הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בחיפה ב"ל 55481-09-17

02 ינואר 2020

לפני:

כב' השופט אסף הראל
נציג ציבור (מעסיקים) מר אמיר אבין

התובעת
דיקלה לימן
ע"י ב"כ: עו"ד ר' אלמדאי
-
הנתבע
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ: עו"ד ר' נסים

פסק דין

במסגרת פסק דין זה, עלינו לקבוע את זכאות התובעת לדמי אבטלה בגין תאריך קובע 1/12/15. יש לקבוע האם צברה תקופת אכשרה מספקת לפי סעיף 161 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן – החוק) לגבי תאריך 1/12/15. בעניין זה, עלינו להכריע בשתי פלוגתאות: האם יש לראות בתובעת כעובדת של חברת רונצ' 1999 בע"מ (להלן – החברה) בתקופה 8/13 עד 6/15; והאם יש לראות בה בתקופה זו כבעלת שליטה בחברה.

על התשתית העובדתית הבאה לא היתה מחלוקת. בהתאם לתשתית מוסכמת זו, התאריך הקובע הוא 1/12/15. התובעת נשואה לירון לימן. ירון לימן הינו בעל מניות רשום יחיד של החברה, המפעילה מזנונים בבניין הקריון בקרית ביאליק (להלן - החברה). החברה דיווחה לנתבע כי היא מעסיקה את התובעת כעובדת שכירה בתקופה 1/8/13 עד 30/6/15. בעבר דיווחה החברה לנתבע על העסקת התובעת גם לתקופות מ-1/10 ועד 9/11 ו-4-7/2012. החברה הנפיקה לתובעת תלושי שכר. התובעת לא החתימה כרטיס נוכחות. התובעת והחברה טוענות כי התובעת התפטרה ביום 21/12/15. התובעת התייצבה בשירות התעסוקה לראשונה אחרי ההתפטרות הנטענת, בחודש 3/2016. עוד אין מחלוקת כי החברה היא חברת מעטים, כהגדרת המונח בסעיף 1 לחוק, וכי ירון לימן הוא בעל שליטה בחברת מעטים, כהגדרת המונח בסעיף 1 לחוק.

שמענו את עדותה של התובעת; את עדותו של ירון לימן (להלן – ירון); וכן את עדותה של נוי צדק, אשר עבדה בעסק עד לפני 4 חודשים. לאחר שנתנו את דעתנו לכלל טענות הצדדים ולכלל הראיות שהוצגו בפנינו, באנו לכדי מסקנה כי דין התביעה להתקבל. התובעת עמדה בנטל השכנוע להראות כי היתה עובדת שכירה של החברה וכי לא היתה בעלים שלה.

התובעת ביצעה עבודה בחברה
מהראיות שהוצגו בפנינו עולה כי העסק בבעלותו של ירון כלל שתי פעילויות עסקיות מובחנות. האחת, הפעלה של שני מזנונים ושירותי קייטרינג במגדלי הקריון. השנייה, הפעלת בית מאפה בקניון לב המפרץ. הפעילות הראשונה בוצעה באמצעות החברה. הפעילות השנייה בוצעה באמצעות חברה בשם רונצ' מאפה, שהיא חברת בת של החברה (להלן – מאפה) (עדות התובעת בעמ' 7 לפרוטוקול; הודעת ירון לחוקר הנתבע בשורות 4-10).

שוכנענו כי התובעת ביצעה עבודות שונות בחברה. היא הוגדרה בחברה, בתקופה הרלוונטית לתביעה, כמנהלת וביצעה בה עבודות שונות. עבודות אלו וסמכויותיה בחברה כללו אחריות על קליטת עובדים וקביעת שכרם; הכשרת ופיטורי עובדים; עבודה מול רו"ח אופיר כהן; עבודה מול ספקים ולקוחות; עבודה מול הבנק בו מתנהל חשבון הבנק של החברה; מתן הצעות מחיר; ניהול החברה; קבלת החלטות לגבי החברה – למשל מדיניות פנייה לקהלי יעד אחרים והכנסת מוצרים חדשים; וזכות לחתום בחשבון החברה בבנק. כך עלה מההודעה שמסרה התובעת לחוקר הנתבע ביום 12.7.16 (שורות 31-52). בעדותה, לא סתרה התובעת גרסה זו. מעדותה עלה כי היא גם טיפלה במיתוג ובעיצוב – הן בהתייחס לחברה והן בהתייחס למאפה; לעיתים, עבדה במזנונים כאשר היה מחסור בכו ח אדם; ועסקה בבקרה בנושא השכר (עדות התובעת בעמ' 7-8 לפרוטוקול). מתצהירו של ירון, וכן מנספח ג' לכתב התביעה, עולה כי לתובעת לא היתה סמכות לחתום על הסכמים בשם החברה מול צדדי ג', כגון הסכם שכירות. התובעת העידה כי עבדה בחברה במשרה מלאה (עדותה בעמ' 8 בפרוטוקול).

גרסתה של התובעת בנוגע לעבודה שביצעה בחברה ולהיקף משרתה – לא נסתרה. היא זוכה לחיזוק ממסמכים שונים, שהוגשו ע"י הנתבע בהודעתו מיום 10.12.18. כך, למשל, מכתב פיטורים של החברה בחתימת התובעת לעובדת א' י' מיום 24.3.15. כך, למשל, התובעת הצהירה בטופס הנתבע שכותרתו "בקשה להשלמת פרטים" מיום 2.11.11 , שהוגש במסגרת תביעה לגמלה לשמירת הריון, כי עבודתה כוללת ניהול עובדים, אירועי קייטרינג, עבודה מול רו"ח, לקוחות וספקים. כך, למשל, פנייה של התובעת מיום 24.12.14 בשם החברה לאתר אינטרנט העוסק בגיוס עובדים. כך, למשל, חתימת התובעת על קבלות וחשבוניות שהופקו ללקוחות. חיזוק נוסף לגרסתה של התובעת מצאנו בעדותה של נוי צדק. מדובר בעובדת שעבדה במאפה ובהמשך עברה לנהל גם את החברה, וסיימה לעבוד בעסק לפני 4 חודשים. נוי העידה כי היא עובדת בעסק מאז 2013, היא מכירה את התובעת וכי גם התובעת עבדה בחברה והיו לה סמכויות של מנהלת (סעיפים 2-5 לתצהיר נוי; עדות נוי בעמודים 14-15 לפרוטוקול).

על כך שהתובעת ביצעה עבודה בחברה, וכן עבודות מסוימות עבור מאפה, ניתן ללמוד גם מעצם העובדה שכאשר הפסיקה לעבוד בחברה בכמה הזדמנויות, נכנסו ירון ועובדים אחרים בעסק – נוי צדק, ועובדת בשם מור אוזנה – לנעליה של התובעת (עדות נוי בעמודים 14-15 לפרוטוקול; עדות ירון בעמוד 12 לפרוטוקול).

בסיום התקופה הרלוונטית לתביעה כאן, חודש 6/15, עמד שכרה של התובעת מזה חודשים לא מעטים על סך של 16,000 ₪ ברוטו לחודש. שכר זה היה גבוה משכרו של ירון, אשר קיבל שכר ממאפה בגובה 10,000 ₪ ברוטו (מוצג נ/1). הוא גם היה גבוה משכרן של נוי צדק ושל מור אוזנה – אשר לא הרוויחו יותר מ-10,000 ₪ ברוטו – גם כאשר ביצעו עבודה ניהולית במקומה של התובעת (עדות נוי בעמוד 14 לפרוטוקול; עדות ירון בעמוד 13 לפרוטוקול). יש לקבוע כי על אף הבדלים אלו ברמות ההשתכרות, לא ניתן לקבוע כי שכרה של התובעת היה שכר פיקטיבי. בכל הנוגע להשוואת שכרה לשכרו של ירון, לא מדובר בשכר בר השוואה. זאת מאחר וירון, כבעלי החברה ובעליה של מאפה, יכול היה למשוך דיווידנדים מאותן חברות, דבר שעשה בפועל (עדות ירון בעמוד 11 לפרוטוקול). בכל הנוגע להשוואת שכרה של התובעת לשכרן של נוי צדק ומור אוזנה, יש ליתן את הדעת כי התובעת ביצעה מטלות נרחבות מאשר ביצעו שתי אלה, בעיקר העיסוק שלה בתחום המיתוג והעיצוב, הן של החברה והן של מאפה. הנתבע לא הצביע על מקום נורמטיבי כלשהו שחייב את החברה לשלם לתובעת שכר זהה לשכר של נוי צדק או מור אוזנה. גם אם שכרה של התובעת הושפע מעצם היותה רעייתו של ירון, בעל החברה, אין בכך כל פגם, בהינתן כי מדובר בשוק עבודה חופשי. כאמור, קבענו כי התובעת ביצעה עבודה בחברה במשרה מלאה ואין לומר שהשכר ששולם לה בלתי סביר בצורה קיצונית, שיש בה להביא למסקנה שהוא פיקטיבי.
יש לראות בתובעת עובדת שכירה של החברה ולא בעלת שליטה בה
על כך שהתובעת היתה עובדת שכירה של החברה, ניתן ללמוד בראש ובראשונה מהאופן שבו הוצגה כלפי חוץ: החברה דיווחה עליה לנתבע כעובדת שכירה. בנוסף, הונפקו לה תלושי שכר וכן נמסרה לה הודעה בכתב על תנאי העסקה.

סמכויותיה השונות של התובעת בחברה, אינן מצביעות שהיתה בעלת החברה. התובעת וירון מסבירים במפורש כי הבעלות בחברה היתה של ירון בלבד: הוא הקים את החברה 8 שנים לפני שהכיר את התובעת, והוא רואה בבעלותו הבלעדית בחברה כביטחון בחייו (הודעת ירון לחוקר הנתבע בשורות 9-10, 57-58; סעיפים 3-5 ו-12 לתצהירו של ירון). אף כי מדובר בבני זוג נשואים, זכאי ירון שלא לראות בתובעת כבעלת החברה עמו.

הסמכויות הנרחבות של התובעת בחברה היו סמכויות של מנהל שכיר. גם מנהל שכיר יכול להיות מוסמך לשכור עובדים ולפטרם; לחתום בשם החברה ולחייבה בחשבון הבנק שלה; ולקבוע מדיניות. בכל אלה, אין ללמד כי התובעת היתה בעלת החברה. יש ליתן את הדעת כי כעולה מן ההודעות שמסרו התובעת וירון לחוקר הנתבע, ירון התמקד בניהול מאפה והותיר את ניהול החברה לתובעת. על רקע זה, אין קושי להבין את מגוון הסמכויות הרחב של התובעת (הודעת התובעת בשורות 25-27, 36-39; הודעת ירון בשורות 25-27, 82-83). גרסה זו לא נסתרה וחזרה גם בעדותה של התובעת (עדותה בעמוד 9 לפרוטוקול) ובעדותו של ירון (עמוד 11 לפרוטוקול).

מההודעות שמסרו התובעת וירון עלה כי לתובעת היתה דרגת עצמאות גבוהה כמנהלת בחברה: היא אמנם התייעצה עם ירון, והוא אמנם פיקח על הדברים מלמעלה, אבל התובעת קיבלה החלטות ובעצם היתה הפרדה בניהול של שתי החברות של ירון, כאשר התובעת מתמקדת בניהול החברה וירון מתמקד בניהול מאפה (הודעת התובעת לחוקר הנתבע בשורות 35-39, 44-49; הודעת ירון לחוקר הנתבע בשורות 34-35,
42-47). מטעם זה, איננו מקבלים את גרסת התובעת בתצהירה, שם ניסתה להקטין את סמכותה ולהציג מצג כאילו את ההחלטות הסופיות קיבל ירון בשורה של נושאים (סעיף 7 לתצהיר התובעת). חרף זאת, סמכויותיה של התובעת אינן מביאות למסקנה כי היתה בעלת החברה.

לא היה ניסיון של התובעת ושל ירון – לא בהודעות, לא בתצהירים ולא בעדותם – להציג את התובעת כעובדת זוטרה בחברה. הן התובעת והן ירון, וכך גם נוי צדק, ציינו כי מדובר במי שקיבלה החלטות מהותיות ובתחומים רבים לגבי החברה. הדבר מצביע על אמינות גרסתם של התובעת ושל ירון, גם בהתייחס לכך שהתובעת לא היתה בעלת החברה.

טעם נוסף המביא למסקנה כי התובעת לא היתה בעלי החברה טמון בכך שהיא לא עבדה בחברה בצורה רציפה. כעולה מן העובדות המוסכמות, התובעת הפסיקה לעבוד בחברה ב-3 מועדים שונים – בחודש 9/11, בחודש 7/12 וכן בסוף 2015, לאחר שילדה. התברר כי הסיבה לכך היתה חילוקי דעות עם ירון בנוגע לאופן ניהול החברה וכן מכיוון שהתובעת היתה אם וביקשה לחפש אחר משרת אם פחות תובענית. לצורך זה, למשל, הקימה התובעת מעון לילדים לאחר חודש 9/11. תקופות אלו, שבהן לא עבדה התובעת בחברה, מחזקות את המסקנה שהתובעת היתה עובדת שכירה של החברה. מי שהינו בעליה של החברה – שהיא במהותה חברה המנהלת עסק קטן ונזקקת לעבודתם בפועל של בעליה - לא היה מנתק עצמו מהחברה ופונה לעבוד במקומות אחרים, במספר הזדמנויות, כפי שעשתה התובעת.

סיכום
אשר על כן, אנו קובעים כי בתקופה מ-8/13 ועד 6/15 הועסקה התובעת כעובדת שכירה ע"י החברה, וכי בתקופה זו לא נמנתה על בעליה של החברה. עוד אנו קובעים כי שכרה של התובעת היה בהתאם לתלושי השכר שהנפיקה לה החברה. לאור זאת, יש לקבוע כי התובעת צברה תקופת אכשרה מספקת לפי סעיף 161 לחוק, בהתייחס לתאריך קובע 1.12.15. על הנתבע לבחון את יתר תנאי הזכאות בנוגע לתביעתה של התובעת לדמי אבטלה, בהתייחס לתאריך קובע זה.

הנתבע יישא בהוצאות התובעת בגין הליך זה בסך כולל של 2,500 ₪, אשר ישולמו לידי התובעת תוך 30 ימים מעת שיומצא פסק הדין לנתבע. לצדדים מוקנית, תוך 30 ימים מעת שיומצא להם פסק דין זה, זכות לערער עליו בפני בית הדין הארצי לעבודה בירושלים.

ניתן היום, ה' טבת תש"פ, (02 ינואר 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

אסף הראל, שופט

אמיר אבין
נציג ציבור (מעסיקים)