הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בחיפה ב"ל 46109-03-18

לפני:

כב' השופט בועז גולדברג
נציג ציבור (עובדים) מר דב אייזיק

התובעת
סובחייה זידאן
ע"י ב"כ עו"ד מנסור קופטי מטעם מינוי הלשכה לסיוע משפטי
-
הנתבע
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ: עו"ד יפעת קונה ועו"ד הדס אהרוני בן שימול

פסק דין

האם זכאית גב' סובחייה זידאן (להלן: "התובעת"), לדמי אבטלה?
הנתבע טוען שהתשובה לשאלה זו שלילית וזאת מאחר ובין התובעת לבין מי שהיא הציגה כמעסיק שלה, בתקופ ה הרלוונטית, לא התקיימו יחסי עובד מעסיק.
הנתבע מבסס עמדתו על חומר חקירה שהגיע לידיו. חומר זה התגבש אף לפסקי דין מרשיעים של בית המשפט המחוזי בנצרת, בהם נקבע כי התביעה לדמי אבטלה שהגישה התובעת היא תביעה פיקטיבית. יצוין, כי התובעת לא היתה צד באותם פסקי דין מרשיעים בהם הנאשמים הודו וקיבלו על עצמם אחריות פלילית לקשירת קשר לצורך הגשת תביעות פיקטיביות לנתבע, לקבלת דמי אבטלה או דמי לידה במרמה תוך התבססות על מסמכים כוזבים. חלק מתביעות אלו, בהן הודו הנאשמים, היא התביעה שהג ישה התובעת דנן לנתבע לקבלת דמי אבטלה.
בהמשך פסק דיננו זה נתייחס בהרחבה גם להליכים הפליליים הללו.
התובעת מתנגדת לעמדת הנתבע, זו המחלוקת העיקרית שהובאה להכרעתנו.

הראיות שהוצגו בתיק זה והעובדות העולות מהן:
התובעת צרפה לכתב התביעה והתצהיר מטעמה, תלושי שכר ומ כתבי הנתבע אודות תביעתה לדמי אבטלה. בנוסף, התובעת העידה בפנינו.
הנתבע צירף לכתב ההגנה מטעמו חומר חקירה רב, לרבות הודעות שנגבו במשטרה מהמעסיק שהתובעת הצהירה כי היה מעסיקה, מר דן שומן, וכן הודעות של מנהל החשבונות, מר תמיר ישראל. כמו כן צורפו נספחים להודעות אלו, לרבות ט ופס התביעה לדמי אבטלה שהגישה התובעת בינואר 2015, על נספחיו. בשלב מאוחר יותר בהליך הגיש הנתבע את פסקי הדין בהם הורשעו המעורבים בפרשה, על בסיס הודאתם בעובדות המפורטות בכתבי האישום (שצורפו גם הם).
מהמסמכים שהגישו הצדדים ומהעדויות ששמענו עולה התמונה העובדתית הבאה:
התובעת הגישה לנתבע תביעה לדמי אבטלה ביום 5.1.15.
לתביעה צורפו, בין היתר תלושי שכר של ה תובעת מאת המעסיק דן שומן לחודשים ינואר 2014 – אוקטובר 2014.
בטופס התביעה של התובעת, במקום המיועד לאישור המעסיק לגבי החודשים ינואר 2014 – אוקטובר 2014 נחתמה חתימה ידנית של המעסיק דן שומן, ולצידה חותמת של מנהל החשבונות "תמיר ישראל מנהל חשבונות מושב בית שערים", (נספח לכתב ההגנה):

לטופס התביעה צורף אישור הפסקת עבודה מיום 2.11.14 שבו נכתב כי הנימוק לפיטורים הוא "צמצומים בעבודה":

גם אישור זה נחתם בחותמת "תמיר ישראל מנהל חשבונות מושב בית שערים" ועליה חתימה ידנית של תמיר ישראל, מנהל החשבונות, שהוא כאמור חתום על טופס התביעה.
בסמוך לאחר שהתובעת הגישה תביעתה לדמי אבטלה (ינואר 201 5), אישר הנתבע את תביעתה ושולמו לתובעת דמי אבטלה בסך כולל של 17,648 ₪.
בין השנים 2015 ל-2016 או בסמוך לכך, הועבר לנתבע חומר חקירה, שהייתה חקירה סמויה בשלביה הראשונים, בפרשת "כתם הפרי" שאודותיה יפורט בהמשך. לאור החומר שהוצג בפניו, החליט הנתבע לשוב ולדון מחדש בתביעת התובעת לדמי אבטלה.
ביום 16.8.16 כתב הנתבע לתובעת שמנתונים שנמצאים בידיו עולה כי היא קיבלה גמלה שלא בהתאם להוראות החוק. לפיכך התבקשה התובעת להציג טענותיה בכתב בפני הנתבע, תוך 45 ימים, בטרם יקבל החלטה בעניינה. התובעת לא השיבה לטענות הנתבע .
ביום 15.3.17 החליט הנתבע על דחיית תביע תה של התובעת לדמי אבטלה, לאחר שדן בה מחדש, כאמור, משקבע כי לא התקיימו יחס י עובד מעסיק בינה לבין המעסיק שטענה שהוא מעסיק ה בתביע ה שהגישה לדמי אבטלה. בנוסף, ציין הנתבע, כי אם יש בידי התובעת, בכל זאת, מסמכים חדשים שטרם המציאה לפקיד התביעות, היא מוזמנת לפנות אליו והוא יבחן מחדש החלטתו (מנספחי כתב ההגנה).
ביום 16.3.17 שלח הנתבע לתובעת מכתב אודות החוב שנצבר אשר עמד , ביום כתיבת המכתב, על 17,722 ₪ (כולל הצמדה בסך 74 ₪; המכתב צורף לכתב ההגנה).

כאמור, החלטת הנתבע לדחות את התביעה, מבוססת על פרשה שנקראה במשטרה "כתם הפרי" – עליה יורחב בהמשך - שבמסגרתה נחקרו והורשעו מספר רב של מעורבים, בעבירות מרמה וקשירת קשר להונות את הנתבע, המוסד לביטוח לאומי ורשויות המס. התובעת טוענת, בין היתר, כי היא אינה חלק מפרשה זו.
התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית, במסגרתו הצהירה כי היא עבדה בחקלאות במשך שנים, וכי בעונות שלא היתה בהם עבודה בחקלאות היא הגישה תביעות לדמי אבטלה. התובעת עבדה בתקופה הרלוונטית אצל המעסיק דן שומן והגישה את תביעתה לדמי אבטלה לאחר סיום העסקתה. התובעת טוענת כי החלטת הנתבע לדחות את תביעתה הינה שגויה ולוקה בחוסר סבירות קיצוני.

טענות הצדדים:

התובעת טוענת כי היא עבדה בחקלאות אצל המעסיק דן שומן בתקופה הרלוונטיות לתביעה, וכי קיבלה דמי אבטלה מהנתבע כחוק.
התובעת צרפה לכתב התביעה ולתצהירה תלושי שכר של המעסיק דן שומן , ומכתבי הנתבע אודות תביעתה ל אבטלה.
התובעת מצהירה עוד כי הנתבע לא הואיל לחקור אותה לפני שהוא דוחה בהחלטתו את תביעתה וזאת על אף שהיא נחקרה פעמיים אצל הנתבע בטרם אושרה תביעתה.
בישיבת ההוכחות, מיום 13.5.19, ובסיכומיו בעל-פה, הוסיף ב"כ התובעת וטען טענות נוספות, שבכולן נדון בהמשך.

הנתבע טוען כי תביעת התובעת לדמי אבטלה (ט ופס התביעה שהוגש לנתבע צור ף לכתב ההגנה), היא תביעה כוזב ת המבוססת על תלושי שכר פיקטיביים. הנתבע טוען כי התובעת לא עבדה אצל המעסיק הנטען , דן שומן, שאת תלושי השכר שהנפיק לה, כביכול, היא צרפה לט ופס התביעה.
בנוסף, לאחר הגשת תביעה זו ובמהלכה, הורשעו הגורמים המעורבים בפרשה והנתבע המציא לתיק ביה"ד את פסקי הדין של בית המשפט המחוזי בנצרת בהם הורשעו המעורבים המרכזיים בפרשה (להלן – "פסקי הדין המרשיעים"). כך, עמדת הנתבע והגנתו מבוססים, אפוא, הן על חומר החקירה שהוצג בפניו עת נתן החלטתו מ-15.3.17, והן על פסקי הדין המרשיעים.
באשר לטענת התובעת כי היא נחקרה בעבר השיבה ב"כ הנתבע כי התובעת אכן נחקרה ע"י הנתבע וזאת בהקשר אחר והוא קשרי משפחתה עם מעסיק שאת תלושיו צירפה. תלושים אלו אינם רלוונטיים למקרה דנן. מדובר, לטענת הנתבע בחקירה שגרתית שהוא עורך כל אימת שעובד מגיש תלושי שכר שהונפקו ע"י מעסיק קרוב משפחה. אכן, חלק מהתלושים שצירפה הם תלושים של קרוב משפחה שלה, ומכאן שאין ממש בטענה זו של התובעת. יתר על כן, העובדה שהתובעת נחקרה בעבר אינה רלוונטית לתביעה זו.

פרשת כתם הפרי
בבסיס החלטתו של הנתבע לדחות את תביעת דמי האבטלה של התובעת עומדים הממצאים שעלו מחומר החקירה בפרשת "כתם הפרי", אשר הביאה לבסוף להרשעות מי מהמעורבים בה.
על מנת להבין פרשה סבוכה זו, נתאר להלן את העולה הן מחומר החקירה, שצורף לכתב ההגנה והתגבש לכתבי אישום שהוגשו נגד המעורבים, והן מפסקי הדין של בית המשפט המחוזי בנצרת, אשר בהם הורשעו הנאשמים לאחר שהודו בעובדות שבכתבי האישום.
פסקי הדין וכתבי האישום מתארים בפרוטרוט כיצד קשרו מנהל החשבונות ישראל תמיר, מעסיקים שונים וכן ארבעת בני משפחת זידאן מכפר מנדא, קשר להונות את הנתבע ואת רשויות המס:
המעורבים בפרשה שהורשעו בבית המשפט המחוזי בנצרת:
מר ישראל תמיר (להלן – מנהל החשבונות), העניק למעסיקים שונים בענף החקלאות שירותי הנהלת חשבונות. במסגרת זו הוא הנפיק גם תלושי שכר פיקטיביים שסופקו לאנשים שרצו להגיש תביעות פיקטיביות לנתבע. תובעים אלו קיבלו גמלה שלא כדין; המעסיקים, מצדם, נהנו מהוצאות שכר מנופחות שגררו מס מופחת, ומנהל החשבונות והמתווכים באמצעותם עבד (הראיסים), גבו תשלום עבור כל תלוש פיקטיבי שסיפקו.

"הראיסים": ארבעת בני משפחת זידאן (אב ו-3 בניו, תושבי כפר מנדא, להלן – כפי שנקראו בכתבי האישום: "הראיסים"). הראיסים חברו למנהל החשבונות והמציאו לו פרטים של אנשים, רובם ככולם תושבי כפר מנדא, שהיו מעוניינים לרכוש תלושי שכר ומסמכים מתאימים לצורך הגשת תביעות פיקטיביות לנתבע לקבלת דמי אבטלה או דמי לידה, לפי העניין.

המעסיקים: חלק מהמעסיקים ידע על הקנוניה וחלק לא (אצל האחרונים ניהל את הקנוניה מנהל החשבונות ללא ידיעתם). המעסיק בענייננו, דן שומן לא הורשע בפרשה.

סעיף 8 לכתב האישום בו הודה מנהל החשבונות, ישראל תמיר, מפרט את סוגי המסמכים המזויפים שהוא הפיק:
"... המסמכים היו משלושה סוגים: תלושי שכר ו אישורי העסקה שנחזו כאילו הוצאו כדין לתובעים, וביטאו סכומים אשר כביכול שולמו להם כשכר עבודתם, בעוד שבפועל הם לא עבדו כלל ולא קיבלו את השכר המופיע בתלושים ומכתבי פיטורים שנחזו להיות מכתבים שנמסרו כדין לעובד בעוד שבפועל התובעים כלל לא עבדו וממילא אף לא פוטרו ..."
(ההדגשה אינה במקור, ב.ג.)

הראיסים מכרו לתובעים את התלושים תמורת 350 ₪ לכל תלוש פיקטיבי:
כעולה מפסקי הדין המרשיעים, תמורת כל תלוש גבו הראיסים, מהאנשים שעבורם הונפקו התלושים, כ-350 ₪, אותם חילקו בינם לבין מנהל החשבונות (סעיף 11 לכתב האישום של מנהל החשבונות).

דיווחים ותשלומים לרשויות לצורך יצירת מצג שווא: להשלמת המצג הכוזב דאג מנהל החשבונות לבצע פעולות שונות בספרי הנהלת החשבונות של אותם "מעסיקים נחזים" –, אשר במקרה דנן, לא הורשע בפרשה – ודיווח על אותם עובדים פיקטיביים כאילו הם עובדיהם של המעסיקים, בדיווחים השוטפים החודשיים והשנתיים לנתבע ולרשויות המס. המעסיקים הנחזים שילמו בכל חודש את הניכויים החודשיים לנתבע ולמס הכנסה עבור העובדים הפיקטיביים. (בין ביודעין ובין בהוראת מנהל החשבונות).
בשיטה זו הנפיק מנהל החשבונות, במשך כמה שנים, מסמכים כוזבים רבים מאד (תלושי שכר, אישורי העסקה, מכתבי סיום העסקה וכיו"ב), ששימשו כבסיס להגשת מאות תביעות כוזבות לנתבע. התביעות אושרו ושולם בגינן ממון רב ע"י הנתבע למבוטחים אשר הגישו לנתבע תביעות רבות שבפועל היו תביעות כזב.

ביום 1.11.17 הורשע מנהל החשבונות, מר ישראל תמיר, באישומים שבכתב האישום המתוקן מיום 26.10.17.
כתב האישום המתוקן, בו הודה ישראל תמיר קובע כך:
"במעשיו המתוארים לעיל, פעל הנאשם באופן שיטתי, על פני שנים רבות, בכאלף מקרים, וביצע את העבירות הבאות: הנאשם זייף מסמכים בכוונה לקבל באמצעותם דבר, עשה בהם שימוש, קיבל, בצוותא חדא עם הראיסים, התובעים וחלק מן המעסיקים, את כספי המל"ל במרמה, כל זאת בנסיבות מחמירות שבאו לידי ביטוי בביצוע העבירות במקביל, על ידי חבורה באופן מאורגן ושיטתי, בריבוי המקרים, היקפם ותחכומם והעובדה שנמשכו על פני שנים רבות והסתיימו למעשה רק עם מעצרו של הנאשם והאחרים באוקטובר 2015. כמו כן ביצע הנאשם פעולות ברכוש אסור במטרה להסתיר או להסוות את מקורו, את זהות בעלי הזכויות בו ואת עשיית הפעולה בו וביצע פעולות תוך שימוש בעורמה, במרמה ובתחבולה ומסר בדוחות שהוגשו על פי פקודת מס הכנסה, אמרה או תרשומת כוזבת במזיד, הכין וקיים פנקסי חשבונות כוזבים ורשומות אחרות כוזבות וכל זאת בכוונה לעזור למעסיקים להתחמק מתשלום מס. מעשים אלה עשה הנאשם בין כמבצע עיקרי ובין כמבצע בצוותא עם אחרים כמפורט בכתב האישום".

סך הגמלאות ששולמו שלא כדין – מעל 12 מליון ₪: על פי פסקי הדין המרשיעים, סך כספי הגמלאות ששולמו ע"י הנתבע עקב תביעות הכזב שהתבססו על המסמכים המזויפים הצטבר לכדי סך של 12,381,541 ₪ (סעיף 15 לכתב האישום המתוקן של הראיסים, בו הודו ביום 12.2.18.).

סך העלמות המס כתוצאה מפרשה זו הגיע לסכום של כשלושים מליון ₪ (שם, סעיף 14).

הראיסים, עפ"י פסקי הדין המרשיעים, קיבלו יחד סך מצטבר של לא פחות מ-2,821,700 ₪. מסכום זה הם שילמו למנהל החשבונות את חלקו. (בסעיף 16 לכתב האישום מפורטים סכומי העתק בסך מאות אלפי שקלים שהרוויח כל אחד מהראיסים מהפרשה. סכומים אלו חושבו על בסיס מספר התלושים שמכרו הראיסים – 350 ₪ לכל תלוש)

הרשעת מנהל החשבונות והראיסים – גררה דרישה לחילוט רכוש בהיקף טובות ההנאה שקיבלו מהפרשה. בהסדרי הטיעון עמם פורטו סוגי הרכוש שעוקלו ודרישת החילוט.

בהודעות המעסיק במשטרה לא זיה ה המעסיק את התובעת כמי שעבדה אצל ו.
בהודעתו במשטרה, מיום 12.10.15, של המעסיק הנחזה, מר דן שומן, הוצגו בפניו תלוש שכר של התובעת, הודעה על הפסקת עבודה והחלק הרלוונטי לאישור המעסיק בטופס התביעה והוא התבקש להגיב לכך; תשובתו הייתה שהוא לא מכיר את התובעת וכי לא נתן לה תלושי שכר :

התביעה לדמי אבטלה שהגישה התובעת בשנת 2015 מצוינ ת בפירוש כתביעה פיקטיבית בפסק י הדין המרשיעים (כנספח לכתבי האישום):

לכתב האישום בו הודה מנהל החשבונות ובו הורשע, צורפה, בין היתר, רשימת כלל התביעות שהוגשו במרמה בפרשה זו (נספח א' לכתב האישום המתוקן מיום 26.10.17, בעניינו של מנהל החשבונות, ישראל תמיר, וכן נספחי כתבי האישום האחרים).
תביעתה של התובעת דנן מופיעה ברשימה זו כך:

גם בפסק הדין שבו הורשעו ארבעת הראיסים, הם הודו בכך שתביע תה של התובעת לאבטלה, פיקטיבית (נספח 12ב לכתב האישום )

התובעת הודתה בחקירתה כי היא אשת אחיו של מוחמד זידאן, אבו טאה (אחד הראיסים) (עמ' 1, ש' 26-27) וכי כל משפחת אבו טאה מכירה אותה טוב (עמ' 3, ש' 1-2) . העובדה כי הראיסים, שהם קרובי משפחתה של התובעת שנמצאים בהיכרות מעמיקה איתה, הודו כי תביעתה פיקטיבית, מחזקת מאד את המסקנה כי התביעה אכן פיקטיבית.

דיון והכרעה
נקדים ונאמר כי אנו דוחים את התביעה. אנו קובעים כי התובעת לא הוכיחה כי הועסקה בתקופה הרלבנט ית על ידי המעסיק הנטע ן. בנוסף, אנו קובעים כי התובעת לא הוכיחה כי האמור בפסקי הדין המרשיעים של ביהמ"ש המחוזי בנצרת ("פסקי הדין המרשיעים"), אינו נכון.

להלן נימוקינו:

התובעת לא הוכיחה כי היתה "מבוטח" כהגדרת המונח בפרק ז' לחוק הביטוח הלאומי:
פרק ז' לחוק הביטוח הלאומי, התשנ"ה-1995, מגדיר "מבוטח", לעניין דמי אבטלה, כך: "...עובד הזכאי לשכר שמעבידו חייב בתשלום דמי ביטוח בעדו ...". כך, על התובעת מוטל הנטל להוכיח כי היא עבדה בתקופה הרלבנטי ת וכי התקיימו יחסי עובד מעסיק בינה לבין מי שהיא טוענת שהי ה מעסיקה.
במקום להוכיח כי היא היתה "עובד" של המעסיק הנטען, דן שומן, ביססה התובעת את תביעתה דנן, על הטענה כי טופס התב יעה לדמי אבטלה שהגישה לנתבע אינו כוזב וכי יש לאשר ו.
בעדותה לפנינו טענה התובעת שהיא עבדה כל הזמן בחקלאות, וכי בתקופה הרלוונטית לתביעה, היא עבדה אצל המעסיק דן שומן, והובאה למקום העבודה על יד מהראן זידאן (אחד מהראיסים) (עמ' 2, ש' 4; עמ' 4 , ש' 9).
ואולם, היא לא הביאה ראיה, עדות נוספת, צילום, מסמך או כל דבר אחר להוכחת טענה זו, פרט לעדותה הכללית והחסרה. היעדר ביסוס ראייתי זה בולט עוד יותר במקום בו נקבע בפסקי דין מרשיעים שתביעתה לדמי אבטלה, והתלושים שצורפו לה – פיקטיביים.

עדותה של התובעת אינה אמינה בעינינו:
התרשמנו כי עדות התובעת חסרה, מבולבלת, נפלו בה סתירות והיא נמצאה בלתי אמינה בעינינו. זאת, מהנימוקים הבאים:

סיבת הפיטורים שצוינה במכתב סיום ההעסקה אינה סיבת הפיטורים שהעידה עליה התובעת. כפי שתואר בסעיף 3 לעיל, במכתב סיום ההעסקה נכתב כי התובעת פוטרה "עקב צמצומים בעבודה".
למרות זאת, מעדותה של התובעת עולה כי היא כלל לא פוטרה, אלא עזבה את העבודה כי "רצתה לנוח":

(עמ' 5 , ש' 20-24)
עדותה של התובעת סותרת את האמור במכתב סיום ההעסקה ואת הצהרותיה בכתב התביעה ובתצהיר מטעמה, ויש בכך הן כדי להטיל דופי של ממש באמינות עדותה והן כדי לחזק את המסקנה שמכתב סיום ההעסקה הוא פיקטיבי.

עדות התובעת לפנינו סתרה את טענותיה מכתב התביעה ותצהיר עדות ראשית מטעמה.
התובעת טענה בכתב תביעתה ובתצהיר מטעמה כך:

יחד עם זאת, ובניגוד לכך, כשנשאלה התובעת בחקירה נגדית, איפה היא עבדה בחודש ינואר 2015 ובאיזה אזור, (עמ' 3, ש' 31-32; עמ' 4, ש' 1-2) היא ענתה כך:

עדותה של התובעת בפנינו סותרת את הנטען בכתב התביעה ובתצהיר מטעמה , בהם היא טענה כי עבדה בתקופה הרלוונטית אצל המעסיק דן שומן, בבית שערים.
יש בסתירה זו כדי לחזק את המסקנה בדבר חוסר אמינות עדותה של התובעת, ובדבר היות התלושים פיקטיביים.

אנו מקבלים את הקביעה המפורשת בפסקי הדין המרשיעים, כי התביעה לדמי אבטלה שהגישה התובעת לנתבע ביום 5.1.15 היא תביעה פיקטיבית וכוזבת:
ואלה נימוקינו:
התובעת לא נשאה בנטל להפריך את פסקי הדין המרשיעים ולא הראתה, אף לא ברמז, כי הקביעות שנקבעו בהם אינן נכונות. כפי שפורט לעיל, בעיקר לא נשאה התובעת בנטל להוכיח שהיא עבדה אצל אותו מעסיק בתקופה הרלוונטי ת (ללא קשר להודעות במשטרה ולפסקי הדין של המורשעים בפרשה).
פסקי הדין המרשיעים מהווים ראיה בהליך זה:
על פי הוראות סימן ז' לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א – 1971, מהווה פסק דין מרשיע ראיה לכאורה במשפט אזרחי.
סעיף 32 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969, קובע כי ביה"ד לעבודה לא יהא קשור בדיני ראיות. כך, ביה"ד הארצי הכיר בקבילותו של פס"ד מרשיע שאינו חלוט (עקב ערעור), בין היתר לאור האמור בסעיף 32 הנ"ל (עע 628/07 אלמוני נ' פלונית [פורסם בנבו, ניתן ביום 27.08.09]).
פסקי הדין המרשיעים מבוססים על כתבי אישום שהתגבשו מחומרי החקירה שהיו בפני הנתבע עת נתן החלט תו מיום 15.3.17 , לדחות את התביעה. חומרי חקירה אלו היו, לכל הפחות, ראיות מנהליות שעמדו בפני הנתבע ומהווים ראיה בבית הדין לעבודה עת מותקפת ההחלטה שקיבל הנתבע על בסיסן.
זאת, מעבר לעובדה שבעקבות פסקי הדין המרשיעים הפכו ראיות מנהליות אלו לממצא בפסק דין מרשיע, על כל הכרוך בכך.

נקודות נוספות המחזקות את הקביעה כי טופס התביעה על נספחי ו פיקטיבי:
מעבר לנדרש, ומעבר לקביעה המפורשת בפסקי הדין המרשיעים, מצאנו לנכון להוסיף כמה נקודות המחזקות את מסקנותינו:

בהודעתו של המעסיק במשטרה לא זיהה את שמה של התובעת כמי שהועסקה על ידו: כאמור בסעיף 17 לעיל, המעסיק, דן שומן לא זיהה את התובעת כמי שעבדה אצלו.
התובעת היתה הגורם ששילם עבור כל אחד מהתלושים הפיקטיביים:
כפי שפורט בסעיף 10 לעיל, פסקי הדין המרשיעים קובעים במפורש כי עבור כל תלוש נגבו מהאנשים שעבורם הוצאו תלושי השכר, ע"י הראיסים, 350 ₪.
בנסיבות העניין השתכנענו, כי התובעת או מי מטעמה הם אלו שנשאו בתשלום זה, שכן היו הגורם הישיר שהרוויח מהנפקת תלושים אלו.
הודאת הראיסים, קרובי משפחתה של התובעת המכירים אותה היטב , כי תביעתה לדמי אבטלה מיום 5.1.15 היא פיקטיבית: כאמור בס' 18(ב) לעיל. לאור הקרבה המשפחתית בין התובעת לראיסים, יש בהודאתם כדי לחזק את המסקנה שמדובר בתביעה פיקטיבית.

טענותיה של התובעת כנגד פסקי הדין המרשיעים וחומר החקירה:
כאמור, התובעת לא הביאה ראיות להוכחת היותה זכאית לדמי אבטלה. את עיקר טענותיה כיוונה התובעת נגד חומרי החקירה ופסקי הדין המרשיעים.

אנו דוחים טענות אלו אחת לאחת, כדלקמן:

"הודעות המעסיקים ומנהל החשבונות אינן קבילות, ומכל מקום – יש לייחס להם משקל נמוך":
ב"כ התובעת טען, בסיכומיו, כי יש לייחס להודעות המעסיקים ומנהל החשבונות, אשר נגבו במשטרה, על נספחיהם (אשר צורפו כנספחים לכתב ההגנה של הנתבע) משקל מועט.
לטענתו, נותני הודעות אלה לא היו עדים בהליך זה, ולפיכך לא ניתן היה להגיש את ההודעות כראיות בהליך, ויש לייחס להם משקל נמוך.
אנו דוחים טענה זו. להלן נימוקינו:
כפי שפורט לעיל מדובר בחומר חקירה אשר התגבש לכתבי אישום שעל בסיסם הורשעו המעורבים בפרשה. כלומר- ממצאים העולים ממנו נתקבלו כממצאים בפסקי דין מרשיעים.
הודעות המעסיקים ומנהל החשבונות, על נספחיהם (להלן – חומרי החקירה), היו החומר על בסיסו ניתנה החלטת הדחייה מיום 15.3.17 נשוא תביעה זו.
הנתבע הוא גוף מנהלי שאמון על קיום הוראות חוק הביטוח הלאומי, התשנ"ה-1995. חומר ראייתי זה, שעמד לפני הנתבע עת נתן החלטתו לדחות את התביעה, הוגש על ידיו לבית הדין, כבסיס עליו התבססה עמדתו. אין ספק כי על מנת להגן על החלטה מנהלית מסוג זה על הגוף המנהלי להציג בפני בית הדין לעבודה את המסמכים על בסיסם התקבלה ההחלטה.
סעיף 32 לחוק בית הדין לעבודה קובע כי בית הדין לא יהא קשור בדיני הראיות. גם מסיבה זו איננו סבורים כי יש לקבל את טענת התובעת.
התובעת יכולה היתה להביא ראיות סותרות. היא נמנעה מכך. היא גם לא זימנה עדים אחרים (למשל את המעסיק הנטען או את הראיסים – שהם קרובי משפחתה ). גם על רקע זה, יש לדחות את טענותיה בעניין משקל.

"יש ליתן משקל נמוך לאמור בפסקי הדין המרשיעים, משום שהם מבוססים על הודאות והסדרי טיעון":
ב"כ התובעת טוען כי יש ליתן משקל נמוך להרשעות שניתנו על בסיס הודאות. לטענתו, לכתבי האישום על נספחיהם ניתן תוקף של פסק דין. לטענתו יש ליתן משקל נמוך לממצאים העולים מכתבי האישום מאחר שלא נערך בהם דיון משפטי לגופו של עניין. מעבר לכך, יש ליתן להם משקל ראייתי נמוך כיוון שהתובעת שלא היתה צד להליך הפלילי.
ב"כ התובעת מוסיף וטוען כי יש להניח שהמורשעים היו מוכנים להודות גם בעובדות שאינן אמת כדי להגיע להסדר טיעון ולכן לא ניתן ללמוד מפסקי הדין המרשיעים שתביעתה של התובעת לדמי אבטלה היא תביעה פיקטיבי ת.
אנו דוחים טענה זו. כפי שפירטנו לעיל, החוק והפסיקה מעניקים לממצאיו של פסק דין מרשיע מעמד ראייתי בהליך אזרחי.
אנו דוחים גם את הטענה הנוספת, החותרת, למעשה, תחת הודאות נאשמים והסדרי טיעון.
ואולם, נדגיש, גם לגופו של עניין טענה זו אינה נכונה: כפי שפירטנו בסעיף 16 לעיל, כל אחד מהמורשעים בפרשה הבין היטב כי הודאה בכל תביעה כוזבת שהוגשה לנתבע במסגרת הקנוניה, מעמידה אותו בפני דרישה להשבה במסגרת ההליך הפלילי (חילוט רכושו) וכן בתביעה מרשויות המס. כך, היה למורשעים דווקא תמריץ שלילי להודות בכך שתביעת התובעת לדמי אבטלה היא תביעה פיקטיבית!

"זהות המעסיקים אינה חשובה":
טוען ב"כ התובעת כי זהות המעסיקים אינה חשובה, וכל עוד הוכיחה התובעת כי היא "עבדה" – די בכך.
אנו דוחים טענה זו ומקבלים את עמדת הנתבע כי זהות המעסיקים חשובה גם חשובה. יתר על כן, איננו רואים צורך להידרש לטענה זו, מאחר שלטעמנו התובעת לא הוכיחה כלל כי "עבדה". לא די בהעלאת טענה כללית כי "עבדתי בחקלאות". על התובעת להוכיח כי עבדה אצל מעסיק ספציפי, תקופה ספציפית ובשכר מסויים. איננו שוללים אפשרות כי התובעת אכן עבדה פה ושם בחקלאות ובשדות (הגם שאף עובדה כזו לא הוכחה על ידה). אולם, העובדה שהיא היתה צריכה לרכוש תלושי שכר פיקטיביים בכסף מעידה כי אפילו אם עבדה פה ושם בחקלאות לא היתה מגיעה לתקופת האכשרה המזכה, ומסיבה זו ראתה לנכון לרכוש את תלושי השכר הפיקטיביים.

סיכומים של דברים:
דינה של התביעה להידחות.
עדותה של התובעת בפנינו הייתה חסרה מאוד, לשון המעטה; והיא לא נשאה בנטל להוכיח כי עבדה בתקופה הרלבנט ית לתביעה זו.
בנוסף, ניצבים לפנינו פסקי הדין המרשיעים, להם יש משקל רב בניתוח מאזן ההסתברות של הראיות בתיק זה. חמישה נאשמים שונים בהכרעות של בית המשפט המחוזי בנצרת, הודו בכך שתביע תה של התובעת לדמי אבטלה היא תביע ה פיקטיבית וכוזבת, פרי קשר שקשרו הם כולם על מנת להונות גורמים שונים, לרבות הנתבע. ממצאי פסקי הדין המרשיעים מתיישבים עם חומר החקירה שעל בסיסו נדח תה תביעתה של התובעת לדמי אבטלה. התובעת לא נשאה בנטל להוכיח כי האמור בפסקי הדין המרשיעים אינו נכון.

הוצאות ההליך:
ב"כ הנתבע טענה לפנינו כי מקרה זה מצדיק חיוב התובעת בהוצאות לדוגמא.

כידוע, בהליכים על פי חוק הביטוח הלאומי נהוג לפסוק הוצאות לחובת התובע במשורה, אם בכלל. תכליתו של נוהג זה היא הרצון למנוע כל מכשול בפני תובע המבקש לממש את זכות הפניה לערכאות, כאשר מדובר בביטחון סוציאלי.
יחד עם זאת, בית הדין הארצי הכיר, לא פעם באפשרות הטלת הוצאות בתיקי ביטוח לאומי, וראה לעניין זה למשל, עבל 59280-01-17 הרשטיק יצחק נ' המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו, ניתן ביום 10.08.17] שם נפסקו 3600 ₪ וכן עב"ל 40280-10-17 ליב רוטנשטרייך נ' המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו, ניתן ביום 15.04.18]) שם נפסקו 1000 ₪.
גם במקרים אלו מדובר היה בפסיקת הוצאות מתונה וזאת, כפי שצויין ע"י בית הדין הארצי: "ובהתחשב בכך שמדובר בהליך מתחום הביטחון הסוציאלי...".

נראה לנו כי הרעיון העומד בבסיס פסיקת הוצאות מתונה בתיקי ביטחון סוציאלי אינו מתאים למקרה דנן.
שוכנענו, על בסיס פסקי הדין המרשיעים והראיות שהוצגו בפנינו בתיק זה כי התביעה לדמי אבטלה שהגישה התובעת התבסס ה על מסמכים כוזבים ופיקטיביים, כחלק מקשר מתוכנן ומוזמן, שנועד להונות את הנתבע. במקרה הספציפי של התובעת נעשה הדבר ביחד עם קרובי משפחתה, הראיסים, שהודו שהתביעה שהגישה היא תביעה כוזבת. בנסיבות אלו, אנו סבורים כי התובעת אינה יכולה ליהנות מהיחס שניתן לתובעים המבקשים לממש זכות מתחום הביטחון הסוציאלי, ותביעתם נדחית.
אדרבא, לטעמנו התייחסות "מתונה" לתביעה שבפנינו חותרת תחת תכליתו של תחום הביטחון הסוציאלי. "תחום הביטחון הסוציאלי" הוא למעשה רשת הביטחון החברתית הבסיסית במדינה. רשת זו מבוססת גם על הסולידריות החברתית שמכוחה תומך הציבור בנזקקים שבקרבו.
הצגת תלושי שכר פיקטיביים ואישורי העסקה כוזבים על מנת לזכות שלא כדין בזכויות מתחום הביטחון הסוציאלי פוגעת קשה בתדמיתו הציבורית של הביטחון הסוציאלי, של מדינת הרווחה ושל ציבור שלם אשר נזקק – באופן אמיתי – לסיוע הכלכלי שהציבור מושיט לו באמצעות הנתבע. מעשים כאלו עלולים לפגוע במוכנותו של הציבור לסייע כאמור.
משהשתכנענו כי התובעת השתמשה בתלושי שכר פיקטיביים ואישורי העסקה כוזבים על מנת לזכות שלא כדין בדמי אבטלה, הרי ששוכנענו כי המדובר בנסיבות חמורות בהן יש לקבל את הבקשה החריגה של הנתבע לחייב בהוצאות לדוגמא.
על כן אנו מחייבים את התובעת לשלם לנתבע תוך 30 יום הוצאות משפט בסך 10,000 ₪.

29. על פסק דין זה ניתן לערער בזכות לפני בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך
30 ימים ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, ט"ו אייר תשע"ט, (20 מאי 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

בועז גולדברג, שופט

מר דב אייזיק
נציג ציבור (עובדים)