הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בחיפה ב"ל 1901-08-18

לפני: כב' ה שופטת קרן כהן
נציג ציבור (עובדים) מר אברהם פרקש
נציגת ציבור (מע סיקים) גב' דליה שפירא

התובע
יוסי חמו
-
הנתבע
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ עו"ד ג'ומאנה בחוס

פסק דין

התובע הגיש תביעה לתשלום דמי אבטלה בגין עבודתו במוסך של בנו החל מחודש 7/2015 ועד לסוף חודש 7/2016. לצורך בחינת זכאותו של התובע לתשלום דמי אבטלה יש לבחון אם התקיימו יחסי עבודה בין התובע ובנו או שמא היה התובע שותף בניהול המוסך יחד עם בנו.

העובדות
התובע היה ניהל מוסך באמצעות חברה בבעלותו בשם "אור חי שירותי רכב בע"מ" משנת 2000 (להלן: החברה). בחודש 5/2013 עבר התובע תאונת דרכים ראשונה ובעקבותיה סגר את המוסך ב חודש 7/2013.

עד לחודש 9/2012 העסיק התובע עובדים במוסך באמצעות החברה .
כמו כן, עד לחודש 7/2013 הועסק התובע כעובד שכיר בחברה עד לחודש 7/2013. התובע השתכר סכום של 10,000 ₪ לחודש עד לחודש 10/2012 ולאחר מכן לא קיבל שכר כלל מהחברה .

בחודש 7/2013 הפך התובע לעצמאי .

בחודש 10/2013 עבר התובע למבנה בבעלותו בבנימינה והתחיל להפעיל בו מוסך לאחר כחמישה חודשים . התובע העסיק במוסך עובד אחד במשך חמישה חודשים בשנת 2014 בלבד.

בחודש 6/2015 עבר התובע תאונת דרכים שנייה ש בגינה התקשה להמשיך לעבוד לבד במוסך.

מר ישראל חמו - בנו של התובע עבד באותה תקופה במוסך "מרצדס" בנתניה בתפקיד מנהל עבודה מקצועי בלי תעודה (להלן: הבן). התובע פנה לבנו והציב לפניו שתי אפשרויות חלופיות : סגירת המוסך בבנימינה והעברת הנכס ליזם על מנת שיבנה עליו או שהבן ייקח את המוסך. הבן הסכים לקחת את המוסך .

בהקשר זה נציין כי לבן אין רישיון ניהול מוסך או הסמכות כלשהן וכי רישיון ניהול המוסך הוא על שמו של התובע בלבד ורק הוא בעל ההסמכות המתאימות למתן אישורים על תקינות רכבים.

הבן העסיק את התובע במוסך מחודש 7/2015 ועד ל חודש 7/2016.
התובע היה עם כתף מרוסקת באותה תקופה ותפקידו הסתכם בקבלת לקוחות, במתן ייעוץ על אופן הטיפול ברכבים, בלקיחת הרכבים לטסטים, בביצוע עבודות מקצועיות (ריתוך, מסגרות ומכניקה עדינה) ובחתימה על אישורי תקינות לרכבים.

לתובע שולם שכר בסכום של 10,000 ₪ לחודש ודמי שכירות עבור המבנה בסכום של 15,000 ₪.

הבן לא קיבל שכר בתשעת החודשים הראשונים כדי לשקם את המוסך .

מחודש 4/2016 ועד לחודש 12/2016 העסיק הבן במוסך עובד נוסף שהשתכר סכום של כ-3,500 ₪ לחודש .

בחודש 7/2016 יצא התובע לטיול אופנועים בחו"ל, במהלכו נפצע באורח קשה . התובע אושפז בחו"ל כשבועיים וחצי ורק לאחר שהתייצב מצבו הוא הוטס לארץ ועבר ניתוח. רק לאחר מספר חודשים התאושש מהתאונה.

בתלוש חודש 7/2016 צוינו הרכיבים הבאים: משכורת בסכום של 10,000 ₪ נטו ודמי הבראה בסכום של 1,890 ₪ ברוטו , ובסה"כ 11,280 ₪ נטו. כמו כן, נוכו כל ימי המחלה שצבר התובע בתקופת העבודה.

בהקשר זה נציין שמעיון בדפי חשבון הבנק עולה ששולם לתובע בגין חודש 7/2016 סכום של 7,000 ₪ בלבד .

ביום 1.8.2016 פוטר התובע על ידי הבן. וכך נכתב במכתב הפיטורים :
"הננו מצטערים להודיעך על הפסקת עבודתך בחברתנו החל מתאריך 1/8/16.
ניתן לך בזאת הודעה מוקדמת של 14 ימים כמתחייב בחוק.
הנך מתבקש להמשיך לבצע את תפקידך כהלכה עד ליום הפסקת העבודה.
כידוע לך עבודתך במוסך כמכונאי רכב נפגעה עקב תאונת דרכים ואובדן כושר לעסוק כמכונאי רכב במוסך.
בתלוש המשכורת האחרון שולמו לך יתרת דמי הבראה להם אתה זכאי ופדיון ימי חופשה שלא נוצלו על ידך.
פיצויי פיטורים ישולמו לך ישירות, ו/או ישלח מכתב לשחרור כספי הפיצויים הצבורים בקופת פיצויים/ביטוח מנהלים, כל זאת תוך 15 יום ממועד ניתוק יחסי העבודה ביננו.
אנו מודים לך על תרומתך ומאחלים לך הצלחה בהמשך דרכך".

אין מחלוקת שלא שולמו ל תובע פיצויי פיטורים ופדיון חופשה ושהוא לא עבד בתקופת ההודעה המוקדמת בשל מצבו הרפואי .

התובע ממשיך גם כיום להגיע למוסך פעם או פעמיים בשבוע על מנת לחתום על אישורים לתקינות רכב ורישיון ניהול המוסך הוא עדיין על שמו. התובע לא מקבל תשלום כלשהו עבור חתימתו על האישורים או עבור הרישיון.

בחודש 11/2016 התייצב התובע לראשונה בלשכת התעסוקה כדורש עבודה.

ההליכים בנתבע ובבית הדין
ביום 4.4.2017 הגיש התובע לנתבע תביעה לתשלום דמי אבטלה החל מחודש 11/2016 . התובע ציין בטופס התביעה כי בתקופת ההכשרה יש להביא בחשבון את התקופה בו הועסק על ידי הבן מ יום 1.7.2015 ועד ליום 30.7.2016 , זאת למרות שמכתב הפיטורים הוצא רק ביום 1.8.2016 ותקופת העבודה הייתה עתיקה להסתיים רק ב-15.8.2016.

ביום 27.7.2017 דחה הנתבע את תביעת התובע משתי סיבות: האחת, לא התקיימו יחסי עובד ומעסיק בין התובע לבין הבן ולא ניתן להכיר בתקופה בה הועסק על ידיו כתקופה בה הוא מבוטח בביטוח אבטלה. והשנייה, התובע לא צבר את תקופת העבודה הנדרשת כתקופת אכשרה המזכה בדמי אבטלה לגבי עובד בשכר ב-12 החודשים בשנה וחצי שקדמו לתחילת התייצבותו בלשכת שירות התעסוקה, קרי – 11/2016 .

ביום 1.8.2018, בעקבות דחיית התביעה על ידי הנתבע, הגיש התובע תביעה לבית הדין.

ביום 13.3.2019 התקיים דיון הוכחות בו העידו התובע ובנו.
בסיום הדיון סיכמו הצדדים את טענותיהם בעל פה.

טענות הצדדים
התובע טען כי אם לא היה נפצע בחודש 7/2016 הוא היה ממשיך לעבוד במוסך. בספרי הטיפולים במוסך ניתן לראות שהוא עבד בתקופה הרלוונטית. תפקידו היה תפקיד מקצועי של אבחון, בדיקת הרכבים ואיתור תקלות. העובדה שהועסק על ידי בנו אינה צריכה לעמוד לו לרועץ.
התובע קיבל הוראות מבנו באשר לביצוע העבודה וביצע עבודות מיוחדות ומקצועיות. התובע הוסיף ואמר שהוא היה יותר מעובד מכיוון שהוא היחיד שידע לאבחן את התקלות ברכבים ולבצע את העבודות המסובכות. בנסיבות אלה, נטען כי התובע זכאי לדמי אבטלה.

הנתבע טען כי לא התקיימו יחסי עובד ומעסיק בין התובע ובנו מחודש 7/2015 ועד לחודש 6/2016 אלא יחסים של שותפים בעסק או עצמאי שממשיך לנהל את העסק יחד עם בנו. בתקופה הרלוונטית היה התובע לאחר תאונה ובשל קשיים כלכליים של המוסך הוא העביר את המוסך לבנו במטרה להמשיך ולתחזק את העסק. התובע המשיך לבדוק את הרכבים, לחתום על אישורי תקינות והוא בעל רישיון העסק ובעל ההסמכה היחידה במוסך. בלעדי התובע לא ניתן היה להמשיך ולתפעל את המוסך. גם לאחר חודש 8/2016 המשיך התובע להגיע למוסך ולחתום על אישורי תקינות רכב. לכן יש לראותו כמי שהמשיך להיות בעל השליטה בעסק ולו בעקיפין.
כמו כן, התובע לא קיבל פיצויי פיטורים ופדיון חופשה ואף לא הופרשו עבורו כספים לקרן פנסיה, דבר שאינו תואם העסקה של עובד שכיר.
החוק מוציא מגדר "מבוטח" אדם "עצמאי" וכן "בעל שליטה בחברת מעטים". לפיכך התובע אינו זכאי לתשלום דמי אבטלה.
מהעדויות עולה כי התובע המשיך לעבוד בתקופת האבטלה במוסך למרות שלא שולם לו שכר עבור עבודתו ולכן גם מסיבה זו הוא אינו זכאי לתשלום דמי אבטלה.

דיון והכרעה
כאמור, השאלה שבמחלוקת היא אם התובע זכאי לדמי אבטלה. השנה וחצי שקדמו לחודש התייצבותו בשירות התעסוקה (11/2016) היא מחודש 5/2015 ועד לחודש 11/2016. אין חולק כי בחודשים 5/2015 ו-6/2015 היה התובע "עצמאי" ולכן לא בוטח בביטוח אבטלה. מחלוקת הצדדים נוגעת לחודשים 7/2015 ועד 7/2016. שכן, אם התקיימו יחסי עובד ומעסיק בין התובע לבן בחודשים אזי תקופת העבודה תיחשב כ"תקופת אכשרה" המזכה בתשלום דמי אבטלה.

התשתית המשפטית
סעיף 158(1) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח חדש], התשנ"ה-1995 (להלן: החוק) המגדיר "מבוטח" לצורך הזכאות לדמי אבטלה קובע כי צריך שיתקיים בו, בין היתר, התנאי של היותו "עובד הזכאי לשכר שמעבידו חייב בתשלום דמי ביטוח בעדו".

סעיף 1 לחוק מגדיר "עובד" באופן הבא:
"לרבות בן משפחה, אף אם אין בינו לבין קרובו המעסיקו יחסי עבודה, ובלבד שהוא עובד במפעל באופן סדיר ובעבודה שאילולא עשה אותה הוא, היתה נעשית בידי עובד".
"בן משפחה" מוגדר כך: "אחד ההורים, ילד, נכד, אח או אחות".

כלומר, החוק קובע שני תנאים מצטברים להכרה בהעסקה של קרוב משפחה: האחד, הוכחת עבודה סדירה והשני, שאילו לא בוצעה העבודה על ידי בן המשפחה היא הייתה מבוצעת על ידי עובד אחר. נפסק שגם במקרה של תאגיד הנמצא בבעלות בן משפחה נכון לבחון את מערכת היחסים עם בן הזוג האחר.

בית הדין הארצי בעניין יהלום קבע את העקרונות לבחינת העסקת קרובי משפחה בתחום הביטחון הסוציאלי, ואלו הם:
קרבה משפחתית לבדה אינה מונעת אפשרות של קיומם של יחסי עובד ומעסיק בין הצדדים.

כאשר הצדדים הטוענים ליחסי עבודה הם קרובי משפחה על בית הדין לבחון ב"קפידת יתר" את טיבם של היחסים שנוצרו. יש לבחון אם מדובר במערכת התנדבותית המגלמת בתוכה עזרה משפחתית או שמא נוצר בין בני המשפחה קשר חוזי המסדיר מערכת של חובות וזכויות.

לצורך בחינת היחסים על בית הדין ליתן דעתו לפרמטרים שונים כגון: מסגרת שעות העבודה ואם השכר ששולם היה ראלי או סמלי וכדומה.

הנטל להוכיח שיחסי הצדדים הם בגדר יחסי עובד ומעסיק ולא בגדר עזרה משפחתית הדדית - מוטל על הטוען לכך. דהיינו, במקרה זה על התובע.

בעניין גרוסקופף נקבעו מבחנים לבחינת קיומם של יחסי עובד ומעסיק לצורך דמי אבטלה. בית הדין הארצי קבע כי יש לבחון את העניינים הבאים:
אם הסדר העבודה הוא אמיתי או שמא מדובר בפיקציה. מבחן זה נועד למנוע ניצול לרעה של הנתבע לצורך קבלת זכויות שונות. חשש מניצול כזה קיים לגבי בעל מניות בחברה שבבעלותו כפי שנדון בעניין גרוסקופף ואף בהעסקה של בני משפחה בשל יחסי הקרבה השוררים ביניהם. לכן, על בית הדין לבחון אם בוצעה עבודה בפועל, אם התקיים דיווח שוטף לנתבע על בן המשפחה כ"עובד". היה ויתברר כי בן המשפחה לא ביצע עבודה בפועל וכי הדיווח נועד להשגת גמלה, לא תקום הזכאות לדמי אבטלה.

אם ניתן לקבוע מה היה שכרו של העובד. על בית הדין לבחון אם התשלומים נשאו אופי של שכר ואם תשלומים אלו שולמו עבור ביצוע עבודה בפועל. כאשר מדובר בעבודה בעבור בן משפחה עולה החשש כי מדובר בעזרה הדדית גרידא שאין בגינה תמורה נאותה.

מכאן, שכאשר נבחנת תכלית ההתקשרות בהקשר המשפחתי יש להקפיד הקפדה יתרה מבחינה ראייתית. כלומר, יש לבחון אם לא מדובר בשותפות משפחתית כתכליתה העיקרית של ההתקשרות, להבדיל מזו שעניינה יצירת יחסי עבודה.

הכרעה
לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, עדויותיהם והראיות שהוצגו לפנינו מצאנו שהתובע והבן ניהלו את המוסך יחדיו ושלא התקיימה ביניהם מערכת של יחסי עובד ומעסיק, כפי שיפורט להלן.

מעדויותיהם של התובע והבן עולה שהתובע המשיך לנהל את המוסך גם לאחר שהבן הצטרף אליו בחודש 7/2015, ונסביר.
התובע היה בעל רישיון ניהול מוסך ובעל ההסמכות הנדרשות לצורך מתן אישורי תקינות רכבים. לבן אין רישיון לניהול מוסך ואין לו כל הסמכה בתחום. כלומר, המוסך לא יכול היה להתנהל ללא התובע אף לאחר שהועבר לבן. זו גם הסיבה לכך שגם כיום התובע ממשיך להגיע למוסך.

כמו כן, התובע היה בעל הידע המקצועי ובעל הניסיון בתחום והוא זה שהכשיר את הבן והדריך אותו בנוגע לאופן בו יש לטפל ברכבים ולתקן את התקלות בהם. מהעדויות עולה שהתובע קיבל את רכבים למוסך, אבחן את התקלות שיש בהם, הורה לבנו באיזה אופן לתקן את הרכבים, ביצע עבודות מיוחדות בלבד כמו "טיימינג" ריתוך ומכניקה עדינה, נתן אישורי תקינות לרכבים לאחר בדיקתם והעבירם טסט. מכאן, שהתובע המשיך לנהל את המוסך אף לאחר שהוא הועבר לבן.

נוסף על כך, גם מעדותו של הבן לפני חוקר הנתבע עולה כי הוא סייע לאביו בניהול המוסך וכי לא ניתן לראות בתובע עובד "רגיל" במוסך. וכך העיד הבן: "כאשר העברתי את המוסך על שמי, זרק עלי את המפתח, אמר לי תן לי משכורת ותעזוב אותי בשקט, תנהל אתה. הורדתי ממנו לחץ, עשה רק מנועים וסגירות מנועים רק דברים קריטיים, מה שיותר מקצועי הוא עושה, כל הניהול כל החשבוניות, סגירה ופתיחת מוסך אני. כל הניהול ירד ממנו". כלומר, מעדות הבן עולה כי חלוקת העבודה בינו לבין התובע הייתה כזו: הבן היה אחראי על תחום הנהלת החשבונות ו על פתיחת המוסך וסגירתו ו התובע היה אחראי על הפן המקצועי – נתן הוראות לבן ולעובד הנוסף בנוגע לאופן התיקון והטיפול ברכבים, ביצע עבודות מקצועיות בלבד ונתן אישורי תקינות לרכבים. מכאן, שהתובע והבן חילקו ביניהם את ניהול המוסך ולא מדובר בהתנהלות של עובד ומעסיק.

כמו כן, התובע לא הוכיח שהבן שילם עבור המוסך אלא שהוא קיבל אותו לידיו ללא תמורה. עובדה זו מחזקת את טענת הנתבע שלפיה לא מדובר בהעברת המוסך לבן אלא בניהול משותף שלו עם התובע.

לא זו אף זו, שכרו של התובע נקבע במשותף עם הבן והוא השתכר לאחר שהעביר את הבעלות במוסך סכום של 10,000 ₪ בחודש, בדיוק אותו הסכום שהשתכר לפני העברת ו, זאת למרות שהיה לאחר תאונה ולא יכול היה לבצע עבודות הכרוכות במאמץ פיזי. עובדה זו מצביעה אף היא על כך שהתובע המשיך לנהל את המוסך יחד עם הבן וכי לא מדובר ביחסי עובד ומעסיק.

זאת ועוד. בחינת היחסים ששררו בין התובע לבן מעלה שלא מדובר ביחסי עובד ומעסיק מובהקים, ממספר סיבות:
האחת, הבן הודה שלא קיבל שכר בתשעת החודשים הראשונים לעבודה במוסך בעוד שהתובע השתכר שכר חודשי של 10,000 ₪. כמו כן, הבן אף שילם לתובע סכום נוסף של 15,000 ₪ עבור השכרת המבנה. כלומר, התובע קיבל מהמוסך סכום של 25,000 ₪ מידי חודש בעוד שהבן שעל פי הטענה ניהל את המוסך לא קיבל שכר כלל.
התנהלות זו אינה אופיינית ליחסי עובד ומעסיק, שכן לכאורה העובד (האב) קיבל תשלום גבוה מאוד בעוד המעסיק (הבן) לא קיבל שכר כלל.

השנייה, התובע והבן השתכרו שכר זהה. מעדות הבן עולה כי לאחר תשעה חודשים השתכר סכום של 10,000 ₪ לחודש, בדיוק כמו שכרו של התובע. העובדה שהתובע ו בנו השתכרו שכר זהה מצביעה על כך שהם ניהלו את המוסך יחד וכי לא התקיימו ביניהם יחסי עובד ומעסיק, שהרי מעסיק מרוויח יותר מהעובד המועסק אצלו.

השלישית, מהעדויות עולה כי התובע נתן הוראות לבנו באשר לאופן בו יש לתקן את הרכבים ובאשר לטיפולים שיש לבצע בהם וכי הוא היה זה שמקבל את הרכבים למוסך. התנהלות זו של התובע מצביעה על היותו שותף בעסק ואינה מאפיינת התנהלות של עובד.

הרביעית, מעיון בדפי חשבון הבנק של התובע עולה כי מחודש 5/2016 אין התאמה בין הסכומים בתלושי השכר לבין הסכומים שהועברו לחשבון הבנק של התובע, ונפרט:
בחודשים 5/2016 ו-6/2016 השתכר התובע סכום של 10,000 ₪ נטו לחודש. עם זאת, בחודשים 6/2016 ו-7/2016 הועברו לחשבון הבנק שלו תשלומים של 5,000 ₪ בלבד לכל חודש (23.6.2016 ו-28.7.2016).
בחודש 7/2016 השתכר התובע סכום של 11,280 ₪ נטו (משכורות ודמי הבראה) אולם ביום 24.8.2016 הועבר לחשבון הבנק שלו סכום של 7,000 ₪ בלבד.
העובדה שאין התאמה בין שכרו של התובע מחודש מאי 2016 ובין התשלומים שהועברו לחשבון הבנק שלו מצביעים על כך שלא מדובר ביחסי עובד ומעסיק.

החמישית, הבן לא שילם לתובע פיצויי פיטורים ופדיון חופשה לאחר פיטוריו ביום 1.8.2016. כמו כן, בכל תקופת העבודה הבן לא הפקיד עבור התובע הפקדות לקרן פנסיה. התנהלות זו אינה מאפיינת יחסי עובד ומעסיק.

יתרה מכך, מכתב הפיטורים אינו אותנטי אלא מדובר בנוסח סטנדרטי של מכתב פיטורים שכלל אינו תואם את העובדות שהובילו לסיום עבודתו של התובע במוסך. כאמור, התובע אושפז לאחר תאונה בחו"ל שהתרחשה בחודש 7/2016 והיה בשיקום תקופה של מספר חודשים. למרות עובדות אלה במכתב הפיטורים מיום 1.8.2016 נכתב שהוא מתבקש לעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת, על אף שכאמור מצבו הרפואי לא איפשר לו לעבוד כלל. עובדה זו מצביעה על כך שמכתב הפיטורים אינו אותנטי ואינו משקף את המציאות באותה תקופה.

כמו כן, מעדות הבן עולה שלאחר שהתובע הפסיק לעבור במוסך הוא לא העסיק עובד אחר במקומו אלא הוא והעובד הנוסף עבדו יותר קשה . עובדה זו מחזקת את טענת הנתבע שלפיה לא התקיימו יחסי עובד ומעסיק בין התובע לבן וכי התובע היה שותף בניהול המוסך.

מן המקובץ עולה כי מחודש 7/2015 ועד לחודש 7/2016 ניהל התובע את המוסך יחד עם בנו וכי לא התקיימו ביניהם יחסי עובד ומעסיק. לפיכך, אין לראות בתובע "עובד" לצורך ביטוח אבטלה בגין תקופה זו.
בנסיבות אלה, התקופה מחודש 6/2015 ועד לחודש 7/2016 אינה יכולה להיחשב "תקופת אכשרה" לצורך קבלת דמי אבטלה.

נוכח התוצאה אליה הגענו אין אנו נדרשים לטענת הנתבע שלפיה יש לראות בתובע "בעל שליטה בחברת מעטים" אליהן מכוון סעיף 6ב' לחוק, אשר מחריג את "בעלי השליטה" מגדר הזכאים לביטוח אבטלה בתקופה שמחודש 7/2015 ועד חודש 7/2016.

סוף דבר
התביעה נדחית.

משמדובר בתביעה בתחום הביטחון הסוציאלי – אין צו להוצאות.

על פסק הדין ניתן לערער בזכות בפני בית הדין הארצי לעבודה בירושלים. הודעת ערעור יש להגיש לבית הדין הארצי בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, כ"ז אדר ב' תשע"ט, (03 אפריל 2019) , בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

מר אברהם פרקש
נציג ציבור (עובדים)

קרן כהן, שופטת

גב' דליה שפירא
נציגת ציבור (מעסיקים)