הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בחיפה ד"מ 2469-06-18

לפני

כב' השופט טל גולן
נציג ציבור (עובדים) מר חיים מויסי
נציג ציבור (מעסיקים) מר ברק נחשול

התובע/
הנתבע שכנגד:
שמעון פדידה
ע"י ב"כ: עו"ד רונן צוקרמן
-
הנתבע/
התובע שכנגד
אסף סביון

פ ס ק ד י ן

1. מבוא וסקירת ההליך – התובע בהליך שלפנינו, מר שמעון פדידה (להלן: "התובע"), עבד כנהג מונית שכיר אצל הנתבע, מר אסף סביון (להלן: "הנתבע"). התובע עבד אצל הנתבע בין יום 1.1.2017 ליום 30.4.2018, עת פוטר מעבודתו. תביעתו של התובע היא לקבלת הסעדים הבאים: פיצויי פיטורים בסך של 5,330 ₪; שכר עבודה לחודש 4/2018 בסך של 4,000 ₪; דמי חופשה בסך של 2,000 ₪; דמי הבראה בסך של 1,323 ₪; הפרשות פנסיוניות בסך של 6,963 ₪.

2. במסגרת ההליך הגיש הנתבע כתב תביעה שכנגד, ובו הוא טען כי על התובע לפצות אותו בסך של 30,000 ₪ (לצורכי אגרה, וכאשר הנזק עומד על 53,900 ₪), בגין שימוש בלתי ראוי במונית שבה הוא נהג ושנמצאת בבעלותו של הנתבע ; בסך של 8,000 ₪, בגין העלמת חלק מהכנסות המונית על ידי התובע ואי-העברת התקבולים אל הנתבע; בסך של 11,479 ₪, בגין חוב של התובע כלפיו ולאור גרימת נזק למונית.

3. לאחר שהוגשו כתבי הטענות בהליך, נערך דיון מוקדם לפני כב' הרשם חסנין ביום 20.9.2018, ולאחר מכן התיק הופנה לטיפולו של המותב. ביום 7.1.2019 נערך דיון ההוכחות לפנינו, במהלכו העידו התובע מחד, והנתבע מנגד. לאחר מכן הצדדים סיכמו בעל-פה, והתיק הופנה לכתיבת פסק דין. לאחר שעיינו בטענות ובעמדות הצדדים, וכן בכלל המסמכים הקיימים בתיק בית הדין, להלן הכרעתנו ביחס לשתי התביעות.

4. אשר לתביעה העיקרית – נקדים אחרית לראשית ונציין כי דין התביעה העיקרית להתקבל במלואה – לעניין הסעדים וטענות התובע, וברובה המוחלט – לעניין הסכומים שיש לפסוק לזכות התובע. תחילה נציין ביחס לכך, כי הנתבע למעשה אינו כופר בתביעה זו. בדיון שנערך לפני כב' הרשם חסנין הוא ציין ש"אין מחלוקת כי התובע פוטר מהעבודה. אין גם מחלוקת שבהתאם לתלושי השכר שולם לתובע בגין שכר יסוד בלבד ללא זכויות קוגנטיות".

5. גם בדיון שלפנינו הנתבע אמר, בדומה לכך, ש"כל מה שמגיע לתובע על פי חוק, פיצויי פיטורים, הבראה הייתי מוכן לשלם לו, ואני מוכן לשלם לו גם עכשיו", וכן "אין לי בעיה לשלם את כל התביעה העיקרית". זאת ועוד, בהתייחס לפיצויי פיטורים, פרטנית, אמר הנתבע ש"נכון. לא שילמתי". בהתייחס להפרשות פנסיוניות הוא אמר ש"לא שילמתי פנסיה מחוסר ידע. אני לא מכחיש כלום". אשר לדמי הבראה הוא אמר ש"נכון שלא שילמתי, ואני מוכן לשלם לגבי כל התקופה 4 ימים".

6. זאת ועוד, גם בחינת הראיות בהליך, מובילה אף היא למסקנה דומה, כמפורט להלן: אשר לפיצויי פיטורים, הרי שלכתב התביעה צורף מכתב הנושא את התאריך 1.4.2018 ואת הכותרת "הודעה על פיטורין", ובו נכתב לתובע על ידי הנתבע, כי "הריני להודיע לך בזאת על סיום עבודתך בעסקי החל מיום 1/5/2018"; אשר לדמי הבראה ודמי חופשה, הרי שתלושי השכר של התובע אינם מתייחסים ואינם מציינים רכיבים אלה כלל. כמו כן, גם לא הוצג לפנינו פנקס חופשות של התובע, שנוהל על ידי הנתבע; אשר להפרשות פנסיוניות, הרי שאין חולק כי גם אלה לא בוצעו כלל על ידי הנתבע.

7. בהתייחס לשכר חודש 4/2018, טען התובע כי גם הוא לא שולם לו על ידי הנתבע. במענה לכך, בדיון המוקדם טען הנתבע כי "אני מציג לעיון בית הדין מסמך בכתב ידי ולפיו שילמתי לתובע סך של 4,000 ₪ מזומן בגין החודש האחרון אך התובע סרב לחתום. יש לי עד לכך". דא עקא, שאותו עד לא הגיע לעדות לפנינו, והדבר מטבע הדברים פועל לחובתו של הנתבע . נזכיר, כי כלל נקוט הוא בידי בתי המשפט ובכלל זה בבתי הדין, מימים ימימה, הוא כי מעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו. לעומת זאת, אם צד כלשהו נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה, היא היתה פועלת נגדו ( ע"א 465/88 הבנק למימון ומסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 658; ע"א 548/78 אלמונית נ' פלוני, פ"ד לה(1) 736; ע"א 55/89 קופל ( נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 595).

8. טעם נוסף לדחיית עמדת הנתבע בעניין זה, היא טענתו של התובע שלא נסתרה אף היא, שכל יתר המשכורות, עד לאותה משכורת אחרונה בחודש 4/2018, שולמו באמצעות העברה בנקאית , וראו דבריו לפנינו: "לא קיבלתי (את המזומן – בית הדין) . תמיד הפקדת לי לחשבון. עבדתי איתך שנה ו-4 חודשים. שנה ו-3 חודשים הפקדת לי לחשבון הבנק לאחר 10 לכל חודש". הנתבע אומנם טען בדיון המוקדם ש"אני שילמתי את החודש האחרון במזומן ולא בהעברה בנקאית כי היה לי מזומן וזאת בנוכחות עד שהיה איתי במונית וספר את הכסף ", אולם לא צוין כל הסבר הגיוני על ידו, מדוע דווקא אותו משכורת שולמה בדרך אחרת, ובשונה מהעבר. על כן, גם כאן, הטענה נדחית.

9. הגענו על כן לכלל מסקנה, כי התובע זכאי לזכויות הבאות: פיצויי פיטורים, תשלום משכורת חודש 4/2018, דמי חופשה, דמי הבראה והפרשות פנסיוניות. עם זאת, נבהיר שאיננו מקבלים את טענת התובע, שהועלתה על ידו רק בסיכומים בעל-פה שנשמעו לפנינו ביום 7.1.2019, כי התובע זכאי לתשלום נוסף, בגין הסכום שקוזז ממנו על ידי הנתבע ובגובה של 3,300 ₪. אומנם, גם אותו קיזוז לא הוכחש על ידי הנתבע, והמדובר אכן בקיזוז שנעשה שלא כדין (ראו הדיון שייערך בהמשך פסק הדין).

10. דא עקא, שאין המדובר בסעד שנתבע במקור על ידי התובע בכתב התביעה, וכפי שהודה בא-כוחו: "לשאלת בית הדין, היכן נקבע החזר הקיזוז וכשבית הדין מפנה אותי לסעיף 18 לכתב התביעה של התובע, אני משיב שבית הדין אכן צודק. זה נשמט ממנו, אבל אני חושב שעל התובע לקבל את זה מטעמי צדק". למען הסר ספק, איננו מקבלים כי אותם "שיקולי צדק" יש בהם כדי לכפר על העובדה שהמדובר בסעד שלא נתבע מלכתחילה, תוך כדי פגיעה בזכויותיו הדיוניות של הנתבע.

11. להלן חישוב הזכויות שלהן זכאי התובע:

א. אשר לפיצויי פיטורים – התובע עבד בשכר חודשי קבוע בסך של 4,150 ₪, ועל כן תחשיב פיצויי הפיטורים עומד על 16 חודשים X 4,150 ₪ / 12 חודשים = 5,533 ₪ (במעוגל). עם זאת, משעה שבכתב התביעה ננקב הסכום בסך של 5,330 ₪, זהו הסכום שייפסק לתובע בגין רכיב זה;

ב. אשר למשכורת 4/2018 – משכורתו החודשית של התובע, כאמור לעיל, עמדה על סך של 4,150 ₪ ברוטו. אולם, התובע טען שהוא זכאי לסך של 4,000 ₪ (שכר הנטו ששולם לו מדי חודש), וזהו הסכום שייפסק לו בגין רכיב זה. למען הסר ספק, נבהיר כי אין כל מקום לחיוב הנתבע בערכי נטו. ראו ביחס לכך, לאחרונה, בע"ע (ארצי) 3393-02-17 גב – ג.מ. מעיין אלפיים (07) בע"מ, ניתן ביום 24.6.2018, שם קבע בית הדין הארצי לעבודה כי ככלל אין מקום להושיט סעד שיפוטי בערכי נטו;

ג. אשר לדמי חופשה – הנתבע טען בדיון המוקדם, מחד, כי "נכון שלא שולם בגין חופשה". מנגד, הוא טען, ובשונה מכך, ש"התובע ב-6/17 היה בחופשה בחו"ל. הוא לא עבד וקיבל שכר מלא. כשהמונית היתה בתיקון במשך 8 -10 ימים התובע לא עבד בימים אלה". עם זאת, הנתבע הכחיש טענה זו, וטען ש"כשהרכב היה התיקון עבדתי במוניות אחרות של הנתבע", וטען גם שכאשר הוא שהה בחו"ל, לא שולם לו דבר. גם תלושי השכר של התובע אינם מלמדים על ניצול כלשהו של ימי חופשה. על כן, התובע זכאי לתשלום דמי החופשה במלואם, בכפוף לחישוב היקף משרתו.
תלושי השכר של התובע מציינים כי מדי חודש הוא עבד 84 שעות חודשיות (הגם שהתובע טען שהלכה למעשה, הוא עבד בפועל בהיקף עבודה גדול מזה, אולם הוא לא תבע סעדים בגין כך). בחלוקה של 84 שעות להיקף משרה מלא בתקופה הרלבנטית להעסקתו – 186 שעות, המדובר ב-45% אחוזי משרה (במעוגל).
על כן, בגין שנת העבודה הראשונה התובע זכאי ל-12 ימי חופשה בגין משרה מלאה.
בגין שנת העבודה השניה, ומשעה שהוא עבד ארבעה חודשים, התובע זכאי ל-4 ימי חופשה בגין משרה מלאה.
המדובר ב-16 ימי חופשה עבור משרה מלאה בגין כלל תקופת ההעסקה, ועבור היקף משרתו של התובע בפועל (45%, כאמור לעיל) , המדובר ב-7.2 ימי חופשה. משעה שהתעריף היומי הנקוב בתלושי השכר של התובע עומד על 369.17 ₪, התובע זכאי לסך של 2,658 ₪ (במעוגל). עם זאת, משעה שבכתב התביעה ננקב סך של 2,000 ₪ , זהו הסכום שייפסק לתובע בגין רכיב זה;

ד. אשר לדמי הבראה – כאמור לעיל, התובע עבד בהיקף משרה של 45%.
על כן, משעה שהתובע זכאי ל-5 ימי הבראה בשנת עבודתו הראשונה עבור משרה מלאה, ומשעה שהוא עבד שנה שלמה, הוא זכאי ל-2.25 ימי הבראה בגין אותה השנה ולאור היקף משרתו בפועל. לפי חישוב של 378 ₪ עבור כל יום הבראה, התובע זכאי לסך של 851 ₪ (במעוגל) בגין אותה השנה .
משעה שהתובע זכאי ל-6 ימי הבראה בשנת עבודתו השניה עבור משרה מלאה, ומשעה שהוא עבד ארבעה חודשים, הוא זכאי ל-0.9 ימי הבראה בגין אותה השנה ולאור היקף משרתו בפועל. לפי חישוב של 378 ₪ עבור כל יום הבראה, התובע זכאי לסך של 340 ₪ (במעוגל) בגין אותה השנה .
לסיכום, הסכום שהתובע זכאי לו בגין דמי הבראה עומד על 1,191 ₪ .

ה. אשר להפרשות פנסיוניות – השכר הכולל ששולם לתובע על ידי הנתבע במהלך תקופת העסקתו עומד על סך של 66,400 ₪. משעה שנפסקו לתובע פיצויי פיטורים, הרי שהוא אינו זכאי לפיצוי כפול בגין אי-הפרשות על חשבון רכיב פיצויי הפיטורים. משעה שהתובע הציג פוליסה שהיתה פעילה בעת תחילת העסקתו אצל הנתבע (ראו נספח ג'1 לכתב ההגנה בתביעה שכנגד), התובע זכאי להפרשות מעסיק לתגמולים בשיעור של 6.5% משכרו, והחל מתחילת העסקתו. על כן, הסכום שייפסק לתובע בגין רכיב זה יעמוד על 4,316 ₪.

12. אשר לתביעה שכנגד – בכתב התביעה שכנגד טען הנתבע, כי התובע חייב לו סכומים שונים בגין שימוש פרטי, בלתי ראוי ובלתי מאושר, במונית של הנתבע שבה הוא נהג; בגין העלמת חלק מהכנסות המונית על ידי התובע; ובגין חוב של התובע כלפיו ומשעה שהתובע גרם נזק למונית. אשר לשתי הטענות הראשונות, הרי שהמדובר בטענה למעשה פלילי במהותו של התובע, של גניבת כספים מהנתבע, ולכל הפחות – באקט בלתי ראוי מצידו של התובע. נסקור להלן את התשתית הנורמטיבית ביחס לסוגיה זו.

13. אשר לטיב הראיות הנסיבתיות הנדרש להוכחת עבירת גניבה ממעסיק, נפסק על ידי בית הדין הארצי, בדב"ע (ארצי) נה/60-3 חמיד – הרמן , ניתן ביום 5.7.1995, כדלקמן:

"... ראיות נסיבתיות שעל אדניהן מן הראוי לבסס ממצא עובדתי - צריך שתובלנה בעליל למסקנה בדבר קיום העובדה השנויה במחלוקת, ובענייננו למסקנת הגניבה, ממילא צריך שתשלולנה, ברמת הסתברות גבוהה, מסקנה שונה, דהיינו, אי קיום העובדה השנויה במחלוקת ולבל תותרנה ספק מי משתי המסקנות היא הנכונה. לשון אחר: אם מאותן ראיות נסיבתיות מתאפשרת, במידת סבירות משמעותית גם הסקת מסקנה אחרת... כי אז אין להשתית על הראיות הנסיבתיות את הממצא העובדתי הנטען."

14. עוד נקבעו בעניין חמיד הדברים הבאים, ובאשר למידת ההוכחה הדרושה במקרה כגון זה שלפנינו: "הלכה פסוקה היא בבית הדין לעבודה, כי מידת ההוכחה הדרושה להוכחת מעשה פלילי בדיון בין עובד למעבידו אין די כי תישקל על פי מידת הסבירות". דהיינו, מידת ההוכחה הנדרשת להוכחת מעשה פלילי בדיון בין עובד למעסיקו, הינה גבוהה יותר מהרף הנדרש בתביעה רגילה, ואין די כי מידת ההוכחה תישקל רק על פי מאזן ההסתברויות . גם בפסיקה העדכנית הדגיש בית הדין הארצי , כי טענות מעסיק למעילה ולגניבה על ידי עובד דורשות רף הוכחה מוגבר (ע"ע (ארצי) 1079/04 מרכולית כוכב בע"מ – עיזבון המנוח לב רובינשטיין ז"ל, ניתן ביום 25.4.2006; ע"ע (ארצי) 85/07 שוויש – גלאט ירושלים מוצרי בשר כשר למהדרין בע"מ, ניתן ביום 7.2.2008).

15. בענייננו, לא רק שהנתבע לא עמד ברף הפסיקתי שצוין דלעיל, אלא שלמעשה לא הובא לפנינו כל ממצא ראייתי באשר הוא, שיש בו כדי לעמוד אפילו בנטל ההוכחה הרגיל. תחילה, נציין כי התובע הכחיש מכל וכל, ושב והכחיש, כל מעשה בלתי ראוי מצידו. הכחשתו, בהמשך גם לעדותו האמינה והרציפה לפנינו, מקובלת עלינו במלואה. מעבר לכך, טענת הנתבע ביחס ל"גניבת זמן המונית", איננה הגיונית בעינינו, שכן הוכח שלנתבע היתה ידיעה ושליטה מלאה במונית ולגבי הנסיעות שלה, וכפי שהעיד התובע לפנינו: "יש לך תיעוד במונה ויש לך GPS ברכב ואתה יודע בדיוק איפה אני נמצא ומה אני עושה, אפילו במרחק של חצי מ' מהמקום " (ראו גם סעיף 8 בכתב ההגנה ביחס לתביעה שכנגד) .

16. אשר לטענה בדבר גניבת פדיון מזומן ו/או כל תקבול אחר שהתקבל אצל התובע, הרי שגם כאן, אין המדובר בטענה הגיונית. הוכח כי הנתבע קיבל ישירות לחשבונו תקבולים שהתקבלו בתשלום באשראי מחברת "גט טקסי", וכן קיבל ממנה דיווחים חודשיים שוטפים. כמו כן, הנתבע קיבל תקבולים בגין שוברי נסיעה, שהנוסעים היו משלמים אותם ישירות לתחנת המוניות שבה עבד התובע – "מוניות חורב". לבסוף, וכפי שטען התובע בסעיף 13 לכתב ההגנה בתביעה שכנגד, הוכח גם שהתובע שלח לנתבע, מדי חודש בחודשו, ריכוז הכנסות והוצאות (ראו גם נספח ג' לכתב ההגנה בתביעה שכנגד).

17. לבסוף נציין, שגם התקבולים במזומן נמסרו על ידי התובע לנתבע לאחר כל משמרת (סעיף 18 לכתב ההגנה בתביעה שכנגד). עולה איפוא, כי תמונת המצב המסתמנת היא של ידיעה ושליטה מלאה של הנתבע במתרחש לגבי המונית, הן לגבי היקף התקבולים והן לגבי היקף הנסיעות. לאור כלל האמור לעיל, אנו מתקשים להאמין כי הנתבע, כפי טענתו, מעולם לא קיבל תשלומי מזומן מהתובע. ממילא, טענתו של הנתבע בעניין זה לקתה בסתירה ושינויי גרסה. מחד, בסעיף 12 לכתב ההגנה שהוגש על ידו, צוין שבמשך תקופת העסקתו של התובע, הוא העביר לנתבע סך של כ-12,000 ₪ בגין תקבולים שהתקבלו במזומן. לעומת זאת, בעדותו לפנינו מסר הנתבע דברים שונים, והוא אמר ש"כל הכסף מזומן, לא קיבלתי שקל אחד.... את המזומן לא קיבלתי", וכן "את המזומן הוא לא שילם בכלל".

18. מכל מקום, כך או כך, דין טענותיו (השונות) של הנתבע להידחות, וברור לנו שאם כך אכן היה המקרה (תשלום חסר באשר הוא של המזומן, או אפילו תשלום חלקי) , הנתבע היה נזעק מיידית. אלא, שהנתבע נזכר להעלות את טענותיו רק בשלב שבו הוגשה כנגדו תביעה, שאז הוא הגיש כתב תביעה שכנגד, ובו הועלו לראשונה טענותיו. לא בכדי ציין התובע לפנינו, בעת שנחקר נגדית על ידי הנתבע, ש"כל יום קיבלת את המזומן שהעברתי לך.... אני עבדתי שנה ו-4 חודשים ולא נטען אפילו פעם אחת כלפיי, שלקחתי איזה כספים שהם, אחרת לא היית מעסיק אותי ".

19. עוד אמר התובע , בחקירתו החוזרת, וכאשר נשאל "האם פעם אחת במשך כל התקופה מ-1.1.17 עד 30.4.18 הוא בא אליך בתלונה כלשהי שמעלת בכספים או לקחת כספים לכיסך?", ש"אף פעם אחת, אפילו הוא שיבח אותי בתחנה שאני נהג טוב ועושה כל נסיעה בלי להתלונן בשביל לפרנס את בעל הבית". לשיטתנו, אי-העלאת הטענה כנגד התובע על ידי הנתבע במשך כל תקופת העסקתו, מחלישה במידה רבה מאוד את טענותיו. גם העובדה שדבר הגניבה הנטענת לא הועלה כלל במכתב הפיטורים, אף היא מחלישה מצידה טענה זו.

20. לבסוף, אשר לתאונת הדרכים שביצע התובע עם המונית של הנתבע, איננו סבורים כי יש לייחס לתובע אשמה כלשהי ביחס לאותה התאונה, וגם אין כל מקום כי התובע יישא באחריות כלשהי לנזקי אותה התאונה. בהקשר לכך נקבע, כי יחסי עובד-מעסיק מושתתים על התקשרות חוזית, אשר במסגרתה מוטלות על העובד חובות שונות ובהן החובה שלא להתרשל בביצוע העבודה, לטפל ברכוש המעביד שנמסר לידיו בזהירות סבירה, ולנהוג בזהירות במילוי תפקידו (דב"ע (ארצי) נז/16-3 שיק – שנטל, ניתן ביום 14.9.1997).

21. עוד נקבע, כי המעסיק רשאי להטיל על עובד אחריות לנזק שנגרם בעטיו של העובד, אולם עליו להוכיח כי הנזק נגרם כתוצאה ממעשה זדון של העובד או מרשלנות רבתי. "רשלנות רבתי" פירושה שהעובד "נמנע מלנקוט אותם אמצעי זהירות שאפילו רשלן היה נוקטם" (ע"א 163/73 וולטון נ' זכריה , פ"מ כז(2) 761, 763). על כן, ברי כי לא כל נזק שנגרם בעטיו של העובד ניתן לחייב אותו בגין דמי הנזק. כמו כן, נקבע שאין חולק בדבר חובתו של עובד לטפל ברכוש המעסיק שנמסר לידיו בזהירות סבירה, כאשר אי מילוי חובה זו, באופן הגורם נזק למעסיק, עשוי להוות עילה לתביעת פיצויים .

22. לבסוף, נקבע כי חובת העובד היא לציית להוראות החוקיות של המעסיק, לנהוג ביושר ובחריצות ולטפל ברכוש בזהירות סבירה, ולא לנהוג ברשלנות. אולם, לא ניתן לומר ש כל שגיאה שמבצע עובד במסגרת עבודתו, תחייב אותו לשלם פיצוי למעסיק, ויש לבחון האם העובד פעל באופן שהינו בלתי סביר (ראו דב"ע (ארצי) נא/1-3 עזר – אי. אר. די. בע"מ , פד"ע כג 372 ). מכלל האמור לעיל והמפורט עד כה, עולה כי הגישה המקובלת בפסיקה היא כי הטלת פיצוי כספי על עובד בגין נזק שנגרם בשל הפרת חובה מעין זו צריכה להיעשות בזהירות, ותוך התחשבות בכך שטעויות למיניהן בביצוע העבודה הן חלק מסיכון שהמעסיק צריך להיערך לקראתו במסגרת ניהול עסקו (ראו למשל עב' (ת"א) 3942/04 פרנס –לב, ניתן ביום 19.4.2007).

23. על כן, הטלת פיצוי כספי על עובד שהפר את חוזה העבודה כתוצאה מרשלנותו צריכה להיעשות בזהירות, ובשים לב לכך שפעולה הנעשית בתום לב, תוך הפעלת שיקול דעת מוטעה, מהווה חלק מהסיכון שעל המעביד להיערך לו. אין להטיל על עובד אחריות לכל נזק שנגרם במהלכה הרגיל של העבודה, אלא לנזק שנגרם בשל פעולה שנעשתה בזדון, נזק שהמעביד אינו יכול למנוע מבעוד מועד באמצעים סבירים, והינו בבחינת הפרה יסודית של ההתקשרות בין הצדדים, החורגת ממתחם הסבירות (דב"ע (ארצי) לג/3-63 רדיו אקשטיין – קוריאל, פד"ע ה 281).

24. במקרה דנן, לא הוכח כי התובע גרם לנתבע נזק במזיד, וגרם לתאונת הדרכים שנגרמה עם המונית בזדון ו/או ברשלנות רבתי. למעשה – ההפך הוא הנכון, שכן הוכח כי תאונת הדרכים נגרמה ש לא באשמת התובע, כי אם באחריותו המלאה של הצד שעימו אירעה התאונה. תחילה נפרט, כי התובע ציין בהרחבה את נסיבות התאונה, וטען כי זו כלל לא נגרמה באשמתו (ראו סעיף 35 בכתב ההגנה לתביעה שכנגד, וכן נספח ו'). זאת ועוד, תביעה קטנה שהוגשה יחדיו על ידי התובע ועל ידי הנתבע, כנגד אותו פוגע, התקבלה בהיעדר הגנה (ת"ק (חי') 29180-03-18 פדידה נ' אמסלם, פסק דין מיום 31.10.2018).

25. ודוק – במסגרת אותה תביעה ובדיון שנערך לפני בית המשפט לתביעות קטנות בחיפה, הנתבע לא העלה כל טענה שהתובע היה אשם בתאונה, היות שהוא עצמו לא היה נוכח במקום בעת קרות האירוע. גם לפנינו הנתבע אמר במפורש, ש"... הבן אדם היה מעורב בתאונת דרכים. אני כבעל הבית של המונית לא שופט ולא יודע מי אשם ומי לא. בשביל זה הוא חתם על מסמך. אני כבעל הפוליסה של הביטוח הצטרפתי אליו לתביעה, אבל אם שופט היה שואל אותי מה היה בתאונה, לא יכולתי להעיד, כי לא הייתי שם".

26. לבסוף, מאותם הטעמים שפורטו בהרחבה עד כה, אין כל מקום ליתן תוקף להתחייבותו בכתב של התובע מיום 12.5.2018 לשפות את הנתבע בגין נזקי אותה התאונה. התובע העיד בהרחבה לפנינו, ובהתאמה לדברי בא-כוחו בדיון המוקדם, כי הוא אולץ לחתום על המסמך כדי לקבל מכתב הפיטורים, וכנגד הבטחתו של הנתבע לתשלום הזכויות הקוגנטיות (שלא שולמו בסופו של דבר, והן אלה שנתבעות בתביעה העיקרית). בין היתר, הוא אמר ש"... בזמן שחתמתי לנתבע על מסמך ב-12.5.18. זה המכתב שאני מתחייב לשלם לו, למרות שאני שכיר, והוא אילץ אותי לחתום על המסמך הזה ולא, לא אקבל פיצויי פיטורים ואת הזכויות המגיעות לי".

27. הלכה למעשה, לפנינו מונח כתב ויתור וסילוק של התובע, במסגרתו הוא נאלץ לחתום לנתבע, כי הוא יישפה אותו בגין תאונת הדרכים, וכל זאת כאשר אותה תאונה כלל לא היתה באחריותו או אשמתו. המסמך אף נחתם בתמורה לתשלום זכויות קוגנטיות שלהן התובע היה זכאי מלכתחילה, ואשר ממילא לא שולמו על ידי הנתבע. לשיטתנו, אין ליתן כל תוקף משפטי למסמך מיום 12.5.2018, וזאת בהינתן כך שמשפט העבודה אינו ממהר ליתן תוקף לכתבי ויתור וסילוק, ודאי כאשר מדובר בזכויות מתחום משפט העבודה המגן ( ע"ע (ארצי) 1210/02 ביברינג – אל-על נתיבי אוויר לישראל, ניתן ביום 10.11.2002).

28. עוד נקבע, כי הלכה פסוקה היא כי בית הדין יצמצם את המקרים בהן יינתן תוקף לכתב ויתור וכי בבואו לבחון את כתב הוויתור, יבדוק האם מבהיר המסמך במפורש מהן הזכויות שעליהן מוותר העובד, האם הזכויות היו ידועות לעובד והאם נמסר לעובד חשבון ברור ומובן של כל הסכומים שקיבל בטרם חתם על כתב הוויתור (דב"ע (ארצי) לג/3-12 ציבוטרו – אטלקה , פד"ע ד 173, 177 (1972); דב"ע (ארצי) מז/3-140 כיתן בע"מ – חיות , פד"ע יט 489, 493-492 (1988)).

29. ודוק – רק כאשר עובד ידע על הזכויות להן הוא זכאי, קיבל חישוב מפורט בדבר התשלום שלו הוא זכאי, והייתה הסכמה מפורשת של העובד לוויתור על זכויותיו, רק אז ייתן בית הדין תוקף מחייב להודעת הסילוק (דב"ע (ארצי) נב/3-217 אגודה ארצית של מנהלים ומורשי חתימה – הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ , פד"ע כ"ז 3, 34 (1994)). למותר לציין, כי אותם תנאים פסיקתיים כלל אינם מתקיימים במקרה שלפנינו.

30. לסיכום – לאור כלל האמור לעיל עד כה, אנו קובעים בזאת, כי דין התביעה העיקרית להתקבל במלואה, ועל הנתבע לשלם לתובע את הסכומים הבאים: פיצויי פיטורים בסך של 5,330 ₪; משכורת חודש 4/2018 בסך של 4,000 ₪; דמי חופשה בסך של 2,000 ₪; דמי הבראה בסך של 1,191 ₪; הפרשות פנסיוניות בסך של 4,316 ₪. הסכומים שבנדון ישולמו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל. אשר לתביעה שכנגד, היא נדחית בזאת במלואה.

31. הוצאות – הנתבע יישא בהוצאות התובע ושכר טרחת בא-כוחו בסך של 2,500 ₪, שייצג אותו החל משלב כתב ההגנה בתביעה שכנגד, אשר ישולמו 30 ימים מיום קבלת פסק הדין, שאם לא כן הם יישאו בהפרשי הצמדה וריבית כדין.
32. ערעור – ניתן להגיש בקשת רשות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, וזאת בתוך 15 ימים מיום קבלת פסק הדין.

ניתן היום, ד' שבט תשע"ט (10 ינואר 2019), בהיעדר הצדדים ויישלח אליהם .

מר חיים מויסי
נציג ציבור (עובדים)

טל גולן
שופט

מר ברק נחשול
נציג ציבור (מעסיקים)