הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בחיפה ב"ל 65598-05-17

24 מרץ 2020

בפני: כב' השופטת מיכל פריימן
נציג ציבור (מעסיקים) מר ליאור לוין

התובע:
אבי קליין
ע"י ב"כ עו"ד אשרף אליאס
-
הנתבע:
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ עו"ד דורון ירושלמי

החלטה
כללי

מר אבי קליין ( להלן – "התובע") הועסק כמפעיל משאית מנוף בחברת החשמל משנת 1992 ועד לשנת 2013. לטענתו, עבודתו זו גרמה לו לליקוי בצוואר. לפיכך הוא הגיש למוסד לביטוח לאומי (להלן – " הנתבע") תביעה להכרה בליקוי זה כנובע מהעבודה, על דרך המיקרוטראומה.

ביום 19.12.16 דחה הנתבע את תביעת התובע, וקבע כי אין קשר בין עבודתו של התובע לכאבי הצוואר מהם הוא סובל.

על כך הוגשה תביעה זו.

טענות הצדדים

התובע טוען כי במסגרת עבודתו כמפעיל משאית מנוף הוא היה עומד על ארגז המשאית ומפעיל את ידיות המנוף לצורך טעינה או פריקה של סחורה, חומרים ומשאות לעמודי החשמל. כן הוא טוען כי לצורך ביצוע פעולות אלה, היה עליו להטות את הצוואר ואת הראש כלפי מעלה, ולעקוב אחר המטען תוך סיבוב הצוואר ימינה ושמאלה.

התובע ציין כי כל העבודה הנזכרת לעיל בוצעה באופן שהוא עומד על המשאית (ו/או על מדרגה בצד המשאית, תלוי בדגם המשאית) כשהיא מונעת ולכן היה גופו חשוף לרטט בכל זמן הפעולה.
התובע חבש קסדה כאמצעי מיגון.

התובע עבד חמישה ימים בשבוע, כ-12 שעות בכל יום, ולטענתו – הפעולות החוזרות והנשנות בוצעו במשך כ-90% מזמן עבודתו.
לנוכח הפעולות החוזרות והנשנות שביצע בעבודתו, טוען התובע, יש להורות על העברת עניינו למומחה רפואי.

התובע הביא בתמיכה לטענותיו את עניינו של חברו לעבודה, מר יגאל רבינוביץ. בתביעתו של מר רבינוביץ, הודיע הנתבע על הכרה בליקוי צוואר כנובע מהעבודה על דרך ההחמרה , לאחר קבלת חוות דעת מומחית שמונ תה על ידי בית הדין.

הנתבע טוען כי אין קשר בין תנאי העבודה לבין הליקוי ממנו סובל התובע. הנתבע טוען כי מבחינה עובדתית ורפואית, עניינו של התובע אינו עונה על תורת המיקרוטראומה, ויש לדחות תביעתו כבר בשלב העובדתי.

לטענת הנתבע, עבודתו של התובע היא מגוונת, השתנתה בהתאם לצרכי העבודה ובשים לב למטענים שהיה על התובע להניף ו למקום שהיה עליו להניפם אליו , ופעולת הנעת הצוואר לא היוותה חלק מרכזי מהעבודה.

הנתבע טוען כי אין ללמוד מהסכמתו בעניין רבינוביץ למקרה זה, שכן יש לבחון כל מקרה לגופו בשים לב לטענות שמועלות ולתשתית העובדתית שהוכחה.
פסק הדין בעניין רבינוביץ ניתן בעיקרו על רקע נסיעה בדרכים משובשות 75% מזמן העבודה , וניתן בהסכמה בשנת 2014 מבלי שהתקיימו בו הוכחות.

הנתבע הפנה לפסק דין בעניינו של עובד נוסף, חבר לעבוד ה של התובע, מר יצחק מגן. בפסק הדין בעניין מגן דחה בית הדין האיזורי את טענת מגן כי עבודתו מקימה תשתית עובדתית למיקרוטראומה לעניין הליקוי בצווארו.
בערעור שהגיש מגן לבית הדין הארצי בנוגע לקביעה זו, לא התקבלה טענ תו שמדובר על תשתית עובדתית מתאימה לליקוי בצוואר , אך עניינו הוחזר לבית הדין האזורי תוך שצ וין שמוסכם כי המומחה שמונה ביחס לליקוי בכפות הידיים יתייחס בחוות דעתו גם לעניין הרטט והשלכתו על הפגיעה הצוארית , משזה צוין בעובדות שפורטו על ידי בית הדין.

לנוכח כל אלה, טוען הנתבע, בדין נדחתה תביעת התובע, ודינה של תביעה זו אף הוא לדחייה.

דיון והכרעה

על תורת המיקרוטראומה כתב בית הדין הארצי כך:

תורת המיקרוטראומה באה למלא חלל ריק שהותיר המחוקק, כאשר לא כלל ברשימת "מחלות המקצוע", מחלות שונות שהתפתחו לאורך זמן עקב תנאי העבודה, ובכך הותיר את רשימת המחלות "סגורה". מדובר בפיקציה משפטית שמטרתה לפצות את המבוטחים בגין פגיעה מהעבודה, שמחד – אינה מחלת מקצוע ומאידך – אינה תאונת עבודה במובנה הרגיל. משכך, הפכה תורת המיקרוטראומה להיות "מפלטו האחרון" של מי שאינו יכול להצביע על אירוע תאונתי מסוים בעבודה ואינו בא בגדרה של מחלת המקצוע. יחד עם זאת, אין בכוחה של תורה זו להביא לכך, שכל מחלה שנגרמה בשל העבודה אך אינה מנויה ברשימת "מחלות המקצוע", תוכל לזכות את העובד בהכרה כנפגע "תאונת עבודה". כוחה של תורה זו מוגבל על-ידי המונח "תאונה", ומכאן, באה הדרישה שכל פגיעה זעירה, תעמוד, כשלעצמה, במבחן מאפייניה של "תאונה" (פתאומיות ומסוימות). זאת ועוד, נפגע המנסה להשליך את יהבו על תורה זו נתקל במשוכות רבות בדרכו, מפני שתורה זו, שהיא כאמור פיקציה משפטית, עומדת על יסודות עיוניים נוקשים.
על מנת לבסס את עילת המיקרוטראומה יש להוכיח שלושה יסודות: הראשון, תשתית עובדתית של ביצוע תנועות חוזרות ונישנות; השני, קיומו של קשר סיבתי בין התנועות לבין הליקוי הגופני מושא התביעה; השלישי, קביעה שלפיה כל אחת מאותן תנועות גרמה לפגיעה זעירה המצטברת יחדיו לכדי ליקוי גופני. רק משהוכחה התשתית העובדתית יועבר עניינו של המבוטח למומחה-יועץ-רפואי לבחינת הקשר הסיבתי (היסוד השני) ומנגנון הפגיעה (יסוד השלישי).
אשר לתשתית העובדתית נקבע כי על המבוטח להוכיח קיומם של אירועים "פתאומיים", חוזרים ונישנים, משך זמן ממושך ובתדירות גבוהה. לעניין זה נקבעו הכללים הבאים:
אותן תנועות "חוזרות ונישנות" אינן חייבות להיות זהות, אלא "זהות במהותן", דהיינו "דומות האחת לרעותה ובלבד שיפעלו על מקום מוגדר".
תדירות התנועות אינה חייבת להיות קבועה וסדירה, קרי ברציפות וללא הפסקות ביניהן, וניתן לבודד פעולות אילו אצל המבוטח ממכלול הפעולות שהוא מבצע במהלך יום עבודתו. אך עדיין יש להראות כי התנועות חוזרות ונישנות "בתכיפות הנמשכת על פני פרק זמן מספיק לגרימת הנזק המצטבר הפוגע בכושר עבודת הנפגע".
עוד נקבע כי אין בכוחה של עבודה פיסית וקשה להפוך למיקרוטראומה, שכן "השימוש במונח מיקרוטראומה אינו יכול להפוך, כבמטה קסם, 'מאמצים קשים', לסדרת פגיעות זעירות מוגדרות החוזרות ונשנות אין ספור פעמים".

(עב"ל(ארצי) 57714-11-12 המוסד לביטוח לאומי – אסתר נוח , מיום 22.12.14, וההפניות שם)

מן הכלל אל הפרט

האם תנועות הצוואר להן נדרש התובע בעבודתו מקימות את התשתית העובדתית העונה על תנאי המיקרוטראומה?

לאחר ששקלנו את הראיות שבאו לפנינו ואת טענות הצדדים הגענו לכלל מסקנה כי התשובה לשאלה זו היא שלילית. ואולם, לנוכח העובדה שהתובע היה חשוף לרטט בזמן הפעלת המנוף ומשמדובר בשאלה רפואית, החלטנו להעביר את עניינו של התובע למומחה רפואי לבחינת הקשר הסיבתי שבין הרטט לו היה התובע חשוף בעבודה, לבין הליקוי הצווארי.
ואלה טעמינו.

בהודעה שמסר התובע לחוקר המל"ל טען התובע כי:

"כל היום הראש מלווה את המטען בעיקר בתנוחות לא נוחות. כל חלק שאני מרים צריך לכוון אותו ליעד מדוייק שלו שזה דורש ממני להיות במבט תמידי עם הציוד. ..ואני מייחס את הבעיה בצוואר לעבודה כי יש תנוחות לא נוחות של הראש והצוואר במהלך רוב יום העבודה, במשך שעות של עבודה."

הנה כי כן, התובע אינו מייחס את הפגיעה ולא טען לתנועות חוזרות ונשנות היכולות להקים תשתית למיקרוטראומה אלא לתנוחה לא נוחה.

גם מעדותו לפנינו עלה כי התובע מפעיל את המנוף, מעלה ומוריד עמודים או ציוד ונדרש לעקוב אחר המשא המונף ע"י המנוף. התובע העיד כי "אני מסתכל על המטען כל הזמן והראש שלי זז כדי לעקוב אחרי התזוזה כל הזמן".

אין מדובר בתנועות חוזרות ונשנות ומצד לצד אלא, למעשה, בתנועה איטית של הצוואר העוקבת אחר תנועת המנוף.

גם בתצהירו של מר רבינוביץ', עליו לא נדרש להיחקר, תיאר מר רבינוביץ את העבודה ככוללת כיפוף הצוואר והראש כלפי מעלה ומעקב אחר המטען תוך סיבוב הצוואר ימינה ושמאלה (סע' 9 לתצהירו).

אשר למשך הזמן בו נדרש התובע להפעיל את המנוף ולבצע את התנועה, התובע העיד כי בבוקרו של יום העבודה לאחר כשעה של העמסת הציוד הוא נסע לשטח. הנסיעה יכולה הייתה להיות קצרה או ארוכה, למשל לאשקלון, תלוי במיקום אתר העבודה.

התובע העיד כי לא ניתן להצביע על זמן מסוים שבמהלכו ביצע את הפעולות עם הצוואר.

התובע נשאל: "כמה זמן הפעולה הזו של העברת הציוד באמצעות המנוף לעובדים?" וענה:" זו שאלה כללית מאוד. זה משתנה לפי יום העבודה. אם יש עמוד שהוא פשוט יחסית, אפשר לעמוד שם 3-5 שעות, אם יש עמוד מורכב, העברה יכולה להיות גם 7-8 שעות" (עמ' 4 לפרוטוקול).
ובהמשך הוא העיד כי "אין הגדרה של זמן", כי "זה משתנה" וכי -"לכל עבודה יש מורכבות בפני עצמה. יש שם עבודות מאוד מורכבות ויש פחות" (עמ' 5 לפרוטוקול).

כן העיד התובע כי בזמן שהניח את המנוף בנקודה שבה עובדי הרשת צריכים אותו, הוא מתפנה לבצע פעולות אחרות. (עמ' 6 לפרוטוקול, שורה 6).

בנוסף הוא העיד כי זווית המבט אל העמודים משתנה בהתאם למיקום העמוד ביחס למקום בו עומדת המשאית שעליה המנוף ( עמ' 7 לפרוטוקול).

הנה כי כן, מתוך הראיות שלפנינו עולה כי הפעלת המנוף ומעקב אחר המטען המועבר באמצעותו מבוצעת בתנוחה בלתי נוחה של הטיית הראש והצוואר לאחור אולם לא דרשה תנועות חוזרות ונשנות של סיבוב הצוואר ימינה או שמאלה. תנוחה סטטית בלתי נוחה אינה מקימה תשתית למיקרוטראומה.

פעולת הנעת הצוואר לצדדים לא הייתה בתדירות גבוהה והשתנתה בהתאם לסוג ואופי העבודה, מיקום המנוף וזווית המבט מהמנוף למטען או מיקום העמוד . המדובר בתנועות מגוונות, במספר זוויות משתנות ובתדירות נמוכה.

התובע הביא את מר רבינוביץ כמסייע לטענותיו בעניין אופי עבודתו הזהה, אולם בעניינו של מר רבינוביץ, כאמור, ובשונה מענייננו, הליקוי יוחס בעיקרו לנהיגה בדרכים משובשות 75% מהזמן ובביצוע תנועות כלפי מעלה (ולא לצדדים כפי שנטען בענייננו) בזמן העבודה על המנוף.

בעניינו של העובד מר מגן נקבע כאמור כי לא הונחה תשתית למיקרוטראומה בגין תנועות הצוואר, וקביעה זו עמדה על תילה ולא שונתה אף בביה"ד הארצי בערעור שהוגש על ההחלטה.

לנוכח כל האמור, לעניין תנועות הצוואר – לא התקיימה בענייננו תשתית עובדתית שעונה על תנאי המיקרוטראומה ועל כן דין התביעה בעניין זה להידחות .

עבודה ברטט

עם זאת, יש מקום למנות מומחה לעניין שאלת הקשר הסיבתי בין הליקוי לו טוען התובע ועבודתו של התובע ברטט. ונסביר.

התובע העיד כי עד לשנת 2008, הוא עמד על מדרגת המשאית תוך ששלט על המנוף באמצעות הידיות שהיו על המשאית.

כן הוא העיד כי משנת 2008 ואילך היה לו שלט רחוק, אך עדיין הוא עמד על ארגז המשאית על מנת למנוע סכנת התחשמלות.

המשאית הייתה מונעת כל העת בזמן הפעלת המנוף, ורטט המשאית המונעת גם הוא שגרם לו את הליקוי בצווארו על דרך המיקרוטראומה.

הנתבע טען לעניין זה כי משנת 2008 התובע עבד עם שלט רחוק ולא נדרש להיות על המשאית בזמן הפעלת המנוף. משכך אין מדובר על עבודה יומיומית בחשיפה לרטט ויש לדחות טענה זו.

לעניין החשיפה לרטט, מהימנה עלינו עדות התובע כי גם אחרי שנת 2008 עמד התובע מעת לעת על משאית המנוף לשם מניעת התחשמלות ו היה חשוף לרטט המשאית בזמן עבודת המנוף.

אשר למשך החשיפה.

התובע טען כי כ-90% מעבודתו הוא מבצע את הפעולות החוזרות והנשנות בצוואר, וכפועל יוצא מכך זהו משך הזמן הנטען לחשיפה לרטט. אולם איננו מקבלים את טענתו זו.

כפי שציינו לעיל התובע העיד בחקירה הנגדית כי שעות עבודתו כללו כשעה העמסת הציוד, שעות נסיעה לאתרים, פריקה, וכי שעות העבודה עם המנוף (שבהן הניע את הצוואר) השתנו בהתא ם לעבודה.

על כן, אנו מעריכים, בשים לב לעדות התובע, שבממוצע, היה התובע חשוף לרטט של המשאית במשך 4 שעות, וזאת משנת 1992 עד לשנת 2008.

משנת 2008 שוכנענו שהמדובר היה על חשיפה פחותה שכן התובע עבר לעבוד עם מנוף שמופעל באמצעות שלט רחוק, מה שלא חייב אותו לעמוד על המשאית בזמן ההפעלה.

התובע העיד בחקירה לנתבע כי "עבודה עם השלט דומה מאוד לעבודה עם הציוד הישן חוץ מן העובדה שלרוב עמדתי על המשאית או על הקרקע כאשר יותר זמן זה היה על המשאית" ( שורות 11-13 לחקירה מיום 15.11.16).

אנו קובעים על כן, על יסוד הערכה, כי משנת 2008 ועד שנת 2013 היה התובע חשוף לרטט של מנוע המשאית עליה עמד במשך כ-3 שעות ביום.

עניינו של התובע יועבר על כן למומחה רפואי אשר יכריע בשאלת הקשר הסיבתי בין החשיפה של התובע לרטט המשאית בעבודה לבין הליקוי הצווארי ממנו הוא סובל.

אלה העובדות שתועברנה למומחה:

התובע יליד 1970, עבד כ-21 שנים כמפעיל משאית מנוף בחברת החשמל במשך 5 ימים בשבו ע.

עבודתו כללה טעינה או פריקה של סחורה, חומרים ומשאות לעמודי חשמל והקמת והעמדת עמודי חשמל באמצעות המנוף.

משנת 1992 ועד לשנת 2008 בזמן הפעלת המנוף, עמד התובע על המשאית כשהיא מונעת ועל כן כל זמן הפעלת המנוף, היה חשוף לרטט מנוע המשאית.
התובע עבד 4 שעות ביום בחשיפה לרטט כאמור.

משנת 2008 ועד לשנת 2013 התובע הפעיל את המנוף באמצעות שלט רחוק ועמד על המשאית או על הקרקע.
בתקופה זו עבד התובע כ- 3 שעות בחשיפה לרטט כאמור.

התובע חבש קסדה על ראשו בזמן עבודתו.

החלטה בדבר מינוי המומחה תינתן ותישלח לצדדים בנפרד.

ניתנה היום, כ"ח אדר תש"פ, (24 מרץ 2020), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.

ליאור לוין
נציג מעסיקים

מיכל פריימן
שופטת