הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בבאר-שבע - בשבתו באילת סע"ש 49710-09-16

לפני: כב' השופטת יעל אנגלברג שהם
- דן יחיד -

התובע:
איגור פיקמן
ע"י ב"כ עו"ד דן אל אגליק

-
הנתבעים:

  1. מ.ה. טונר פרינט בע"מ ( ח.פ. 513616086)
  2. דב שמואל אלבום
  3. שטינברג אליהו – (נמחק)
  4. יומן הזמנות און ליין בע"מ ( ח.פ. 514495050)
  5. נעם סגל

כולם ע"י ב"כ עו"ד אברהם ביטון

6. חב' אדרו פתרונות בע"מ ח.פ. 514687003 (נמחקה)
7. גבירץ ישראל מאיר (נמחק)
8. גבירץ לוי יצחק (נמחק)
9. אברהם שמעון נויברג (נמחק)

פסק דין

תביעה זו עניינה תשלום זכויות סוציאליות שונות בגין עבודת התובע בשירות הנתבעים וסיומ ה.

רקע עובדתי

1. התובע עסק בפיתוח ומתן שירותי תקשוב ומחשוב. התובע ביצע את עבודתו ב עיר אילת.

2. הנתבעות 1 ו-4 עוסקות בתחום שירותי המחשוב והתקשוב לרבות מתן תמיכה טכנית.

3. התובע עבד לסירוגין בשירות הנתבעות 1 ו- 4 מיום 1.12.10 ועד ליום 20.6.16; הנתבע 2 הוא בעל המניות והמנהל של נתבעת 1 (להלן: מר אלבום); הנתבע 3 שימש כדירקטור בנתבעת 1 (להלן: מר שטינברג); הנתבע 5 הוא בעל המניות והמנהל בנתבעת 4 (להלן: מר סגל); הנתבעים 6-8 שימשו כבעלי מניות בנתבעת 4 ואילו הנתבע 9 שימש כמנכ"ל הנתבעת 4 וכמנהלו הישיר של התובע בכל תקופת עבודתו (להלן: מר נויברג). ביום 27.12.16 הודיע התובע כי הוא מסכים למחי קת התביעה כנגד הנתבעים 6-9 וביום 4.6.17 הסכים למחיקת התביעה כנגד הנתבע 3.

4. הצדדים חלקו בעניין יחסי העבודה בין התובע לבין כל אחד מהנתבעים; בעניין שיעור שכרו הקובע של התובע, היקף עבודתו, נסיבות סיום עבודתו, בתשלומים ששולמו לתובע ובשיעור ההפרשים להם הוא זכאי.

התובע הגיש תביעה לתשלום זכויות ופיצויים בסך כולל של 341,696 ₪ כ דלקמן: הפרשי שכר (43,500 ₪), גמול שעות נוספות (78,650 ₪), פיצויי פיטורים (50,675 ₪), חלף הודעה מוקדמת ( 5,200 ₪), פיצוי בגין פיטורים שלא כדין ללא שימוע (45,000 ₪); הפרשות לפנסיה (28,260 ₪), ניכויי עובד לפנסיה (16,521 ₪), הפרשות לקרן השתלמות (35,325 ₪), פדיון חופשה (5,091 ₪), דמי הבראה (4,598 ₪), פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד (10,000 ₪), פיצוי בגין אי מתן אישור העסקה (5,000 ₪), פיצוי לא ממוני בגין העסקה פוגענית (10,000 ₪).

הנתבעות 1 ו-4 הגישו תביעה שכנגד במסגרתה טענו כי התובע נשכר לשם פיתוח מוצר והתחייב לסיים את הפרוייקט תוך 90 יום כאשר בפועל התל בנתבעות והתוכנה היתה מוכנה לשיווק רק לאחר 24 חודשים. הנתבעות עתרו להשבת 6 משכורות מכח סעיף הפיצוי בהסכם (96,000 ₪) ולהרות לתובע בצו להשיב לידיהן את הקוד שאותו גזל מידיהן תוך פגיעה בקניינן הרוחני

5. מטעם התובע העידו הוא עצמו והגרפולוגית הגב' דבורה הראל (להלן: גב' הראל ) ואילו מטעם הנתבע ים העידו מר אלבום ומר סגל. עוד הוגש מטעם הנתבעים תצהירו של מר נויברג ואולם משלא התייצב לדיון ויתרו הנתבעים על עדותו. התובע הודיע כי הוא מבקש לזמן את מר נויברג כעד מטעמו ואולם לא הגיש בקשה מסודרת להזמנתו ובסופו של יום אף הוא וויתר על העדות מטעמו.

יצויין כבר בשלב זה כי שני הצדדים כאחד טענו שהתנהלותו השוטפת של התובע בכל תקופת עבודתו היתה אל מול מר נויברג. משכך, לוויתור הצדדים על עדותו יש השלכה על יכולתם להוכיח את טענותיהם. הלכה פסוקה היא כי צד שנמנע מהבאת עד היה יכול לחזק את עדותו, יפעל הדבר לחובתו וכבר נפסק כי:

"כידוע, הימנעות מלהביא ראיה עשויה להקים חזקה שבעובדה שהיה באותה ראיה לפעול לחובת הנמנע (רע"א 4047/18 פלונית נגד המרכז הרפואי ת"א ע"ש סוראסקי (6.11.2018).

בנסיבות אלה, העדר הזמנתו של מר נויברג לעדות, תלקח בחשבון בהתאם לנטלי ההוכחה בתיק.

יחסי עובד – מעסיק

6. התובע הגיש תביעתו כנגד תשעה נתבעים כאשר בשלבים מקדמיים ביקש למחוק את התביעה כנגד הנתבעים 6-9 ובמסגרת הדיון המוקדם הסכים למחיקת התביעה כנגד הנתבע 3. התובע עמד על תביעתו כנגד הנתבעות 1 ו- 4 (להלן: החברות או המעסיקות) בטענה כי עבד בשירותן באופן ישיר וכנגד הנתבעים 2 ו- 5 (להלן: בעלי המניות) בטענה כי הם השתמשו בנתבעות 1 ו-4 על מנת להונות את התובע. לטענתו הם חבים באחריות אישית "כבעלי תפקידים בכירים" בין היתר בשל ניכוי כספי פנסיה ואי העברתם לקופת הפנסיה. התובע טוען כי יש להרים את מסך התאגדות בין החברות לבין בעלי המניות ולחייבם באופן אישי בתשלום החוב הפנסיוני וגמר החשבון לרבות פיצויי הפיטורים.

7. הנתבעים הסכימו כי הנתבעת 4 היא המעסיק הנכון החבה בתשלום זכויות התובע ככל שייקבעו. אשר לנתבעת 1 טענו הנתבעים 1-2 כי זו הנפיקה לתובע מספר תלושים בודדים בשנת 2013.

אשר לחיובם האישי של הנתבעים 2 ו-5, טענו הנתבעים כי התובע טען טענה כוללנית מבלי שהניח כל תשתית ראייתית ו מבלי שפירט מדוע יש לחייב את הנתבעים 2 ו-5 כאשר התובע בחר למחוק תביעתו כנגד בעלי מניות אחרים. עוד טענו הנתבעים כי התובע לא הוכיח שהנתבעים 2 ו-5 עשו שימוש במימון דק או הברחת נכסים או ערבוב נכסים או ב מטרה להונות את התובע ומכאן כי לא הוכיח עילה להרמת המסך או לחיובם באופן אישי. יתר מזו, טענו הנתבעים כי ככל שלתובע עילה אישית הרי שיש להפנותה למר נויברג ואליו בלבד.

8. התובע נשאל מדוע הגיש תביעתו כנגד הנתבעים 2ו-5 וכך אמר:

"ש. אני רואה שגם הנתבעים 2 ו -5 התייצבו למה לא מחקת אותם?
ת. הם בעלי מניות בחברה בשתי החברות שאנו תובעים והרמת המסך קשורה ישירות אליהם.
ש. אתה תובע אותם בגלל שהם בעלי מניות?
ת. אני תובע אותם כי הם היו בעלי מניות בחברות שחייבות לי כסף והם האחראים האישיים על זה" (עמ' 19 ש' 24-27 לפרוטוקול).

התובע המשיך והעיד:

"ש. ממתי אתה מכיר את הנתבע 9 אברהם נויברג?
ת. קרוב ל 20 שנה.
ש. למה תבעת אותו בתביעה הזאת?
ת. זו היתה החלטה של עורך הדין שלי.
ש. אתה לא יודע מה הסיבה?
ת. אני יודע, הסיבה שבמהלך עבודתי הם רימו אותי. גנבו את הכסף מהמשכורת שלי ואני מבין שזה יכול לשמש בדוקטרינה של הרמת מסך.
ש. במה הנתבע 9 אברהם רימה אותך?
ת. קודם כל הוא סיפר לי המון סיפורים בכל פעם שהייתי שואל אותו איפה נעלם הכסף שהופרש לי המשכורת, איפה הפנסיה והמשכורות הוא היה מספר לי סיפורים, אגב הוא היה המנהל הישיר שלי" (עמ' 19 ש' 9-19 לפרוטוקול; ההדגשות שלי – י.א.ש).

אין חולק כי מר נויברג שימש כמנהלו הישיר של התובע משך שנים רבות (20 שנים) עוד קודם להעסקתו על ידי החברות ולמעשה מהראיות עולה כי הוא אשר ניהל בפועל את החברות והתובע ידע על כך. יתרה מזו התובע עצמו סיפר כי "הוא מכיר אותי ויודע את היכולות שלי וגרר אותי מפרויקט לפרויקט" (עמ' 20 ש' 17 לפרוטוקול) ו- בתקופה של התביעה הוא היה מנהל בכל החברות, אני לא מכיר עוד מנהלים" (עמ' 20 ש' 21 לפרוטוקול). עוד אישר התובע כי סיכם את תנאיו עם מר נויברג. עם זאת, באופן תמוה בפתח ההליכים ביקש התובע למחוק את התביעה כנגד מר נויברג ונימק זאת כך:

"ש. אז למה הורדת אותו מהתביעה?
ת. כי הוא מתייצב ולכן הורדנו אותו, זאת החלטה של עורך הדין שלי".
(עמ' 19 ש' 22-23 לפרוטוקול).

9. ככלל, העובדה שהחברה שהעסיקה את התובע חייבת כסף אינה מצדיקה באופן אוטומטי את הרמת מסך ההתאגדות.

בית הדין הארצי בפרשת טוקו שף קבע כי:

בדיני תאגידים חל הכלל שלפיו התאגיד הוא אישיות משפטית נפרדת מבעלי המניות שלו. עם זאת בסעיף 6 לחוק החברות התשנ"ט-1999 ניתנת תרופה קיצונית למצב שבו בעלי המניות בחברה עושים שימוש לרעה באישיות הנפרדת של החברה. תרופה זו ניתנת במקרים חריגים בהם הוכח כי השימוש באישיות המשפטית הנפרד של החברה נעשה "באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה" או "באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור..." (בר"ע 52353-08-16 א.ב. טוקו שף בע"מ - ADMARIAM GAVR NEGOUSE (13.11.2016)).

בענייננו, מהראיות שהובאו בפני, לא הרים התובע את הנטל להוכיח שהנתבעים 2 ו-5 עשו שימוש לא ראוי בחברות מתוך כוונה להונות את התובע. יתרה מזו, ככל שנעשה שימוש פסול בחברות , מצביע התובע על מר נויברג כב"מוציא ומביא" בכל הנוגע להתנהלות החברות. משכך, לא מצאתי כי מתקיימים אותם תנאים חריגים המצדיקים את הרמת המסך בין בעלי המניות לחברות, כדוגמת אלה שמנה בית הדין הארצי. משכך, דין תביעת התובע להרמת מסך ולחיוב אישי של הנתבעים 2 ו-5 , להידחות.

הפרשי שכר

10. לטענת התובע, עובר לסיום עבודתו עמד שכרו על שכר יסוד בסך של 8,542 ₪ בצירוף גילום ניכויים בסך של 534 ₪ ובסך כולל של 9,076 ₪ שהוא שווה ערך לשכר יומי בסך של כ-400 ₪ ברוטו ושכר שעתי בסך של 50 ₪ ברוטו.

התובע הוסיף וטען כי על אף האמור בתלושי השכר הלינו הנתבעות באופן קבוע את שכרו כאשר לדבריו בהתאם לתלושי השכר ולמוסכם בין הצדדים היה זכאי לקבל סך של 461,500 שח. שבפועל קיבל סך של 418,000 ₪ בלבד ועל כן הוא זכאי להפרשי שכר בסך של 43,500 ₪.

11. הנתבעים טענו כי אין כל יסוד לגרסת התובע בענין השכר שלו הוא טוען וכי התובע צירף לתביעתו מאות מסמכים אך טענותיו נטענו באופן כללי כאשר הוא הותיר לבית הדין לברור את הבר מן התבן מבלי שכימת תביעתו כראוי. עוד טוענים הנתבעים כי בין הצדדים נחתם בחודש אפריל 2012 הסכם שהסדיר את שכר התובע (להלן: ההסכם).

לטענתם, התובע קיבל את הסכומים המפורטים בתלושי השכר כאשר בין הצדדים נחתם בחודש אפריל 2012 הסכם עבודה חדש שבמסגרתו הופחתו שעות עבודתו של התובע ובהתאם הופחת גם שכרו.

12. בהתייחס להסכם טען התובע כי לא נחתם כל הסכם בין הצדדים וכי חתימתו על ההסכם זוייפה (עמ' 22 ש' 13-23 לפרוטוקול). בתמיכה לטענתו, הציג התובע חוות דעת גרפולוגית.

13. בחקירתו הנגדית נשאל התובע לענין שכרו וכך השיב:

"ש. מה היו תנאי השכר בתחילת העבודה בשנת 2010?
ת. 6,000 ש"ח בחודש.
ש. עד מתי נמשך שכר זה?
ת. שנייה, (בודק) עד אוקטובר 2013.
ש. באוקטובר 2013 לכמה עלה השכר?
ת. (בודק) ל 7,000 ו- 7,500 ₪ אחרי זה ל 8,000 ₪, היו כל מיני משחקים
ש. אני מראה לך שבחודשים מרץ 2014 עד יוני 2014 המשכורת 7,000 ₪?
ת. אתה בודק נטו או ברוטו? נטו זה 7,000 ₪.
ש. אז תסביר לבית המשפט, למה בכל כתב התביעה שלך אתה עושה חישובים שמהיום הראשון לעבודה שנת 2010 הכל לפי 9,000 ₪ ומעלה לפנסיה, לפיצויים, לחופשה? למה?
ת. אני לא עשיתי את החישובים, עורך הדין שלי עשה את החישובים ואני מניח שהוא יכול להסביר הרבה יותר טוב ממני" (עמ' 20 ש' 26 – עמ' 21 ש' 5 לפרוטוקול)".

גם בסיכומיו לא נתן התובע כל הסבר לשכר הקובע הנטען על ידו לכל תקופת העסקתו ו על פניו, יש לבחון את תביעות התובע בהתאם לשכר ששולם לו כמצויין בתלושי השכר. אלא מאי?- לטענת התובע, התלושים אינם משקפים את השכר שהיה זכאי לקבל והוא זכאי להפרשים כמפורט בנספח ו לתביעתו.

14. לא היתה מחלוקת כי התובע קיבל את הסכומים המפורטים בתלושי השכר. המחלוקת בין הצדדים נגעה לשאלה האם נחתם בין הצדדים הסכם העבודה מחודש אפריל 2012 (כנטען על ידי הנתבעים) או שמא מדובר בזיוף חתימתו של התובע (כנטען על ידי התובע).

15. מטעם התובע העידה הגב' הראל, גרפולוגית מומחית, אשר ערכה השוואה בין חתימת התובע על גבי ההסכם לבין חתימות מקוריות של התובע על גבי מסמכים שונים. בחוות דעתה ציינה הגב' הראל כי לתובע טווח וריאציות רחב של חתימות (סעיף 4.ב לחוות הדעת) ו מסקנתה היתה כי החתימה המתנוססת על גבי ההסכם היא אכן חתימתו של התובע (סעיף 4.ג לחוות הדעת). ואולם, הגב' הראל מצאה עוד כי קיימים סימני זהות בין החתימה על גבי ההסכם לבין חתימת התובע על גבי טופס ייפוי הכח אשר מסר לבא כוחו ואשר הוגש לבית הדין במסגרת ההליך דנן (סעיף 4.ג לחוות הדעת) והגיעה לכלל מסקנה כי "במידת בטחון גבוהה ביותר, כי החתימה על המסמך שבטיעון [ההסכם –י.א.ש] היא אמנם חתימתו של מר פיקמן אך היא אינה אותנטית ולמעשה הועתקה ממסמך 7א' (ייפוי כח והרשאה שהוגש ל תיק בית הדין) והודבקה על המסמך שבטיעון" (סעיף 5 לחוות הדעת).

16. גב' הראל נחקרה על חוות הדעת וכך השיבה:

"ש. זה נכון שקיבלת ממנו דיווח כי החתימה המדוברת הועתקה מייפוי הכוח?
ת. לא. הוא קודם כל ביקש ממני לבדוק האם מדובר בחתימת התובע והוא אמר לי שאין את המסמך המקורי שבטיעון המחלוקת והאם אני מוצאת שמדובר בחתימת התובע, האם בין החתימות שבטיעון לבין המסמכים שבחתימות התובע, האם יש חתימה שניתן לומר עליה שהיא הועתקה והודבקה על המסמך שבטיעון. החתימה שמצאתי היתה אחת מכמה וכמה מסמכים.
ש. נכון שהחתימות הנוספות שצרפת לחוות הדעת שלך לא זהות?
ת. ציינתי בחוות הדעת שלתובע יש טווח וריאציות רחב של חתימות, זאת אומרת שיש לו צורת חתימה משתנה די הרבה. מה שגרם לזה שלמצוא זהות בין חתימה אחת שיש בה שוני מחתימות אחרות לחתימה על המסמך שבמחלוקת בולטת עוד יותר" (עמ' 13 ש' 26 – עמ' 14 ש' 3 לפרוטוקול).

העדה נחקרה ביחס לשינויים שבין שתי החתימות (קו עבה יותר, העדר קו תחתון המופיע בחתימה המקורית) והשיבה כי כאשר מצלמים חתימה שוב ושוב מתעבים הקווים הברורים ונעלמים הקווים הבהירים (עמ' 16 ש' 16-21; עמ' 17 ש' 13-14 לפרוטוקול). כך גם הסבירה שכאשר נמחק הקו התחתון של החתימה המקורי והחתימה צולמה שוב ושוב (לפחות 4 פעמים) קשה גם לראות את נקודות המפגש עם הקו (עמ' 15 ש' 22 – עמ' 16 ש' 7 לפרוטוקול).

מסקנתה של גב' הראל הייתה כי השוואת חתימת התובע על גבי החוזה עם חתימתו על גבי ייפוי הכח שחתם לבא כוחו בהליך זה, מעלה כי חתימתו של גבי יפוי הכח "הושתלה" על גבי החוזה.

17. מר אלבום העיד על נסיבות עריכת המסמך כי ירד עם מר נויברג לאילת שם חתמו התובע, מר נויברג והוא עצמו על ההסכם. מ ר אלבום לא ידע לציין מהו תאריך חתימת ההסכם ועל ההסכם עצמו לא מופיע כל תאריך שהוא. כך גם ויתרו הנתבעים על עדותו של מר נויברג אשר יכול והיתה תומכת בגרסתם. בנסיבות אלה ומשלא הציגו הנתבעים חוות דעת גרפולוגית סותרת לחוות הדעת שהציג התובע וכאשר לא נסתרה חוות דעתה של גב' הראל. לא מצאתי כי הנתבעים הוכיחו כי נחתם ביניהם הסכם בחודש אפריל 2012.

18. מנגד, לא מצאתי כי התובע הרים את הנטל להוכיח כי הוא זכאי להפרשי שכר עבודה. אין חולק כי התובע קיבל לידיו תלושי שכר (אם כי לטענת התובע קיבל אותם אחת למספר חודשים) כך גם לא נסתרה טענת הנתבעים שלפיה התובע לא הלין על תשלומי שכר בחסר. יודגש כי התובע לא הביא לעדות מטעמו את מר נויברג אשר לטענתו פנה אליו באופן שוטף וגם מעיון בתמלילי השיחות שהתקיימו עם הנתבעים 2 ו-5 וכן בחילופי הודעות הדוא"ל שהוחלפו בינו לבין מר סגל עולה כי התובע הלי ן בפניו על אי העברת סכומים לקופת הפנסיה ולא הלין על חוסרים בשכר. חזקה היא כי לו סבר התובע ששכרו לא שולם באופן מלא, היה מלין על כך עוד לפני החוסרים בתשלומי הפנסיה.

זאת ועוד, מדברי התובע בזמן אמת קיבל את הסכומים הנקובים בתלושי השכר. כעולה מתלושי השכר שהופקו בזמן אמת הסכומים שקיבל התובע תואמים את ההסכמות המצויינות בהסכם. כאמור, התובע לא הרים את הנטל להוכיח כי פנה והלין על פגיעה בשכרו.

מכאן, לא מצאתי אמנם כי הוכח שההסכם עליו נסמכים הנתבעים נחתם על ידי התובע ואולם מנגד, לא מצאתי כי התובע הוכיח את הפרשי השכר שלהם הוא טוען ודין תביעתו להפרשי שכר – להידחות.

היקף העבודה – גמול שעות נוספות

19. לטענת התובע, הועסק על בסיס של 5 ימים בשבוע כאשר שעות עבודתו ביום א' עד ה' היו משעה 08:00-17:00 וביום ו' עבד משעה 08:00-12:00/13:00, לפחות 4 שעות. עוד מציין התובע כי במידת הצורך היה נשאר מעבר לשעות העבודה או מתחיל מוקדם יותר וכן משיב לקריאות דחופות בחגים ובערבים. התובע טען כי בגין עבודתו ביום ו' היה זכאי לקבל בעבור השעתיים הראשונות תשלום בשיעור של 125% ובעבור השעתיים הנוספות תשלום בשיעור של 150% כאשר במשך 5.5 שנות עבודתו עבד 572 שעות נוספות של 125% בגינן הוא זכאי לסך של 35,750 ₪ וכן 572 שעות נוספות של 150% שבגינן הוא זכאי לסך של 42,900 ₪ ובסך הכל זכאי התובע בעבור עבודה בשעות נוספות לסך של 78,650 ש"ח.

20. לטענת הנתבעים, התובע היה אדון לעצמו, קבע את שעות עבודתו ואף דיווח על עבודה בשעות פיקטיביות. עוד הם טוענים כי לא סוכם עם התובע על עבודה בשעות נוספות והתובע אף לא ביצע עבודה בשעות שכאלה. הנתבעים מוסיפים כי הם אנשים המשתייכים למגזר החרדי שאינם עובדים בימי שבת וחג ועל כן אין יסוד לטענת התובע כי נדרש לעבוד בימים אלה.

הנתבעים מוסיפים וטוענים כי התובע עבד לרוב מביתו במשרת אמון ללא כל פיקוח ומבלי שניתן יהא לפקח עליו, וככל שסבר שאין הדבר כך, יכול היה לדווח על עבודתו בשליחת הודעת מייל בתחילת וסיום יום העבודה. לטענתם , בחר התובע שלא לדווח על שעות העבודה או לדווח על שעות לא נכונות ומשלא מסר כל דיווח תמוהה טענתו כי ביקש לקבל מהנתבעות דוחות נוכחות.

הנתבעים טוענים כי התובע נדרש בתחילה לעבודה של 8 שעות ביום ולאחר תקופה הופחת היקף עבודתו ל-5 שעות ביום והוא מעולם לא נדרש לעבוד מעבר להיקף זה ואף לא טען לשכר מעבר לשעות שסוכמו עימו. הנתבעים טוענים כי התובע לא נדרש לעבודה בימי שישי.

עוד הם טוענים כי התובע אף לא היה זמין למתן מענה לעובדי שירות הלקוחות של החברה בשעות שנדרש להן ואולם ל נתבעות לא היתה כל ברירה אלא להמשיך ולהעסיקו היות שהוא היה אמון על פיתוח ותמיכה בתוכנה.

21. בעניינו, חלוקים הצדדים בשאלה - האם חלות על התובע הוראות סעיף 30 לחוק שעות עבודה ומנוחה המחריגות מתחולת החוק עובד במשרת אמון או עובד שלא ניתן לפקח על שעות עבודתו. עוד חלקו הצדדים בשאלה האם עבד התובע בשעות נוספות.

22. לעניין החרגת משרת אמון מתחולת חוק שעות עבודה ומנוחה, נקבע בפרשת אגרון כך:

"הסממנים העיקרים לבחינת מידה מיוחדת של אמון אישי הם אלה: עובד בכיר, בעל מידע מיוחד, בעל אחריות מיוחדת שמקבל שכר גבוה התואם את האמון האישי מיוחד לו הוא זוכה. סממנים אלה ושכמותם, קשורים לשעות עבודתו ולשכרו של העובד... תכלית החריג שבסעיף 30(א)(5) לחוק היא, להוציא מתחולתו של החוק עובדים אשר אינם זקוקים להגנתו של החוק, בגלל המידה המיוחדת של אמון אישי הכרוכה בתפקידם, והמתבטאת, בין היתר, בשכר גבוה ובשעות עבודה בלתי שגרתיות" (ע"ע (ארצי) 570/06 עו"ד עמוס אגרון - עו"ד זיוה כץ (14.10.2007) ; להלן: פסק הדין; ההדגשות שלי -.י.א.ש).

עוד דן בית הדין הארצי בפרשת אגרון בקריטריונים לתחולת החריגים ל חוק שעות עבודה ומנוחה וקבע לעניין מבחן הפיקוח כי -

"החריג שבסעיף 30(א)(6) לחוק נועד לחול במקרים בהם תנאי עבודתו של העובד " אינם מאפשרים כל פיקוח" (סעיף 8 לפסק הדין; הדגשות שלי - י.א.ש.).

23. בחקירתו הנגדית אישר התובע כי בעת שעבד במשרדים באילת, לא התקיים כל פיקוח עליו. לדבריו, במשרדי הנתבעות בירושלים היה מערך טלפוני של מזכירות ומר נויברג ירד מעת לעת לאילת (עמ' 26 ש' 30-32 לפרוטוקול).

עצם העובדה שעל שעות עבודת התובע לא התקיים פיקוח והתובע לא נדרש לדווח על שעות עבודתו, אינה מביאה לכלל המסקנה כי לא ניתן היה לפקח על עבודתו אלא רק שהנתבע ים בחר ו שלא לעשות זאת. אמנם התובע עבד בעיקר מביתו כאשר הפיקוח בפועל קשה יותר ואולם אין בכך כדי לגרוע מהאפשרות לדרוש מהתובע דיווח על שעות עבודתו קל וחומר כאשר התובע עובד באמצעים טכנולוגיים המאפשרים פיקוח שכזה. ויתור זה כשלעצמו אינו הופך את התובע לבעל משרת אמון ואינו מביא להחלת החריג הקבוע בסעיף 30 ל חוק שעות עבודה ומנוחה. כמו כן, סממנים כגון שכרו ושעות עבודתו של התובע, לא מלמדים על היותו במשרת אמון.

24. אשר לביצוע השעות הנוספות בפועל – ככלל, חב מעסיק בניהול רישום של נוכחות העובד במקום העבודה כאשר העדרו של רישום שכזה, עשוי להטיל על כתפי המעסיק תשלום תמורה שעות נוספות עד ל-60 שעות בחודש. עם זאת יודגש, כי הנטל להוכיח את העבודה בשעות הנוספות נותר על כתפי העובד, כפי שפסק בית הדין הארצי בפרשת ריעני:

"לטעמינו, גם לאחר תיקון 24, מקום בו בית הדין - בתום הליך שמיעת העדויות ואיסוף הראיות - קובע כי לא השתכנע בכך שהעובד הועסק בשעות נוספות כי אז אין מקום לחייב את המעסיק בתשלום גמול שעות נוספות, גם אם המעסיק לא הציג דו"חות נוכחות. טעם הדבר הוא שגמול שעות נוספות הוא במהותו תוספת לשכר, שתשלומה מותנה בהתקיימות תנאי, הוא העסקה בשעות נוספות, כשמהות זו נגזרת מהוראת סעיף 16 לחוק שעות עבודה ומנוחה. תיקון 24 לא נועד לשנות ממהותו של גמול השעות הנוספות כתוספת לשכר, המותנית בתנאי של עבודה בשעות נוספות, פועלו של סעיף 26ב(א)-(ב) - כפי שהרחבנו לעיל - הוא במישור נטלי ההוכחה והשכנוע ". (ע"ע 47715-09-14 עוזי ריעני - אליאסי שיווק בע"מ ואח' (29.3.2017); להלן: פרשת ריעני).

וממשיך בית הדין הארצי וקובע בפרשת ריעני את המצבים השונים העומדים בפני בית הדין בבואו לבחון את מידת הוודאות של עבודה בשעות נוספות והיקפה ואת הנטל הראייתי בסוגיה הנצבת בפניו, וכך קבע:

"המצב הראשון, כאשר בית הדין, לאחר בחינת כלל הראיות בתיק קובע כי עלה בידי אחד הצדדים - בין אם זהו העובד ובין אם זהו המעסיק - לשכנע בקיומה של עבודה נוספת בהיקף מסוים. במקרה כזה ייפסק גמול השעות הנוספות על יסוד ההיקף שהוכח.
המצב השני, כאשר ניתן לקבוע פוזיטיבית שהעובד עבד שעות נוספות, ולכן מתקיים התנאי לחזקה, אך לא ניתן להוכיח את היקף עבודתו בהן מפאת העדר עריכת רישום בידי המעסיק כנדרש. במקרה זה תחול החזקה הקבועה ותוצאתה תהא חבות המעסיק "בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על חמש עשרה שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות".
המצב השלישי, כאשר כפות המאזניים בתום ההליך השיפוטי נותרו מעויינות בנוגע לשאלת התקיימות התנאי, קרי העבודה בשעות נוספות. משמעות הדבר היא כי ההסתברות שהעובד עבד שעות נוספות שקולה להסתברות שלא עבד בהן. בתנאי אי וודאות אלה תוכרע שאלת אחריות המעביד וזכאות העובד על סמך חלוקת נטלי השכנוע. משמעות הדבר היא כי סיווגה של החזקה כמעבירה את נטל השכנוע, ולא רק את נטל הבאת הראיה, יביא להחלת תוצאותיה, קרי המעסיק יחויב "בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על חמש עשרה שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות".
המצב הרביעי, כאשר בית הדין קובע ממצא בדבר העדר עבודה בשעות נוספות. במקרה כזה לא חלה החזקה, שכן יסודותיה - הנגזרים מסיווג גמול השעות הנוספות כתוספת המותנית בתנאי - לא הוכחו וכפות המאזניים אף לא נותרו מעויינות ביחס אליהן. מבלי להתיימר למצות, נעיר כי בגדר המצב הרביעי יכולים להיכלל מקרים בהם מאזן ההסתברויות נוטה לצד גרסת המעסיק בין מחמת ראיות שהניח ובין מחמת שגרסת העובד בדבר עבודה בשעות נוספות נמצאה בלתי מהימנה, כך שבית הדין אינו סומך עליה".

25. הגם שבפועל שוכנעתי כי על עבודת התובע לא התקיים פיקוח, לא מצאתי כי התובע הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי עבד שעות נוספות. למעשה, התובע אף לא הוכיח כי עבד אפילו את משרתו המלאה.

התובע לא הביא ולו ראשית ראיה לתמיכה בתביעתו ברכיב זה. ראשית, כמפורט לעיל, בפניותיו לנתבעות לא טען התובע כי עבד שעות רבות או ימים שבגינן לא קיבל את שכרו. שנית, כעולה מעדות התובע, עבד בימי שישי בשבוע. התובע לא הציג כל הודעת דוא"ל או מסמך התומך בטענתו זו. שלישית, כעולה מעדות התובע, מידי שנה שהה בחו"ל כשבוע עד 9 ימים (עמ' 26 לפרוטוקול), התובע לא הציג כל ראיה לכך שדיווח על העדרותו זו ודומה כי התובע עצמו העדיף שלא לדווח על נוכחותו והיה חופשי לעבוד שעות על פי בחירתו. יתרה מזו, כעולה מעדות התובע, חלק מהתקופה עבד יחד עם מר יורי מרשק (שאף הוא הגיש תביעה כנגד הנתבעות) ואף על פי כן, לא ביקש לזמנו להעיד ולתמוך בגרסתו (עמ' 25 ש' 2-12 לפרוטוקול) . העדר זה פועל לחובת התובע.

משלא שוכנעתי כי התובע עבד בשעות נוספות, דין תביעותיו ברכיב זה, להידחות.

נסיבות סיום העבודה

26. לטענת התובע, פוטר על ידי הנתבעת 3 מבלי שהתקיים שימוע ומבלי שניתנה לו כל הודעה מוקדמת כחוק. משכך, טוען התובע, זכאי הוא לתשלום פיצויי פיטורים בסך של 50,675 ₪ וחלף הודעה מוקדמת בסך של 9,076 ₪. עוד טוען התובע, כי זכאי הוא לתשלום בגין אי עריכת שימוע במועד סיום עבודתו בסך של 45,000 ₪.

לטענת הנתבעים, הם אכן שקלו את פיטורי התובע וערכו לו שימוע אלא שבסופו של יום, התובע הוא שבחר להתפטר מבלי שנתן לנתבעות הודעה מוקדמת ולאחר שנעדר מהעבודה במשך כחודשיים ימים. על כן, הוא אינו זכאי לתשלום פיצויי פיטורים, לחלף הודעה מוקדמת ופיצוי בגין העדר שימוע. עוד טענו הנתבעים כי המסמכים שצורפו לכתב התביעה נמסרו לידי התובע לבקשתו על מנת שיוכל לקבל דמי אבטלה.

27. אשר לשימוע – בכתב התביעה התובע טען כי מר נויברג ערך לו שימוע למראית עין. התובע צירף לכתב התביעה, הזמנה לשימוע מיום 9.6.16 (נספח א לכתב התביעה) , פרוטוקול שימוע מיום 16.6.16 (נספח ד לכתב התביעה ) ומסמך הנושא כותרת "סיכום שימוע" מיום 20.6.16 (נספח ד לכתב התביעה) . בעדותו טען כי לא נערך כל שימוע.

28. מר סגל נחקר בענין השימוע ומעדותו עולה כי למעט מכתב ההזמנה לשימוע שעליו חתם לבקשת מר נויברג, אין לו כל מושג בענין אופן סיום יחסי העבודה בכלל ובענין קיומו של שימוע בפועל בפרט (עמ' 31 ש' 14 – עמ' 32 ש' 14 לפרוטוקול) . למעשה, הנתבעים לא ידעו לומר דבר בענין נסיבות סיום העבודה.

29. עיינתי בתמלילי השיחות שהתקיימו בין התובע לבין מר נויברג בזמן אמת (הוגשו בתצהיר משלים ביום 6.12.17) וכן בחילופי הודעות הדוא"ל, ומצאתי בהן תמיכה לטענות הנתבעים שלפיהן, התובע הוא שבחר לסיים את עבודתו וביקש לקבל מכתב פיטורים לצורך קבלת דמי אבטלה. יצויין כי עוד בחודש יוני 2015, ביקש התובע מכתב המלצה לצרכי חיפוש עבודה (ראו מחילופי הודעות הדוא"ל שצורפו לתצהיר מר סגל).

יצויין כי כעולה מעותק ייפוי הכח שחתם התובע לבא כוחו, שכר התובע את שירותו של עו"ד אגליק כבר בחודש פברואר 2015 (למעלה משנה טרם סיום עבודתו של התובע אצל הנתבעות) במטרה להגיש תביעה כנגד הנתבעות 1 ו- 4 (ראו עותק יפוי הכח). עוד עולה מהשיחות כי התובע לא עבד בחודשים האחרונים לקיומם של יחסי העבודה, עם זאת משלא שולמו זכויותיו הפנסיוניות במלואן , הגם שהגעתי לכלל מסקנה כי התובע התפטר, נסיבות סיום עבודתו היו כאלה שהצדיקו התפטרות כדין מפוטר.

30. בנסיבות אלה, זכאי התובע לתשלום פיצויי פיטורים מלאים על יסוד שכרו האחרון בשיעור כולל של 50,674 ₪ (9,076 ₪ * 67/12 חודשים) מסכום זה יש להפחית סכומים שהופקדו לקופת הפנסיה (על פי הודעת התובע מיום 9.12.15; נספח ה' לכתב התביעה), בסך של 5,947 ₪. עם זאת, יצויין כי בניגוד להודעת ב"כ התובע מיום 6.12.17, לא צירף התובע לתיק בית הדין אישורים נוספים לגבי הסכומים המצויים בקופות הפנסיה והפיצויים). אלא שמר סגל צירף אישור מחברת מגדל לגבי הסכומים שהפרישה הנתבעת 4 בעבור התובע והעומדים על הסך של 40,156 ₪ (פיצויים + תגמולים). היות שהסכום לא פוצל לרכיבי הפיצויים והתגמולים, יקוזז הסכום במסגרת סיכום הדברים.

31. עם זאת, שוכנעתי כי סיום עבודתו נעשה בהסכמה כאשר התובע הפסיק את עבודתו מבלי שנתן הודעה מוקדמת ועל כן, אין מקום לפיצוי בגין העדר שימוע או לתשלום חלף הודעה מוקדמת ודין תביעותיו ברכיבים אלה – להידחות.

צו ההרחבה

32. לטענת התובע, על יחסי הצדדים חלות הוראות צו הרחבה הקרוי, לשיטתו, "צו הרחבה לענף חשמל מתכת תקשוב ואלקטרוניקה " ( ההדגשה במקור, סעיף 1 לסיכומי התובע). לטענתו, הוא זכאי לתשלום זכויות מכוח צו זה.

לטענת הנתבעים, אין הוראות צו ההרחבה חלות על העוסקים ב פיתוח תוכנה .

33. התובע לא צירף לתביעתו עותק מצו ההרחבה ולא בכדי. עיון בצו ההרחבה בענף תעשיית המתכת החשמל והאלקטרוניקה משנת 2004 (להלן: צו ההרחבה) מעלה כי לא זו בלבד שהתקשוב אינו נמנה עם תחומי העיסוק שעליהם חל צו ההרחבה אל א שבפתח הצו מצוין מפורשות כי הוא הוא חל על "העובדים והמעבידים בישראל בתעשייה ובמלאכה בענף המתכת, החשמל והאלקטרוניקה עד 20 עובדים למפעל ולמעט עובדים שתנאי עבודתם הוסדרו או יוסדרו בהסכמים קיבוציים ומעבידיהם; וכן למעט עובדים ומעבידים בתחום פיתוח תוכנה בענף האלקטרוניקה " (הדגשה שלי –י.א.ש.).

עוד מפרט הצו את תחומי העיסוק של המפעלים הנכנסים בגדרי הצו כאשר מעיון ברשימה עולה כי מדובר בענפים העוסקים בייצור כאשר העובד מהווה חלק משרשרת הייצור (ראו ע"ע 48382-01-17 יוסף נירנברג ב.ג. גולד טכנולוגיות בע"מ, (10.4.19).

כך גם לא מצאתי כי צו ההרחבה בענף המתכת, החשמל, האלקטרוניקה (המוסכים והתכנה) חל גם הוא אלא על מפעלים המעסיקים "עובדים שכירים לשם ייצור הרכבה ושירות" בענפי תעשיה וייצור. תחום עיסוקן של הנתבעות 1 ו-4 וממילא עבודתו של התובע אינו נכנס בגדר צויי ההרחבה דלעיל. כאמור, התובע לא צירף לתביעתו דבר ולא ניתן לדעת איזה צו חל לטענתו על הצדדים.

34. מכאן, כי אין לקבל את טענת התובע לתחולת צו הרחבה כלשהו על עבודתו. כפועל יוצא מכך, אין גם לקבל את תביעתו לתשלום קרן השתלמות על סך של 35,325 ₪ אשר לטענתו מבוססת כולה על תחולת צו ההרחבה.

מעבר לנדרש, אוסיף כי עיון בצו ההרחבה מעלה כי ההוראות הנוגעות להפרשה לקרן השתלמות מחייבות מעסיק להפריש מעסיקים 0.2% משכר העובד לקרן השתלמות לפועלי מתכת, חשמל ואלקטרוניקה כאשר על פי תקנון הקרן אין מדובר בכספים הניתנים לידי העובד אלא משמשים לפעילות השתלמות והכשרה (ראו סעיף 3 לתקנון קרן ההשתלמות לפועלי המתכת החשמל והאלקטרוניקה ע"ש ש. כהן ז"ל). לפיכך, גם אם היה התובע זכאי כי הנתבעות תפרשנה בעדו לקרן השתלמות, אין הוא זכאי לקבל כספים אלה לידיו ותביעתו ברכיב זה – נדחית.

הפרשות לפנסיה

35. לטענת התובע, הנתבעות הפרישו בעבורו לקופת הפנסיה מעט מידי, מאוחר מידי, ובניגוד להוראות צו ההרחבה החל על הצדדים. לטענתו, בגין כל חודש היה על הנתבעות להפריש בעבורו 6% משכרו וזאת החל מחודש דצמבר 2010 ועד לחודש יוני 2016 ובסך כולל של 28,260 ₪. עוד טוען התובע, כי על הנתבעות להשיב לו את הסכומים שנוכו משכרו ולא הועברו לקרן הפנסיה בסך של 16,521 ₪.

לטענת הנתבעים, אין יסוד לטענת התובע בדבר הפרשות בחסר והתובע לא תמך טענותיו בראיות כדין. לטענתם, הפרישו בעבור התובע את כל הנדרש והשלימו את החסר במסגרת גמר החשבון בסיום עבודתו.

36. התובע לא הצביע על מקור חוקי המחייב את המעסיקות בביצוע הפרשות בשיעור של 6%. משכפר התובע בקיומו של הסכם עבודה, היה מקום להעמיד את שיעור ההפרשות להן זכאי התובע על השיעורים המפורטים בהוראות צו ההרחבה לפנסיית חובה. אלא שכעולה מחילופי הודעות הדוא"ל – הפרשות המעסיקות לגמל בעבור התובע הועמדו בפועל על 6% ( ראו הודעת סוכנת הביטוח מיום 26.8.15 לענין שיעורי ההפרשות ; נספח ה' לכתב התביעה).

37. על פי הודאת התובע, קיבל שכר בסך כולל של 418,000 ₪ . על בסיס זה היה התובע זכאי להפרשות לפנסיה בשיעור 6% בסך של 25,080 ₪ . כעולה מהודעת התובע מיום 9.12.15 (נספח ה' לכתב התביעה) , הופרש בעבור התובע ברכיב הגמל סך של 3,571 ₪ (יצויין כי בניגוד להודעת ב"כ התובע מיום 6.12. 17, לא צירף התובע לתיק בית הדין אישורים נוספים לגבי הסכומים המצויים בקופות הפנסיה והפיצויים). עם זאת, מר סגל צירף אישור מחברת מגדל לגבי הסכומים שהפרישה הנתבעת 4 בעבור התובע והעומדים על הסך של 40,156 ₪. היות שהסכום לא פוצל לרכיבי הפיצויים והתגמולים, יקוזז הסכום במסגרת סיכום הדברים.

ניכויים משכר התובע

38. לטענת התובע, ניכתה הנתבעת משכרו סך של 16,521 ₪ שלא הועברו לקופת הפנסיה.

לטענת הנתבעים, התובע לא טרח לציין מהם הסכומים שהועברו לקן הפנסיה וכל שסכומים שנוכו משכרו, הועברו כדין.

39. כעולה מדו"ח שצירף מר סגל עולה כי בגין הפרשות התובע הועבר הסך של 12,779 ₪ לקופת הפנסיה. לאחר עיון בתלושי השכר לשנים 2014-2016, ניכר כי חישוביו של התובע תואמים לכספים שנוכו מתלושי שכרו ואלו לא נסתרו על ידי הנתבעים. משכך, זכאי התובע להפרשי תשלום ברכיב זה בסך של 3,742 ₪.

דמי הבראה

40. לטענת התובע, לא קיבל את דמי ההבראה שלהם הוא זכאי בחודש יוני 2016 ועל כן יש לשלם לו סך כולל של 4,598 ₪ .

לטענת הנתבעים, שולם לתובע במועד סיום עבודתו בגין פדיון דמי הבראה הגם שזכותו לקבלם התיישנה .

41. בדיון המוקדם עמד התובע על טענתו כי לא קיבל את התשלומים הנקובים בתלוש השכר האחרון וב"כ הנתבעים הודיע כי הנתבעים יוכיחו את ביצוע התשלום. הוכחה שכזו לא הוצגה בפני בית הדין ואף בדיון ההוכחות מיום 21.3.21 מר סגל נשאל האם ישנה הוכחה כי שולמו לתובע משכורתו האחרונה ובה דמי הבראה, והשיב "יכול להיות. אני לא בדקתי" (עמ' 33 ש' 13). ומשכך, לא מצאתי כי תביעת התובע לדמי הבראה, נסתרה ועל הנתבעות לשלם לו סך של 4,598 ₪.

פדיון חופשה

42. לטענת התובע, זכאי הוא לפדיון חופשה בהתאם למצוין בתלוש השכר של יוני 2016 בעבור 13.26 ימים ובסך כולל של 5,091 ₪.

לטענת הנתבעים, שולם לתובע במועד סיום עבודתו בגין פדיון חופשה. עם זאת טוענים הנתבעים כי התשלום נעשה לפנים משורת הדין היות שהתובע נהג לצאת לחופשות אף ללא הסכמת המעסיקות.

43. בחקירתו הנגדית אישר התובע כי שהה בחו"ל מידי שנה "שבוע גג 8-9 ימים " (עמ' 26 ש' 17 לפרוטוקול). עם זאת עיון בתלוש השכר לחודש יוני 2016 מעלה כי עמדו לזכותו 13.26 ימים במועד סיום עבודתו. בנסיבות אלה, משלא נסתרה טענתו כי לא קיבל את התשלומים הנקובים בתלוש השכר האחרון ולא הוכחו מספר ימי החופשה שאותם נטל התובע בפועל במהלך תקופת עבוד תו, יש לראות בתלוש השכר משום הודאת בעל דין ולא מצאתי כי תביעת התובע ברכיב זה, נסתרה. משכך, על המעסיקות לשלם לתובע סך של 5,091 ₪.

הודעה לעובד

44. לטענת התובע, משלא מסר ו הנתבעות לידיו הודעה לעובד בין בתחילת עבודתו ובין בכל מועד על שינוי ותנאי העסקתו ו/או בעת המעבר מחברה אחת לשנייה, זכאי הוא לקבל פיצוי בשיעור של 5,000 ₪ מהנתבעת 1 ו- 5,000 ₪ מהנתבעת 3.

לטענת הנתבעים, נמסר בידי התובע טופס הודעה לעובד וכן בעת חילופי המעסיקות (הנתבעות 1 ו-4), חתם התובע על הסכם עבודה המעגן את זכוייותיו.

45. משלא הוצגה כל הודעה לעובד ומשלא הוכח כי התובע חתם על ההסכם מחודש אפריל 2012, בהנתן שהתובע הועבר לעבוד מהנתבעת 1 לנתבעת 4, הגם ששוכנעתי כי מקור ההתנהלות הוא מר נויברג ומרבית האחריות מוטלת עליו (וכאמור, התובע בחר למחוק תביעתו כנגדו) , מצאתי כי על הנתבעות לשאת בפיצוי כולל בגין אי מתן הודעה לעובד בסך של 1,000 ₪.

פיצוי לא ממוני

46. התובע עתר לתשלום פיצוי בגין התנהלות הנתבעים אשר לדבריו העבירו אותו מיד ליד תוך התעלמות מזכויותיו עובר להליך העברה תוך הפרת חובת תום הלב מבלי שגררו את זכויות הוותק או ביצעו תשלום גמר חשבון. התובע העמיד תביעתו ברכיב זה על הסך של 10,000 ₪.

הנתבעים טוענים כי התובע ידע על חילופי המעסיקות ואף הסכים להם כאשר בכל פעם נערך לו גמר חשבון.

47. כאמור, כעולה מהראיות שהובאו בפני, שוכנעתי כי העברת התובע מחברה לחברה נעשתה על ידי מר נויברג שנהג ל"גרור" (כלשון התובע) את הת ובע מפרוייקט לפרוייקט (עמ' 20 ש' 13-21 לפרוטוקול) כאשר התובע שיתף עימו פעולה. התובע, לא זו בלבד ויתר על תביעתו כנגדו אלא הוא אף וויתר על זימונו כעד מטעמו. עוד שוכנעתי כי מעורבות הנתבעים היתה בסיוע כספי למר נויברג (עדות מר אלבום עמ' 41 ש' 22 – עמ' 42 ש'8; עדות מר סגל עמ' 34 ש' 14 לפרוטוקול) שאין חולק שהעביר את פעילותו ואת העובדים עימו מחברה לחברה. בנסיבות אלה, לא מצאתי כ י יש לחייב את הנתבעים בפיצוי כלשהוא בגין העברת העסקת התובע מחברה אחת לאחרת והתביעה ברכיב זה – נדחית.

אישור על תקופת עבודה

48. לטענת התובע, לא מסרו בידיו הנתבעות אישור ביחס לתקופת העסקתו מכוח הוראות חוק הודעה מוקדמת (לפיטורים והתפטרות) התשס"א-2001 (להלן בסעיף זה: החוק) ובגין כך יש לחייבן בתשלום פיצוי בסך של 5,000 ₪.

הנתבעים לא הכחישו טענה זו ואולם טענו כי אין בסיס בחוק לפיצוי ה נדרש.

הוראות סעיף 8 לחוק קובעות:

8.     (א)  מעסיק ייתן לעובדו, בסיום העבודה, אישור בכתב בדבר תחילתם וסיומם של יחסי עבודה.
(ב)  לא נתן מעסיק לעובד אישור כאמור בסעיף קטן (א) עד תום ארבעה עשר ימים מיום העבודה האחרון של העובד, או עד תום שבעה ימים מיום דרישת העובד בכתב, לפי המוקדם מביניהם, דינו – קנס כאמור בסעיף 61(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין). (ההדגשות שלי – י.א.ש)

הצדק עם הנתבעים בטענתם כי החוק לא מטיל חובה למ תן פיצוי אזרחי. משהוראות החוק מגדירות את אי מתן ההודעה כעבירה פלילית כאשר לא נקבעה סנקציה אזרחית בצידה, דין התביעה להידחות.

התביעה שכנגד

49. הנתבעות 1 ו-4 הגישו תביעה שכנגד לחייב את התובע (הנתבע שכנגד) בהחזר משכורות שקיבל במשך 24 חודשים וכן להשבת קוד שאותו לטענתן גזל התובע מידיהן תוך פגיעה בקניינן הרוחני. לטענתן, פיתחו, כל אחת בתקופתה, מוצר כאשר לשם כך שכרו את שירותיו של התובע שהציג את עצמו כבקיא ומיומן לביצוע העבודה. לגירסתן, לאור מעשיו/מחדליו עת הוליך את הנתבעות שולל בפרט בכל הנוגע למועד סיום הפרויקט וחוסר המיומנות והמקצועיות שעשה עת השתמש בקוד פיתוח ישן ולא עדכני, נגרמו להן נזקים עצומים לרבות אובדן לקוחות והפסדים גדולים. לדבריהן, בהתאם להסכם שנחתם בין הצדדים היה על התובע לסיים את הפרויקט בתוך 90 ימים אלא שבפועל לא עשה כן והתוכנה הייתה מוכנה לשיווק רק לאחר כ-24 חודשים. לטענתן, בהתאם להסכם שנחתם בין הצדדים, לא היה התובע זכאי לשכר שקיבל ואף היה עליו להשיב את המשכורות ששולמו לו בסך של 96,000 ₪.

לטענת התובע, אין כל יסוד לטענת הקיזוז של הנתבעת שכן הוא לא חתם על ההסכם מחודש אפריל 2012, התביעה שכנגד חסרת כל יסוד היות שהתובע עבד במסירות, מילא את כל חובותיו וככל שסברו הנתבעות 1-4 כי יש ממש בהסכם, מדוע התמהמהו מלפעול על פיו במשך 5 שנים תמימות.

משנדחתה טענת הנתבעים לחלותו של ההסכם מחודש אפריל 2012, אין יסוד לתביעה שכנגד ודינה להידחות.

אחרית דבר

50. על יסוד כל האמור תשלמנה הנתבעות 1 ו – 4 לתובע כדלקמן:

א. פיצויי פיטורים בסך של 50,674 ₪.
ב. הפרשות לפנסיה בסך של 25,080 ₪
ג. דמי הבראה בסך של 4,598 ₪.
ד. פדיון חופשה בסך של 5,091 ₪.
ה. החזר ניכויי שכר בסך של 3,742 ₪.
ו. פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד בסך של 1,000 ₪.

מסכומים אלה יקוזז הסכום שהופקד בעבור התובע בקופת הפנסיה (פיצויים + תגמולים) בסך כולל של 40,156 ₪.

הסכומים הנ"ל יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 30.6.16 ועד לתשלום המלא בפועל.

תביעות התובע לתשלום הפרשי שכר, גמול שעות נוספות, חלף הודעה מוקדמת, הפרשות לקרן השתלמות, פיצוי בגין העדר שימוע, אי מתן אישור העסקה, פיצוי בגין העסקה פוגענית- נדחות.

התביעה כנגד הנתבעים 2 ו- 5 – נדחית.

התביעה שכנגד – נדחית .

51. לאור התוצאה שאליה הגעתי, על רקע התנהלותו של התובע כאשר למעשה תביעתו נתקבלה אך בחלקה הקטן כנגד מעסיקותיו והתביעה כנגד הנתבעים 2 ו – 5 נדחו לחלוטין , ומשנדחתה התביעה שכנגד שהוגשה על ידי הנתבעות 1 ו-4, מצאתי כי על התובע לשאת בהוצאות הנתבעים 2 ו-5 בלבד, בסך של 4,000 ₪ לכל אחד מהם, אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום.

זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום.

ניתן היום, כ"ז טבת תשפ"ב, (31 דצמבר 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.