הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בחיפה ב"ל 21247-06-15

22 מאי 2016

בפני כב' השופט אסף הראל
נציג ציבור (עובדים) מר פיני שוורצברד
נציג ציבור (מעסיקים) גב' מרים נשר

התובע
דוד גרינשפן, ת.ז. XXXXX100
ע"י ב"כ: עו"ד א' יונגר
-
הנתבע
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ: עו"ד ג' בחוס

פסק דין

התובע עותר כי תשולם לו קצבת שאירים בהתאם לפרק י"א לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 (להלן – החוק). הנתבע מכחיש את זכאות התובע לקצבה זו, וטוען כי לאור הכנסתו אין לראות בו אלמן לצורך סעיף 238 לחוק.

על התשתית העובדתית הבאה לא היה חולק. לפי תשתית מוסכמת זו, התובע הועסק בבנק לאומי החל משנת 1955 ועד 31.5.1994. תפקידו האחרון היה מנהל סניף בנק. רעייתו של התובע, חביבה גרינשפן ז"ל, נפטרה ביום 6.4.1996 והיתה מבוטחת בביטוח זקנה ושאירים בשעת פטירתה. התובע הגיש תביעה לקצבת שאירים לנתבע ביום 29.4.15. כל מאפייני הגדרת "אלמן" ללא ילד בסעיף 238 לחוק מתקיימים בתובע, פרט לעניין מבחן ההכנסה לגביו קיימת מחלוקת. על התביעה שהגיש התובע לנתבע חלות הוראות סעיף 296(ב) לחוק, כך שככל שיש לתובע זכאות לקצבת שאירים, הרי זו קמה לכל היותר 12 חודשים לפני מועד הגשת התביעה לנתבע. משכך, המועד הרלוונטי לבחינת התקיימות מבחן ההכנסות בתובע הוא מועד הגשת התביעה לנתבע, היינו 29.4.15, וכן תקופת 12 החודשים שקדמה לכך.

עוד מוסכם כי לתובע חשבון שמספרו 1677816 בקופת גמל בשם "עצמה-תעוז" (להלן – הקופה) המנוהלת על ידי "הראל גמל והשתלמות בע"מ" (להלן – הראל). מתוך חשבון זה הועברו בתקופה הרלוונטית לתביעה כספים לחשבון הבנק של התובע מידי חודש. בתקופת 12 החודשים שקדמו למועד הגשת התביעה לנתבע, הועבר מהקופה, לחשבון הבנק של התובע, סכום חודשי של 7,000 ש"ח.

אין חולק כי ההכנסות הרלוונטיות של התובע, הנחשבות הכנסה לצורך הגדרת המונח "אלמן" לפי סעיף 238 לחוק, הן הכנסותיו לשנת 2014. הכנסות אלו, במונחים שנתיים, הן: רנטה מחו"ל בסך 17,061 ש"ח; ריבית בסך 12,389 ש"ח; וקצבת זקנה בסך 29,112 ש"ח. עוד אין חולק כי ההכנסה המירבית השנתית לפי לוח ט', פרט 1, היא 62,172 ש"ח; וכי לצורך תקנה 1(ג)(3) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת הכנסה בביטוח זקנה ושאירים), התשל"ו – 1976 (להלן – התקנות) מהווים 15.2% מהשכר הממוצע, כמשמעותו בסעיף 2 לחוק, סך של 16,584 ש"ח במונחים שנתיים.

הפלוגתא היחידה הדורשת הכרעה בתובענה דנן היא האם – כטענת הנתבע - יש לראות בהעברות שבוצעו מהקופה לחשבון הבנק של התובע בגדר "הכנסה" לפי תקנה 1(ג) לתקנות, בהיותם הכנסה לפי סעיפים 2(5) או 2(10) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן – הפקודה).

שמענו את עדותו של התובע. מטעם הנתבע העידו צחי דברת, סמנכ"ל תפעול בהראל (להלן – דברת); גליה גונן, מרכז בכיר ממחלקת זקנה ושאירים בסניף הנתבע בחיפה; קובי חמיק, מנכ"ל החברה לניהול קופת התגמולים והפיצויים של עובדי בנק לאומי (להלן – חמיק) וכן יצחק מלמד, ראש ענף שכר בבנק לאומי (להלן – מלמד). לאחר שנתנו דעתנו לכלל הראיות שהוצגו בפנינו ולכלל טיעוני הצדדים, באנו לכדי מסקנה כי דין התביעה להתקבל.

מאפייני חשבון התובע בקופה
כפי שהוברר בפנינו, הקופה בה מצוי חשבון התובע הינה קופת גמל שיכולה לשמש לתגמולים, לעצמאים או לפיצויים. מעמדו של התובע בקופה הוא כעמית עצמאי (עדות דברת בעמודים 12-13 לפרוטוקול ; מכתב חמיק מיום 9.5.16 – מוצג נ/11 ). פתיחת החשבון בקופה נעשתה על ידי התובע. הוא עשה זאת זמן קצר לאחר פרישתו מעבודתו בבנק לאומי (עדות התובע בעמודים 8 ו- 10 לפרוטוקול). כעולה ממוצג נ/4 – מסמך של הראל שהוכן בעת פתיחת החשבון בקופה – מועד פתיחת החשבון היה 25.10.1994, היינו כחמישה חודשים לאחר פרישת התובע מהעבודה. התובע בחר לפתוח חשבון דווקא בקופה, ולא בקופת גמל אחרת, מאחר ובאותה עת נוהלה הקופה על ידי בנק לאומי (עדות התובע בעמודים 7 ו-10 לפרוטוקול). כספי התובע בקופה הופקדו בחשבון אחד. הכספים בחשבון זה הושקעו בשני מסלולי השקעה – האחד מסלול אג"ח ומניות, והשני אג"ח ללא מניות. המשיכות שביצע התובע מחשבונו בקופה – בדמות ההעברות לחשבון הבנק שלו - היו ממסלול ההשקעה של אג"ח ומניות (מוצג נ/3; עדות דברת בעמוד 12 לפרוטוקול).

מאפיין חשוב של חשבון התובע בקופה הינו כי התובע הוא שהחליט האם למשוך מתוך חשבון זה כספים, אם לאו. ככל שבחר למשוך כספים, התובע לבדו קבע מה יהיה גובה המשיכה. התובע יכול היה, על פי בחירתו, גם לשנות את גובה המשיכות מתוך חשבונו בקופה. בענין זה הוברר כי התובע החל למשוך כספים מהחשבון – באמצעות העברות מחשבונו בקופה לחשבון הבנק שלו - רק בחודש 6/2000. גובה המשיכה החודשית אז עמד על 7,000 ש"ח. בתאריך 13.5.15 הורה התובע לקופה להפחית את סכום המשיכה ל- 3,500 ש"ח (מכתב הראל מיום 19.11.15, שהעתקו צורף לתצהיר התובע). בחודש 11/15 הורה התובע לקופה להפסיק כליל את העברת הכספים אליו (סעיף 6 למכתב הראל מיום 27.3.16- מוצג נ/5).

כפי שעלה מעדותו של דברת, כל הכספים בחשבון התובע בקופה, הועברו לקופה באמצעות ניודם מקופת התגמולים של עובדי בנק לאומי (עדותו בעמוד 13 לפרוטוקול). כך גם עלה מעדותו של חמיק אשר ציין כי מלוא הכספים שנצברו על שמו של התובע בקופת התגמולים של עובדי בנק לאומי הועברו לחשבון התובע בקופה. הוא פירט את הסכומים שנויידו: סך של 699,670 ש"ח נוייד ביום 1.12.94 וסך של 28,948 ש"ח נוייד ביום 1.1.95 (עדות חמיק בעמוד 20 לפרוטוקול; מכתבו מיום 9.5.16 – מוצג נ/11). בענין זה אנו מעדיפים את גרסתם של דברת ושל חמיק , על פני גרסת התובע אשר ציין כי מדובר היה בכספים שהיו בחשבון הבנק שלו והופקדו על ידו בקופה (עדות התובע בעמוד 8 לפרוטוקול). התובע העיד על פי מיטב זכרונו, מבלי שהציג מסמכים הנוגעים להפקדת הכספים בחשבונו בקופה. דברת, לעומתו, ציין כי דבריו נאמרים לאחר בדיקה. גם חמיק הסביר כי דבריו מובססים על מערכות המיחשוב (עמוד 20 לפרוטוקול). יתרה מזו, גרסתו של דברת – בדבר ניוד הכספים לקופה – מוצאת תימוכין ברישומי הראל לגבי ותק התובע בקופה. דברת הסביר כי מאחר ומדובר היה בניוד כספים מקופת גמל אחת לשניה, נשמר הוותק של התובע לענין נזילות הכספים. היינו, לצורך הקביעה האם הכספים בקופה נזילים כך שהתובע רשאי למשוך אותם כסכום הוני, ראתה הקופה בוותק של התובע כוותק מיום 2.1.1955, שהוא תאריך הוותק שלו בקופת התגמולים של עובדי בנק לאומי. זו משמעות הנתון "תאריך וותק" שמופיע בדו"חות הראל המתייחסים לחשבון התובע בקופה. ותק זה איפשר לתובע – לו רצה בכך - למשוך את הכספים הצבורים בחשבונו בקופה בתור סכום הוני כבר בשנת 1994 (מוצג נ/3; עדות דברת בעמודים 13-14 לפרוטוקול).

דברת ציין כי להראל אין כיום נתונים שיצביעו על טיבם של הכספים שהועברו אליה בניוד זה (עדות דברת בעמוד 13 לפרוטוקול). ניוד הכספים לקופה, לא נעשה בשל חובה כלשהי שחלה על התובע לעשות כן, אלא הדבר נעשה מכח בחירתו של התובע (עדות דברת בעמוד 16 לפרוטוקול; עדות התובע בעמודים 7-8 לפרוטוקול). התובע לא הפקיד הפקדות עתיות בחשבונו בקופה לאחר ניוד זה של הכספים (עדות דברת בעמוד 16 לפרוטוקול).

על מקור הכספים שהופקדו בחשבון התובע בקופה, ניתן ללמוד מעדותם של התובע, חמיק ומלמד. התובע הסביר בעדותו כי פרש עת הגיע לגיל פרישה של 65. במהלך שנות עבודתו בבנק לאומי, הפריש לו מעסיקו כספים לקופת גמל של עובדי בנק לאומי (עדות התובע בעמוד 8 לפרוטוקול). על פי התובע, בעת פרישתו ניתנה לו אפשרות לבחור בין קבלת פנסיה לבין קבלת פיצויי הפיטורים והסכומים שנצברו על שמו בקופת הגמל של עובדי בנק לאומי בתשלום אחד. התובע העדיף לקבל את פיצויי הפיטורים ואת הסכומים שנצברו על שמו בקופת הגמל של עובדי בנק לאומי. הסברו לכך היה כי באותה עת סבר שהוא ורעייתו יוכלו להסתמך על הפנסיה שתקבל רעייתו. בנוסף, הוא ידע שהסכום יתקבל אצלו מידי הקופה כשהוא פטור ממס (עמוד 7 לפרוטוקול). על פי התובע, הכספים שהפקיד בקופה היו כספים מהמקורות הבאים: פיצויי פיטורים שקיבל בעת פרישתו; מענק פרישה בגובה 4-5 משכורות; והיתרות שנצברו על שמו בקופת ה תגמולים ל עובדי בנק לאומי, בעקבות הפרשות לתגמולים של המעסיק ושלו (עדות התובע בעמודים 7-9 ו-11 לפרוטוקול). כספים אלו במלואם הופקדו בחשבונו בקופה (עדות התובע בעמוד 8 לפרוטוקול). גרסתו זו של התובע לא נסתרה וזכתה לעיגון מעדותם של מלמד וחמיק. אלה הסבירו כי הכספים שנצברו בקופת התגמולים של עובדי בנק לאומי, היו כספי תגמולים אשר הופרשו אליה הן על ידי התובע והן על ידי מעסיקו (הבנק), כל אחד בשיעור 5% משכרו המבוטח של התובע. עוד עולה מעדות מלמד כי לתובע שולמו פיצויי פיטורים עם פרישתו מעבודתו בבנק (עדות חמיק בעמוד 21 לפרוטוקול; מכתבו מיום 9.5.16 – מוצג נ/11; מכתב מלמד מיום 8.5.16 – מוצג נ/12; עדות מלמד בעמוד 23 לפרוטוקול). לאור כל אלה, אנו קובעים כי בחשבון התובע בקופה הופקדו כספים שמקורם אלה: מלוא יתרות כספי התגמולים שנצברו על שם התובע בקופת התגמולים של עובדי בנק לאומי; פיצויי פיטורים ששולמו לתובע עם פרישתו מעבודה בבנק; וכן מענק פרישה ששולם לו בגובה 4-5 משכורות.

כפי שהוברר בפנינו מעדותם של דברת , חמיק ומלמד, הפעיל בנק לאומי, באמצעות הקופה, הסדר המכוון לעובדיו שפרשו מהעבודה. לפי ההסדר, משולם על ידי הקופה לעמית תשלום חודשי. כאשר יתרת הכספים בחשבון העמית בקופה נגמרת, או כאשר מגיע העמית לגיל פרישה, משלם בנק לאומי לעמית פנסיה. במסגרת הסדר פנסיוני זה, משעבד העמית את כספיו בקופה לטובת בנק לאומי. בנוסף, במסגרת הסדר זה, לא משולמים לעובד פיצויי פיטורים והוא אינו יכול למשוך את כספי התגמולים שנצברו על שמו בקופת התגמולים של עובדי בנק לאומי (להלן – ההסדר הפנסיוני) (עדות דברת בעמוד 14 לפרוטוקול; מכתב מלמד מיום 29.1.13 – מוצג נ/16; עדות מלמד בעמודים 23-24 לפרוטוקול ). כפי שהוברר בפנינו, ההסדר הפנסיוני אינו חל על התובע. ראשית, בנק לאומי - מי שהיה מעסיקו של התובע - ציין מפורשות כי ההסדר הפנסיוני אינו חל על התובע. זאת מאחר ובעת פרישתו, עמדה בפני התובע היכולת לבחור בין שני מסלולי פרישה מובחנים. האחד, מסלול "פיצויים" שבו מקבל התובע פיצויי פיטורים ואת הכספים שנצברו על שמו בקופת התגמולים של עובדי בנק לאומי. השני, מסלול פנסיה, בו משולמת לו פנסיה חודשית, מבלי שהתובע מקבל פיצויי פיטורים ומבלי שהוא יכול למשוך את הכספים שנצברו על שמו בקופת התגמולים של עובדי בנק לאומי. עפ"י הבנק, התובע בחר במסלול פיצויים ולכן ההסדר הפנסיוני לא חל עליו (עדות מלמד בעמודים 23-25 לפרוטוקול; מכתבו מיום 8.5.16 - מוצג נ/12; מסמך בנק לאומי מיום 13.3.94 בנוגע לאפשרויות הפרישה - מוצג נ/13). שנית , התובע הסביר בעדותו כי הסדר זה לא חל עליו (עדותו בעמודים 8-10 לפרוטוקול). לראיה ציין כי בניגוד להסדר הפנסיוני, הרי כאשר תתרוקן היתרה הצבורה על שמו בקופה, לא יהיה זכאי לקבל מבנק לאומי קצבה או תשלום חודשי כלשהו (עדות התובע בעמוד 10 לפרוטוקול). שלישית, אי תחולתו של ההסדר הפנסיוני על התובע עולה גם מעדותו של דברת. דברת ציין כי חשבון התובע בקופה אינו נמנה על החשבונות בקופה שהם חלק מההסדר הפנסיוני (עדות דברת בעמוד 15 לפרוטוקול). הוא הסביר כי על אף שהחשבונות של ההסדר הפנסיוני הם חשבונות בקופה, אין משמעות הדבר כי כל החשבונות בקופה של עובדים לשעבר של בנק לאומי הם חשבונות הנמנים על ההסדר הפנסיוני. על פי דברת, הראל יודעת לאבחן בין החשבונות השונים. הוא הוסיף כי ראיה לכך שחשבון התובע אינו נמנה על החשבונות שעליהם חל ההסדר הפנסיוני, היא העובדה שהתובע הוא שקבע לעצמו מה יהיה הסכום, אם בכלל, שאותו ימשוך מחשבונו בקופה. אפשרות זו אינה ניתנת למי שמצוי בהסדר הפנסיוני (עדות דברת בעמוד 14 לפרוטוקול). ראיה נוספת לכך שהתובע אינו נמנה על ההסדר הפנסיוני, ניתן למצוא גם בדו"חות הראל לגבי חשבון התובע בקופה, שם נרשם מעמדו כ"עצמאי-רגיל" ולא "הסדר פנסיה בל"ל" (מוצג נ/3; עדות דברת בעמוד 15 לפרוטוקול).

עוד עולה מהראיות שהוצגו בפנינו כי ההעברות מהקופה לחשבון הבנק של התובע היו פטורות ממס. ראשית, הדבר עולה מדו"חות הראל שהופקו בעת ביצוע ההעברות, שם נרשם כי ההעברה הכספית היא בערכי נטו, ללא ניכוי מס (מוצג נ/2). שנית, הדבר עלה מעדותו של דברת אשר ציין כי העברות הכספים מהקופה לחשבון הבנק של התובע היו בערכי נטו ופטורות מניכוי מס כלשהו. הוא הסביר זאת בכך שמדובר בכספי תגמולים בקופת גמל, שהופקדו לפני שנת 2000, שאינם חייבים במס. דברת הוסיף כי מבחינת מיסוי, דומה הדבר למצב בו היה התובע משאיר את כל יתרת הכספים שבקופה אצלו בבית, ומושך ממנה סכומים לפי צרכיו (עדות דברת בעמוד 16 לפרוטוקול).

העברות הכספים מהקופה לחשבון הבנק של התובע – אינן קצבה לפי סעיף 2(5) לפקודה
טענתו האחת של הנתבע הינה כי יש לראות בהעברות שבוצעו מחשבון התובע בקופה לחשבון הבנק שלו, בגדר קצבה. לאור זאת, נטען על ידי הנתבע, כי יש לראות בכך הכנסה לפי סעיף 2(5) לפקודה, ועל כן זוהי הכנסה לפי תקנה 1(ג) לתקנות. אנו דוחים את טענת הנתבע.

סעיף 2(5) לפקודה קובע, בין היתר, כי מס הכנסה ישולם על הכנסה מ"קיצבה, מלוג או אנונה". למשמעותם של מונחים אלו נדרש בית הדין הארצי לעבודה, עת קבע כי –

"... התקבולים המצוינים [בסעיף 2(5) לפקודה – המותב] הם "אנונה" - שהינה "תשלום קצוב החוזר ונשנה בצורה מחזורית ובעלת קביעות מסוימת ונובע בדרך כלל מהסכם אינדיבידואלי שנעשה במישרין בין המשלם למקבל" (עב"ל 65/96 אמיר מנקר - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לו 349 (2001)); "קצבה" - שהינה "תשלום המשתלם לעיתים קצובות, במשך תקופה ארוכה, על פי הסכם או מכוח הדין" (אהרן יורן, "מיסוי 'קצבה, מלוג ואנונה'", משפטים י' 38 (1980); להלן: יורן; כן ראו בהקשר זה את בג"צ 2385/15 זנגריה נ' המוסד לביטוח לאומי (14.5.15)), ו"מלוג" (שמשמעותו המילונית "זכות השימוש ברווחים מקרן מסוימת או מנכס, אך לא בקרן או בנכס עצמו") - אשר פורש כ"תשלומים החוזרים ומתקבלים עפ"י צו בית משפט, כגון מזונות לאשה, תשלומים ליורשים מתוך כספי העזבון וכדומה" (יורן, לעיל). כל סוגי התקבולים העיתיים הנקובים בסעיף 2(5) הינם לפיכך תשלומים המשולמים מכוח חובה..." (עב"ל (ארצי) 20952-04-11 יאיר – המוסד לביטוח לאומי, פסקה 67 לפסק דינה של כב' השופטת דוידוב-מוטולה (20.11.2015) (להלן – ענין יאיר); (ההדגשות במקור- המותב)).

לטעמנו, אין לומר כי העברות הכספים מחשבון התובע בקופה לחשבון הבנק שלו, הם בגדר "קצבה". ראשית, אין מדובר כאן בתשלום המשתלם לעתים קצובות, במשך תקופה ארוכה. כפי שכבר קבענו, היו שנים ארוכות – מאז פתיחת החשבון בקופה בשנת 1994 ועד חודש 6/2000 – שלא בוצעו כלל העברות מהקופה אל חשבון הבנק של התובע. שנית, התובע הוא שקבע לבדו מה יהיה הסכום שיועבר אליו מדי חודש, בתקופות בהן חפץ שתיעשה העברה כזו. ברצותו העלה את הסכום; ברצותו הקטינו; וברצותו הפסיק כליל את ההעברות. יכולת זו של התובע לקבוע חד צדדית מה יהיה הסכום המשתלם לו, שוללת ממנה את אפיונה כקצבה. שלישית, הראל מציינת מפורשות כי אין מדובר בקצבה כי אם בתשלום עתי, לפי בקשת התובע, שלא מופעל בו מנגנון של איזון אקטוארי (מוצג נ/5). רביעית, קבענו מפורשות כי ההסדר הפנסיוני אינו חל על התובע. חמישית, קבענו כי בעת פרישתו עמדה לתובע אפשרות לבחור בין קצבה שתשולם לו לבין קבלת כספי התגמולים והפיצויים באופן מיידי, והוא בחר באפשרות השניה. לטעמנו, חשבונו של התובע בקופה דומה לפקדון כספי בבנק ולא לקצבה.

נכון שקבענו כי מקור הכספים בחשבונו של התובע בקופה הוא, בין היתר, מכספים שנצברו על שמו בקופת התגמולים של עובדי בנק לאומי. מדובר בכספי תגמולים שהופרשו לאותה קופה במהלך עבודת התובע בבנק , הן ע"י התובע והן ע"י מעסיקו הבנק. אילו בחר התובע בעת פרישתו לקבל קצבת פרישה, כספים אלו היו משמשים לכך. אלא שהתובע לא בחר לקבל קצבת פרישה. תחת זאת, קיבל לידיו את הכספים שנצברו בקופת הגמל של עובדי בנק לאומי. קבלה זו של הכספים לידי התובע היתה באמצעות העברתם לחשבונו בקופה, ממנו יכול היה למשוך את הכספים לפי בחירתו. העובדה שהכספים בחשבונו בקופה מקורם, בין היתר, בכספים שהופרשו על ידו ועל ידי מעסיקו לקופת התגמולים של עובדי בנק לאומי, אינה הופכת את הכספים בקופה לקצבה. בין השניים יש הבדל ניכר. כך, למשל, בעוד שקצבה משתלמת פעמים רבות עד תום תוחלת החיים של המבוטח ואחר כך אף לשאיריו, הרי במקרה דנן לא יזכה התובע, ככל שישתמש בכל הכספים בחשבונו בקופה, בסכום נוסף מעבר לכך. כך, למשל, ניתן לראות בקצבה תשלום עתי שקבלתו אצל המבוטח מובטחת וניתן להסתמך עליה. לעומת זאת, הסכום הצבור בחשבון התובע בקופה עשוי לרדת לטמיון ככל, למשל, שהתובע היה מושך את כולו ומשקיעו באפיק שיש בו סיכון.

אין ללמוד מהפסיקה אליה הפנה הנתבע, כי מדובר בקצבה. בפרשה שנדונה בהליך דב"ע (ארצי) מב/0-104 לצרוס – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו 117 (1983) (להלן - עניין לצרוס), לא נקבע כי משיכת כספים מקופת גמל מהווה הכנסה לענין הפקודה. באותו הליך נדונה השאלה האם תשואות שהשיאה קופת גמל, ונותרו בחשבונו של העמית בקופה, הם הכנסה לפי סעיף 2(4) לפקודה שעניינו "דיבידנד, לרבות דיבידנד המשתלם מתוך רווחי הון של חברה, ריבית, הפרשי הצמדה או דמי נכיון;...". בית הדין הארצי לעבודה קבע שכל עוד לא מממש העמית את זכויותיו בקופת הגמל, אין לומר כי היתה לו הכנסה מאותו מקור. את הדברים יש להבין כמכוונים לסעיף 2(4) לפקודה. לא נקבע באותו פסק דין כי משיכת כספים מקופת גמל מהווה הכנסה לפי סעיף 2(5) או 2(10) לפקודה. יש לד חות גם את טענת התובע כי בעניין לצרוס, בסעיף 5 לפסק הדין, יש למצוא הודאה של הנתבע בזכותו של התובע. כאמור, בעניין לצרוס נדונה סוגיה האם יש לראות בתשואות שהשיאה קופת גמל כהכנסה. בית הדין הארצי לעבודה הפנה לתיקון מיום 1.4.80 בתקנות, שקבע כי ריבית והפרשי הצמדה על מלוות מועדפים לא ייחשבו להכנסה. על כן, את האמור בסעיף 5 לפסק הדין בעניין לצרוס יש להבין כמתייחס אך לשאלת התשואות שהשיאה קופת הגמל ולא לכל הכנסה המתקבלת ממנה. גם פסק הדין שניתן בהליך עב"ל (ארצי) 52810-12-11 קריצ'בסקי – המוסד לביטוח לאומי (25.2.2014) איננו רלוונטי לעניננו. שם דובר על הכנסה שיוחסה למערער – בשל משיכת כספים מחשבון חסכון בבנק – מכח תקנה 10(א) סיפ ה לתקנות הבטחת הכנסה, התשמ"ב – 1982. אלא שמדובר בהוראה שאינה קיימת בתקנות הרלוונטיות למקרה כאן, העוסקות בקביעת הכנסה לצורך הגדרת "אלמן".

העברות הכספים מהקופה לחשבון הבנק של התובע – אינן הכנסה לפי סעיף 2(10) לפקודה
טענה אחרת של הנתבע הינה כי יש לראות בהעברות מחשבון התובע בקופה אל חשבונו בבנק משום הכנסה לפי סעיף 2(10) לפקודה, וככזו מדובר בהכנסה לפי תקנה 1(ג) לתקנות. אף טענה זו יש לדחות.

סעיף 2(10) לפקודה קובע, בין היתר, כי מס הכנסה ישולם על הכנסה שמקורה מ"השתכרות או ריווח מכל מקור אחר שאינו כלול בפסקאות (1) עד (9), אך לא הוצא מהם בפירוש ולא ניתן עליו פטור בפקודה זו או בכל דין אחר." ההכנסה אליה מכוון סעיף 2(10) לפקודה היא הכנסה מפירות הנכס, ולא הנכס עצמו. סעיף זה אינו בא למסות כל התעשרות. מטרתו למסות הכנסה הצומחת ממקור, היינו מקור שממנו צומח פרי (ע"א 597/75 ברנשטיין נ' פקיד השומה, פ"ד לא(3) 472 (1977); בג"צ 2105/06 כהן נ' המוסד לביטוח לאומי, פסקה 24 (26.7.2010); ענין יאיר בפסקה 67 לפסק דינה של כב' השופטת דוידוב-מוטולה). בענייננו, אין מדובר ב"פרי". זאת, מאחר והתובע יכול למשוך את הכספים הצבורים – כולם או חלקם – בכל עת. משיכות הכספים אינן מוגבלות אך לתשואות שמשיאה הקופה על הכספים הצבורים בחשבונו של התובע.

טעם נוסף לכך שאין לראות בהעברות מחשבון התובע בקופה לחשבון הבנק שלו משום הכנסה לפי סעיף 2(10) לפקודה, טמון בכך שהעברות אלו – אף לו ראינו בהן כהכנסה פירותית – אינן ברות מיסוי. תנאי לכך שהכנסה תיכנס לגדרו של סעיף 2(10) לפקודה הינו כי לא תהא פטורה ממס. בענייננו, קבענו כי העברות הכספים מהקופה אל חשבון התובע בבנק, היו פטורות מכל מס. חזקה על הראל שהיתה מנכה מס מהכספים, אילו אלה היו ברי מיסוי (ראו גם: סעיף 9(18) לפקודה; אהרן נמדר מס הכנסה, עמוד 142 (2010); עדות דברת בעמוד 16 לפרוטוקול).

העובדה כי ההעברות מחשבון התובע בקופה אל חשבון הבנק שלו פטורות ממס כלשהו, מאיינת את היותן "הכנסה" לאור הוראת תקנה 1(א)(3) לתקנות, החלה על אלמן מכח תקנה 1(ג)(1) לתקנות. על פי תקנה זו, סכום הפטור מתשלום דמי ביטוח על פי תקנה 2 לתקנות הביטוח הלאומי (תשלום ופטור מתשלום דמי ביטוח), התשנ"ה-1995 (להלן – תקנות תשלום ופטור) לא יחשב הכנסה לענין הגדרת "אלמן". תקנה 2 לתקנות תשלום ופטור קובעת כי "לא ישולמו דמי ביטוח מהכנסת עובד הפטורה ממס לפי הפקודה למעט הכנסה לפי סעיף 9(5), (11) ו-(12) לפקודה". נציין כי המקרה דנן אינו נכנס לגדר סעיף 9(5) לפקודה הדן בהכנסות עיוור או נכה שנקבעה לו נכות בשיעור של 100%, וגם לא לסעיפים 9(11), 9(12) שנמחקו מהפקודה.

סיכום
אין אנו מתעלמים מכך שלתובע יש יכולת ליצור לעצמו הכנסה חודשית באמצעות העברות מחשבונו בקופה אל חשבון הבנק שלו. אלא שבכך לא די כדי לקבוע שמדובר, מבחינה משפטית, בהכנסה לצורך הגדרת "אלמן". החוק לא הסתפק, בענין זה, בקביעה כי כל הכנסה תחשב לרלוונטית לענין הגדרת "אלמן", אלא צמצם זאת אך להכנסות מהמקורות המפורטים בסעיף 2 לפקודה, הכל בהתאם לאמור בתקנות. הנתבע לא הצליח להראות כי ההעברות מהקופה אל חשבון הבנק של התובע נופלות לאיזה מהמקורות האלו. גם לו היה מדובר במקור הנמנה על סעיפים 2(5) או 2(10) לפקודה – ולא כך קבענו – עדיין לא היה מקום לראות בכך הכנסה, וזאת בשל היותה פטורה ממס.

אשר על כן, אין לראות בהעברות מהקופה אל חשבון הבנק של התובע כהכנסה לצורך הגדרת התובע כאלמן. לאור זאת, זכאי התובע כי תשולם לו קצבת שאירים לתקופה שבמחלוקת, היינו 12 החודשים שקדמו ליום 29.4.15, וכן לעתיד – כל עוד יתקיימו בו תנאי החוק.

הנתבע ישא בהוצאות התובע בגין ההליך כאן בסך כולל של 500 ש"ח ובשכ"ט באי כוחו בסך כולל של 3,000 ש"ח. סכומים אלו ישולמו לתובע תוך 30 ימים מעת שיומצא פסק הדין לנתבע. לצדדים מוקנית, תוך 30 ימים מעת שיומצא להם פסק הדין, זכות לערער עליו בפני בית הדין הארצי לעבודה בירושלים.

ניתן היום, י"ד אייר תשע"ו, (22 מאי 2016), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

נציגת מעסיקים
גב' מרים נשר

אסף הראל, שופט

נציג עובדים
מר פיני שוורצברד