הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בבאר-שבע - בשבתו באילת ע"ר 44372-11-18

לפני: כב' השופט יוחנן כהן
נציגת ציבור עובדים - גב' בת שבע זיידמן
נציג ציבור מעסיקים - מר אלברט שטרית

המערער:
ABDELAZIM MOHAM AHMED HAMAD,(דרכון -2510/60994)
ע"י ב"כ: עו"ד תמיר שטינוביץ

-
המשיבה:
פארק הקרח אילת בע"מ, ( ח.פ-512530668)
ע"י ב"כ: עו"ד יהב בטיטו
פסק דין
לפני ערעור על החלטת כבודה הרשמת ר. אייד בזיני מיום 13 בנובמבר 2018 ,אשר חייבה את המערער (התובע) בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המשיבה (נתבעת 1) בסך של 1,000 ₪ בתיק ד"מ 17315-04-18.

רקע עובדתי:

  1. המערער עבד בניקיון ואחזקה מחודש אפריל 2017 ועד לחודש דצמבר 2017, כאשר לטענתו (השנויה במחלוקת בין הצדדים) עבד בשירות המשיבה.
  2. ביום 21.8.18 הגיש המערער כנגד המשיבה וכנגד 2 צדדים נוספים, תביעה לתשלום זכויותיו עקב עבודתו בשירות מי מהנתבעות.
  3. ביום 5.10.18 הגישה המשיבה כתב הגנה וכן בקשה להורות למערער להפקיד ערובה להוצאותיה במידה והתביעה כנגדה תדחה או תימחק, שכן התובע אינו תושב או אזרח ישראל. המשיבה הכחי שה קשרי עבודה עם המערער ולשיטתה, המערער הועסק על-ידי הנתבעת 2 (סופר שירות לכל בע"מ) ואולם כלפיה אין כל עילת תביעה. ביום 8.10.18 הגיש המערער תגובתו לבקשה , וביום 12.10.18 הגישה המשיבה תשובה לתגובה.
  4. ביום 13.11.2018 ניתנה החלטת כב' הרשמת אייד בזיני אשר קיבלה את הבקשה להפקדת ערובה, וקבעה:

"מקריאת הבקשה, התגובה והתשובה, כמו גם כתב התביעה וכתב ההגנה עולה כי המשיב, אינו עומד בתנאי שגיאה! ההפניה להיפר-קישור אינה חוקית. לעיל, שכן לא רק שלא צירף ראשית ראיה לתביעתו ואף לא לתגובתו, אשר יש בהם להוכיח את יחסי העבודה בינו לבין המבקשת, אלא שאף לא פירט במסגרת כתב התביעה את הפירוט המינימאלי אשר יש בו כדי להעיד על יחסי עובד ומעסיק בינו לבין המבקשת. כל שטען המשיב בכתב תביעתו הוא כי המבקשת היא המשתמשת בפועל ובחצרותיה הועסק המשיב – הא ותו לא ומתוך כך מבקש הוא לחייב את המבקשת ביחד ולחוד עם הנתבעות הנוספות. העובדה כי המשיב הוצב בחצרי המבקשת, עובדה עליה אין חולק, אין בה די כדי להקים טענה ליחסי עובד ומעסיק – שהינם תנאי סף כעולה מדברי ההסבר לתיקון עוד לפני ראשית הראייה הנדרשת להוכחת אי תשלום הזכויות. מכרטיסי הנוכחות וכן מתלושי השכר אשר צורפו לכתב התביעה עולה לכאורה כי מי שהיו מעסיקיו של המשיב היו הנתבעות הנוספות ולא המבקשת. יתרה מכך מכתב ההגנה של הנתבעת 2 זו מודה כי העסיקה את התובע בחלק מן התקופה הנטענת.
אין בקביעה לעיל כדי לחסום את דרכו של המשיב להגיש תביעתו. ואולם, ככל שהמשיב מבקש לחייב אף את המשתמש (מלבד מעסיקיו לכאורה) עליו להגיש ראשית ראיה כאמור ולכל הפחות לפרט את העובדות המקימות טענה ליחסי עובד ומעסיק מול המבקשת ולו בתצהיר מטעמו.
.... ועל המשיב היה להצביע ולפרט, בתצהיר, על עמידתו בתנאי הקבוע שגיאה! ההפניה להיפר-קישור אינה חוקית. לפיו המבקשת תוכל להיפרע הוצאותיה ממנו. כך גם לא מצאתי ממש בטענת המשיב בדבר עיתוי הגשת הבקשה, מקום בו זו הוגשה יחד עם כתב הגנתה של המבקשת.
בשולי הדברים אם כי לא בשולי חשיבותם אציין כי עתירה לבג"ץ בעניין חוקיותיה של שגיאה! ההפניה להיפר-קישור אינה חוקית. נדחתה.
לאור כל המפורט לעיל, ובאיזון שבין זכות המשיב לגישה לערכאות ומאידך זכותה של המבקשת שלא להיגרר להליכי סרק וכי תוכל לפרוע הוצאותיה ככל שהתביעה תידחה, מצאתי כי יש להטיל על המשיב הפקדת ערובה בסך 1,000 ₪ בלבד."
על החלטה זו משיג המערער בערעור זה.
טענות הצדדים:
5. לטענת המערער, שגה בית הדין בפרשנותו את תקנה 116א לתקנות בית הדין לעבודה, תשנ"ב-1991 (להלן: התקנות), ובכך סתר את הפסיקה הנוהגת עד כה ואת הפרשנות הראויה לתקנה כשעסקינן בדיני עבודה. לשיטת המערער, הוא אינו "עובד זר" אלא "מבקש מקלט", והשיקולים כלפיו שונים, והחשש לצאתו מהארץ קטן. כמו כן נהוג כי במקרים דומים לאלו, על בית הדין לבחון את סיכויי התביעה, ובמקרים שבהם מדובר ב"הליך סרק" של ממש, כזה שיגרום נזק של ממש לצד השני, רק אז תוטל הפקת ערובה.

עוד נטען כי מהות התקנה סותרת את תכלית דיני העבודה, במיוחד כשעסקנן בעובד שנמנה על אחת האוכלוסיות המוחלשות ביותר בחברה הישראלית, והפסיקה הקיימת הביאה עמה התאמה ושינוי, במיוחד כאשר התקנה מצריכה "ראשית ראיה" להוכחת תביעתו, ואילו בפועל דיני העבודה כלל אינם מחויבים לדיני הראיות, ועל כן הדרישה בתקנה סותרת הוראת חוק. בעניין זה נטען בנוסף כי "ראשית ראיה" מהווה ראיה ראשונית, מן הקלה שבקלות.

לעמדת המערער, על פי נוסחת האיזון, זכותו של המערער לגישה לערכאות ולקניין, אל מול החשש שהנתבעת תצא בחסרון כיס במידה ותזכה, הרי שבפועל מצבו הכספי של המערער כיום שאינו מאפשר לו הפקדת ערובה, נובע מההפרות זכויותיו הסוציאליות על ידי המשיבה, והאינטרסים של המערער גוברים בחשיבותם על האפשרות ההיפותטית שהמשיבה תזכה בדין וכי לא יהיה לה מקור להיפרע ממנו.

לדבריו, שגה בית הדין עת שלא נתן דעתו על פרוטוקול הדיון מיום 23.10.18 במסגרתו עלו טענות רבות מטעם הצדדים, אשר חלקם עולים כדי ראשית ראיה לביסוס טענותיו של המערער. לשיטתו, בדיון ניכר כי כל הנתבעות מטילות את האחריות זו על זו, ודי בכך כדי להצביע על כשל ניהולי והתקשרויות פיקטיביות בין הצדדים שמטרתן לטשטש את האחריות של מי מהן על עבודת המערער, כאשר המשיבה עצמה הייתה מקבלת השירות העיקרית ולכל הפחות היה עליה לפקח על קבלני המשנה וזאת מכח סעיף 28 לחוק להגברת האכיפה של דיני העבודה, תשע"ב-2011.

6. טענות נוספות שהועלו מטעם המערער נוגעות להעדר ניטרליות מטעם בית הדין קמא, כלשונו "שמא ניצב הוא בפני שופט יריב?"; מיהות הצדדים כאשר המערער הוא הצד המוחלש והמשיבה היא חברה פרטית; הצורך בפרשנות תכליתית להוראות תקנה 116א; והקשיים שהערימה המשיבה עת לא מסרה מסמכי התקשרות כנדרש בהליך גילוי המסמכים.

המערער עותר לביטול החלטת כב' הרשמת בעניין חיובו בהפקדת ערובה, ולהורות על חיוב המשיבה בהוצאות הערעור.

7. לטענת המשיבה, הערעור שהוגש ארוך ומכביד, והוא כשלעצמו מהווה אינדיקציה לכך שמטרתו התשת המשיבה ובית הדין, ולהסיט את העיקר לכך שאין למערער כל טענה רלוונטית ראויה, עוד נטען כי לערעור הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע שלא נתמכה בתצהיר.
8. לגופו של עניין נטען, כי המערער לא טען או הוכיח כי אין הוא יכול לעמוד בהחלטה, או לכך שהפקדה של 1,000 ₪ בלבד תגרום לו נזק בלתי הפיך.
9. לטענת המשיבה, הפסיקה הרבה שאליה הפנה המערער ניתנה טרם חקיקת תקנה 116א בשנת 2016, וכי הפסיקה הנוהגת מאז כניסת התקנה לתוקף מורה על הפקדת ערובה במקרים שבהם התובע הוא נתין זר, ונטל ההוכחה על התובע להראות כי תביעתו אינה מופרכת.
10. המשיבה הוסיפה וטענה כי ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאי העובדות, בהחלטות לחיוב ערובה או בשיעורה, הערעור מנסה לתקוף את תקנה 116א לתקנות במקום להתמקד במקרה הקונקרטי, המערער לא הניח ראשית ראיה להוכחת תביעתו כנגד המשיבה, המשיבה מעולם לא הייתה מעסיקתו הישירה של המערער ואין על כך חולק.
המערער לא פרט האם המשיבה תוכל לפרוע ממנו את הוצאותיה ככל שאלו ידרשו. המערער העלה טענות עובדתיות חדשות בדבר יחסי העבודה עם המשיבה במסגרת הערעור שלא באו לידי ביטוי בתביעה העיקרית. לא הוגש ייפוי כח המתאים לייצוגו ולא ברור האם התובע מודע להליך הנוכחי ולמהותו.
דיון והכרעה:

11. בעבר, טרם חקיקת תקנה 116א לתקנות, חיוב בהפקדת ערובה בבית הדין לעבודה נעשה מכוח הוראות סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה המאפשרות לבית הדין לנהוג "בכל ענין של סדר דין שאין עליו הוראה בחוק זה או בתקנות לפיו [...] בדרך הנראית לו טובה ביותר לעשיית משפט צדק". על פי ההלכה הפסוקה, מכח סעיף זה מחיל בית הדין את הוראות תקנה 519 ל תקסד"א שעניינן חיוב תובע בהפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאותיו של נתבע.

על רקע הצורך שעלה בהבטחת יכולתם של נתבעים להיפרע מתובעים שאינם תושבי ישראל (ראו דברי הסבר לתקנה – אתר האינטרנט של משרד המשפטים - https://www.justice.gov.il/Units/YeutzVehakika/NosimMishpatim/Pages/LaborCourtRegulationsPublication.aspx), נכנסה לתוקפה ביום 2.8.16 הוראת תקנה 116א לתקנות, הקובעת כדלקמן:

(א) שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.
(ב) היה התובע מי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות בעלת האמנה לפי תקנות לביצוע אמנת האג 1954(סדר הדין האזרחי), התשכ"ט- 1969, יורה שופט בית הדין או הרשם לתובע, לבקשת נתבע, להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע, זולת אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו או שהוא הראה כי הנתבע יוכל להיפרע את הוצאותיו ממנו אם התביעה תידחה או אם ראה שופט בית הדין או הרשם לפטור את התובע מטעמים מיוחדים שירשמו.
(ג) הורה שופט בית הדין או הרשם על הפקדת ערובה ולא הופקדה ערובה בתוך המועד שנקבע, תימחק התובענה, זולת אם הורשה התובע להפסיקה."

כעולה מלשון התקנה, מקום שהתובע (המערער) אינו תושב ישראל (או לחילופין תושב מדינה שאמנת האג חלה עליה), הרי שנקודת המוצא היא שיש לחייבו בהפקדת ערובה במקרים שבהם הוגשה בקשה לכך, כאשר הנטל מוטל על כתפי התובע להוכיח (ולו בראשית ראיה) כי יש בסיס לתביעתו. בנוסף, על בית הדין לבחון כל מקרה לגופו תוך התייחסות לבחינת הראיות והיקפן, בחינת יכולת הפירעון, וכן בחינת טעמים מיוחדים שהובאו בפניו.

12. בבג"ץ 7016/16 עדאלה - המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל, קו לעובד, והאגודה לזכויות האזרח בישראל הוגשה עתירה לביטולה של תקנה 116א. העתירה נדחתה, וכך נקבע:

"אכן, התקנה משנה את ברירת המחדל ביחס להטלת ערובה על תובעים שאינם תושבי ישראל, ובמובן זה - כפי שמודה גם המדינה - טומנת בחובה פגיעה מסוימת בזכות הגישה לערכאות. אלא שפגיעה זו הרי היא מידתית וסבירה: ראשית, התקנה אינה חוסמת את דרכם של תובעים שאינם תושבי ישראל מלהגיש את תביעתם מלכתחילה; הטלת ערובה אינה נעשית באופן מוּכְני (אוטומטי), אלא רק לאחר שהנתבע הגיש בקשה מתאימה. שנית, גם לאחר הגשת הבקשה נתון לבית המשפט שיקול דעת רחב, ובידו לפטור תובע מהפקדת ערובה באחד משלושה מצבים: אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו; אם הראה התובע כי הנתבע יוכל להיפרע את הוצאותיו ממנו אם תידחה התביעה; או אם ראה בית הדין לעשות כן 'מטעמים מיוחדים שירשמו'. שלישית, החלטת בית הדין האזורי להורות על הפקדת ערובה איננה סופית, והיא ניתנת להשגה לפני בית הדין הארצי לעבודה" (בג"ץ 7016/16 עדאלה ואח' נ' שרת המשפטים ואח' (17.9.18) .

13. ומן הכלל אל הפרט - הגם שאין חולק בדבר חשיבות זכות הגישה לערכאות, קיימת מנגד זכותם של נתבעים להבטחת פירעון עתידי של הוצאותיהם, ועל בית הדין מוטלת החובה לאזן באופן ראוי בין זכויות הצדדים.

כאמור, תקנה 116א שינתה את המצב המשפטי הקודם כך שהנטל להוכיח קיומה של ראשית ראיה ויכולת פירעון, הוטל על כתפי התובע (המערער בענייננו). המערער לא עמד בנטל להוכיח אף אחת מהן.

בשלב זה, לא הצביע המערער על ראיות כלשהן הקושרות את המשיבה בזיקה ישירה כלשהי להעסקתו. גם בהפניה לדיון מיום 23.10.18 (שנערך בפני כב' השופטת אנגלברג) אין כדי להוסיף לטענה זו, שכן חילופי הדברים במהלך הדיון לא הצביעו על קיומם של יחסי עבודה ישירים, בין המערער למשיבה. להיפך, אחת הנתבעות נטלה אחריות ברורה לחלק מתקופת ההעסקה. כידוע, קביעת אחריות מזמין שרות היא מורכבת וכרוכה בקיומם של מבחנים שונים המחייבים הצגת מסכת ראייתית עובדתית מספקת כאשר הנטל לכך מוטל על כתפי העובד. המערער כאמור, לא הציג בשלב זה ולו ראשית ראיה לקיומם של מבחנים אלה.

14. זאת ועוד, לאורך כל 25 עמודי הערעור, והטענות הרבות שהועלו בו, לא הוצגה בפני בית הדין כל ראיה שיש בה כדי להעיד על מצבו הכלכלי של המערער, ולא הוכחה כי בידיו קיימת יכולת פירעון עתידית. להיפך, נטען במפורש כי המערער אינו יכול לעמוד בשלב זה אפילו בהפקדת הערובה, ומששיעור הערובה הוא נמוך משיעור ההוצאות הנפסקות בדרך כלל, לא הרים התובע גם נטל זה המוטל עליו.

15. כמו כן, לא מצאנו כל ממש בטענת המערער שלפיה הוא מבקש מקלט וכי יש בכך כדי לאבחן בינו לבין מהגר עבודה בהתייחס להחלת תקנה 116א לגביו, הן משום שלא הוצגה בפנינו כל ראשית ראיה לטענה זו, הן משום שספק אם האבחנה שהובאה בפרשת אבו נסאר (עע (ארצי) 1424/02 פתחי אבו נסאר - Saint Peter in Gallicantu (6.7.2003)), עומדת במבחן המציאות כיום.

16. נציין כי טענת המערער שלפיה כב' הרשמת לא נקטה בניטרלית, אין לה כל יסוד ובחירתו של המערער לטעון לגופו של דיין ולא להתמקד בטענות לגופו של הדין, יש בה יותר מאשר טעם לפגם. עיון בהחלטת כב' הרשמת מעלה כי היא בחנה ושקלה את הזכויות השונות, ובהחלטתה עת הטילה על המערער הפקדת ערובה בסך של 1,000 ₪ בלבד, ערכה כראוי את האיזון הנדרש. משכך, לא מצאנו מקום להתערב בהחלטה זו.

לאור כל האמור לעיל, לא מצאנו כי נפל כל פגם בהחלטת כב' הרשמת שלפיה יש לחייב את המערער בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המשיבה, ודין הערעור - להידחות.

17. משנדחה הערעור, איננו נדרשים להכרעה בבקשה לעיכוב ביצוע, ודינה להידחות.

המערער יפקיד את הערובה וזאת תוך 30 יום מהיום. כמו כן ימציא התובע ייפוי כח ליצוגו על ידי עו"ד שטינוביץ וזאת תוך 7 ימים.

18. משנדחה הערעור, יישא המערער בהוצאות המשיבה בסך של 1,500 ₪.

ניתן היום, כ"א שבט תשע"ט, (27 ינואר 2019), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.

גב' בת שבע זיידמן
נציגת ציבור (עובדים)

יוחנן כהן
שופט

מר אלברט שטרית
נציג ציבור (מעבידים)