הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בחיפה ס"ע 6330-07-16

02 דצמבר 2018
לפני:

כב' הרשמת מירי שי

התובע
ג'יהאד קדורה
ע"י ב"כ: עו"ד פיראס חנא
-
הנתבעים

  1. דלתון עבודות אלומיניום בע"מ
  2. דלתון תכנון וביצוע פרויקטים בע"מ
  3. ראובן נניקשווילי

ע"י ב"כ: עו"ד שגיא קרני

פסק דין

1. זוהי תביעתו של מר ג'יהאד קדורה ("התובע") לתשלום זכויות המגיעות לו, לטענתו, עבור תקופת עבודתו בשירות דלתון עבודות אלומיניום בע"מ ("הנתבעת") וסיומה.

העובדות העומדות ביסוד התביעה

2. התובע התקבל לעבודתו בשירות הנתבעת ביום 23.12.2012 , והועסק על ידה עד להתפטרותו ביום 6.5.2016. התובע הועסק על בסיס שכר שעתי ובהיקף הקרוב למשרה מלאה .

3. במכתבו מיום 6.4.16 התריע התובע על מחדלים והפרות הנתבעת הנובעות מיחסי העבודה וביקש תיקונם (נספח ב1 לכתב התביעה המתוקן) , בזו הלשון:

"בעניין – דרישה להסרת מחדלים ביחסי העבודה לביצוע תוך 30 ימים מיום קבלת מכתבי זה שאם לא כן איאלץ להתפטר מהמשך עבודה בחברה, בדין מפוטר, לפי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים. התפטרותי תיכנס לתוקף תוך 30 ימים היינו כבר יום 06.05.16. נא לראות בהודעתי זו כהודעה גם לעניין הודעה מוקדמת להתפטרותי מהעבודה זאת ככל ולא יוסרו המחדלים שעליהם אצביע בהמשך למכתבי זה.

  1. ביטוח בקרן פנסיה – לא נע שה בניגוד לדין ולצו ההרחבה בענף המתכת.
  2. תשלום תוספת ותק – לא שולמה בניגוד לצו ההרחבה בענף המתכת.
  3. עבור חגים החלים בשבת – לא שולם בניגוד לצו ההרחבה במתכת.
  4. נסיעות – בתקופת זכאותי לנסיעות שולם תעריף בסכום הנופל ממה שמגיע לי עפ"י הדין. שולם 15 ש"ח ליום במקום 26 ש"ח ו-27 ש"ח ליום.
  5. תשלום בעד שעות נוספות: בעד עבודה בימי שישי לא שולם תעריף שעות נוספות כמתחייב מחוק שעות עבודה ומנוחה, המדבר על שבוע עבודה בן 43 שעות שבועיות.
  6. צבירת ימי הבראה – בשנת 2014 לא היתה צבירה נכונה. הזכאות היא ל - 6 ימים ונצברו 5 ימים.
  7. אם מלוא המחדלים שלעיל לא יוסרו בתוך 30 ימים, כי אז תיכנס לתוקף התפטרותי מהמשך העבודה אצלכם" ("המכתב הראשון") .

4. הנתבעת השיבה למכתבו של התובע במכתב נושא תאריך 4.5.16 ("תשובת הנתבעת") , אשר נמסר לתובע ידנית ביום 17.5.16, היינו לאחר שהסתיימה עבודתו של התובע.

במכתב התשובה ציינה הנתבעת, בין היתר, כך:

"2.1 ביטוח קרן פנסיה –
... נפתחה על שמך קרן פנסיונית והופרשו לזכותך הפרשות בהתאם לצו ההרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק משנת 2008.
כמו כן, כידוע לך, בעקבות פניית כל העובדים, החליפה 'דלתון' את חברת הביטוח והסוכן והכספים מופרשים לקופה החדשה על פי בחירת נציג העובדים המייצג גם אותך.
בימים הקרובים אנו אמורים לקבל מהסוכן החדש את הנתונים לכל עובד ועובד גם ביחס להפרשות העבר ועם קבלתם וככל שיתגלו חוסרים בהפרשות, יושלמו אלה בהקדם".

הנתבעת ציינה שהתובע אינו זכאי לתוספת ותק ולדמי חג שחלים בשבת, וזאת מאחר שצו ההרחבה בענף המתכת אינו חל עליה. עוד ציינה הנתבעת שמשולמות לתובע הוצאות נסיעה ב תעריף של כרטיס חופשי-חודשי. בנוסף צוין במכתב התשובה שטענת התובע שלא שולם לו עבור שעות נוספות "נבדקה ונמצאה כי אינה נכונה ... מכאן שאין כל הפרשים לתשלום". לעניין דמי הבראה צוין "ככל שטענתך תמצא נכונה בדבר הפרש יום אחד בדמי הבראה, ישולם לך יום הבראה זה במועד תשלום דמי ההבראה לשנה זו".

בסיפא למכתב התשובה נרשם:

"אני מקווה כי קיבלת תשובות לשאלותיך וכי יחסי העבודה התקינים יימשכו גם בעתיד. עוד אדגיש כי אני אעקוב אחרי הנושאים שהעלית באופן אישי".

5. התובע טוען ששב ופנה אל הנתבעת במכתב מיום 27.4.16 (נספח ב2 לכתב התביעה המתוקן), אולם הנתבעת מכחישה קבלת המכתב. במכתבו הנ"ל ציין התובע כך:

"בעניין – הלנת שכר עבודה
בהמשך למכתבי אליך מיום 06.04.2016, הריני להעלות על הכתב דרישה נוספת שלי להסרת מחדל שעניינו אי תשלום שכר העבודה שלי במועד.
בפועל השכר שלי משולם באיחור ניכר, ב-15 לחודש וזה במקרה הטוב, כי קיימים מקרים רבים בהם השכר שלי משולם ב-18 לחודש, 20 לחודש ואפילו 22 לחודש.
כמובן שדיברתי איתך הרבה על בעיה זו, אך ללא הועיל.
מחדל זה הינך מתבקש להסירו מיידית" ("המכתב השני") .

6. התובע שלח לנתבעת מכתב נוסף, נושא תאריך 5.5.16, וזו לשונו:

"בעניין – מכתבי אליכם מיום 06.04.2016
הטענות שלי שהעליתי אותם במסגרת מכתבי אליכם מיום 06.04.16 לא טופלו, המחדלים לא הוסרו, משכך, ובמצב דברים זה, תיכנס התפטרותי לתוקף במועד שציינתי במכתבי מיום 06.04.16.
לידיעתכם" ("המכתב השלישי") .

התביעה וההליכים בבית הדין

7. התביעה הוגשה ביום 4.7.16, כנגד הנתבעת בלבד, חב' דלתון עבודות אלומיניום בע"מ. הנתבעת לא הגישה כתב הגנה במועד, והתובע עתר למתן פסק דין כנגדה בהעדר הגנה. סמוך למועד שבו נקבע דיון בתובענה הגיש התובע, ביום 26.1.17, בקשה לתיקון כתב התביעה והוספת נתבעים : דלתון תכנון וביצוע פרויקטים בע"מ ("דלתון פרויקטים") ומר ראובן נניקשווילי ("מר נניקשווילי"). בבקשה נטען שהנתבעת נמצאת בקשיים כלכליים, והיא ככל הנראה חדלת פירעון; חב' דלתון פרויקטים היא בעלת המניות של הנתבעת, ובית הדין התבקש להרים את מסך ההתאגדות ולחייבה בחובות הנתבעת; מר ראובן נניקשווילי הינו דירקטור בנתבעת, ובית הדין התבקש לחייבו באופן אישי כמי שניהל בפועל את עניינה של הנתבעת והיה הרוח החיה מאחוריה. בית הדין נעתר לבקשת התיקון בהחלטה מיום 29.1.17.

כאן המקום לציין כי דלתון פרויקטים היא בעלת המניות בנתבעת, ומר נניקשווילי הוא בעל המניות בחב' דלתון פרויקטים ודירקטור הן בנתבעת והן בחב' דלתון פרויקטים.

8. התובע הגיש ביום 5.2.17 כתב תביעה מתוקן, בו נתבעו אותם הסעדים שנתבעו בכתב התביעה המקורי, אולם כאמור נוספו עיל ות תביעה כנגד דלתון פרויקטים וכנגד מר ראובן נניקשווילי.

9. הנתבעים (כאשר אתייחס לנתבעת, חב' דלתון פרויקטים ומר נניקשווילי יחדיו, יכונו הם "הנתבעים") הגישו כתב הגנה, ביום 9.4.17, בד בבד עם בקשה לסילוק התביעה כנגד חב' דלתון פרויקטים ומר נניקשווילי על הסף. הבקשה נדחתה בהחלטה מיום 8.5.17.

10. ביום 11.7.18 התקיים דיון במעמד הצדדים ובאי כוחם, נוסחה התשתית העובדתית המוסכמת והנתבעים הונחו להגיש הודעה ובה פרטים נוספים כפי שפורט בהחלטה מיום 11.7.18.

11. לאחר שהוגשה הודעת הנתבעים, ניתנה ביום 2.8.17 החלטה המורה על הגשת תצהירי עדות ראשית. מטעם התובע הוגשו תצהיר עדות ראשית שלו ושל מר ריאן חוסיין, עובד לשעבר בנתבעת מר ("ריאן חוסיין") . מטעם הנתבעים הוגשו תצהיריהם של מר נניקשווילי (הנתבע 3) ושל מנהל הנתבעת, מר יוסי נאור ("מר נאור").

12. בישיבת ההוכחות, שהתקיימה ביום 23.5.18, נחקרו התובע והמצהירים מטעם הנתבעים על תצהיריהם. המצהיר מטעם התובע לא התייצב לחקירה על תצהירו. לפיכך, בפתח דיון ההוכחות ולבקשת ב"כ התובע הוצא התצהיר מן התיק. הצדדים סיכמו את טענותיהם בכתב.

גדר המחלוקת

13. אלו הן השאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים:

(א) האם יש לראות בהתפטרות התובע כהתפטרות בדין פיטורים.
ככל שייקבע שהתובע התפטר בדין מפוטר, נדרש בית הדין להכריע בשאלה מהו השכר הקובע לחישוב פיצויי הפיטורים.

(ב) מהו עיסוקה של הנתבעת והאם חלות על יחסי העבודה בין הצדדים הוראות צו ההרחבה בענף המתכת, החשמל והאלקטרוניקה. ככל שייקבע שהצו חל, נדרש בית הדין להכריע בשאלת זכאותו של התובע לתוספת ותק ולהפרשים עבור ביטוח פנסיוני.

(ג) האם הנתבעת נותרה חבה לתובע שכר עבודה עבור עבודה בשעות נוספות, פדיון חופשה שנתית, דמי הבראה, דמי חגים והחזר הוצאות נסיעה.

(ד) האם בנסיבות העניין יש לחייב את הנתבעת בפיצויי הלנה עקב איחורים בתשלום השכר.

(ה) זכאות התובע לפיצוי בגין הפרת חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), התשס"ב-2002 ("חוק הודעה לעובד") .

(ו) חבות חב' דלתון פרויקטים ומר נניקשווילי מכוח דוקטרינת הרמת מסך ובהיותו נושא משרה בתאגיד.

דיון והכרעה

14. אקדים ואומר, כי עדות התובע הותירה עליי רושם חיובי ומהימן. התובע מסר גרסה כנה, הגיונית ואמינה. בחקירתו הנגדית נשאר התובע דבק בגרסתו וחזר על אותה גרסה שמסר בתצהיר העדות הראשית, ולא עלו סתירות או תהיות כלשהן בגרסת התובע. לעומת זאת, התרשמתי שעדי הנתבעים מסר ו גרסה מגמתית . התרשמתי מעדותו של מר נאור שזכרונו של העד תעתע בו כל אימת שהשאלות לא היו נוחות לו, והוא מסר תשובות מתחמקות ומעורפלות.

15. לא רק התרשמותי מהעדים ותוכן עדותם היא שהכריעה את הכף לכיוון העדפת גרסת התובע על פי זו של הנתבעים, אלא שמהעובדות שכלל לא היו שנויות במחלוקת, בצירוף ניתוח סבירות יתר העובדות ביחד עם הגיונם של הדברים, למדתי שהגרסה העובדתית של התובע מעוררת אמון רב מזו של הנתבע ים.

התביעה לתשלום פיצויי פיטורים

16. אין מחלוקת שהתובע התפטר מעבודתו בנתבעת, והשאלה יש לבחון היא האם התובע הוכיח שהתפטר מעבודתו "מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות ... שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו", ולכן הוא זכאי לפיצויי פיטורים לפי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג- 1963 ("חוק פיצויי פיטורים").

17. בהתאם לפסיקה עובד המבקש להוכיח זכאותו לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, צריך לעמוד בשלושה תנאים: ראשית, עליו להוכיח כי אכן הייתה "הרעה מוחשית בתנאי העבודה" או "נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו"; שנית, עליו להוכיח כי התפטר בשל כך ולא מטעם אחר, דהיינו, עליו להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין ההתפטרות לבין ההרעה או הנסיבות הללו; שלישית, עליו להוכיח כי נתן התראה סבירה למעסיק על כוונתו להתפטר והזדמנות נאותה לתקן את ההרעה או את הנסיבות ככל שהן ניתנות לתיקון . לתנאי השלישי קיים חריג, לפיו אי מתן התראה לא ישלול את הזכות לתשלום פיצויי פיטורים כאשר ברור שהמעסיק אינו יכול או אינו מתכוון לפעול לתיקון ההרעה המוחשית או הנסיבות, או במקרים בהם תנאי עבודתו של העובד נחותים מתנאי העבודה על פי הוראות הדין במידה ניכרת [דב"ע (ארצי) שנ/ 10- 3 כהן – הלר פיסול ותכשיטים בע"מ, פד"ע כא 238; ע"ע (ארצי) 354/07 אחים אוזן-חברה לבנייה פיתוח וייזום בע"מ – ולי טקין, מיום 27.1.2012 וההפניות שם].

18. לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק הגעתי למסקנה כי התובע הרים את הנטל המוטל עליו והוכיח זכאותו לפיצויי פיטורים.

הוכחו נסיבות שבהן אין לדרוש מהתובע להמשיך בעבודתו:

19. לגרסת התובע התפטר בשל איחור בתשלום השכר, באופן קבוע ושיטתי, אי תשלום גמול עבודה בשעות נוספות ותוספת ותק, תשלום בחסר עבור דמי חגים והחזר הוצאות נסיעה.

20. במקרה דנן, טענות התובע בנוגע ל תשלום השכר באיחור, כמו גם הטענה בנוגע ל אי ביצוע הפרשות פנסיוניות ותשלום בחסר עבור חופשה שנתית – כפי שיובהר בהמשך – הוכחו כנכונות. בהתאם לפסיקה, בנסיבות בהן במהלך תקופת העבודה לא שולמו לעובד זכויותיו מכוח החוק, הסכמים קיבוציים או צווי הרחבה, וגם אם העובד לא העלה טענה בעניין זה, בין בשל אי ידיעה על זכויותיו ובין מכל סיבה אחרת, כגון חשש לאבד את מקום עבודתו, העובד אינו חייב להמשיך להשלים עם התנהלות זו של מעסיק וזכותו להתפטר על פי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים. לפי הפסיקה, די בכך שלא כובדו זכויותיו של העובד על מנת לראותו כמי שהתפטר עקב "נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו עובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו" [ ע"ע (ארצי) 26707-05-11 חיים שבתאי – טכנובר בע"מ , מיום 10.6.2013, פסקה 27.3 לפסק הדין].

21. בענייננו: מדי חודש בחודשו שולם שכרו של התובע לכל המוקדם ב- 15 לחודש העוקב, באופן הנוגד את הוראות חוק הגנת השכר ולמעשה מדובר בפגיעה בתנאי יסוד המצוי בלב ליבו של חוזה ההעסקה [ע"ע (ארצי) 563/05 אלי אסיסקוביץ – עמותת מכבי ראשון לציון לתרבות וספורט , מיום 8.11.2006]. הנתבעת גם לא ביטחה את התובע בקרן פנסיה במשך כל תקופת ההעסקה (כ-3.5 שנים), ולפי הפסיקה, אי ביצוע הפרשות לקופת גמל עשוי להוות "נסיבה אחרת" כהגדרתה בסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים [ע"ע (ארצי) 24/99 יוסף עטרי – ש.ז.ג. ריהוט עילית בע"מ, מיום 19.9.2000]. במצב דברים זה הוכחו נסיבות אחרות שביחסי עבודה שבהן אין לדרוש מהתובע שימשיך בעבודתו.

הוכח קשר סיבתי בין ההתפטרות ובין ההרעה הנטענת:

22. במכתב ההתראה לנתבעת מיום 6.4.16 תיאר התובע את הפגיעה בתנאי עבודתו ופירט את מחדלי הנתבעת, כלשונו, לעניין הפרשות פנסיוניות, תוספת ותק, דמי חגים החלים בשבת, תשלום בחסר עבור הוצאות נסיעה ודמי הבראה, אי תשלום שכר בעד עבודה בשעות נוספות בימי שישי לפי החוק. התובע דרש הסרת המחדלים בתוך 30 יום, והוסיף כי אי היענות לבקשה תאלצו להתפטר בדין מפוטר. הנתבעת הגיבה לפני יתו של התובע במכתב נושא תאריך 4.5.16, לאמור: תשובת הנתבעת הגיעה חודש ימים לאחר מועד מסירת מכתב ההתראה, כאשר במכתב ציין התובע שהוא מבקש תיקון ההפרות בתוך 30 ימים מיום מכתבו. אין חולק בין הצדדים שמכתב התשובה של הנתבעת נמסר לידי התובע רק ביום 17.5.16, היינו לאחר שחלפה תקופת ההתראה וההודעה המוקדמת ו כבר נותקו יחסי העבודה בין הצדדים.

23. הנתבעת גם לא הוכיחה שסיבה אחרת עמדה מאחורי החלטתו של התובע להתפטר מעבודתו. התובע נשאל בחקירתו הנגדית היכן החל לעבוד לאחר שסיים את עבודתו בנתבעת והשיב שלא התחיל מיד לעבוד, "ניגשתי ללשכת התעסוקה וחתמתי אבטלה" (פ: 11, ש: 15). התובע נשאל אודות הפקדת שיק שתועדה בתדפיס חשבון הבנק שלו סמוך לאחר התפטרותו והעיד שקיבל עזרה מהוריו (פ: 11, ש: 18, 23, 25). עדותו לא נסתרה. גם טענת הנ תבעת שיש קשר בין התפטרות התובע ובין התפטרותו של מר ריאן חוסיין, דינה להידחות (סע' 24- 26 לסיכומים). הנתבעת לא הניחה תשתית ראייתית כלשהי לטענה שלפיה התובע תכנן את התפטרותו יחד עם מר ריאן חוסיין. העובדה שהתובע ומר ריאן חוסיין התפטרו בסמיכות זמנים (פ: 8, ש: 21) – אין די בה על מנת לקעקע את גרסתו של התובע, הואיל והעיד שלא תיאם את עזיבתו עם מר ריאן חוסיין (פ: 8, ש: 19, 23), ועדותו לא נסתרה.

24. לאור האמור אני קובעת כי הוכח קיומו של קשר סיבתי בין התנהלות הנתבעת שלא שילמה לתובע את זכויותיו והלינה את שכרו ובין התפטרותו של התובע.

התובע נתן התראה סבירה והזדמנות לתקן את הנסיבות:

25. התובע טען שהתרה בפני הנתבעת במכתב המצביע על מחדלים רבים, אך פנייתו נותר ה ללא מענה. לגרסת הנתבעת מכתבו הראשון של התובע זכה להתייחסותה והיא עשתה כל שביכולתה על מנת לתת מענה מפורט לכל טענותיו, אולם התובע גמר אומר לעזוב את עבודתו.

26. מעדותו של התובע בבית הדין עולה שעוד קודם למכתבי ההתראה נעשו פניות בעל פה אל מר נאור, מדי שבוע, ובכל פעם "אמר שהוא יתקן" (פ: 9, ש: 2) . כך העיד התובע בעניין זה: "כל שבוע היינו יושבים והוא לא היה מתקן משהו" (פ: 8, ש: 29), ובהמשך:

"כל שבוע שבועיים היינו יושבים איתו הפועלים והוא היה מבטיח שהוא יתקן דברים אבל עברו 3 שנים והוא לא תיקן כלום" (פ: 9, ש: 31- 32).

27. התובע נשאל בחקירתו הנגדית האם הלין על איחור בתשלום השכר, והשיב "כל פעם שמגיע זמן קבלת המשכורת היינו מתקשרים אליו לשאול איפה השכר, או שהיינו מתקשרים לפקידות שלו במשרד" (פ: 10, ש: 9- 10). התובע הוסיף שגם בעניין הפרשות לקרן פנסיה פנה למר נאור, והעיד: "פנסיה הייתי מבקש תמיד מיוסי וגם שוחחתי איתו בטלפון על זה. וגם דיברנו עם אריאלה במשרד והיא אמרה שהיא תמסור לו שיטפל בזה" (פ: 12, ש: 13- 14). מחקירתו הנגדית של התובע עולה עוד שעל גבי תלוש השכר רשם בכתב ידו "מבקש לקבל נסיעות" (פ: 12, ש: 8) , כך שגם בעניין תשלום בחסר עבור הוצאות נסיעה הלין התובע והתריע בפני הנתבעת.

28. גרסה זו של התובע לא נסתרה, ואליה מצטרפות פניות התובע בכתב, כפי שתואר בסעיפים 3 עד 6 לפסק הדין. בחקירתו הנגדית אישר התובע שפנה לייעוץ משפטי והמכתב הראשון , מיום 6.4.16, נוסח בסיוע של עו"ד. התובע העיד שמסר ידנית את המכתב למר יוסי נאור, והעיד "נתתי לו חודש ימים והוא ישב איתי יום לפני שתם החודש" (פ: 8 ,ש: 31- 32). הנתבעת, כאמור, מסרה לתובע תשובה ביום 17.5.16. בעדותו בבית הדין חזר התובע על הגרסה שבתצהיר שלפיה לאחר שכבר עזב את עבודתו התקשרה אליו המזכירה אריאלה כדי למסור לו את מכתב התשובה של הנתבעת (פ: 9, ש: 7, 9; סע' 11 לתצהיר).

29. לא עלה בידי התובע להוכיח שמסר לנתבעת את מכתבו השני מיום 27.4.16 . כזכור, הנתבעת השיבה למכתבו הראשון של התובע מיום 6.4.16, ואף אישרה קבלת המכתב השלישי מיום 5.5.16. לטענת התובע שלושת המכתבים נשלחו לנתבעת באותו אופן ולאותו מס' פקס' (סע' 15 לסיכומים) , ואולם הוצג אישור משלוח פקס רק בנוגע למכתב השלישי (נספחים ד1 עד ד3 לתצהיר התובע ). משלא הובאה ראיה להמצאת המכתב השני, הרי שלא הוכח שהמכתב הנ"ל התקבל אצל הנתבעת. יחד עם האמור, גם מבלי שהוכחה המצאתו של המכתב השני שוכנעתי שניתנו לנתבעת התראות והזדמנויות למכביר לתקן את מחדליה. די בפניות התובע בעל פה לממונה ומנהל התפעול מר נאור, כאשר מעדות התובע עולה שנעשו פניות מרובות, ועדותו אמינה ומקובלת עלי. וזאת בנוסף לפנייה בכתב מיום 6.4.16, המפרטת באופן נרחב ומקיף את תלונות התובע בדבר הפרות הנתבעת בכל הנוגע לתשלום זכויותיו הסוציאליות. פנייה זו לא זכתה להתייחסות בזמן אמת והנתבעת לא הגיבה בתוך זמן סביר. נדחית טענת הנתבעת שהיה לה "רצון כנה לתקן את הדרוש תיקון" (סע' 18 לסיכומים). למקרא מכתב התשובה של הנתבעת עולה שאין בו מענה ענייני לדרישותיו של התובע, במיוחד לנוכח העובדה שעד לאותו מועד לא נפתחה קרן פנסיה על שמו. זאת ועוד: מר נאור קיבל לידיו את מכתב התובע ביום 6.4.16, אולם נפגש עמו לראשונה "יום לפני שתם החודש" (עדות התובע, שלא נסתרה: פ: 8, ש: 32). במשך חודש ימים מר נאור לא פנה לתובע ולא הגיב למכתב. בנוסף לאמור, שיחת הטלפון של מזכירת הנתבעת המבקשת למסור לתובע את מכתב התגובה נעשתה לאחר שחלפה תקופת ההתראה שציין התובע במכתב הראשון. שוכנעתי אפוא שבנסיבות העניין התנהלות הנתבעת מוכיחה שלא היתה קשובה לתלונות התובע ולא פעלה לתיקון הליקויים.

30. כללם של דברים: אני קובעת שהתקיימו התנאים המזכים את התובע בפיצויי פיטורים בהתאם לסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים.

השכר הקובע לחישוב פיצויי הפיטורים

31. לגרסת התובע הועסק במשרה מלאה, ולכן שכרו הקובע לחישוב פיצויי הפיטורים עומד על סכום של 4,650 ש"ח (186 * 25 ש"ח). מנגד, גרסת הנתבעת היא שהשכר הקובע הינו 3,787.5 ש"ח בהתאם לממוצע של 151.5 שעות עבודה בחודש.

32. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלה האם יש להביא בחישוב השכר הקובע את השעות הנוספות שעבד התובע עד למשרה מלאה. בעניין זה ההלכה קובעת שב קביעת היקף המשרה יש לכלול את שעות השבת או שעות נוספות שעבד העובד, וזאת עד להיקף משרה מלאה [דב"ע (ארצי) מז/3-60 גדעון לפשיץ – בית מרגוע מעלה החמישה , פד"ע יט 169; עד"מ (ארצי) 13/07 אלירן אסלטי – כפיר ביטחון ומיגון אלקטרוני בע"מ, מיום 29.10.2008]. מכאן, שבחישוב היקף המשרה של התובע מביאים בחשבון את שעות העבודה שעבד גם בשעות נוספות.

33. בנוסף, בחישוב היקף משרתו של עובד יש להתחשב ברכיבים מחליפי שכר, כדוגמת ימי חג, יום בחירות, תמורת חופשה, מחלה ושעות נסיעה [ ס"ע (חי') 19506-05-15 יוסף מנשה – לי-בר קייטרינג יפרח בע"מ, מיום 12.2.2017].

34. יתר על כן: בהתאם להלכה שנקבעה לאחרונה, חישוב השכר הקובע לעובד שעתי ייעשה לפי חלקיות המשרה המשתנה לאורך כל תקופת עבודתו, ולאו דווקא בשנת עבודתו האחרונה [ע"ע (ארצי) 44824-03-16 י.ב. שיא משאבים בע"מ – Adhenom Berh Teami, מיום 4.6.2017]. מכאן, שחישוב השכר הקובע של התובע יבוצע לפי הכפלת ממוצע חודשי של שעות עבודתו בכל אחת משנות עבודתו בשכרו השעתי האחרון (בתום תקופת עבודתו).

חודש/ שנה
2013
2014
2015
2016
ינואר
186
186
186
168
פברואר
186
186
186
186
מרץ
186
186
186
186
אפריל
186
186
186
186
מאי
186
186
186

יוני
186
186
186

יולי
94
171
186

אוגוסט
186
186
186

ספטמבר
164
186
171

אוקטובר
176
186
186

נובמבר
174
175
186

דצמבר
186
186
170

35. בחישוב ממוצע חודשי של שעות עבודתו של התובע בכל תקופת עבודתו לא נכלל חודש העבודה הראשון בו עבד התובע ימים ספורים (8 ימים, לפי תלוש השכר) , וגם לא נכלל חודש העבודה האחרון (5 ימי עבודה, לפי דו"ח הנוכחות) .

36. בממוצע עבד התובע בכל תקופת העבודה 180.725 שעות. לפיכך, שכרו הקבוע הינו 4,518 ש"ח. תקופת עבודתו של התובע 40.5 חודשי עבודה, ולכן הוא זכאי לפיצויי פיטורים בסך 15,248 ש"ח.

37. לפיכך, על הנתבעת לשלם לתובע פיצויי פיטורים בסך 15,248 ש"ח.

38. לנוכח הקביעה שהתובע התפטר בנסיבות שלא ניתן לדרוש ממנו להמשיך לעבוד בהן, נדחית טענתה של הנתבעת בדבר זכאותה לקיזוז תמורת ההודעה המוקדמת שחב לה התובע בגין התפטרותו. זאת, בהתאם להוראת סעיף 10(1) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א-2001, ומאחר שאין לדרוש מהתובע ש יעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת נוכח הפגיעה בתנאי העסקתו.

תחולת צו ההרחבה בענף המתכת החשמל והאלקטרוניקה

39. לטענת התובע, הנתבעת היא בעלים של מפעל העוסק בייצור ובהרכבה של מוצרי מתכת ואלומיניום, כגון הרכבת פרופילים של אלומיניום וקורות מסך במבנים מסחריים או במבנים ציבוריים. התובע הפנה בטיעוניו לפסקי דין של בית דין זה בהם נקבע שצו ההרחבה בענף המתכת, החשמל והאלקטרוניקה חל על הנתבעת ("צו ההרחבה") . נטען שמאחר שערעור לבית הדין הארצי נדחה, הרי שמדובר במעשה בית דין או השתק פלוגתה (סע' 8- 9 לסיכומים).

40. הנתבעת הכחישה תחולת צו ההרחבה, וטענה שאינה מפעל יצרני. נטען שהנתבעת מקבלת את הפרופילים מוכנים; הזכוכיות מותקנות בתוך הפרופילים ואינן מיוצרות בחצריה. לפי הטענה עיסוקה "בהתקנה של פרטי אלומיניום באתרי הלקוחות, כגון קירות מסך, חלונות וגגות באתרים שונים על פי הזמנה שהנתבעת 1 מקבלת מאת הלקוחות" (סע' 8 לכתב ההגנה).

41. אני קובעת שהנתבעת היא חברה תעשייתית שעיסוקה בתחום המתכת. בשורה של פסקי דין נקבע שהנתבעת עוסקת בייצור ובהרכבה של חלקי מתכת שונים. פעילותה של הנתבעת בתקופה הרלוונטית לתביעה כללה מפעל הממוקם בקריית ביאליק , בו מכינים פרופילים וקורות מסך.

42. הנתבעת טענה כי צו ההרחבה משנת 1973 אינו חל מאחר שהיא עוסקת במסגרות מבנים (שעה שהצו חל על מפעלים העוסקים במסגרות מכאנית). דין הטענה להידחות. הצו הענפי משנת 1973 מגדיר "מפעל" – "כל מפעל בענף המתכת, החשמל והאלקטרוניקה המעסיק עובדים שכירים לשם ייצור, הרכבה או שירות". אין ולא יכולה להיות מחלוקת כי בתקופה הרלוונטית לתביעה עסקה הנתבעת בהרכבה, בהתקנה ובשירות. מר נאור אישר בעדותו בבית הדין, כי הנתבעת העסיקה "אנשי הרכבה, ייצור ותכנון" (פ: 14, ש: 21) (ראו גם: פ: 13, ש: 10; פ: 14, ש: 6- 8, 11- 12, 16- 19). מכאן שאין נפקא מינה אם קיימת פעילות יצרנית במפעל הנתבעת, אם לאו, שכן עבודת הרכבה ושירות לבטח קיימת.

43. בהתאם לאמור, יש לקבוע שלנוכח עיסוקה של הנתבעת היא משתייכת לענף המתכת, החשמל והאלקטרוניקה. לטענת הנתבעת, שלא נסתרה, בתקופה הרלוונטית לתביעה העסיקה מעל 20 עובדים (פ: 17, ש: 29- 30) . מכאן שאין תחולה לצו ההרחבה הענפי משנת 2004. על כן, יש לקבוע שצו ההרחבה בענף המתכת, החשמל והאלקטרוניקה, אשר הרחיב את הוראות ההסכם הקיבוצי בענף זה משנת 1973, חל על הצדדים דנן.

44. כאן המקום להדגיש, כי שני מותבים של בית דין זה קבעו שעיסוקה של הנתבעת בתחום המתכת והחילו עליה את צו ההרחבה בענף המתכת, החשמל והאלקטרוניקה משנת 1973. פסק הדין הראשון ניתן על ידי מותב בראשות כב' השופט אסף הראל [ס"ע (חי') 40044-12-09 אלון פישלר – דלתון עבודות אלומיניום , מיום 7.3.2013 ("עניין אלון פישלר") ]. בפסק הדין בהליך הערעור שהגישה הנתבעת לבית הדין הארצי לעבודה [ע"ע (ארצי) 30713-04-13 דלתון עבודות אלומיניום בע"מ – אלון פישלר , מיום 22.10.2015] נקבע שפסק הדין של בית הדין האזורי נותר על כנו, למעט חיוב המתייחס לגמול עבודה בשעות נוספות. בהקשר זה טענה הנתבעת בסיכומיה ש אין ללמוד מעניין אלון פישלר מאחר שפסק הדין ניתן מספר שנים לפני תחילת עבודתו של התובע בנתבעת (סע' 8 ו- 10 לסיכומים). יחד עם זה, הנתבעת לא טענה, וממילא לא הוכיחה, שבאותן שנים חלו שינויים בעיסוקה העיקרי.

פסק הדין השני ניתן על ידי מותב בראשות כב' השופטת איריס רש [סע"ש (חי') 59614-07-13 אימן ספיה – דלתון עבודות אלומיניום בע"מ , מיום 6.7.2017 ("עניין אימן ספיה") ]. הנתבעת ביקשה למשוך את הערעור שהגישה לבית הדין הארצי והוא נמחק בהמלצת בית הדין [ע"ע (ארצי) 52002-09-17 דלתון עבודות אלומיניום בע"מ – אימן ספיה , מיום 12.11.2018].

45. טענת הנתבעת שצו ההרחבה משנת 1973 אינו בתוקף נטענה בעלמא. אמנם נטען שאין לצו תחולה, אך לא ברור על מה מבוססת הטענה והנתבעת לא עמדה בנטל השכנוע בעניין זה.

46. התובע, מנגד, העלה בסיכומיו טענה חדשה שלפיה יש לקבוע – לחילופין – שחל צו ההרחבה בענף הבנייה (סע' 10). אין לקבל טענה זו מאחר שהועלתה בשלב מאוחר של ההליך המשפטי. נדחית הטענה שמדובר במסקנה משפטית המבוססת על עובדות וראיות שהועלו במהלך ניהול התביעה. לא נטען ולא הובאו ראיות בנוגע להשתייכותה של הנתבעת לענף הבנייה.

47. סיכומו של דבר בעניין זה: על יחסי העבודה בין הצדדים חלות הוראות צו ההרחבה בענף המתכת, החשמל והאלקטרוניקה משנת 1973.

תוספת ותק

48. בתביעתו עתר התובע לחייב את הנתבעת בתשלום תוספת ותק בשיעור 0.5% והעמיד רכיב תביעה זה על סך 2,000 ש"ח ( סע' 22 לכתב התביעה המתוקן; סע' 18 לתצהיר). לא זו בלבד שלא הוצג תחשיב לסכום הנתבע, אלא שהתובע טען באופן כללי שמכוח צו ההרחבה הוא זכאי לתוספת ותק, אולם לא הפנה בטיעוניו (בכתב התביעה, בתצהיר או בסיכומים) להוראה ספציפית בצו כלשהו.

49. הנתבעת הכחישה את זכאות התובע לתוספת ותק בטענה שצו ההרחבה אינו חל (סע' 24 לכתב ההגנה).

50. צו ההרחבה משנת 1973 אינו קובע זכאות לתוספת ותק. כאמור, צו ההרחבה משנת 2004 אינו חל בענייננו. צו ההרחבה משנת 1979 קובע בסעיף 8 תשלום תוספת ותק הנקובה בלירות ("1.19 לירות לכל יום עבודה לכל שנת ותק בסולם של עד 20 שנות ותק"). תוספת הוותק לא עודכנה במהלך השנים ובהעדר עדכון של התוספת במהלך השנים ערכה נשחק כך שגם שערוך של התוספת יביא לתוצאה זניחה ביותר.

51. משעה שהתובע לא הציג לבית הדין נתונים לגבי שערוך התוספת מלירות לערכה בשקלים במונחים של היום, נדחית התביעה ברכיב תוספת ותק.

הפרשות פנסיוניות

52. התובע טען שמכוח צו ההרחבה היה זכאי להפרשות לתגמולים בשיעור 6% מהשכר. סכום הפיצוי שנתבע צומצם במסגרת תצהיר התובע והועמד על סך 10,571 ש"ח (176,176 ש"ח * 6%) (סע' 17 לתצהיר) .

53. הנתבעת טענה מנגד כי מאחר שלא חל בענייננו צו ההרחבה בענף המתכת התובע זכאי להפרשות פנסיוניות מכוח הוראות צו הרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה 2011. לפי תחשיב הנתבעת, עבור התקופה שמחודש אוגוסט 2015 ועד מאי 2016 התובע זכאי לסכום של 2,049 ש"ח (סע' 40 לתצהירו של מר נניקשווילי). נטען שהיתה "תקלה בהעברת הכספים מהסוכן של הנתבעת 1 לקופות הפנסיה של חלק מהעובדים" (סע' 38 לתצהירו של מר נניקשווילי), ו"הנתבעת תדאג כמובן להעביר לידי התובע כספים אלו" (סע' 40 לתצהירו).

54. מכוח הוראות צו ההרחבה הענפי משנת 1973 חלה על הנתבעת חובה להפריש עבור התובע 6% משכרו מדי חודש עבור חלק מעסיק לתגמולים (סע' 15 לצו ההרחבה). כעולה מתלושי השכר ומתצהירו של מר נניקשווילי, הנתבעת לא פתחה קרן פנסיה על שם התובע ולא הפקידה עבורו כספים לקופת גמל. ממילא לא הציגה הנתבעת ראיה להפקדת סכומים עבור ביטוח פנסיוני לתובע, ולא הובאו נתונים בנוגע לסכום שנצבר, אם נצבר, לזכות התובע עבור תגמולים. הנתבעת גם לא סתרה את הנתון שהציג התובע שלפיו שכר היסוד ברוטו לכל תקופת העבודה עמד על סך 176,176 ש"ח.

55. הנה כי כן, הוכח שהנתבעת לא ביצעה עבור התובע הפרשות פנסיוניות במשך תקופת העסקה של 40.5 חודשים. הנתבעת לא נתנה הסבר מניח את הדעת לאי ביצוע הפרשות פנסיוניות, והטענה לתקלה של סוכן הביטוח נטענה בעלמא מבלי שהוצגו ראיות או הובאו עדים. בעניין זה פועל הכלל הראייתי שלפיו הימנעות צד מהבאת ראיה או מהעדת עד כמוה כראיה נסיבתית העשויה להקים לחובתו של אותו צד חזקה עובדתית כי אילו הובאה אותה ראיה, היה בה כדי לפגוע בגרסתו. למצער ולפי הוראות צו ההרחבה הכללי היה על הנתבעת לבטח את התובע מחודש אוגוסט 2015. הואיל והתובע יליד אוגוסט 1994, הודתה הנתבעת שהזכות לביטוח פנסיוני קמה לו בחודש אוגוסט 2015; מכאן שגם לגרסת הנתבעת הפרה את חובתה לעניין ביצוע הפרשות פנסיוניות במשך 10 חודשים.

56. בהתאם לאמור, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בגין אי הפרשה כספים לפנסיה עבור תגמולים חלק מעסיק בסכום של 10,571 ש"ח.

הפרשי שכר עבור עבודה בשעות נוספות

57. בכתב התביעה טען התובע שבכל מקרה שבו עבד מעבר ל- 43 שעות שבועיות, השעה ה- 44 והשעה ה-45 שעבד ביום שישי חושבו לפי תעריף שעה רגילה ולא שולם גמול עבודה בשעות נוספות. התובע העמיד רכיב זה על סך 5,000 ש"ח (סע' 25 לכתב התביעה המתוקן) .

בתצהירו טען התובע שלאחר שהומצאו לו דו"חות הנוכחות נערך תחשיב ונמצא שברכיב זה הנתבעת חבה לו סכום של 3,080 ש"ח. בתצהיר נוספה טענה חדשה שלפיה הנתבעת שילמה לו בחסר גם עבור עבודה בשעות נוספות באמצע השבוע. לפי תחשיב שמתייחס לחודשים אוגוסט עד דצמבר 2013, התובע זכאי להפרשי שכר בסכום של 4,946 ש"ח. אי לכך, בית הדין התבקש לפסוק לזכותו את מלוא הסכום שנתבע בכתב התביעה (סע' 20 לתצהיר) .

58. הנתבעת הכחישה את טענת התובע ולגרסתה התובע קיבל את מלוא שכרו עבור כל השעות שעבד, לרבות גמול עבודה בשעות נוספות (סע' 13 ו-27 לכתב ההגנה) .

לתצהירו של מר נניקשווילי צורפה טבלה (נספח 2) שלשיטת הנתבעים "מתארת את הפערים בין דוחות נוכחות של התובע מול התלוש של התובע" (סע' 50).

59. לאחר שבחנתי את תחשיב התובע, דו"חות הנוכחות ותלושי השכר, הגעתי למסקנה שדין התביעה ברכיב זה להתקבל בחלקה. ראשית יובהר שאין לקבל את הרחבת החזית שבתצהיר התובע. יש להותיר את עילת התביעה כפי שנתבעה בכתב התביעה (המקורי והמתוקן) בגין עבודה בשעות נוספות בימי שישי. בסעיף 20יא לתצהיר ערך התובע תחשיב בנוגע לסעד זה בהתייחס לתקופה שמחודש ינואר 2013 ועד דצמבר 2015. אולם, אין לקבל את תחשיב התובע במלואו מאחר שהתחשיב מתייחס גם למצבים שבהם עבד התובע ביום שישי, אולם לא השלים שישה ימי עבודה (במקרה של חופשה, חג, יום בחירות וכיו"ב).

יוער שבדין לא נתבעו הפרשי שכר עבור התקופה שמחודש ינואר עד מאי 2016, שכן מדו"חות הנוכחות עולה בבירור ששולמו שעות נוספות עבור עבודה ביום שישי. לאמור: כאשר התובע עבד שבוע עבודה בין שישה ימים, בימים א' עד ה' שולמו 8 שעות ראשונות לפי 100%, מהשעה התשיעית שולם גמול שעות נוספות ובימי שישי שולמו 3 שעות ראשונות לפי שכר שעתי רגיל, השעה הרביעית והחמישית שולמו לפי 125%, השעה השישית ואילך שולמו לפי 150%.

60. משקבעתי שאין לקבל את תחשיב התובע בהיותו לא מדויק, והואיל והנתבעת לא הציגה תחשיב נגדי המתייחס לעבודתו של התובע בימי שישי, בית הדין ערך תחשיב המבוסס על דו"חות הנוכחות של התובע ומתייחס לעבודה בימי שישי בשבוע עבודה שבו עבד התובע שישה ימים.

61. בטבלה להלן מוצגים התאריכים שבהם עבד התובע ביום שישי, לאחר שהשלים 43 שעות שבועיות . אין ולא יכולה להיות מחלוקת שהנתבעת שילמה לתובע עבור כל שעות העבודה ביום שישי, והתביעה מתייחסת לתשלום הגמול בלבד, לאחר שהתובע השלים 43 שעות שבועיות.

תאריך
גמול 25%
גמול 50%
שכר שעתי
לתשלום
18.1.13, 25.1.13
2 + 2
3 + 4.33
23.12
107.85
15.2.13
2
5
23.12
69.36
1.3.13, 8.3.13, 22.3.13
2 + 2 + 2
3.5 + 3 + 3.5
23.12
150.28
12.4.13, 26.4.13
2 + 2
1.83 + 2
23.12
67.4
23.8.13, 30.8.13
2 + 2
2.5 + 2.5
23.12
80.92
11.10.13
2
2.83
23.12
44.27
1.11.13, 29.11.13
2 + 2
1.66 + 2.83
23.12
75.14
20.12.13, 27.12.13
2 + 2
1.16 + 2.5
23.12
65.43
17.1.14, 24.1.14
2 + 2
1 + 1.83
23.12
55.83
14.3.14, 26.3.14
2 + 2
0.66 + 0.75
23.12
39.42
11.4.14
2
0.5
23.12
17.34
8.8.14, 15.8.15, 29.8.15

2 + 2 + 2
1.66 + 2 + 1.5
23.12
94.33
19.9.14
2
1.5
23.12
28.9
24.10.14
2
2.5
23.12
40.46
7.11.14
2
2.5
23.12
40.46
6.2.15, 27.2.15
2 + 2
2 + 3
23.12
80.92
27.3.15
2
2.5
23.12
40.46
15.5.15, 22.5.15
2 + 2
2 + 2.5
25
81.25
19.6.15
2
1.5
25
31.25
31.7.15
2
2
25
37.5
7.8.15, 21.8.15
2 + 2
2.16 + 2.16
25
79
23.10.15, 30.10.15
2 + 2
1.5 + 2
25
68.75
13.11.15, 27.11.15
2 + 2
1.75 + 2.5
25
78.12

1,474.65

62. לפיכך, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע הפרשי שכר בסכום של 1,474.65 ש"ח.

פדיון חופשה שנתית

63. כעולה מתלושי השכר ומהמוסכמות שנוסחו בדיון ביום 11.7.17, במהלך תקופת ההעסקה שולמו לתובע דמי חופשה עבור 25 יום, וכן שולם לו פדיון 7 ימי חופשה בתלוש שכר אחרון לחודש מאי 2016.

64. לטענת התובע, במועד סיום יחסי העבודה נותרה לזכותו יתרת חופשה לא מנוצלת של 8 ימים בגינם עתר לחייב את הנתבעת בסכום של 1,600 ש"ח ( סע' 27 לכתב התביעה המתוקן; סע' 22 לתצהיר). יצוין כי הסכום שנתבע בתביעה חושב לפי תעריף יום חופשה בסך 200 ש"ח. זהו השכר היומי של התובע שלפיו הנתבעת שילמה פדיון חופשה שנתית בתלוש שכר לחודש מאי 2016.

65. התובע הועסק בנתבעת תקופה של 40 חודשים וחצי, ולכן מקובלת עלי טענת התובע לפיה הוא זכאי לתשלום עבור 40 ימי חופשה (לפחות). משלא הוצג לבית הדין פנקס חופשות והנתבעת הודתה ששילמה לתובע 32 ימי חופשה, דין התביעה ברכיב זה להתקבל.

66. לפיכך, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע פדיון 8 ימי חופשה בסכום של 1,600 ש"ח.

דמי הבראה

67. כעולה מתלושי השכר ומהמוסכמות שנוסחו בדיון ביום 11.7.17, במהלך תקופת ההעסקה שולמו לתובע 19 ימי הבראה, לפי הפירוט הבא: בתלוש שכר לחודש 12/13 שולמו לתובע דמי הבראה עבור 5 ימים; בתלוש שכר לחודש 12/14 - 6 ימים; בתלוש שכר לחודש 12/15 - 6 ימים; בתלוש שכר לחודש 5/16 - 2 ימים.

68. בכתב התביעה נתבעו 6 ימי הבראה (סע' 23), ובתצהירו צמצם התובע את הסעד הנתבע וטען שהנתבעת נותרה חבה לו תשלום עבור 2 ימי הבראה בסכום של 756 ש"ח (סע' 21 לתצהיר) .

69. לפי סעיף 18 לצו ההרחבה משנת 1973, ובהתאם לתקופת עבודתו של התובע, הוא זכאי לתשלום דמי הבראה עבור 18.25 ימים. בהינתן שהנתבעת שילמה לתובע דמי הבראה עבור 19 ימים, הרי שלא נותרה חבה לו עבור דמי הבראה. לפיכך, נדחית התביעה ברכיב דמי הבראה.

דמי חגים

70. לטענת התובע, הנתבעת לא שילמה דמי חגים עבור ימי חג שחלו בשבת, בהיקף של 10 ימי חג שחלו בכל תקופת העבודה ( סע' 23 לכתב התביעה המתוקן; סע' 19 לתצהיר).

71. לטענת הנתבעת, מלוא התשלומים עבור דמי חגים שולמו לתובע כדין כפי שמפורט בתלושי השכר (סע' 14 לכתב ההגנה). הנתבעת הוסיפה וטענה, כי גם בהתאם להוראות צו הרחבה הסכם מסגרת 2000 וגם לפי הוראות צו ההחרבה בענף המתכת (שמוכחשת תחולתו), התובע אינו זכאי לתשלום עבור יום חג שחל בשבת (סע' 14 ו- 25 לכתב ההגנה).

72. צו ההרחבה משנת 1973 קובע זכאות לדמי חגים עבור ימי חג שחלו בשבת, וזאת לפי סעיף 16ב לצו: "הנהלות המפעלים ישלמו לעובדים תשלום בעד ימי החג הנ"ל גם אם הם חלים בשבת. התשלום בעד ימי החג מהווה חלק משכר העבודה". בנוסף, הצו קובע בסעיף 16א שלו, כי הזכאות לדמי חג קמה מקום ש"עובד שעבד במפעל לא פחות משלושה חדשים ולא נעדר מהעבודה סמוך ליום חג".

73. התובע לא ציין את העדה אליה הוא משתייך ולא פירט בתביעתו את ימי החג שחלו בתקופת העסקתו. למעלה מכך, התובע טען בעלמא ש"בכל שנה חלו 3 ימים שנפלו ביום שבת, בסה"כ – 10 ימים בתקופת העסקתי" (סע' 19ג לתצהיר). אולם, לא הוצגו נתונים בנוגע לעבודה סמוך לחג, היינו יום לפני החג ויום אחריו. בהעדר פירוט ומשלא עמד התובע בנטל ההוכחה, דין התביעה ברכיב זה להידחות.

החזר הוצאות נסיעה

74. כעולה מן המוסכמות שנוסחו בדיון ביום 11.7.17, עד חודש דצמבר 2013 הנתבעת לא שילמה לתובע דמי נסיעות. מחודש ינואר 2014 שולם לתובע החזר הוצאות נסיעה בסכום של 15 ש"ח ליום עבודה.

75. בתצהירו ביקש התובע לחייב את הנתבעת בתשלום סכום של 4,500 ש"ח עבור התקופה שמיום 23.12.12 ועד 31.12.13, כשלטענתו עבד 300 ימי עבודה בתקופה זו (300 ימי עבודה * 15 ש"ח ליום) (סע' 20 לתצהיר) .

76. לגרסת הנתבעת התובע מעולם לא התלונן שלא שולם לו עבור נסיעות (סע' 52 לתצהירו של מר נניקשווילי). אולם הנתבעת לא התייחסה (משלב כתב ההגנה ועד שלב הסיכומים) וממילא לא נתנה הסבר לאי תשלום עבור נסיעות בחודשים דצמבר 2012 עד דצמבר 2013.

77. כעולה מחומר הראיות שהובא לפניי, התובע מתגורר ביישוב שעב. הנתבעת סיפקה לתובע הסעה מנקודת איסוף ביישוב כאבול ועד למקום העבודה, וזאת ברכבו של העובד ריאן חוסיין. מביתו ועד לנקודת האיסוף ובחזרה מנקודת האיסוף לביתו הגיע התובע באופן עצמאי (סע' 20 לתצהירו של התובע; סע' 52 לתצהירו של מר נניקשווילי; עדות התובע: פ: 7, ש: 7, 9; עדותו של מר נאור: פ: 18, ש: 20- 25). מן העדויות שנשמעו בבית הדין עולה שהתובע גויס לעבודה דרך מר ריאן חוסיין לנוכח היכרות קודמת ביניהם, וסידור ההסעה מנקודת האיסוף התקיים לכל אורך תקופת העבודה. מכאן, שהנתבעת לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה להסביר את השינוי בתנאי ההעסקה, היינו מדוע לא שולמו לתובע הוצאות נסיעה מיום תחילת עבודתו. כפי שיובהר בהמשך, גם לא נמסרה לתובע הודעה המפרטת את תנאי העסקתו, כך שנדחית הטענה ששולמו לתובע דמי נסיעות "על פי הסכמה והבנה בין הנתבעת 1 לבין התובע" (סע' 52 לתצהיר מר נניקשווילי).

78. לא זו אף זו: על גבי תלושי השכר שצירף התובע לתצהירו נרשם בכתב יד "ביקש לקבל נסיעות" (תלושי שכר לחודשים דצמבר 2012 וינואר 2013). התובע נשאל בחקירתו הנגדית ואישר שזהו כתב היד שלו (פ: 7, ש: 11). המסקנה העולה מן האמור היא שהתובע דרש תשלום הוצאות נסיעה ממועד קבלתו לעבודה.

79. לאור כל האמור שוכנעתי שהתובע זכאי לתשלום החזר הוצאות נסיעה עבור התקופה בעדה לא שולמו לו דמי נסיעות לפי התעריף ששולם עבור התקופה בעדה שולמו דמי נסיעות, קרי 15 ש"ח לכל יום עבודה.

80. כעולה מהנתונים שבתלושי השכר, מחודש דצמבר 2012 עד דצמבר 2013 עבד התובע 237 ימי עבודה:

חודש
מס' ימי עבודה

חודש
מס' ימי עבודה
דצמבר 2012
8

יולי 2013
9
ינואר 2013
25

אוגוסט 2013
21
פברואר 2013
23

ספטמבר 2013
13
מרץ 2013
24

אוקטובר 2013
16
אפריל 2013
24

נובמבר 2013
17
מאי 2013
16

דצמבר 2013
23
יוני 2013
18

81. לפיכך, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סכום של 3,555 ש"ח עבור החזר הוצאות נסיעה לתקופה שמיום 23.12.12 ועד 31.12.13.

זכאות התובע לפיצויי הלנת שכר

82. אין חולק ששכרו של התובע שולם לו ב- 15 לחודש שלאחר החודש שבו בוצעה העבודה או במועד מאוחר יותר. השכר שולם לתובע בהמחאה ש נהג להפקיד בחשבון הבנק שלו בבנק לאומי סניף טמרה.

83. התובע טוען ש מדובר בהלנת שכר קבועה ושיטתית, ו לתמיכה בטענתו הגיש התובע תדפיס חשבון עו"ש לתקופה שמחודש מרץ עד יוני 2016. הנתבעת טוענת מנגד ש שכרו של התובע שולם לו במועדו ואם התובע החליט לפרוע את ההמחאה במועד מאוחר יותר, אין לו להלין אלא על עצמו. נטען עוד שהתובע מעולם לא הלין על כך לממונים עליו.

84. מר נניקשווילי הצהיר כי "כל ההמחאות לתובע בוצעו ב- 15 לכל חודש. שכרו של התובע שולם, בהתאם להסכמות בין הצדדים, וללא כל מחאה מצידו, ב- 15 לכל חודש, החל מיומו הראשון בעבודה ועד ליומו האחרון בעבודה" (סע' 42 תצהיר). בעדותו בחקירה נגדית חזר וציין מר נניקשווילי "משכורת משלמים ב- 15 לחודש" (פ: 18, ש: 15).

85. סוגיית מועד תשלום השכר נדונה לאחרונה בבית הדין הארצי לעבודה בעס"ק (ארצי) 41472-06-16 ארגון הסגל האקדמי הזוטר באוניברסיטת חיפה – אוניברסיטת חיפה (מיום 24.4. 2018), ובית הדין הארצי עמד על המסגרת המשפטית המעוגנת בחוק הגנת השכר (סע' 29 לפסק הדין), שלפיה:

חוק הגנת השכר מסדיר, בין היתר, את המועדים לתשלום השכר לעובד, והוא נועד להבטיח ששכרו של העובד ישולם במלואו ובמועדו. החוק משיג מטרה זו בשני אופנים: האחד, קביעת מועד לתשלום שכר עבודה. השני, השתת פיצויי הלנת שכר במקרה בו השכר שולם באיחור העולה על פרק זמן מסוים ("עניין אוניברסיטת חיפה") .

86. לא היתה מחלוקת שהתובע קיבל את שכרו על בסיס שעה. משכך רלוונטית לענייננו הוראת סעיף 10 לחוק הגנת השכר, הקובעת את המועד לתשלום השכר, לאמור: השכר ישולם "עם תום החודש בעדו הוא משתלם", אלא אם קיים חוזה עבודה הקובע "מועד אחר" לתשלום. בפסיקה נקבע שקביעת מועד אחר לתשלום, לפי הנאמר בסעיף 10 לחוק, חייבת להיות מפורשת וברורה [ע"ע (ארצי) 1112/02 תמר הלפמן גרינברג – מדינת ישראל-משרד החינוך והתרבות, פד"ע לט 509]. על כן, נדחית טענת הנתבעת שהתנהגות הצדדים במשך תקופת העבודה מעידה על הסכמת התובע ל"מועד אחר". בנוסף, לא היתה מחלוקת שבין הצדדים לא נחתם הסכם בכתב וגם לא נמסרה לתובע הודעה המפרטת את תנאי עבודתו. מכאן שיש לקבוע שהתובע לא נתן הסכמתו – ודאי לא הסכמה מפורשת, ברורה וחד משמעית – לתשלום שכרו ב- 15 לחודש העוקב.

87. בפסק הדין בעניין גיא יוסף [ס"ע (חי') 32268-03-13 גיא יוסף – דלתון עבודות אלומיניום בע"מ , מיום 10.10.14 ("עניין גיא יוסף")] עמדתי על ההסדר החל בנתבעת לשלם את שכר העובדים ביום ה- 15 לחודש שלאחר החודש שבו בוצעה העבודה. באותו עניין נדונה תביעה של עובד אחר בנתבעת, אשר נסיבות העסקתו והתפטרותו דומות לענייננו כאן, שכן העובד התפטר על רקע הלנות השכר ותבע מהנתבעת תשלום פיצויי פיטורים כמתפטר בדין מפוטר. ערעור שהגישה הנתבעת על פסק הדין נדחה [ע"ר (חי') 47809-11-14 דלתון עבודות אלומיניום בע"מ – גיא יוסף , מיום 20.7.2015].

88. בעניין גיא יוסף קבעתי ש ממילא אין נפקות להסכמה בין הצדדים לגבי מועד מאוחר יותר לתשלום השכר [דב"ע (ארצי) נו/ 3- 299 אריה לוי – סומיה גונגזה ], שכן חוק הגנת השכר שייך למשפט העבודה המגן, ולא ניתן לוותר או להתנות על זכות שהוקנתה על דין קוגנטי [בג"ץ 760/79 ד"ר לילי דיין נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד לד(3) 820].

לאמור:

"הזכות לקבלת שכר במועדו היא זכות בסיסית ויסודית אשר נועדה להגן על בטחונו וכבודו של העובד ... (ע"ע 1242/04 עיריית לוד – אבלין דהן-יו"ר ארגון עובדי לוד, מיום 28/07/05) ... מכאן שעובד אינו יכול לתת הסכמתו לתשלום שכר באיחור, מעבר למועד שקבוע בחוק. ככל שהנתבעת אכן שילמה לעובדיה משכורת עד ה- 25 לחודש, הרי שלא מדובר ב'מנגנון תשלום מוסכם' כי אם בהפרה בוטה של חוק הגנת השכר" (סע' 22 לפסק הדין בעניין גיא יוסף).

89. בענייננו כאן, כמו גם בעניין גיא יוסף, הועלתה מפי הנתבעת הטענה שהשכר לא הולן מאחר ש "הלנת שכר יכולה להתקיים רק אם התשלום בוצע 9 ימים לאחר התאריך דלעיל, קרי: ב- 25 לחודש (דבר שלא מתקיים בענייננו)" (סע' 43 לתצהירו של מר נניקשווילי). הפסיקה קבעה באופן ברור, שאת המונח "חודש" בסעיף 10 לחוק הגנת השכר יש לפרש לפי הלוח הגריגוריאני, דהיינו מה-1 בחודש הקלנדארי ועד לסופו של אותו חודש [ראו: עניין אוניברסיטת חיפה, סע' 48 ואילך לפסק דינו של סגן הנשיאה, כב' השופט איטח].

90. כאן המקום לציין כי בשורה של פסקי דין נדונה התנהלותה זו של הנתבעת, ובית דין זה חזר וקבע בפסיקותיו שמדובר בהתנהלות פסולה המנוגדת להוראות חוק הגנת השכר [ראו: פסק הדין בערכאת הערעור בעניין גיא יוסף, ע"ר 47809-11-14, סע' 17 ואילך לפסק הדין; עניין אימן ספיה, סע' 31 ואילך לפסק הדין; סע"ש (חי') 4101-11-16 אדהם דבאח – דלתון עבודות אלומיניום בע"מ ואח' , מיום 22.7.18, סע' 50 ואילך לפסק הדין; ערעור תלוי ועומד בבית הדין הארצי לעבודה: ע"ע (ארצי) 19973-10-18 דלתון עבודות אלומיניום בע"מ – אדהם דבאח ].

על אף האמור, נטען בסיכומי הנתבעים כי "הנתבעת 1 כלל לא ידעה כי במעשיה אלו (תשלום שכר ב- 15 לחודש) פסול כלשהו" (סע' 28).

91. כעולה מהנתונים שבתדפיסי הבנק שהגיש התובע ( נספח ה' לתצהיר), בחודשים פברואר עד מאי 2016 שכרו של התובע שולם באיחור:

משכורת חודש פברואר בסכום של 5,480 ש"ח שולמה בהמחאה שזמן פירעונה ביום 23.3.16. בשורה העוקבת בתדפיס עו"ש נרשם "החזר שיק", והתובע טען שהשיק חזר ללא כיסוי. כעולה מתדפיס הבנק, רק ביום 7.4.16 שולמה משכורת פברואר 2016.
משכורת חודש מרץ בסכום של 5,321 ש"ח שולמה ביום 19.4.16.
משכורת חודש אפריל בסכום של 5,133 ש"ח שולמה ביום 19.5.16.
משכורת חודש מאי בסכום של 3,558 ש"ח שולמה ביום 17.6.16.

92. הנתבעת טענה בהקשר זה שהראיה שצירף התובע לתצהירו (דפי חשבון הבנק) "מראה את יום ההפקדה של הצ'ק ולא את התאריך של הצ'ק ו/או את התאריך שבו התובע קיבל את התשלום" (סע' 44 לתצהירו של מר נניקשווילי). דין הטענה להידחות. כידוע נטל ההוכחה באשר למועד תשלום שכרו של העובד מוטל על המעסיק. הנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח את מועד תשלום שכרו של התובע.

הנתבעת לא הציגה כרטסת הנהלת חשבונות. גם לא הוצג מסמך חתום על ידי התובע המעיד על מועד מסירת ההמחאות לידיו. בנוסף לא הוצגו לבית הדין העתקי ההמחאות כדי להוכיח שהתאריך הרשום על גבי ההמחאות (כאמור שכר עבודתו של התובע שולם בהמחאה), היה תאריך העומד בדרישות החוק. מכאן שלא הוכח מועד מסירת ההמחאות לתובע.

93. בהתאם לאמור לעיל, הראיה שהציג התובע היא ראיה יחידה כאשר מנגד הנתבעת לא הביאה כל ראיה לסתור ולא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה. לפיכך, אני קובעת שמועדי הפקדת השיקים בחשבון הבנק של התובע מלמדים על מועד תשלום השכר.

94. בכתב ההגנה נטען שהתביעה לפיצויי הלנה התיישנה (סע' 10 ו- 21- 23). דין הטענה להידחות. יחסי העבודה הסתיימו ביום 6.5.16 והתביעה הוגשה לבית הדין ביום 4.7.16 ( תחילה כאמור, כנגד הנתבעת בלבד).

95. התיישנות הזכות לפיצויי הלנת שכר מוסדרת בסעיף 17א לחוק הגנת השכר. על פי סעיף 17א(א) לחוק, הזכות לפיצויי הלנה מתיישנת בחלוף שנה מהיום שבו רואים את השכר כמולן, או בחלוף 60 ימים מהיום שקיבל העובד את השכר שבו קשור הפיצוי.

הוראת סעיף 17א(ב) לחוק מאריכה את תקופת ההתיישנות לשלוש שנים במקרים בהם מדובר בהלנה חוזרת ונשנית. תקופת התיישנות בת שלוש שנים נמנית מן היום שבו קיבל העובד את השכר שבו קשורה התביעה. למען הסר ספק באה הוראת סעיף 17א(ג) וקובעת כי הוראותיו של ס "ק ב בדבר התיישנות בת שלוש שנים לא תחול על פיצויי הלנת שכר שחלפה לגביהם תקופת ההתיישנות של שנה כמפורט בס"ק א. נמצא אפוא כי כאשר מדובר בתביעה לתשלום שכר שלא שולם כלל, תקופת ההתיישנות של הזכות לפיצויי הלנת שכר עומדת על שנה אחת. תקופת ההתיישנות בת שלוש השנים נוגעת לזכות לפיצויי הלנה על שכר ששולם אך תשלומו היה באיחור [ע"ע (ארצי) 195/95 אורלי מרוביץ – עמישב שירותים בע"מ, פד"ע לד 198].

96. בענייננו: אין חולק ששכרו של התובע שולם במלואו, אך מדי חודש בחודשו שולם השכר באיחור. לפיכך, התביעה לפיצויי הלנה נוגעת לשכר ששולם באיחור והדבר חזר על עצמו מספר פעמים, וזאת במובחן משכר שלא שולם כלל. על כן, חלה במקרה דנן הוראת סעיף 17א(ב) לחוק הגנת השכר, ותקופת ההתיישנות של הזכות לפיצויי הלנת שכר עומדת על שלוש שנים. כתב התביעה הוגש כאמור ביום 4.7.16. מכאן שהתביעה התיישנה ככל שהיא מתייחסת לשכר עבודה מולן ששולם לתובע לפני יום 4.7.13.

97. הנתבעים לא טענו לקיומם של טעמים להפחתת פיצויי ההלנה. חרף פסקי הדין שניתנו בעבר בעניינה המשיכה הנתבעת בהתנהלותה הלקויה לשלם את השכר באיחור. מדי חודש בחודשו קיבל התובע את שכרו באיחור, ועל אף פניות ומחאות מצדו, לא פעלה הנתבעת לתיקון המצב. לא זו אף זו: המחאה שנמסרה לתובע עבור משכורת פברואר 2016 לא נפרעה מחמת העדר כיסוי מספיק, והשכר שולם באיחור של חודש ימים. יחד עם זה, בכל הנוגע לפסיקת פיצויי הלנה, כבר נקבע כי מדובר בסעד שיש לפסוק במתינות, וכי הפחתת פיצויי ההלנה נתונה לשיקול דעתו של בית הדין לפי סעיף 18 לחוק הגנת השכר ובהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה [ ע"ע (ארצי) 300029/98 מכון בית יעקב למורות - ג'וליה מימון, מיום 29.11.2000].

98. לאחר ששקלתי את נסיבות המקרה, אני פוסקת לזכות התובע פיצויי הלנת שכר ומעמידה אותם על סכום של 5,000 ש"ח.

מסירת טופס הודעה לעובד

99. אין חולק שבין הצדדים לא נחתם הסכם העסקה ולא נמסרה לתובע הודעה המפרטת את תנאי העסקתו (סע' 1ג להחלטה מיום 2.8.17).

100. התובע העמיד סעד זה על סך 4,000 ש"ח ( סע' 28 לכתב התביעה המתוקן; סע' 23 לתצהיר).

101. סעיף 1 לחוק הודעה לעובד מחייב את המעסיק למסור לעובד, בתוך 30 ימים ממועד קבלתו לעבודה, הודעה בכתב או חוזה העסקה שבהם יפורטו תנאי עבודתו בעניינים המפורטים בסעיף 2(א) לחוק זה. תכליתה של ההודעה "ליידע את העובד באופן שקוף ומלא על כל תנאי עבודתו; לייתר אי הבנות או סימני שאלה ביחס לתנאי העבודה; ולמנוע מחלוקות משפטיות לגבי תנאי העבודה המוסכמים" [ ע"ע (ארצי) 154-10 קלרה שניידר - ניצנים אבטחה בע"מ, מיום 3.5.2011, " עניין שניידר"]. בית הדין רשאי, לפי שיקול דעתו, לפסוק לעובד פיצוי בגין הפרת החובה המוטלת על המעסיק.

102. נדחית טענת הנתבעת שהתובע אינו זכאי לסעד מאחר שלא ביקש לקבל מסמך המפרט את תנאי העסקתו. אף אין לקבל את טענת הנתבעת שהתובע ידע היטב את תנאי העסקתו, כפי שבאו לידי ביטוי בתלושי השכר שהופקו עבורו (סע' 30 לכתב ההגנה). לפי סעיף 2 לחוק הודעה לעובד על נוסח ההודעה לכלול, בין היתר, פירוט בנוגע לצורת תשלום השכר ומועד תשלום השכר, זכאות לגמול עבודה בשעות נוספות, הוצאות נסיעה וביטוח פנסיוני. יש להניח שלו היה התובע מקבל מסמך המפרט את תנאי העסקתו, היה מתנגד מראש לתשלום שכר העובדה ב-15 לחודש. אף יש להניח שלא היתה מתעוררת בין הצדדים מחלוקת לעניין תשלום דמי נסיעות. הודעה בכתב היתה גם מייתרת מחלוקת בין הצדדים בנוגע להפרשות פנסיוניות.

103. מטעמים אלה, ולאחר שבחנתי את מאפייני העסקת התובע, אני סבור ה שיש לחייב את הנתבעת בתשלום פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד על תנאי העסקה כדין, אשר יועמד בנסיבות העניין על סך 2,000 ש"ח.

חבות דלתון פרויקטים ומר נניקשווילי מכוח דוקטרינת הרמת המסך ואחריות אישית של דירקטור

104. לטענת התובע, הנתבעת מצויה בקשיים כלכליים ובעבר היו לה קשיי נזילות קשים; היא חברת קש, חסרת נכסים, פעילות או הכנסות; היא אינה סולבנטית; חיובים שהוטלו על הנתבעת בפסקי דין שונים לא נפרעו ונפתחו כנגדה הליכי גבייה בהוצאה לפועל. נטען עוד שמפעל הנתבעת בקריית ביאליק הועבר לניהול דלתון פרויקטים, ומר נניקשווילי העביר את ניהול עסקי הנתבעת ואת פעילותה לדלתון פרויקטים, כך שקיים עירוב נכסים מובהק בין שתי החברות. התובע הוסיף וטען שמחדל הנתבעת שלא ביטחה אותו בקרן פנסיה מצדיק הרמת מסך ההתאגדות.

יצוין שבסיכומים העלה התובע טענה חדשה וטען שהנתבעת ודלתון פרויקטים היו מעסיקות במשותף. נוכח העלאת הטענה בשלב הסיכומים – אין מקום לדון בה והיא נדחית.

105. לטענת הנתבעים, עסקינן בחברות עצמאיות שתחום פעילותן שונה וכל אחת היא אישיות משפטית נפרדת. נטען עוד שהנתבעת אינה חדלת פירעון; אין לה כל חוב כספי בהליכים המשפטיים שאזכר התובע, ואם ייקבע שעליה לשלם לתובע סכום כסף, היא תוכל לעמוד בתשלום ללא בעיה (סע' 9 לתצהיר של מר נניקשווילי). נטען שהנתבעת היא שהנפיקה לתובע לתלושי שכר; אין יריבות בין התובע ובין דלתון פרויקטים ולא הונחה תשתית ראייתית מספקת לצורך הרמת מסך.

106. סעיף 4 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 ("חוק החברות") מסדיר את עקרון היסוד של האישיות המשפטית הנפרדת של החברה. החריג קבוע בסעיף 6 לחוק החברות אשר מאפשר לערכאה השיפוטית להרים את מסך ההתאגדות ולייחס חוב של חברה לבעל מניות בה. זאת במקרים חריגים ספציפיים המנויים בסעיף 6(א) לחוק, והם כאשר השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה כדי להונות אדם או לקפח נושה, או כאשר השימוש נעשה באופן הפוגע בתכלית החברה תוך נטילת סיכון בלתי סביר. בבתי הדין לעבודה הותאמו הכללים להרמת מסך למאפיינים המיוחדים של יחסי העבודה, הנובעים מחוסר האיזון הבסיסי החל במקרים רבים בין העובדים ובין המעסיק ומעמדם המיוחד של העובדים כנושים [בג"ץ 132/15 ר-צ פלסטק בע"מ נ' איפראימוב פאולינה, מיום 5.4.2017].

107. הרמת מסך בחברה אפשרית כלפי "בעל מניות בה", אלא שמר נניקשווילי אינו מחזיק בעצמו במניות הנתבעת. כעולה מדו"ח רשם החברות (נספח ד' לכתב התביעה המתוקן) , דלתון פרויקטים היא הבעלים של הנתבעת. כלומר: בעלת המניות בנתבעת היא חברה בע"מ. מר נניקשווילי הוא בעל המניות בדלתון פרויקטים. במצב דברים זה – על מנת לחייב את מר נניקשו וילי באופן אישי – יש לבצע "הרמת מסך כפולה" [ע"ע (ארצי) 387/05 אהרון פוטרמן – נפתלי ניסני , מיום 9.12.2007 "עניין פוטרמן"]. כלומר: על מנת לחייב את מר נניקשווילי באופן אישי בחיובי הנתבעת יש צורך ראשית להרים את מסך ההתאגדות בין הנתבעת ובין דלתון פרויקטים, שמשמשת כבעלת מניות בנתבעת, ולאחר מכן להרים פעם נוספת את מסך ההתאגדות בין דלתון פרויקטים ובין מר נניקשווילי המשמש בעל מניותיה.

108. לאחר בחינת התשתית העובדתית ולאחר ניתוח חומר הראיות, אני סבורה שלא התקיימו במקרה דנן התנאים המצדיקים הרמת מסך כפולה. הנתבעת אמנם נמצאה בעבר בקשיים כלכליים, אולם כלל לא הוכח שבתקופה הרלוונטית לתביעה או במועד מאוחר יותר הנתבעת הגיעה למצב של חדלות פירעון. בעניין זה פסק בית הדין הארצי לעבודה כי "אין די בכישלונה העסקי של חברה כדי להביא להרמת מסך ההתאגדות בינה לבין בעלי מניותיה, וכי לא בכל מקרה העסקת עובד על ידי חברה שנקלעה לקשיים, ובדיעבד לא עמדה בהתחייבויותיה, תביא להרמת מסך ההתאגדות, וכל מקרה יבחן לגופו" [ע"ע (ארצי) 32995-02-16 פלוני – אלמוני , מיום 14.9.2017].

בעניין פוטרמן שעסק בהרמת מסך כפולה קבע בית הדין הארצי לעבודה כך:

"העובדה כי התגלו קשיים כלכליים שגרמו להעדר סיכוי לפירעון החובות של החברה כלפי עובדיה, אין די בה כדי להרים את מסך ההתאגדות, אלא אם כן עלה בידי התובע להוכיח כי החברה או בעלי המניות בה פעלו בחוסר תום לב או כי פעלו מתוך ידיעה ברורה ומפורשת לפיה אין סיכוי לקיום התחייבויותיה, וכזאת לא הוכח בפנינו" [ע"ע (ארצי) 387/05 אהרון פוטרמן – נפתלי ניסני , מיום 9.12.2007].

109. גם העובדה שהיתה פגיעה בזכויותיו הסוציאליות של העובד אינה מהווה לבדה עילה להרמת מסך. כבר נפסק שאין די בכך ש"עולה תמונה מדאיגה" בנוגע לאופן שבו העסיקה החברה את עובדיה כדי להביא להרמת מסך [בר"ע (ארצי) 52353-08-16 א.ב. טוקו שף בע"מ – NEGOUSE, מיום 13.11.2016; ע"ע (ארצי) 26295-01-16 TEKEL – ר.ח. חיים מיארה שווק בשר ודגים (1998) בע"מ , מיום 25.12.2017].

110. מעיון בפסיקת בתי הדין לעבודה עולה שכדי שייקבע שיש להרים את מסך ההתאגדות יש להוכיח, לצד פגיעה בזכויות מכוח משפט העבודה המגן, עירוב נכסים או ריקון החברה מתוכן והברחת נכסיה, או פעילות במרמה ובחוסר תום לב [ע"ע (ארצי) 1401/04 ברק – פרץ , מיום 5.9.2006]. התובע אמנם טען ש דלתון פרויקטים היא חברה שבאה בנעלי הנתבעת, בבחינת "אותה הגברת בשינוי אדרת", אולם לא הציג לבית הדין ראיות לכך שהנתבעת "התערטלה מכל נכסיה", הפסיקה לייצר ולמעשה הכנסותיה הלכו ופחתו עד למצב שקופתה ריקה והיא לא יכולה לפרוע את חובותיה לנושים שלה [השוו: ע"ע (ארצי) 3903-11-05 איפראימוב – ר-צ פלסט בע"מ , מיום 4.12.2014]. ככלל, המקרים בהם בתי הדין לעבודה נעתרים להרמת מסך הם מקרים בהם הוכח שהחברה הפסיקה את פעילותה והפכה חדלת פירעון. התובע לא הוכיח שהנתבעת אינה סולבנטית. מר נניקשווילי הצהיר שיש לנתבעת יכולת פיננסית לשלם את חיוביה מכוח פסק הדין בהליך זה, אם תחויב (סע' 3 לתצהיר; פ: 20, ש: 4- 8), ועדותו לא נסתרה.

111. אשר לטענה שבנתבעת התקיים עירוב נכסים: לא הוכח עירוב נכסי הנתבעת עם נכסי דלתון פרויקטים. מר נניקשווילי אמנם אישר בעדותו שמפעלה של הנתבעת הועבר לבעלותה של דלתון פרויקטים (פ: 20, ש: 20), אולם אין די באמור כדי לקבוע ש מדובר בהפסקת פעילות הנתבעת כחברה כושלת אשר הגיעה למצב של חדלות פירעון, או שמא מדובר בהפסקת פעילות כדי להתחמק מתשלום לתובע ולאחרים [ראו והשוו: ע"ע (ארצי) 1138/04 מאיר – ידגר , מיום 7.11.2005; ע"ע (ארצי) 185/08 אופיר סטרוגו סוכנות לביטוח (1990) בע"מ – ברגר , מיום 14.10.2009]. לא הוכח שהנתבעת העבירה את עובדיה לדלתון פרויקטים, או שדלתון פרויקטים הנפיקה לתובע תלוש שכר, שילמה לעובדים משכורות, נתנה הוראות עבודה וכיו"ב. לא הוכח שפעילותה של הנתבעת הועתקה לדלתון פרויקטים ולקוחותיה של הנתבעת עברו להיות לקוחותיה של דלתון פרויקטים.

112. אמנם נוהלו כנגד הנתבעת תביעות אחרות בבית הדין לעבודה בחיפה ונפסקו לחובתה סכומים לא מבוטלים. אולם לא הוכח מהם הסכומים שנפסקו לזכות העובדים בתביעות אלו, והתובע לא הציג ראיות לטענה שהנתבעת לא שילמה את הסכומים שנפסקו כאמור (פ: 11, ש: 10- 13) .

113. על יסוד כל האמור לעיל אני קובעת שלא הוכחה עילה להרמת מסך ההתאגדות וייחוס חובות הנתבעת לדלתון פרויקטים או למר נניקשווילי. בעניין זה התביעה נדחית.

114. נעבור עתה לדון בשאלת ייחוס אחריות אישית למר נניקשווילי בהיותו בעל המניות בדלתון פרויקטים ודירקטור בשתי החברות. על פי פסיקתו של בית המשפט העליון כדי לחייב נושא משרה באחריות אישית למעשיה של החברה יש "לבחון האם מדובר במקרה חריג של חוסר תום לב סובייקטיבי, אשר יש בו סממנים של הטעיה או מרמה" [ ע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א בע"מ נ' שמעון, מיום 22.1.2015].

115. לטענת התובע, מר נניקשווילי היה הרוח החיה מאחורי הנתבעת ולכן מוטלת עליו חובת זהירות כלפי עובדי הנתבעת. נטען שמר נניקשווילי הפר את חובת תום הלב בקיום חוזה עבודה, הפר חובות חקוקות שכן קופחו זכויותיו של התובע ותנאי העסקתו, ומכאן שיש להטיל עליו את האחריות האישית.

116. מכל הטעמים שהובאו לעיל בנוגע לדוקטרינת הרמת המסך, אני סבורה שאין בטענות התובע כדי להניח תשתית מספקת להתעלמות מעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של הנתבעת. לא הונחה תשתית עובדתית שיש בה כדי להוביל למסקנה שיש לחייב את מר נניקשווילי באופן אישי, או שמדובר במקרה חריג של חוסר תום לב. על כן, התובע לא הוכיח נסיבות המצדיקות הטלת אחריות אישית על מר נניקשווילי וחיובו בחיוביה של הנתבעת. מקובלת עלי טענת הנתבעים שלפיה לא התקיים קשר אישי בין התובע ובין מר נניקשווילי. מר נניקשווילי לא היה מנהלו של התובע או ממונה עליו; מר נאור הוא שקיבל את התובע לעבודה (עדות התובע: פ: 10, ש: 14 ; עדות מר נאור: פ: 18, ש: 24-31), אליו פנה התובע במהלך עבודתו וגם כשהלין על פגיעה בתנאי העסקתו פנה אל מר נאור (פ: 10, ש: 29) .

117. בנסיבות אלה, נדחית התביעה כנגד דלתון פרויקטים וכנגד מר נניקשווילי.

סוף דבר

118. התביעה מתקבלת כמפורט לעיל, ואני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע, בתוך 30 יום מהמועד בו יומצא לה פסק הדין, את הסכומים הבאים:

א. פיצויי פיטורים בסך 15,248 ש"ח.
ב. פיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה חלק מעסיק לתגמולים בסך 10,571 ש"ח.
ג. הפרשי שכר בסך 1,474.65 ש"ח
ד. פדיון חופשה שנתית בסך 1,600 ש"ח.
ה. דמי נסיעות בסך 3,555 ש"ח.
ו. פיצויי הלנת שכר בסך 5,000 ש"ח.
ז. פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד בסך 2,000 ש"ח.

סכומים אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 6.5.16, הוא מועד סיום ההעסקה, ועד לתשלום המלא בפועל.

119. בנוסף, תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט בסך 2,000 ש"ח ושכר טרחת עו"ד בסך 5,000 ש"ח. סכומים אלה ישולמו לתובע בתוך 30 יום מהמועד בו יומצא לנתבעת פסק הדין, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

120. לצדדים מוקנית, בתוך 30 ימים מעת שיומצא להם פסק דין זה, זכות לערער על פסק דין זה בפני בית הדין האזורי לעבודה בחיפה.

ניתן היום, כ"ד כסלו תשע"ט, (02 דצמבר 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .