הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בחיפה ב"ל 28460-11-17

01 דצמבר 2019

לפני:

כב' השופט בועז גולדברג
נציג ציבור (עובדים) מר שלמה ליב

התובעת
שאדיה מוראד
ע"י ב"כ: עו"ד מנסור קופטי
-
הנתבע
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ: עו"ד הדס אהרוני

פסק דין

האם זכאית גב' שאדיה מוראד (להלן: "התובעת"), לדמי אבטלה בגין שתי תביעות שהגישה לנתבע?
הנתבע טוען שהתשובה לשאלה זו שלילית וזאת מאחר ובין התובעת לבין מי שהיא הציגה כמעסיקים שלה, בתקופות השונות, לא התקיימו יחסי עובד מעסיק.
הנתבע מבסס עמדתו על חומר חקירה שהגיע לידיו. חומר זה התגבש אף לפסקי דין מרשיעים של בית המשפט המחוזי בנצרת, בהם נקבע כי שתי התביעות לדמי אבטלה שהגישה התובעת הן תביעות פיקטיביות. יצוין, כי התובעת לא היתה צד באותם פסקי דין מרשיעים בהם הנאשמים הודו וקיבלו על עצמם אחריות פלילית לקשירת קשר לצורך הגשת תביעות פיקטיביות לנתבע, לקבלת דמי אבטלה או דמי לידה במרמה תוך התבססות על מסמכים כוזבים. ודוק: המורשעים בפסקי דין אלו הודו והורשעו גם בכך שהתביעות שהגישה התובעת לקבלת דמי אבטלה – התביעות נשוא הליך זה – הן תביעות פיקטיביות.
בהמשך פסק דיננו זה נתייחס בהרחבה גם להליכים הפליליים הללו.
התובעת, כאמור, מתנגדת לעמדת הנתבע. זו המחלוקת העיקרית שהובאה להכרעתנו.

הראיות שהוצגו בתיק זה והעובדות העולות מהן:
התובעת צרפה לכתב התביעה את מכתבי הנתבע אודות החוב שנצבר לחובתה בגין גמלאות ששולמו לה מבלי שהייתה זכאית להן. בנוסף, התובעת העידה בפנינו.
הנתבע צירף לכתב ההגנה מטעמו חומר חקירה רב, לרבות הודעות שנגבו במשטרה מהמעסיקים שהתובעת הצהירה כי היו מעסיקיה, וכן הודעות של מנהל החשבונות, מר תמיר ישראל. כמו כן צורפו נספחים להודעות אלו, לרבות טפסי התביעה לדמי אבטלה שהגישה התובעת בתקופות הרלוונטיות לתביעה, על נספחיהם. בשלב מאוחר יותר בהליך הגיש הנתבע את פסקי הדין בהם הורשעו המעורבים בפרשה, על בסיס הודאתם בעובדות המפורטות בכתבי האישום (שצורפו גם הם).
מהמסמכים האמורים, שהגישו הצדדים , ומהעדויות ששמענו עולה התמונה העובדתית הבאה :
התובעת הגישה לנתבע שתי תביעות לדמי אבטלה בשנים 2010 ו- 2013.
לתביעה מיום 7.4.10 צורפו תלושי שכר של המעסיק גדי יונג לחודשים ינואר 2009 – דצמבר 2009. כאשר על גבי כל תלוש שכר הופיע קוד המחלקה 3037:

(כפי שיפורט בהמשך, מחומר החקירה שצירף הנתבע עולה כי מנהל החשבונות, מר תמיר ישראל, ציין מספרים מיוחדים כאלו על אותם תלושים שהם תלושים פיקטיביים. כך, "קוד מחלקה 3037" משמעותו היא שמדובר בתלוש פיקטיבי).
לתביעה צורף אישור הפסקת עבודה שבו נכתב כי הסיבה לפיטורים היא "צמצומים בעבודה". אישור הפסקת העבודה כמו גם אישור המעסיק בטופס התביעה נחתמו ע"י מנהל החשבונות, מר ישראל תמיר, בחותמת "בית לחם הגלילית מושב עובדים להתישבות שתופית בע"מ הנהלת החשבונות" ובחתימה ידנית:

לתביעה מיום 11.4.13 צורפו תלושי שכר של המעסיק רמי חורב, לחודשים ינואר 2012- פברואר 2013. על תלושים אלו הופיע מספר המחלקה 6033 (שגם הוא "קוד" לתלושים פיקטיביים) :

גם לתביעה זו, צורף אישור על הפסקת עבודה עקב צמצומים בעבודה. אישור זה נחתם ע"י ישראל תמיר. גם בחלק הרלוונטי לאישור המעסיק בטופס התביעה חתום ישראל תמיר באותה חותמת וחתימה ידנית.

כפי שצוין, כל תלושי השכר שצורפו לתביעותיה של התובעת לדמי אבטלה כללו קודי מחלקה המעידים שהתלושים הם פיקטיביים, כעולה מהודעותיו של ישראל תמיר, שהנפיק את התלושים, שנגבו במשטרה.
תביעותיה של התובעת לאבטלה אושרו, בתחילה, ע"י הנתבע ושולמו לה, דמי אבטלה בסך כולל של 42,126 ₪.
בין השנים 2015 ל-2016 או בסמוך לכך, הועבר לנתבע חומר חקירה, שהייתה חקירה סמויה בשלביה הראשונים, בעניין פרשת "כתם הפרי" שאודותיה יפורט בהמשך. לאור החומר שהוצג בפניו, החליט הנתבע לשוב ולדון מחדש בתביעות שהגישה התובעת לדמי אבטלה.
ביום 16.8.16 כתב הנתבע לתובעת שמנתונים שנמצאים בידיו עולה כי היא קיבלה גמלה שלא בהתאם להוראות החוק. לפיכך התבקשה התובעת להציג טענותיה בכתב בפני הנתבע, תוך 45 ימים, בטרם יקבל החלטה בעניינה. התובעת לא השיבה למכתב.
ביום 14.3.17 החליט הנתבע על דחיית תביעותיה של התובעת לדמי אבטלה, לאחר שדן בהן מחדש, כאמור, משקבע כי לא התקיימו יחסי עובד מעסיק בינה לבין המעסיקים שטענה שהיו מעסיקיה בתביעות שהגישה לדמי אבטלה. בנוסף, ציין הנתבע, כי אם יש בידי התובעת, בכל זאת, מסמכים חדשים שטרם המציאה לפקיד התביעות, היא מוזמנת לפנות אליו והוא יבחן מחדש החלטתו (מנספחי כתב ההגנה).
ביום 15.5.17 דרש הנתבע מהתובעת להשיב את חובה שעמד, ביום כתיבת המכתב, על 43,487 ₪ (כולל הצמדה בסך 1,361 ₪; המכתב צורף לכתב ההגנה).

כאמור, החלטת הנתבע לדחות את התביעות, מבוססת על פרשה שנקראה במשטרה "כתם הפרי" שבמסגרתה נחקרו חשודים והוגשו כתבי אישום נגד מספר רב של מעו רבים. בסופו של יום הורשעו חלק מהנאשמים בעבירות מרמה וקשירת קשר להונות את הנתבע, המוסד לביטוח לאומי ורשויות המס.
על פרשה זו - כתם הפרי - יורחב בהמשך . אולם, כבר עתה נציין שגם נגד התובעת הוגש כתב אישום בגין הגשת תביעות לדמי אבטלה בהתבסס על מסמכים פיקטיביים. כתב האישום נמחק בהסכמה ביום 14.5.19. התובעת ציינה עובדה זו בתצהירה וכן בסיכומיה אך לא העלתה טענה כלשהי בעניין זה, ולא בכדי, שכן ממילא מחיקה של כתב אישום אינה מונעת מהנתבע להוכיח בבית דין זה כי התביעות שהגישה התובעת הן תביעות פיקטיביות, או למצער שבדין הוא לא יכול להסתמך על תלושי השכר והמסמכים האחרים שצירפה התובעת לתביעות אלה.
התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית. בתצהירה טענה כי היא עבדה בחקלאות במשך שנים דרך קבלן בשם מוחמד זידאן, וכי הקבלן, בניו או מי מטעמו היו מסיעים אותה לעבודה ולביתה חזרה, קובעים את שעות העבודה ומקום ביצוע העבודה והם אלה ששילמו לה את שכרה. התובעת לא הכירה את המעסיקים הנטענים, אולם, היא טוענת כי התקיימו יחסי עובד מעביד ביניהם, וכי החלטותיו של הנתבע שגויות, התובעת אף טוענת כי גם אם תלושי השכר הונפקו על שם בעלי הקרקעות ולא על שם הקבלן, אין בכך כדי לגרוע מהעובדה כי היא עבדה בפועל וכי היא הייתה זכאית לדמי האבטלה שקיבלה בתקופות הרלוונטיות לתביעה.
התובעת העידה לפנינו ונחקרה נגדית. גם בעדותה דבקה התובעת בטענה כי היא עבדה בחקלאות, דרך הקבלן מוחמד זידאן . לטענתה, לא הכירה ולא ידעה מי הם המעסיקים שרשומים בתלושי השכר שקיבלה (ושצירפה לתביעותיה לדמי אבטלה).
נקדים ונאמר כי התרשמנו מעדות התובעת שייתכן שהיא עבדה בתקופה מסויימת, ובהיקף ובשכר לא ידועים, בחקלאות. אך גם אם נקבל גרסה זו, אין בעדותה כדי לקבוע כי היא זכאית לדמי האבטלה שתבעה, שכן לא הוכח לפנינו מי היו מעסיקיה של התובעת, באיזה היקף היא עבדה בחקלאות, אצל מי, היכן, ומה היה שכרה.
בין היתר, ולצורך התובענה שלפנינו, לא הוכח היקף עבודה המזכה בתקופת אכשרה לדמי אבטלה.
בשולי הדברים יצויין שהתובעת ביקשה לזמן לעדות את מר עלי עבדאללה, ששימש לטענתה, כמנהל עבודה אצל אחד מבעלי הקרקעות שבהן היא עבדה העד לא הגיע לדיון, ולטענתה בשל איומים שקיבל. בדיון שנערך ביום 5.11.19 קבע בית הדין כי בא כוח התובעת יוכל להגיש בקשה לצו הבאה לעד זה. בא כוח התובעת לא הגיש כל בקשה בעניין העד וממילא לא שמענו את עדותו.

טענות הצדדים:

התובעת טוענת, בכתב תביעתה, כי החלטות הנתבע שגויות ולוקות בחוסר סבירות קיצוני, שכן הנתבע לא טרח לחקור אותה ולשמוע את גרסתה טרם החליט על דחיית תביעותיה. התובעת אף טענה כי בין אם תלושי השכר הונפקו ע"י מוחמד זידאן, ובין אם ע"י בעלי הקרקעות, אין בכך כדי לגרוע מהעובדה כי היא עבדה בפועל וכי היא הייתה זכאית לדמי אבטלה בתקופות הרלוונטיות לתביעה.
התובעת צרפה לכתב התביעה את מכתבי הנתבע בדבר תביעותיה לדמי אבטלה.
בישיבת ההוכחות, מיום 19.11.19, ובסיכומיו בעל-פה, הוסיף ב"כ התובעת וטען טענות נוספות, שבהן נדון בהמשך.

הנתבע טוען כי התביעות שהוגשו לדמי אבטלה (טפסי התביעה שהוגשו לנתבע צורפו לכתב ההגנה), הן תביעות כוזבות המבוססת על תלושי שכר פיקטיביים. הנתבע טוען כי התובעת לא עבדה אצל המעסיקים הנטענים, שאת תלושי השכר שהנפיקו לה, כביכול, היא צרפה לטפסי התביעה.
בנוסף, לאחר הגשת תביעה זו ובמהלכה, הורשעו הגורמים המעורבים בפרשה והנתבע המציא את פסקי הדין המרשיעים לתיק ביה"ד. כך, עמדת הנתבע והגנתו מבוססים, אפוא, הן על חומר החקירה שהוצג בפניו עת נתן החלטתו מיום 14.3.17, והן על פסקי הדין המרשיעים.

פרשת כתם הפרי
בבסיס החלטתו של הנתבע לדחות את תביעות דמי האבטלה של התובעת עומדים הממצאים שעלו מחומר החקירה בפרשת "כתם הפרי", אשר הביאה לבסוף להרשעות מי מהמעורבים בה.
על מנת להבין פרשה סבוכה זו, נתאר להלן את העולה הן מחומר החקירה, שצורף לכתב ההגנה והתגבש לכתבי אישום שהוגשו נגד המעורבים, והן מפסקי הדין של בית המשפט המחוזי בנצרת, אשר בהם הורשעו הנאשמים לאחר שהודו בעובדות שבכתבי האישום.
פסקי הדין וכתבי האישום מתארים בפרוטרוט כיצד קשרו מנהל החשבונות ישראל תמיר, מעסיקים שונים וכן ארבעת בני משפחת זידאן מכפר מנדא, קשר להונות את הנתבע ואת רשויות המס:
המעורבים בפרשה שהורשעו בבית המשפט המחוזי בנצרת:
מר ישראל תמיר (להלן – מנהל החשבונות), העניק למעסיקים שונים בענף החקלאות שירותי הנהלת חשבונות. במסגרת זו הוא הנפיק גם תלושי שכר פיקטיביים שסופקו לאנשים שרצו להגיש תביעות פיקטיביות לנתבע. תובעים אלו קיבלו גמלה שלא כדין; המעסיקים, מצדם, נהנו מהוצאות שכר מנופחות שגררו מס מופחת, ומנהל החשבונות והמתווכים באמצעותם עבד (הראיסים), גבו תשלום עבור כל תלוש פיקטיבי שסיפקו.

"הראיסים": ארבעת בני משפחת זידאן (אב ו-3 בניו, תושבי כפר מנדא, להלן – כפי שנקראו בכתבי האישום: "הראיסים"). הראיסים חברו למנהל החשבונות והמציאו לו פרטים של אנשים, רובם ככולם תושבי כפר מנדא, שהיו מעוניינים לרכוש תלושי שכר ומסמכים מתאימים לצורך הגשת תביעות פיקטיביות לנתבע לקבלת דמי אבטלה או דמי לידה, לפי העניין.

המעסיקים: חלק מהמעסיקים ידע על הקנוניה. המעסיק רמי חורב, הורשע בפרשה. המעסיק גדי יונג לא הורשע בפרשה.

סעיף 8 לכתב האישום בו הודה מנהל החשבונות, ישראל תמיר, מפרט את סוגי המסמכים המזויפים שהוא הפיק:
"... המסמכים היו משלושה סוגים: תלושי שכר ו אישורי העסקה שנחזו כאילו הוצאו כדין לתובעים, וביטאו סכומים אשר כביכול שולמו להם כשכר עבודתם, בעוד שבפועל הם לא עבדו כלל ולא קיבלו את השכר המופיע בתלושים ומכתבי פיטורים שנחזו להיות מכתבים שנמסרו כדין לעובד בעוד שבפועל התובעים כלל לא עבדו וממילא אף לא פוטרו ..."
(ההדגשה אינה במקור, ב.ג.)

בהודעתו במשטרה סיפר מנהל החשבונות כי תלושי השכר שעליהם צוין מספר מחלקה 6033, ו- 3037 הם תלושי שכר פיקטיביים (כזכור, 6033 ו- 3037 הם המספרים המופיעים על תלושי השכר של התובעת).
מנהל החשבונות נחקר במשטרה והסביר כי הוא ציין על גבי התלושים הפיקטיביים קודים מיוחדים – "מספר מחלקה" – וזאת כדי שיוכל לדעת עבור אילו תלושים הוא אמור לגבות כסף מהראיסים. וכך העיד:
"ש: ספר לי למה היה צורך לחלק את דיווחי העובדים לפי מחלקות.
ת: מדובר בעובדים שהפרטים שלהם נמסרו לי ע"י שלושה אנשים, הדיווחים הועברו טלפונית ע"י כל אחד מהם בנפרד שזה התחיל עם מוחמד זידאן – אבו טאה לאחר מכן מטאה בנו ולאחר מכן מול מהראן, הם העבירו לי את פרטי העובדים ואני הייתי צריך לרשום לי למעקב מי מסר את הנתונים וממי אני אמור לקבל את התשלום ואז זה הקל עליי לסגור איתם את העניין הכספי כלומר כל תלוש 200 ₪ ששולמו אחת לחודש במזומן."
(חקירתו במשטרה מיום 13.10.15 בשעה 22:11 (ש' 22-26), מנספחי לכתב ההגנה).
בחקירתו במשטרה מיום 14.10.15 (ש' 68-71) ציין באופן ספציפי כי קוד המחלקה 6033 מעיד כי התלוש פיקטיבי ומשויך לראיס מהראן זידאן:
" ... המפתח למחלקות שלי בתוכנת השיקלולית הוא כדלקמן:
... 6033 – מהראן זידאן"

באותה חקירה מיום 14.10.15 (ש' 478-482) העיד ישראל תמיר כי קוד המחלקה 3037 מלמד על היות התלוש פיקטיבי, אך לא ידע לשייך אותו לאחד מהראיסים:

הראיסים מכרו לתובעים את התלושים תמורת 350 ₪ לכל תלוש פיקטיבי:
כעולה מפסקי הדין המרשיעים, תמורת כל תלוש גבו הראיסים, מהאנשים שעבורם הונפקו התלושים, כ-350 ₪, אותם חילקו בינם לבין מנהל החשבונות (סעיף 11 לכתב האישום של מנהל החשבונות).

דיווחים ותשלומים לרשויות לצורך יצירת מצג שווא: להשלמת המצג הכוזב דאג מנהל החשבונות לבצע פעולות שונות בספרי הנהלת החשבונות של אותם "מעסיקים נחזים" –, אשר במקרה דנן, אחד מהם, הורשע בפרשה זו – ודיווח על אותם עובדים פיקטיביים כאילו הם עובדיהם של המעסיקים, בדיווחים השוטפים החודשיים והשנתיים לנתבע ולרשויות המס. המעסיקים הנחזים דאגו לשלם בכל חודש את הניכויים החודשיים לנתבע ולמס הכנסה עבור העובדים הפיקטיביים.
בשיטה זו הנפיק מנהל החשבונות, במשך כמה שנים, מסמכים כוזבים רבים מאד (תלושי שכר, אישורי העסקה, מכתבי סיום העסקה וכיו"ב), ששימשו כבסיס להגשת מאות תביעות כוזבות לנתבע. התביעות אושרו ושולם בגינן ממון רב ע"י הנתבע למבוטחים אשר הגישו לנתבע תביעות רבות שבפועל היו תביעות כזב.

ביום 1.11.17 הורשע מנהל החשבונות, מר ישראל תמיר, באישומים שבכתב האישום המתוקן מיום 26.10.17.
כתב האישום המתוקן, בו הודה ישראל תמיר קובע כך:
"במעשיו המתוארים לעיל, פעל הנאשם באופן שיטתי, על פני שנים רבות, בכאלף מקרים, וביצע את העבירות הבאות: הנאשם זייף מסמכים בכוונה לקבל באמצעותם דבר, עשה בהם שימוש, קיבל, בצוותא חדא עם הראיסים, התובעים וחלק מן המעסיקים, את כספי המל"ל במרמה, כל זאת בנסיבות מחמירות שבאו לידי ביטוי בביצוע העבירות במקביל, על ידי חבורה באופן מאורגן ושיטתי, בריבוי המקרים, היקפם ותחכומם והעובדה שנמשכו על פני שנים רבות והסתיימו למעשה רק עם מעצרו של הנאשם והאחרים באוקטובר 2015. כמו כן ביצע הנאשם פעולות ברכוש אסור במטרה להסתיר או להסוות את מקורו, את זהות בעלי הזכויות בו ואת עשיית הפעולה בו וביצע פעולות תוך שימוש בעורמה, במרמה ובתחבולה ומסר בדוחות שהוגשו על פי פקודת מס הכנסה, אמרה או תרשומת כוזבת במזיד, הכין וקיים פנקסי חשבונות כוזבים ורשומות אחרות כוזבות וכל זאת בכוונה לעזור למעסיקים להתחמק מתשלום מס. מעשים אלה עשה הנאשם בין כמבצע עיקרי ובין כמבצע בצוותא עם אחרים כמפורט בכתב האישום".

סך הגמלאות ששולמו שלא כדין – מעל 12 מליון ₪: על פי פסקי הדין המרשיעים, סך כספי הגמלאות ששולמו ע"י הנתבע עקב תביעות הכזב שהתבססו על המסמכים המזויפים הצטבר לכדי סך של 12,381,541 ₪ (סעיף 15 לכתב האישום המתוקן של הראיסים, בו הודו ביום 12.2.18.).

סך העלמות המס כתוצאה מפרשה זו הגיע לסכום של כשלושים מליון ₪ (שם, סעיף 14).

הראיסים, עפ"י פסקי הדין המרשיעים, קיבלו יחד סך מצטבר של לא פחות מ-2,821,700 ₪. מסכום זה הם שילמו למנהל החשבונות את חלקו.

הרשעת מנהל החשבונות והראיסים – גררה דרישה לחילוט רכוש בהיקף טובות ההנאה שקיבלו מהפרשה. בהסדרי הטיעון עמם פורטו סוגי הרכוש שעוקלו ודרישת החילוט.

הרשעת המעסיקים הביאה לדרישה מקבילה מרשויות המס: אחד מהמעסיקים הנחזים בענייננו, רמי חורב, הורשע גם הוא בפרשה זו. מעסיק זה, כמו גם אחרים, עשה רווח גדול מהמס המופחת ששילם כתוצאה מניפוח הוצאות השכר שלו באופן פיקטיבי. ההרשעה לא באה במקום תשלום מס אמת, אלא ההפך - בסעיף 4 להסדרי הטיעון עם המעסיקים הנחזים נקבע כך:
"המדינה מבהירה כי הסדר הטיעון מתייחס רק להליך הפלילי ואינו פוגע בזכות המדינה לגבות מהנאשם כל חוב לרשויות המס או כל רשות אחרת בגין הפעילות נשוא כתב האישום".

בהודעתו במשטרה של מר רמי חורב (המעסיק הנחזה מהתביעה לדמי אבטלה מ-11.4.13), הוא לא זיהה את שמה של התובעת כמי שהועסקה על ידיו. בחקירתו, התבקש המעסיק, רמי חורב, לסמן בקו תחתון את השמות שהוא לא זיהה כעובדים שלו, מתוך רשימת שמות עובדים שהוגשה כטופס 126 לרשויות המס בשנת 2012, (מנספחי כתב ההגנה). שמה של התובעת סומן בקו תחתון. כלומר – הוא לא זיהה אותה כמי שעבדה אצלו.

בחקירתו במשטרה של מר גדי יונג (המעסיק הנחזה בתביעה לדמי אבטלה מ-7.4.10), הציגו לו החוקרים את אישור הפסקת העבודה של התובעת, תלוש השכר שהוא הנפיק לה, והחלק הרלוונטי לאישור המעסיק בטופס התביעה לדמי אבטלה (עמודים 62-65 בחומר שהציגו לו, של התובעת, מוראד שאדיה). גדי יונג לא זיהה את שמה של התובעת כמי שעבדה אצלו, והשיב כך:

2 התביעות לדמי אבטלה שהגישה התובעת בשנים 2010 ו-2013 מצוינות בפירוש כתביעות פיקטיביות בפסקי הדין המרשיעים (כנספח לכתבי האישום):
לכתב האישום בו הודה מנהל החשבונות ובו הורשע, צורפה, בין היתר, רשימת כלל התביעות שהוגשו במרמה בפרשה זו (נספח א' לכתב האישום המתוקן מיום 26.10.17, בעניינו של מנהל החשבונות, ישראל תמיר, וכן נספחי כתבי האישום האחרים).
תביעותיה של התובעת דנן מופיעה ברשימה זו כך:

גם לכתב האישום של המעסיק הנחזה, רמי חורב, מיום 27.5.18, בו הורשע, בהודאתו, בעבירה לפי סעיף 217 לפקודת מס הכנסה, התשכ"א -1961 , צורפה רשימה של תביעות פיקטיביות (נספח 6ב לכתב האישום).
תביעת התובעת לדמי אבטלה, הרלוונטית למעסיק זה מופיעה בטבלה זו כך:

גם בפסק הדין שבו הורשעו ארבעת הראיסים, הם הודו בכך ששתיים מתביעותיה של התובעת, הן פיקטיביות (נספחים 6ב ו- 12ב לכתב האישום, שהן טבלאות דומות בהן מופיעים פרטי התובעת והתביעות שהגישה בשנים 2010 ו- 2013).

דיון והכרעה
נקדים ונאמר כי אנו דוחים את התביעה. אנו קובעים כי התובעת לא הוכיחה כי הועסקה בתקופות הרלבנטיות על ידי המעסיקים הנטענים, במהלך התקופות הנטענות, ובהיקפי המשרה והשכר הנטענים. בנוסף, אנו קובעים כי התובעת לא הוכיחה כי האמור בפסקי הדין המרשיעים אינו נכון.

להלן נימוקינו:

התובעת לא הוכיחה כי היתה "מבוטח" כהגדרת המונח בפרק ז' לחוק הביטוח הלאומי:
פרק ז' לחוק הביטוח הלאומי, התשנ"ה-1995, מגדיר "מבוטח", לעניין דמי אבטלה, כך: "...עובד הזכאי לשכר שמעבידו חייב בתשלום דמי ביטוח בעדו ...". כך, על התובעת מוטל הנטל להוכיח כי היא עבדה בתקופות הרלבנטיות וכי התקיימו יחסי עובד מעסיק בינה לבין מי שהיא טוענת שהיו מעסיקיה.
במקום להוכיח כי היא הייתה "עובדת" של המעסיקים הנטענים, ביססה התובעת את תביעתה דנן, על הטענה כי אין בזהות מנפיק התלושים כדי לגרוע מהעובדה כי היא עבדה בחקלאות בתקופות הרלוונטיות לתביעה.
בעדותה לפנינו טענה התובעת שהיא עבדה בחקלאות בתקופות הרלוונטיות לתביעה דרך הקבלן מוחמד זידאן. הנתבעת אף לא טענה כי הועסקה אצל המעסיקים הנטענים שהנפיקו את תלושי השכר.
כאמור בסעיף החוק לעיל, על מנת שהתובעת תוכר כ- "מבוטח" עליה להוכיח כי התקיימו יחסי עובד מעביד בינה לבין מעסיקיה הנטענים הרשומים כמעסיקים בתלושי השכר. הנתבעת לא הוכיחה, ואף לא טענה כי היא הועסקה אצל המעסיקים הנטענים אלא הסתפקה בלטעון כי עבדה בחקלאות דרך הקבלן מוחמד זידאן (סעיף 4 לתצהירה). לטענתה, אין בכך שהתלושים שצרפה לתביעותיה מעידים על מעסיק שונה מזה שאצלו הועסקה כדי לפגוע בעובדה שהיא אכן עבדה בחקלאות (סעיף 12 לתצהירה).
טענתה זו, אינה מתיישבת עם לשון החוק, ואין בידינו לקבלה. על אחת כמה וכמה כאשר ישנם פסקי דין מרשיעים שקובעים כי התביעות לדמי אבטלה, והתלושים שצורפו לה – פיקטיביים.
לכך נוסיף כי התובעת אף לא הוכיחה כי מעסיקיה היו, כפי שטענה, מוחמד זידאן או מי מטעמו. אין די בהעלאת טענות בעל-פה. התובעת לא נשאה בנטל להוכיח עובדה זו.

בתצהירה של התובעת אין כל פירוט אודות העבודה שעבדה. כל שנאמר בתצהירה הוא כי היא אכן עבדה בחקלאות וכי התביעות שהגישה לנתבע נדחו "ללא הצדק".

עדותה של התובעת לפנינו הייתה חסרה. כאמור, התובעת לא הוכיחה כי עבדה בתקופות הרלוונטיות לתביעה, אצל המעסיקים הנטענים, גדי יונג ורמי חורב. התובעת הסתפקה בלטעון כי היא עבדה בחקלאות, וכי אין לייחס חשיבות, לטענתה, לזהותו של מנפיק התלושים. כאמור בס' 23 לעיל, אנו דוחים טענה זו.

אנו מקבלים את הקביעה המפורשת בפסקי הדין המרשיעים, כי שתי התביעות לדמי אבטלה (מ-2010 ו- 2013) הן תביעות פיקטיביות וכוזבות:
ואלה נימוקינו:
התובעת לא נשאה בנטל להפריך את פסקי הדין המרשיעים ולא הראתה, אף לא ברמז, כי הקביעות שנקבעו בהם אינן נכונות. התובעת הסתפקה בהעלאת הטענה כי אינה חלק מהפרשייה וכי מחיקת כתב האישום כנגדה הינה ראיה לכך. כפי שפורט לעיל, בעיקר לא נשאה התובעת בנטל להוכיח שהיא עבדה אצל המעסיקים המדווחים, בתקופות הרלוונטיות (ללא קשר להודעות במשטרה ולפסקי הדין של המורשעים בפרשה).
פסקי הדין המרשיעים מהווים ראיה בהליך זה:
על פי הוראות סימן ז' לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א – 1971, מהווה פסק דין מרשיע ראיה לכאורה במשפט אזרחי.
סעיף 32 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969, קובע כי ביה"ד לעבודה לא יהא קשור בדיני ראיות. כך, ביה"ד הארצי הכיר בקבילותו של פס"ד מרשיע שאינו חלוט (עקב ערעור), בין היתר לאור האמור בסעיף 32 הנ"ל (עע 628/07 אלמוני נ' פלונית [פורסם בנבו, ניתן ביום 27.08.09]).
פסקי הדין המרשיעים מבוססים על כתבי אישום שהתגבשו מחומרי החקירה שהיו בפני הנתבע עת נתן החלטותיו מיום 15.2.17 ו-14.3.17, לדחות את התביעות. חומרי חקירה אלו היו, לכל הפחות, ראיות מנהליות שעמדו בפני הנתבע ומהווים ראיה בבית הדין לעבודה עת מותקפת ההחלטה שקיבל הנתבע על בסיסן.
זאת, מעבר לעובדה שבעקבות פסקי הדין המרשיעים הפכו ראיות מנהליות אלו לממצא בפסק דין מרשיע, על כל הכרוך בכך.

נקודות נוספות המחזקות את הקביעה כי טפסי התביעה על נספחיהם הם פיקטיביים:
מעבר לנדרש, ומעבר לקביעה המפורשת בפסקי הדין המרשיעים, מצאנו לנכון להוסיף כמה נקודות המחזקות את מסקנותינו:

בהודעותיהם של המעסיקים הנחזים במשטרה לא זיהו את שמה של התובעת כמי שהועסקה על ידיהם:
כאמור בסעיפים 20, 21 לעיל, שמה של התובעת לא זוהה על ידי אף אחד מהמעסיקים.
הודאתו של מנהל החשבונות כי תלושי השכר שעליהם צוין מספר מחלקה 6033 ו- 3037 הם תלושי שכר פיקטיביים (כפי שפורט בסעיף 11 לעיל). כזכור, מספרים אלו מופיעים על תלושי השכר של התובעת.
התובעת היתה הגורם ששילם עבור כל אחד מהתלושים הפיקטיביים:
כפי שפורט בסעיף 12 לעיל, פסקי הדין המרשיעים קובעים במפורש כי עבור כל תלוש נגבו מהאנשים שעבורם הוצאו תלושי השכר, ע"י הראיסים, 350 ₪.
בנסיבות העניין יש להניח, ולא הוכח לפנינו אחרת, כי התובעת או מי מטעמה הם אלו שנשאו בתשלום זה, שכן היו הגורם הישיר שהרוויח מהנפקת תלושים אלו.
תלושי השכר הפיקטיביים (של המעסיקים גדי יונג ורמי חורב), שצרפה התובעת לתביעותיה לדמי אבטלה, אינם הולמים את אופן תשלום השכר שקיבלה כאשר עבדה, לטענתה:
התובעת העידה לפנינו כי השכר שקיבלה היה שכר יומי בסך של "120 או 140 ₪ לא יודעת בדיוק כמה" (עמ' 8, ש' 2). נתון זה אינו עולה מתלושי השכר שהופקו ע"ש המעסיקים גדי יונג ורמי חורב. בתלושים אלו השכר הוא שכר שעתי.
אומנם, התובעת טוענת שהיא לא ייחסה חשיבות לכך שתלושי השכר לא הונפקו ע"י מוחמד זידאן,(ס' 5 לתצהיר התובעת) אלא שאדם שמצרף לתביעתו תלושים ומבקש מהנתבע לקבל סכומי כסף בהתבסס על אותם תלושים צריך להיות אחראי לתמונה שהוא מציג בפני הנתבע.

בהתייחס לטענותיה של התובעת בסיכומיה:
כאמור, התובעת לא הביאה ראיות להוכחת היותה זכאית לדמי אבטלה. טענתה העיקרית של התובעת היתה כי היא עבדה בחקלאות וכי היא זכאית לדמי אבטלה. נתייחס להלן לטענות התובעת בסיכומיה ונכריע בהן אחת לאחת כדלקמן:

"עדותה של התובעת, כי עבדה במקומות שונים ולא במקום אחד מתיישבת עם אופי העבודה בחקלאות ויש בה כדי לחזק את המסקנה כי היא אכן עבדה":
ב"כ התובעת טען, בסיכומיו, כי עדותה של התובעת הייתה אמינה וכי היא תואמת את אופי העבודה בחקלאות, וכי מכך ניתן להסיק כי התובעת אכן עבדה. ב"כ התובעת המשיך וטען כי אין בהכרעה השיפוטית שקבעה כי תלושי השכר של התובעת הם תלושים פיקטיביים כדי לשלול את העובדה כי התובעת אכן עבדה בחקלאות.
אנו דוחים טענה זו, להלן נימוקינו:
כפי שפורט לעיל, על מנת שמבוטח יהיה זכאי לדמי אבטלה עליו להוכיח כי הוא היה זכאי לשכר שמעבידו שילם בעדו דמי ביטוח. ולאחר מכן, על התובעת להוכיח כי היא צברה את תקופת האכשרה המזכה בדמי אבטלה.
גם אם נקבל את עדותה של התובעת כי עבדה בחקלאות, ובשים לב לעובדה כי תלושי השכר שצירפה לטפסי התביעה שהגישה לנתבע הם פיקטיביים, אין בכך כדי להקנות לה זכות לדמי אבטלה. שכן, התובעת לא הוכיחה, באיזה תקופות היא עבדה בחקלאות, מי היה מעסיקה האמיתי ששילם עבורה דמי ביטוח, ואף לא הוכיחה כי צברה תקופת אכשרה שמזכה בדמי אבטלה.
אשר על כן, אין בטענה זו כדי לזכות את התובעת בדמי אבטלה.

"מי שנהנה מפרשה זו היו המעסיקים":
בא כוח התובעת, ניסה להשיב לשאלה מי שילם כ-350 ₪ עבור הנפקת כל תלוש, וטען בסיכומיו כי מי שנהנו מהנפקת התלושים הפיקטיביים היו המעסיקים, אשר ניפחו את הוצאותיהם ובכך שילמו פחות מיסים, והם אלה שהורשעו במשפט פלילי. להבדיל מהתובעת אשר לא הורשעה במשפט פלילי ושכתב האישום נגדה נמחק .
אנו דוחים טענה זו:
כאמור לעיל, המעסיק הנטען, גדי יונג, לא היה חלק מהפרשה, לפי עדותו של ישראל תמיר, לא הוגש כנגדו כתב אישום והוא לא הורשע בפלילים. כך שלא ניתן להתייחס אליו בהכרח, כאל מי שהיה לו אינטרס בהנפקת התלושים הפיקטיביים, וכמי שנהנה מפרשה זו.
כאמור בס' 12 לעיל, בפסקי הדין המרשיעים ישנה קביעה פוזיטיבית לפיה, עבור כל תלוש שכר נגבה סך של 350 ₪. כך שתלושים אלה לא שימשו לניפוח ההוצאות בלבד, אלא נמכרו בכסף לאנשים אחרים.
נקודה זו חשובה, שכן על מנת לנכות הוצאות שכר אין צורך בהנפקת תלושים דווקא. די בדיווח לרשויות המס.
גם אם המעסיקים, או חלק מהם נהנו מהוצאת התלושים וניפוח ההוצאות, והם אלה שנהנו מפרשה זו, לא ברור הצורך במעורבותו של מהראן, שמסר לתובעת את תלושי השכר, ואף סייע לה למלא את טפסי התביעה שהגישה לנתבעת. (עמ' 5, ש' 29 לפרוטוקול)

סיכומים של דברים:
דינה של התביעה להידחות.
עדותה של התובעת בפנינו הייתה חסרה; והיא לא נשאה בנטל להוכיח כי עבדה אצל המעסיקים הנטענים (או אצל מעסיקים כלשהם) , בתקופות הרלבנטיות לתביעה זו.
בנוסף, ניצבים לפנינו פסקי הדין המרשיעים, להם יש משקל רב בניתוח מאזן ההסתברות של הראיות בתיק זה. ששה נאשמים שונים, בהכרעות של בית המשפט המחוזי בנצרת, הודו בכך שתביעותיה של התובעת לדמי אבטלה הן תביעות פיקטיביות וכוזבות, פרי קשר שקשרו הם כולם על מנת להונות גורמים שונים, לרבות הנתבע. ממצאי פסקי הדין המרשיעים מתיישבים עם חומר החקירה שעל בסיסו נדחו תביעותיה של התובעת לדמי אבטלה. התובעת לא נשאה בנטל להוכיח כי האמור בפסקי הדין המרשיעים אינו נכון.

הוצאות ההליך:
ב"כ הנתבע טענה לפנינו כי מקרה זה מצדיק חיוב התובעת בהוצאות לדוגמא.

כידוע, בהליכים על פי חוק הביטוח הלאומי נהוג לפסוק הוצאות לחובת התובע במשורה, אם בכלל. תכליתו של נוהג זה היא הרצון למנוע כל מכשול בפני תובע המבקש לממש את זכות הפניה לערכאות, כאשר מדובר בביטחון סוציאלי.
יחד עם זאת, בית הדין הארצי הכיר, לא פעם באפשרות הטלת הוצאות בתיקי ביטוח לאומי, וראה בעניין זה למשל, עבל 59280-01-17 הרשטיק יצחק נ' המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו, ניתן ביום 10.08.17] שם נפסקו 3600 ₪ וכן עב"ל 40280-10-17 ליב רוטנשטרייך נ' המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו, ניתן ביום 15.04.18]) שם נפסקו 1000 ₪.
גם במקרים אלו מדובר היה בפסיקת הוצאות מתונה וזאת, כפי שצוין ע"י בית הדין הארצי: "ובהתחשב בכך שמדובר בהליך מתחום הביטחון הסוציאלי...".

נראה לנו כי הרעיון העומד בבסיס פסיקת הוצאות מתונה בתיקי ביטחון סוציאלי אינו מתאים למקרה דנן.
שוכנענו, על בסיס פסקי הדין המרשיעים והראיות שהוצגו בפנינו בתיק זה כי התביעות לדמי אבטלה שהגישה התובעת התבסס ו על מסמכים כוזבים ופיקטיביים, כחלק מקשר מתוכנן ומוזמן, שנועד להונות את הנתבע. בנסיבות אלו, אנו סבורים כי התובעת אינה יכולה ליהנות מהיחס שניתן לתובעים המבקשים לממש זכות מתחום הביטחון הסוציאלי, ותביעתם נדחית.
אדרבא, לטעמנו התייחסות "מתונה" לתביעה שבפנינו חותרת תחת תכליתו של תחום הביטחון הסוציאלי. "תחום הביטחון הסוציאלי" הוא למעשה רשת הביטחון החברתית הבסיסית במדינה. רשת זו מבוססת גם על הסולידריות החברתית שמכוחה תומך הציבור בנזקקים שבקרבו.

הצגת תלושי שכר פיקטיביים ואישורי העסקה כוזבים על מנת לזכות שלא כדין בזכויות מתחום הביטחון הסוציאלי פוגעת קשה בתדמיתו הציבורית של הביטחון הסוציאלי, של מדינת הרווחה ושל ציבור שלם אשר נזקק – באופן אמיתי – לסיוע הכלכלי שהציבור מושיט לו באמצעות הנתבע. מעשים כאלו עלולים לפגוע במוכנותו של הציבור לסייע כאמור.
משהשתכנענו כי התובעת השתמשה בתלושי שכר פיקטיביים ואישורי העסקה כוזבים על מנת לזכות שלא כדין בדמי אבטלה, בהיקפים גדולים, לאורך שנים, בהגשת 2 תביעות עוקבות וכוזבות לדמי אבטלה, הרי ששוכנענו כי המדובר בנסיבות חמורות בהן יש לקבל את הבקשה החריגה של הנתבע לחייב בהוצאות לדוגמא.

על כן אנו מחייבים את התובעת לשלם לנתבע תוך 30 יום הוצאות משפט בסך 10,000 ₪.

על פסק דין זה ניתן לערער בזכות לפני בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, ג' כסלו תש"פ, (01 דצמבר 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

בועז גולדברג, שופט

מר שלמה ליב
נציג ציבור (עובדים)