאי לצבור 9 ימי חופשה לכל היותר (מתוך 16 ימי חופשה).
3. כפי הידוע ולפי נוהלי החברה, בשנים האחרונות כלל העובדים יצאו לחופשה מרוכזת, באופן בו גם הלכה למעשה לא יכולת לצבור את מלוא ימי החופשה, אלא יכולת לצבור אך ורק את ימי החופשה שניתן לצבור בהתאם לחוק.
אולם, חופשות המחלה או תקופות אי-הכושר, בהן שהית בדיוק במהלך החופשות המרוכזות הביאו למצב בו נרשמו לזכותך בטעות מלוא ימי החופ שה (ולא ימי החופשה שהיית זכאי לצבור עפ"י החוק). לפיכך, זכותך בשלוש שנות העסקתך האחרונות, בהתאם להוראות סע' 7 לחוק, להוראות הנוהל ולהסכם העבודה בין הצדדים, יתרת ימי החופשה עמדה על 24 ימים ולו לא.
4. פדיון החופשה בהתאם לזכאותך כאמור ישולם לך כדין בשכר חודש נובמבר 2013." [ההדגשות במקור].
נעיר כבר עתה - כי לא הובא בפנינו "נוהל", הנזכר במכתב ההסבר, או אחר, בקשר ליציאה לחופשה בנתבעת, ואף לא הוצג חשבון חופשה, שיראה כמה ימי חופשה צבר התובע ועמדו לזכותו כמכסת חופשה צבורה, לשיטת הנתבעת, בגין שנות עבודתו הקודמות.

התובע הוסיף והצהיר, כי ביום 12.11.13 ברר את נושא מכסת החופשה הצבורה עם מנהלת החשבונות של הנתבעת ושאל מדוע נגרעו ממנו ימי חופשה בתלוש, למרות שלא ניצל אותם , ונענה - כי זו טעות, ויקבל תלוש מתוקן. התובע צרף תכתובת SMS, חלקית, ותבע פדיון של 40 ימי חופשה [ ת/1, סע' 62-60 ונספח 4]. מובן, כי התובע לא היה רשאי לתבוע תשלום לפי מכסה העולה על זו אותה תבע בכתב -התביעה, ברכיב זה; במיוחד, כאשר לא ניתן הסבר לשוני בין כתבי התביעה, אולם, מאחר שהנתבעת הודיעה שאין צורך בתיקון כתב-ההגנה, לאחר תיקון התביעה - נבחן את טענות הצדדים , בהתאם , ובהתחשב גם בסיכומיהם .

בסיכומי התובע נטען, כי התקופה בעדה ניתן לתבוע "פדיון חופשה", עם סיום יחסי העבודה, היא "... לכל היותר ימי החופשה שהיה זכאי לקבל ב-3 השנים המלאות להעסקתו, בצרוף על ימים שנצברו לזכותו בשנת העבודה השוטפת". ובהתאם ביקשו לחייב את הנתבעת בתשלום 34.61 ימי חופשה [סע' 99-98, שם].

מנגד, לגרסת הנתבעת - בכתב-ההגנה, נוכח הלאקוניות של רכיב זה בתחילת הדרך, צומצמה תגובתה רק לכללי פדיון החופשה, ונטען שעבור 3 שנות העבודה האחרונות בצירוף חודשים שוטפים בשנה האחרונה היה התובע זכאי לפדיון נוסף, בסך 7,263 ₪, סכום אותו "יש לקזז" כנגד סכומים בהם חב התובע [סע' 64];
ובמסגרת טענות "קיזוז" שהעלתה הנתבעת, של תשלומים ששולמו ביתר - לטענתה - נטען שיש לקזז תשלום עודף, בסך 3,408 ₪ , ששולם לתובע כפדיון חופשה, משום טעות שנפלה בשיעור שווי יום חופש [כתב-ההגנה, סע' 41].

בתצהירי הנתבעת, לא התייחסו למסכת העובדתית של חישוב זכאות התובע, ברכיב זה, ו הסתפקו באימוץ הטענות שבמכתב ההסבר [ נ/2, נספח לג' (מתאריך 10.11.17, השונה מהתאריך על מכתב כזה שהציג התובע)]; שוב, מבלי לפרט את הסיבות לטעות ואת אופן חישוב מכסת החופשה הצבורה , עד ל תחילת 3 השנים שקדמו לשנת העבודה האחרונה של התובע [ נ/2, סע' 92].
גם בסיכומי הנתבעת, לא הציעו הסבר מפורט יותר לחישוב , בתוצאה הסופית - לשיטתה - ולא סיפקו תאור עובדתי, כלשהו, שיבהיר את טענת הרישומים השגויים של מכסת החופשה הצבורה, לזכות התובע, בתלושי שכרו, במהלך השנים , בהן הציגה לו הנתבעת את המצג אודות מכסת החופשה הצבורה לזכותו.

אשר לדעתנו - אין לקבל את גרסת הנתבעת, בדבר רישום שגוי, כביכול, או מכסה עודפת של ימי חופשה, שנרשמו בתלושי השכר של התובע עד חודש 9/13, כולל.
מכסת החופשה, הקבועה בחוק חופשה שנתית , וההוראות באשר לצבירה אפשרית - הינן הוראות שאין לגרוע מהן, אך, ניתן להוסיף עליהן. מעסיק יכול לאפשר לעובדו לצבור ימי חופשה, מטעמים שונים, ו בכל מקרה - אם עובד עלול להפסיד ימי חופשה, לעומת המכסה שהודע לו שעומדת לזכותו, מסיבה כזו או אחר ת - הרי , חובתו של המעסיק/ה לה זהיר את העובד/ת מפני זאת, בעוד מועד.
כך - ככלל, ובמקרה שבפנינו - בפרט, משום שהנתבעת כלל לא התייחסה לחישוב החופשה הצבורה לזכות התובע, עד חודש 10/13, ממנו החלה לחשב את החופשה הצבורה לזכותו, לפדיון, כאילו לא צבר בשנים הקודמות ימי חופשה לא מנוצלים, שגם הם אמורים היו להיות משולמים כפדיון חופשה, עם סיום עבודתו .
לא זו אף זו - וודאי שלא ראוי לבצע הפחתה בדיעבד, וללא כל אזהרה, מראש, כפי שנחזה שפעלה הנתבעת שבפנינו, שלא הראתה שמסרה לתובע "נוהל" או הכינה אותו בדרך אחרת למצב שיאבד ימי חופש אם לא ינצל ימים שעמד ו לזכותו ואף לא שהציעה לו לנצלם, או שהסבירה לו טעות שהיתה, מצידה, בהקשר זה, לפני שצומצמה החופשה הצבורה לזכותו בתלוש השכר של חודש 10/13.
נהפוך הוא - התובע הצהיר, שמנהלת החשבונות ענתה לברוריו בנושא, ש ההפחתה ב מכסת ימי החופשה היא הטעות, שתתוקן לטובתו , בתלוש חדש; ברם, זו לא הובאה לעדות, איש ממצהירי הנתבעת לא ידע להסביר את הדברים , וארד, שנדרש, בחקירתו הנגדית, להסבר בנוגע להפחתת מכסת החופשה ענה: "בעוונותי, אני רק מנכ"ל, יש לי 50 עובדים ואני לא עובר על כל תלוש ותלוש,אני יכול לשאול את חשבת השכר, יש גם התכתבויות של התובע איתה, שפורטו ע"י התובע" [עמ' 60, ש' 23]; ובהמשך השיב שלא ראה "שום צורך", להביא את חשבת השכר, ביאטריס, להסביר את הדברים [שם, ש' 29].
מצער מאוד שכך מצא מנכ"ל הנתבעת לענות, תחת שיברר את הדברים, מראש, ויתן לנו תשובה סדורה, כבר בתצהירו הראשי.

אנו סבורים, אפוא, שאין תוקף למחיקת ימי החופשה שעמדו לזכות התובע, כפי שנרשם ב תלוש השכר שלו, מדי חודש, עד וכולל חודש 9/13 - בו נצברו לו 60 ימים, ומאחר שקיבל פדיון חופשה של 24 יום, הוא זכאי לקבל מהנתבעת תוספת של "פידיון חופשה" עבור 36 ימים (בעיגול).

אשר לערך יום חופשה - התובע, ערך את חישוביו לפי 700 ₪ ליום חופשה , ללא כל הסבר [ סיכומיו, סע' 99]; ואילו הנתבעת ערכה את חישוביה לפי 538 ₪, ליום חופשה ללא הסבר , שהובא רק בסיכומיה - חלוקת המשכורת החודשית ב-186 שעות, והכפלה ב- 8 שעות עבודה ליום [סע' 15], על אף שלפי תלוש השכר לחודש 11/13, שולם לתובע "פידיון חופשה" בתעריף של 679.33 ₪, ליום.
אומנם, אחת מטענות הקיזוז, מטעם הנתבעת, היתה בקשר עם טענתה שפידיון החופשה שולם לתובע ביתר, שכן: "... לכל הנראה עקב שגגה שחלה בתו"ל בהנה"ח של הנתבעת, שולם לתובע שווי יום חופש בשיעור, העולה על שווי האמיתי של יום חופשה, כמפורט להלן ..." [כתב-ההגנה, סע' 41]. אולם, באותו סעיף לא הובהר , מדוע ערך יום החופשה צריך להיות 538 ₪, כמופיע בחישוב של התשלום שהיה צריך לבצע - לטענת הנתבעת - במקום התשלום שבוצע, בפועל.

לפי תלושי השכר, משכורתו החודשית של התובע, משך תקופה ארוכה ועד לפיטוריו, היתה 12,500 ₪ , בתוספת 2,200 ₪ - עבור "שעות נוספות גלובליות."
חוק חופשה שנתית, תשי"א-1951 קובע בסעיף 10(א), כי: "המעסיק חייב לשלם לעובד בעד ימי החופשה דמי חופשה בסכום השווה לשכרו הרגיל."; ולענין השכר הרגיל קובע סעיף 10(ב)(1), לחוק האמור, כך:
"לגבי עובד שגמול עבודתו, כולו או חלקו, משתלם על בסיס של חודש או תקופה ארוכה מזו - שכר העבודה שהעובד היה מקבל בעד אותו פרק זמן אילו לא יצא לחופשה והוסיף לעבוד;".
אבל, בסעיף 10(ג) לחוק נאמר עוד : "שכר עבודה לענין סעיף (ב) הוא כלל התמורה, בכסף או בשווה כסף, המשולמת לעובד ע"י המעסיק בעד שעות העבודה הרגילות, זולת אם נקבע אחרת בהסכם קיבוצי ... " [ההדגשה הוספה].
במקרה של התובע - לא הוצג הסכם קיבוצי רלוונטי ומובן, על כן, שהשכר לעניין ערכו של יום חופש אמור להיות רק לפי המשכורת החודשית ללא התוספת ששולמה עבור שעות נוספות גלובליות.

יהא זה נכון , אם כן, לחשב את ערך יום החופשה של התובע , לצרכי ההשלמה שעל הנתבעת להוסיף ולשלם לו, לפי 538 ₪ - כטענתה - ולא לפי תעריף של 679.33 ₪, ליום חופש, כפי שנרשם עבור "פדיון חופשה" בתלוש השכר לחודש 11/13 (אשר התובע "עיגל" ל- 700 ₪ , ללא כל הסבר), שהרי, לפי כל חשבון, ברור, שתעריף יומי כזה הוא לפי משכורת חודשית העולה, בשיעור ניכר, על המשכורת שקיבל התובע; ונדגיש - לא היה ויכוח על השכר החודשי שהגיע לתובע.
בהתאם - הנתבעת היתה חייבת לתובע הפרשי "פידיון חופשה", בסך 19,368 ₪ (בעיגול , לפי 36 ימים X 538 ₪ ליום ).

לא נוכל להמנע מלהתאים, בשלב זה, את הסכום ששילמה הנתבעת עבור פדיון חופשה, של 24.12 ימים - לפי התעריף השגוי , 679.33 ₪, במקום 538 ₪ - שכן, משמעות הדבר ששולם ביתר עבור כל יום חופשה שנפדה עם סיום יחסי העבודה; קרי - עבור כל יום חופש שלא נוצל שילמה הנתבעת לתובע 141.33 ₪, ביתר.
כפועל יוצא מתיקון הטעות, בהקשר זה, צודקת הנתבעת בטענתה, כי שולם לתובע סכום עודף של 3,408 ₪ [ נ/2, סע' 69]. סכום זה יש להפחית מהסכום שקבענו שהנתבעת היתה חייבת להשלים לתובע, ברכיב "פדיון חופשה" .

בסיכומו של רכיב זה - על הנתבעת לשלם לתובע עוד סכום של 15,960 ₪, כפדיון חופשה (19,368 ₪, בגין ימי החופשה שנצברו לו, לפי הרישום בתלושי שכרו - שנמחקו , חד-צדדית - פחות 3,408 ₪, התשלום העודף על ימי החופשה שנפדו , עם סיום העסקתו, לפי תעריף גבוה מהתעריף הנכון).

תשלום עבור "ימי מחלה"
אחת הטענות המרכזיות של התובע היתה, כי לא ניתן לפטרו בעת היותו במחלה, לפני שינצל את מלוא מכסת ימי המחלה הצבורים לזכותו, אשר עמדה בחודש 9/13 על 40.38 יום [לפי תלוש השכר ה רלוונטי]. על כן, תבע לקבל "פידיון ימי מחלה על סך 40 יום מחלה * 700 ש"ח: 28,000 ש"ח" [התביעה המתוקנת, סע' 45].
כפי שכבר נאמר, התובע לא הבהיר בתצהירו מתי הודיע לנתבעת על מחלתו - אודותיה הציג 3 אישורי מחלה, לתקופות מתחדשות - ולמרות זאת, תבע תשלום עבור 64 ימי מחלה , בהסתמך על אישור י מחלה "החל ביום 25/09/19 וכלה ביום 30/11/13 ..." [ ת/1, סע' 58].
נזכיר שוב , לתצהיר התובע צורפו 3 אישורי מחלה נפרדים: הראשון - מתאריך 25.9.13 עד 3.10.13; השני - מיום 2.10.13 עד 31.10.13; והשלישי - מיום 1.11.13 עד 30.11.13. מתי הומצא כל אחד מהם לנתבעת? סתם התובע ולא פרש. התובע אף לא פירט בתצהירו סכום שהוא תובע ברכיב זה ולפי איזה חישוב.
בסיכומי התובע הכבירו מילים בטענה, כי הנתבעת בחרה להשתחרר מחובה לתשלום דמי מחלה ע"י פיטורי העובד דווקא לעת מצוקתו ומחלתו, וטענו, כי בחודש 9/13 שולם לתובע עבור 5 ימי מחלה וקיזזו 6 ימים ממכסת ימי המחלה הצבורה [סע' 30-29, שם]; יחד עם זאת, אין גם בסיכומים התייחסות למועד בו הציג התובע אישור מהאישורים הרפואיים הנטענים , לידי הנ תבעת, ואין גם התמודדות עם דברי אזולאי בדווח על השימוע.

כבר קבענו, כי עולה מהדוא"ל של אזולאי, אודות השימוע שערך לתובע, שרק בפגישה הנוספת שהתקיימה בינו לבין התובע , למחרת, קרי - ביום 3.10.13, הודיע לו התובע, לראשונה, שהוא בימי "מחלה", ו בגלל זאת לא ה יה מוכן לקבל את מכתב הפיטורים , שהוכן עבורו, כמתואם ביניהם.
התובע מסר לאזולאי את אישורי המחלה רק ביום 6.10.13, לכן, ברור שהיו אלה רק השניים הראשונים - מתאריך 25.9.13 עד 3.10.13, ומיום 2.10.13 עד לתאריך 31.10.13; וזאת, כאמור , חרף העובדה שהתובע התייצב לעבודה סדירה עד 2.10.13. מכך למדנו, כי "ימי המחלה" שהוצגו בפני הנתבעת היו הניסיון נואל וכוזב למנוע את הפיטורים, עליהם הודע לתובע קודם לכן.

ארד ביקש בתצהירו להבהיר טעות שנפלה, לטענתו, בדברי ב"כ הנתבעת, שאמר ב דיון המוקדם, עקב שגגה, כי אישורי המחלה נמסרו ע"י התובע לנתבעת ביום 3.10.13, כאשר, בפועל, האישורים נמסרו ביום 6.10.13, כפי שעולה מפורשות מנספחי תצהירו [נ/2, סע' 42 - בייחס לדברים בעמ' 3 לפרוטוקול, ש' 23 ואילך].
לאור הודעות דוא"ל של אזולאי, שנשלחו אל ארד ונדלר במהלך העניינים הרגיל, בסמוך להתרחשות הדברים בין הצדדים - קבענו , שביום 3.10.13 העלה התובע בפני אזולאי, לראשונה, טענה בדבר "מחלתו", אבל, אישורי מחלה נמסרו רק ביום 6.10.13. בכל מקרה, התובע כלל לא התייחס לאישור השלישי, שהציג בתביעותיו, בו קיבל המלצה להמשך מנוחה מוחלטת מיום 1.11.13 ועד 30.11.13, ומדוע על הנתבעת לשלם לו גם עבור תקופה זו .

ביום 3.10.13 ניסה אזולאי למסור לתובע את מכתב הפיטורים , בנוסח עליו חתם ארד, עם תשלום "בגין תמורת הודעה מוקדמת", למרות שאזולאי הציע לקבוע את סיום העבודה חודש קדימה [חלופת דוא"ל, מיום 3.10.13 - נ/2, כנספח יח'], אך, התובע סרב ל קבל את המכתב, בטענה שהוא חולה. מאחר שרק אז עלתה טענת המחלה, ואישור רפואי לא הוצג, על אף שהתובע נפגש עם אזזולאי כבר יום דוקם, לאחר שהיה אצל הרופא - לגרסתו - פסקנו, כי התובע מנסה להיאחז בטענות "מחלה", שלא היתה, כיוון עבד עד אז וגם נפגש עם אזולאי פעם אחר םעם, ללא הפרעה, שהיתה מצופה, לו אכן, סבל באמת באותה עת מכאבי גב.

כפי שפסקנו, כאשר הודעה על פיטורי עובד נמסרת לו, גם אם בע"פ בלבד, לפני שהוא מיידע את המעסיק בדבר "מחלה" , כלשהי - אין, לדעתנו, באישורים רפואיים שהוא מוסר מאוחר יותר, גם אם הם מעידים על מצב נכון, כדי לאיין את הודעת הפיטורים , או לבטל את הפיטורים כדי להתחיל לשלם "דמי מחלה".

כזכור, במסגרת חילופי מסרונים , בין התובע לבין ארד ומאיר, בסוף חודש 9/13 ותחילת חודש 10/13, בענייני עבודה שוטפים - אין אזכור לטענות התובע , בדבר מחלה שלו, שהוצגה על ידו רק מאוחר יותר . כפי שעולה מהדווח על השימוע - ביום 2.10.13, עת אזולאי נפגש עם התובע ודיבר איתו על סיום עבודתו, משך כשעתיים וחצי. התובע לא יידע את אזולאי כלל וכלל בדבר "מחלתו"; השניים קבעו פגישה נוספת, ליום המחרת, לשם מסירת מכתב הפיטורים ורק בפגישה זו התובע הודיע לאזולאי שהוא נמצא בחופשת מחלה ואין זכות לפטרו, עקב כך, ולכן אינו מוכן לקבל את מכתב הפיטורים.
מכאן מתבקשת המסקנה, שהתובע לא היה חולה, בפועל, שאישורי המחלה שהציג בתביעה ניתנו לו מאוחר יותר, בניסיון להכשיר טענה שלו על פיטורים "שלא כדין", כביכול. מכך שאין בדווח של אזולאי על השימוע שערך לתובע התייחסות לקבלת אישורי מחלה - ברור לנו, שהתובע הסתפק באמירה בע"פ ולא מסר אישורים, מראש ובמהלך שוטף של עבודה, כפי שהיה צריך לנהוג לו היה באמת חולה באותם ימים.

הואיל והודעת הפיטורים ניתנה לתובע לפני שהיה בגדר "חולה" - אין כל פסול במועד בו ניתנה, גם אם נראה באישורי המחלה שהוצגו מאוחר יותר כאישורים המשקפים, בדיעבד, הגדרת מצב אחרת, של התובע, בימים שעברו. מכל מקום - התובע לא הראה, מקור נורמטיבי המאפשר לו לקבל פדיון כספי עבור ימי מחלה שלא ניצל, בפועל.

בהעדיפנו את גרסת הנתבעת, בנקודה זו, אנו מביאים בחשבון גם את העובדה שהתובע קיבל במסגרת תלוש השכר לחודש 10/13 תמורה מלאה של "הודעה מוקדמת", וזאת חרף העובדה שכבר באמצע חודש זה, קיבלה הנתבעת הודעה רשמית מאת רשם הקבלנים, בה נאמר, כי ביום 17.10.13 קיבלו דיווח מהתובע, שאינו עובד עוד בנתבעת; ובלשון האישור, שנשלח ממשרד הבינוי והשיכון לנתבעת, בו הנדון הוא: "סווג קבלנים רשומים" [ נ/1, נספח לא']:
"ביום 17/10/2013 התקבל במשרדנו מכתב מהמהנדס מילחם עדנאן [התובע - הבהרה שלנו] בו הוא מודיענו כי הפסיק לתת לך/חברתכם שרותים הנדסיים קבועים. ..."

עינינו הרואות, כי התובע ידע גם ידע על סיום העסקתו בנתבעת, כבר בתחילת חודש 10/13, שהרי, באמצע החודש כבר קיבל רשם הקבלנים את הודעתו בנדון. לו סבר התובע, באמת ובתמים, שהוא עדיין עובד בנתבעת - לא היה מקום לשלוח את הודעתו לרשם הקבלנים, שהפסיק לתת לנתבעת שירותים הנדסיים קבועים

אשר על כן, גם התביעה לתשלום דמי מחלה - נדחית.

הפרשות פנסיוניות
בכתב-התביעה-המתוקן נתבע: "תשלום בגין הפרשות לזכויות סוציאליות, שלא בוצע לחברות ביטוח בחודשים 10+11/2013 ..." [סע' 49, שם]. בתצהיר התובע - לא היתה התייחסות לנושא זה, וגם לא בסיכומיו.

כבר מטעם זה, דין הרכיב האמור בתביעה - להידחות.
על זאת נוסיף, כי צודקת הנתבעת בטענותיה, שהואיל והתובע פוטר, בתוקף מיום 2.10.13 - אין הוא זכאי להפרשות פנסיוניות עבור תקופה בה לא הועסק בפועל [סע' 88-86 לסיכומיה].

בעניין הרכב
בכתב-התביעה-המקורי נטען כנגד גרירת הרכב, שלא החזיר לאחר פיטוריו. בין היתר , נכתב : "בתוך הרכב הנגרר היו חפצים אישיים של התובע לרבות מתנות לחג לילדים וכן שטרות של 1,000 ₪, אשר ולמרות הבקשות השונות אף ע"י החתום מטה [ב"כ התובע, עו"ד ניקולא בולוס - הבהרה שלנו] , לא הוחזרו עד עצם היום הזה !!!!! (רצ"ב ומסומן ו' 1-4)." [סע' 22, שם].
המסמכים שצורפו, כאמור בתביעה, הם שני מכתבים של ב"כ התובע, הראשון - מיום 21.10.13, הממוען אל ה נתבעת, סתם, בכלליות; ואילו השני - מיום 29.10.13, נשלח אל - "חן ארד, מנכ"ל מעוף פרויקטים" (דבר השומט את הקרקע מ טענת התובע, שארד לא היה מנכ"ל הנתבעת ), ו כן מכתבי תשובה של ב"כ הנתבעת, מיום 27.10.13 ו- 20.11.13, בהתאמה.
הסעדים שנתבעו בתחילה, בגין התאור בתביעת התובע, ה ם: "החזר שווי רכב עבור חודש אוקטובר 2013 והחלק היחסי של חודש ספטמבר 2013 ... 1,990 ₪" [סע' 47 לתביעה המקורית], וכן "סך של 1,000 ₪, המחאות, אשר היה ברכבו הצמוד של התובע ..." [סע' 49, שם].
נעיר כבר עתה, כי במכתבו הראשון של ב"כ התובע, בנדון, דובר על כך שהיו ברכב הנ"ל "שטרות של 1,000 ₪ ..." [התביעה המקורית, נספח ו', סע' 6] - ואלה הפכו בתביעה המתוקנת ל- "המחאות", כמצוטט לעיל.
בנוסף, נתבעו עוד 1,000 ₪ "שווי חפצים אישיים שהיו ברכב הנגרר ולא הוחזרו עד עצם היום הזה!" [סע' 50, שם].

בתביעה המתוקנת, חזרו על טענות התובע והסעדים שנתבעו, בקשר לרכב [סע' 22, 48, 51-50 בתביעה המתוקנת] , תוך הוספת סעד נוסף: "החזר קיזוז בגין גרירת רכב 3,068 ₪" [בין סעיף 47 לסעיף 48 ב סוף כתב-התביעה המתוקן, ללא מספר סעיף עצמאי וללא כל הסבר לסכום הנתבע]; אולם, בתצהיר התובע, הצהיר רק: "בתוך הרכב הנגרר היו חפצים אישיים שלי לרבות מתנות לחג לילדים וכן שטרות של 1,000 ₪ ..." [ ת/1, סע' 49].
אין בפנינו ראיה לשווים של חפצים אישיים נוספים, שנטען שהיו ברכב שנגרר, בנוסף לסכום כסף, שצויין במפורש, ואף לא התייחסות להחזר עלות גרירת הרכב, שנגרעה מכיסו של התובע.

כבר במכתב הראשון של ב"כ הנתבעת, מתאריך 27.10.13, הובהר, כי הרכב המדובר הוא רכב עבודה , שהיה על התובע להחזיר עם סיום העסקתו , ומאחר שסרב - "... נאלצה חברת ההשכרה (הרכב שהסכים/סרב מרשך להחזיר, היה רכב השייך לחברת השכרה), לתפוס את הרכב כדין, לא לפני שצילמה ותיעדה את כל מה שהיה בתוכו, לטענתה." [סע' 3(ה), שם] ;
והוסיפה - "מאחר וכל הציוד שהיה ברכב נלקח ככל הנראה ע"י חברת ההשכרה (לחברת מרשי לא היתה יד בתפיסה), מוזמן מרשך לפנות לאחרונה ולשאול לקבלת ציודו הפרטי בלבד, כפי שנאמר לו ע"י לא אחת ..." [סע' 3(ו), שם] .
התובע כלל לא הראה שפנה בנדון אל חברת ההשכרה, וחבל שכך.

מכל מקום, בסיכומי התובע [סע' 95-78], התייחסו אל נושא גרירת הרכב ורכוש שהיה בתוכו, לגרסת התובע, רק בהקשר של דרישת הסעד לפיצוי "עבור לשון הרע + עוגמת נפש" - טענות אותן דחינו , כמפורט לעיל.
לא מצאנו בסיכומים מטעם התובע התייחסות לסעדים שנתבעו בנושא הרכוש שנמצא ברכב, לגרסתו, או לענין עלות הגרירה - על אף ש סעדים כאלה שורבבו בין הסעדים שנתבעו בתביעה המתוקנת.

לעומת זאת, הנתבעת הראתה, כי היא שילמה עבור גרירת הרכב; לכן, ניכתה את הסכום האמור - 3,068 ₪ - מתשלומים שהגיעו לתובע, בחודש 10/13, והדבר משתקף בתלוש השכר של אותו חודש [נ/2, סע' 52].
בהעדר התייחסות עובדתית לנושא זה, בתצהירים מטעם התובע, או טיעון משפטי, בסיכומיו - נדחית התביעה לתשלום הסכום הנ"ל .

טענות "קיזוז"
הנתבעת העלתה כבר בכתב-ההגנה מספר טענות קיזוז:
הראשונה - עניינה הפרת חובת תום לב במערכת יחסי העבודה, בכך שהתובע שיגר איומים כלפי חן ארד, סרב להשיב את הרכב והטלפון הנייד , שנית נו לו לצורך ביצוע עבודתו , וניסה לשדל עובדים אחרים מטעם הנתבעת לסיים את עבודתם, כמו גם ביצע עבודות פרטיות בזמן העבודה, עם כלים של הנתבעת ושידל לקוחות של ה לבצע עבודות פרטיות אצלו, וכן ביטל עבודה שנקבעה לבזק , ליום 6.10.13, ביוזמתו וללא עדכון, והצה יר הצהרה כוזבת בדבר כלים שנתפסו ברכב השכור. בגין כל הטענות הללו דרשה הנתבעת פיצוי - בסך 50,000 ₪ [סע' 38-33];
השניה - תשלום עודף בעד פיצויי פיטורין, שלפי שכר קובע בסך 12,500 ₪ היו אמורים לה יות 102,000 ₪, בעוד ששולם לתובע, 117,600 ₪, משכך, נ תבעה השבה, על דרך קיזוז, של 15,600 ₪ [סע' 40-39 ונספח ז', שם].
השלישית - שלתובע שולם "פידיון חופשה ביתר" , משום שעקב שגגה נערך חישוב התשלום ברכיב זה, בחודש 11/13, לא לפי התעריף הנכון של יום חופשה, שהיה צריך להיות 538 ₪ . משכך, תבעו החזר של 3,408 ₪, על דרך קיזוז [סע' 42-41].
הרביעית - טענה ששולם לתובע תשלום עודף בעד "חלף הודעה מוקדמת", שכן, הוא היה זכאי לתשלום בשיעור שכר חודשי, ובסה "כ 12,500 ₪, אולם, שולם לו, במצטבר , סך 14,700 ₪; לכן - תבעו החזר, על דרך קיזוז, של 2,200 ש"ח [סע' 43 , בהפניה לתל ושי השכר לחודשים 10/13, 11/13].

מצד הנתבעת, חזרו על טענות הקיזוז הנ"ל , בצירוף מסמכים רלוונטיי ם, בתצהירו של ארד [נ/2, סע' 71-62]; ובסיכומי הנתבעת הזכירו, ספציפית, גם "קיזוז עלות הגרירה", בסכום כולל של 3,068 ₪ [סע' 84, שם] ; זו, למעשה, טענת הגנה, להבהיר מדוע הופחת הסכום האמור מהשכר האחרון של התובע, ולא בגדר טענת "קיזוז" משפטית, מצד הנתבעת, כנגד תשלומים שיפסקו לתובע, אם יפסקו.
בנקודה זו יש לציין, כי הגם שהתובע טען בסיכומיו, ש הנתבעת "מרוב חוצפתה" קיזזה משכרו את הוצאות גרירת הרכב, בסכום הנ"ל [סע' 90 לסיכומי התובע] - לא נתבע סעד קונקרטי, של השבה, או אחר, בקשר לסכום האמור, באף אחד מכתבי הטענות של התובע, בתצהירו או בסיכומיו.

בסיכומי התובע לא מצאנו שום התייחסות ישירה ועניינית לטענות הקיזוז השונות של הנתבעת.
לעומת זאת, עלתה שם טענה חדשה, שעניינה "גילום שיעור המס", כאשר נטען, כי לאור הנזקים החמורים שגרמה הנתבעת לתובע - אם יזכה ברכיבי תביעתו - "... הרי שמדובר בסכומים גבוהים, אשר בגינם יצטרך לשאת במס גבוה, עקב מחדליה של הנתבעת והפרת הוראות החוק, ומשכך יש לה שית עליה את חבות המס, מאחר והמעוול לא יהנה מפרות עוולתו " [סע' 104 לסיכומי ו].
לדרישה כזו לא היה מקום, וודאי לא בשלב מאוחר כזה, וצודקת הנתבעת בהערותיה בנדון [סיכומיה, סע' 92-91]. מובן, כי לא נ דון בסעד שלא נתבע, מלכתחילה, כאשר אף לא היתה הזדמנות להתגונן כנגדו.

אשר לטענת הקיזוז הראשונה, בגין "הפרת חובת תו"ל של התובע", כאמור בסיכומי הנתבעת [סע' 16], הפנו לתצהיר ארד. ברם, חובת האמון ביחסי עבודה אינה מקימה זכות לתשלום כספי מאת העובד, כאשר מעסיק נפגע ממנו. בהעדר ראיה ישירה לקשר בין התנהגות התובע לחסרון כיס של הנתבעת - נדחית טענתה.

אשר לטענת הקיזוז השניה, בגין תשלום פיצויי פיטורים ביתר - הנתבעת לא הביא ראיה לסכום הכולל שקיבל התובע לידיו, ברכיב זה, בפועל. הפניה למסמך "הודעת מעביד על פרישה מעבודה של עובד", שם נרשם "שכר עבודה לעניין תקנות פיצויי פיטורים 14,700" [נ/2, סע' 68-67 ונספח כט', שם - הכולל טופס 161; סע' 14(א) לסיכומי הנתבעת] - אין בה די. משכך - נדחית גם טענתה זו .

את טענת הקיזוז השלישית, בגין ההתחשבנות בקשר לרכיב "פדיון חופשה" [סע' 14(ב) לסיכומי הנתבעת] - כבר קיבלנו, עת דנו בתביעת התובע להשלמת תשלום, ברכיב זה , שהתקבלה בחלקה.

את טענת הקיזוז הרביעית, ב של תשלום "חלף הודעה מוקדמת בשיעור עודף בסך 2,200 ₪" [ נ/2, סע' 71; סע' 14(ג) לסיכומי הנתבעת] - יש לקבל, משום שלפי הרישום בתלושי השכר לחודשים 10/13 + 11/13 שולם לתובע, תחת הכותרת "הודעה מוקדמת", סכום כולל של 14,700 ₪ [1320 ₪, בחודש 10/13 + 980 ₪, בחודש 11/13]; סכום זה הינו חיבור של המשכורת החודשית, בסך 12,500 ₪, עם התשלום החודשי, בסך 2,200 ₪, שקיבל התובע עבור "שעות נוספות גלובליות".
חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, קובע, בסעיף 3, את החובה לתת לעובד במשכורת, כמו התובע, הודעה מוקדמת לפיטורים, של חודש ימים, לאחר שנת עבודתו הראשונה. בסעיף 7 לחוק זה קבועה האפשרות לשלם לעובד כזה תמורה כספית, במקום תקופת ההודעה המוקדמת, שהיא: "פיצוי בסכום השווה לשכרו הרגיל בעד התקופה שלגביה לא ניתנה ההודעה המוקדמת". לפיכך - צודקת הנתבעת בטענתה, כי - לתובע הגיע תשלום של 12,500 ₪, בלבד, כתמורה חלף "הודעה מוקדמת" לפיטורים והתובע קיבל 2,200 ₪ ביתר .

את הסכום העודף, שקיבל התובע כתמורה חלף "הודעה מוקדמת" - רשאית הנתבעת לקזז מהסכום שחייבנו אותה להשלים לתובע ברכיב "פדיון חופשה". התוצאה היא, כי תחת לשלם לתובע הפרשים בסך 15,960 ₪ - על הנתבעת לשלם לתובע רק 13,760 ₪.

סיכום
התובע היה עובד מוערך, אשר עבד בנתבעת כמנהל פרוייקטים משך שנים מספר עד שצומצמו מטלותיה בתחום בו הצליח. לא עלה בידו להתאים עצמו לדרישות בתפקיד אחר ולאחר מספר שיחות, בהן התריעו בפניו - מנהלו הישיר, אזולאי , מנכ"ל הנתבעת, ארד והבעלים שלה, נדלר - שאם לא ישתפר יאלצו לשקול את הפסקת העסקתו , קויימה לתובע שיחת שימוע אחרונה עם אזולאי, ביום 2.10.13, בה סוכמו פיטוריו, בעל-פה, ו כן שיקבל למחרת מכתב פיטורים. התובע התחמק מלקבל את הודעת הפיטורים בכתב, ברם - אין בכך כדי לפגוע ב מועד סיום יחסי העבודה, בתאריך האמור. משכך - נדחו דרישות התובע לתשלום פיצויים בשל פיטורים "שלא כדין".

לא הוכח פרסום "לשון הרע" מצד הנתבעת כלפי התובע, בקשר עם גרירת רכב, שקיבל לצרכי העבודה ו נגרר מחצר ביתו משסרב להחזירו לאחר פיטוריו; לכן - נדחו גם התביעות לפיצוי לפי חוק איסור לשון הרע או בגין "עגמת נפש".

עוד נדחו רכיבי התביעה שעניינם "פידיון ימי מחלה" ותשלום בגין "הפרשות לזכויות סוציאליות", לחודשים 10-11/13, בהעדר בסיס נורמטיבי לתשלומם ומאחר שלא האמנו לתובע, שפוטר עת נעדר מהעבודה עקב מחלה .

יחד עם זאת, קיבלנו את התביעה לתשלום הפרש "פידיון חופשה", אף אם לא במלוא הסכום שנתבע; זאת, משום שהנתבעת ערכה רישום של מכסת החופשה הצבורה לזכות התובע, בתלושי השכר, ולא התריעה בפניו שעליו לנצלם , אחרת ימחקו , ומחקה את חלק ם, הלכה למעשה, באופן חד-צדדי.
לעניין ערך יום החופשה העדפנו את החישוב של הנתבעת, נוכח הוראות מפורשות בנדון, בחוק חופשה שנתית; משכך - הנתבעת היתה חייבת לתובע עוד תשלום של "פידיון חופשה", בסך 15,960 ₪.
מסכום זה התרנו לנתבעת לקזז 2,200 ₪ , עקב תשלום יתר ששילמה לתובע, חלף "הודעה מוקדמת", שכלל - בטעות - גם את התמורה עבור "שעות נוספות גלובליות", שאין להביאה בחשבון, בתשלום זה, לפי החוק הרלוונטי.

את החוב שנותר - בסך 13,760 ₪ - על הנתבעת לשלם לתובע בצרוף הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, מ מועד סיום יחסי העבודה - 2.10.13 - ועד יום התשלום המלא בפועל .

אשר לטענות "קיזוז" של הנתבעת - לא הוכחו נזקים כללים שנטענו, ואף הסכום המדוייק ששולם כפיצויי פיטורים, ביתר - לטענתה. משכך - נדחו טענות הנת בעת לביצוע "קיזוז", נוסף ( למעט לעניין חישוב ערך יום חופשה ותשלום עודף של "הודעה מוקדמת" , כאמור לעיל).

משהתביעה התקבלה רק בחלקה, וכך גם טענות "קיזוז" מצד הנתבעת - כל צד ישא בהוצאותיו .

זכות ערעור לבית-הדין הארצי לעבודה, בירושלים, תוך 30 יום מקבלת פסק-הדין.

ניתן היום, ‏13/05/18 ( ‏כ"ח אייר תשע"ח), בהעדר הצדדים, וישלח אליהם.

גב' מרטין מסיקה
נציגת עובדים

דלית גילה, שופטת
אב"ד

מר יונה לוי
נציג מעסיקים