הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בבאר-שבע - בשבתו באילת סע"ש 15842-06-16

לפני: כב' השופט יוחנן כהן
נציגת ציבור (עובדים) – גב' מלכה פישמן
נציגת ציבור (מעסיקים) – גב' מיכל הרלינג

התובע:
הנתבע שכנגד
שמעון בן לולו ( ת.ז.-XXXXXX764)
ע"י ב"כ: עו"ד דן אל אגליק

-
הנתבעת:
התובעת שכנגד
מיכל קדוש ( ת.ז.-XXXXXX273)

פסק דין

לפני בית הדין מונחות תביעות הדדיות בין הצדדים: (1) תביעת התובע לפיצויים בגין עוולת לשון הרע וכן לפיצויים בגין הפרת חוק עוולות מסחריות וחובת תום הלב והנאמנות המוגברת, פגיעה במוניטין, גניבת עין, ומעילה באמון ובתפקיד, עגמת נפש ועשיית עושר ולא במשפט; (2) תביעה שכנגד מטעם הנתבעת, לחייב את התובע בתשלום הפרשי שכר עבודה ותשלום דמי הסתגלות לאחר פיטורים בהתאם להסכם העסקה.

עובדות
התובע, תושב העיר אילת, עוסק בין היתר בתחום הפקת אירועים באילת וסביבתה באמצעות עוסק מורשה הקרוי "" משי הפקות", הפקות ודקורציה לאירועים ושיווק לגנים".

הנתבעת, תושבת העיר אשדוד, הועסקה אצל התובע החל מתאריך 1.9.15 עד לתאריך 1.2.16 ( להלן – תקופת העסקה) בהפקת אירועי " חינה". בתקופה הרלוונטית לתביעה שכרו הצדדים דירת מגורים משותפת באילת.

טרם קיומם של יחסי העבודה, נוצרה בין הצדדים מערכת יחסים זוגית שלא צלחה. כך גם יחסי העבודה בין הצדדים עלו על שרטון, לאחר חילוקי דעות וסכסוך ביניהם.

התובע הגיש לבית משפט השלום, בקשה למתן צו מניעת הטרדה מאיימת כנגד הנתבעת. בתאריך 1.2.16 התקיים דיון בבקשה במעמד הצדדים בבית משפט השלום באילת, בפני כבוד השופט יוסי טופף, במסגרתו ניתן צו הרחקה הדדי בין הצדדים ( בהליך ה"ט 48225-01-16, בן לולו נ' קדוש), בזו הלשון: " על יסוד הסכמת הצדדים, ניתן בזאת צו הרחקה הדדי בין המבקש למשיבה באופן שנאסר על כל אחד מהם ליצור קשר אחד עם השניה במישרין בכל דרך, לרבות באמצעים אלקטרונים או אינטרנטיים, וזאת למשך 4 חודשים החל מהיום."

לאחר החלטת בית משפט השלום, וכפועל יוצא מכך, הסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים.

שאלות שבמחלוקת
האם זכאי התובע לפיצויי בגין עוולת לשון הרע. ככל שכן, באיזה שיעור.

האם זכאי התובע לפיצויי בגין הפרת חוק עוולות מסחריות וחובת תום הלב והנאמנות המוגברת, פגיעה במוניטין, גניבת עין, מעילה באמון ובתפקיד, עגמת נפש ועשיית עושר ולא במשפט. ככל שכן, באיזה שיעור.

האם זכאית הנתבעת להפרשי שכר. ככל שכן, באיזה שיעור.

האם זכאית הנתבעת לתשלום חלף הודעה מוקדמת, בהתאם להסכם ההעסקה. ככל שכן, באיזה שיעור.

דיון והכרעה
בטרם נדון ונכריע ברכיבי התביעה, מצאנו לנכון להעיר כי מרביתם ועיקרם של טענות הצדדים עסקו בתיאור מפורט, באופן שאינו ענייני, ביחס למערכת היחסית הזוגית והבינאישית העכורה שנוצרה בין הצדדים - שאינם בסמכותו של בית הדין לעבודה. ודווקא העילות הקשורות לדיני העבודה הפכו לטפלים בהליך זה. בנסיבות אלו, יובהר ויודגש כי לא מצאנו לנכון להתייחס לטענות בקשר ליחסים העכורים בין הצדדים להם לא היה קשר לעילות התביעה בדיני העבודה ולסעדים בגינם, וכן להתבטאויות שטוב היה אילולא הובאו בפני בית הדין. התנהלות זו הכבידה על בית הדין וגרמה שלא לצורך להתמשכות ההליכים.

להלן הכרעתנו לגופו של עניין.

עוולת לשון הרע
התובע טוען כי הנתבעת " פצחה" בתקיפה מילולית אלימה, ניבולי פה ומסע הפחדות כנגדו. בכלל זה, הטיחה בו בפרהסיה את הביטויים הבאים: "יא חתיכת גנב"; "אני אמוטט אותך ואחסל אותך"; "עוקץ נשים"; "רועה זונות"; "יא נוכל"; "שאלוהים ייקח אותך". כמו כן, נטען כי הנתבעת הטיחה בו קללות בקשר לילדיו - " שהילדים שלך יקבלו סרטן". אירועים אלו התרחשו, לגרסת התובע, בפני שני שוטרים שהגיעו מתחנת משטרת אילת, שכנים ועוברי אורח. מכאן – התביעה לפיצויי בגין שימוש בלשון הרע.

התובע טוען כי חש שספג מהנתבעת מהלומה כואבת שתחילתה בניסיון לחבל בעסקו והמשכה בהכפשה בלתי פוסקת, מאחורי גבו ובפניו, בקרב לקוחות ובקרב מכריו הרבים. לגרסתו, האמירות המכפישות גרמו לו לעוגמת נפש, צער וכאב אישי וכולם יחד מהווים לדידו נגזרת של אותו לשון הרע.

על כן טוען עוד התובע כי כלל במסגרת הסעד לתביעה בגין עוולת לשון הרע ( עם ו/או בלי הוכחת נזק) גם פיצויי בגין גניבת עין, פגיעה במוניטין, פגיעה קשה בתדמית ובשם הטוב בקרב מכריו ובקרב לקוחותיו, עגמת נפש, ביטול זמן, גרם הפרת חוזה, הכתמת שמו בפני שוטרי משטרת אילת.

לפיכך, בנסיבות אלו, סבור התובע כי הוא זכאי לפיצויים, בסך 60,000 ₪ בגין עוולת לשון הרע.

הנתבעת מכחישה את טענות התובע, וגורסת כי לא איחלה את הדברים לעיל לתובע או לילדיו. לטענתה, כן אמרה לתובע כי תתבע אותו ותמוטט אותו כלכלית, כשכוונתה באמירה זו הייתה שתמוטט אותו כלכלית בכך שתפסיק לעבוד עמו, אם לא ישלם לה את השכר המגיע לה עבור עבודתה. שכן, היא זו שהכירה את עבודת העיצוב האישי שלה והיא זו שלימדה את התובע הכל והחזיקה את העסק לטענתה.

לגרסתה, היא לא עשתה לו שם רע אלא להיפך היא עשתה לו שם של מעצב בעיר באמצעות היצירות והיכולות שלה, וכי כל מטרתה של תביעת התובע היא לגזול ממנה כספים ולהימנע מתשלום כספים להם היא זכאית כשכר עבודה. עוד טוענת הנתבעת כי מעולם לא הייתה לה כוונה לפגוע בתובע או בעסק שלו, ואם השיבה לו במילה כגון " גנב" זה כשהוא העליל עליה שקרים או מתוך לחץ ופחד כשסגר אותה בשירותים ואמר שידאג לעצור אותה ולאשפז אותה, והיא מוסיפה לעניין זה כי מרוב הלחץ, היא אף יכלה לומר יותר, אך תמיד ידעה שהתובע " מחפש" רק להוביל אותה בלשון על מנת להוציא ממנו כסף במרמה.

לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, בכתב ובעל פה, ולאחר ששמענו את העדויות ובהתאם לחוק ולפסיקה - מצאנו כי התביעה לעוולת לשון הרע דינה להידחות, מהנימוקים להלן.

סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה 1965 ( להלן - החוק) קובע כדלקמן:
" 1. לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו; ".

בסעיף 2 לחוק נקבע מה נכנס בגדר " פרסום" לעניין לשון הרע, כדלהלן:
"
(א) פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.
(ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:
(1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;
(2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע."

בהליך רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר 12.11.2006 ( להלן: ענין בן גביר), קבע בית המשפט העליון, ביחס לזכות לשם טוב, כדלקמן:
"באים אנו, אם כן, אל הזכות לשם טוב. אף זו הוכרה כזכות יסוד במשפטנו ( דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ נ' קראוס, פ"ד נב (3) 1, 74). כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לו לעיתים לאדם כחיים עצמם, הם יקרים לו לרוב יותר מכל נכס אחר" (פרשת אבנרי הנ"ל, בעמ' 856; ע"א 5653/98 פלוס נ' חלוץ, פ"ד נה (5) 865). אכן, "הזכות לשם הטוב של האדם היא ערך יסוד בכל משטר דמוקרטי. היא תנאי חיוני לחברה שוחרת חירות. היא מבוססת בין השאר, על הצורך בהערכה פנימית, בגאווה אישית ובהכרה אישית בין בני אדם" (בג"ץ 6126/94 סנש נ' רשות השידור, פ"ד נג (3) 817, 832). שמו הטוב של אדם – המוניטין שצבר לעצמו במהלך חייו – הוא נכס מקניינו, הנרכש לעיתים בעמל רב ולאורך זמן. הוא מהווה ביטוי חשוב לכבודו של האדם: הן כבוד במובן honor, לאמור, ההוקרה וההכרה הנובעים ממעמדו בחברה אליה הוא משתייך, והן כבוד במובן dignity, לאמור – ערכו הפנימי של האדם. שמו הטוב של אדם מאפשר לו להימנות על בני הקהילה, ובכך להגשים את עצמו ולעצב את אישיותו ( ראו פרשת רינת הנ"ל, בעמ' 90; א' קמיר שאלה של כבוד – ישראליות וכבוד האדם (2005) עמ' 19-24), R.C. Post, The social foundations of defamation law: reputation and the constitution, (74 cal L.R. 691 (1986)..

בנסיבות דנן, אומנם דומה כי ההתבטאויות הנטענות המפורטות לעיל, מהוות אמירות שעלולות להשפיל ולבזות את התובע. אולם, התובע לא הוכיח לפנינו כי הביטויים האמורים הם אלו שנאמרו בפומבי – בפני שוטרים, שכנים ועוברי אורח כנטען זולת התובע. כך שאין הם עולים לכדי הגדרה של " פרסום" לשון הרע על פי החוק. התובע לא הביא לעדות את השכנים או עוברי אורח ששמעו את ההתבטאויות הנטענות באותו מעמד אלא שני שוטרים בלבד. מעדותם של השוטרים שנטען כי בפניהם הטיחה הנתבעת את הגינויים לעיל, עולה תמונה לא ברורה אם ההתבטאויות מושא ההליך נאמרו בפניהם אם לאו. כך, השוטר - מר אולג בורודוסקי - מסר בעדותו כי כלל לא נכח באופן אישי באירוע ( פרוטוקול הדיון מתאריך 15.6.17, עמ' 7 ש' 6-7) אלא שלח ניידת למקום האירוע. ואילו השוטר הנוסף - מר שי קייסי – מסר בעדותו כי הוא לא זוכר אם שמע את ההתבטאויות הנטענות, אולם מסר כי אכן היו בין הצדדים צעקות וחלופת קללות, ובעיקר מהנתבעת. להלן העדות כלשונה:

" ת. ...כשהיא יצאה היו ביניהם יותר צעקות שלה והיא אמרה אני אקח ממך את הכל, אני אביא אותך לבית המשפט. כשהוא בא ואמר לי שלטענתו זה איומים אמרתי לו שמבחינתנו איום ללכת לבית המשפט זה לא נחשב מבחינתנו לאיומים. היו קללות שלא פרטתי בדוח הפעולה, אני לא זוכר כיום מה הן.
ש. תנסה להיזכר בהקשר לאותן קללות אם היו קללות שחמורות יותר ממה שציינת או שזה באותה רמת התבטאויות מבחינת האיום?
ת. קללות שאין בהן איום אנו לא כל כך מתייחסים לזה.
ש. רק באספקט הפלילי בלבד?
ת. כן. "
(פרוטוקול הדיון מתאריך 15.6.17, עמ' 8 ש' 27; עמ' 9 ש' 1-8)

אומנם, מעדותו של השוטר מר שי קייסי עולה כי ככל הנראה היו צעקות וקללות בין הצדדים, אף אם בעיקר מהנתבעת, אולם לטעמנו אלו נכנסים בגדר קללות וגידופים במהלך האשמות הדדיות של הצדדים, בנסיבות של כעס ורוגז – אשר אין לראות בהם בגדר לשון הרע המקימה עילת תביעה. ונסביר להלן.

באשר לשאלה מהו פרסום המהווה לשון הרע, נקבע בעניין בן גביר, כדלהלן:
"בניתוח שאלה זו, "המבחן הקובע הוא, מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות, שקורא סביר היה מייחס למילים" (ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מג (2) 333, 337)....
אלא שבית משפט, בעת שהוא בא לפרש ביטוי מלעיז, אינו בוחן את כוונותיו של המפרסם, אף לא את האופן בו הבינו את הביטוי הנפגע או השומעים בפועל ( ראו ע"א 257/57 אפלבוים נ' בן גוריון, פ"ד יד 1205, 1215; פרשת תומרקין הנ"ל, בעמ' 337; אולם ראו חריג לכך בסעיף 16( ב)(3) לחוק איסור לשון הרע). השאלה המכרעת היא אובייקטיבית, לאמור – יש לתור אחר המובן הטבעי והרגיל של הפרסום בעיני האדם הסביר ( ראו גם ע"א הארץ, בעמ' 300). כך לגבי פרשנות הביטוי, וכך לגבי עצם השאלה האם יש בו, בביטוי, כדי להוות " לשון הרע" (ראו גם ע"א 809/89 משעור נ' חביבי, פ"ד מז(1)1, 7). זאת וגם זאת: משמעותה של התבטאות אינה נגזרת אך ורק מפירושן המילולי או הבלשני המדויק של המילים שבהן נעשה שימוש. נסיבות חיצוניות הסובבות את הפרסום, ההקשר בו נאמרו הדברים – כל אלה, וכיוצא באלה, יש בהם כדי ללמד מהו, אל נכון, פירושו של הפרסום ( ראו למשל ע"א הארץ הנ"ל, בעמ' 300)".

הנה כי כן, במסגרת הכרעה בשאלה אם פרסום מסוים מהווה לשון הרע, יש ליקח בחשבון את הנסיבות החיצוניות סביב הפרסום ואת ההקשר שבו נאמרו הדברים מושא לשון הרע. כך, בהקשר זה כתב המלומד אורי שנהר לעניין השאלה האם קללות וגידופים הם בגדר לשון הרע המקימה עילת תביעה, בספרו " דיני לשון הרע" ( להלן: שנהר), בעמ' 131 ועמ' 133, כדלקמן:

"שאלה מעניינת היא, האם קללות וגידופים ייחשבו כלשון הרע. מצד אחד, קללות וגידופים המופנים כלפי אדם עלולים להשפילו ולבזותו בעיני הבריות לא פחות ואולי אף יותר מפרסומי לשון הרע האחרים. מצד שני, קללות וגידופים מהווים לצערנו חלק מהחיים החברתיים במדינה, ולפיכך קיים חשש שהכרה שיפוטית גורפת בגידופים כב"לשון הרע", תביא להצפת בתי המשפט בתביעות שזו עילתן. זאת ועוד: ככל שהשימוש בגידופים שכיח יותר, כך נעשות פגיעתם לקשה פחות, עד כי אמירת גידופים מסוימים בנסיבות מסוימות, לא תגרום עוד לפגיעה ממשית. האיזון המתחייב מהשיקולים שתוארו לעיל מצא את ביטויו בפסיקה, אשר הביעה נכונות עקרונית להכיר בגידופים כבלשון הרע, וזאת במקרים בהם הכרה זו תהיה מוצדקת לאור נסיבות פרסום הגידופים...".
עוד ציין המלומד שנהר בהמשך כך:
"...נראה, כי לצורך הכרעה בשאלה, האם מהווים דברי גידוף " לשון הרע", ישקול בית - המשפט לא רק את הנורמות החברתיות במקום שבו נאמרו הדברים, אלא גם את נימת הדיבור, את הקול ואת ההקשר שבהם נאמרו הדברים, ואם יתברר שהדברים נאמרו ברוגז ובכעס או תוך חילופי עלבונות, ייטה בית - המשפט שלא לראות בדברים " לשון הרע" המקימה עילת תביעה על פי החוק."

בנסיבות ענייננו - ממכלול הדברים העולים בתיק התרשמנו כי מערכת היחסים בין הצדדים התאפיינה בקללות וגידופים הדדיים, ככל הנראה עקב הסכסוך במערכת היחסים הזוגית שעלתה על שרטון. אומנם חבל שכך הם פני הדברים, אולם בנסיבות אלו יש כדי ללמד על הלך הרוח בין הצדדים המתאפיין בהתבטאויות קשות האחד כלפי השנייה וחילופי עלבונות מתוך כעס ורוגז. מהעדויות עולה כי גם התובע עצמו היה מקלל ומגדף את הנתבעת. כך עולה מעדותה של גב' לאה בר מוחה, שמסרה על דוכן העדים כדלהלן:
" ש. כל התקופה שעבדתי איתו ראית אובססיה או אלימות כלפיי?
ת. אני יודעת שבשתי פעמים שנפגשנו באילת היה מצב של קללות מצדו ואלימות והוא לא דיבר יפה, ופעם שנייה הגענו לפה לאירוע הנתבעת ואני, בת מצווה של אחת החברות, ישנו אצלו בבית באותו לילה, אחרי האירוע הלכנו למלא דלק וכשהגענו הביתה הוא היה כולו הפוך איפה היינו 20 דקות ואז היה לילה שחור. "
(פרוטוקול הדיון מתאריך 15.6.19, עמ' 21 ש' 23-27)

במצב דברים זה, אף אם היינו קובעים כי התובע עמד בנטל להוכיח כי ההתבטאויות הספציפיות לעיל נאמרו בפומבי זולת התובע, כנטען על ידו – אנו סבורים כי משמדובר בקללות וגידופים הדדיים המאפיינים את מערכת היחסים בין הצדדים כאמור, אין לראות בהתבטאויות אלו בנסיבות דנן כנכנסות בגדר " לשון הרע" המקימה עילת תביעה לפי החוק.

לפיכך, התביעה לעוולת לשון הרע – נדחית.

הפרת חוק עוולות מסחריות, הפרת חובת תום הלב והנאמנות המוגברת, פגיעה במוניטין, גניבת עין, מעילה באמון ובתפקיד, עגמת נפש ועשיית עושר ולא במשפט
התובע טוען כי כעבור כחודש - חודשיים מתחילת העסקתה של הנתבעת, החלו ביניהם חילוקי דעות. לגרסתו, גילה התובע שהנתבעת מחבלת לו בעסק, גונבת לו לקוחות, מתחרה בו ומנסה להשתלט על הכנסותיו. כך נטען כי הנתבעת עשתה דין לעצמה וניצלה היחסים הקרובים עם התובע וחוסר הפיקוח עליה מצדו, והתנהלה באופן עצמאי מבלי לעדכן את המעסיק-התובע. זאת, כאשר הייתה נוסעת מהעיר אילת למשפחתה באשדוד ושבה לעבודה רק יומיים לקראת קיומו של אירוע, תוך ניצול לרעה של חוסר הפיקוח עליה. לגרסתו, הנתבעת מעלה בין היתר באמונו ובתפקידה.

התובע סבור כי בכך הנתבעת גרמה לו לפגיעה במוניטין, גניבת עין, תוך ניסיון לעשיית עושר ולא במשפט והסבה לו עגמת נפש רבה. עוד טוען התובע כי הנתבעת הפרה את חובת הנאמנות המוגברת וחובת תום הלב ביחסי עובד ומעסיק, והפרה את הוראות סעיף 5 וסעיף 6 לחוק עוולות מסחריות. לדידו, בפרסום מוצרי העסק שלו על ידי הנתבעת כאילו היא בעליו – גלום " שקר מפגיע", גניבת עין חיבול במוניטין ועוולה מסחרית אסורה לפי חוק עוולות מסחריות. על כן, זכאי התובע לגרסתו לפיצויי כדין בגין כך.

בנסיבות אלו, מבקש התובע לחייב את הנתבעת בפיצויים בסך 40,000 ₪, תוך שהוא מציין כי זאת בשל ניסיון הנתבעת לפגוע במוניטין שלו והפגיעה בו בפועל ובשל גרימת נזקים כלכליים מצידה.

הנתבעת מכחישה את טענות התובע וגורסת כי מעולם לא החסירה אירוע כזה או אחר. כך נטען כי הנתבעת לא התחרתה בתובע ומעולם לא התכוונה לעבוד אצל מתחרים של התובע, אף שנתבקשה לכך, וממילא אין סעיף בחוזה האוסר עליה לעבוד אצל המתחרים. תמוה בעיני הנתבעת כיצד חיבלה או התחרתה בתובע, הנתבעת תוהה היכן מתקיימת גניבת לקוחות, כשמעולם לא פגשה לקוחות שהיו בקשר עם התובע לאחר אירוע. לגרסתה, בעצם טענותיו, התובע למעשה מעליל עליה מכפיש ופוגע בשמה הטוב, והיא זו שאמורה לתבוע אותו על הוצאת דיבה, עוגמת נפש והתעללות בה תוך איומים שהודה בהם התובע.

באשר לטענה בדבר מוצרים שפרסמה בפייסבוק, טוענת הנתבעת כי זה נעשה לבקשתו של התובע בכדי להתפתח ולמכור למעצבים. מעבר לזה, מציינת הנתבעת כי בסיום העסקתה פרסמה לבן דודה מוצרים שהיא הכינה לפני כן, בכדי לסייע לו וכי בכך אין פסול והיא אינה מוגבלת מלעשות זאת. כך טוענת הנתבעת כי לא פגעה בתובע מעולם ולא הייתה לה כוונה לפגוע בו.

בטרם נדון ברכיבי התביעה שבפרק זה, יוער כי תביעה זו של התובע מתבססת על עילות תביעה מגוונות, אשר נטענו ברובן בעלמא ובאופן מסורבל מבלי לבססן כראוי וכנדרש תוך התייחסות לעובדות המקרה. דומה כי התובע בחר מן היקב ומן הגורן כל טענה משפטית אפשרית וכלל אותה בכתב תביעתו. לכך אין מקום כלל, ואין הדבר ראוי שבית הדין ייעשה את מלאכת הצדדים. בשים לב לכך, לא מצאנו מקום להרחיב בטענות משפטיות לא מבוססות שנטענו באגב אורחא.

להלן הכרעתנו באשר לטענות התובע להפרת חוק עוולות מסחריות, ובכלל זה לפגיעה במוניטין, גניבת עין, הפרת חובת תום הלב והנאמנות המוגברת ומעילה באמון ובתפקיד.

בסעיף 5 לחוק עוולות מסחריות נקבע מהו " סוד מסחרי" או " סוד" כדלהלן:
" " סוד מסחרי", "סוד" - מידע עסקי, מכל סוג, שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על ידי אחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על פני מתחריו, ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו;

ושימוש בו הוגדר כ " "שימוש" - לרבות על ידי העברה לאחר."

סעיף 6( א) לחוק עוולות מסחריות קובע כי " לא יגזול אדם סוד מסחרי של אחר". גזל סוד מסחרי מוגדר בסעיף 6 ( ב) לחוק כאחד מאלה:
"(1) נטילת סוד מסחרי ללא הסכמת בעליו באמצעים פסולים, או שימוש בסוד על ידי הנוטל; לענין זה אין נפקא מינה אם הסוד ניטל מבעליו או מאדם אחר אשר הסוד המסחרי נמצא בידיעתו;

(2) שימוש בסוד מסחרי ללא הסכמת בעליו כאשר השימוש הוא בניגוד לחיוב חוזי או לחובת אמון, המוטלים על המשתמש כלפי בעל הסוד;

(3) קבלת סוד מסחרי או שימוש בו ללא הסכמת בעליו, כאשר המקבל או המשתמש יודע או שהדבר גלוי על פניו, בעת הקבלה או השימוש, כי הסוד הועבר אליו באופן האסור על פי פסקאות (1) או (2), או כי הסוד הועבר אל אדם אחר כלשהו באופן אסור כאמור לפני שהגיע אליו. "

אומנם הגדרה זו בחוק היא לצרכי חוק עוולות מסחריות, אולם הפסיקה אמצה ההגדרה בין היתר גם למערכת יחסי העבודה. בעניין זה נקבע בבית הדין הארצי לעבודה בפסק דין המנחה בסוגיית סודות מסחריים ותניית אי-תחרות בעניין צ'ק פוינט (ע"ע (עבודה ארצי) -164/99, דן פרומר וצ'ק פוינט - רדגארד בע"מ, לד(1999) 294 (1999)) (להלן - פסק דין צ'ק פוינט) מהו סוד מסחרי, כדלקמן:
" "סוד מסחרי" אינו מילת קסם. על מעסיק הטוען לקיומו של " סוד מסחרי" להוכיח את קיומו. היינו, עליו לתאר ולפרט מהו הסוד. אין להסתפק בתיאור כללי או בטענה כללית על קיומו של " סוד", כפי שאירע במקרה דנן, אלא יש להצביע לדוגמה על תוכנה, פורמולה, נוסחה מסוימת, רשימת לקוחות מסוימת, תהליך מסוים וכו'. במסגרת הוכחת ה"סוד המסחרי" על המעסיק הקודם להוכיח גם את היקפו ואת הזמן שעליו להיוותר בגדר " סוד". יתרה מזו, על המעסיק הקודם להוכיח, כי מדובר ב"סוד" וכי הוא נקט באמצעים סבירים במטרה להבטיח את שמירת הסוד המסחרי".

התובע לא עמד בנטל המוטל על שכמו להוכיח מהו המידע הקונקרטי הנטען המהווה " סוד מסחרי" או "מידע" שחלה עליו חובת הסודיות על פי דין בהתאם לחוק עוולות מסחריות. אלא הסתפק בתיאור כללי ובטענות כלליות בדבר הפרת חוק עוולות מסחריות, גניבת עין, פגיעה במוניטין וכדומה. שכן, כאמור, טוען התובע כי בפרסום מוצרי העסק שלו על ידי הנתבעת בפייסבוק כאילו היא בעליו – גלום " שקר מפגיע", גניבת עין חיבול במוניטין ועוולה מסחרית אסורה לפי חוק עוולות מסחריות. טענה זו של התובע לא הוכחה. הנתבעת טענה מנגד כי פרסמה מוצרים שלו לבקשתו של התובע עצמו והתובע לא סתר גרסה זו ולא הוכיח אחרת. כך טענה הנתבעת כאמור לעיל כי פרסמה גם מוצרים עבור קרוב משפחתה, טענה שלא נשללה. ולא מצאנו כי מדובר בסוד מסחרי. כך התובע לא הוכיח כי הנתבעת מתחרה בו באמצעות עבודה אצל מתחרים וממילא אין סעיף המגביל העסקתה בתחום עיסוק של הפקת אירועים בכלל והפקת אירועי חינה בפרט, בגין אי תחרות. די באלו כדי לדחות את תביעת התובע להפרת עוולות מסחריות, גניבת עין או פגיעה במוניטין, משהתובע לא הוכיח טענותיו.

למעלה מן הצורך, יצוין עוד כי אומנם נקבע בפסיקה כי קיימים מצבים בהם גם שימוש במידע שאינו מגיע לכדי "סוד מסחרי" אולם מהווה מידע קונפידנציאלי של המעסיק, עשוי להיחשב כהפרה של חובות האמון ותום הלב (ע"ע 2912-11-10 מנחם מן – ספיר ספרינט בע"מ (14.11.11); ע"ע 15/99 ספקטור – דיירקס (21.04.05) (להלן – עניין ספקטור). אולם, אין זה המקרה בענייננו. שכן, גם אם היינו קובעים כי המוצרים שפורסמו על ידי הנתבעת נכנסים לכאורה לגדר "מידע קונפידנציאלי" לא הוכח כאמור כי הנתבעת פרסמה מוצרים של התובע ללא הוראתו ובניגוד לרצונו, כך לא הוכח כי מוצרים אחרים שפורסמו הם בבעלות התובע. מכאן כי גם הטענה להפרת חובת האמון ותום הלב – נדחית בזאת. התובע טען כי הנתבעת למדה ממנו את רזי המקצוע ופעלה מאחורי גבו תוך ניסיון לשווק בשמה את פעילות העסק ולגרוף לכיסה את הרווחים, אולם לא הוכיח זאת.

אם כן, התובע לא הוכיח כי הנתבעת גזלה ממנו סוד המסחרי. כך לא הוכח כי הנתבעת גנבה לתובע לקוחות או ספקים, מחירים או שמלות לאירועים. נציין כי כשהתובע נשאל לעניין הפגיעה במוניטין, מסר בעדותו על דוכן העדים כדלקמן:
" ש. איך גנבתי לך את המוניטין?
ת. פרסמת למכירה את המוצרים שלי ואת העסק שלי כשיש לקוחות שאמורים להתחתן עם אותו ציוד.
ש. איפה הציוד שלך היה? אתה טוען שפרסמתי למרות שזה מה שאתה ביקשת ממני.
ת. הציוד במחסנים במלון פרימה באילת.
ש. אתה טוען שאני ניסיתי לגנוב לך את הציוד או את הלקוחות.
ת. אמרתי שאת פרסמת למכירה את העסק שלי. "
(פרוטוקול הדיון מתאריך 15.6.17, עמ' 15 ש' 25-31)

באשר לטענות התובע כי הנתבעת מעלה באמון ובתפקידה, בכך שהייתה מגיעה לעבודה רק בסמוך לאירוע ועל דעתה עצמה, ללא אישור התובע - מצאנו כי מהסכם ההעסקה בין הצדדים עולה שסוכם ביניהם, שבמידה והיומן מאפשר ( קרי: כשאין אירוע) רשאית הנתבעת לקבל חופשה לביקור הילדים באשדוד. כך שאין לו לתובע על מה לסמוך בטענתו זו, שכן הוא הסכים לאופן העסקה של הנתבעת כאמור, ואכן הנתבעת לא מכחישה כי הייתה מגיעה לאילת בסמוך לאירוע. כך שגם טענתו לעניין זה נדחית.

נוכח כל האמור – אנו קובעים כי נדחית תביעת התובע להפרת חוק עוולות מסחריות, פגיעה במוניטין, גניבת עין והתביעה להפרת חובת תום הלב וחובת הנאמנות ומעילה באמון ובתפקיד.

באשר לטענת התובע לפיצוי בגין עשיית עושר ולא במשפט – מצאנו כי זו נטענה בעלמא, בלא שהתובע ביסס תביעתו זו ולא הוכיחה. שכן סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט קובע כי " ( א) מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת ( להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר ( להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה."

התובע בענייננו לא הביא ולו ראשית ראיה לכך שהנתבעת קיבלה נכס, שירות או הנאה אחרת שלא על פי זכות בדין. טענתו זו לו בוססה ונטענה בעלמא כאמור ודינה להידחות, ועל כן נדחית.

מהמקובץ – אנו קובעים כי תביעת התובע להפרת חוק עוולות מסחריות, הפרת חובת תום הלב והנאמנות המוגברת, פגיעה במוניטין, גניבת עין, מעילה באמון ובתפקיד, עגמת נפש ועשיית עושר ולא במשפט – נדחית.

הפרשי שכר עבודה
בכתב התביעה שכנגד מטעם הנתבעת, טוענת הנתבעת כי התובע לא שילם לה את מלוא השכר לו היא זכאית אלא בחלקו בלבד, באמתלה שקיזז משכרה הוצאות הדירה המשותפת. בכלל זה, טוענת הנתבעת כי התובע לא הסכים להעביר לה את תלושי השכר. כך מציינת הנתבעת, בין היתר, כי עבדה אף בימי שישי ובערבי חג, חרף העובדה שנקבע בהסכם ההעסקה שהיא לא תעבוד בימים אלו. בנוסף, טוענת הנתבעת, כי בדיון שהתקיים בבית משפט השלום הצהיר התובע כי הדירה שימשה למטרות עבודה על אף חוזה השכירות ועל אף שקוזז לה שכר הדירה משכר עבודתה, דבר שלגרסתה אסור לו לעשות.

לגרסת הנתבעת, שלא הייתה בהירה דיו, בחודש 12/2015 שולם לה 2,000 ₪, כך ש- 1,500 ₪ קיזז על הוצאות שכר דירה. לעניין זה מצאנו בכתב ההגנה של הנתבעת כי היא טוענת שהשכר ששולם לה היה בסך 2,000 ₪, 1,425 ₪, 1,000 ₪, 500 ₪, תוך חתימה על דף כשקיבלה את הכספים. את יתר הכספים להם היא זכאית, טוענת הנתבעת כי התובע קיזז בשכר דירה בה בקושי התגוררה.

הנתבעת העמידה את תביעתה להפרשי שכר על סך של 10,000 ₪ בגין שכר העבודה והלנת שכר. כמו כן, מבקשת הנתבעת, בכלליות, לקזז מתביעת התובע את הפיצוי בגין הלנת שכר עוגמת נפש והוצאות דיבה כנגדה.

התובע מכחיש את התביעה שכנגד מטעם הנתבעת, וטוען כי האחרונה קיבלה את כל הכספים להם היא זכאית. והראיה לכך - מסמך בכתב ידה של הנתבעת מתאריך 22.1.16 ממנו עולה כי התובע חייב לה ( נכון לאותו המועד) סכום סופי בסך 11,300 ₪ בלבד. בהתאם ובהמשך לכך, טוען התובע כי יש להפחית מסכום זה כ- 10,000 ₪ (9,700 ₪) שפדתה באמצאות הליכי הוצאה לפועל המחאה שהתובע נתן לה. ומהסכום הנותר של כ-1,500 ₪ יש להפחית 2,100 ₪ בגין דמי שכירות שהיה על הנתבעת לשלם וכן סך של 1,000 ₪ שהנתבעת הודתה שקיבלה לידה במסמך מיום 2.1.16 ( נספח ד לכתב ההגנה שכנגד). מכאן, נטען כי התביעה שכנגד מטעם הנתבעת מתרוקנת ואין לה בסיס ולכן יש לדחותה ולקבל את טענות הקיזוז של התובע.

מעיון בהסכם ההעסקה שנחתם בין הצדדים ( נספח לכתב התביעה שכנגד) ניתן לראות כי נקבע לעניין שכר עבודתה של הנתבעת כך: "בתמורה לעבודתה תקבל שכר עבודה של 25% מהמחזור הכולל של ההכנסות...". כלומר: שכרה של הנתבעת הוא נגזרת ישירה מהמחזור הכנסות העסק של התובע ובלעדי שיעור ההכנסות לא ניתן לקבוע מהו השכר לו זכאית הנתבעת.

בנסיבות דנן, לא הובאו לפנינו מסמכים רשמיים של העסק המלמדים על מחזור ההכנסות בעסקו של התובע בתקופה הרלוונטית לתביעה. בהעדר אסמכתאות בדבר מחזור העסקאות, קיים כאמור קושי מהותי בבחינת שיעור השכר לו זכאית הנתבעת בתקופת העסקתה בהתאם להסכם העסקה. מכאן שהנתבעת לא הוכיחה מהו מחזור העסקאות ממנו נגזר שכרה בכל חודש, אלא טענה זאת בעלמא תוך שציינה, באופן מסורבל ולא ברור ונהיר, כי צילמה חלק מהחשבוניות של ההכנסות מהאירועים בסך 65,200 ₪; ומגני ילדים בסך 6,800 ₪ אולם ציינה גם שאין לה את הפנקס לעניין זה; כך טענה כי שיעור כל התלושים צריך להיות 18,000 ₪ ( מחולק לחמישה חודשים) - כל אלו ללא אסמכתאות המבססות גרסתה, למעט מסמך בכתב יד שכותרתו " דוח מעקב על האירועים שעשינו בזמן שעבדתי אצלו" שדומה כי הוכן על ידי הנתבעת לצורך התביעה - ובכך לא די.
כמו כן, לא הובאו ראיות המחזקות את גרסת הנתבעת בדבר הסכומים ששולמו לה בפועל עבור חודשי עבודתה, למעט אותו מסמך בכתב ידה שהוכן לצורך תביעה זו.

במצב דברים זה, אין לבית הדין אסמכתאות מהן ניתן ללמוד על הפרשי השכר הנטענים שלא שולמו לנתבעת.

באשר לטענות התובע בהקשר להפרשי השכר הנטענים, וטענות הקיזוז מטעמו - מצאנו כי אין בהם ולא כלום. שכן, ממסמכים המצורפים לכתב התביעה שכנגד מטעם הנתבעת מצאנו פתקים בכתב יד מצולמים בחתימת הצדדים, מהם עולה כי נכון לתאריך 17.10.15 התובע נותר חייב לנתבעת 10,300 ₪ בשל הלוואה שהעניקה לו בתאריך 4.9.15 בסך 11,900 ₪. בנספח ג' לכתב ההגנה שכנגד מטעם התובע, מצאנו כי התובע הנפיק המחאה לטובת הנתבעת בסך 10,300 ₪, לתאריך 1.12.2015. בנספח ד' לכתב ההגנה שכנגד, מצאנו כי הנתבעת מצהירה בתאריך 2.1.16 במסמך בחתימתה כי קיבלה בשבוע שעבר 1,000 ₪ מזומן, ובמועד החתימה על המסמך קיבלה 2,000 ₪ באמצעות המחאה. עוד ציינה כי " היה חוב של 13,000 ₪ צריך לקזז סכום זה ולהוסיף אירועים שעברו מאז". בנספח ד' לכתב ההגנה שכנגד, מופיע מסמך עם תחשיב שבסופו מציינת הנתבעת בחתימתה כי " שמעון חייב לי סופי 11,300 ₪".

מהמסמכים עולה בעיקרי הדברים כי הסכום בסך 11,300 ₪ לגביו טען התובע עצמו שהוא החוב האחרון שהיה חייב כלפי הנתבעת – מקורו בהלוואה שנתנה הנתבעת לתובע ולא בשכר עבודה כנטען על ידי התובע. כשנשאל התובע לעניין ההמחאה בסך 10,300 ₪ אישר הוא בעדותו כי מדובר בכספי הלוואה שקיבל מהנתבעת לרכישת מוצרים לעסק ( במות, חופות). להלן עדותו:

" השיק המדובר הוא שיק בסך 10,300 ₪ שאני נתתי לנתבעת כשהיא הייתה באשדוד והיא שילמה למישהו שעוסק בבמות וחופות ולמרות שהיא לא הופיעה לעבודה, היא הופיעה פה אך ורק בתאריכים, היא מציינת בהודעות בינינו. יומים לפני אירוע היא דרשה את הכסף ואני שילמתי 25% למרות שהיא לא הופיעה לעבודה. היא סיפרה לי שהיא איבדה את השיק. אני פחדתי, היא התחילה לסחוט ממני כספים. יש לי רישומים שמוכיחים שהיא קיבלה את כל הכספים, היא כותבת קיבלתי את כל הכספים ואתה חייב לי כך וכך. היא רצתה גם להפקיד את השיק וגם שזה יופיע כחוב. בסופו של דבר ביקשתי ממנה את השיק, יש התכתבות בינינו, היא החליטה להפקיד אותו ואני ביטלתי אותו. היא תבעה לא את כל הסכום אלא 300 או 400 ₪ פחות, מה שמגיע לה - במרכאות, אבל אני שילמתי גם את זה וברישומים הכספיים עם חתימת ידה שאני בעצם לא חייב לה שום דבר. היא המשיכה להעדר ואז הסתיים פה, שילמתי את זה מיד. שילמתי את כל הכסף ויותר אבל ידעתי שהיא מנפנפת בבית דין לעבודה ואני כבול ."
(פרוטוקול הדיון מתאריך 15.6.17, עמ' 13 ש' 17-27)

בהמשך כשנשאל התובע בחקירה נגדית לעניין זה השיב, כדלקמן:
" ש. אתה טוען שאתה נתת לי... הנה השיק, נתת לי שיק של 10,000 ₪, על סמך מה נתת לי את השיק? אני מציגה לך גם את הסיכום שהגשתי לבית המשפט, חוב מחודש אוקטובר, תסתכל על התאריך של השיק מתי נתת אותו. השאלה שלי, האם זה היה על המשכורת או האם זה היה על הבמות שהלוויתי לך את הכסף ויש סרטון ויש חתימות?
ת. סיפרתי לבית המשפט שאת רכשת, שילמת בעבור רכישה שלי של במות, נתתי לך שיק על זה. את תמיד צירפת את החוב הכללי, החוב המדובר של 10,300 עם ה – 25%".
(פרוטוקול הדיון מתאריך 15.6.17, עמ' 14 ש' 14-19)

כך הנתבעת מסרה בעדותה לעניין זה ""גם בפרוטוקול הוא הודה שהצ'ק ניתן לי בגלל ההלוואה שנתתי לו על הבמות, יש לי פה את הצ'ק האורגינל שהוא חתום פה על הלוואה שאני נתתי לו אני יודעת שהוא בן אדם שעושה תחארווד, גם כשהוא היה במלון סי הוטל, הוא עשה שם כל מיני דברים שנתן יותר ממה שהוא חתם עליו. אני קיבלתי את הצ'ק של הבמות וגם יש על כך התכתבויות SMS. הצ'ק ניתן לי בחודש 10 לחודש 12. אני כותבת שקיבלתי את הצ'ק שניתן לי עבור הלוואה לבמות ולא לשכר."
(פרוטוקול הדיון מתאריך 10.4.18, עמ' 27 ש' 22-26)

מהמסמכים שהובאו לפנינו ומשמיעת עדויות הצדדים, עולה כי ההמחאה לה טוען התובע ששימשה כביכול לשכר עבודה - עניינה בהחזר הלוואה שנטל התובע מהנתבעת, ואין תשלום זה קשור לשכר עבודתה. כך, התובע לא הוכיח כי התשלומים האחרים הנטענים הינם תשלומים בעד שכרה של הנתבעת בסיום העסקתה.

מכל מקום, ממילא, הנתבעת לא הוכיחה לפנינו ולו בראשית ראיה מה היה מחזור העסקאות ממנו נגזר שכרה ואף לא דרשה כי התובע ימציא אסמכתאות לכך; כך לא הראתה מה השכר ששולם לה בפועל.

בנסיבות אלו, אין לבית הדין כל בסיס ו/או ראיה לצורך הכרעה בתביעה להפרשי שכר, ועל כן אין לנו אלא לדחות את התביעה לעניין זה.

נוכח כל האמור - התביעה להפרשי שכר נדחית.

נסיבות סיום העסקה - דמי הסתגלות לאחר פיטורים
במסגרת כתב התביעה שכנגד מטעם הנתבעת - טוענת היא כי לאחר פיטוריה, לא שולמו לה דמי הסתגלות, להם היא זכאית בהתאם להסכם ההעסקה. לגרסתה, לאחר שדאגה להגיע לאילת ולישון אצל חברה, לצורך עבודתה בשני אירועים שנקבעו מראש, זומנה היא על ידי התובע לבית המשפט השלום באילת וקיבלה צו הרחקה ממנו באמצעות בית משפט שלום, וכך למעשה פוטרה מעבודתה. לשון אחרת - הנתבעת טוענת בהקשר זה כי בעצם הרחקתה מעבודתה באמצעות צו הרחקה, יש לראות כפיטורים.

עוד טוענת הנתבעת כי טרם קבלת צו ההרחקה, הגיעה היא לדירה המשותפת וגילתה שהחליפו מנעול לדירה המשותפת עם התובע ולא יכלה להיכנס אליה. לאחר מכן, באמצעות צו בית משפט, נכנסה עם חברתה לבית כדי לקחת את הבגדים השייכים לה, והתובע הסכים לתת לה רק את הבגדים שהיה הוכחה שהם שלה מצילומים בפייסבוק משנים עברו. כך טענה הנתבעת כי במעמד עם השוטרים, קילל אותה התובע גנבת, השמיץ אותה וסיפר שקרים. לטענתה, עברה התעללות על ידי התובע, סבלה מהוצאות דיבה ומעוגמת נפש ממנו.

הנתבעת סבורה כי התובע תכנן את נסיבות סיום העסקתה מראש, בכדי להימנע מליתן לה מכתב פיטורים ולהתחמק מתשלום דמי ההסתגלות ודמי הודעה מוקדמת לפיטורים בהתאם להסכם ההעסקה. הנתבעת מציינת כי לאחר פיטוריה, המתינה שישה חודשי הסתגלות בסך הכל ללא עבודה, בהתאם להסכם העסקה.

מנגד, טוען התובע כי גילה שהנתבעת מחבלת לו בעסק, מתחרה בו ומנסה להשתלט על הכנסותיו, עד " שבצר לו הוא נאלץ לסיים את העסקתה", תוך שהיה מעורב בהליך משפטי במסגרת צו הרחקה כנגדה. לגרסתו, הנתבעת רכשה באמצעות עסקו, מוצרים וציוד לגני ילדים בלא לשאת בתשלום המע"מ.

התובע סבור כי נוכח נסיבות סיום העסקתה, הנתבעת אינה זכאית לתמורה בגין הודעה מוקדמת לפיטורים ולדמי הסתגלות. אלא להיפך, הנתבעת היא שחייבת לפצותו בשל מחדליה ומעשיה, כשחיבלה באינטרס התובע, איימה, השמיצה וניסתה למכור את עסקו מאחורי גבו והכריזה כנגדו יריבות גלויה. לדידו, הנתבעת גיבשה לעצמה תוכנית למוטט אותו, לאחר שהחלה לעבוד אצלו.

לגרסת התובע, משהרגיש מאוים על ידי הנתבעת ( אף ברצח), נאלץ לפנות לבית משפט השלום בבקשה לצו הרחקה כסעד דחוף של הגנה מפניה. והיות ובמסגרת דיון שהתקיים בבית משפט השלום בבקשה - הוסכם על סיום יחסי העבודה בין הצדדים בתאריך 1.2.16, על כל המשתמע מכך לעצם סיכול החוזה – הנתבעת אינה זכאית לתשלום בגין דמי הודעה מוקדמת או דמי הסתגלות. יתר על כן, טוען התובע כי ממילא הנתבעת היא שהתפטרה כאשר נסעה מאילת ולא חזרה יותר.

הוכח לפנינו כי בתאריך 3.9.15 נחתם בין הצדדים הסכם ההעסקה ( נספח לכתב התביעה שכנגד) בו נקבע, כדקלמן:

"במידה ומיכל תפוטר ממשי הפקות הפיטורין יהיו אך ורק ע"י מכתב פיטורין בחתימתו של שמעון בן לולו בעל החברה. תנאי פיטוריה הינם 3 חודשי עבודה בשכר פעיל ועוד 3 חודשי הסתגלות בסך 10,000 ₪ לחודש ללא עבודה. במידה ומיכל תעזוב את החברה מרצונה יוחל על פי תנאי חודש הודעה מראש למעביד..."

מהתרשמותנו, נסיבות סיום העסקתה של הנתבעת נעוצות בסכסוך שהתגלע בין הצדדים נוכח היחסים העכורים ביניהם גם טרם ליחסי העבודה אשר עלו על שרטון. חרף הסכסוך ביניהם, התובע לא פיטר את הנתבעת בפועל, אולם כאמור הגיש בקשה לצו מניעת הטרדה מאיימת כנגדה בבית משפט השלום באילת.

מפרוטוקול הדיון שהתקיים בתאריך 25.1.16, בבקשה לצו מניעת הטרדה מאיימת - ניתן ללמוד כי התובע בחר שלא לפטר את הנתבעת, על אף שזו לטענתו מתעמרת בו ומאיימת עליו, וזאת כדי להימנע מתשלום דמי הודעה מוקדמת לפיטורים ודמי הסתגלות על פי הסכם ההעסקה. זאת למדנו מהדברים שמסר בדיון בזו הלשון: " אני לא מפטר אותה מפני שאצטרך לשלם לה לפי החוזה שעשינו ביננו 3 חודשי עבודה ופלוס עוד 3 חודשי הסתגלות בגלל שסמכתי עליה." באותו היום, החליט כבוד השופט יוסי טופף שלא להיעתר לבקשה למתן צו מניעת הטרדה מאיימת, במעמד צד אחד, כדלהלן:

" לאחר שעיינתי בבקשה ושמעתי את המבקש, לא מצאתי כי ראוי להיעתר לבקשה במעמד צד אחד, ולו משום כך שלא שוכנעתי כי נשקפת למבקש סכנה של ממש מהמשיבה והראיה לכך שלא מצא לנכון עד כה להביא לפיטוריה של המשיבה על אף טענותיו כלפיה. עם זאת, אין בידי להתעלם מדברי האיום, כפי הנטען, ועל כן אני קובע דיון במעמד הצדדים".

מכאן, אנו למדים כי לתובע לא נשקפה סכנה של ממש מהנתבעת וכי הלה בחר שלא לפטרה - חרף טענותיו הרבות כלפיה - בכדי להתחמק מהתחייבויותיו על פי הסכם העבודה.

בדיון הנוסף שהתקיים בבית משפט השלום, בתאריך 1.2.16, במעמד הצדדים ניתן צו הרחקה הדדי בין הנתבעת לתובע, כדלהלן:" על יסוד הסכמת הצדדים, ניתן בזאת צו הרחקה הדדי בין המבקש למשיבה באופן שנאסר על כל אחד מהם ליצור קשר אחד עם השניה במישרין בכל דרך, לרבות באמצעים אלקטרונים או אינטרנטיים, וזאת למשך 4 חודשים החל מהיום." צו הרחקה שהביא בסופו של עניין לסיום יחסי העבודה בין הצדדים.

בנסיבות אלו - אנו סבורים כי בעצם הגשת תלונה במשטרה כנגד הנתבעת וכן בהגשת הבקשה לצו הרחקה כנגדה, יש ללמד כי גמלה בליבו של התובע לפטר את הנתבעת ולסיים את יחסי העבודה ביניהם. ולא רק זו, התנהלות זו והודאתו של התובע בפני בית משפט השלום כדלעיל - מובילה למסקנה כי לא רק שגמלה בלבו ההחלטה לפטר את הנתבעת אלא שאף ניסה להימנע בחוסר תום לב מהתחייבות שעלולה לעמוד לו על פי הסכם ההעסקה שעליו הוא חתום.

מכאן, נוכח הנסיבות והתמונה המצטיירת, מסקנתנו היא כי הנתבעת פוטרה מעבודתה. ועל אף, שלא ניתן לה מכתב פיטורים על ידי התובע כמוסכם בחוזה, אנו מוצאים לנכון לקבוע כי יש להחיל ולאכוף את ההסכם כאילו קיבלה הנתבעת מכתב הפיטורים.

לעניין זה, יש להתייחס לטענת התובע כי קיימת לו הגנה בשל סיכול חוזה, נוכח צו ההרחקה ההדדי שניתן על ידי בית המשפט ומנע את המשך קיומו של ההסכם והעסקת הנתבעת, ועל כן לכאורה מוענק לתובע פטור מסעד של אכיפת החוזה או מפיצויים. לטעמנו, טענה זו אינה עומדת לו, משהתנאים לקיומה של הגנת הסיכול אינם מתקיימים בענייננו.

הגנת סיכול חוזה לפי סעיף 18( א) לחוק החוזים ( תרופות) מעניקה פטור מסעד של אכיפה או מפיצויים בגין הפרת חוזה. אולם, יש לעמוד במספר תנאים מצטברים לקיומה של טענת סיכול חוזה שאינם מתקיימים בענייננו. ונפרטם להלן:

היעדר ידיעה או צפייה של המפר לגבי הנסיבות המסכלות ( ע"א 715/78 אריה כץ נ' נצחוני מזרחי בע"מ, לג(3) 639 (1979) - רף צפיות גבוה, ע"א 736/82 כפר חסידים, מושב עובדים דתי בע"מ נ' דוד אברהם, לט(2) 490 (1985). בתי המשפט העמידו רף צפיות גבוה שאפילו מוות ניתן לצפות כנסיבה מסכלת. המלומדת גב' גבריאלה שלו מציינת בספרה " דיני חוזים, החלק הכללי" (תשס"ה), עמ' 628, כי " מובן מאליו כי סיבוכים או קשיים עסקיים רגילים אינם אירועים שלא ניתן לצפותם מראש. ואכן, הנטיה בפסיקה היא לראות מפר כמי שהיה צריך לצפות אירועים מסכלים שכיחים או אירועים מסכלים שהיה ניתן לצפות בנסיבות העסקה." הוא הדין גם בבתי הדין לעבודה. כך למשל: סגירת מפעל עקב קשיים כלכליים, הוא אירוע שכיח שניתן לצפותו ( דב"ע נב/3-61, מ.ד.ט נ' שושי, פד"ע כ"ה 255).

משכך, קל וחומר הוא שבנסיבות ענייננו ניתן היה לצפות שיחסי העבודה בין הצדדים עלולים לעלות על שרטון, כפי שכבר התרחש בעבר ( ועל כך אין חולק) במערכת היחסית הזוגית ביניהם. כך שגם מצב שבו ניתן צו הרחקה הדדי שסיים את יחסי העבודה בפועל, הוא בגדר נסיבות מסכלות שניתן היה לצפותו. על כן לא ניתן לומר כי התובע לא צפה שיחסי העבודה בין הצדדים עלולים להידרדר, עד כדי מצב של מתן צווי הרחקה אלא להיפך, דומה כי זו הסיבה שחתמו על ההסכם העסקה מושא עניין זה.

אי יכולתו של המפר למנוע את הנסיבות המסכלות, (ע"א 736/82 כפר חסידים, מושב עובדים דתי בע"מ נ' דוד אברהם, לט(2) 490 (1985) – לפי תנאי זה, מי שגרם לנסיבות בגינן לא ניתן לקיים את החוזה או יכל למונען, אינו יכול לטעון לסיכול חוזה. המלומדת גב' גבריאלה שלו מציינת בספרה האמור ( עמ' 633) כי " כמסגרת תנאי זה, וכמסקנה הגיונית ממנו, חלה גם אצלנו ההלכה שלפיה מעשים של החייב עצמו שעשו את קיום החוזה לבלתי אפשרי או לשונה באופן יסודי לעולם אינם בגדר סיכול. הלכה זו, המכונה באנגליה בשם סיכול יזום ( Frustration (self - induced נובעת אצלנו מניסוח סעיף 18. אין ספק שהחייב יכול למנוע את מעשיו ופעולותיו שלו ואין הוא יכול לטעון לסיכול החוזה מחמת מעשים אלה". בענייננו, לא ניתן לומר כי התובע לא יכל למנוע את הנסיבות לסיום יחסי העבודה באופן שתואר לעיל. אין ספק שהתובע יכל לסיים את יחסי העבודה כפי שנקבע בהסכם העסקה, כשהבין שאין הוא מעוניין בהעסקת הנתבעת מבלי צורך להיגרר להליכים משפטיים וצווי הרחקה כדי להימנע מקיום החוזה. התובע הביא לכך שקיום ההסכם יהא בלתי אפשרי, כפי שהוא עצמו העיד על כך כשאמר שהוא לא מפטר את הנתבעת כדי שלא ייאלץ לשלם לה את דמי ההסתגלות והודעה מוקדמת ויחד עם זאת זו לא יכלה לעבוד בפועל עקב צו ההרחקה.

התרחשות נסיבות המסכלות או המשנות באופן יסודי את קיום החוזה כמוסכם – אין ספק כי עקב היחסים בין הצדדים לא ניתן לצפות או לכפות את המשך יחסי העבודה ביניהם, וכן כי יישום ההסכם הוא בלתי אפשרי נוכח צו ההרחקה ההדדי שניתן לצדדים האחד כלפי השני.

הנה כי כן, בנסיבות אלו לא מתקיימים התנאים לטענת ההגנה לסיכול חוזה, כך שאין להעניק לתובע פטור מסעד של אכיפה של החוזה או פיצויים. לכן טענת התובע לסיכול חוזה – נדחית בזאת.

נוכח כל האמור - משהתרשמנו כי התובע התחמק ממתן מכתב פיטורים לנתבעת בחוסר תום לב ובכוונה תחילה במטרה להימנע מתשלום דמי ההודעה המוקדמת ודמי ההסתגלות על פי הסכם ההעסקה, בשים לב להודאתו שלו בפני בית משפט השלום כמצוטט לעיל - אנו מוצאים לנכון לקבוע כי יש לאכוף את ההסכם כאילו קיבלה הנתבעת מכתב הפיטורים ולחייב את התובע לפי ההסכם, הקובע כדלהלן:

"יהיו אך ורק ע"י מכתב פיטורין בחתימתו של שמעון בן לולו בעל החברה. תנאי פיטוריה הינם 3 חודשי עבודה בשכר פעיל ועוד 3 חודשי הסתגלות בסך 10,000 ₪ לחודש ללא עבודה. במידה ומיכל תעזוב את החברה מרצונה יוחל על פי תנאי חודש הודעה מראש למעביד...".

יחד עם זאת, מצאנו כי תביעת הנתבעת לתשלום דמי הסתגלות גם עבור שלושה חודשי עבודה פעילים, נגועה בחוסר תום לב. שכן, הנתבעת לא עבדה בפועל בהתאם לקבוע בהסכם ולכן אינה זכאית לשכר בגין שלושה חודשי עבודה אלו ( שלושה חודשים ראשונים המוזכרים בהסכם). אולם, אנו קובעים כי הנתבעת זכאית לשכר עבור שלושה חודשי הסתגלות בלבד (שלושה החודשים אחרונים שבהסכם), בסך כולל של 30,000 ₪, ותו לא.

לפיכך, התובע ישלם לנתבעת 30,000 ₪ דמי הסתגלות ( עבור שלושה חודשים) בהתאם להסכם העסקה.
ס
טענת קיזוז מטעם התובע לתביעה שכנגד
התובע טוען כי הנתבעת חייבת לו לפחות 15,000 ₪ בשל המחאה שגבתה הנתבעת בהליכי הוצאה לפועל ( בסך של כ- 10,000 ₪) וכן בגין תשלומי חשבונות חשמל, ארנונה, הפרשי שכירות על תקופת מגורים משותפת ( בסך של כ- 5,000 ₪).

כמו כן , טוען התובע כי הנתבעת " שכחה" לקזז כ- 30,000 ₪ בגין כספים שקיבלה/לקחה ממכירת ציוד לגנים ובכלל. כך לגרסתו, הנתבעת נטלה כספי מזומנים שקיבלה מאירועים כנגד חשבונית מס של התובע שיש לקזזם מהתביעה שכנגד.

התובע לא הוכיח טענותיו לעניין זה, ועל כן דינן להידחות.

טענות התובע לקיזוז – נדחות.

סוף דבר
תביעת התובע - נדחית כולה.

התביעה שכנגד מטעם הנתבעת, מתקבלת בחלקה. בכלל זה, התביעה להפרשי שכר עבודה נדחית; התביעה לדמי הסתגלות לאחר פיטורים בהתאם להסכם העסקה - מתקבלת בחלקה, ועל כן ישלם התובע לנתבעת בגין רכיב תביעה זה 30,000 ₪, בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.

התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 4000 ₪ בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין לידיה. ככל שלא ישולם הסכום במועד, יישא הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

על פסק הדין ניתן לערער בזכות בפני בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 יום.

ניתן היום, כ"ח אייר תשע"ט, (02 יוני 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

גב' מלכה פישמן
נציגת ציבור (עובדים)

יוחנן כהן
שופט

גב' מיכל הרלינג
נציגת ציבור (מעסיקים)