הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בחיפה ב"ל 32106-09-18

03 מרץ 2019

לפני:

כב' השופט אסף הראל
נציג ציבור (עובדים) מר יהודה פיגורה
נציג ציבור (מעסיקים) מר יוסף מרקו

התובעים

  1. משה ויסולי
  2. חנה ויסולי

ע"י ב"כ: עו"ד א' ויסולי
-
הנתבע
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ: עו"ד מ' אבירם

פסק דין

לכל אחד מהתובעים משולמת גמלת סיעוד בהתאם לפרק י' לחוק הביטוח הלאומי [ נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 ( להלן – החוק). בשל גובה הכנסתם, משולמת לכל אחד מהם גמלת סיעוד בשיעור של 50% מהגמלה לה היו זכאים אילולא הכנסה זו. התובעים טוענים כי אין מקום לשלם להם 50% מהגמלה, וכי הם זכאים לגמלה בשלמותה. הנתבע מכחיש את טענות התובעים והסעד לו הם עותרים.

על התשתית העובדתית הבאה לא היתה מחלוקת. בהתאם לתשתית עובדתית מוסכמת זו, התקופה הרלוונטית לתביעה היא החל מחודש 6/17 ואילך. התובעים הם בני זוג נשואים. התובע יליד 1926 והתובעת ילידת 1927. התובע משה זכאי לגמלת סיעוד החל מיום 19/9/16. התובעת חנה זכאית לגמלת סיעוד החל מיום 1/6/17. לשני התובעים משולמת גמלת הסיעוד ( להלן – הגמלה) בשיעור 50%, וזאת בשל הפחתה שבוצעה לאור טענת הנתבע, כי הכנסתם הממוצעת עולה על השכר הממוצע ( תקנה 2( ב)(1) לתקנות הביטוח הלאומי ( ביטוח סיעוד) (מבחנים לקביעת הזכות לגמלת סיעוד ושיעורה), התשמ"ח-1988 (להלן – תקנות הסיעוד). לא היתה מחלוקת גם כי כל אחד מהתובעים יש הכנסה חודשית מפנסיה וכן מקצבת זקנה. לצורך חישוב הכנסתו של כל אחד מהתובעים, יש להביא בחשבון מחצית מהכנסתם המשותפת של בני הזוג. אין מחלוקת כי נתוני ההכנסה החודשית שיש לייחס לתובעים, הם בהתאם לחישוב הנתבע.

הצדדים הסכימו עוד כי המחלוקת בתובענה זו עניינה זכאות התובעים לגמלת סיעוד ללא הפחתה וזאת החל מחודש 6/2017 ואילך. הסוגיה הראשונה שבמחלוקת בענין זה הינה מהו הנתון של שכר ממוצע למשרת שכיר במשק שאליו יש להשוות את הכנסתם של התובעים: האם מדובר בשכר ממוצע לפי סעיף 1 לחוק או לפי סעיף 2 לחוק. הסוגיה השניה שבמחלוקת בענין זה הינה האם בהתייחס לכל חודש זכאות לגמלת סיעוד יש לחשב – כטענת התובעים – את השכר הממוצע למשרת שכיר במשק באופן שלצורך חישוב הממוצע יובא בחשבון הנתון של שכר ממוצע למשרת שכיר בכל אחד משלושת החודשים שקדמו לחודש הזכאות, חלקי שלוש, וזאת לאור טענת התובעים, כי שיטת חישוב זו מחויבת לפי תקנה 4( ג)(2) לתקנות הסיעוד. הוסכם על הצדדים כי מאחר ומדובר במחלוקת משפטית, תיעשה ההכרעה על סמך התשתית העובדתית המוסכמת והודעות שיגישו הצדדים ובהן טענותיהם לגבי השאלות שבמחלוקת ( להלן – הודעת הנתבע ו-הודעת התובעים).

לאחר שנתנו את דעתנו לתשתית העובדתית המוסכמת, לכלל טענות הצדדים ולמסמכים שהוצגו בפנינו, באנו לכדי מסקנה כי דין התביעה להידחות.

גובה הכנסת התובעים בשנים 2017-2018 לפי תקנות הסיעוד
בהתאם להודעת הנתבע, בשנת 2017 היתה הכנסתו החודשית של התובע משה מקצבת זקנה סך של 2,426 ש"ח; ומפנסיה – סך של 8,383 ש"ח. בשנת 2018 היתה הכנסתו החודשית מקצבת זקנה סך של 2,433 ש"ח; ומפנסיה – סך של 8,353 ש"ח. באשר לתובעת חנה, בשנת 2017 היתה הכנסתה החודשית של מקצבת זקנה סך של 2,789 ש"ח; ומפנסיה – סך של 6,364 ש"ח. בשנת 2018 היתה הכנסתה החודשית מקצבת זקנה סך של 3,001 ש"ח; ומפנסיה – סך של 6,369 ש"ח. אף שהתובעים סברו כי הנתונים שהוצגו על ידי הנתבע גבוהים במעט מהנתונים שצויינו בכתב ההגנה, קיבלו התובעים את נתוני הנתבע בהודעתו בנוגע להכנסתם - לצורך תקנות הסיעוד - בשנים 2017-2018, ואף ערכו חישובים בהתבסס על נתונים אלו שהציג הנתבע ( סעיף 2 להודעת התובעים וכן הטור " הכנסות התובעים" לטבלה שצרפו כנספח ג' להודעתם).

משכך, אנו קובעים כי הכנסתם של התובעים בהתאם לתקנות הסיעוד בשנים 2017-2018 היא בהתאם לנתונים שפרט הנתבע בהודעתו. לאור זאת, אנו קובעים כי בהתאם לתקנה 5 לתקנות הסיעוד, הכנסתו של כל אחד מהתובעים בשנים 2017-2018 לצורך תקנות הסיעוד היתה כמפורט להלן: בשנת 2017 – סך של 9,981 ש"ח; ובשנת 2018 – סך של 10,078 ש"ח.

השכר הממוצע על פי תקנות הסיעוד
אנו מקבלים את טענת הנתבע כי השכר הממוצע, לצורך תקנות הסיעוד, הוא השכר הממוצע אשר נקבע בהתאם להוראת סעיף 2 לחוק. הטעם לכך פשוט. בסעיף 2( ב) לחוק נקבע מפורשות כי אופן חישוב השכר הממוצע הקבוע באותו סעיף חל " בחישוב השכר הממוצע, לצורך גמלאות ודמי ביטוח...". ענין לנו בתובענה הנסבה על תשלום גמלת סיעוד, ומשכך השכר הממוצע לצורך תקנות הסיעוד הוא השכר הממוצע המחושב לפי סעיף 2 לחוק.

הנתבע, בהודעתו, מסביר כיצד מחושב השכר הממוצע לפי סעיף 1 לחוק וכיצד מחושב השכר הממוצע לפי סעיף 2 לחוק. יש מקום לעמוד על אופן חישוב השכר הממוצע לפי סעיף 1 לחוק, שכן חישובו של השכר הממוצע לפי סעיף 2 לחוק נסמך עליו. באשר לשניהם, מסביר הנתבע כי אלה מבוססים על נתונים שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ( להלן – הלמ"ס) בלוח יא4 של הירחון הסטטיסטי של הלמ"ס, לוח שכותרתו " משרות שכיר, סך כל השכר ושכר חודשי ממוצע למשרת שכיר – במחירים שוטפים וקבועים" (להלן – לוח יא4). השכר הממוצע עליו מתבסס החישוב לפי סעיפים 1-2 לחוק הוא השכר הממוצע הכולל בחובו משרות של עובדים זרים.

מטענות הנתבע עולה כי בשל שיעורי האינפלציה הנמוכים במשק, השכר הממוצע לפי סעיפים 1-2 לחוק מחושב ומפורסם אחת לשנה, בחודש ינואר, על בסיס נתונים של השנה שקדמה לו ( ראו הודעות של שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים ( להלן – שר העבודה) בדבר שינוי בשכר הממוצע, מהחודשים 1/17 ו- 1/18 שצורפו להודעת הנתבע). באשר לשכר ממוצע לפי סעיף 1 לחוק, מסביר הנתבע כי זה מחושב לפי ממוצע פשוט של נתוני השכר הממוצע שמפרסמת הלמ"ס לגבי החודשים אוגוסט-אוקטובר, שהם הנתונים אשר ידועים בחודש ינואר שלאחר מכן, בעת שמחושב ומפורסם השכר הממוצע לפי סעיפים 1-2 לחוק. אנו קובעים כי צורת חישוב זו, הנסמכת על נתוני השכר לחודשים אוגוסט-אוקטובר נכונה, שכן היא עולה בקנה אחד עם הגדרת " השכר הממוצע" שבסעיף 1 לחוק, שבה נקבע בין היתר כי השכר הממוצע הינו " הממוצע החודשי של השכר הממוצע למשרת שכיר בשלושת החודשים האחרונים שלגביהם היו נתונים בידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ביום שקדם ליום העדכון...". אין גם פסול כלשהו בכך שהנתבע מחשב את השכר הממוצע לפי סעיפים 1-2 לחוק פעם בשנה, בחודש ינואר. סעיפים 1-2 לחוק אינם מורים מתי יחול יום העדכון. ההחלטה מהו יום העדכון היא החלטה מינהלית המסורה למי שאמונים על ביצועו של החוק. החלטת גורמים אלו כי בנסיבות בהן שיעור האינפלציה במשק נמוך, יש מקום לחשב ולפרסם את השכר הממוצע לפי סעיפים 1-2 לחוק פעם בשנה בינואר, היא החלטה סבירה ואין מקום כי בית הדין יתערב בה.

בהתאם לסעיף 2 לחוק ועל פי הודעת הנתבע, השכר הממוצע לפי סעיף 2 לחוק מביא בחשבון תשלומים חריגים שמשולמים לשכירים, כגון ביגוד ודמי הבראה. החודשים שבהם מבוצעים תשלומים אלו למרבית העובדים השכירים, וכן החודש האחרון בשנת המס, מכונים חודשי שכר חריג. הנתבע כולל בתוך חודשים אלו את החודשים יוני, יולי ודצמבר. בשים לב לכך כי קצובת הבראה משולמת בדרך כלל בחודשי הקיץ, לא מצאנו שהחלטה זו של הנתבע, באשר לחודשים שיש לראות בהן חודשי שכר חריג, היא בלתי סבירה באופן המצדיק התערבות בה. בנוסף, על כך שיש להתחשב רק בשלושה חודשי שכר חריג ( ולא יותר מכך) ניתן ללמוד מסעיף 2( ב)(2) לחוק המציין זאת.

ביחס לכל אחד מחודשי השכר החריג, יש לבחון מהו השכר הממוצע לשכיר לחודש שקדם לו ואשר פורסם בלוח יא4. לשכר ממוצע זה מוסיפים 0.5% ומקבלים את השכר המדוד המתוקן לכל אחד מחודשי השכר החריג. אחר כך, משווים בין השכר המדוד המתוקן לבין השכר הממוצע שפורסם על ידי הלמ"ס, בלוח יא4, לגבי כל אחד מחודשי השכר החריג, ועומדים על הפער ביניהם כשהוא מבוטא באחוזים. כך, למשל, השכר המדוד המתוקן של חודש 6/17 הוא 9,671 ש"ח ( שהם שכר ממוצע לשכיר לחודש 5/17 לפי לוח יא4 – סך של 9,623 ש"ח – בתוספת 0.5%, סה"כ 9,671 ש"ח). השכר הממוצע לשכיר לחודש 6/17 לפי לוח יא4 הוא 10,228 ש"ח. ההפרש ביניהם הוא 557 ש"ח המהווים פער של 5.76% מתוך 9,671 ש"ח ( הגדרת " הפרש חדשי" שבסעיף 2( א)(ב)(2) לחוק; טבלה מספרית שצרף הנתבע להודעתו, שכותרתה " חישוב מקדם הפריסה ליום 1.1.18") ( להלן – הפרש חודשי)). בהמשך, מחברים את ההפרש החודשי לגבי כל אחד מחודשי השכר החריג. את הסכום מחלקים ב-12. המנה המתקבלת - אותה מכנה הנתבע " מקדם הפריסה" – מהווה "[ ה]חלק השנים עשר של סך ההפרשים החדשיים לגבי שלושת חודשי השכר החריג האחרונים, ששכרם המדוד ידוע ביום העדכון..." (סעיף 2( ב)(2) לחוק) (להלן – מקדם הפריסה). השכר הממוצע על פי סעיף 2 לחוק מתקבל על ידי הגדלת השכר הממוצע על פי סעיף 1 לחוק במקדם הפריסה.

יש לדחות את טענת התובעים, כי על הנתבע לחשב את השכר הממוצע לפי סעיפים 1-2 לחוק על סמך נתוני השכר הממוצע של עובדים ישראלים, וללא התחשבות בשכר אותו משתכרים עובדים זרים. החוק קובע כי חישוב השכר הממוצע יעשה על בסיס שכר ממוצע למשרת שכיר. החוק לא החריג, לצורך חישוב השכר הממוצע, את שכרם של העובדים הזרים בישראל. החרגה כזו, אותה מבקשים התובעים לעשות, אין לה כל עיגון נורמטיבי. שכרם של העובדים הזרים בישראל הוא חלק בלתי נפרד מהשכר הממוצע של משרת שכיר בישראל. זאת מאחר וגם העובדים הזרים הם שכירים וגם הם עשויים להיות זכאים לגמלאות על פי החוק. בנוסף, לשכרם של עובדים הזרים עשויה להיות השפעה על גובה השכר אותו משתכרים עובדים שכירים ישראלים ( ע"פ ( ארצי) 1001/01 מדינת ישראל נ' ניסים, פס' 6, פד"ע לח 145 (2002)). טענת התובעים – כי נתוני השכר הממוצע הכוללים בתוכם משרות של עובדים זרים – אינם רלבנטיים לגביהם, מאחר והם לא היו עובדים זרים, אינה מקובלת עלינו. הסתמכותם של התובעים על פסקי דין בתחום הנזיקי, אינה רלוונטית לענייניו כאן: החוק הוא הקובע מהו השכר הממוצע, ולא עקרונות של פיצוי והשבת המצב לקדמותו החלים בתביעה נזיקית. כאמור, החוק לא החריג את הכללת שכרם של העובדים הזרים בישראל מגדר השכר הממוצע לשכיר. הראינו לעיל כי גם אין לכך הצדקה. משכך, אנו דוחים טענה זו של התובעים.

לאור האמור לעיל, ובהתאם לשכר הממוצע על פי סעיפים 1-2 לחוק שפורסם על ידי שר העבודה בילקוט הפרסומים ( העתק צורף להודעת הנתבע), אנו קובעים כי השכר הממוצע למשרת שכיר לפי סעיף 2 לחוק אשר חל החל מינואר 2017 ( ומתבסס על נתונים בשנת 2016) הינו 9,673 ש"ח; והשכר הממוצע לפי סעיף 2 לחוק אשר חל החל מינואר 2018 ( ומתבסס על נתונים בשנת 2017) הינו 9,906 ש"ח.

מכאן יש לעבור ולהכריע בשאלה, האם בהתייחס לכל חודש זכאות לגמלת סיעוד יש לחשב – כטענת התובעים – את השכר הממוצע למשרת שכיר במשק באופן שלצורך חישוב הממוצע יובא בחשבון הנתון של שכר ממוצע למשרת שכיר בכל אחד משלושת החודשים שקדמו לחודש הזכאות, חלקי שלוש, וזאת לאור טענת התובעים, כי שיטת חישוב זו מחויבת לפי תקנה 4( ג)(2) לתקנות הסיעוד. לטעמנו, יש להשיב על שאלה זו בשלילה.

אין מקום כי לגבי כל חודש זכאות יערך חישוב של שכר ממוצע המתבסס על נתונים של שכר ממוצע - המתפרסם בלוח יא4 - משלושת החודשים שקדמו לחודש הזכאות. הדבר אינו עולה בקנה אחד עם העובדה כי השכר הממוצע לצורך תקנות הסיעוד הוא השכר הממוצע לפי סעיף 2 לחוק, ולא שכר ממוצע אריתמטי המחושב ביחס לכל חודש זכאות מחדש מנתוני לוח יא4. הדבר גם אינו עולה בקנה אחד עם האופן בו מחושב כיום השכר הממוצע לפי סעיף 2 לחוק. נטעים כי תקנות הסיעוד לא יצרו מונח חדש של " שכר ממוצע" אשר מנותק מהשכר הממוצע לפי סעיף 2 לחוק. תקנות הסיעוד לא ביקשו ליצור מונח חדש כזה, עת סעיף 2 לחוק קובע כי השכר הממוצע על פיו יחול לצורך גמלאות ודמי ביטוח, והוראה זו – שמקורה בחוק – לא יכולה להיגרע בהוראה של מחוקק המשנה.

את תקנה 4( ג)(2) לתקנות הסיעוד יש לקרוא כך שככל שבשלושת החודשים שקדמו ביחס לחודש זכאות מסויים, קיימים מספר נתונים של שכר ממוצע לפי סעיף 2 לחוק, אזי יש לערוך ממוצע אריתמטי שלהם. מצב כזה יכול להיות אפשרי, למשל, בתקופות שבהם קיים יותר מיום עדכון אחד בכל שנה לשכר הממוצע לפי סעיפים 1-2 לחוק. אולם זה לא המקרה בנוגע לשכר הממוצע שחושב ופורסם לפי סעיפים 1-2 לחוק בהתייחס לשנים 2017-2018. שכר ממוצע זה חושב ביחס ליום עדכון אחד שחל בינואר של כל שנה. מצב דברים נוסף שבו בשלושת החודשים שקדמו ביחס לחודש זכאות מסויים יכולים ויהיו קיימים מספר נתונים של שכר ממוצע לפי סעיף 2 לחוק, הינו בחודשי זכאות לגמלה שחלים בין ינואר למרץ כל שנה. כך, למשל, ביחס לחודש זכאות שחל בחודש פברואר, יש לערוך ממוצע באופן הבא: יש לסכום את השכר הממוצע לפי סעיף 2 שפורסם בחודש ינואר בשנה שקדמה לכך, ואשר מתייחס לחודשים נובמבר ודצמבר שקדמו לחודש הזכאות. לכך יש להוסיף את הנתון של השכר הממוצע לפי סעיף 2 שפורסם בחודש ינואר של השנה שבה חל חודש הזכאות, ואשר מתייחס לחודש ינואר שחל בתכוף לפני חודש הזכאות. את הסכום התקבל משלושת החודשים האמורים יש לחלק בשלוש כדי לקבל מנה המשקפת את השכר הממוצע לפי תקנות הסיעוד. כאמור, מצב דברים זה - בתקופה שבה יום העדכון חל פעם בשנה בחודש ינואר – אפשרי לגבי חודשי הזכאות ינואר עד מרץ.

הנתבע בחן את הכנסתם של התובעים מדי חודש - לענין תקנות הסיעוד - בהשוואה לשכר הממוצע לפי סעיף 2 לחוק כפי שפורסם בתחילת השנה. כך, למשל, במכתב הנתבע מיום 4.6.18 לתובע משה, פירט הנתבע את הכנסתם החודשית של התובעים לחודשים 1-3/18 לצורך תקנות הסיעוד (20,146 ש"ח ביחד, שהם הכנסה של 10,073 ש"ח לכל תובע בנפרד). הנתבע השווה זאת לשכר הממוצע על פי סעיף 2 לחוק אשר פורסם בינואר 2018, היינו 9,906 ש"ח. מאחר והכנסת כל תובע עלתה על השכר הממוצע האמור, נקבע כי זכאות התובעים היא לגמלה מופחתת בשל מבחן ההכנסה. בכך לא פעל הנתבע כנדרש, שכן היה מקום להתחשב גם בשכר הממוצע לפי סעיף 2 לחוק שחל בשנת 2017, כמפורט בטבלה הבאה:

חודש זכאות לגמלת סיעוד
הכנסה של כל תובע, לפי תקנות הסיעוד
(בש"ח), בהתאם לנתונים בהודעת הנתבע
ממוצע של השכר הממוצע לפי סעיף 2 לחוק, בהתייחס לשלושת החודשים שקדמו לחודש הזכאות ( בש"ח)
ההפרש בין השכר הממוצע לבין הכנסת כל תובע ( בש"ח)
הערות באשר לאופן חישוב ממוצע השכר
ינואר 2018
10,078
9,673
הכנסת כל אחד מהתובעים עולה על השכר הממוצע ב- 405 ש"ח.
(1)
פברואר 2018
10,078
9,750
הכנסת כל אחד מהתובעים עולה על השכר הממוצע ב- 328 ש"ח.
(2)
מרץ 2018
10,078
9,828
הכנסת כל אחד מהתובעים עולה על השכר הממוצע ב- 250 ש"ח.
(3)

הערות:
(1) יש להתחשב בשכר הממוצע לפי סעיף 2 לחוק שחל בחודשים 10-12/2017, היינו 9,673 ש"ח.
(2) יש להתחשב בשכר הממוצע לפי סעיף 2 לחוק שחל בחודשים 1/18-11/17 על פי הנתונים הבאים: שכר ממוצע לפי סעיף 2 לחוק לחודש ינואר 2018 – 9,906 ₪; שכר ממוצע לפי סעיף 2 לחוק לחודשים נובמבר ודצמבר 2017 – 9,673 ₪; ממוצע של שלושת החודשים – 9,750 ש"ח.
(3) יש להתחשב בשכר הממוצע לפי סעיף 2 לחוק שחל בחודשים 12/17-2/18 על פי הנתונים הבאים: שכר ממוצע לפי סעיף 2 לחוק לחודשים ינואר ופברואר 2018 – 9,906 ₪; שכר ממוצע לפי סעיף 2 לחוק לחודש דצמבר 2017 – 9,673 ₪; ממוצע של שלושת החודשים – 9,828 ש"ח.

התוצאה הינה כי גם לאחר שמתחשבים בממוצע השכר הממוצע לפי סעיף 2 לחוק בשלושת החודשים שקדמו לחודש הזכאות כמתואר בטבלה, אין שינוי בכך שהכנסת כל אחד מהתובעים עולה על השכר הממוצע כאמור. משכך, החלטת הנתבע בדבר זכאות התובעים לגמלה חלקית בשל הכנסתם בחודשים אלו, בדין ניתנה.

התובעים טוענים ( סעיף 14 להודעתם) כי בכך שהנתבע משווה את הכנסתם לשכר הממוצע המחושב אחת לשנה, מתקבלת תוצאה לפיה שכרם בכל חודש זכאות נבחן ביחס לשכר ממוצע הנמצא בפיגור של 6-18 חודשים. על פי התובעים, זו תוצאה שאין לקבלה. אנו דוחים טענה זו של התובעים. אכן, בעת שהנתבע משווה את הכנסת התובעים לפי תקנות הסיעוד, בכל חודש זכאות נתון, לשכר הממוצע לפי סעיף 2 לחוק, מתקבלת תוצאה שבה ההכנסה בעת נתונה משווית לשכר ממוצע ( לפי סעיף 2 לחוק) הנשען על נתונים של לוח יא4 המתייחסים לתקופה שקדמה לחודש הזכאות. אלא שבכך אין פגם. מעת שתקנות הסיעוד קבעו כי בחינת ההכנסה לפי אותן תקנות תיעשה בהשוואה לשכר הממוצע, ומעת שקבענו כי השכר הממוצע משמעו השכר המחושב ומתפרסם בהתאם לסעיף 2 לחוק – חישוב הנסמך על נתוני הלמ"ס בנוגע לשכר ממוצע שחל בחודשי השנה שקדמה ליום העדכון - ממילא נובע כי ההשוואה של ההכנסה נעשית מול שכר ממוצע המתבסס על נתונים שקדמו לחודש הזכאות. הדבר נובע מאופן חישוב השכר הממוצע לפי סעיף 2 לחוק, ויש לדחות את טענת תובעים כי אין לכך עיגון נורמטיבי כלשהו.

סיכום
התקופה הרלוונטית לתביעה היא החל מחודש 6/17 ועד סוף 2018. באשר לשנת 2017 – בהתייחס לחודש 6/17 ואילך – עלתה ההכנסה לפי תקנות הסיעוד של כל אחד מהתובעים באותה שנה (9,981 ש"ח) על השכר הממוצע לפי סעיף 2 לחוק (9,673 ש"ח). משכך, יש לדחות את התביעה בנוגע לתקופה זו, שבה בדין הופחתה גמלת הסיעוד ב- 50% בשל ההכנסות. באשר לחודשים 1-3/18, הראינו בטבלה לעיל כי גם בתקופה זו עלתה הכנסתו של כל תובע על השכר הממוצע ומשכך יש לדחות את התביעה לגבי תקופה זו. באשר לחודשים 4-12/18, הרי גם בה עלתה הכנסתו של כל תובע (10,078 ש"ח) על השכר הממוצע לפי סעיף 2 לחוק (9,906 ש"ח), ומשכך יש לדחות את התביעה לתקופה זו.

אין צו להוצאות. לצדדים מוקנית, תוך 30 ימים מעת שיומצא להם פסק הדין, זכות לערער עליו בפני בית הדין הארצי לעבודה בירושלים.

ניתן היום, כ"ו אדר א' תשע"ט, (03 מרץ 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

נציג ציבור (מעסיקים)
מר יוסף מרקו

אסף הראל, שופט

נציג ציבור (עובדים)
מר יהודה פיגורה