הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בחיפה ב"ל 34607-10-16

30 מרץ 2020

בפני: כב' השופט אסף הראל
נציג ציבור (עובדים) מר דניאל אמזלג
נציגת ציבור (מעסיקים) גב' ענבל רוור

התובע:
עומר אזולאי
ע"י ב"כ: עו"ד י' קרו

-
הנתבע:
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ: עו"ד י' יעקבי

פסק דין
ביום 9.9.12 תוך כדי ועקב עבודתו של התובע כמפעיל שטח בבתי זיקוק בע"מ (להלן – בז"ן) נכווה התובע קשות בכל חלקי גופו ממים רותחים שנשפכו עליו ממיכל (להלן – האירוע התאונתי בעבודה). בתובענה זו עותר התובע להכיר בליקויים מהם סובל לטענתו – טחורים ופיסורה אנאלית – כתאונת עבודה כמשמעות מונח זה בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 (להלן – החוק). זאת, לאור טענתו כי יש קשר ס יבתי בין שני ליקויים אלו לבין האירוע התאונתי בעבודה. הנתבע מכחיש את טענות התובע וטען, בין היתר, כי אין קשר סיבתי בין האירוע התאונתי בעבודה לבין ש ני הליקויים מהם סובל התובע לטענתו.

לאחר שמיעת הוכחות, הסכימו הצדדים על התשתית העובדתית. על פי תשתית עובדתית מוסכמת זו, התובע יליד 1982. ביום 9.9.12 נפגע התובע, שהיה אז עובד בז"ן בתפקיד מפעיל שטח, באירוע תאונתי תוך כדי ועקב עבודתו: על התובע נשפכו מים רותחים ממיכל על כל גופו. הנתבע הכיר באירוע כתאונת עבודה, ביחס לליקוי של כוויות וביחס לליקוי נפשי. לתובע נקבעו נכויות זמניות בגין הכוויות והפגימה הנפשית, כאשר וועדה רפואית מיום 19.10.15 קבעה לתובע 42% נכות בגין ליקויים אלה, החל מיום 1.5.15, לפי החלוקה הבאה: 20% בגין צלקות (סעיף 75(1)(ג) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז – 1956 (להלן – התקנות)); ו-10% בגין הפגימה הנפשית (סעיף 34(א)(2)) לתוספת לתקנות) בשל הדחק הנפשי בו היה נתון התובע בשל התאונה. סה"כ 28% נכות משוקללת שהוגדלה לפי תקנה 15 לתקנות במחצית מ-28 ל-42 אחוז.

בשל האירוע התאונתי בעבודה, אושפז התובע בבית חולים רמב"ם מיום 9.9.12 ועד 7.10.12. אשר לתקופת אישפוזו של התובע בבית חולים רמב"ם בתקופה 9.9.12 ועד 7.10.12 אין מחלוקת על העובדות הבאות: אשר לניידות - בשבוע הראשון לאישפוז היה התובע מרותק למיטה. בשבוע השני לאישפוז, ירד מהמיטה מעת לעת והלך עם הליכון. החל מהשבוע השלישי של האישפוז והלאה, היה התובע עצמאי בניידות, והסתובב במחלקה עם דרגת סיכון לנפילה II; אשר לעצירויות – התלונה הראשונה של התובע על עצירות היא מיום 16.9.12; אשר ליציאות – קיים תיעוד על היעדר יציאות נכון ליום 15.9.12. היציאה הראשונה של התובע, לטענתו, היתה ביום 25.9.12 שבעקבותיה סבל מכאבים בישבן דבר שהוביל לזימונו של כירורג כדי שיטפל בו. הטיפול התרופתי שניתן לתובע במהלך האישפוז, הוא כמפורט במסמכים הרפואיים.

לאחר ששוחרר התובע מהאישפוז בבית חולים רמב"ם ביום 7.10.12, תלונתו המתועדת הראשונה בפני רופא בנוגע לטחורים היתה ביום 21.8.13 בפני רופאת המשפחה ד"ר ולנטינה דוידוב. בחודש 3/14 עבר התובע ניתוח לטיפול בפיסורה. לאחר ההיעדרות מהעבודה בשל התאונה, שב התובע לעבודה בבז"ן בתפקיד משרדי. התובע סבל מטחורים עוד לפני האירוע התאונתי מיום 9.9.12. קיים רישום רפואי כבר מ-1999 על כך שהתובע סובל מטחורים חיצוניים. קיימות תלונות נוספות עוד לפני התאונה מיום 9.9.12, כמפורט בחומר הרפואי. התובע מעשן מגיל 16, בממוצע חצי קופסה ליום. במהלך השנים היו הפסקות בעישון שלאחריהן חזר התובע לעשן.

לאור תשתית עובדתית זו מונה פרופ' אריה איתן, מומחה בכירורגיה כללית, כמומחה-יועץ רפואי מטעם בית הדין (להלן – המומחה), וזה נתבקש להשיב על השאלות הבאות:
א. הקיים קשר סיבתי, לרבות על דרך של החמרה, בין ליקוי הטחורים ממנו סובל התובע לבין האירוע התאונתי מיום 9.9.12, והטיפול שניתן לתובע בגינו?
ב. הקיים קשר סיבתי, לרבות על דרך של החמרה, בין ליקוי הפיסורה ממנו סובל התובע לבין האירוע התאונתי מיום 9.9.12, והטיפול שניתן לתובע בגינו?

המומחה, בחוות דעתו מתאריך 25.2.18, השיב לשאלות בין היתר כך:
"א. התובע אובחן במהלך אישפוזו ברמב"ם כסובל מבעיה של טחורים פנימיים טרומבוטיים. הוא טופל כמקובל באופן שמרני. אירוע של טרומבוזיס של טחורים הוא אירוע חריף ובמקרה הנידון קשור לאירוע שבגינו אושפז שהביא לעצירות ולמאמץ ביציאות. לכן קיים קשר ישיר בין האירוע התאונתי מתאריך 09.09.2012 לבין התפתחות טרומבוזיס בטחורים הפנימיים. גם אם הייתה לתובע בעבר בעיית טחורים האירוע של הטרומבוזיס מהווה סיבוך חריף שהינו תוצאה ישירה מאישפוזו בגלל הכוויות שנגרמו לו במהלך התאונה.
ב. במהלך אישפוזו עקב התאונה לא אובחנה פיסורה אלא טחורים פנימיים טרומבוטיים. לראשונה אובחנה הפיסורה בתאריך 26.8.2013.
פיסורה אנלית הינה קרע שטחי ברירית התעלה האנלית הנגרמת עקב מעבר של צואה קשה. בהמשך מתפתחת התכווצות קשה של הסוגרים של פי הטבעת המחמירה את הנזק הנגרם בזמן מעבר צואה קשה. התובע קיבל לאורך זמן טיפול תרופתי המלווה בתופעות לוואי של ע[צ]ירות ויציאות קשה כך שניתן לקבוע במקרה כזה שקיים קשר סיבתי על דרך של החמרה בין ליקוי הפיסורה ובין האירוע התאונתי מיום 9.9.12".

לאחר שהוגשה חוות דעת המומחה, הודיע הנתבע כי החליט להכיר בליקוי של התפתחות טרומבוזיס בטחורים הפנימיים של התובע – כפגיעה בעבודה. לאור זאת, נותרה במחלוקת שאלת ההכרה בליקוי של הפיסורה כפגיעה בעבודה.

המומחה התבקש להשיב על שאלות ההבהרה הבאות:
בשים לב לעובדה כי הפיסורה אובחנה לראשונה כמפורט בתיעוד הרפואי ובסעיף ב' לתשובותיך, וזאת רק בתאריך 26.8.2013 קרי בחלוף כשנה לערך מיום האירוע בעבודה שאירע ב-9.9.12, על סמך מה קבעת כי קיים קשר סיבתי בין ליקוי זה לאירוע התאונתי על אף היעדר סמיכות זמנים?
ככל שאין שינוי בעמדתך, אנא הסברך על סמך מה קבעת כי קיים קשר סיבתי על דרך ההחמרה אם התובע לא לקה בפיסורה עובר לאירוע התאונתי כמפורט במסמכים הרפואיים?

המומחה השיב לשאלות ההבהרה כך:
"התובע סבל מטחורים עוד לפני האירוע התאונתי. במהלך אישפוזו בבית חולים רמב"ם לאחר האירוע התאונתי מיום 09.09.2012 היה התובע מרותק למיטתו במשך השבוע הראשון לאישפוזו. בתאריך 25.09.12 לטענת התובע, היתה היציאה הראשונה ולאחריה הופיעו כאבים בישבן שבגללם זומן כירורג לבדיקת התובע. בדיקת התובע נעשתה במיטתו במחלקה לכירורגיה פלסטית ללא הרדמה כלשהי. במצב זה קשה לקבוע אבחנה מדויקת, במיוחד אם מדובר בפתולוגיה בתוך פי הטבעת. ולכן, לפי האנמנזה המתארת אירוע של כאב בעקבות יציאה קשה ובהמשך כאבים בפי הטבעת שהביאו לאבחנה של פיסורה ולניתוח שהביא להקלה בכאב. מניסיוני, מדובר בפיסורה אנלית שנוצרה בזמן היציאה הקשה בתאריך 20.09.2012".

בהמשך, התבקש המומחה להשיב על שאלות ההבהרה הבאות:
א) התובע אובחן במהלך אשפוזו ברמב"ם כסובל מבעיה של טחורים פנימיים טרומבוטיים – האם נכון להגיד כי טחורים פנימיים טרומבוטיים עלולים לגרום לכאבים עזים ביותר?
ב) בתשובתיך לשאלות ההבהרה ציינת "לפי האנמנזה המתוארת אירוע של כאב בעקבות יציאה קשה ובהמשך כאבים בפי הטבעת שהביאו לאבחנה של פיסורה ולניתוח שהביא להקלה בכאב. מניסיוני, מדובר בפיסורה אנלית שנוצרה בזמן היציאה הקשה בתאריך 20.9.2012" – בשים לב לאמור בשאלה בסעיף א' – האם נכון להגיד שייתכן והכאבים העזים נבעו מהטחורים ולאו דווקא מהפיסורה הנטענת?
ג) כיצד יכולת לקבוע שהכאבים הם תוצאה של פיסורה ולא של טרומבוזה, אשר מהם סבל התובע לפי תיאור הרופא? איך וכיצד ניתן להבדיל בין שני המצבים?
ד) האם נכון כי לא ניתן לבצע בדיקה ידנית של פי הטבעת בנוכחות של פיסורה סימפטומטית? אם התשובה הינה שלילית – נא הסבר.
ה) כיצד תשובה זו עולה בקנה אחד עם העובדה שלתובע נערכה בדיקה על ידי כירורג בשל הכאבים מהם סבל?

המומחה, במסמך מיום 10.11.19, השיב לשאלות ההבהרה כך:
"נכון הוא כי טחורים פנימיים טרומבוטיים עלולים לגרום לכאבים. אופי הכאב שונה מכאב של פיסורה. השונות נובעת מהאנטומיה של פי הטבעת. פיסורה נוצרת בחלק של התעלה האנלית המעוצבב על ידי סיבי עצב סומטיים, כלומר סיבי העצב בעור בכל מקום בגוף. לעומת זאת טחורים פנימיים ממוקמים בפי הטבעת פרוקסימלית ל"קו המשונן". העצבוב של חלק זה של פי הטבעת נעשה על ידי עצבים מהמערכת האוטונומית. עצבים אלה מעבירים תחושות שונות מאשר המערכת הסומטית ולכן ברגע שחל תהליך כלשהו באזור הפרוקסימלי לקו המשונן התחושה תהיה אי-נוחות עד כאב עמום ולא מוגדר היטב.
כפי שציינתי בתשובתי לשאלה א', אני לא סבור שהכאב נבע מטחורים פנימיים אלא מפיסורה. הכירורג שבדק את התובע במחלקה לכירורגיה פלסטית מציין בבדיקתו – "טחורים פנימיים טרומבוטיים". אם היו אלה טחורים פנימיים, מקומם האנטומי הוא בעומק פי הטבעת, כ-2 ס"מ לפחות מפתח פי הטבעת. לא ניתן להגיע אליהם בבדיקה שטחית במיטת החולה. אם היה נטען שמדובר בטחורים חיצוניים טרומבוטיים, המצב יותר ברור כי הם נראים מחוץ לפי הטבעת אבל לא כך נטען, ולכן אני סבור שלא מדובר בטחורים פנימיים טרומבוטיים.
כפי שהסברתי בתשובה לשאלה ב', טחורים פנימיים מעוצבבים אחרת מאשר פיסורה ולכן אופי הכאב שונה כפי שהסברתי. במקרה של המתלונן הכאב הופיע מייד לאחר יציאה קשה מתאים לקרע בפי הטבעת קרי- פיסורה. כפי שכתבתי בתשובה לשאלה ב', מיקום הטחורים הפנימיים הוא פרוקסימלית לקו המשונן ולכן לא יתכן שהטחורים הפנימיים נראו בבדיקה שטחית במיטת החולה.
נכון הוא כי לא ניתן לבצע בדיקה רקטלית עם האצבע בנוכחות פיסורה סימפטומית מאחר שהחדרת האצבע גורמת לכאב עז ולהתכווצות רפלקטורית של שריר הסגרים של פי הטבעת והנבדק בדרך כלל "בורח" מהבודק ואינו מאפשר לו את הבדיקה.
במידה ויש ספק באבחנה יש צורך בבדיקת החולה בהרדמה כללית. במקרה של התובע הכירורג לא העלה צורך בבדיקה בהרדמה וקבע את אבחנתו רק על סמך הבדיקה הידנית. מאחר ולא היו סימפטומים נוספים כמו חום, נפיחות, נשללה האפשרות של מורסה המחייבת ניקוז ולכן לא בוצעה בדיקה בהרדמה. וזוהי הפרקטיקה המקובלת. [ב]מידה והכירורג משוכנע באבחנה רק על סמך הבדיקה הידנית, הוא מתחיל טיפול וממשיך במעקב. במקרה זה אני חושב שהכירורג טעה באבחנה. אני חושב שהאבחנה הנכונה במקרה זה היא פיסורה אנלית".

בהמשך, התבקש המומחה להשיב על שאלות ההבהרה הבאות:
בתשובתיך הבדלת בין כאב אקוטי שנגרם על ידי פיסורה לבין כאב שנובע מפריצה של טחורים פנימיים טרומבוטיים, כפי שתיאר הרופא הראשון שבדק את התובע בבית החולים. כיצד הבדלת בין השניים – האם מדובר בהשערה אישית בלבד או שמא הבדל זה מעוגן בספרות מקצועית עליה התבססת? ככל שמדובר בספרות רפואית נבקשך לקבל הפניות ככל ומדובר בהשערה אישית – כיצד הנך מעריך את האחוזים לכל אחת מהאבחנות ומה הסברך לכך?
לאור הסכמתך עם העובדה כי לא ניתן לבצע בדיקה רקטלית עם האצבע בנוכחות פיסורה סימפטומטית – על איזו ספרות מקצועית מתבססת תשובתך כאשר ניתקת את מע' העצבוב בתעלה הרקטאלית, שהרי ידוע כי כאשר יש פרולפס עם טחורים חיצוניים או פנימיים, העצבוב אינו מתנתק בין אזורי החלחולת?

המומחה, במסמך מיום 24.1.20, השיב לשאלות ההבהרה כך:
"האבחנה בין כאבי אקוטי שנגרם על ידי פיסורה לבין כאב שנובע מפריצה של טחורים טרומבוטיים היא אבחנה ידועה ומבוססת על הספרות המקצועים והן על ניסיון האישי שלי. בספרו של M.R.B. KEIGHLEY כירורגיה של האנוס, הרקטום והקולון (SURGERY OF THE ANUS, RECTUM, AND COLON) מתיחס המחבר לנושא הכאב והרגשת אי הנוחות (עמוד 359 בחלק א' של הספר.) המחבר מציין שמחלת טחורים ללא סיבוכים איננה מלווה בכאב בדרך כלל. הופעת כאב עז מעידה על אבחנה אחרת או סיבוך של מחלת הטחורים. טחורים פנימיים צנוחים וטרומבוטיים גורמים לכאב כזה, ומאחר והטחורים צונחים, כלומר בולטים מפי הטבעת, האבחנה מאוד ברורה. בהעדר מצב כזה, על הכירורג לחשוב על סיבות אחרות לכאב כמו "...פיסורה, אבסצסס, או קרצינומה." כפי שהיה במקרה כזה.
בהתיחסו לבעית הטחורים הפנימים הטרומבוטים, כותב המחבר בעמ' 360 בחלק א' של סיפרו: "אנחנו מאמינים שטרומבוזיס קורה רק כשהטחורים הפנימיים צונחים החוצה ונכלאים על ידי הספינקטרים של פי הטבעת. בדרך כלל הטחורים כל כך גדושים כך שהם נותרים צנוחים מחוץ לפי הטבעת ואינם יכולים לחזור לתוך התעלה האנלית. מסביב לפי הטבעת נותרת בצקת. המצב ניתן לאיבחון על ידי הסתכלות בלבד ואין צורך לבצע בדיקה רקטלית או אנדוסקופיה. במקרה הנידון, לא נראו כל הסימנים החיצוניים של טחורים פנימיים טרומבוטיים ולכן מבחינתי אבחנה זו נשללה.
כאשר יש פרולפס של טחורים, מדובר בצניחה חיצונית של טחורים פנימיים. טחורים חיצוניים אינם יכולים לעבור פרולפס מאחר ומבחינה אנטומית הם נמצאים מחוץ לפי הטבעת. צניחה של טחורים פנימיים יכולה לגרו[ם] באופן משני ללחץ על הניקוז הלימפטי והוורידי ובעקבות זאת טרומבוזיס ובצקת של הטחורים החיצוניים גם כן. מבחינת המבנה האנטומי של מערכת העצבוב באיזור התעלה האנלית, מדובר בשתי מערכות נפרדות המערכת הסומטית והמערכת האוטונומית. אין מדובר באיזור החלחולת כפי שכתבת בשאלתך, אלא באיזורי התעלה האנלית. תשובתי מתבססת על ספרו של GOLIGHER J. שנחשב במשך עשרות שנים ל"תנ"ך" של הכירורגיה הקולורקטלית, ובעמ' 29 של ספרו הוא מתיחס לעצבוב התחושתי של התעלה האנלית. התחושה העורית הנורמלית בה חשים בעור סביב פי הטבעת ומתחת לרמת השסתומים האנלים (הקו המשונן) מולכת על ידי סיבים של INFERIOR HEMORRHOIDAL תחושה הרבה פחות מוגדרת, יותר עמומה נוצרת בתעלה האנלית מעל הרמה של השסתומים (מעל הקו המשונן), בתגובה למתיחה וצביטה. תחושה זו מולכת על ידי עצבים פרהסימפטטיים. בנוסף צירפתי תרשים מפרק באנטומיה של פי הטבעת שנכתב על ידי RAND JOHN LYONS 'ARNOLD, BRIAN CATKIN, SWENSON בשנת 2009. התרשים מדגים את שתי מערכות העצבים העליונה שמקורה במערכת העצבים הסומטית – INFERIOR RECTAL NERVE".

כאמור, הנתבע מסכים להכיר בהתפתחות טרומבוזיס בטחורים הפנימיים כפגיעה בעבודה. משקבענו כי יש להכיר בליקוי של הטחורים כתאונת עבודה, נותרה מחלוקת אחת שעלינו להכריע בה בפסק דין, והיא האם יש להכיר בליקוי הפיסורה האנאלית כתאונת עבודה. התובע טוען בסיכומיו כי יש לאמץ את מסקנות המומחה בדבר הקשר הסיבתי בין הליקוי של פיסורה אנאלית לבין האירוע התאונתי בעבודה. הנתבע בסיכומיו עותר לדחית התביעה. נטען על ידי הנתבע, בין היתר, כי הספרות אליה הפנה המומחה אינה מהווה בסיס להשערתו של המומחה לפיה הכאבים מהם סבל התובע באשפוז נבעו מפיסורה. לאור זאת, טוען הנתבע כי אין לאמץ את מסקנות המומחה, אשר אינן נתמכות בספרות הרפואית, ויש לדחות את התביעה. לחילופין, עותר הנתבע למנות מומחה-יועץ רפואי אחר.

לאחר שנתנו את דעתנו לחוות הדעת ולתשובות המומחה לשאלות ההבהרה (להלן יכונו אלה ביחד – חוות הדעת) וכן לטענות הצדדים, ובשים לב לתשתית העובדתית המוסכמת, באנו לכדי מסקנה כי דין התביעה להתקבל באופן שיש לקבוע כי יש להכיר בפיסורה האנאלית כתאונת עבודה. חוות הדעת היתה מנומקת כדבעי ומצאנו לאמצה במלואה.

המומחה מסביר בחוות הדעת כי התובע אובחן באשפוז כסובל מטחורים פנימיים טרומבוטיים. באותו אשפוז לא אובחנה פיסורה. חרף זאת, המומחה מצא כי קיים קשר סיבתי בין הפיסורה שאובחנה אצל התובע ב- 8/13, כשנה לאחר שחרורו מהאשפוז, לבין האשפוז בבית חולים רמב"ם בשנת 2012. כדי לעמוד על קשר זה, מסביר המומחה כי פיסורה אנאלית נגרמת עקב מעבר של צואה קשה הגורמת לקרע שטחי ברירית התעלה האנאלית. על פי המומחה, הטיפול התרופתי שניתן לתובע במהלך האשפוז, כמו גם עצם האשפוז, גרמו לשינוי תזונתי וכן לשינוי בפעילות המעיים עד כדי עצירות קשה. לאחר תקופה של עצירות קשה, היציאה הראשונה של התובע באשפוז, ביום 25.9.12, היתה קשה ומאומצת ובעקבותיה חש התובע כעב עז בפי הטבעת, עד כדי כך שנדרשה בדיקה של כירורג שהגיע לבדוק את התובע ולאבחן את סיבת הכאב. הכירורג לא מצא בבדיקה פיסורה או אבצס אנאלי, והממצא היה טחורים פנימיים טרומבוטיים רגישים למישוש.

המומחה מסביר כי מקור הכאב העז שחש התובע בפי הטבעת ביום 25.9.12, לא היה הטחורים הטרומובטיים הפנימיים, כי אם הפיסורה האנאלית. המומחה מסביר כי סוג הכאב בכל אחד מ ליקויים אלו – שונה במהותו. כך, הכאב עקב פיסורה יכול להיות כאב עז. לעומת זאת, התחושה מטחורים טרומובטיים פנימיים היא חוסר נוחות עד כאב עמום שאינו מוגדר היטב. הסיבה להבדלים בעצמת וסוג הכאב נובע ת מהאנטומיה של פי הטבעת והמיקום השונה בה של הפיסורה מצד אחד ושל הטחורים הפנימיים מצד שני. במקומות שונים אלו קיים גם עצבוב ממקורות שונים: המערכת הסומטית והמערכת האוטונומית. לאור זאת, עולה מחוות הדעת כי הכאב העז שחש התובע ביום 25.9.12 בפי הטבעת, אינו יכול להיות מוסבר בטחורים הטרומ בוטיים הפנימיים, שכן אלה לא אמורים להפיק כאב כזה. כאב אקוטי כזה, כך מסביר המומחה, יכול להיות אופייני לא רק לפיסורה אלא גם לטחורים טרומובטיים צנוחים החוצה, אולם כאלה לא נצפו אצל התובע. מכאן מגיע המומחה למסקנה כי יש לייחס את הכאב לפיסורה, שאכן אובחנה אצל התובע שנה לאחר האשפוז.

את היעדרה של אבחנה ביום 25.9.12 בדבר קיומה של פיסורה אנאלית מסביר המומחה בכך שהבדיקה שנערכה לתובע על ידי הכירורג בוצעה במיטת התובע במחלקה, ללא הרדמה כלשהי, מצב שבו קשה לקבוע אבחנה מדוייקת במיוחד כאשר מדובר בפתולוגיה בתוך פי הטבעת.

חוות דעתו של המומחה היתה בהירה ומקיפה. היא נתנה מענה לכל השאלות שהופנו אליו. בבסיסה, המסקנה הרפואית כי מקור כאביו העזים של התובע ביום 25.9.12 הוא בפיסורה אנאלית עקב יציאה קשה שנגרמה בשל האשפוז. את מסקנתו זו ביסס המומחה על נסיונו הרפואי וכן על ספרות רפואית ענפה, תוך שהוא מסביר כי הטחורים הפנימיים הטרומובטיים שאבחן הכירורג שבדק את התובע ביום 25.9.12 אינם יכולים להיות המקור לאותו כאב עז, וזאת לאור ההבדל בסוגי הכאב שמקורו בעצבוב שונה של אותם מקומות בפי הטבעת. זוהי מסקנה רפואית מובהקת אשר יש לאמצה במלואה. יש לדחות את טענת הנתבע כי חוות הדעת אינה מבוססת. יש לדחות גם את טענתו האחרת של הנתבע לפיה הספרות הרפואית אליה הפנה המומחה אינה מבססת את מסקנתו. מאותה ספרות רפואית עולה כי טחורים עם טרומבוזה – מהם סובל התובע – אינם יכולים להוות מקור לכאב העז אותו חש התובע ביום 25.9.12. לעומת זאת, טחורים טרומבוטיים צנוחים כן יכולים להוות מקור לכאב כזה, אולם אצל התובע לא נצפו טחורים צנוחים, אלא פנימיים. לאור זאת, יש לדחות גם את בקשת הנתבע למנות מומחה-יועץ רפואי אחר או נוסף.

סיכום
האירוע התאונתי בעבודה מיום 9.9.12 גרם להתפתחות טרומבוזיס בטחורים הפנימיים וכן לפיסורה אנאלית. בכך מתמלאים בתובע התנאים לקיומה של תאונת עבודה על פי סעיף 79 לחוק: קיומו של ארוע תאונתי תוך כדי העבודה ועקב העבודה, פגיעה גופנית וקשר סיבתי בין הפגיעה הגופנית לבין הארוע התאונתי (דב"ע (ארצי) נב/0-88 קופטי – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כט 169, פסקאות 3-4 (1995)). משכך, אנו קובעים כי התובע נפגע בפיסורה אנאלית וכן בטרומבוזיס בטחורים פנימיים בתאונת עבודה.

הנתבע ישא בהוצאות התובע בגין ההליך כאן בסך כולל של 4,500 ש"ח אשר ישולמו לידי התובע תוך 30 ימים מעת שיומצא פסק הדין לנתבע. לצדדים מוקנית, תוך 30 ימים מעת שיומצא להם פסק הדין, זכות לערער עליו בפני בית הדין הארצי לעבודה בירושלים.

ניתנה היום, ה' ניסן תש"פ, (30 מרץ 2020), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.

נציג ציבור (מעסיקים)
גב' ענבל רוור

אסף הראל, שופט

נציג ציבור (עובדים)
מר דניאל אמזלג