הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בבאר-שבע - בשבתו באילת ב"ל 45034-06-18

לפני: כב' השופט יעקב אזולאי

המערער:
ראובן אסולין
ע"י ב"כ עו"ד ווסר אדוארדו

-
המשיב:
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ עו"ד איהב סעדי

פסק דין
המערער הגיש ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 22/3/18 (להלן: " הוועדה") בעניין קצבת נכות כללית אשר קבעה למערער:
39% נכות רפואית (לתקופה מ-23/7/14 עד- 24/11/14);
36% נכות רפואית (לתקופה מ- 25/11/14).
בשל קביעה זו דחיית המשיב מיום 19/4/17 נותרה בעינה.
רקע הצריך לענייננו
כתב ערעור ראשוני ללא נימוקי ערעור - הוגש ביום 19/6/18.

במסגרת כתב התשובה מיום 28/10/18 נטען כי הערעור הוגש באיחור וכי המשיב עומד על טענת ההתיישנות. לגופו של עניין - המערער לא הצביע על פגם משפטי וגם בחלוף 7 חודשים לא הוגשו נימוקי ערעור. בנוסף, לא נפל פגם משפטי בהחלטת הוועדה וזו קיבלה את טענות המערער לעניין המגבלה בצוואר, אשר קבעה לו נכות בשיעור 10% לפי סעיף ליקוי 37(5)א לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן – "התקנות").

בדיון מיום 7/11/18 שהתקיים בפני כב' הרשם אדרת הגיעו הצדדים להסכמה דיונית כפי שהשתקפה בפרוטוקול הדיון, לפיה בשל טעות חשבונית לכאורית בחישוב המשוקלל של הנכויות מוסכם להחזיר לוועדה על מנת שתתן דעתה לכך.

בעניין ההתיישנות – טען המשיב:

"מכיוון שההתיישנות היא של ימים בודדים מהמקובל על המשיב ולאור העובדה שמדובר בעניין טכני ברור למדי, ולאור הבהרת חברי כי ייתכן ומועד קבלת ההחלטה ארוך מזה המקובל, אנו לא נעמוד על טענת ההתיישנות בנסיבות העניין." (ההדגשה אינה במקור י.א)
ביום 7/11/18 ניתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים, לפיו:
"עניינו של המערער יושב לוועדה הרפואית לערערים (נכות כללית) באותו הרכב, על מנת שתבחן בשנית את החישוב המשוקלל של הנכויות. הוועדה תזמן את המערער ובא-כוחו לדיון בפניה ותאפשר להם לטעון את טענותיהם בעניין זה."
ביום 10/2/19 הגיש המשיב בקשה בהסכמה לביטול פסק הדין מיום 7/11/18 בטענה. כי ב"כ המשיב סבר בתום לב שהיתה קיימת טעות בחישוב המשוקלל של אחוזי הנכות ועל רקע זה לא עמד על טענת ההתיישנות. למעשה, המשיב חזר על טענותיו כפי שמצאו ביטוי בכתב התשובה המקורי מיום 28/10/18 (לרבות לעניין טענת ההתיישנות).

בתאריך 19/2/19 ולנוכח הסכמת הצדדים, ביטל כב' הרשם אדרת את פסק דינו מיום 7/11/18.

בדיון שהתקיים ביום 13/3/19 טען המערער באמצעות בא כוחו, כי ההסכמה לביטול פסק הדין ניתנה בכפוף לוויתור על טענת ההתיישנות והיא נסמכת על הסכמות שהיו בינו ובין עו"ד דויטשר (שלא נכח בדיון) וביקש מב"כ המשיב עו"ד יהודה אדרעי לבדוק ולאשר זאת עם עו"ד דויטשר.
כך או כך, ההסכמות עם עו"ד דויטשר להן טוען ב"כ המערער לא השתקפו בפרוטוקול הדיון שהתקיים בפני כב' הרשם אדרת.

הצדדים ביקשו שהות של 14 ימים על מנת למצות את הליכי ההידברות ביניהם ביחס לטענת ההתיישנות והתיק נקבע לסיכומים.
טענות הצדדים
לטענת המערער, אין לבית הדין סמכות לבטל את פסק הדין מיום 7/11/18, וזאת נוכח המחלוקת שקיימת בין ב"כ הצדדים ביחס להתנהלות שליוותה את ב"כ המשיב ועל חזרתו מהסכמה שלא לעמוד על טענת ההתיישנות. המערער תומך טענתו, תוך שמפנה לעיקרון הכללי בדבר הדרכים האפשריות לביטול פסק הדין שניתן בהסכמה. האחת – בדרך של ערעור. שתיים - בדרך של תובענה עצמאית.

לגופו של עניין - טוען המערער כי הוא כלל לא נבדק בוועדה והחלטתה אינה מנומקת. בשל ההליכים הרבים בעניינו של המערער, בשלה העת להשיב את עניינו בפני הרכב אחר.
יש לציין כי גם בכתב הערעור וגם בסיכומים אותם הגיש המערער, בחר זה שלא להגיש נימוקי ערעור.

לטענת המשיב – טענת ההתיישנות מעולם לא נזנחה. ההסכמה שניתנה במהלך הדיון בפני כב' הרשם, בין עו"ד דויטשר ועו"ד ווסר ניתנה מאחר שבהתאם לחישוב שערכו, הבינו וחשבו לתומם כי נפלה טעות בחישוב הנכות המשוקללת, ולאחר בדיקה התחוור כי לא נפל כל פגם בחישוב. על רקע זה היה צורך בביטול פסק הדין ללא כל תנאי. ובעת שבוטל פסה"ד ממילא שמורות לכל צד טענותיו לרבות טענת התיישנות.

המשיב אינו יכול להסכים לוויתור טענת ההתיישנות מבלי לקבל את אישור מנהל הלשכה המשפטית, ואישור כזה מעולם לא נמסר. המשיב מכחיש כי ההסכמה לביטול פסק הדין היתה מותנית בוויתור על טענת ההתיישנות.

לגוף טענת ההתיישנות, את המועד להגשת ערעור יש למנות ממועד קבלת ההחלטה ולא מהמועד בו התקבל הפרוטוקול אצל בא כוחו או מהמועד בו פנה המערער לקבלת סיוע המשפטי. הערעור הוגש באיחור של כחודש ממועד שליחת ההודעה בדבר החלטת הוועדה וזאת בניגוד למועד הקבוע בתקנה 2 לתקנות הביטוח הלאומי (מועד להגשת ערעור על החלטות מסוימות). משכך, חלה התיישנות על תביעתו ודינה להדחות.

מוסיף וטוען המשיב, כי גם לגופו של עניין דין הערעור להידחות. המערער לא ידע מהו הפגם המשפטי שנפל בהחלטת הוועדה וניתן להסתמך על ההסכמה בדיון מיום 7/11/18 בפני כב' הרשם כי טענת המערער היתה במישור החשבונאי בחישוב המשוקלל. טענה זו נזנחה בסיכומי המערער.

באשר לפסה"ד המחזיר שניתן ע"י כב' השופטת גרוס במסגרת תיק ב"ל 22826-06-17, פסה"ד הורה לוועדה לדון בשאלה - מדוע שלא להעניק נכות בגין הצוואר וזאת לאור ממצאי הבדיקה. בעניינו, מצאה הוועדה להעניק למערער 10% בגין הגבלה קלה בתנועות עמ"ש צווארי בהתאם לפריט ליקוי 37 (5) א לתקנות.

דיון והכרעה
תחילה נדון בטענת הסף בדבר דחיית הערעור - מחמת התיישנות.

לטענת המשיב – אין "מחלוקת" כי הערעור הוגש באיחור של כחודש. לטענות המערער לא הוגש תצהיר מטעמו, המאשר את העובדות הנטענות לעיל ולאור העובדה כי אין כל נימוק המצדיק את האיחור. את המועד לעניין ההתיישנות כאמור, יש למנות ממועד קבלת ההחלטה ולא מהמועד בו התקבל הפרוטוקול או מהמועד בו פנה המערער לקבלת סיוע המשפטי.

לטענת המערער - מן הראוי היה כי המשיב ימציא תצהיר של עו"ד דויטשר המשקף את הלך הדברים ואשר הוא זה שביקש מב"כ המערער הסכמה לביטול פסק הדין, תוך שההסכמה תינתן בכפוף לוויתור על טענת ההתיישנות ותוך שהובהר שהסכמה לא היתה ניתנת לו ללא הסכמה מפורשת. לגוף הטענה – מאחר וב"כ המערער ייצג את המערער בכל ההליכים, הרי שהחלטת הוועדה לא נשלחה אליו ומה שהתקבל מהמערער בעצמו אף לא כלל את פרוטוקול הדיון. במילים אחרות - מועד הערעור לא חלף.

בסוגיה המונחת בפניי חלוקים הצדדים בשאלה, האם חלף המועד להגשת הערעור, או במילים אחרות האם הערעור התיישן.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי אין לקבל את טענות המשיב בדבר התיישנות הערעור. להלן אפרט את נימוקיי.

הן המערער והן המשיב לא טרחו להגיש תצהיר תומך ביחס לטענותיהם ההדדיות המייחסים ב"כ הצדדים זה כלפי האחר. ייאמר כבר בשלב זה, כי קשה להלום טענות ב"כ הצדדים שאינן מבוססת כלל ועיקר, ומלמדות מתוך עצמן כי תוכנן אינו יכול להניב סעד בגדר קבלת הבקשה. זאת, הגם שבית הדין העמיד את הצדדים על הנגזרת המשתקפת מדרך הילוכם.

בידוע הוא כי תצהיר נועד ליתן תוקף עובדתי לדברים הכלולים בבקשה. הלכך, חסרונו של התצהיר פוגם בזכותו של הצד שכנגד לעמוד על טיב הטענות העובדתיות בבקשה, וביכולתו של בית הדין להתרשם מתוקף הטענות הכלולות בה. בהקשר אחר, המשקף רציונל זהה, עמד בית המשפט על משמעות העדר צירופו של תצהיר (השוו: בש"א 1820/99 פורטונה נ' נרקיסי ראשל (החלטה מיום 5.10.1999)).

נוכח כלל הנימוקים כמפורט, מצאתי לדחות את הטענה בעניין התיישנות הערעור, בשים לב לדרך הילוכם של הצדדים.
למעלה מן הצורך, ועל מנת שהשלם לא יימצא חסר, ייאמר כי אף אילו היה בית הדין מתרשם כי חלפה תקופת ההתיישנות בכמה ימים כפי שנטען בעניננו , לא היה בכך בהכרח כדי לבסס מסקנה בדבר דחיית הערעור אילו הייתה מוגשת בקשה מתאימה ומבוססת על נימוקים ראויים להארכת מועד, שכן, בהתאם להלכה החדשה שיצאה תחת ידו של בית הדין הארצי לעבודה, מסקנה בנדון תיגזר בשים לב לנסיבות מקרה נתון. כך, ומבלי לקבוע מסמרות, אבקש להפנות לאשר צוטט בס' 23 לפסק הדין בעב"ל (ארצי) 59462-12-15 מאלו נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם בנבו, 24.8.2018), הנסמכת על פסיקת בית המשפט העליון, שם נקבע:
"מגמה כללית של הגשמת המדיניות הנוגעת להארכת מועדים, זאת כחלק ממדיניות השואפת לבירור זכויותיהם המהותיות של בעלי הדין לגופן, מתוך ראיית סדרי הדין ככלים שנועדו לשרת את המטרה העיקרית שהיא בירור המחלוקות בין הצדדים והכרעה בהן".
לגופו של עניין – המסגרת הנורמטיבית
החלטת הוועדה הרפואית לעררים ניתנת לערעור בפני בית הדין האזורי לעבודה בשאלה משפטית בלבד וזאת בהתאם לאמור בסעיף 213 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה – 1995.

במסגרת סמכותו של בית הדין לדון "בשאלה משפטית" בלבד, בוחן בית הדין האם הוועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה (עב"ל 10014/98 יצחק הוד נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 213 (1999)).

פסק הדין המחזיר, קבע לוועדה לבחון עמדתה בשאלה מדוע שלא להעניק נכות בגין הצוואר, לאור הממצאים. עיון בפרוטוקול הוועדה מלמד, כי אכן זו עיינה בבדיקה שבוצעה ואף החליטה להעניק 10% בגין הגבלה קלה בתנועות עמ"ש צווארי, בהתאם לפריט ליקוי 37 (5) א לתקנות.

בניגוד לטענת המערער, לא היתה כל חובה על הוועדה לבדוק אותו בשנית או לבחון את כל ליקוייו. פסק הדין המחזיר הוא מצומצם בשאלה שהציב בפני הוועדה והיתה ממוקדת בעמוד השדרה הצווארי בלבד. לכן, לא היתה כל נפקות להחלטות בערעורים קודמים. הוועדה עיינה בממצאים הקליניים שנרשמו בפרוטוקול מיום 29/3/17, ועל סמך התרשמותה וסמכותה היא קבעה למערער תוספת של 10% בגין הפגימה לעיל.

על פי הלכת פרנקל (דיון נא/29-01 (ארצי) מנחם פרנקל נ' המוסד לביטוח לאומי, פ"ד כד 160 (1) (1992)) – בעת שעניינו של מבוטח חוזר לוועדה במסגרת "פסק דין מחזיר" עליה לפעול וליישם אחר ההוראות ולא לסטות מהן. כך התרשמתי, שהוועדה פעלה ובנסיבות העניין לא מצאתי כי נפל פגם משפטי.

למעלה מן הצריך, אבהיר כי עד למועד הגשת סיכומי הצדדים, לא טרח המערער באף שלב של שלבי הדיון, להגיש נימוקי ערעור באופן שניתן יהיה להתחקות אחר הפגם המשפטי הלכאורי שנפל בהחלטת הוועדה ודי בכך כדי לדחות את הערעור לגופו.

בדיון מיום 13/3/19 פנה בית הדין בשאלה לב"כ המערער לפשר נימוקי הערעור שטרם הוגשו וזה השיב "אני אפנה לנימוקי הערעור בהליכים קודמים..." (עמ' 3 ש' 15-16) באיזה הליכים קודמים מדובר? בענייננו, אין להקיש מערעור בתיק על "פסק דין מחזיר" לערעורים ע ל החלטות קודמות של ועדות רפואיות אחרות ולטעון בעלמא בבחינת "מה שטענתי שם רלוונטי גם לערעור דנא..." בית הדין לא אמור להתחקות אחר טיעוניו של צד בדבר פגמים משפטיים ככל שנפלו בהליכים קודמים ולזקק מסקנה כי מדובר לכאורה "באותו פגם משפטי".

אשר על כן, הערעור נדחה.

בנסיבות שבהן המערער מיוצג ע"י הסיוע המשפטי - כל צד ישא בהוצאותיו.

כל צד רשאי להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.
ניתן היום, כ"ח חשוון תש"פ, (26 נובמבר 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.