הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בבאר-שבע - בשבתו באילת סע"ש 43855-10-18

לפני: כב' השופטת יעל אנגלברג שהם
נציגת ציבור (עובדים) – הגב' מלי פישמן
נציג ציבור (מעסיקים) – מר דן ברקאי

התובע:
יורי מרשק
ע"י ב"כ עו"ד יפים גוטקין

-
הנתבעות:

  1. טונר פרינט בע"מ ( ח.פ. 513616086) - ניתן פס"ד
  2. יומן הזמנות און ליין בע"מ ( ח.פ. 514495050)
  3. קשרי תעופה בע"מ ( ח.פ. 520039009)

ע"י ב"כ עו"ד מוריס סידל

פסק דין

תביעה זו עניינה תשלומים בגין עבודת התובע וסיומה.

רקע עובדתי

1. הנתבעות הן חברות הרשומות בישראל העוסק ות בתחום התיירות והנופש. הנתבעת 2 היא חברה העוסקת בשיווק צימרים ומלונות (להלן: הנתבעת 2 או יומן הזמנות) ואילו הנתבעת 3 היא חברה ציבורית העוסקת בארגון טיסות סחר ושיווק חבילות תיור ונופש בארץ ובעולם (להלן: הנתבעת 3 או קשרי תעופה).

2. התובע הוא תושב אילת – מתכנת במקצועו.

3. התובע הועסק על ידי הנתבעות או מי מהן מחודש מרץ 2009 ועד ליום 19.8.18 (9.5 שנים). חלק מהתקופה עבד התובע מביתו ובחלקה במשרד בעיר אילת.

4. ביום 24.2.10 נפתח פרויקט "צ'ק אין" שעניינו תוכנה אינטרנטית לניהול, פרסום ומכירות של צימרים ומלונות בוטיק (להלן: הפרוייקט או צ'ק אין) וביום 9.4.10 החל התובע לעבוד בפרויקט באופן רשמי.

5. בתחילה קיבל התובע שכר בסך של 6,000 ₪ נטו, בהמשך הועלה שכרו לסך של 8,000 ₪ נטו. עד לסוף שנת 2016 קיבל התובע שכר עבודה בסך של 9,000 ₪ נטו ואילו החל מחודש דצמבר 2016 הופחת שכרו לסך של 7,000 ₪ נטו. הצדדים חלקו בעניין הפרשי התשלום. בחודש נובמבר 2017 הועלה שכרו של התובע לסך של 10,000 נטו כאשר שכרו האחרון של התובע עמד על סך של 10,789 ₪ ברוטו (10,000 ₪ נטו).

6. ביום 27.11.16 התקשרה קשרי תעופה עם יומן הזמנות בהסכם לשיתוף פעולה בתחום הזמנות צימרים בארץ שעניינו הקמה והפעלה משו תפת של מיזם משותף – במסגרת מיזם זה הוסכם כי תוקם בקשרי תעופה מחלקה יעודית נפרדת שתעסוק בפיתוח שיווק ומכירת צימרים לסוכני נסיעות ולקהל הרחב (נספח א' לתצהיר הנתבעת 3; להלן: ההסכם לשיתוף פעולה או ההסכם). עוד הוסכם כי מחלקה זו תתנהל כמרכז רווח עצמאי בחלוקת רווחים וחובות של 50% כל אחד כאשר י ומן הזמנות מספקת את התוכנה ומתחייבת להמשך אחזקה וטיוב תמידי של התו כנה ואילו קשרי תעופה תספק את התשתית התפעולית לפעילות המיזם לרבות מענה טלפוני, שיווק ועוד (סעיף 2 להסכם שיתוף הפעולה).

ההתנהלות של הנתבעת 3 בהתקשרות ותפעול הסכם שיתוף הפעולה היתה מול נציג הנתבעת 2, מר אברהם נויברג (להלן: מר נויברג) אשר שימש כמנהל בפועל, הציג עצמו כבעל מניות בנתבעת 2 ואת התובע כמתכנת בכיר "במעמד שותף" בנתבעת 2.

7. הצדדים נחלקו בשאלת יחסי הצדדים, נסיבות סיום יחסי העבודה וכפועל יוצא מכך זכאות התובע לתשלום פיצויי פיטורים (96,021 ₪ ולחילופין בשיעור הפרשות לקופת פיצויים בסך של 69,135 ₪) ופיצויים בגין פיטורים בהעדר שימוע כדין (50,000 ₪). עוד חלקו הצדדים בסוגיית שכרו של התובע וזכויותיו הסוציאליות (הפרשי שכר (11,000 ₪); השבת הפחתת שכר (22,000 ₪ נטו או 27,000 ₪ ברוטו); החזר הוצאות (2,979 ₪); דמי הבראה (7,938 ₪); פדיון חופשה (29,960) ₪); הפרשות לפנסיה (53,721 ₪); השבת ניכויים משכר התובע (23,080 ₪ נטו); פיצויי הלנת שכר (15,000 ₪). כן טען התובע כי הוא זכאי לפיצויי לא ממוני בהתאם לחוק הגנת השכר (20,000 ₪) ובגין אי מתן הודעה על תנאי עבודה (15,000 ₪). סך כל תביעתו של התובע הועמדה על 349,226 ₪.

8. הנתבעת 3 הגישה בקשה להתיר להגיש הודעת צד ג' כנגד הנתבעת 2. בהחלטת בית הדין מיום 11.2.19 (כב' השופט פרנקל) נדחתה הבקשה.

9. ביום 17.6.19 ניתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה בין התובע לנתבעת 1 , חברת טונר פרינט (להלן: הנתבעת 1 או טונר פרינט) שעל פיה שילמה הנתבעת 1 לתובע פיצויי פיטורים בסך של 16,000 ₪.

10. מטעם התובע העידו הוא עצמו. מטעם יומן הזמנות העיד מר נועם סגל (להלן: מר סגל) ואילו מטעם קשרי תעופה העיד מר עמית זלדמן (להלן: מר זלדמן).

הכרעה

א. תקופת העבודה ורציפותה

11. לטענת התובע, מחודש אפריל 2010 ועד לחודש אוגוסט 2018 עבד על פרויקט/מיזם צ'ק אין שבמסגרתו פיתח תוכנה אי נטרנטית בתחום התיירות. לדבריו, לכל אורך התקופה בנה את התוכנה ועבד במסגרתה ברציפות. התובע טוען, כי הועסק באותו מקום עבודה (בפרויקט) על ידי שלושה מעסיקים שונים כאשר בתקופה שמחודש מרץ 2009 ועד לחודש אוקטובר 2017 הועסק לסירוגין אצל טונר פרינט ויומן הזמנות ומחודש נובמבר 2017 ועד לחודש אוגוסט 2018 שאז הועסק על ידי קשרי תעופה וזאת בעקבות הסכם שיתוף הפעולה בינה לבין יומן הזמנות שמשמעותו קליטת המיזם עליו עבד התובע על ידי קשרי תעופה. התובע טען, כי לאורך כל התקופה היה מר נויברג הממונה הישיר עליו והקשר מול הנתבעות נעשה באמצעותו.

התובע מוסיף וטוען, כי הנתבעת 3 כמעסיקתו האחרונה חבה גם ביתר זכויותיו הסוציאליות וזאת מכוח סעיף 30 לחוק הגנת השכר התשי"ח-1958. לדבריו, משכל פעילות הנתבעת 2 ולפחות פעילותה בקשר לפרויקט , הועברה למיזם המשותף לה ולנתבעת 3, מדובר בהעברת מפעל מיד ליד או מיזוגו והנתבעת 3 חבה בכל הזכויות הסוציאליות של התובע.

התובע מפנה להוראות סעיף 2.7 להסכם מיום 27.11.16 הקובע כי כל עובדי הנתבעת 2 למעט התובע ומר אברהם נויברג, יפוטרו וישכרו מחדש על ידי הנתבעת 3 כאשר הנתבעת 2 תשלם להם פיצויי פיטורים וזכויות המגיעות להם. לדבריו, מכלל ההן נלמד הלאו, היינו, שהעסקתו של התובע נמשכה באופן רציף והוא לא קיבל פיצויי פיטורים על התקופה שלפני העברתו להעסקה על ידי הנתבעת 3 מכאן יש לראות בנתבעת 3 כמי שנטלה על עצמה (ביחד ולחוד עם הנתבעת 2) את האחריות לתשלום זכויותיו של התובע בגין כל תקופת עבודתו. התובע טוען, כי סירב לחתום על הצהרה על וויתור זכויותיו או וותקו ובכל זאת המשיכה הנתבעת 3 להעסיקו תוך מודעות לאחריות כלפיו בגין חובות עבר ופיצויי הפיטורים.

12. לטענת הנתבעת 2, בחר התובע לוותר על עדותו של מר נויברג אשר שימש כממונה הישיר ואשר היה יכול לשפוך אור על העסקתו של התובע, נסיבות סיומן, סוגיות ההפרשות לפנסיה והלוואות שלטענת התובע נתן. הנתבעת טוענת, כי הימנעות הבאתו של מר נויברג לעדות, צריכה לפעול לחובת התובע. עוד מציינת הנתבעת, כי התובע הועסק כעובד הבכיר, "במעמד של שותף" המעורה היטב במתרחש בחברה כאשר העסקתו התגלתה כפיקציה בתיאום עם מר אברהם נויברג תוך שעבר מחברה לחברה, תוך ניצול חברות שונות מבלי שלמעשה פיתח מוצר חדש או ייחודי ותוך שגרם לקריסת החברה ולאובדן כספי ההשקעה.

13. לטענת הנתבעת 3, על פי ההסכם, המיזם המשותף אמור היה להיות מנוהל על ידי הנתבעת 2 מתוך מחלקה שתוקם בנתבעת 3 ותפעל כמרכז רווח עצמאי וחלוקת רווחים/הפסדים שווה, 50% לכל אחת מהצדדים ובהתאם נקבע כי התובע ומר נויברג ימשיכו לעבוד בשנת הפעילות הראשונה בנתבעת 2, לאחר מכן יפוטרו, ישולמו להם מלוא פיצויי הפיטורים והם יועסקו מחדש על ידי הנתבעת 3. הנתבעת 3 טוענת, כי על בסיס הסכמה זו, לא פוטרו התובע ומר נויברג וזאת בניגוד לטענת התובע כי יש לראות בנתבעת 3 כמסכימה לרציפות העסקתם. הנתבעת 3 ממשיכה וטוענת, כי לאחר משא ומתן שנוהל באמצעות מר נויברג לעניין שכרו של התובע בנתבעת 3 ובעניין יתר תנאי העסקתו, נחתם בין הצדדים ביום 26.11.17 הסכם עבודה אישי (להלן: הסכם העבודה) שהסדיר את תנאי העסקתו של התובע בנתבעת 3 ובין היתר סוכם שהוותק בנתבעת 3, ייחשב מיום תחילת עבודתו אצלה ביום 1.11.17. משכך, טוענת הנתבעת, אין יסוד לניסיון התובע כיום להשית על הנתבעת 3 חובות קודמים של מעסיקותיו לשעבר.

הנתבעת 3 מציינת, כי התובע עצמו בהודעת ההתפטרות ציין כי הוא רואה את עצמו מועסק בנתבעת 3 משך תקופה של 9.5 חודשים בלבד ובהתאם לכך מסר הודעה מוקדמת.

14. אין חולק כי התובע החל עבודתו אצל טונר פרינט ועבד בשירותה כאשר מר נויברג התקשר עם יומן הזמנות ושתיהן שימשו כמעסיקותיו של התובע בערבוביה עד לחודש אוקטובר 2017 ( כולל).

אין גם חולק כי רק ביום 27.11.16 נחתם הסכם לשיתוף פעולה בין הנתבעת 2 לנתבעת 3. הוראות ההסכם קובעות כי הצדדים יקימו מחלקה משותפת בחלוקת רווחים שווה שתפעל כ" מרכז רווח עצמאי בקשרי תעופה ותעסוק בפיתוח, שיווק ומכירה של צימרים..." (סעיף 2.1 להסכם) כאשר כאמור, קשרי תעופה סיפקה את התשתית התפעולית לפעילות המיזם (לרבות מענה טלפוני, שיווק ועוד) ואילו יומן הזמנות סיפקה את התוכנה והתחייבה להמשך אחזקה וטיוב תמידי של התוכנה (סעיף 2.6, 2.12 ו -2.13 להסכם שיתוף הפעולה).

15. הוראות סעיף 2.7 להסכם שיתוף הפעולה דנות בענין העובדים וכך הן מורות:

"כל עובדי יומן הזמנות, למעט אברהם [מר נויברג – י.א.ש.] והמתכנת יורי מרשק (בשנת הפעילות הראשונה בלבד), יפוטרו, ישולמו להם מלוא הפיצויים ויועסקו מחדש בקשרי תעופה*. במידה ועובד כלשהוא יתבע את קשרי תעופה בגין כספים הקשורים ליחסי עובד מעביד טרם תחילת העסקתו בקשרי תעופה תשפה יומן הזמנות את קשרי תעופה מידית בכספים אלו וכן בגין כל הוצאה ישירה או עקיפה הקשורה לכך כדוגמא שכ"ט עו"ד, קנסות, הפרשי הצמדה וריבית וכו'.
*כל עובד שיועסק בקשרי תעופה ימלא הצהרה שאין ליומן הזמנות חובות אליו ואין לו טענות כספיות כלפי יומן הזמנות.
בכל מקרה עלות העובדים הנ"ל תהיה חלק מעלויות המחלקה".

הוראות סעיף 2.13 להסכם שיתוף הפעולה קובעות:

"כל האופרציה הנוגעת לפעילות המחלקה, תבוצע על ידי קשרי תעופה אשר תעמיד את התשתית התפעולית הקיימת לכך במשרדיה.
המיזם המשותף תעביר ליומן הזמנות עבור ניהול המחלקה סך של 30 אלפי ₪ בחודש (הסכום כולל הוצ' רכב) תחת שני תנאים מצטברים:
זה הסכום ששולם עבור ניהול החברה עד שנת 2015 כולל.
המיזם המשותף יוכל להרוויח למרות הוצאה זו בכפוף לתקציב שיוגש ויאושר על ידי שני הצדדים: מצ"ב נספח א'
המיזם המשותף יוכל להרוויח למרות הוצאה זו בכפוף לתקציב שיוגש ויאושר על ידי שני הצדדים – מצ"ב נספח א'
במידה והתנאים הנ"ל לא יקוימו ידונו הצדדים בעלות שכר המקיימת את התנאים הנ"ל. ראה בהקשר זה סעיף 2.18 אשר ימשיך להתקיים כל עוד לא יהיה איזון תקציבי".

הוראות סעיף 2.18 להסכם שיתוף הפעולה קובעות:

"התזרים שוטף של המחלקה ינוהל תחת קורת הגג של קשרי תעופה כאשר בסוף כל שנה תבוצע חלוקת רווחים או הזרמת הון על ידי כל אחד מהצדדים לכיסויי הפסדים. ליומן ההזמנות תינתן האפשרת, עד סכום שיוסכם על הצדדים לרשום את חלקה בהפסד כחוב למחלקה אשר ישולם מרווחים עתידיים או על ידי יומן הזמנות לאחר שנתיים".

ואילו הוראות סעיף 2.20 להסכם שיתוף הפעולה קובעות:

"במידה יומן הזמנות לא תוכל לפרוע את החוב האמור בסעיפים 2.18 ו-2.19 , מנהל המיזם יהיה ערב אישית לחוב אשר יפרש בתשלומים שווים של 10 אלפי ₪ כל חודש מהחשבונית השוטפת. במידה ומנהל המיזם יפסק את עבודתו במיזם המשותף או שהמיזם המשותף יסיים את פעילותו, מנהל המיזם יהיה ערב אישית למחצית מהחוב וייעשה שימוש בשיקים האמורים בסעיף 2.18".

16. משהוסכם בין הצדדים כי כל העובדים של יומן הזמנות, למעט מר נויברג והתובע, יפוטרו מהנתבעת 2 ויועסקו מחדש על ידי הנתבעת 3, מכלל ההן נלמד הלאו, היינו שמר נויברג והתובע ממשיכים לעבוד אצל הנתבעת 2 ואינם עוברים לעבוד בשירות הנתבעת 3. יתר על כן, לגבי כל העובדים נקבע במפורש כי הזכויות המגיעות להם בגין עבודתם אצל הנתבעת 2 ישולמו על ידה וכי הנתבעת 2 מתחייבת לשפות את הנתבעת 3 בגין כל תביעה בעבור תקופת עבודה קודמת לתקופת העבודה אצל הנתבעת 3. מהדברים עולה כי הצדדים היו ערים לסיכון של טענה לרציפות זכויות ובחרו לעגן את הסכמתם באופן ברור כאשר הבהירו שמר נויברג והתובע לא יפוטרו והם ממשיכים לעבוד אצל הנתבעת 2.

תמיכה למסקנה זו מצויה בהוראת סעיף 2.13 להסכם שיתוף הפעולה שבו מעביר המיזם לנתבעת 2 (שלא כחלק מחלוקת רווחים) סך של 30,000 ₪ בעבור ניהול המחלקה בתנאים מסויימים כאשר בהמשך מוסכם שככל שלא יתקיימו התנאים, "ידונו הצדדים בעלות שכר המקיימת את התנאים הנ"ל". מכאן, כי יומן הזמנות ממשיכה להעסיק כעובדים את המנכ"ל (מר נויברג) ואת התובע.

לו ביקשו הצדדים להעביר את התובע לעבוד אצל הנתבעת 3 תוך שמירה על רציפות זכויותיו חזקה שהיו מציינים זאת במפורש. עוד צויין בהסכם כי הגבלת העסקתו של התובע בנתבעת 2 תהא למשך שנה אחת. ואכן, בהמשך להסכמה זו, נחתם כעבור שנה, ביום 28.11.17 הסכם העסקה אישי בין התובע לבין הנתבעת 3 שבו נאמר שהוא ממצה את כל הזכויות של התובע וכי מועד תחילת עבודתו הוא 1.11.17. התובע חוזר ומאשר זאת בפנייתו מיום 12.8.18 שבו הוא מציין "אני עוד לא עובד שנה. התחלתי מנובמבר 2017" (נספח ו לתצהיר הנתבעת 3).

17. משנשאל התובע מדוע הוא סבור שהנתבעת 3 חייבת בתשלום זכויותיו השיב:

"ש. מתי אתה בעצם החלטת שלנתבעת 3 יש אחריות על התשלומים שמגיעים לך?
ת. אני החלטתי? אני חשבתי... עוד פעם אני לא ממש יודע מה לענות על זה כי אני לא ממש יודע אם הבדלתי בין הנתבעת 3 לחברות אחרות. אני בגדול מתכנת ואני לא ממש חשבתי על ההשפעות המשפטיות, של העברה מחברה לחברה, האם חברה כזו צריכה לשלם לי, די ברור לי שאני עובד תמורת תשלום ואם נוצר חוב אז צריך לשלם לי" (עמ' 14 ש' 1-5 לפרוטוקול).

עוד מאשר התובע בתצהירו כי עובר למעבר לעבודה אצל הנתבעת 3, מר נויברג ביקש כי יחתום על טופס ויתור על תביעות כתנאי לקליטתו אצל הנתבעת 3. אמנם התובע טען כי הוא סירב לכך אלא שבראשית חקירתו הנגדית אישר התובע כי הוא ידע שכתנאי לתחילת עבודתו עם הנתבעת נדרש על ידי מנהלו הישיר, מר נויברג לחתום על ויתור כלפי הנתבעת 3 בגין תקופת עבודתו הקודמת . אמנם בחקירתו הנגדית ניסה התובע לטשטש את הסכמתו זו ולטעון כי לא הבין לאשורו על מה מדובר אלא שבהמשך חזר ואישר את חתימתו על ההסכם (עמ' 8 ש' 1-22 לפרוטוקול).

18. מכלל הוראות ההסכם (סעיף 5.1 – קביעת מועד תחילת עבודתו ביום 1.11.17; סעיף 2.3 שבו צויין כי התובע אינו זכאי לכל תשלום זכות ו/או טובת הנאה שאינה נזכרים במפורש בהסכם; סעיף 2.4 שבו נקבע כי ההסכם מבטא וממצה את כל הבנות בין התובע לבין הנתבעת 3) ובפרט על רקע הוראות הסכם שיתוף הפעולה, ברור כי העסקתו בנתבעת 3 היא העסקה חדשה מיום 1.11.17.

19. התובע טען בחקירתו הנגדית כי "המעסיק אברהם נויברג זה המנהל ותמיד היו שותפים שנכנסים ויוצאים, מחליפים את השם, כל הזמן הסבירו לי שזה ענין עסקי ופורמאלי" (עמ' 13 ש' 6-7 לפרוטוקול).

התובע נשאל מדוע לא תבע את מר נויברג והשיב כי "אני לא בקשר איתו, ולא ביחסים" (עמ/ 13 ש' 15 לפרוטוקול) "כי הוא עובד שכיר. עד כמה שאני יודע, אין לי הוכחות לזה, הוא עבר הליך של פשיטת רגל " (עמ' 13 ש' 18 לפרוטוקול) ועוד: "הוא אדם יצירתי וארגוני ועם כל הכוח לארגן ולבצע ולממש את החזון שלו, אבל מבחינה חוקית הוא עבר תהליך פשיטת רגל ועד כמה שאני יודע הוא לא יכול להיות בעל חברה ובגלל זה רשמית הוא עבד בחברה" (עמ' 13 ש' 19-21 לפרוטוקול); "כי הוא לא היה בעלים של החברות האלה... נויברג אף פעם לא היה אחראי באופן רשמי ולכן לא הרגשתי צורך לתבוע אותו. אולי הוא החזיק מניות, יכול להיות (עמ' 16 ש' 15-18 לפרוטוקול).

20. התובע טען כי לא חל כל שינוי בתנאי עבודתו. העבודה בוצעה מאותו מקום (ביתו באילת) באותו מחשב, עם אותן לקוחות ואותן משימות ועל כן יש לראות בכך המשך של עבודתו באותו מפעל. הנתבעת 3 טענה כי מקום העבודה עבר למשרדיה בתל אביב כאשר התובע הורשה לעבוד מביתו באילת ואין לראות בביתו כמקום העבודה. עוד טוענת הנתבעת 3 כי לא רכשה את פעילות הנתבעת 2 אלא שמטרת ההתקשרות עמה היתה לפתיחת מיזם משותף (שותפות) ובמסגרתו לפתח את התוכנה והאתר לפעילות משותפת תוך שיתופי פעולה עם גופים נוספים (סעיף 9 לתצהיר מר זלגמן). טענה זו לא נסתרה.

טענת הנתבעת 3 היתה כי הנתבעת 2 עסקה בשיווק צימרים ומלונות אל מול בעלי הצימרים כאשר מטרת המיזם המשותף היתה הקמת מערך לשיווק שיפעל און ליין אל מול סוכני נסיעות והקהל הרחב. מששוכנענו כי פעילותה של הנתבעת 3 היתה אחרת ונפרדת מפעילותה של הנתבעת 2, הגם שהתבססה על התוכנה שבבעלות הנתבעת 2, לא ניתן לקבוע שמדובר באותו מקום עבודה. אכן, תפקידו של התובע היה תמיכה בתוכנה אך חיבורו למוצר אינו הופך את הנתבעת 3 נכנסת בנעליה של הנתבעת 2 במיוחד על רקע העובדה שהדברים הובהרו במפורש קודם לתחילת עבודתו בנתבעת 3 והת ובע אף חתם על הסכמתו לכך.

21. אשר למקום העבודה, גם כאן לא מצאנו לקבל את טענת התובע כי בהיותו עובד מביתו יש לראות בכך כאילו מקום עבודתו נשאר כשהיה. עם ההתפתחות הטכנולוגית, עובדים רבים מבצעים את עבודתם מביתם. משכך, המקום הפיזי שבו מבוצעת העבודה הופך לסממן נטראלי ולעיתים אף לא רלוונטי שאינו יכול להטות את הכף. שינויים שכאלה מחייבים התמקדות במסגרת המהותית של ההעסקה, היינו, מטרת ההעסקה, ההסכמים האופפים את נסיבות ההעסקה ומודעות העובד לשינויים הללו. בענין זה לטעמנו, יש משקל רב ואף מכריע להסכמים ולהתחייבות שהצדדים נטלו או לא נטלו על עצמן.

22. התובע טען לתחולת הוראת סעיף 30 לחוק הגנת השכר התשי"ח- 1958 (להלן: החוק). לא מצאנו יסוד לטענה זו שכן לא מצאנו כי מדובר ב"מפעל שעבר מיד ליד או חולק או מוזג" מדובר בהתקשרות של יומן הזמנות עם קשרי תעופה להקמת מיזם חדש בשותפות. הצדדים בחרו בדרך התקשרות מסויימת וטענת התובע מרוקנת מתוכן את הסכמות הצדדים כפי שבאו לידי ביטוי בהוראות הסכם שיתוף הפעולה. זאת ועוד, ראיה לכך שהנתבעת 2 ו-3 לא התמזגו יח ד עולה מכך שפעילות המיזם המשותף נמכרה על ידי הנתבעות 2-3 לחברה אחרת ביום 16.9.18 כאשר שתי החברות היו שותפות לעסקה (נספח ד לתצהיר הנתבעת 3) .

יתרה מכך, גם אם היו חלות על התובע הוראות סעיף 30 לחוק לשמירת רצף זכויות, הרי שבחתימת התובע על ההסכם עם הנתבעת 3, יצאה הנתבעת 3 ידי חובתה להבהיר את האחריות שנטלה עליה ולאפשר לתובע לבחור האם להתקשר עימה אם לאו.

23. מהדברים עולה כי התובע ידע עובר לתחילת עבודתו בנתבעת 3 כי זו לא מקבלת על עצמה את חובות קודמותיה והוא אף נתן הסכמתו לכך. על דעת זאת נקלט התובע לעבודה בנתבעת 3 . משכך, לא הרים התובע את הנטל להוכיח שהנתבעת 3 חייבת בתשלום זכויות הנוגעות ל תקופת עבודתו קודם להעסקתו בשירותה כמפורט בהסכם העבודה יום 28.11.2017.

24. אשר לנתבעת 2 – מעדותו של התובע עולה כי מר נויברג נהג לפתוח ולסגור חברות, להעביר את התובע מחברה לחברה (עמ' 13 ש' 5-8 לפרוטוקול). דברים אלה עולים בקנה אחד עם דברים שטען מר סגל בתצהירו שלפיהם מר נוייברג נהג לפתוח חברות בשמות שונים כאשר משנת 2000 עובד התובע עם מר נויברג ועובר עימו מחברה לחברה. התובע הודה כי בינו לבין מר נויברג קיימת מערכת יחסים חברית (עמ' 15 ש' 28-29 לפרוטוקול) וכי הוא מעולם לא תבע אותו הגם שמר נויברג שימש כמנכ"ל בכל אחת מהחברות שבהן עבד ולמעשה הוא הגורם הישיר שהעסיקו בפועל .

25. התובע טען כי החל עבודתו בחודש מרץ 2009 אלא שהנתבעת 2 הוקמה רק בשנת 2010. התובע לא ערך הפרדה בין התקופות השונות שבהן הועסק על ידי הנתבעות 1 ו-2 ולמעשה החל עבודתו (לדבריו) בפרוייקט (אשר בהמשך נוהל על ידי הנתבעת 2) ביום 24.2.10. התובע לא פירט במה עסק קודם לתאריך זה ואצל מי מהנתבעות. משבחר התובע להותיר ענין זה עמום, לאור העובדה שהתקשרותו עם מר נויברג החלה כעשור קודם לכן ואף על פי כן בחר התובע להותיר את מר נויברג מחוץ לתמונה בהליך דנן, כאשר מתלושי השכר עולה כי החל עבודתו בנתבעת 2 בחודש אוגוסט 2010, יש לראות את נתבעת 2 כמעסיקתו ממועד זה.

למעשה, הנתבעת 2 אינה חולקת על אחריותה לתשלומים להם זכאי התובע בגין תקופה העסקתו. כך נטלה יומן הזמנות על עצמה את האחריות במסגרת הסכם פשרה לפירוק השותתפות במיזם שחתמה עם הנתבעת 3 ביום 16.9.18 עת אישרה כי:

"א. יומן הזמנות מחייב לטפל בכל ענין סגירת החשבון עם העובדים יורי ודינה ובמידה ומגיע להם תשלומים בגין התקופה הקודמת הוא יסדיר את ענין התשלום מולם.
ב. יומן הזמנות יהיו אחראים כלפי קשרי תעופה במידה ויורי ו/או דינה ו/או מייטי יגישו תביעה נגדם בכל הקשור לתקופת עבודתם ביומן הזמנות ו/או כל טענה אחרת בגין רצף מעבידים..." (סעיף 3(א)-(ב) להסכם הפשרה).

26. בנסיבות אלה, אנו קובעים כי יש לראות את יומן הזמנות כאחראית לתשלומים שלהם זכאי הת ובע מחודש אוגוסט 2010 ועד לחודש אוקטובר 2017 (כולל), מועד תחילת עבודתו עם הנתבעת 3 וזאת בכפוף לתקופת ההתיישנות.

ב. פיצויי פיטורים

27. לטענת התובע, העסקתו הסתיימה לאחר שהודיעו לו הנתבעות כי יועבר לעבוד בהיקף של חצי משרה ושכרו יקוצץ בחצי. לדבריו , פעולה זו מהווה הרעה מוחשית לתנאי העבודה המצדיקה התפטרות בדין מפוטר. עוד טען התובע, כי בטרם התפטר פנה וביקש לחזור מן ההחלטה להרע את תנאי העבודה, אך משדרישותיו לא נענו נאלץ להתפטר. לדבריו, אין מחלוקת על זכאותו לפיצויי פיטורים שכן הנתבעת 3 שילמה לו את פיצויי הפיטורים אם כי בחסר ואין גם מחלוקת שלא נערך לו שימוע טרם קבלת ההחלטה להרע את תנאי עבודתו. לטענת התובע, נותק מחשבון המייל של החברה ועל כן לא ראה תכתובות מייל שנשלחו אליו כנטען על ידי הנתבעת 3.

לטענת התובע, הנתבעות לא חלקו על תקופת ההעסקה בפרויקט מיום 9.4.10 ועד ליום 19.8.18 (100 חודשים) וכן לא הייתה מחלוקת כי פרט לסך של 6,474 ₪ שקיבל מהנתבעת 3, לא קיבל פיצויי פיטורים. התובע טוען, כי הנתבעת 3 היא המעסיקה האחרונה ועל כן היא שחבה לו פיצויי פיטורים בגין כל תקופת העבודה בפרויקט וזאת לצד חבותה של הנתבעת 2 בגין תקופת העבודה עד למעבר להעסקה על ידי הנתבעת 3. התובע טוען כי אין משמעות למקום ביצוע העבודה שכן בעולם הטכנולוגי העבודה יכולה להתבצע מכל מקום ואין מחלוקת כי עבד מרבית התקופה מביתו, עבודתו לא השתנתה הוא עבד על אותה תוכנה, תחת אותו ממונה ועל גבי אותו מחשב. התובע טוען כי בזמן הרכישה של המיזם על ידי הנתבעת 3, בחרה הנתבעת 3 לקלוט או לרכוש את המיזם עם העובדים ועל כן נשמר רצף העבודה. התובע מוסיף וטוען, כי בסופו של דבר הנתבעת 3 מכרה את המיזם לצד שלישי שהסכים לרכוש את המוצר ללא העובדים.

28. התובע העמיד את תביעתו לפיצויי פיטורים מהנתבעות 1-2 על הסך של 96,021 ₪ (ולחילופין בשיעור הפרשות לקופת פיצויים בסך של 69,135 ₪) ומהנתבעת 3 סך של 89,908 ₪ בגין כל תקופת עבודתו בפרויקט (100 חודשים) על בסיס שכרו האחרון בסך של 10,789.51 ₪ ובקיזוז הסכום ששולם על ידי הנתבעת 3 בחודש אוגוסט 2018 (6,474 ₪) ובסך כולל של 83,434 ₪ בצירוף פיצויי הלנה. התובע טען, כי שתי הנתבעות חבות בתשלום פיצויי הפיטורים שכן הנתבעת 2 הייתה קשורה להמשך העסקתו גם בתקופה שהועסק (פורמאלית) על ידי הנתבעת 3.

לחילופין, טוען התובע, חייבת הנתבעת 2 בתשלום פיצויים לתובע עד לקליטתו בנתבעת 3 (מתחילת עבודתו בחודש מרץ 2009 – 103 חודשים) על בסיס שכר בסך של 9,000 ₪ ובסך כולל של 77,219 ₪ כאשר מסכום זה יש לקזז סך של 16,000 ₪ ששולמו על ידי הנתבעת 1 במסגרת הסכם הפשרה. לחילופי חילופין, טוען התובע חייבות הנתבעות ביחד ולחוד בחלף הפרשה לקופת הפיצויים בסך של 69,135 ₪.

29. לטענת הנתבעת 2 החברה חדלה מפעילות בחודש אוגוסט 2018 בשל התנהלות כושלת של מר נויברג והתובע שגרמו להפסדים ניכרים. עוד טוענת הנתבעת 2 כי התובע בחר לעזוב את עבודתו ועל כן הוא אינו זכאי לתשלום פיצויי פיטורים.

עוד היא טוענת כי אין לקבל את בסיס החישוב של התובע שכן גם על פי גרסתו עבד ברצף, בנתבעת 2 עד לקליטתו בנתבעת 3, היינו מחודש אוגוסט 2010 ועד לחודש אוקטובר 2017 (87 חודשים) שבגינם קיבל סך כולל של 626,467 ₪ כאשר חישוב של 8.33% מביא לחיוב פיצויים בסך של 52,185 ₪. לדבריה, אין בסיס לטענת התובע כי יש להשית על הנתבעת 2 תשלום פיצויי פיטורים בגין תקופה שבה עבד אצל הנתבעת 3. עוד טענה, כי יש לקזז את הסכומים שהצטברו בקופת פיצויי הפיטורים ואת התשלומים ששולמו במסגרת הסכם הפשרה עם הנתבעת 1.

30. לטענת הנתבעת 3, התובע לא פוטר אלא התפטר, עזב את החברה תוך שהוא גורם למשבר שהביא לנטישת לקוחות ולירידת השקעת החברה לטימיון עד שבסופו של תהליך הגיעה החברה לשוקת שבורה ומכרה את המוצר בסכום נמוך תוך כדי הפסד כל הכספים שהושקעו בה. הנתבעת 3 טענה, כי פנתה לתובע ביום 27.8.18 לבחינת עמדתו לעניין שיעור המשרה שבה יהיה מוכן להמשיך לעבוד ואין לקבל את טענת התובע, כי לא ראה את ההודעה היות שנותק מחשבון המייל של העבודה שכן יום לאחר משלוח הודעת המייל, פנה התובע במסגרת אותו דואר אלקטרוני להנהלת החשבונות של הנתבעת 2 בעניין שכרו.

לטענת הנתבעת 3, אין כל יסוד לטענת התובע שלפיה הסכימה הנתבעת 3 לשאת בתשלום פיצויי פיטורים ובזכויות המגיעות לו. לדבריה, הסכם העבודה קובע כי הוותק של התובע ימנה מיום 1.11.17 וטענתו אף סותר ת את הצהרות הצדדים בהסכם העבודה שעל פיה התובע לא יהא זכאי לתשלום או זכות שאינם נזכרים במפורש בהסכם העבודה. עוד היא מציינת כי ביום 5.9.18 נפגש התובע כשהוא מיוצג על ידי עורך דין עם ב"כ של הנתבעת 2 בניסיון להסדיר את ההתחשבנות בין התובע לנתבעת 2 בקשר לזכויותיו הסוציאליות בגין העסקתו אצלה.

31. הנתבעת 3 מוסיפה וטוענת, כי בשנת העסקתו האחרונה הועתק מקום העבודה של התובע למשרדי הנתבעת 2 ברחוב נירים 2 בתל אביב כאשר התובע אכן הורשה לבצע את עבודתו מביתו באילת, אך מקום העבודה נותר במשרדיה. לדבריה, הרציונאל של בסיס רציפות במקום העבודה שחל בעת חילופי מעסיק כאשר המעסיק ממשיך לנהל את העסק באותו מקום שנוהל על ידי המעסיק הקודם, אינו מתקיים בענייננו, ומשלא השלים התובע שנת עבודה אצל הנתבעת 3 , לא חל סעיף 1(א) לחוק פיצויי פיטורים. לחילופין, היא טוענת, כי אף אם ניתן היה לראות בביתו של התובע באילת את "מקום העבודה" אצל הנתבעת (טענה המוכחשת על ידה) הרי שהתובע עצמו טוען כי בשנת 2016, קודם לעבודתו בנתבעת 3 התחלף מקום עבודתו עת עבר לעבוד מהמשרד אל ביתו ועל כן המעסיק הקודם הוא שחב בתשלום מלוא פיצויי הפיטורים (סעיף 1(ב) לחוק פיצויי פיטורים).

עוד מוסיפה הנתבעת 3, כי אין יסוד לטענת התובע שלפיה מלבד שינוי בזהות הגוף המנפיק את תלושי השכר לא השתנה דבר בתנאי העסקתו שכן התובע היה אמור להמשיך את פעילות התוכנה, אך, גם לפתח אותה בהתאם ליעדים של המיזם המשותף ושכרו אף עודכן בהתאם לתפקידו החדש ועמד על סך של 10,000 ₪ נטו, שכר שהוא גבוה מהשכר שקיבל בהעסקתו אצל הנתבעת 2. הנתבעת 3 טוענת, כי התובע מעולם לא פנה אליה בדרישה כי תישא באחריות לחוב המעסיקות הקודמות וככל שהייתה לו כוונה שכזו, הרי שפעל להסתיר כוונתו זו ואף הונה ורימה אותה כאשר חתם על הסכם העסקה שממנו עולה מצב ברור שאין לו דרישות מהנתבעת 3 בקשר עם תקופת העסקה הקודמת אצל מעסיקים קודמים.

32. אשר להיקף העסקה - טוענת הנתבעת 3 כי בניגוד למוסכם וחרף פניות חוזרות ונשנות של מר זלדמן לתובע ולממונה עליו מר נויברג, למעט בחודש הראשון להעסקתו התובע כלל לא טרח להגיש דיווח על שעות עבודתו והרושם היה כי התובע כלל לא עובד מביתו ואפילו לא בהיקף של רבע משרה ונוכח הירידה במספר מנוי התוכנה והזמנות באתר, לא הייתה הצדקה להמשיך להעסיק את התובע בהיקף של משרה מלאה.

מוסיפה וטוענת הנתבעת 3, על פי הסכם העבודה היה עליה להפרי ש בעבור התובע לפוליסת ביטוח מנהלים לאחר 3 חודשי עבודה והתובע הופנה להיפגש עם סוכן הביטוח שעובד עם הנתבעת 3, אך לא התפנה לעשות זאת. מכל מקום, עם סיום העסקתו שילמה הנתבעת 3 לתובע סך של 6,474 ₪ מהווה את מלוא הסכום שהיה עליה להפקיד ברכיב הפיצויים.

33. אין חולק כי התובע התפטר מעבודתו. המחלוקת היא האם התפטר התובע בנסיבות המזכות אותו בתשלום פיצויים בדין מפוטר.

התובע טען כי נתבקש להפחית את משרתו לחצי משרה ומשסירבו הנתבעות להשבת משרתו להיקף מלא, בחר להתפטר מעבודתו. בתכתובת שהוחלפה בין הצדדים נרשמו הדברים הבאים:

"עמית זלדמן (31.7.18): יורי הי. איני יודע אם אברהם עדכן אותך אך לאור הירידה בהכנסות החל מ-1.8 אבקשך לעבור לחצי משרה כאשר גם השכר יהיה בהתאם. תודה.
יורי (6.8.18): אינני מסכים להפחתה משכרי תודה. תודיעו לי כי אתם חוזרים בכם מן ההחלטה. בכל מקרה אחר ראו במכבי (צ"ל מכתבי – י.א.ש.) זה הודעה על התפטרות מחמת הרעה מוחשית בתנאי העסקה. בברכה יורי.
עמית זלדמן (6.8.18): איננו חוזרים בנו מההודעה. זאת זכותך להתפטר. אבקש לדעת מתי התפטרותך תיכנס לתוקף. תודה.
יורי (7.8.18): החל מ-19.8.18. בברכה, יורי.
עמית זלדמן (26.8.18): יורי היי. לצורך בדיקה באיזה אחוז משרה תהיה מוכן להמשיך לעבוד" (נספח ה' לתצהיר הנתבעת)

34. אין חולק כי התובע התפטר בשל כוונת הנתבעת 3 להפחית מהיקף משרתו ושיעור שכרו. כעולה מההתכתבות, הצעת הנתבעת לבחון את היקף המשרה שבו התובע מוכן לעבוד הועלתה רק ביום 26.8.18, כשבוע ימים לאחר כניסת התפטרות התובע לתוקף (ולאחר שנתן הודעה מוקדמת של כשבועיים ימים) . בשלב זה, לא ניתן לראות בהצעה כמאיינת את הנסיבות שהובילו להתפטרות התובע ודין טענת הת ובע כי התפטר בדין מפוטר - מתקבלת.

אלא מאי? לאור קביעתנו כי יש לראות בהעסקת התובע אצל הנתבעת 3 משום העסקה נפרדת, תקופה עבודתו של התובע אצל הנתבעת 3 (9.5 חודשים) אינה מקימה לו זכות לקבלת פיצויי פיטורים על פי חוק ממנה אלא רק בשיעור שהיה עליה להפקיד בעבורו לקופת הפנסיה. משקיבל התובע בכל תקופת עבודתו בנתבעת 3 שכר בסך כולל של 104,486 ₪, זכאי התובע לתשלום בגין הפרשות ברכיב פיצויי הפיטורים בשיעור של 6% בסך של 6,269 ₪. משקיבל לאחר סיום עבודתו בגין רכיב זה תשלום בסך של 6,474 ₪, אין הוא זכאי להפ רשי תשלום ברכיב זה.

35. אשר לנתבעת 2, הרי שיחסי עובד-מעסיק בין התובע לנתבעת 2 נותקו ביום 30.10.17, כאשר התקשר התובע עם הנתבעת 3 בחוזה עבודה. אמנם לא הוכח כי הנתבעת 2 פיטרה את התובע וכי מעבר זה נכפה עליו ואולם המעבר היווה חלק מההסכם השותפות הכולל של הנתבעת 2 עם הנתבעת 3 כאשר הנתבעת 2 העבירה למיזם את התוכנה שהתובע היה אמון על הפעלתה. משכך, בידי הנתבעת 2 לא נותרה עבודה לתובע וניתן לראות בהעברתו לעבוד אצל הנתבעת 2 כהתפטרות בנסיבות שאין בהן כדי לחייבו להמשיך בעבודה ואשר מזכות אותו בתשלום פיצויי פיטורים מלאים. עיון בתלושי השכר מעלה כי שכר התובע השתנה מעת לעת ואומנם שכרו האחרון עמד על סך של 7,000 ₪ נטו ואולם גרסת התובע שלפיה מר נויברג הבהיר לו כי מדובר בשינוי זמני עד לגיוס כספים, לא נסתרה. משכך זכאי התובע לתשלום על בסי ס שכרו האחרון טרם ההפחתה אשר עמד על הסך של 9,000 ₪ נטו שהם 10,475 ₪ ברוטו.

משעבד התובע בנתבעת 2 מחודש אוגוסט 2010 ועד לחודש אוקטובר 2017 (8 7 חודשים) עומדים פיצויי הפיטורים שלהם הוא זכאי על הסך של 75,943.75 ₪ . מסכום זה יש להפחית את הסך של 16,000 ₪ ששולמו על ידי הנתבעת 1 וכן סך של 5,236 ₪ שהופקדו בקופת הפנסיה. משכך זכאי התובע להפרשי פיצויי פיטורים בסך של 54,707.75 ₪.

ג. העדר שימוע

36. לטענת התובע, משלא נערך לו שימוע עובר לכוונה להפחית את שכרו, זכאי הוא לתשלום פיצוי בגין כך בסך של 50,000 ₪.

לטענת הנתבעת 2, התובע התפטר וממילא לא היה זכאי לשימוע וכן הפניות של הנתבעת 3 לשכנעו לחזור בו לרבות הודעת המייל שבה ניסתה להגיע עמו להבנות ועל כן הוא אינו זכאי לפיצויי ברכיב זה.

לטענת הנתבעת 3, משלא העניק התובע שירות ותמיכה ראויים, כאשר בניגוד למוסכם, לא דיווח התובע על שעות עבודתו ולנוכח העובדה שמספר המנויים וכן ההזמנות מהאתר הלך ופחת, נפגעו הכנסות המיזם המשותף בשיעור של 50%, לא היתה הצדקה להמשיך ולהעסיקו בהיקף של משרה מלאה ועל כן ביקשה להפחית את משרתו להיקף של 50%. לדבריה, משסירב התובע להפחתה זו ובחר להודיע על התפטרותו מהמיזם המשותף וכאשר בחר שלא להשיב לפניית מר זלדמן שנשלחה לכתובת המייל הפרטית של התובע במסגרתה ביקש לברר איזה היקף מבקש התובע לעבוד, לא קמה כל חובה לעריכת שימוע מצד הנתבעת 3 ואין יסוד לדרישת פיצויים בגין היעדר שימוע.

37. אין יסוד לטענת הנתבעת 2 שלפיה התובע התפטר ולא היה זכאי לשימוע. כך, גם אין מקום לטענה, כי פניית הנתבעת 3 לשכנעו לחזור בו וכי ניסתה להגיע עמו להבנות מייתרות את זכאות התובע לפיצוי בגין העדר שימוע. הנתבעות לא סתרו את טענת התובע כי התקבלה החלטה להפחית את שכרו וזאת מבלי שנערכה עמו שיחה כלשהיא קודם לקבלת ההחלטה. עם זאת, צודקת הנתבעת 3 בטענתה כי התובע נדרש למסור דיווח שעות ובחר על דעת עצמו שלא לעשות כן ועל כן לא נסתרה טענתה כי התובע למעשה לא ביצע עבודתו בהיקף של משרה מלאה. אין בכך כדי לגרוע מהעובדה כי היה על הנתבעת לערוך לתובע שימוע טרם הפחתת השעות.

עם זאת, בנסיבות שהוצגו בפנינו התרשמנו כי התובע עצמו לא היה נכון לשיח בענין היקף עבודתו ועל כן מצאנו כי התובע זכאי לתשלום פיצוי בגין הרעת תנאי עבודתו מבלי שנערך שימוע כדין קודם לכן, וזאת בסך של 5,000 ₪.

ד. הפרשי שכר

38. לטענת התובע, בתקופת עבודתו אצל הנתבע ות 1-2 הולן שכרו לעיתים קרובות כאשר נכון למועד הגשת התביעה נותר חוב לזכותו בסך של 11,000 ₪ בגין הפרש בין השכר ששולם לו לבין השכר הנקוב בתלוש. לדבריו , צירף לכתב התביעה טבלה המפרטת את ההפחתות משכרו. משלא כפרו בכך הנתבעות, זכאי התובע לתשלום הסכום האמור.

לטענת הנתבעת 2, התייחסה לטענותיו ברכיב זה וציינה, כי ביום 10.12.16 ציין התובע חוב של 9,000 ₪ בעוד בתלוש השכר צוין כי קיבל 7,000 ₪ נטו ואילו ביום 10.11.17 עבד התובע בשירות הנתבעת 3 וקיבל תלוש שכר על סך של 10,000 ₪. מכאן, לא ברור הבסיס העובדתי לתחשיב התובע.

39. עיון בטבלה שערך התובע וצירף לכתב התביעה אינו מצביע על מה מבוססים הנתונים המצויינים בה. התובע לא צירף תדפיסי חשבון או העתק פנייה היכולים לתמוך בטענתו כי לא קיבל את שכרו הנקוב בתלושי השכר במלואו. בנסיבות אלה לא מצאנו כי התובע הרים את הנטל להוכיח את תביעתו ברכיב זה ודינה להידחות.

ה. השבת הפחתות שכר

40. לטענת התובע, החל מחודש דצמבר 2016 ובמשך 11 חודשים הופחת שכרו בסך של 2,000 ₪ תוך שהובטח לו כי מדובר ב" הלוואה" אשר תוחזר לו בהמשך. לדבריו, זכאי הוא להשבת הפחתת השכר בסך כולל של 22,000 ₪ בצירוף פיצויי הלנת שכר.

לטענת הנתבעת 2, לא קיים הסכם על הלוואות והשבתם לתובע. הנתבעת כפרה בטענת התובע לקיומה של הסכמה שכזו וטענה כי לא הובטח לו דבר. עוד ציינה הנתבעת 2, כי במקביל לשכר "מופחת" הצטמצמו גם שעות עבודתו של התובע. הנתבעת טוענת, כי התובע התבקש לרשום את שעות עבודתו, אך נמנע מלעשות זאת והדבר פועל לחובת התובע.

41. התובע לא תמך טענתו בכל ראיה שהיא. כעולה מדבריו, סיכום הדברים וההבטחות השונות ניתנו על ידי מר נויברג (עמ' 10 ש' 4-12 לפרוטוקול) . אלא שהתובע לא ביקש לזמן את מר נויברג כעד מטעמו. הלכה פסוקה היא כי צד שנמנע מהבאת עד היה יכול לחזק את עדותו, יפעל הדבר לחובתו וכבר נפסק כי:

"כידוע, הימנעות מלהביא ראיה עשויה להקים חזקה שבעובדה שהיה באותה ראיה לפעול לחובת הנמנע (רע"א 4047/18 פלונית נגד המרכז הרפואי ת"א ע"ש סוראסקי (6.11.2018).

בנסיבות אלה, לא הרים התובע את הנטל המוטל עליו להוכיח זכאותו להפרשי שכר ודין תביעתו ברכיב זה – להידחות.

ו. דמי הבראה

42. לטענת התובע, חייבת הנתבעת 3 סך 2,268 ₪ עבור 7 ימים בשנה ואילו הנתבעות 1-2 ביחד ולחוד חייבות סך של 7,938 ₪ בגין השנים 2014-2017.

לטענת הנתבעת 2, רכיב ההבראה שולם לפנים משורת הדין היות שהתובע היה אדון לעצמו, לא היה כל פיקוח על עבודתו ומדובר היה במשרת אמון שבגינה קיבל התובע כספים הגם שעל פי תוצאות העבודה לא ייתכן כי עבד בהיקף העולה על רבע משרה. לחילופין, טוענת הנתבעת כי יתרת הבראה עומדת על סך של 2,693 ₪ בלבד.

לטענת הנתבעת 3, מאחר והתובע לא השלים שנת עבודה אצלה, אין הוא זכאי לקבל ממנה דמי הבראה ואין להטיל עליה אחריות לתשלום דמי הבראה עבור תקופה שהועסק אצל הנתבעות 1 ו-2. לטענתה, אין הוראות סעיף 30 לחוק הגנת השכר חלות על דמי הבראה וגם מטעם זה דין תביעתו להידחות.

43. צודקת הנתבעת 3, כי משלא השלים התובע שנת עבודה בשירותה ומשלא הוכיח התובע רציפות בהעסקתו באותו מקום עבודה , אין היא חייבת בתשלום דמי הבראה בגין התקופה שהועסק אצל הנתבעת 2 ואין הוא זכאי לתשלום דמי הבראה בגין תקופת העבודה בשירותה.

אשר לתקופת עבודתו אצל הנתבעת 2, זכאי התובע לתשלום דמי הבראה בגין השנים שבהן עבד התובע בשירותה. משלא הוכיחה הנתבעת 2 את היקף המשרה שלו היא טוענת, ומששילמה לו שכר בהתאם למשרה מלאה, אין מקום לשלם את זכויות התובע על בסיס משרה חלקית. כעולה מתלושי השכר קיבל התובע בחודש יולי 2014 סך של 1890 ₪ ובחודש יולי 2016 סך של 4,307 ₪. משקיבל התובע דמי הבראה בשנים 2014-2016 בסך כולל של 6,197 ₪, זכאי הוא להפרש בעבור השנים 2014-2017, בסך של 1,741 ₪.

ז. פדיון חופשה

44. לטענת התובע, בגין 3 השנים האחרונות לעבודתו והשנה השוטפת זכאי הוא לפדיון חופשה בסך של 26,360 ₪ (על בסיס שכר יומי בסך של 360 ₪). ולחילופין, זכאי הוא לקבל מהנתבעת 2 - 61 ימי חופשה בסך של 18,300 ₪ (על בסיס שכר של 9,000 ₪ לחודש, 300 ₪ ליום) ומהנתבעת 3 ל- 19 ימי חופשה בסך של 6,840 ₪ (על בסיס שכר יומי של 360 ₪).

לטענת הנתבעת 2, לא ניתן היה לפקח על עבודת התובע בעת שעבד באילת כאשר התובע עצמו טען כי עבודה יכולה להתבצע מכל מקום וכך עשה כרצונו. עוד טענה הנתבעת, כי התובע נטל חופשות כרצונו ובפועל כעולה מתוצאות עבודתו לא ייתכן שעבד יותר מרבע משרה. לחילופין, טוענת הנתבעת, כי בכפוף לטענת ההתיישנות זכאי הוא להפרשי פדיון חופשה בסך של 8,915 ₪ בלבד.

לטענת הנתבעת 3, על אף העובדה שהתובע לא דיווח על היקף שעות העבודתו, הרי כאשר עבד מביתו שילמה את שכרו בהיקף של משרה מלאה. בנסיבות אלה ועקב היעדרויות התובע ללא דיווח ותיאום עם הממונים עליו מעבר למכסת ימי החופשה שעמדה לזכותו, ניצל התובע את מלוא מכסת ימי החופשה ואין הוא זכאי לפדיון חופשה. עוד היא דוחה את טענת התובע כי יש לחייבה בתשלום פדיון חופשה עבור התקופה שבה עבד בנתבעות 1 ו-2 וגם אם היה ממש בגרסתו כי מדובר במקום עבודה אחד או בחילופי מעסיקים (טענה המוכחשת), הרי שגם במקרה כזה נשמר רצף הזכויות לעניין חישוב הוותק ואורך תקופת החופשה ולא בעניין אפשרות לחייב מעסיק חדש בחוב מעסיק הקודם.

45. אשר לתקופת עבודתו בנתבעת 2 – בגין שלוש השנים האחרונות והשנה השוטפת , זכאי התובע ל –63.5 ימים (בגין השני ם 2014-2015 זכאי התובע ל-14 ימים בכל שנה (כולל ימי מנוחה) ; בגין שנת 2016 (היא השנה השישית לעבודתו ובשנה זו גם הוגדלו מכסות הימים בחוק) זכאי התובע ל-18 ימי חופשה (כולל ימי מנוחה); ובשנת 2017, היא השנה השביעית לעבודתו זכאי התובע ל17.5 ימים (21/12*10) (כולל ימי מנוחה)). כאמור, משלא הוכיחה הנתבעת 2 את היקף המשרה שלו היא טוענת, ומששילמה לו שכר בהתאם למשרה מלאה, אין מקום לשלם את זכויות התובע על בסיס משרה חלקית.

משקבענו כי שכרו הקובע של התובע לחישוב זכויותיו במועד סיום עבודתו עמד על סך של 10,475 ₪ ברוטו, שכרו היומי לצורך פדיון החופשה עומד על הסך של 349 ₪ (10,475/30 ₪). משכך זכאי התובע לפדיון חופשה בסך של 22,161.5 ₪ (349 ₪ * 63.5 ימים) .

אשר לתקופת עבודתו בנתבעת 3 – הצדק עם הנתבעת 3 כי אין לחייבה בגין תקופת עבודה קודמת וכן אין לחשב תקופה זו כמזכה בוותק. משכך, זכאי היה התובע ל-12.66 ימי חופשה בגין תקופה זו (16/12 (כולל ימי מנוחה) * 9.5 חודשים) . משעמד שכרו של התובע על הסך של 10,789.5 ₪ לחודש, שכרו היומי לצורך חישוב פדיון חופשה אצל הנתבעת 3 עומד על סך של 359.65 ₪ (10,789.5/30) ומשכך זכאי התובע לפדיון חופשה בסך של 4,553 ₪ (359.65 ₪ * 12.66 ימים)

ח. הפרשות לפנסיה

46. לטענת התובע, הוא היה זכאי להפרשת פנסיוניות בשיעור 6.5% משכרו ובסך כולל של 59,377 ₪. לדבריו, הופרש סך של 5,656 ₪ בלבד (גמל מעסיק) ועל כן הוא זכאי להפרש בסך של 53,721 ₪.

לטענת הנתבעת 2, מחקירתו הנגדית של התובע עולה שהתובע טען כי הוא זכאי לסך של 35,000 ₪ בלבד כאשר מסכום זה יש לקזז את הסכומים ששולמו לתובע במסגרת הסכם הפשרה עם הנתבעת 1 וכן סכומים שהופקדו בפועל. הנתבעת הוסיפה וטענה, כי לתובע נפתחה קופת פנסיה מספר פעמים, א ך נוצרו עיכובים בשל בעיות רפואיות של התובע ואי מילוי טפסים.

לטענת הנתבעת 3, על פי הסכם העבודה היה עליה להפרי ש בעבור התובע לפוליסת ביטוח מנהלים לאחר 3 חודשי עבודה והתובע הופנה להיפגש עם סוכן הביטוח שעובד עם הנתבעת 3, אך לא התפנה לעשות זאת. הנתבעת 3 מודה כי נותרה חייבת לתובע בגין הפרשות לפנסיה סך של 4,573 ₪ ולו היה מקדים פנייה אליה הייתה מעבירה לו את התשלום זה מכבר.

47. אשר לתקופת עבודתו בנתבעת 2 – התובע לא פירט כיצד חישב את הסכום הנקוב בתביעתו. וכן לא ברור מדוע קבע את שיעור ההפרשות על הסך של 6.5%.

עיון בתלושי השכר שצורפו לכתב התביעה מעלה כי הם חלקיים, אין בהם רצף שממנו ניתן ללמוד מהו שיעור השכר המדוייק שקיבל התובע אם כי . בחינת התלושים והנתונים העולים מהם מעלה כי התובע השתכר בקירוב את הסכומים הבאים:

מחודש אוקטובר 2011 – דצמבר 2011 השתכר התובע סך כולל של 19,881 ₪.
בין החודשים ינואר 2012 – יוני 2013 השתכר התובע 6 ,000 ₪ נטו שהם 6580 ₪ ברוטו לחודש ובסך הכל 118,440 ₪.
בין החודשים יולי 2013 – נובמבר 2013 השתכר התובע 8,000 ₪ נטו שהם כ- 8,580 ₪ ברוטו לחודש ובסך הכל 42,900 ₪.
בין החודשים דצמבר 2013 – פברואר 2014 השתכר התובע 9,000 ₪ נטו שהם כ- 10,291 ₪ ברוטו לחודש ובסך הכל 30,873 ₪.
בין החודשים מרץ 2014 – דצמבר 2015 השתכר התובע 8,000 ₪ נטו שהם כ- 9,083 ₪ ברוטו לחודש ובסך הכל 181,660 ₪.
בין החודשים ינואר 2016 – דצמבר 2016 השתכר התובע 9,000 ₪ נטו שהם כ- 10,404 ₪ ברוטו לחודש ובסך הכל 124,848 ₪.
בין החודשים ינואר 2017 – אוקטובר 2017 השתכר התובע 7,000 ₪ נטו שהם כ- 8,054 ₪ ברוטו לחודש ובסך הכל 80,540 ₪.
סך כל שכרו של התובע בתקופת עבודת בנתבעת 2 מחודש אוקטובר 2011 (הוא מועד ההתיישנות) ועד לחודש אוקטובר 2017 (כולל) עומד על 526,656 ₪. מתוך סכום זה היה על הנתבעת 2 להפריש לפנסיה בשיעור של 6% סך של 31,599.36 ₪.

אין חולק כי הנתבעת 2 הפרישה בעבור התובע סך של 5,656 ₪. על כן ההפרש שלו זכאי התובע עומד על הסך של 25,943.36 ₪.

אשר לתקופת העבודה אצל הנתבעת 3, משעבד התובע 9.5 חודשים כאשר שכרו הכולל עמד על הסך של 108,962 ₪, וכאשר היתה לו קופת פנסיה פעילה קודם לתחילת עבודתו בנתבעת 3, זכאי היה להפרשה בסך של 7,082.5 ₪.

ט. השבת ניכויי שכר

48. לטענת התובע, ניכו הנתבעות 1-2 משכרו כספים להעברתם לקופת הפנסיה, אך אלה לא הופרשו בפועל למעט סך של 5,216 ₪ ועל כן הוא זכאי להשבת ניכויים בסך של 23,080 ₪ נטו.

לטענת הנתבעת 2, טענתו זו אינה ברורה ואינה עולה בקנה אחד עם טענת התובע כי הניכויים משכרו הועבר ולקופת הפנסיה.

49. אין חולק החל מחודש דצמבר 2016, הועברו הניכויים כדין. עיון בתלושי השכר החלקיים שצורפו לכתב התביעה מעלה כי הניכויים משכר התובע עד מחודש אוקטובר 2011 ועד לחודש נובמבר 2016 שלא הועברו לקופת הפנסיה עמדו על הסך הכולל של 9,751 ₪. התובע לא הציג כל תחשיב מבוסס או ראיה אחרת לסכום הנטען על ידו ככספים שנוכו משכרו. משכך, על הנתבעת 2 להשיב לתובע ניכויי עובד בסך של 9,751 ₪.

י. פיצויי הלנת שכר

50. לטענת התובע, הלינו הנתבעות 1-2 את שכרו באופן קבוע ולפיכך הוא זכאי לתשלום פיצויי הלנת שכר שאותם העמיד על הסך של 15,000 ₪ בלבד.

לטענת הנתבעת 2, טענת התובע כללית ואינה מבוססת.

51. הצדק עם הנתבעת 2 בטענתה כי טענת התובע אינה מבוססת. התובע לא תמך טענותיו לענין מועדי התשלום בכל ראיה שהיא. זאת ועוד, תביעת התובע הוגשה ביום 18.10.18 בעוד טענותיו מתייחסות לתקופה שעד לחודש אוקטובר 2017. הוראות סעיף 17א לחוק הגנת השכר התשי"ח-1958. קובעות תקופת התיישנות להגשת תביעה לפיצוי הלנת שכר בחלוף 60 ימים (אשר בית הדין רשאי להאריך ל-90 ימים) ממועד ביצוע התשלום ועד שנה כאשר לא בוצע התשלום. מעבר לעובדה שטענות התובע לא נתמכו בכל ראיה שהיא, משחלפו המועדים הקבועים בחוק ממילא לא ניתן היה להעניק לתובע כל פיצוי ברכיב זה ותביעתו בענין זה – נדחית.

יא. פיצוי מכח חוק הגנת השכר ומכח חוק הודעה לעובד

52. לטענת התובע, הפיקו הנתבעות 1-2 תלושים לא תקינים שבמסגרתם איפסו את וותקו של התובע ולא פירטו את ההפרשות לפנסיה ופיצויים או הציגו פירוט שגוי. בגין כך, עותר התובע לתשלום פיצויי בסך של 20,000 ₪. עוד טוען התובע, כי בעת חילופי המעסיקים, לא קיבל הודעה על תנאי העבודה ובכלל; וכי הסכם העבודה מול הנתבעת 3, אינו תקין שכן זו מתעלמת מוותקו של התובע. התובע העמיד תביעתו ברכיב זה על סך של 5,000 ₪ מכל אחת מהנתבעות (סך הכל 10,000 ₪).

הנתבעת 2, מכחישה את טענות התובע ותביעותיו לפיצוי וטוענת כי התובע היה שותף למר נויברג בכל התנהלות החברה כאשר הוא בא והלך ועשה בה כרצונו.

לטענת הנתבעת 3, אין לה קשר להתנהלות בתקופה שבה הועסק התובע על ידי הנתבעות 1-2. ובכל הנוגע להעסקתו בשירותה, התובע חתם מיוזמתו על הסכם עבודה חדש עמה המהווה גם הודעה על תנאי העבודה ומשכך אין הוא זכאי לכל פיצוי ברכיב זה.

53. הצדק עם הנתבעת 2 בטענתה כי התובע היה שותף להתנהלות השוטפת של החברה יחד עם מר נויברג וכי לו עצמו היתה ידיעה ומעורבות בכל הנוגע להתנהלות הדברים . יתר על כן לא מצאתי כי בתלושי השכר נפלו פגמים כנטען על ידי התובע למעט רישום הניכויים משכרו אשר לא הועברו לקופת הפנסיה ובגין כך קיבל התובע תשלום נפרד. משכך, נדחית טענתו לפיצוי ברכיב זה.

54. אשר לפיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד. כאמור, מהראיות שהובאו בפנינו, עולה כי הרוח החיה בהתקשרות התובע עם הנתבעות 1-2 היה מר נויברג. התובע נמנע מלהביאו לעדות מטעמו ולא בכדי שכן מהתמונה הכוללת שהוצגה בפנינו התרשמנו כי לתובע היה חלק לא קטן בניהול הכושל של הנתבעות 1-2 כאשר ספק אם הוא עצמו "סיפק את הסחורה" לנתבעת 2 וכאשר דומה כי היה שותף פעיל עם מר נויברג שבמידה מסויימת "ניצל" את הנתבעת 2. אין בכך כדי לגרוע מאחריותה של הנתבעת 2 לתשלומים להם זכאי התובע מכח הוראות החוק הקוגנטיות ואולם בנסיבות אלה, לא מצאנו כי יש מקום לפסיקת פיצויי לא ממוני בגין הפרות ככל שהיו ואשר לתובע אחריות מסויימת לקיומן.

אשר לנתבעת 3 – משהוצג בפנינו הסכם עבודה, אין יסוד לתביעה ברכיב זה והיא נדחית.

אחרית דבר

55. על יסוד כל האמור תשלם הנתבעת 2 לתובע כדלקמן:

פיצויי פיטורים בסך של 54,707.75 ₪.
הפרשי הבראה בסך של 1,741 ₪
פדיון חופשה בסך של 22,161.5 ₪
הפרשי הפרשות לפנסיה בסך של 25,943.36 ₪.
השבת ניכויי עובד בסך של 9,751 ₪.

יתר התביעות כנגד הנתבעת 2 – נדחות.

הנתבעת 3 תשלם לתובע כדלקמן:

א. פיצוי בגין אי עריכת שימוע בסך של 5,000 ₪.
ב. פדיון חופשה בסך של 4,553 ₪
ג. הפרשות לפנסיה בסך של 7,082.5 ₪.

יתר התביעות כנגד הנתבעת 3 – נדח ות.

לאור התוצאה שאלינו הגענו, משנתקבלה תביעתו של התובע בחלקה ונדחתה בחלקה, ישא כל צד בהוצאותיו.

זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום.

ניתן היום, כ"ז טבת תשפ"ב, (31 דצמבר 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

גב' מלי פישמן
נציגת ציבור (עובדים)

יעל אנגלברג שהם
שופטת

מר דן ברקאי
נציג ציבור (מעבידים)