הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בבאר-שבע - בשבתו באילת תע"א 1015

לפני: כב' השופט משה טוינה
נציגת ציבור (עובדים) גב' סמדר פלד
נציגת ציבור (מעסיקים) גב' מיכל הרלינג
התובעים:

  1. עיזבון המנוח לוקוטוש ולדימיר ז"ל
  2. נטליה לוקוטוש
  3. ילנה לוקוטוש
  4. דריה לוקוטוש

-
הנתבע:
שמעון בן הרוש

פסק דין

1. עניינו של פסק דין זה בתביעה שהגיש עיזבון המנוח לוקוטוש ולדימיר ז"ל, אשר נשא בחייו תעודת זהות מספר 307600304, ואשר נפטר בישראל ביום 5.1.2003 (להלן: "העיזבון" "המנוח" בהתאמה); ומי שטוענות להיות אשת המנוח ובנותיו; נגד מר שמעון בן הרוש (להלן: "הנתבע"), אשר היה מעסיקו של המנוח במועד פטירתו.

בתביעה שלפנינו התבקש בית הדין לחייב את הנתבע בתשלום פיצויי פיטורים, שכר עבודה, דמי הבראה, דמי פדיון חופשה ופיצוי בגין אובדן זכויות פנסיה לתובעים (יחד ולחוד) בסכום כולל של 224,285 ₪.

הרקע העובדתי:

2. גב' נטליה לוקוטוש היא אזרחית ותושבת אוקראינה, ומי שטוענת להיות אשת המנוח במועד פטירתו (להלן: "התובעת 1") .

גב' ילנה לוקוטוש וגב' דריה לוקוטוש - ילידות אוקטובר 2000 ואפריל 1987 בהתאמה - הן אזרחיות ותושבות אוקראינה, ומי שטוענות להיות בנותיו של המנוח (להלן: "התובעת 3", "התובעת 4" בהתאמה) .

3. מר שמעון בן הרוש (להלן: "הנתבע") הינו בעליו של עסק לעבודות בנייה, עפר ופיתוח תשתיות והיה מעסיקו של המנוח בעת פטירתו.

4. כמצוין לעייל נפטר המנוח ביום 5.1.2003 וביום ה – 4. 1.2010 הוגשה התביעה מושא פסק דין זה.

התביעה:

5. בכתב התביעה שלפנינו טענו התובעים כי:

א. המנוח הועסק אצל הנתבע החל מחודש דצמבר 2001 ועד לפטירתו ביום 4.1.20 03 ברציפות.

ב. בנסיבות אלה טענות התובעים כי עם פטירת המנוח זכאים הם לפיצויי פיטורים בהתאם להוראות סעיף 5 לחוק פיצויי פיטורים תשכ"ג-1953, בסך 6,586 ₪; לשכר עבודה בגין העסקת המנוח בחודש דצמבר 2002 בסכום של 6,063 ₪; לדמי פדיון חופשה בסך 3,152 ₪ ולדמי הבראה בסך 1,655 ₪ .

ג. לטענת התובעים היה על הנתבע לרכוש עבור המנוח זכויות פנסיה מכוח ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בענף הבניין ומשנמנע מלעשות כן, זכאים התובעים לפיצוי בגין הנזק שנגרם להם כתוצאה מאי רכישת זכויות פנסיה בגובה קצבת השארים שהייתה קרן הפנסיה משלמת לתובעות בהתאם ביקשו התובעים לחייב את הנתבע בתשלום פיצוי בסך של 525,518 ₪ אשר לצרכי אגרה העמידו על סכום של 200,000 ₪.

6. מטעמי יעילות, אין בדעתנו לעמוד בשלב זה על טענות הנתבע; ובהתאם, נפנה לפרק הדיון וההכרעה.

דיון והכרעה:

7. נקדים ונאמר שאין בפנינו עדויות מטעם התביעה המתייחסות לתקופת העסקתו של המנוח אצל הנתבע ועל היחסים שבין המנוח לתובעות. בהקשר זה יש לציין, כי התובעות לא השתתפו בהליך מושא פסק דין זה, לרבות בדרך של הגשת תצהירים; ועדים שיעידו על הקשר שבין המנוח לנתבע ועל הקשר שבין המנוח לתובעות - לא הובאו מטעם התביעה.

בנסיבות הללו, תביעת התובעות מסתמכת על מסמכים שהוגשו מטעמן ומהם עולות העובדות הבאות:

א. המנוח עלה לארץ יחד עם אשתו דאז, גב' לריסה מלצב בשנת 1991 שממנה התגרש בסוף שנת 1999. בשנים האחרונות לחייו התגורר המנוח באילת.

ב. בסמוך לפטירתו עבד המנוח אצל הנתבע כמפורט בתלושי השכר, מחודש דצמבר 2001 ועד לחודש יולי 2002 כולל; ובחודשים ספטמבר ואוקטובר 2002.

ג. ביום 5.1.2003 נפטר המנוח בעת שהיה בעבודה אצל הנתבע .

ד. מהמסמכים שהוגשו לבית הדין כולה כי התובעת 2 והמנוח נישאו לראשונה במרץ 1986 ומנישואים אלה נולדה התובעת 4 במרץ 1986. בשנת 1989 התגרשו בני הזוג. בחודש אפריל 2000 נישאו התובעת 2 והמנוח בשנית; ובאוקטובר 2000 נולדה התובעת 3. יצוין כי על נישואיו לתובעת 2 באפריל 2000 ועל הולדת בתו באוקטובר 2000, אין ביטוי ברישומי משרד הפנים בישראל שלפיהם מצבו המשפחתי של המנוח ביום פטירתו הינו – "גרוש". כך גם לא הוצג אישור מטעם הרשויות באוקרינה המעיד כי התבעת 2 היית נשואה למנוח בעת פטירתו, ועל כך להלן .

ה. המנוח והתובעות לא התגוררו תחת קורת גג אחת, שכן בעוד שהמנוח התגורר באילת, התגוררו התובעות באוקראינה ומעולם לא ביקרו/התגוררו בישראל. מתוך המסמכים שהוגשו לבית הדין עולה עוד, כי ביום 10.5.2000 חזר המנוח לישראל מביקור מאוקראינה שהיה הביקור האחרון של המנוח באוקראינה.

ו. מתוך המסמכים שהגישו התובעות, עולה כי בחודש יוני 2000 העביר המנוח לתובעת 2 סכום בסך של 170$, בחודש ספטמבר 2000 – 400$, בחודש ינואר 2001 – 200$, חודש אפריל 2001 – 100$, בחודש מאי 2001 – 200$ , בחודש יוני 2001 – 100$, חודש יולי 2001 – 100$, חודש אוגוסט 2001 – 150$, בחודש ספטמבר 2011 – 100$ ובחודש מאי 2002 – 200$.

ח. בפברואר 2012 או במועד סמוך לכך, הגישו התובעות בקשה לצו ירושה וביום 15.03.2012 ניתן צו ירושה, שלפיו יורשיו על פי דין של המנוח הן התובעות 2, 3 ו-4 במנות כמפורט בצו.

8. על רקע האמור לעיל, מבקשים אנו לבחון את התביעה שבפנינו תוך הבחנה בין עילות התביעה המתייחסות לסעדים הנתבעים בעקבות סיומם של יחסי עובד מעסיק בין המנוח לנתבע – שכר חודש דצמבר 2002, דמי פדיון חופשה ו דמי הבראה ופיצויי פיטורים לעילת התביעה שעניינה – זכותן של התובעות לפיצוי בשל אי ביצוע הפקדות לקרן פנסיה. אך קודם לדיון זה מבקשים אנו לחדד לעניין זכותו של העיזבון וזכותן של בתובעות לסעדים הנתבעים בעילות התביעה השונות, שכן כתב התביעה שלפנינו את מפריד בין עילות התביעה והסעדים להם זכאי העיזבון וכל תובעת בנפרד.

זכויות העיזבון וזכויות התובעות:

9. בעקבות פטירת המנוח זכויות שהיו למנוח, נכון למועד פטירתו, מקנות לעיזבון, וממנו, ליורשיו על פי צו הירושה. לעניין זה, צו הירושה הינו מעשה בין דין חלוט המקנה לתובעות 2, 3 ו-4 את הזכויות שצמחו למנוח בחייו. בענייננו עילות התביעה המתייחסות לזכויות שקמו למנוח בחייו הן - הזכות לשכר; הזכות לדמי פדיון חופשה והזכות לדמי הבראה.

10. בשונה מזכויות המנויות לעיל - הזכות לשכר, פדיון חופשה ו דמי הבראה - שהן זכויות שמקנה החוק למנוח וממנו ליורשיו בהתאם לצו ירושה ; הזכות לפיצויי פיטורים מכוח חוק פיצויי פיטורים היא זכות שקמה לשאריו של המנוח, כאמור בסעיף 5 לחוק פיצויי פיטורים; ואינה חלק מהעיזבון .

בדומה גם הזכות לפנסיית שארים אי נה חלק מהעיזבון של המנוח. שכן הזכות לפנסיית שארים היא זכות אישית של השאיר הטוען כי הוא זכאי לפנסיה שארים מכוח תקנון קרן הפנסיה בעקבות פטירת החבר.

11. במצבים אלה, בהם מדובר בזכויות שהם אינם חלק מהעיזבון, צו הירושה איננו מהווה מעשה בין דין שיש בו כדי לקבוע את מעמדו של השאר ואת זכאותו לזכויות הנתבעות על ידו, בענייננו – פיצויי פיטורים ו/או הזכות לפנסיית שארים ו לחילופין הזכות לפיצוי מהמעסיק בגין הפגיעה שנגרמה לשאיר, ככל שהייתה, וככל שחייב המעסיק בהבטחת זכויות המנוח לפנסיה ונכשל בכך.

התביעה לשכר חודש דצמבר 2002, דמי פדיון חופשה ודמי הבראה:

12. תביעת התובעות בעילות המנויות לעיל – שכר חודש דצמבר 2002, דמי פדיון חופשה ודמי הבראה – מושתתת על הטענה העובדתית לפיה יחסי עובד מעסיק בין המנוח לנתבע, התקיימו ברציפות החל מחודש דצמבר 2001 ועד לפטירת המנוח בינואר 2003 ; כך שבמועד פטירתו היה זכאי המנוח לשכר חודש דצמבר 2002, ולדמי הבראה (משהשלים שנת העסקה בשירות הנתבעת), ולפדיון חופשה המתייחסת למכסת ימי החופשה שצבר במהלך קשרי עובד מעסיק, ולא ניצל.

13. נזכיר כאן, כי לטענת הנתבע התקיימו יחסי עובד מעסיק בין הצדדים הבאים לביטוי בתלושי השכר. לגרסת האחרון, לאחר תקופת נתק של כחודשיים, התייצב המנוח לעבודה בתחילת ינואר 2003 ונפטר ביום העבודה הראשון אליו התייצב.

14. לטעמנו, הטענה העובדתית שהעלו התובעות לקיומם של יחסי עובד מעסיק בין המנוח לנתבע ברציפות מדצמבר 2001 ועד ינואר 2 003 לא הוכחה. לעניין זה די לומר, כי למעט תלושי השכר אין בפנינו כל ראיה בין במסמך ובין בעדות, שמהם יכול בית הדין ללמוד על קיומם של יחסי עובד מעסיק בין המנוח לנתבע, כנטען בתביעה. בנסיבות הללו אין בית הדין רשאי ויכול לצאת בתוך הנחה כי תלושי השכר שהוצגו בפניו אינם משקפים את מציאות העסקתו של המנוח כעובד הנתבע כהווי יתה.

15. משאין בידינו לקבל את הטענה בכתב התביעה לפיה עבד המנוח בשירות הנתבע בחודש דצמבר 2002 – התביעה לשכר עבודה בגין העסקת המנוח בחודש דצמבר 2002 – נדחית.

16. משאין בידינו לקבל את הטענה בכתב התביעה האומרת כי המנוח השלים שנת עבודה בשירות הנתבע, לא התגבשה זכותו של המנוח לדמי הבראה. אשר על כן, התביעה לתשלום דמי הבראה – נדחית.

17. אין בתלושי השכר כל התייחסות למיצוי זכותו של המנוח לחופשה במהלך כל תקופת הקשר, ומכאן, שקמה למנוח הזכות לדמי פדיון חופשה ביחס לתקופת ההעסקה שבאה לביטוי בתלושי השכר – סה"כ עשרה חודשים. בהתאם יש לקבל את התביעה לדמי פדיון חופשה באופן שעל הנתבע לשלם לתובע ות 2, 3 ו-4 דמי פדיון חופשה בסכום כולל של 1,810 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 01.1.2002 (על פי חלקן בעיזבון כאמור בצו הירושה) על פי החישוב הבא :

מתלושי השכר לחודשים יולי, ספטמבר ואוקטובר 2002 (שלושת החודשים האחרונים להעסקתו של המנוח) עולה כי שכרו של המנוח נכון למועד סיום הקשר, עמד על סך של 4,000 ₪ נטו, שהם שווי ערך לסכום של 4,527 ₪ ברוטו.

יוצא מכאן כי ערך יום עבודה של המנוח במועד סיום הקשר עמד על סך של 181 ₪.

לפיכך, בתקופת עבודה של עשרה חודשים, צבר המנוח את הזכות לחופשה בתשלום בגובה השכר שהיה זכאי לו בעשרה ימי עבודה; בסכום כולל של 1,810 ₪ נכון ליום 1.11.2002.

התביעה לפיצויי פיטורים:

18. משלא הוכח כי המנוח השלים תקופת עבודה של שנה בשירות הנתבע; לא הוכיחו התובעות את יסודות עילת התביעה המקנות לתובעות (כשאריו) את הזכות לפיצויי פיטורים בעקבות פטירת המנוח. אשר על כן התביעה לפיצויי פיטורים נדחית.

התביעה לפיצוי בגין אי הסדרת זכותו של המנוח לפנסיה:

19. עיקר התביעה שבפנינו היא לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לכאורה לתובעות, בגין אי רכישת זכויות פנסיה למנוח, שאותם היה על הנתבע לרכוש מכוח ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בענף הבניין. למען הסדר הטוב, את הדיון בשאלה זו – שאלת הפיצוי לו זכאיות התובעות בגין אי רכישת זכויות פנסיה למנוח – בהערה לפיה – בהעדר טענה להתיישנות, אין בדעתנו להתייחס לשאלת ההתיישנות תביעת התובעות לפיצוי בגין אי רכישת זכויות פנסיה למנוח.

עוד נוסיף, כי לטעמנו לא יכולה להיות מחלוקת לעניין חובתו של הנתבע להבטחת זכויותיו של התובע לפנסיה בקרן הפנסיה מקפת החדשה, בהתאם להוראות ההסכמים הקיבוציים וצווי ההרחבה בענף הבניין, נכון לעת הרלוונטית.

20. נקדים אחרית לראשית, בהבאת המסקנה לפיה לטעמנו דין התביעה לפיצ וי בגין אי רכישת זכויות פנסיה למנוח דינה להידחות; מהטעמים שנפרט להלן.

21. בהליך שעניינו זכותן של התובעות 2, 3 ו-4 לפיצוי בגין הנזק שנגרם להן בשל אי הסדרת זכויות הפנסיה של המנוח בקרן פנסיה מקיפה, מתעוררות שתי שאלות: השאלה האחת, עצם קיומו של נזק. לעניין זה, על התובעות להוכיח כאילו היה המנוח מבוטח בקרן הפנסיה, היו הן זכאיות לגמלת שארים מכוח תקנון הקרן. השאלה השנייה, היא שאלת כימות הנזק – דהיינו, הערך האקטוארי של הנזק שנגרם לתובעות כתוצאה מאי הסדרת זכויות הפנסיה של המנוח.

22. לצורך הוכחת קיומו של נזק, על התובעות להוכיח לבית הדין כי הן עונות להגדרת שאיר על פי תקנון קרן הפנסיה שבו לטענת התובעות היה על הנתבע להסדיר את זכויות הפנסיה של המנוח; וקיומה של תקופת הכשרה שהיא תנאי לתשלום קצבת שארים. לצורך כימות הנזק, על התובעות להגיש חוות דעת אקטוארית שכן הן שיעור הקצבה משולמת לשארים והן היוון הקצבה, הן שאלות של מומחיות המחייבות תמיכה בחוות דעת מתאימה.

23. לטעמנו לא הוכיחה התובעת 2 כי היא עונה להגדרת שאיר. בהקשר זה די לומר כי על פי תקנון קרן פנסיה מקפת; שהיא קרן הפנסיה שבמסגרתה היה על הנתבע להסדיר את זכויות הפנסיה של המנוח, שארים הם אלמן, אלמנה, יתום והורה.

בענייננו, בתצהיר שהוגש מטעם התובעות על ידי עורך הדין בן ציון (עורך דין ממשרדו של בא כוחם) צורפה תעודת נישואין מחודש מאי 2000. עם זאת, אין בפנינו תצהיר האומר כי נכון למועד הפטירה הייתה התובעת 2 אשתו של המנוח. כך גם אין בפנינו מסמך רשמי של הרשויות באוקראינה שיש בו כדי ללמד כי במועד פטירת הייתה התובעת 2 והמנוח נשואים. לסוגיה זו, שאלת מעמדם של המנוח והתובעת כנשואים נכון למועד פטירת המנוח, חשיבות בענייננו, משאין מחלוקת כי לא התקיים קשר פיזי בין הצדדים החל ממאי 2000 ו בשעה שעל פי עדות הנתבע בשיחה שקיים עם התובעת 2 בסמוך לפטירת המנוח, טענה היא בפניו כי התגרשו.

משאין בידינו לאמץ את טענת התובעת 2 לפיה נכון למועד הפטירה הייתה היא אשתו של המנוח – אין התובעת 2 עונה להגדרת שאיר כהגדרתו בתקנות ומכאן שלא הוכיחה התובעת 2 את עצם הנזק מושא התביעה כתוצאה מאי הסדרת זכויות הפנסיה של המנוח.

24. תעודות הלידה שהציג עורך הדין בן ציון, שמהם עולה כביכול כי התובעות 3 ו-4 הן בנותיו של המנוח הינן תעודה רשמית עליה רשאי בית הדין להסתמך לצורך ביסוס קביעה עובדתית לפיה התובעות 3 ו-4 עונות להגדרת שאיר, על פי תקנון קרן הפנסיה.

שאלה אחרת היא שאלת המשקל שיש לתת לאותן ראיות (תעודות הלידה). לעניין זה די לנו לומר כי בהליך מקביל שניהלו התובעות מול המוסד לביטוח לאומי , קיבל בית הדין הארצי לעבודה את עמדת המוסד לביטוח לאומי לפיה על מנת שיהיו התובעות 2 ו-3 זכאיות לקצבת שארים במציאות שבה לא דיווח המנוח לרשות האוכלוסין בישראל, על התובעות 3 ו-4 כבנותיו, עליהן להציג פסק דין של בית משפט לענייני משפחה המצהיר כי הן בנותיו כתנאי לזכאותן לקצבה ולא די בהצגת תעודות לידה .

אותם נימוקים של בית הדין ה ארצי שעל בסיסם סבר בית הדין הארצי שם כי לא די בהצגת תעודות הלידה על מנת להכיר בתובעות 3 ו-4 כשאריו של המנוח (בנותיו) לצורך הקמת הזכות לקצבת שארים, יפים גם לאי הכרה בתעודות הלידה כבסיס להכרתן של התובעות כשארים, על פי תקנון קרן הפנסיה. מכאן שגם כאן לא הוכיחו התובעות 3 ו-4 את עצם הנזק (הזכות לקצבת שארים) שנמנעה מהן בשל מחדלו של הנתבע להסדיר את זכויות הפנסיה של המנוח.

25. על פי תקנון קרן הפנסיה "הייתה הפטירה תוצאה של מחלה/תאונה או מום שלקה הם הנפטר לפני הצטרפותו לקרן – תהיה זכאות לפנסיה לשאירי חבר רק אם מועד הזכאות לפנסיית שארים חל לאחר שהיה המנוח חבר בקרן תקופה של 60 חודשים לפחות... ".

בענייננו, הועסק המנוח אצל הנתבע, תקופה קצרה של 9 חודשים; ונפטר בגיל צעיר כאשר סיבת המוות ונסיבותיו לא הובהרה. בנסיבות הללו מקובלת עלינו עמדת הנתבע האומרת כי בנסיבות הללו שבהן סיבת המוות לא הובהרה התובעות לא הוכיחו את טענתן לפיה אילו אכן השכיל לבטח את המנוח לאורך תקופת הקשר, היו הן זכאיות בעקבות פטירתו לקצבת שארים. מכאן שגם כאן לא הוכיחו התובעות את קיומו של הנזק מושא הפיצוי.

26. אין לנו אלא לחזור על דברים שאמרנו בהחלטה קודמת לפיה על התובעות לצרף חוות דעת אקטוארית לצורך כימות הנזק. נאמר שוב כי הן שיעור הקצבה והן שאלת היוון הקצבה הן סוגיות שבמומחיות ואין לקבל את תצהירו של עורך הדין בן ציון בסיכומי התובעות ובהן התייחסות לכימות הנזק תוך הפנייה למקדמי פנסיה והיוון.

במקרה שלפנינו, הגישו התובעות חוות דעת אקטוארית לתיק בית הדין - אך מאידך הודיעו לבית הדין כי האקטואר שהגיש את חוות הדעת לא יתייצב לחקירה נגדית וזה לא נחקר על חוות דעתו . במצב דברים זה שבו מנעו התובעות את חקירת האקטואר וחוות דעתו, אין לתת כל משקל לחוות הדעת שהוגשה, וכמצוין בהחלטת בית הדין מיום 20.03.2017 הוצאה חוות הדעת מהתיק.

מהמקובץ עולה כי התובעות נכשלו בכימות הזנק שנגרם להן לטענתן כתוצאה מאי הסדרת זכויות הפנסיה של המנוח.

סוף דבר:

27. לאור האמור לעיל, תביעת התובעות למעט התביעה לדמי פדיון חופשה כאמור בסעיף 17 – על כל חלקיה נדחית.

28. משנדחתה מרבית התביעה, יישאו התובעות בשכר טרחת עורך הדין של הנתבע בסך של 15,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום. הנתבע רשאי לקזז את דמי פדיון החופשה מההוצאות בהן חויבו התובעות.

29. הערעור על פסק הדין הוא בזכות, בתוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין למבקש.

ניתן היום, כ"ז כסלו תשע"ט, (05 דצמבר 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

נציגת ציבור עובדים
גב' סמדר פלד

משה טוינה, שופט

נציגת ציבור מעסיקים
גב' מיכל הרלינג