הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בבאר-שבע - בשבתו באילת ד"מ 70808-09-16

לפני: כב' השופטת אורלי סלע – נשיאה
נציגת ציבור (עובדים) – אורטל חי

התובע:
יוחאי יפרח ( ת.ז.-XXXXXX266)
ע"י ב"כ: עו"ד שמעון ביטון

-
הנתבעת:
לב השחמון אילת בע"מ ( ח.פ.-514195239)
ע"י ב"כ: עו"ד עו"ד עדי פינלט-לוי

פסק דין

1. לפנינו תביעה שהגיש יוחאי יפרח (להלן – התו בע) כנגד לב השחמון אילת בע"מ (להלן – הנתבעת) לתשלום פיצוי לפי חוק הזכות לעבודה בישיבה, התשס"ז – 2007 (להלן – החוק), להשבת כספים שנוכו משכר ו, לתשלום הפרשי שכר ולזכויות סוציאליות נוספות.

2. מטעם התביעה העידו – התובע עצמו ואלי אלבמן, ומטעם ההגנה - אברהם מזרחי ומוניק זנטי. יצויין שב"כ התובע הגיש תצהירי עדות ראשית בלא שניתנה החלטה על הגשתם ועל אף שמדובר בהליך של דיון מהיר.

3. העובדות הצריכות לעניין –

א. הנתבעת היא חברה שבמועדים הרלוונטיים לתביעה הפעילה מינימרקט בכביש הערבה המכונה "טקסי בר" (להלן – המינימרקט או החנות ).
ב. התובע הועסק אצל הנתבעת בתקופה שבין חודש יוני 2016 לחודש יולי 2016, וסה"כ כחודש ימים .

4. טענות התובע בתמצית –

א. ביום 21.6.2016 החל התובע לעבוד אצל הנתבעת כעובד לילה במינימרקט וזאת עד לפיטוריו ביום 20.7.2016.
ב. התובע הועסק בתנאים קשים, ללא כיסא לישיבה, ללא שירותים וללא לחצן מצוקה.
ג. עובר לתחילת עבודתו אצל הנתבעת, סוכם בין התובע לנתבעת כי שכרו ההתחלתי יעמוד על סך 26 ₪ לשעה, ובחודש יולי יעלה לסך 28 ₪ לשעה (כאשר התביעה להפרשי שכר בגין חודש יולי הועמדה על סך 27 ₪ לשעה ). אולם, בניגוד לסיכום, הנתבעת שילמה לתובע שכר שעתי נמוך אף משכר המינימום – 25 ₪ לשעה בחודש יוני ו-25.94 ₪ לשעה בחודש יולי.
ד. סך הכל זכאי התובע לתשלום הפרשי שכר בסך 108.82 ₪ עבור חודש יוני 2016 ו-116.46 ₪ עבור חודש יולי 2016.
ה. התובע הועסק במשמרות לילה באופן רצוף וללא מנוחה שבועית כדין. לפיכך, התובע זכאי לשכר בשיעור 150% עבור שעות עבודתו בימי שישי שבת, כאשר השעות הנוספות בהן עבד במהלך ימי המנוחה השבועית יחושבו בשיעור 175% עבור השעתיים הראשונות ובשיעור 200% עבור כל שעה נוספת. סך הכל זכאי התובע לסך 4,479 ₪ עבור עבודה ביום המנוחה השבועי, בניכוי הסכום ששולם לו - 3,3034.5 ₪.
ו. במהלך תקופת עבודתו הנתבעת ניכתה משכרו של התובע, שלא כדין וללא ביסוס ראייתי, סכומים בגין חוסרים בקופה. יש להורות לנתבעת להשיב סכומים אלה לתובע - בסך 45.33 ₪ שנוכה ממשכורת חודש יוני 2016 וסך 121.50 ₪ שנוכה ממשכורת חודש יולי 2016.
ז. הנתבעת העסיקה את התובע מבלי שהעמידה לרשותו חדר שירותים ומושב לעבודה ובכך מנעה ממנו ישיבה במהלך העבודה ובסיומה. לפיכך, התובע זכאי לפיצוי בסך 25,000 ₪.
ח. התובע זכאי לתשלום פיצויי הלנת שכר.

5. טענות הנתבעת בתמצית –

א. מדוחות הנוכחות, שאף צורפו לכתב התביעה , עולה כי הגם שעיקר עבודתו של התובע התבצעה במשמרות לילה, התובע עבד גם במשמרות יום. התובע שובץ למשמרות לילה בהתאם לבקשתו המפורשת ומשיקולי נוחות.
ב. הנתבעת העמידה לרשות עובדיה כיסאות לישיבה וחדר השירותים היה ממוקם בתוך מקום העבודה.
ג. התובע עבד אצל הנתבעת חודש ימים בסך הכל, כאשר במהלכם קיבל, בהתאם לבחירתו ולצרכיו האישיים, חמישה ימי מנוחה בהם לא עבד כלל ולא שהה במקום העבודה.
ד. התובע זכאי להפרשי שכר עבור עבודתו בימי מנוחה שבועית בסך 758.5 ₪.
ה. בעת קבלת התובע לעבודה, סוכם עמו כי שכרו ישולם לפי שכר המינימום שהיה קבוע במשק במועדים הרלוונטיים – 25 ₪ לשעה בחודש יוני 2016, ו - 25.94 ₪ לשעה בחודש יולי 2016. בנוסף, לתובע אף הוענק בונוס בסך 400 ₪ עבור עבודתו בחודש יוני.
ו. עם תחילת עבודתו, חתם התובע על נפסח להסכם העבודה לפיו התחייב לשאת בכל סכום שיוחסר מהקופה במשמרת בה עבד, באמצעות ניכוי משכרו. לפיכך יש לדחות את תביעת התובע להשבת כספים שנוכו ממשכורותיו.
ז. התובע נקרא למשרדי הנתבעת לקחת את ההמחאה שנרשמה לפקודתו ליום 10.8.2016, ולפיכך יש לדחות את תביעתו להלנת שכר בגין איחור בתשלום שכר חודש יולי.
ח. טענת קיזוז – במסגרת נספח לחוזה העבודה התחייב התובע לעבוד אצל הנתבעת שישה חודשים, וסוכם כי ככל והתובע יפר סעיף זה, ינוכה משכרו, ללא הודעה מראש, סך 1,500 ₪. על אף שהתובע עזב את עבודתו במפתיע, הנתבעת לא ניכתה את הסך האמור משכרו , וזאת מתוך התחשבות במצבו. לפיכך, מכל סכום שייפסק ל זכות התובע יש לקזז סך 1,500 ₪ ב צירוף הפרשי הצדמה וריבית.

נדון להלן ברכיבי התביעה אחד לאחד -

התביעה לתשלום לפי חוק הזכות לעבודה בישיבה -

6. סעיף 2 לחוק מסדיר את זכות העובד לעבודה בישיבה במהלך העבודה, בזו הלשון –
"מעסיק יעמיד לרשות עובד במקום העבודה מושב לעבודה ולא ימנע מעובד ישיבה במהלך העבודה, אלא אם כן הוכיח המעסיק שביצועה הרגיל של העבודה אינו מאפשר ישיבה".

סעיף 3 לחוק מסדיר את זכות העובד לעבודה בישיבה בעת ההפסקה, בזו הלשון –
"מבלי לגרוע מהוראות סעיף 2, מעסיק יעמיד לרשות העובדים במקום העבודה כיסאות או ספסלים מתאימים, בעלי משענת גב, במספר מספיק ובמצב תקין, לישיבה בעת הפסקה בעבודה ".

7. בפסק הדין המנחה של בית הדין הארצי הדן בחוק [ע"ע (ארצי) 33680-08-10 דיזינגוף קלאב בע"מ נ' יעקב זואילי (16.11.2011) ] קבעה הנשיאה (בדימוס) ארד -

"הזכות לעבודה בישיבה מתחייבת מתוקף הערכים החוקתיים של כבוד האדם העובד, האוטונומיה האישית והשמירה על חייו וגופו של האדם באשר הוא אדם. הזכות לישיבה בעבודה נמנית על זכויות המגן הראשוניות של העובד כזכות חוקית, קיומית ומובנת מאליהָּ, הבאה לענות, בין היתר, על צרכיו הפיזיולוגיים-ארגונומיים והבריאותיים של האדם העובד במקום העבודה.
לפי הוראות חוק הזכות לעבודה בישיבה, נדרש המעביד להעמיד לרשות העובד מושבים מתאימים וראויים במקום העבודה באופן שביצוע העבודה יתאפשר בישיבה. בד בבד חובה על המעביד להעמיד לרשות העובד מושבים לשם מנוחה סבירה בעת ההפסקה. לא תישמע טענת הגנה של המעביד כי יצא ידי חובתו במתן אפשרות ישיבה לעובד במהלך עבודתו, בכך שהעמיד לרשותו מקום ישיבה בהפסקה. מדובר בחובות נפרדות החלות על המעביד, אותן עליו למלא כלפי העובד, כל אחת בפני עצמה" (הדגשות במקור – א.ס. ).

מהאמור עולה, כי בבחינת יישום הוראות החוק, על בית הדין לבחון, בין היתר, האם נשללה מהעובד הזכות לישיבה הן בעת ההפסקה והן במהלך ביצוע העבודה. נקודת המוצא היא, שכל עבודה יכולה להתבצע בישיבה, ועל המעסיק חל נטל ההוכחה לסתור זאת.

8. בעניינינו, לאחר בחינת טענות הצדדים, הראיות ושמיעת העדויות, הגענו למסקנה שהנתבעת לא הפרה את הוראות החוק, ונפרט -

התובע טען, ב תצהירו, כ י בעבודתו במינימרקט לא הייתה אפשרות ישיבה, בתוך המינימרקט לא היה כל כיסא לישיבה והייתה הוראה מפורשת האוסרת על העובדים לשבת בכיסאות שהיו ברחבה שמחוץ למינימרקט, במרחק של כשולשה מטרים מהקופה. עוד טען התובע , כי כאשר הוא היה עייף ותשוש וניגש לשבת בכיסאות שמ חוץ לחנות , או שהוא הכניס כיסא אל תוך המינימרקט, התקשר אליו הבעלים של הנתבעת, שעקב אחריו במצלמות שבמינימרקט, וצעק עליו כי אצלו לא יושבים בעבודה.

בניגוד לטענות הקשות שהעלה התובע בתצהירו בנוגע להפרת זכות הישיבה שלו , מהעדויות שהובאו לפני בית הדין, לרבות עדות התובע עצמו, עולה תמונה שונה - התובע יכול היה לשבת בזמן עבודתו, הן במסגרת הפסקות שניתנו לו והן במהלך העבודה עצמה.

ראשית, אין חולק כי התובע ישב במסגרת ההפסקות בעבודתו. התובע העיד כי במהלך העבודה הוא היה יוצא לגלגל סיגריות ולעשן, כי הוא היה אוכל, ולעיתים, כאשר לא היה לחץ במינימרקט, גם היה יוצא להפסקות כדי לשבת עם חברים ממקומות עבודה אחרים. כל זאת התובע היה עושה בישיבה, לסירוגין במהלך המשמרת, בהתאם לכמות העבודה שהייתה במקום , כאשר מעדותו עולה כי במהלך משמרת הלילה, בין השעות 3:00 ל- 4:00, לרוב לא היה לחץ וזה היה "זמן מת" .

ברור שבכך לא סגי, ויש לבחון את זכותו של התובע לעבודה בישיבה גם במהלך ביצוע העבודה. הוכח שהתובע ישב גם במהלך העבודה. התובע אישר, בחקירתו הנגדית , כי הוא היה יושב במתחם החנות גם תוך כדי העבודה (עמוד 5 לפרוטוקול, שורות 11-10). עדותו זו של התובע מתיישבת עם עדותו של עד ההגנה – אברהם מזרחי (להלן – מזרחי) שבמועד ים הרלוונטיים לתביעה היה מנהל החנות, שהעיד לגבי התובע כי "בזמן העבודה בטח שהתובע ישב" (עמוד 9 לפרוטוקול, שורה 18) ובהמשך השיב בשלילה לשאלה האם התובע היה יושב אך ורק בהפסקות האוכל (שם, שורות 20-19) .

באשר לתצהירו של עד התובע, אלי אבלמן (להלן – אבלמן), בו נמסר כי הנתבעת לא העמידה לרשות עובדיה מושב לישיבה ואף נאסר מפורשות לשבת במהלך העבודה – לא רק שגרסה זו נמסרה בלשון רפה וללא כל פירוט, היא גם כלל לא הוכחה ואף נסתרה בעדותו המהימנה והסדורה של מזרחי. לזאת נוסיף, כי מחקירתו הנגדית של אבלמן עולה כי הוא עבד במינימרקט בסך הכל 3-2 משמרות בלבד, וברי כי הוא אינו בקיא מספיק, ואם בכלל, בנהלי העבודה ובשגרת העבודה היום יומית ב חנות.

9. לא נעלמה מעינינו עובדת היעדרו של כיסא בעמדת הדלפק. אכן, מהעדויות עולה כי לתובע לא ניתנה האפשרות להכניס כיסא לעמדת הדלפק ומדיניות מקום העבודה אינה מאפשרת לעובדים לשבת בעת עבודתם בדלפק. עובדה זו עולה גם מעדותו של מזרחי, שבחקירתו חזר והודה כי הוא נוהג להעיר לעובדים שישבו בעמדת הדלפק, וכי אין אפשרות לתת שירות כאשר מציבים כיסא בעמדת הדלפק. אולם, אף מבלי להדרש לשאלות האם ניתן היה להכניס כיסא ל עמדת הדלפק והאם הצבת כיסא בעמדה זו אכן הפריעה לביצוע העבודה, מצאנו, כי בנסיבות הספציפיות של המקרה דנן אין בעובדה שלא הוצב כיסא בעמדת הדלפק, לכשעצמה , כדי ל הביא לכדי הפרת הוראות החוק.

אכן, ההלכה הפסוקה קבעה כי די באי הצבת כסא מתאים במתחם הקופה כדי לקבוע שהמעסיקה הפר ה את הוראות החוק כלפי העובדת שלה- [ ע"ע (ארצי ) 1673-10-11 פטרול (א.ל.) אופנה בע"מ נ' מיטל נעימי (01.02.2016) (להלן – עניין נעימי)] יחד עם זאת, יש לאבחן את עובדות המקרה בעניין נעימי מאלה במקרה שלפנינו. בעניין נעימי דובר על עובדת ששימשה כאחראית משמרת וכקופאית, ומכוח תפקידה זה עמדת העבודה שלה הייתה מתחם הקופה. שונים הם הדברים במקרה שלפנינו, בו הוכח כי התובע לא עבד כקופאי ועיקר עבודתו כלל לא התבצעה בדלפק.

כעולה מעדותו של התובע, עבודתו בקופה הייתה רק חלק משלל העבודות אותן הוא נדרש לבצע במהלך המשמרת. כך, כ אשר נשאל התובע מה היו התפקידים שביצע בפועל במהלך העבודה, השיב – " הכל. הייתי צריך לדאוג שהמדפים יהיו מסודרים. אם מגיעים ספקים בשעות הלילה והבוקר המוקדמות אז צריך לדאוג לסדר את הסחורה ולדאוג שהכל הגיע, לדאוג שהסלטיה תמיד תהיה מלאה, שיהיו חומרי גלם מופשרים במטבח, לדאוג לסדר ולניקיון ולשרת כל לקוח שמגיע" (עמוד 5 לפרוטוקול, שורות 3-1), וכך, כאשר נשאל התובע האם נכון שעבודתו לא הייתה אך ורק בקופה, השיב – "נכון. וודאי שלא", ולשאלה האם הוא היה צריך לזוז ממקום למקום במהלך המשמרת, השיב התובע בחיוב (שם, שורות 7-4). ניתן ללמוד על מגוון העבודות אותן נדרש התובע לבצע גם מעדותו של מזרחי, שהסביר כי העבודה בחנות כוללת – "...סדר וניקיון, ניקיון מדפים, סדר בסחורות, קבלת סחורות, סדר סלטיה, ניקיון של מטבח וסלטיה לקבלת משמרת כשהוא מוסר אותה בבוקר..." (עמוד 9 לפרוטוקול, שורות 4-3), וגם מעדותה של עדת ההגנה, מוניק זנטי (להלן – זנטי) , שהעידה כי תפקידם של עובדי החנות הוא – "...לקבל סחורה, לסדר סחורה, לשים מחירים, לקבל את הלקוחות ולשרת אותם ולנקות את החנות אם מלוכלך. הם האחראים על החנות עצמה" (עמוד 11 לפרוטוקול, שורות 13-11).

יוצא אפוא, שבמסגרת עבודתו, התובע לא היה מחויב לעמוד ברוב הזמן מאחורי הדלפק, אלא רק במקרים מסויימים שבהם נדרש היה לבצע עבודות ה כרוכות בשימוש בעמדת הדלפק. מקרים אלה אינם מהווים את מרבית עבודת התובע , ו ממילא הוכח שהתובע יכול היה לשבת במהלך העבודה בכיסאות שהיו ממוקמים במתחם החנות. לעניין זה נציין כי לא הוכחה טענתו של התובע, בתצהירו, כי הבעלים של החנות היה מתקשר להעיר לו כאשר הוא היה רואה במצלמות שהותקנו בחנות את התובע יושב - טענה שאף נסתרה, הן בעדותו של התובע עצמו והן בעדותו של מזרחי.

נוכח זאת, הגם שהתובע לא הורשה לשבת מאחורי הדלפק, הרי שזכותו של התובע לשבת במהלך העבודה, במקומות אחרים שאינם הדלפק, כלל לא נמנעה ממנו.

10. במאמר מוסגר נציין כי לטעמנו, הוראת סעיף 2 לחוק אינה מטילה על המעסיק את החובה לדאוג שבכל פעולה שמבצע העובד במהלך עבודתו יוצב לרשותו כיסא שיאפשר לו לבצע את העבודה בישיבה. מסקנה זו נלמדת מדברי ההסבר לסעיפים 3-2 בהצעת החוק,הזכות לעבודה בישיבה התשס"ז-2006 לפיהם - "כדי להבטיח את זכותו של העובד לשבת בעת ביצוע עבודה, מוצע לקבוע חזקה הניתנת לסתירה על ידי המעביד, שלפיה ביצועה הרגיל של העבודה מאפשר ישיבה; חזקה זו תתקיים אם מרבית הפעולות הנדרשות מהעובד ברוב שעות העבודה מאפשרות לעובד הזדמנות סבירה לשבת בלי שתופרע העבודה, אם העבודה ניתנת לביצוע בעמדת עבודה קבועה שיוחדה לעובד על ידי המעביד לביצוע עיקר עבודתו או אם מרבית הפעילות הנדרשת מהעובד ברוב שעות העבודה אינה מחייבת תנועה מתמדת, לרבות תנועה מתמדת ממקום למקום" (ההדגשה הוספה-א.ס.).

11. לבסוף נוסיף, כי בחקירתו של מזרחי הוכח כי התובע מעולם לא התריע בפני הנתבעת על היעדרו של כיסא בדלפק החנות (עמוד 10 לפרוטוקול, שורה 1), וגם בכך יש כדי ללמד על כך שהנתבעת לא הפרה את הוראות החוק.

12. לאור כל האמור, לא מצאנו כי הנתבעת הפרה את החוק כלפי התובע, והתביעה בגין רכיב זה – נדחית.

13. באשר לטענה להיעדר חדר שירותים במקום עבודה – במסגרת תביעתו לפיצוי לפי חוק הזכות לעבודה בישיבה, התובע טען להיעדר חדר שירותים במקום העבודה, כנדרש בסעיף 20א לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951. מלבד העובדה שלא ברור מכתב התביעה מהו הסעד הנתבע מכוח עילה זו, המדובר בטענה שנטענה בעלמא וללא כל ניסיון מצד התובע להוכיחה, כאשר בעדותו של מזרחי הובהר באופן מפורש כי במקום העבודה קיים חדר שירותים (עמוד 9 לפרוטוקול, שורות 25-24).

נוכח זאת, טענה זו נדחית.

האם התובע חתם על המסמכים שהוגשו על ידי הנתבעת –

14. שאלה העולה מטענות הצדדים ומהראיות שהוגשו לתיק בית הדין, והמשליכה על זכאות חלק מרכיבי התביעה מושא פסק הדין, הינה – האם התובע אכן חתם, כטענת הנתבעת, על המסמכים שהוגשו על ידה והמפורטים להלן -

א. נספח א' לכתב ההנגה – הסכם עבודה מיום 20.6.2016 (להלן – הסכם העבודה) וכן מסמך שהוגש כחלק מהסכם העבודה שכותרתו: "הנדון: הסכם עבודה" (להלן –הנספח להסכם העבודה).
ב. נספח ב' לכתב ההגנה – מסמך שכותרתו "חוסרים כספיים".

שאלה זו מתעוררת לאור טענת התובע, בסעיף 4 לתצהירו, לפיה החתימות המופיעות על הסכם העבודה, על הנספח לו ועל מסמך חוסרים כספיים, אינן חתימותיו.

15. הלכה פסוקה היא כי על התובע הטוען טענות חמורות בדבר זיוף, מוטל הנטל לשכנע כי החתימה על המסמכים האמורים, והנחזית כחתימתו, לא נכתבה על-ידיו אלא זויפה בידי אחר [ראו - ע"א 7303/01 אדמון עסאף נ' מינהל מקרקעי ישראל, מדינת ישראל, נז(2) 847 (2003)].

בעניינינו - התובע לא עמד בנטל המוטל עליו.

טענת התובע לזיוף הועלתה באופן לקוני וחסר, ללא כל פירוט ומבלי שהתובע הציג ראיות מתאימות (כמו למשל חוות דעת של מומחה כתב יד וכיוב'). בחקירתו, כאשר נשאל התובע האם כאשר היה במשרדי הנתבעת הוא חתם על מסמכים, השיב – "היו כמה מסמכים שחתמתי עליהם והיו כמה דברים שדובר עליהם בעל פה". לשאלה האם הוא חתם על מסמך שאוסר מכירת אלכוהול, השיב שיכול להיות שחתם. כ אשר הופנה למסמך שהוגש על ידי ב"כ הנתבעת במהלך דיון ההוכחות, שכותרתו "הנידון: מכירת אלכוהול ומוצרי טבק", השיב – "זאת לא החתימה שלי. אולי חתמתי על טופס כזה".

מעדותו של התובע עולה כי הוא אכן חתם על מסמכים כאשר היה במשרדי הנתבעת, אולם הוא אינו זוכר על אילו מסמכים בדיוק חתם. כבר עדות זו מעמידה בספק רב את טענת התובע כי החתימות המופיעות על מסמכים אלה אינן חתימ ותיו, שכן הכיצד יכול התובע לטעון שהוא לא חתם על מסמכים מסויימים כאשר מעדותו עולה שהוא כלל אינו זוכר על איזה מסמכים בדיוק חתם.

16. לא נעלם מעיניינו המנעותו של ב"כ הנתבע להפנות את התובע, במסגרת החקירה הנגדית, אל אותם מסמכים השנויים במחלוקת ( הסכם העבודה, הנספח להסכם העבודה ומסמך חוסרים כספיים) ו לשאול את התובע בנוגע לחתימותיו על מסמכים אלה. עובדה זו פועלת במידה מסויימת לחובת הנתבעת, ולבטח כאשר התובע כפר בתצהירו באותנטיות החתימות וטען כי הסכם העבודה מעולם לא הוצ ג לו.

יחד עם זאת, הנתבעת זימנה לעדות את זנטי, המשמשת כמנהלת חשבונות וחשבת שכר אצל הנתבעת, ומעדותה עולה כי התובע חתם לפניה על המסמכים האמורים. זנטי העידה כי היא נוהגת להסביר לעובדים חדשים על תנאי השכר שלהם, כי היא מחתימה עובדים על מסמכים, לרבות על הסכמי עבודה וכי גם התובע חתם על מסמכים אלה, בהגיעו לעבודה. כך, כאשר נשאלה זנטי, בחקירתה הראשית, מה תפקידה בכל הנוגע להסכמי העבודה עם עובדים, השיבה – " העובד בא אצלנו, חוץ מאשר להסביר לו מה שאמרתי, אני מדברת איתם על השכר ואני מחתימה אותם על הטפסים של העסק שלנו" (עמוד 11 לפרוטוקול, שורות 16-14), וכאשר נשאלה האם כ אשר הגיע התובע לעבודה היא החתימה אותו על טפסים, השיבה – "כן. כל עובד חותם אצלי על הטפסים ונותן לי תעודת זהות" (שם, שורות 18-17).

עדותה של זנטי לא נסתרה, והיא אף מתיישבת הן עם עדותו של התובע שהעיד, כאמור, כי היו מסמכים שעליהם הוא חתם, והן עם עדותו של עד התביעה, אבלמן, שהעיד אף הוא, כי בעת קבלתו לעבודה הוא הוחתם על מסמכים במשרד י הנתבעת.

17. במצב דברים זה בו התובע, מחד, לא הוכיח טענתו בדבר זיוף חתימותיו, ואילו הנתבעת, מאידך, הצליחה לסתור את טענות התובע באמצעות ראיות מהימנות ולהוכיח כי היא נוהגת להחתים את עובדיה על המסמכים האמורים וכי גם התובע עצמו חתם על מסמכ ים אלה , שוכנענו כי החתימות המופיעות על המסמכים המפורטים בסעיף 14 לעיל, והנחזות להיות של התובע, אכן נחתמו ביידי התובע.

התביעה לתשלום הפרשי שכר –

18. לטענת התובע, בין הצדדים סוכם כי שכרו יעמוד על סך 26 ₪ לשעה בחודש יוני ו- 28 ₪ לשעה בחודש יולי, כאשר בפועל שכרו עמד על שכר שעתי בסך 25 ₪ ו- 25.94 ₪ בהתאמה. הנתבעת טענה, מנגד, כי שכרו של התובע שולם בהתאם לקבוע בהסכם העבודה ולפי שכר המינימום .

בעוד התובע, עליו חובת ההוכחה, לא הציג הסכם עבודה או כל מסמך אחר ממנו ניתן ללמוד על ההסכמות להן הוא טוען , המציאה הנתבעת לבית הדין הסכם עבודה ונספח לו חתומים על ידי התובע. בהסכם העבודה נקבע – "תמורת עבודתו ישלם המעסיק לעובד שכר ברוטו בסך של 25 ש"ח לשעה ברוטו (להלן: "המשכורת")", ובנספח להסכם העבודה נכתב - "הסכם השכר לשעות היום – 25" , כאשר הסכום 25 נכתב בכתב יד .

גרסת הנתבעת מתיישבת אף עם עדותה של זנטי אשר בחקירתה הנגדית, לשאלה האם זכור לה שהתובע התקבל לעבודה בהבטחה שהוא יקבל 26 ₪ לשעה ולא 25 ₪ לשעה, השיבה כי בהיעדר הוראה אחרת מהבעלים של החנות, בוריס, כל עובדי החנות מקבלים שכר התחלתי בשווי שכר המינימום (עמוד 12 לפרוטוקול, שורות 31-28). יצויין ששכר המינימום במשק בחודש יוני 2016 היה 25 ₪, ובחודש יולי 2016 עלה ל-25.94 ₪ - הסכום ששולם לתובע בגין עבודתו בחודש יולי 2016.

19. לפיכך, משבהסכם העבודה נכתב באופן מפורש וברור כי שכר העבודה שישולם לתובע יעמוד על סך 25 ₪ לשעה - שכר המינימום בתקופה הרלוונטית,שכר שעלה ביולי ל - 25.94 ש"ח עם עדכון שכר המינימום במשק ומשהתובע לא הוכיח כל הסכמה אחרת בנוגע לשכרו, דין תביעתו להפרשי שכר – להדחות.

התביעה לגמול עבודה בגין עבודה ביום מנוחה שבועי –

20. הצדדים אינם חלוקים על עצם זכאותו של התובע לתשלום גמול עבור עבודה ביום המנוחה השבועי, אלא על הסכום לו זכאי התובע בגין רכיב זה. בעוד לטענת התובע זכאי הוא בגין רכיב זה ל סך 1,444.8 ₪, לטענת הנתבעת – לסך 758.5 ₪ בלבד .

עיון בטענות הצדדים, לרבות התחשיבים שהוצגו על ידם, מעלה כי עיקר השוני בין התחשיבים הוא סכום השכר השעתי עליו מתבסס כל א חד מהצדדים לצורך חיש וב שווי הגמול. בעוד התובע התבסס על שכר עבודה בסך 27 ₪ לשעה, טענה הנתבעת כי יש לחשב את שווי הגמול לפי שכר הבסיס הקבוע בהסכם העבודה, קרי סך 25 ₪ לשעה בחודש יוני וסך 25.94 ₪ לשעה בחודש יולי.

משקבענו כי הסכם העבודה נחתם על ידי התובע והוא אות נטי ומשקף את הסכמות הצדדים בנוגע לגובה שכר העבודה, אנו מקבלות את תחשיב הנתבעת שהתבסס, כאמור, על שווי השכר שנקבע בהסכם העבודה ועל שכר המינימום שהיה קבוע במשק במועדים הרלוונטיים.

נציין, כי הגם שהוכח כי התובע קיבל יום מנוחה שבועי אחר במהלך תקופת העבודה (ר' – דוחות נוכחות שצורפו לכתב התביעה וכן את עדות התובע בעמוד 3 לפרוטוקול, שורות 31-29 ועמוד 4 לפרוטוקול, שורות 3-1), לאור הוראות סעיף 17א לחוק שעות עבודה ומנוחה אין בכך כדי לפטור את הנתבעת מתשלום שיעורי הגמול הקבועים בחוק עב ור עבודה ביום המנוחה השבועי.

לאור האמור, הננו מחייבות את הנתבעת לשלם לתובע תשלום בגין גמול עבודה עבור עבודה ביום המנוחה השבועי בסך 758.5 ₪.

21. התובע עתר לתשלום פיצויי הלנת שכר בגין הפרשי שכר גמול העסקה ביום המנוחה השבועית. למעט הכחשה כללית במסגרת כתב ההגנה, הנתבעת לא טענה דבר בנוגע לתביעה לפיצויי הלנת שכר בגין רכיב זה. יותר מכך – מכתב ההגנה עולה כי הנתבעת כלל לא חלקה על זכאותו של התובע לתשלום גמול בגין עבודתו ביום המנוחה השבועית. כך, בסעיף 6 לכתב ההגנה ציינה התובעת – " יובהר כי הנתבעת אינה מכחישה את חבותה בסכום זה". אולם הנתבעת לא פירטה מדוע סכום זה, לפחות הסכום בו הודתה, מעולם לא שולם על ידה, ולמעשה אין כל הסבר ראוי לאי תשלום ה גמול כאמור.

יצויין שבמכתב ב"כ התובע מיום 17.8.2016 ( נספח ג' לכתב ההגנה) התובעת כבר התוודעה לאי תשלום זכויות התובע כנדרש בדין, וכבר אז יכולה הייתה להסדיר התשלום בגין רכיב זה בהתאם לתחשיב שהיא הציגה לפני בית הדין, ו בכך להקטין נזקה בגינו. הנתבעת בחרה, ממניעים השמורים עמה, שלא לעשות כן.

בנסיבות אלה, לא ניתן לקבוע כי הנתבעת לא שילמה את מלוא שכרו של התובע בשל מחלוקת כנה או חוסר מודעות, ואין כל נימוק להפחית מפיצויי ההלנה.

לאור האמור, אנו קובעות כי הסך של 758.5 ₪ יישא פיצויי הלנת שכר מיום 1.8.2016, המועד בו היה על הנתבעת לשלם את שכר חודש יולי 2016, ועד לתשלום המלא בפועל.

התביעה להשבת כספים שנוכו ממשכורתו של התובע –

22. אין מחלוקת כי נוכה סך 45.33 ₪ ממשכורת התובע בחודש יוני 2016 וסך 121.50 ₪ ממשכורת חודש יולי 2016 , עובדה העולה אף מתלושי השכר שצורפו לכתב התביעה.

לגרסת התובע, סכומים אלה נוכו שלא כדין וללא ביסוס ראייתי בטענה לחוסרים בקופה, כאשר בפועל לא היה כל חוסר בקופה כנטען על ידי הנתבעת. ל גרסת הנתבעת, ניכוי זה נעשה כדין. התובע, ש עסק בקבלת כספים מלקוחות, ידע והוזהר מראש על ניכויים מעין אלה , ובתחילת עבודתו אף חתם על מסמך חוסרים כספיים, ב ו נתן הסכמתו כי כל חוסר שיימצא בקופה במהלך שעות עבודתו , ינוכה משכרו.

משהתובע חתם על מסמך החוסרים הכספיים, יש לבחון האם בנסיבות המקרה הניכויים נעשו כדין.

23. במסמך החוסרים הכספיים נקבע -

"אני הח"מ יוחאי ת.ז. XXXXXX266
מאשר בזאת חיוב משכורתי בגין כל חוסר בקופה או חוסר בכרטיס חיוג אשר יתגלה במשמרת שלי" יצויין ששם התובע ומספר תעודת הזהות נכתבו בכתב יד.

מנוסח המסמך עולה כי התובע הסכים מראש על ניכוי של כל סכום משכרו בג ין כל חוסר שימצא בקופת הנתבעת או בכרטיס חיוג שאירע במשמרת בה עבד. מכאן שהנתבעת הייתה רשאית, לכאורה, לנכות סכומים משכרו של התובע גם מבלי לבחון את פשר החוב ואף מבלי ליידע את התובע על כך.

סעיף 25א(6) לחוק הגנת השכר , התשי"ח – 1958 (להלן -חוק הגנת השכר) קובע שמעסיק רשאי לנכות משכר של עובד "חוב על פי התחייבות בכתב מהעובד למעסיק".

ההלכה הפסוקה פירשה את סעיף 25 לחוק הגנת השכר, וצמצמה את אפשרות המעסיק לנכות חוב משכרו של עובד, למקרים בהם מדובר ב- "סכום קצוב ומוכח, או בלתי שנוי במחלוקת, שהרי לא יעלה על הדעת כי יאפשר המחוקק למעביד לעשות דין לעצמו להחליט מה חייב לו העובד, כמה חייב, ומדוע חייב, ולנכות כל סכום משכרו, כישר בעיניו" [דב"ע (ארצי) נד/3-101 יעקב עמנואל נ' שופרסל בע"מ ואח' (30.3.1995) (הדגשה הוספה-א.ס.)].

ההלכה ביקשה למנוע מצבים בדיוק כמו זה שבעניינינו , בהם מעסיק מחתים עובד מראש על מסמך הסכמה כללי לניכוי כספים, ללא ציון סכום קצוב, מבלי שיש כל הסכמה לגבי הסכום ולבטח כאשר החוב כלל אינו מוכח. חת ימה על מסמך מעין זה אינה עונה על דרישות סעיף 25 לחוק הגנת השכר ו הפסיקה, בין היתר משום שהיא מונעת את זכותו של העובד לבחון את פרטי החוב שנוצר בעניינו והיא מפרה את זכותו ל תת הסכמתו על הסכום המנוכה משכרו.

24. בעניינינו – ל א הוכח כי במועדים הרלוונטיים היו חוסרים ב קופה אשר נגרמו במשמרת בה עבד התובע, ואף לו עניין זה היה מוכח, הרי שהנתבעת לא הראתה כי עובר לגביית הסכומים הללו ממשכורות התובע, היא מסרה לתובע נתונים בנוגע לחוב וכי התובע נתן הסכמתו לגביית אותו חוב . במצב דברים זה, לא ניתן להסיק כי החוסרים בקופה, ככל שהיו קיימים, נגרמו בשל התנהלות רשלנית מצד התובע.

מכאן שניכוי הכספים ממשכורתו של התובע נעשו שלא כדין ובניגוד להוראות חוק הגנת השכר, והננו מחייבות את הנתבעת להשיב לתובע את הסכומים שנגבו ממשכורתו שלא כדין, בסך 166.83 ₪ .

25. באשר לתביעה לפיצויי הלנת שכר העבודה שנוכה – הגם שמשכרו של התובע נוכו סכומים שלא כדין, מטענות הנתבעת עולה כי ניכוי זה נעשה בשל טעות כנה, כאשר התובע עצמו חתם על מסמך במסגרתו הוא הסכים, לכאורה, לנכות משכרו כספים בשל חוסרים בקופה.

נוסיף לעניין זה, כי על אף שהנתבעת ניכתה כספים כבר במשכורת שקיבל התובע עבור עבודתו ב חודש יוני 2016, התובע לא טען, ולבטח לא הוכיח, כי פנה אליה וביקש להסדיר נושא זה.

בנסיבות אלה, בהן הסכומים שנוכו משכר התובע נוכו בשל טעות כנה, יש להעמיד את פיצויי הלנת השכר על גובה הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום הניכוי ועד לתשלום המלא בפועל.

התביעה לתשלום פיצויי הלנת שכר עבור תשלום שכר חודש יולי 2016 –

26. התובע תבע פיצויי הלנת שכר בגין איחור של חמישה ימים בתשלום שכר חודש יולי 2016, אשר שולם לו , לטענתו, רק ביום 15.8.2016. לא עלה בידי התוב ע להוכיח טענה זו ונבהיר –

בעוד שהנתבעת פירטה בכתב ההגנה כיצד שולם לתובע השכר עבור חודש יולי 2016, התובע לא מסר גרסתו לעניין זה והסתפק בטענה כללית בדבר הלנת שכר. כמו כן, ב"כ התובע אף נמנע מלתשאל את עדי הנתבעת על מועד תשלום השכר ואופן תשלומו, על אף שמנהלת החשבונות וחשבת השכר אצל הנתבעת העידה בתיק ויכולה היתה לשפוך אור על טענה זו.

נוסיף, שמקובלת עלינו גרסת הנתבעת כי ההמחאה שנרשמה לפקודת התובע בגין שכר חודש יולי נרשמה מלכתחילה ליום 10.8.2016. הדברים אף עולים ממכתב הדרישה מיום 17.8.2016, בו ציין ב"כ התובע כי ההמחאה נרשמה ליום 10.8.2016 (ר' סעיף 8 למכתב מיום 17.8.2016 – נספח ג' לכתב ההגנה) .

לאור האמור, משהתובע לא הציג ראיות להוכחת גרסתו ואף נמנע מלחקור בסוגייה זו עדים רלוונטיים שהעידו בבית הדין ונוכח מסקנתנו כי ההמחאה במסגרתה שולם שכר התובע עבור חודש יולי 2016, נרשמה ליום 10.8.2016, התובע לא הוכיח את התביעה בגין רכיב זה ודינה להדחות.

טענת קיזוז –

27. לטענת הנתבעת יש לקזז מכל סכום שייפסק לתובע סך 1,500 ₪, וזאת מכוח הנספח להסכם העבודה, שזה נוסחו -

"ביום קבלת העובד יעבור העובד הדרכה של יומיים בשכר.
מיום התחלת העבודה העובד מתחייב על שישה חודשי עבודה.
במידה ויחליט העובד לעזוב יאלץ לתת שבועיים התראה מראש.
כמו כן גם על המעסיק להודיע לעובד שבועיים מראש על פיטוריו.
במידה ויעזוב ללא הודעה מראש ינוכה משכרו 1500 ₪ ביודעין" (ההדגשה הוספה-א.ס.).

כפי שנקבע לעיל, הוכח שהתובע חתם על הסכם העבודה, לרבות הנספח לו. לטענת הנתבעת, בחתימתו על הנספח להסכם העבודה התחייב התובע לעבוד אצל הנתבעת שישה חודשים לכל הפחות וכן התחייב כי אם יחליט לעזוב טרם תקופה זו, ללא הודעה מראש, ינוכה משכרו סך 1,500 ₪. לפיכך, טוענת הנתבעת, כי הואיל והתובע לא עבד 6 חודשים ועזב את עבודתו אצלה ללא הודעה מראש כנדרש בדין ובנספח להסכם העבודה, קמה לה עילת קיזוז בסכום הפיצוי הקבוע בנספח להסכם העבודה.

אולם, פרט לאמירה לאקונית בכתב ההגנה בדבר התפטרותו של התובע כביכול ללא הודעה מוקדמת, הנתבעת לא הציגה בפני בית הדין, ולבטח לא הוכיחה, גירסה סדורה וברורה בנוגע לנסיבות סיום יחסי העבודה בין הצדדים. בהקשר זה נציין כי התובע טען בכתב התביעה כי הוא פוטר מעבודתו אצל הנתבעת ובתצהירו אף שטח פירוט עובדתי בנוגע לסוגיה זו . אולם, משבכתב התביעה לא נתבע כל סעד הנובע מטענת התובע בדבר פיטוריו, התובע לא נדרש גם להוכיח טענתו זו. מנגד, הנתבעת, אשר טוענת טענת קיזוז המבוססת על טענה בדבר התפטרות התובע - עליה מוטל הנטל להוכיח כי התובע התפטר ולא פוטר על ידה.

הנתבעת לא הציגה כל ראיה לתמוך בטענתה לעניין זה ואף נמנעה מלחקור את התובע בנוגע לנסיבות סיום יחסי העבודה. התובע לא נשאל ולו שאלה אחת בנוגע לגרסתו המפורטת בדבר פיטוריו, כפי שנמסרה בתצהירו (ר' – סעיפים 2ב ו- 4ג לתצהיר התובע).

משלא הוכחה טענת הקיזוז, היא נדחית בזאת מבלי להדרש לדיון בדבר חוקיות הוראות הנספח להסכם העבודה.

סוף דבר –

28. הנתבעת תשלם לתובע, בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין, את הסכומים כלהלן –

א. גמול עבודה ביום המנוחה השבועית בסך 758.5 ₪, בצירוף פיצויי הלנת שכר כאמור בסעיף 21 לפסק הדין.
ב. שכר עבודה בסך 166.83 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כאמור בסעיף 24 לפסק הדין.

29. לאור התוצאה אליה הגענו, משההוצאות הינן בגין הרכיבים בהם זוכה תובע ומשהתביעה הינה על סך 26,841 ₪ והתובע זכה ב-925 ₪ בלבד ומנגד תביעת הקיזוז נדחתה – כל צד יישא בהוצאותיו.

30. הצדדים רשאים להגיש, בתוך 15 יום מקבלת פסק הדין, בקשת רשות ערעור לנשיא בית הדין הארצי, לסגניתו או לשופט שנתמנה לכך על ידי הנשיא.

ניתן היום, י"א אייר תשע"ז, (07 מאי 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

גב' אורטל חי
נציגת ציבור (עובדים)

אורלי סלע
נשיאה