הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בחיפה ב"ל 46482-11-18

14 אפריל 2019

לפני:

כב' הנשיא, השופט אלכס קוגן
המערערת
הדס אפרת
ע"י ב"כ: עו"ד ניסים בר כוכב
-
המשיב
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ: עו"ד ארז בן דוד

פסק דין

זהו ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים ( נפגעי עבודה), מיום 16.09.18 (" הוועדה"), אשר קבעה למערערת נכות יציבה בשיעור 15% לפי סעיף 34( ב)(3) מותאם, ללא הפעלת תקנה 15 וזאת החל מ- 17.02.11 ("ההחלטה").

רקע
המערערת ילידת 1957, מורה במקצועה.

במסגרת הליך הכרה שהתנהל בבית הדין בתיק ב"ל 33504-12-15 , הכיר המשיב, בין היתר, לאור חוות דעת היועץ הרפואי מטעם בית הדין, במצב הנפשי של המערערת " דכאון קליני" כפגיעה בעבודה. מהות הפגיעה שהוכרה היא " דכאון קליני".

ביום 04.07.18 קבעה ועדה רפואית מדרג ראשון כי נותרה למערערת נכות צמיתה בשיעור 20% לפי סעיף 34( ב)(3) ולאחר הפחתה של מצב קודם בשיעור 10% הועמדה הנכות הסופית על 10%. על החלטה זו הוגש ערר בפני ועדה רפואית לעררים.

ביום 16.09.18 התכנסה ועדה רפואית לעררים בהרכב מומחה פסיכיאטר, כירורג פלסטי וכירורג אורטופד. הוועדה הקשיבה לתלונות המערערת ולטענות בא כוחה אשר ביקש התייחסות הוועדה לחוות דעת ד"ר ומוש, ד"ר שלוסברג 2012-13 ומסמך נוסף מאת ד"ר גרינברג מ 2018. ב"כ המערער טען כי לא היתה התייחסות של הוועדה מדרג ראשון לחוות דעת מומחה בית הדין ד"ר הלל דיוויס וכי אין לנכות בגין מצב קודם. ב"כ המערערת ביקש לקבוע למערערת נכות גבוהה לפי סעיף 34( א)(4) כאשר בהתאם לקביעות הרופאים השונים לרבות המומחה מטעם בית הדין בהליך ההכרה, ד"ר הילל דיוויס, ד"ר גרינברג וד"ר ומוש אשר קובעים כולם כי מדובר בדכאון ולא הפרעת הסתגלות.
בנוסף, ביקש ב"כ המערער להפעיל תקנה 15 במלואה כאשר ד"ר שלוסברג קובע בחוות דעתו כי המערערת אינה מתאימה יותר להוראה או לכל תפקיד אחר במסגרת אורט או כל עיסוק סביר אחר.

הוועדה ערכה למערערת בדיקה קלינית שממצאיה ומסקנותיה פורטו כדלקמן:

"בת 60 נשואה +2. הבן 34 והבת 32, הבן נשוי +2. בני שלוש וחצי ושתיים ורבע, סיימתי תואר ראשון במדעים באורנים, סיימתי שירות מלא, עם פרופיל 85. למדתי באורט אפק- פיזיקה + כימיה ובכיתה ז קצת ביולוגיה. אחרי האירוע הראשון של ביולוגיה, מספרת כי לא מפנתה לטיפול נפשי ולאחר האירוע השני כפי שתואר בפרוטוקול פנתה לטיפול פסיכיאטרי, בעקבות הטיפול הנ"ל הצליחה לסיים את שנת הלימודים בקושי, כיום עקרת בית.
בבדיקה הפורמאלית-
בהכרה מלאה, משתפת פעולה עונה לשאלות לעניין מתמצאת בכל המובנים, קשב ריכוז וזכרון שמורים, חשיבה מאורגנת, בתוכן החשיבה כאשר מתארת את האירועים שעברה במהלך עבודתה בבית הספר, אשר השפיעו על מצבה הנפשי לא ניגלו סימנים מוגברים ואי שקט פסיכומוטורי, ולא התרגשות. שיפוט ותובנה שמורים, אפקט תואם מגיב לגירויים. אין סמנים להפרעה פסיכוטית ולא לדכאון מזורי הועדה עיינה בחוו"ד של הילל דיוויס מיום 22.06.17 ומקבלת כי הנבדקת סובלת אכן מהפרעה דכאונית מסוג דיסתמיה בשילוב אישיות בעלת קווים חרדתיים ונטיות פרפקציוניסטיות. יש לציין כי אין בספר הבחנות אבחנה של דכאון קליני. קיימת אכן אבחנה של דכאון מסוג דיסתמיה. הועדה עיינה בחוו"ד של ד"ר ומוש מיום 23.8.18 ובבדיקת הועדה לא נימצאו הסימפטומים אותם מצאה, מצב רוחה לא היה מעט ירוד, האפקט לא היה חרדתי עם גוון דכאוני קל וכאשר שחזרה את האירועים שעברה לא נימצאו סמנים לרגשנות יתר והצטמררות. הועדה מקבלת שמדובר בהפרעה דכאונית אך אינה מקבלת שמדובר בהפרעה דכאונית בחומרה בינונית. הועדה עיינה במכתביה של ד"ר גרינברג וכן במכתבה האחרון שהומצא לועדה ע"י בא כוחה מיום 5.01.18 וממצאי הרופאה לא נימצאו בבדיקה הועדה. הנבדקת לא הייתה במצב של מתח, לא חרדה ולא התפרצויות בכי, לא נימצאו רגשות יאוש, חוסר עונים ולא חוסר הנאה ואובדן עניין וחוסר טעם בחיים. הנבדקת מסרה שכיום עקרת ביתה, מחזקיה ברשיון נהיגה ונוהגת, נימצאת בקשר טוב עם בני משפחתה כגון מקבלת ביקורים של נכדיה שמגיעים עם בנה. יש לציין כי עפ" פירוט צריכת התרופות כפי שנימסרו ע"י בא כוחה לועדה עולה שמשנת 2011 ועד 2018 קיימת הפחתה במינון התרופות וצריכתם לעומת תחילת הטיפול ב 2011 דבר המצביע על הטבה במצבה הנפשי. בועדה עיינה גם במכתבו של ד"ר שלוסברג רופא תעסוקתה משנים 12.7.11 ו- 30.10.12 ו 13.6.13 אשר להערכתו אינה מתאימה להוראה או לכל תפקיד במסגרת אורט או בכל עיסוק סביר אחר. לדעת הועדה הערכו זה אינה תואמת את מצבה כיום"
(הטעויות במקור)

הוועדה סיכמה את דיוניה וקבעה כי "..... אין מקום להוריד מצב קודם מאחר ואין ממצאים המעידים שהייתה קיימת בעיה רפואית פסיכיאטרית מוכחת קודם לאירוע שהוכר דרך ביטוח לאומי. מצבה תואם לנכות בשיעור 15 אחוז לפי סעיף 34 ב)(2-3), אין הצדקה להפעיל תקנה 15, יכולה לעבודה כיום בהוראה".

על החלטה זו הוגש הערעור שלפני.

טענות הצדדים בתמצית
להלן בתמצית פירוט עיקר טענות המערערת:
טעתה הוועדה עת לא מילאה אחר מסגרת האבחנה אשר הותוותה על ידי המומחה שמונה מטעם בית הדין בהליך ההכרה, ד"ר דיוויס, אשר מציין בחוות דעתו שני שלבים לאורך השנים, האחד- דיסתמיה בשילוב אישיות בעלת קווים חרדתיים ונטיות פרפקצויוניסטיות, ודיכאון קליני עם ביטויים של חרדה. הוועדה נשוא דיוננו קבעה אבחנה אחת והיא הפרעה דכאונית מסוג דיסתמיה בלבד.
המערערת מוסיפה וטוענת בהקשר זה, כי כאשר עניינו של מבוטח מוחזר לוועדה רפואית לעררים בעקבות פסק דין שבו נקבעו הוראות, על הוועדה להתייחס לאמור בפסק הדין.
אחוזי הנכות- לטענת המערערת הוועדה לא התייחסה באופן הולם לחוות דעת ד"ר ומוש אשר קבעה למערערת 30% נכות לפי סעיף 34(א)(4). טעתה הוועדה עת קבעה 15% נכות בלבד דבר שאינו מתיישב עם חומרת תלונותיה ומגבלותיה והמסמכים הרפואיים וחוות הדעת.
תקנה 15- הוועדה התייחסה באופן סתמי ולאקוני לחוות דעת הרופא התעסוקתי ד"ר שלוסברג. המערערת עומדת בתנאים הקבועים בסעיף 15, כך המערערת אינה מסוגלת לחזור לעבודתה וכי קיימת ירידה משמעותית בהכנסותיה. הוועדה התעלמה מחוות הדעת הרופא התעסוקתי וחוות דעת ד"ר גרינברג וד"ר ומוש והמומחה מטעם בית הדין. הוועדה הסתפקה באמירה כי הערכת ד"ר שלוסברג אינה תואמת את מצבה " כיום" של המערערת. המדובר בהתייחסות לאקונית ולא מפורטת וללא כל נימוק או הסבר.

בכתב תשובתו טען המשיב כי דין הערעור להידחות. חוות דעת מומחה בית הדין היתה רלבנטית במסגרת הליך ההכרה ואולם משהוכר האירוע עוברת ההכרעה בשאלת גובה הנכות לוועדה הרפואית והיא אינה כבולה בקביעותיו, מה גם כי המומחה לא קבע נכות. הוועדה עיינה במסמך ד"ר שלוסברג אך לא קיבלה את מסקנות המומחה מטעם המערערת, תוך שהיא קובעת כי המערערת יכולה לעבוד בהוראה ודי באמור על מנת לצאת לכדי חובת ההנמקה.

יש לדחות טיעוני המערערת ביחס למסמכים של ד"ר וומוש וד"ר גרינברג שכן הוועדה עיינה במסמכים אך היא מציינת כי ממצאיה שונים ובהתאם לפסיקה די בכך.

הוועדה התייחסה הן לעניין הדיכאון והן לעניין דיסתמיה ואולם הטיעון כעת בפני בית הדין הוא טיעון רפואי אשר אין להידרש לו. הפסיקה המובאת על ידי המערערת עוסקת בפסק דין המחזיר עניין לוועדה לאחר פסק דין בערעור על ועדה רפואית בעוד שבענייננו הדבר טרם קרה ופסיקת בית הדין עוסקת אך ורק בהכרה ועל כן אין כל " הוראה" אשר על הוועדה היה לדון בה.

יש לדחות טיעוני המערערת לעניין תקנה 15 שכן דעת הועדה שונה. יש גם לדחות טיעוני המערערת לעניין הצורך של הוועדה להתייחס לממצאי הוועדה הרפואית במסגרת נכות כללית שכן הדברים מנוגדים לקבוע בפסיקה ( בר"ע 1371/00 יוסף ידיד נגד המוסד לביטוח לאומי).

בדיון שהתקיים ביום 03.04.19 בפני כב' הרשם טארק חסנין, חזרו הצדדים על עיקר טענותיהם בהודעת הערעור ובכתב התשובה. ב"כ המערערת הדגיש כי המערערת מטופלת במשך 8 שנים כאשר הן התיעוד הרפואי והן חוות הדעת מצביעים על אבחנה אחרת (דכאון מג'ורי) גבוהה יותר מקביעת הוועדה. לדידי המערערת אין הלימה בין המסמכים הרפואיים המהותיים שעמדו בפני הוועדה לבין הבדיקה שנערכה על ידי הוועדה שהיתה שטחית. הוועדה לא נתנה את דעתה לעניין שיעור הנכות וסעיף הליקוי הראוי בצורה מלאה ביחס לחומר בתיקה הרפואי של המערערת ולחוות הדעת לרבות פרוטוקול הוועדה מדרג ראשון.

ב"כ המשיב טען כי החלטת הוועדה מפורטת ומנומקת וכי יש לדחות טענות המערערת בדבר משך הבדיקה. הוועדה עיינה במכתביה של ד"ר גרינברג אך לא מצאה את ממצאיה. הוועדה התייחסה לחוות דעת ד"ר ומש ולא מצאה את הממצאים אשר נמצאו שם, המדובר בהתייחסות מספקת על פי הפסיקה.
לעניין תקנה 15- המשיב קיבל את המלצת בית הדין והודיע על הסכמתו להשיב את עניינה של המערערת לוועדה הרפואית באותו הרכב על מנת לדון בשנית בעניין יישום התקנה.

דיון והכרעה
הלכה פסוקה היא כי בית הדין מוסמך לדון במסגרת ערעור על החלטות ועדות רפואיות לעררים רק בשאלות משפטיות. כבר נקבע, כי במסגרת סמכותו בוחן בית הדין אם הועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה (עב"ל (ארצי) 10014/98 יצחק הוד – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 213 (1999)).

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי במסמכים, מצאתי כי דין הערעור להתקבל באופן חלקי, בהתאם להסכמת המשיב, בנושא הפעלת תקנה 15, וזאת מהנימוקים שיפורטו להלן.

אינני מקבל טענות המערערת בכל הנוגע ליישום פסק הדין שניתן בעניינה במסגרת הליך ההכרה וטענותיה לעניין אחוזי הנכות או סעיף הליקוי שהוועדה קבעה- שכן עניינה של המערערת לא הוחזר לוועדה מכוח פסק דין עם הוראות, סברתה זו של המערערת בטעות יסודה. עניינה של המערערת נדון בבית הדין במסגרת הליך הכרה, וביום 26.08.17 ניתן תוקף של פסק דין להודעת המשיב מיום 20.07.17, במסגרתה הודיע המשיב כי החליט להכיר במצב הנפשי של המערערת ( דכאון קליני) כפגיעה בעבודה, וזאת, בין היתר, לאור חוות דעת היועץ הרפואי ד"ר הלל דיוויס.
פסק הדין לא הורה על החזרת עניינה של המערערת לדיון בפני ועדה רפואית לעררים לדיון מחדש עם הוראות. במסגרת ההודעה שקיבלה תוקף של פסק דין הובהר כי באפשרות המערערת לפנות לוועדות הרפואיות על מנת שיקבעו האם נותרה לה נכות מעבודה ומה שיעורה, כך שעניינה של המערערת נדון בפני הוועדות ( דרג ראשון ושני) ללא הוראות כלשהן מטעם בית הדין. מקובלת עליי טענת המשיב כי ד"ר דיוויס הוא מומחה בית הדין בשלב ההכרה והוועדה נשוא דיוננ ו לא התכנסה מכוח פסק דין ולא תוך הוראה להתייחסות לחוות דעתו.

בכל הנוגע לקביעת סעיף הליקוי ושיעור הנכות, מעיון בחוות הדעת של המומחה ד"ר דיוויס במסגרת הליך ההכרה עולה, כי המומחה קבע כי מצבה הבריאותי של המערערת קשור בקשר ישיר למצבה בעבודה. ד"ר דיוויס מציין בחוות דעתו שני שלבים, לאורך השנים "דסתמיה בשילוב אישיות בעלת קווים חרדתיים ונטיות פרפקציוניסטיות ובנוסף, דכאון קליני עם ביטויים של חרדה". ממקרא הפרוטוקול עולה, כי הוועדה התייחסה בפירוט לחוות דעת ד"ר דיוויס ואף קיבלה את קביעתו כי המערערת סובלת מהפרעה דכאונית מסוג דסתמיה בשילוב אישיות בעלת קווים חרדתיים ונטיות פרפקציוניסטיות. אשר לדכאון הקליני, הוועדה מציינת כי אין בספר האבחנות אבחנה של דכאון קליני. המדובר בקביעה רפואית מובהקת אשר מצויה במתחם שיקול דעתה המקצועי של הוועדה.

זאת ועוד, הוועדה ערכה בדיקה קלינית מקיפה פירטה את ממצאיה וציינה כי המערערת "בהכרה מלאה, משתפת פעולה עונה לשאלות לעניין מתמצאת בכל המובנים, קשב ריכוז וזכרון שמורים, חשיבה מאורגנת, בתוכן החשיבה כאשר מתארת את האירועים שעברה במהלך עבודתה בבית הספר, אשר השפיעו על מצבה הנפשי לא ניגלו סימנים מוגברים ואי שקט פסיכומוטורי, ולא התרגשות" הוועדה הוסיפה כי " שיפוט ותובנה שמורים, אפקט תואם מגיב לגירויים. אין סמנים להפרעה פסיכוטית ולא לדכאון מזורי".

הוועדה גם עיינה בחוות הדעת שהובאו לפניה לרבות חוות דעת ד"ר ומוש ונימקה מדוע אינה מקבלת את מסקנותיה. כך הוועדה ציינה כי בבדיקתה לא נמצאו הסימפטומים אותם מצאה ד"ר ומוש, "מצב רוחה לא היה מעט ירוד, האפקט לא היה חרדתי עם גוון דכאוני קל וכאשר שחזרה את האירועים שעברה לא נימצאו סימנים לרגשנות יתר והצטמררות" ( כך במקור). הוועדה גם התייחסה לחוות דעת ד"ר גרינברג לרבות למכתבה האחרון מתאריך 05.01.18 אך לא קיבלה את מסקנותיה תוך שהיא מנמקת מדוע היא לא מקבלת את מסקנותיה. כך, הוועדה מסבירה כי המערערת "לא הייתה במצב של מתח, לא חרדה ולא התפרצויות בכי, לא נימצאו רגשות יאוש, חוסר עונים ולא חוסר הנאה ואובדן עיניין וחוסר טעם בחיים. הנבדקת מסרה שכיום עקרת ביתה, מחזקיה ברשיון נהיגה ונוהגת, נימאת בקשר טוב עם בני משפחתה כגון מקבלת ביקורים של נכדיה שמגיעים עם בנה". מקובלת עליי טענות המשיב כי המדובר בהחלטה מפורטת ומנומקת המתייחסת לשלל התיעוד הרפואי וחוות הדעת שהונחו על שולחן הוועדה.

הנה כי כן, הוועדה ערכה למערערת בדיקה קלינית מקיפה והתייחסה באופן מנומק לחוות הדעת. קביעת אחוזי הנכות או בחירת פריט הליקוי מבוססים על בדיקתה הקלינית ושיקול דעתה הרפואי המקצועי של הוועדה. מדובר לטעמי בהנמקה ברורה המבוססת על שיקולים רפואיים-מקצועיים, המצויה בגדר מתחם הסבירות, ולא מצאתי פגם משפטי בהחלטה של הוועדה המצדיק התערבותו של בית הדין.

מכאן יש גם לדחות טיעוני המערערת כי בדיקת הוועדה היתה שטחית, שכן ההכרעה בשאלה כיצד תקבע הוועדה את ממצאיה – על אלו בדיקות תסמוך וכיצד תשקלל את כלל הממצאים – היא עניין רפואי מובהק הנתון לשיקול דעתה של הוועדה, ובית הדין לא ישים את שיקול דעתו תחת שיקול דעתה המקצועי

סוף דבר
הערעור מתקבל באופן חלקי, כך שעניינה של המערערת מוחזר לוועדה רפואית
לעררים (נפגעי עבודה), באותו הרכב, על מנת שתדון מחדש בשאלת הפעלת תקנה 15 תוך התייחסות מפורטת ומנומקת לחוות דעת הרופא התעסוקתי (ד"ר שלוסברג) ולמקצועה של המערערת עובדת הוראה.

הואיל והערעור מתקבל באופן חלקי בהתאם להסכמת המשיב, אינני עושה צו להוצאות.

לצדדים מוקנית, בתוך 30 ימים מעת שיומצא להם פסק דין זה, זכות לבקש מבית הדין הארצי לעבודה בירושלים רשות לערער על פסק הדין.

ניתן היום, ט' ניסן תשע"ט, (14 אפריל 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .