הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בחיפה ס"ע 45456-02-18

19 פברואר 2019

לפני:

כב' הרשמת אימאן נסראלדין

התובעת
סבא רוחאנא
ע"י ב"כ: עו"ד ח'לול
-
הנתבעת
סנא ספדי קנאניהו
ע"י ב"כ: עו"ד סמעאן

פסק דין

פתח דבר
התובעת עבדה כשמרטפית וטיפלה בבתה התינוקת של הנתבעת למשך חודש וחצי עד למועד בו היא פוטרה. התובעת עותרת לתשלום סך של 34,526 ₪ בגין שכר חודש דצמבר 2017 (3,990 ₪) בצירוף פיצויי הלנת שכר לפי חוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 , אשר נכון למועד הגשת התביעה עמדו על סך 1596 ₪, החזר דמי נסיעות (426 ₪), פיצוי בגין פיטורים ללא עריכת שימוע (23,940 ₪) ופיצוי בגין אי מסירת תלושי שכר (5,000 ₪).
רקע עובדתי
התובעת בת 19, פנתה לנתבעת בעקבות מודעת דרושים שפורסמה בפייסבוק ביום 10.11.17 והחלה לעבוד בביתה של הנתבעת ביום 13.11.17 בטיפול בבתה התינוקת, שבמועד הרלוונטי היתה בת חודשיים.
בין הצדדים לא נערך הסכם עבודה בכתב ולא נמסרה לתובעת הודעה בדבר תנאי העסקתה, לפי חוק הודעה לעובד ( תנאי עבודה), התשס"ב-2002 (להלן: "חוק הודעה לעובד") (עמ' 1, ש' 27).
הצדדים חלוקים באשר לגובה השכר שסוכם, כאשר לטענת התובעת סוכם על שכר שעתי, בתעריף 30 ₪ לשעה ואילו לטענת הנתבעת, סוכם על שכר חודשי בסך 3,000 ₪ ( עמ' 1, ש' 22-26).
מסגרת ההעסקה היתה חמישה ימים בשבוע, מיום שני עד שישי, משעה 09:30 עד 18:00 לערך, למעט ביום שישי בו העבודה הסתיימה לפני כן.
בתחילת חודש ינואר 2018 פנתה התובעת לנתבעת בדרישה לתשלום שכר עבודתה בגין חודש דצמבר 2017, בהתאם לרישום השעות שצורף לתצהיר התובעת, המלמד על עבודה בהיקף של 133 שעות. הנתבעת אינה חולקת על היקף שעות העבודה המוצגות ברישומי התובעת ( עמ' 1, ש' 15).
ביום 4.1.18 פוטרה התובעת על ידי הנתבעת, במסרון בו נמסר לה, כי לאחר התייעצות הנתבעת עם בעלה, הגיעו בני הזוג להחלטה שאין להם צורך בהעסקת התובעת והיא נדרשה שלא לשוב לעבודה.
בדיון ההוכחות, אשר התקיים ביום 13.2.19, נשמעה בפני עדות התובעת ומטעם הנתבעת העידו הנתבעת ובעלה, מר דף לביא ( להלן: "הבעל"). העדים מסרו עדויותיהם הראשיות בתצהירים ונחקרו בחקירה נגדית.
לאחר שמיעת העדויות, סיכמו הצדדים טענותיהם בעל-פה, אליהן אתייחס במסגרת ההכרעה ברכיבי התביעה.
דיון והכרעה
שכר העבודה בגין חודש דצמבר 2017
אין מחלוקת בין הצדדים, כי התובעת הועסקה במהלך חודש דצמבר 2017 במשך 133 שעות, בהתאם לרישום השעות שצורף לתצהירה, וכי שכרה בגין חודש דצמבר 2017 טרם שולם עד היום.
התובעת עותרת לתשלום שכר בסך 3,990 ₪, לפי תעריף של 30 ₪ לשעה ואילו לטענת הנתבעת, התובעת זכאית לתשלום בסך 3,000 ₪ כמוסכם בין הצדדים, וכך העידה הנתבעת בחקירתה הנגדית בעניין זה ( מעמ' 9, ש' 16 עד עמ' 10, ש' 3):
"ש. התובעת התחילה לעבוד ב- 13.11?
ת. כן.
ש. האם החתמת אותה על חוזה?
ת. לא.
ש. טענת שיש הסכם גלובלי על 3,000 ₪?
ת. כן.
ש. את יודעת שבאישור שלך על שעות העבודה זה יוצא 133 שעות?
ת. כן.
ש. 133 כפול מינימום במועד הרלוונטי יוצא יותר מ- 3,000 ₪, ידעת שהחוזה שהצעת לה הוא לא חוקי?
ת. אין פה חוקי או לא חוקי. כשאני קיבלתי את התובעת לעבודה וששמתי את הפוסט לפייסבוק עוד לפני שקיבלתנו את התובעת לעבודה הייתה לי כבר עבודה כבר התקבלתי לעבודה וידעתי מה השעות שלי וידעתי כמה המשכורת שלי זה לא הגיוני שאני אביא מישהי שתעבוד ותשמור לי על הילדה והיא תקבל משכורת יותר ממני, יש פה פורפורציות.
ש. כמה שילמת לה בחודש 11/17?
ת. 3,000 ₪.
ש. בחודש 11/17 התובעת עבדה 14 ימים?
ת. נכון.
ש. ושילמת לה גלובלי 3,000 ₪?
ת. כן."
עדות הנתבעת באשר לגובה השכר המוסכם לא הותירה עליי רושם אמין ומהימן, כאשר שכר המינימום השעתי במועד הרלוונטי לתביעה עמד על סך 28.49 ₪, כך שלמצער התובעת היתה זכאית בגין שעות עבודתה בחודש דצמבר 2017 לסך 3,789 ₪. בהתאם להוראת סעיף 5א. לחוק הודעה לעובד, ובהעדר הודעה לתובעת שהנתבעת היתה חייבת במסירתה על פי החוק - חובת ההוכחה בדבר גובה השכר השנוי במחלוקת תהא מוטלת על הנתבעת.
במצב דברים זה, לא ניתן לקבל את גרסת הנתבעת בדבר גובה השכר החודשי, הנופל אף משכר המינימום במועד הרלוונטי לתביעה. חיזוק למסקנתי מצאתי בכך שהנתבעת אישרה בעדותה, כי שילמה לתובעת סך של 3,000 ₪ בגין 14 ימי עבודה בחודש נובמבר 2017 ועדות זו אינה מתיישבת עם גרסת הנתבעת, כי סוכם בי ן הצדדים על תשלום שכר חודשי בסך 3,000 ₪ בגין משרה מלאה.
על יסוד האמור, מקובלת עליי גרסת התובעת בדבר גובה השכר השעתי המוסכם והתובעת זכאית להפרשי שכר בסך 3,990 ₪.
פיצויי הלנת שכר
התובעת עתרה בכתב תביעתה לחיוב הנתבעת בתשלום פיצויי הלנת שכרה עבור חודש דצמבר 2017, אשר טרם שולם לה עד היום, וביקשה לפסוק לה פיצויי הלנה לפי הוראת סעיף 17 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (לעיל ולהלן: "חוק הגנת השכר") והעמידה את תביעתה נכון למועד הגשת התביעה על סך 1,596 ₪. מנגד, כבר בכתב הגנתה טענה הנתבעת, כי בסמוך לאחר סיום העסקת התובעת, ביקשה הנתבעת לשלם לה את שכר עבודתה אך התגלעה מחלוקת בין הצדדים באשר לגובה הסכום; לטענת הנתבעת, לאחר מספר ימים פנתה אליה באת-כח התובעת בדרישה שלא לשלם לתובעת את שכרה ולהימנע מליצור עמה כל קשר, שכן תוגש כנגד הנתבעת תביעה משפטית. בכתב הגנתה ציינה הנתבעת, כי הסכום לתשלום עומד על סך 2,800 ₪ וכי היא מוכנה לשלמו ומבקשת מהתובעת למסור לה מספר חשבון להעברת הסכום.
ואשר להכרעתי – אין מחלוקת, כי שכר התובעת עבור חודש דצמבר 2017 – טרם שולם לה עד היום. בחקירתה הנגדית העידה התובעת, כי פנתה לנתבעת פעמים רבות לצורך קבלת שכרה וכלשונה ( מעמ' 7, ש' 26 עד עמ' 8, ש' 9):
"ש. לא קיבלת משכורת עבור חודש 12/17?
ת. לא.
ש. האם נכון שהנתבעת רצתה לשלם לך את שכרך עבור חודש 12/17?
ת. לא.
ש. את טוענת שניסית לדבר עם הנתבעת פעמים רבות לצורך תשלום שכר חודש 12/17 מתי זה היה ואיך זה התנהל, האם בשיחה פנים מול פנים?
ת. התקשרתי אליה הרבה פעמים, היא אמרה שהיא בעבודה ואז שלחתי לה מסרון שאם היא לא רוצה לשלם 30 ₪ לשעה שתשלם 28 ₪ לשעה, היא אמרה שהיא לא תעשה את זה, היא אמרה שהיא תשלם לי אבל אני לא זוכרת יותר.
ש. היא הציעה לשלם לך?
ת. היא הציעה אבל בסכום אחר שאינני זוכרת, הסכום היה נמוך יותר מ- 28 ₪.
ש. בכוונה לא הסכמת לקבל את המשכורת?
ת. לא אבל רציתי לקבל מה שמגיע לי, עבדתי מהבוקר ועד 22:00 בלילה ימים רצופים.
ש. מדוע לא לקחת את הכסף ותבעת את ההפרשים והייתי חוסכת את העניין של ההלנה?
ת. באותו זמן הייתי בת 18 עצמאית ולא ידעתי מה אני אעשה ורק רציתי את הכסף שהגיע לי."
הנתבעת העידה בנוגע להלנת שכר התובעת כדלקמן ( עמ' 12, ש' 3-11):
"ש. איך התחמקה התובעת מקבלת שכרה שהצעת לה בחודש 12/17?
ת. היא פשוט אחרי ה- 10.1.18 כי בחודש 1/18 משלמים על 12/17, אחרי כמה ימים דיברתי איתה ואמרתי לה שיש פה ענין כלכלי בבית ושאני אשלם לה חצי ואז אני אשלים לה כעבור כמה ימים והיא סירבה ואז קיבלתי טלפון ממך (ב"כ התובעת) שלא לדבר עם התובעת.
ש. את יודעת שהחוק נותן לך מקסימום עד ה- 9 לחודש לשלם שכר?
ת. כן.
ש. אז למה לא שילמת?
ת. כי היינו במצב כלכלי לא פשוט באותה תקופה והמשכורת של בעלי לא שולמה. היא לא אמורה לבקש נדבות אבל הייתה לי בעיה וביקשתי כמה ימים."
בהתאם לסעיף 1 בחוק הגנת השכר, רואים שכר כמולן, אם לא שולם עד ליום התשיעי של החודש העוקב לאחר ביצוע העבודה.
לאחר שנתתי דעתי למכלול נסיבות העניין ובשים לב לכך ששכר התובעת עבור עבודתה בחודש דצמבר 2017 טרם שולם לה עד היום, כאשר זכאות התובעת למצער לסך 2,800 ₪ לא היתה שנויה במחלוקת בין הצדדים, ולפני הנתבע ת עמדה האפשרות ל שלם את השכר המולן לפני הגשת התביעה או לאחריה ולנתבעת לא היתה למעשה סיבה המצדיקה את העיכוב בתשלום, ומנגד, בשים לב לתקופת העבודה הקצרה ולסכום העומד לתשלום ולכך שמדובר במעסיקה פרטית, כאשר חיובה בפיצויי הלנה בהתאם לחוק הגנת השכר הינה סנקציה דרקונית, מצאתי, כי יש לחייב את הנתבעת בתשלום פיצויי הלנת שכר בסכום כולל בסך 2,000 ₪.
החזר הוצאות נסיעה
התובעת עתרה בכתב תביעתה לחיוב הנתבעת בתשלום החזר הוצאות נסיעתה לעבודה בתקופת העבודה בסך 426 ₪, לפי עלות נסיעה בתחבורה ציבורית בסך 213 ₪ לחודש, שכן לטענתה כלל לא סוכם בין הצדדים על הכללת הוצאות הנסיעה בשכר. התובעת העידה, כי במהלך חודש נובמבר 2017 היא התגוררה בבית משפחתה בעוספיה, כאשר העבודה בוצעה בבית הנתבעת בחיפה, ואילו במהלך חודש דצמבר 2017 התובעת התגוררה בחיפה ונזקקה לתחבורה ציבורית על מנת להגיע לעבודה ( עמ' 2, ש' 2-3; עמ' 8, ש' 10-11).
הנתבעת העידה בתצהירה, כי " במהלך עבודתה של התובעת בתקופת הניסיון נהגתי אני או בעלי להסיע אותה למקום מגוריה. לעיתים היינו מסיעים אותה שלושה ימים בשבוע לביתה" (סע' 8 לתצהיר); עדות דומה עלתה בתצהיר הבעל, כי " זכור לי כי אני והנתבעת היינו מסיעים את התובעת בתדירות גבוהה לביתה. כמו כן, כזכור לי השכר שקיבלה ממני התובעת כלל תשלום בגין דמי נסיעות" (סע' 11 לתצהיר הבעל).
הלכה פסוקה היא, כי הסכמת עובד לכלול הוצאות נסיעה בשכר, חייבת להיות מפורשת וחד משמעית ( דב"ע ( ארצי) 3-63/98 גלי בובליל – א.א.צ. שירותים משפטיים בע"מ, פד"ע לב 91 , 26.7.98). במקרה בו המוסכם לא היה בהיר וחד משמעי ולא נאמר מפורשות, כי משכורתו של העובד כוללת הוצאות נסיעה, אין לכלול אותן בשכר. בענייננו, בהעדר הודעה לתובעת בדבר תנאי העסקתה ובהעדר כל ראיה אחרת לסיכום הנטען בדבר הכללת הוצאות הנסיעה בשכר התובעת – הטענה נדחית.
כך גם לא מצאתי מקום לקבל את טענת הנתבעת, כי הסיעה את התובעת " בתדירות גבוהה לביתה". התובעת נשאלה בחקירתה הנגדית על כך והשיבה בזו הלשון ( מעמ' 5, ש' 29 עד עמ' 6, ש' 2):
"ש. האם אי פעם הנתבעת או בעלה הסיעו אותך מהבית לעבודה לביתם?
ת. בעלה הסיע אותי פעם אחת לרח' מסדה.
ש. האם הסיעו אותך בבוקר לעבודה מהבית שלך לעבודה?
ת. לא.
ש. האם הסיעו אותך אי פעם מהעבודה לבית שלך?
ת. רק פעם אחת מהעבודה לרח' מסדה."
עדות התובעת אף נתמכה בעדות הבעל בחקירתו הנגדית, בה מסר כדלקמן ( עמ' 13, ש' 21-26):
"ש. בסעיף 11 לתצהירך אמרת שזכור לך שאתה והנתבעת הייתם מסיעים את התובעת בתדירות גבוהה.
ת. הסענו אותה מספר פעמים כי היה גשם.
ש. אתה יכול לתאר לי את ביתה בכפר עוספיה?
ת. אף פעם לא לקחנו אותה לעוספיה. היא גרה בביתו של החבר שלה בחיפה. אני לא יודע איפה זה עוספיה ואני לא יודע מה זה."
על יסוד עדויות אלה ומשלא הוכח בפניי כי שכרה של התובעת כלל תשלום בגין החזר הוצאות נסיעות ולא הוכח, כי הנתבעת הסיעה את התובעת לעבודתה – התובעת זכאית להחזר הוצאות נסיעה בסך 426 ₪, כנתבע על ידה.
פיצוי בגין פיטורים ללא עריכת שימוע
התובעת מבקשת לפסוק לה פיצוי בסך 23,940 ₪ - שש משכורות, בגין פיטוריה שנמסרו לה לטענתה בהודעה טלפונית ביום 4.1.19, ללא עריכת שימוע. התובעת הפנתה בסיכומיה לפסיקה של בית הדין הארצי לעבודה ( ע"ע 1290/02 מדינת ישראל – אלי שדה, ניתן ביום 6.3.03), ממנה עולה לדבריה, ש"תקופת העבודה הקצרה וחרף העובדה שאנו לא שוללים את טענת הנתבעת לפיה מדובר היה בתקופת עבודה שנועדה מלכתחילה להוות תקופת ניסיון אין הדבר פוטר את המעסיק משמיעת העובד הרעיון הוא לתת לזה האחרון הזדמנות להגן על מקום עבודתו אפילו אם עבודתו היא ממילא לתקופה קצובה" (עמ' 17, ש' 14-18).
מנגד, העידה הנתבעת בתצהירה, כי כבר בפגישת ההיכרות עם התובעת סוכם עמה, שהיא תתקבל לעבודה לתקופת ניסיון, שבסופה יוחלט אם היא מתאימה לעבודה. לדידי הנתבעת, בעבודת התובעת התגלו ליקויים רבים: התובעת נהגה לאחר לעבודה לעיתים קרובות ואף להיעלם לימים שלמים, להותיר אחריה שירותים מלוכלכים, שאריות אוכל, כתמים על הספה והיא לא טיפלה בתינוקת כנדרש; חרף הערות הנתבעת ובעלה לתובעת אודות התנהלותה ותפקודה – התובעת לא חדלה מהתנהלות זו. לטענת הנתבעת, נוכח התנהלות זו החליטו בני הזוג להודיע לתובעת על הפסקת עבודתה ובטרם עשו זאת, הגיעה התובעת לביתם מבוהלת ומפוחדת, עם תיק גב גדול וסיפרה, כי היא ברחה מהבית ומאוימת על ידי אביה. מתוך חמלה למצבה, אף הציעה לה הנתבעת להישאר בביתה עד להסדרת העניין מול משפחתה. הנתבעת הוסיפה והעידה בתצהירה, כי נוכח היעדרויות התובעת ואיחוריה נאלצו בני הזוג לאחר לעבודתם ולהיעדר בהתאם, ואף נאלצה הנתבעת לקחת לעיתים את בתה התינוקת עמה לעבודה, באופן שסיכן את מקור פרנסתם של בני הזוג. עוד נטען, כי בסמוך לסוף תקופת העבודה, נעלמה התובעת מהעבודה למשך שלושה ימים כאשר בדיעבד התברר, כי החבר של התובעת עבר תאונת דרכים, אולם התובעת לא הודיעה לנתבעת בזמן אמת שהיא תיעדר מהעבודה. לפיכך, החליטו בני הזוג לרשום את התינוקת למעון יום פרטי והודיעו לתובעת, כי היא אינה מתאימה לעבודה. בסיכומיה, הוסיפה הנתבעת וטענה, כי יש לתת את הדעת לכך שמדובר בעובדת בתקופת ניסיון, שעבדה כחודש וחצי בלבד כאשר הלכה פסוקה היא, שבמסגרת תקופת ניסיון הנימוקים להליך הפיטורים ייבחנו באופן מקל יותר, עת בענייננו הוכח שהתובעת אינה מתאימה לעבודה וההורים העדיפו לרשום את התינוקת למעון יום ולהודיע לתובעת על פיטוריה.
ואשר להכרעתי – במסגרת יחסי עבודה חלה על הצדדים חובת נאמנות ותום לב מוגברת, בכל אחד מהשלבים שביחסי העבודה, לרבות בעת פיטורים בתקופת ניסיון. בתקופה זו, קיימת דרישה שהפיטורים ייעשו בתום לב, אולם ניתן להסתפק בקיומו של ספק סביר למידת התאמת העובד לתפקיד. וכך נפסק בעניין זה ( דב"ע ( ארצי) מה/159-3 ידידה סלומון – מוסדות חינוך ותרבות בע"מ עבודה ארצי, כרך יט (1), 295):
"למותר לציין כי אמות המידה ל"אי התאמה" לצרכי פיטורים ותום הלב הנדרשת בפיטורי עובד, הם שונים בתקופת הניסיון שלו מאלה שבהם היה " לעובד קבוע". בתקופת ניסיון די בספק סביר, בתום לב, לאי התאמתו של העובד לתפקידו..."
אף אם לא סוכם במפורש בין הצדדים, כי התובעת תתקבל תחילה לעבודה לתקופת ניסיון, הרי שבשים לב למשך תקופת ההעסקה, בת חודש ומחצית ומהגיונם של הדברים עולה, כי מדובר בתקופה שנועדה מלכתחילה להוות תקופת ניסיון עבור שני הצדדים ולפיכך מדובר בעובדת שלמעשה פוטרה במהלך תקופת ניסיון. בתקופה זו כאמור, הנימוקים להליך הפיטורים ייבחנו בצורה מקלה יותר ו"די בכך שיש ספק ביחס להתאמת העובד לדרישות ולציפיות המעסיק כדי לסיים את יחסי העבודה" ( ראו גם: ע"ע ( ארצי) 24709-02-12 ד"ר רחל זלובינסקי – שרותי בריאות כללית, ניתן ביום 25.11.13).
הדברים מקבלים משנה תוקף בשים לב לכך שמדובר בעבודה בעלת אופי אישי וייחודי, שכן הנתבעת מסרה בידי התובעת את הטיפול בבתה התינוקת.
לאחר שנתתי דעתי לעדויות הצדדים ולמכלול החומר שלפניי, שוכנעתי, כי הנתבעת ובעלה אכן סברו שהתובעת אינה מתאימה לתפקיד, באופן המצדיק את הפסקת עבודתה. עוד שוכנעתי מהעדויות, כי התובעת ידעה מהנתבעת ומבעלה, שהם אינם שבעי רצון מתפקודה, כאשר בסופו של יום הפסקת העבודה באה על רקע רישום התינוקת למעון יום פרטי. וכך העידה הנתבעת בעניין זה ( מעמ' 10, ש' 21 עד עמ' 11, ש' 6):
"ש. התובעת עבדה עד השעה 20:00 לפי מה שעולה מהדיווח שצורף לתצהיר. ב- 25.12 לפי מה שהוגש היא עבדה מ- 08:30 עד 13:30 ב- 26.12 היא עבדה משעה 11:00 עד 18:30. התאונה של החבר שלה הייתה ב- 19.12 והתובעת עבדה שבוע לאחר מכן עד 28.12 אז למה טענת שהיא נעלמה אחרי התאונה?
ת. כי היא לא הודיעה, היא הודיעה רק על יום אחד ב- 20.12, היא התקשרה אלי בבוקר ואמרה שהיא לא מגיעה שאלתי מה קרה היא אמרה שהייתה תאונה. היא נעלמה לעוד יומיים בלי להודיע.
ש. למה החזרת אותה?
ת. כי הייתי צריכה אותה עוד כמה ימים.
ש. תכננת לפטר אותה לפני?
ת. ברור אני אמרתי לה שעד ה- 28.12 כי חיפשתי גן. היא הייתה מאחרת, נעדרת, לא הייתה נקיה בבית.
משיבה לשאלות בית הדין:
לשאלת בית הדין מתי אמרתי לתובעת שזה עד ה- 28.12 אני משיבה שלא אמרתי לה שזה עד ה- 28.12 אבל בתקופה בה היא נעדרה חיפשתי גן.
לשאלת בית הדין האם אמרתי לתובעת שאני מחפשת גן אני משיבה שכן, אמרתי לה גם כשקיבלתי אותה לעבודה כי זו לא היתה עבודה קבועה כי רציתי להכניס את התינוקת לגן וזה לא משהו קבוע לשנה שנתיים."
בחקירתו הנגדית, התייחס הבעל לנסיבות סיום העבודה כדלקמן ( עמ' 14, ש' 17-28):
"אשתי רצתה אותה כי היינו צריכים בייביסיטר עד שנמצא מעון, הכל היה חדש לנו, היינו צריכים לחפש מעון ועד שמצאנו מעון דיברנו עם התובעת ורצינו לנסות חודש או חודשיים, אני אמרתי לאשתי בואי ננסה חודש חודשיים, אני התנגדתי קצת כי אין לה ניסיון ולא יודעים כמה צריך לשלם לה אז כשהתובעת הגיעה לעבודה אמרתי קודם לאשתי ולאחר מכן לתובעת שננסה חודש חודשיים בגלל שאני לא יודע כמה לשלם ואני לא ידעתי כמה עולה מעון באותו זמן, כשעבר הזמן התובעת אמרה 3,000 ₪ או 4,000 ₪ ואני אמרתי שננסה את החודש הראשון ונתנו לה 3,000 ₪ בחודש הראשון, מצאנו שמעון עולה רק כ- 2,500 ₪ ואז אמרתי לאשתי או לתובעת שנשים אותה מהר במעון אבל היינו צריכים לחכות עד שנכניס שיקבלו את התינוקת במעון, באותו זמן אמרתי לתובעת שניתן לה 1,500 ₪ רק שתעבוד אתנו והיא אמרה משהו על כך שאנחנו אמורים לתת לה 4,000 ₪ או 5,000 ₪ ואני אמרתי שאין חוזה ושום דבר לא סוכם על זה ואשתי סיפרה לי שהתובעת מבקשת תלוש שכר אבל אני אמרתי שהיא לא מקצועית ואז כל הדבר הזה קרה."

ובהמשך הוסיף הבעל והעיד ( עמ' 15, ש' 4-12; עמ' 16, ש' 21-29):
"לשאלת בית הדין מה היה פער הזמן שעבר בין עזיבת התובעת ליום שבו שמנו את התינוקת במעון ואני משיב שזה היה מזמן ואני לא זוכר, אני חושב שזה היה כמה שבועות בערך, אני לא זוכר.
לשאלת בית הדין איך הסתדרנו בתקופה הזו ואני משיב שהייתי צריך לקחת ימי חופש מהעבודה, אשתי כמעט פוטרה מעבודתה כי לא יכולנו להיות תלויים בתובעת אשר איחרה. היו פעמים שהתובעת הגיעה לעבודה עם "האנג אובר" כל הדבר הזה היה הכל שקר וטעות לא היה חוזה אף פעם, לא בטחתי בה מההתחלה, אמרתי בוא ננסה, בחודש השני אמרתי 1,500 ₪ והתובעת סירבה ופתאום שנודע לנו שיש לה עו"ד אז פתאום כל המסרונים האלה הגיעו ואמרו שנתבע אותנו ואז אמרתי לה מה את חושבת איזה כסף יש לנו, כמה כסף יש לנו, עבור מישהי שלא מוכשרת לזה וגם היום הפסדתי עבודה ובאתי להעיד כי מישהי שיקרה וזה מצחיק אותה. היא מזויפת וזה כמו אופרת סבון.
...
ש. אמרת קודם שתקופת העבודה של התובעת הייתה תקופת ניסיון?
ת. כן.
ש. האם התובעת ידעה זאת, האם הסברתם לה את העניין?
ת. בהחלט וזה מה שמכעיס אותי כי היא ידעה את זה.
ש. לגבי הלכלוך הערתם לה על ההתנהגות הזו?
ת. כן.
ש. היא הייתה מודעת לכך שאתם לא מרוצים?
ת. כן. ניסיתי להיות נחמד אליה כמה שיותר כי ידעתי שהמצב שלה עם משפחתה לא טוב והיינו צריכים מישהי שתשמור על התינוקת."
חובת תום הלב ביחסי הצדדים אכן מצביעה על כך שראוי היה, כי הנתבעת תקדים להודעת הפיטורים שיחה עם התובעת. יחד עם זאת, בשים לב לתקופת העבודה הקצרה בת חודש ומחצית בלבד, תקופת ניסיון לכל הדעות, ולאופי הייחודי של העבודה כאמור לעיל ולעובדה שלא נשכרה מטפלת אחרת תחת התובעת ומששוכנעתי, כי הנתבעת ובעלה סברו שהתובעת אינה מתאימה לעבודה והעדיפו לרשום את בתם התינוקת למעון פרטי, מצאתי, כי יש לחייב את הנתבעת בפיצוי מופחת בסך 1,500 ₪ בלבד, בגין העדר מתן אפשרות לתובעת לטעון כנגד פיטוריה במועד סיום העסקתה .

פיצוי בגין אי מסירת תלושי שכר
בכתב תביעתה עתרה התובעת לחיוב הנתבעת בתשלום פיצוי בסך 5,000 ₪ בגין אי מסירת תלושי שכר ביודעין ובחוסר תום לב, דבר המהווה לטענת התובעת עבירה פלילית, כאשר פניות התובעת לנתבעת בעניין זה נדחו בטענה, כי החוק אינו מחייב מעסיק בהנפקת תלושי שכר לשמרטפית.
הנתבעת העידה בתצהירה ( בסע' 7), כי סוכם עם התובעת שהיא תפתח תיק ברשויות המס ושכרה ישולם לה כנגד חשבונית – דבר שלא בוצע בפועל על ידי התובעת.
התובעת נשאלה בחקירתה הנגדית אודות הסיכום הנטען והשיבה, כי " דיברנו על זה אבל לא הגענו להסכמה סופית" (עמ' 7, ש' 9-10) ובהמשך דבריה הוסיפה, כי " לשאלת בית הדין היה סיכום ביני לבין הנתבעת שהיא תיתן לי תלוש שכר" (שם בש' 18).
ואשר להכרעתי – משמדובר בהעסקת עובדת על ידי אנשים פרטיים, בטיפול בבתם התינוקת בביתם הפרטי ושלא במסגרת עסקם או משלח ידם ובהתאם להוראת סעיף 24(ד) לחוק הגנת השכר, אין חובה בדין למ סור לתובעת תלושי שכר ותביעתה לחיוב הנתבעת בפיצוי בגין אי מסירת תלושי שכר – נדחית.
סוף דבר
התביעה מתקבלת בחלקה. הנתבעת תשלם לתובעת בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין את הסכומים הבאים:
שכר חודש דצמבר 2017 בסך 3,990 ₪, בצירוף פיצויי הלנת שכר בסכום כולל של 2,000 ₪;
החזר הוצאות נסיעה בסך 426 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 1.2.18 ועד למועד התשלום המלא בפועל;
פיצוי בגין פיטורים ללא עריכת שימוע בסך 1,500 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 1.2.18 ועד למועד התשלום המלא בפועל.
התביעה לפיצוי בגין אי מסירת תלושי שכר – נדחית.
בנוסף, תישא הנתבעת בהוצאות התובעת ובשכר טרחת עו"ד בסך כולל של 2,500 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין לידי הנתבעת, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתן היום, י"ד אדר א' תשע"ט, (19 פברואר 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .