הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בבאר-שבע - בשבתו באילת ב"ל 14442-03-18

לפני: כב' השופט יעקב אזולאי

התובע:
ארכדי גנדליר
ע"י ב"כ עו" ד אור ליסקר

-
הנתבע:
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ עו"ד יהודה אדרעי

פסק דין
תביעה זו עניינה להכיר בפגיעה בברך ימין של התובע ביום 16.4.15 כ"פגיעה בעבודה".
רקע עובדתי

  1. התובע עבד ב"אקסטרים ספורט ימי" בחוף הצפוני באילת. במסגרת עבודתו השוטפת ביצע קבלה ושחרור של סירות. לטענתו נהג לקבל את הסירות שמגיעות למזח ועזר בקשירת הסירה למזח.
  2. התובע הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי ביום 25.5.16.
  3. הנתבע דחה את התביעה ביום 10.7.16.
  4. התביעה לבית הדין הוגשה ביום 27.2.18 בחלוף למעלה מ-12 חודשים ממכתב הדחייה.
  5. על החלטה זו משיג התובע בתביעה זו.
  6. מטעם התובע העידו עצמו, אשתו ועובדת מטעם חברת "אקסטרים ספורט". מטעם הנתבע לא זומנו עדים.

טענות הצדדים
7. לטענת התובע, ביום 16.4.15 בעת ביצוע עבודתו ירד למזח כדי לקבל סירה עם לקוחות שהיו עליה ועל מנת שהסירה לא תתנגש במזח הוא היה אמור לבלום אותה בידיו בצורה איטית. מסיבה שלא ברורה לא הצליח לבלום את הסירה והיא פגעה בו בחלק הפנימי של ברך ימין. לטענתו בעת קבלת המכה לא ייחס חשיבות למכה שקיבל וניסה להמשיך לעבוד כרגיל. בסוף יום העבודה הוא התפנה לביתו.
בכתב התביעה נטען כי בעת עבודתו ביצע תנועה סיבובית לא נכונה עם הברך ובטופס ההודעה על פגיעה בעבודה נכתב כי התובע טען כי הוא קיבל מכה חזקה ברגל ימין בזמן שרתם את הסירה חזרה למזח. במסגרת ההודעה לחוקר המוסד מסר התובע לחוקר כי הסירה פגעה בו בחלק הפנימי של הברך הימנית. לטענתו, מדובר במכה יבשה ללא דם ולמרות המכה המשיך לעבוד. מיד לאחר המקרה הוא שיתף את תום, הבוס שלו ואת אשתו ששהתה באותה עת במשרדי החברה.
לטענתו, בטרם האירוע המדובר לא היו לו כל בעיות בברך והוא תפקד בצורה רגילה לכל דבר ועניין. התובע מבקש לראות חיזוק לגרסתו במסמכים הרפואיים שלאחר האירוע, ובעובדה שהמעסיק הגם שלא נכח באירוע, לא הביע חוסר אמון בטענותיו ובעצם קרות האירוע ואף תמך דבריו בתצהיר שהגיש ובעדות שמסר בישיבת ההוכחות מיום 13.3.19.
מהרישום הרפואי שצורף לתיק עולה כי לתובע בוצע MRI ועל פי הממצאים הודגם קרע של MM, שינויים ניווניים והומלץ על ארטרוסקופיה ברך ימין.
8. לטענת הנתבע, דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות. לטענתו התביעה למוסד לביטוח לאומי נדחתה ביום 10.7.16 ואילו תביעה זו הוגשה רק ביום 27.2.18. התביעה הוגשה בשיהוי, ההודעה על פגיעה בעבודה הוגשה רק ביום 25.5.16, למעלה משנה לאחר קרות האירוע לכאורה. הנתבע מוסיף וטוען "שתנועה סיבובית לא נכונה עם הברך אינה בגדר תאונת עבודה".
דיון והכרעה
9. תחילה נדון בטענת הסף בדבר דחיית התביעה של התובע - מחמת התיישנות.
10. לטענת הנתבע - בירור התובענה בחלוף 4 שנים לאחר האירוע מקשה על בירור נסיבותיו ומצדיק את טענת ההתיישנות. הנתבע תומך טענתו בעדויות עדי התובע כפי שנאמרו במהלך ישיבת ההוכחות "אני לא זוכר משהו חריג" (עמוד 3 שורה 21); "עברו ארבע שנים אני לא זוכר" (עמוד 4 שורה 4); "לא זוכר" (עמוד 7 שורה 1); "גבר, זה הרבה זמן אחורה אני לא זוכר, חבל שזה לא קרה באותו זמן" (עמוד 12 שורה 1). העד מעיד שחלף זמן רב מהאירוע וזכרנו מהאירוע מעומעם. חלוף הזמן מקשה באופן ממשי על יכולת הצדדים להגיע לחקר האמת.
מוסיף הנתבע, התובע לא צירף ולו טענה אחת לעובדה כי מכתב הדחייה מאת המוסד לביטוח לאומי מצוי בידו ולא מסר כל גרסה בדבר מועד קבלת המכתב.
לטענת התובע - הבקשה לדחיית התביעה הוגשה ללא תצהיר. מן הראוי כי הנתבע לא יעלה טענת התיישנות אלא במקרים בהם יש בידיו נתונים ושיקולים סבירים המצדיקים העלאת הטענה. עוד ובנוסף, נדרשת רשות ציבורית בטרם העלאה של טענת התיישנות כטענת סף להפעיל שיקול דעת וכפיפה לנורמות המשפט המנהלי, נורמות של תום לב, סבירות, הגינות ומידתיות. מצופה מגוף מנהלי האמון על זכויות סוציאליות שלא לטעון טענת התיישנות בכל מקרה ובכל הנסיבות. בנוסף, הנתבע הפר נוהל של המל"ל (חוזר גמלאות 221), לפיו במקרים בהם למרות חלוף הזמן אין בעיה מיוחדת לבדוק התביעה לגופה ולאסוף נתונים וראיות לגביה ומן הראוי שיטען לגוף העניין ולא לטענת התיישנות. לעניין זה לא הציג הנתבע כל נימוק המצדיק סטיה מהנוהל ולא הוצג כזה בתצהיר.
11. בסוגיה המונחת בפניי חלוקים הצדדים בשאלה, האם חלף המועד להגשת תביעתו של התובע, או במילים אחרות האם התביעה התיישנה.
12. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי אין לקבל את טענות הנתבע בדבר התיישנות התביעה. להלן אפרט את נימוקיי.
13. במסגרת כתב ההגנה והבקשה לסילוק על הסף, שאוחזים גם יחד עמוד בודד, נטען באופן לקוני כי תביעת הנתבע נדחתה ביום 10.7.16, בעוד התביעה הוגשה ביום 27.2.18, חרף העובדה כי המועד בדין להגשת התביעה הינו 12 חודשים מעת קבלת הודעה בדבר דחיית התביעה.
הנתבע לא טען, וממילא לא הוכיח, מה המועד שבו שלח את מכתב הדחייה לתובע. אף לא צורפה כל אסמכתא מתאימה. בנסיבות אלה, ייאמר כבר בשלב זה כי קשה להלום טענת הנתבע, שאינה מבוססת כלל ועיקר, ומלמדת מתוך עצמה כי תוכנה אינו יכול להניב סעד בגדר קבלת הבקשה. זאת, הגם שבית הדין העמיד את הנתבע על הנגזרת המשתקפת מדרך הילוכו.
די בכך כדי לדחות את הבקשה.
יתר על כן. לבקשה לא צורף תצהיר בתמיכה לעובדות, לרבות בעניין מועד המצאת ההחלטה בנוגע לדחיית התביעה, לידי התובע. בידוע הוא כי תצהיר נועד ליתן תוקף עובדתי לדברים הכלולים בבקשה. הלכך, חסרונו של התצהיר פוגם בזכותו של הצד שכנגד לעמוד על טיב הטענות העובדתיות בבקשה, וביכולתו של בית הדין להתרשם מתוקף הטענות הכלולות בה. בהקשר אחר, המשקף רציונל זהה, עמד בית המשפט על משמעות העדר צירופו של תצהיר (השוו: בש"א 1820/99 פורטונה נ' נרקיסי ראשל (החלטה מיום 5.10.1999)).
14. אם בכך לא די, אף במהלך חקירתו לא נשאל התובע בדבר המועד בו הודע לו על דחיית התביעה. כאמור, בית הדין מצא לנכון להעיר לנתבע בנדון, על מנת שיפעל לבחון האם הוא מבקש לעמוד על טענתו בעניין ההתיישנות, לרבות בשים לב לנוסח הבקשה, העדר פירוט העובדות המרכיבות את טענת ההתיישנות, העדרו של תצהיר, וכן לאור העובדה שהתובע לא נחקר בנדון. בהקשר זה יושם אל לב כי כבוד השופט יוסף יוספי קבע בהחלטתו מיום 11.10.18 כי: "לאור עמדות הצדדים, אין מנוס מקיום מסכת ראיות במסגרתה תתברר גם סוגיית התיישנות..." (עמוד 12, ש' 20-23). החלטה זו לא הועילה אף היא לגרום לנתבע להביא ראיות לבסס טענתו בעניין ההתיישנות.
חרף המלצת בית הדין נמסרה הודעת הנתבע לפיה הוא עומד על טענת ההתיישנות.
15. נוכח כלל הנימוקים כמפורט, מצאתי לדחות את הטענה בעניין התיישנות התביעה. בשים לב לדרך הילוכו של הנתבע, תינתן הדעת להלן בעניין הוצאות ההליך.
16. למעלה מן הצורך, ועל מנת שהשלם לא יימצא חסר, ייאמר כי אף אילו היה בית הדין מתרשם כי חלפה תקופת ההתיישנות, לא היה בכך בהכרח כדי לבסס מסקנה בדבר דחיית התביעה אילו הייתה מוגשת בקשה מתאימה ומבוססת על נימוקים ראויים להארכת מועד, שכן, בהתאם להלכה החדשה שיצאה תחת ידו של בית הדין הארצי לעבודה, מסקנה בנדון תיגזר בשים לב לנסיבות מקרה נתון. כך, ומבלי לקבוע מסמרות, אבקש להפנות לאשר צוטט בס' 23 לפסק הדין בעב"ל (ארצי) 59462-12-15 מאלו נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם בנבו, 24.8.2018) (להלן: " הלכת מאלו"), הנסמכת על פסיקת בית המשפט העליון, שם נקבע:
"מגמה כללית של הגשמת המדיניות הנוגעת להארכת מועדים, זאת כחלק ממדיניות השואפת לבירור זכויותיהם המהותיות של בעלי הדין לגופן, מתוך ראיית סדרי הדין ככלים שנועדו לשרת את המטרה העיקרית שהיא בירור המחלוקות בין הצדדים והכרעה בהן".
לגופו של עניין – המסגרת הנורמטיבית
17. סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה-1995 קובע:
'תאונת עבודה' - תאונה שארעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו...
18. הלכה פסוקה היא כי תאונה מורכבת משני יסודות חיוניים: גורם או מחולל מחד גיסא ונזק או פגיעה מאידך גיסא. ברור הוא, כי באין חבלה אין תאונת עבודה וכי החבלה היא אחת העובדות הצריכות לעילת התביעה וככל עובדה ממערכת המהווה עילת תביעה צריך שהתובע יוכיח אותה (ראו לעניין זה דב"ע נג/0-153 עוואד ג'אבר פראג' נ' המוסד לביטוח לאומי פד"ע כ"ז 50 (1994); דב"ע נב/0-88 כאמל קופטי נ' המוסד לביטוח לאומי פד"ע כ"ט 169 (1995); דב"ע שם/0-96 המוסד לביטוח לאומי נ' אמנון וייל פד"ע יב 225 (1981); דב"ע נו/0-251 בצלאל ישינובסקי נ' המוסד לביטוח לאומי פד"ע ל"א 241 (1998).
על התובע מוטל הנטל להביא "ראשית ראיה" שאכן התרחש אירוע תאונתי בעבודה אשר גרם לחבלה. ביסודם של הדברים עומדת שאלת אמינות גירסתו של התובע (ראו דב"ע נא/205-0 המוסד לביטוח לאומי נ' שחאדה סעיד פד"ע כד 222 (1992); דב"ע נא/218-0 המוסד לביטוח לאומי נ' דרור פד"ע כד 545 (1992)).
הכרעה
19. הנתבע טען שהתובע לא הוכיח את התרחשות האירוע התאונתי. אין לקבל טענה זו.
20. כפי שהתובע העיד וכפי שנלמד מהמסמכים מתיקו הרפואי שצורפו לתיק המוצגים, התובע ביקר במרפאה ביום 19.4.2015, אז כתבה הרופאה תחת "סיבת הפניה": " קיבל מכה בברך ימין פנימית כאבים בכיפוף מעט נפיחות".
כידוע, לרישום הרפואי הראשון יש משמעות רבה בהוכחת עובדות האירוע כפי שקרו. ראו לעניין זה ב"ל (ת"א) 22830-01-15‏ ‏ אריה אליהו נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם בנבו, 2.11.2017):
לעניין משקלה של האנמנזה, כבר נפסק כי בהוכחת האירוע הנטען יש לייחס משקל לרישומים הראשונים בהיסטוריה הרפואית של החולה מתוך ידיעה, שהיא פרי ניסיון, שרישומים אלה מהימנים ומדויקים שכן יש להניח כי אדם הפונה לטיפול רפואי ימסור את העובדות הנכונות על מנת לזכות בטיפול נכון (דב"ע (ארצי) מט/0-23 המוסד נ' שמעון הירשהורן [פורסם בנבו] פד"ע כ 349 (1989)).
וכן דב"ע (ארצי) 0-23/מט המוסד לביטוח לאומי נ' שמעון הירשהורן (פורסם בנבו, 4.5.1989):
"נפסק כבר כי משקל מיוחד לאנמנזה, שכן יש להניח כי חולה המאושפז בביה"ח ימסור את העובדות הנכונות על מנת לזכות בטיפול הנכון. בדב"ע 0-160/מב, פד,ע טו, ע' 281 נאמר: "ההזדקקות לרישומי בית החולים באה מתוך הידיעה, פרי הניסיון, שרישומים אלה מהימנים ומדויקים"."
21. גם הגרסאות לקרות האירוע שתוארו על ידי התובע נמצאו תואמות ואמינות. בהודעתו לחוקר הביטוח הלאומי מיום 19.6.2016 תיאר התובע את האירוע (ש' 22-13):
"זה קרה כך, ירדתי למזח לקבל סירות ולעשות סדר, זה אחרי שהלקוחות עשו סיבוב ביום אז צריך לקבל את הסירות במזח וכדי שהסירה לא תתנגש במזח אנחנו נוהגים לבלום אותם בידיים ולפעמים קורה שהוא נכנס במזח ולא מצליחים להדוף אותו כלומר לבלום.
את הבלימה אני עושה כשאני על המזח, הסירה גבוהה מהמזח וכנראה שהסתכלתי הצידה אותו רגע ואז הוא פגע בי בחלק הפנימי של הברך הימנית, לא יצא לי דם זו הייתה מכה יבשה, הלקוח אפילו לא שם לב לכך זו הייתה סירה גדולה של משפחה מסוג פונטון, למרות המכה אני המשכתי לעבוד זה קרה בשעות הצהריים המשכתי לעבוד בערך שעה ואז עלה לי החום, ג'ני אשתו של תום ראתה אותי מיד לאחר המקרה היא הייתה במשרד וסיפרתי לה מה קרה והיא ראתה מה קרה וגם תום היה שם..."
בטופס תביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה מיום 25.5.2016 תיאר התובע את פגיעתו: "בזמן שרתמתי את הסירה חזרה למזח, קיבלתי מכה חזקה ברגל ימין ועיקמתי אותה".
בתצהירו הצהיר התובע שקיבל את המכה ברגע בו לא היה מרוכז או שלא שם לב (פסקה 5 לתצהיר), בדומה לדבריו לפני חוקר הביטוח הלאומי – "... כנראה שהסתכלתי הצידה אותו רגע..." (ש' 17).
בחקירתו, העיד התובע (עמ' 12 ש' 8-3):
ת. "הסירה הגיע קדימה עם הפנים, אני הודף אותה עם הזרועות, אני נשען לפנים (העד מדגים ידיים מושטות לפנים והגוף נשען לפנים).
ש. זה מה שקרה באותו אירוע?
ת. זה מה שנתן לי את המכה, הרגשתי מכה כזאת והמשכתי ללכת ולתפקד זה לא שפתאום זה. ואז הרגשתי שעולה לי חום ואני לא יכול לדרוך על הרגל, הרגל התנפחה ועליתי למשרד ישר, אנחנו על המזח עליתי למשרד והתלוננתי על הרגל."
תיאור התובע את קרות האירוע בכל אחד מן המקורות, בצירוף האנמנזה שנכתבה, מעלה תמונה שאכן האירוע התרחש כפי שתואר, ועל כן אנו מוצאים את גרסת התובע מהימנה.
העדים מטעם התובע
22. מטעם התובע העידו מעסיקו, מר תום אדרעי ואשתו שגם עובדת בעסק, גב' יבגניה אדרעי. שני העדים לא חזו באירוע עצמו, אלא שהו במשרד העסק באותו עת, אליו הגיע התובע לאחר האירוע.
מר אדרעי העיד לפני חוקר הביטוח הלאומי ביום 5.7.2016 וציין כך: "הוא בא אלי לפה אמר שקיבל מכה בברך...". מר אדרעי ציין שלמעשה לא ראה את התאונה (עמ' 2 ש' 7-5) ושאינו זוכר טיב את האירוע שהיה מזמן (עמ' 1 ש' 6).
גם בדיון העיד מר אדרעי שהוא לא זוכר טיב את האירוע (עמ' 4 ש' 4; עמ' 7). מר אדרעי ציין שפגיעה כפי שאירעה לתובע יכולה הייתה לקרות ממכה, מהחלקה על המזח או מתנועה עצמית, ושהוא מספר מה שהוא זוכר שאמר לו התובע מבלי לדעת מה קרה – שכן לא חזה בכך (עמ' 7).
23. גב' אדרעי השיבה לשאלות ב"כ הנתבע (עמ' 10 ש' 20-15):
ש. "תם לא ידע להגיד לחוקר של ביטוח לאומי מה היה המנגנון שגרם לכאב, אם זה סיבוב של הרגל, האם זה נפילה מהסירה, האם זה מכה מהסירה, האם זה סתם החלקה הוא אומר שהוא לא זוכר מה בדיוק היה אלא שהגיע התובע ואמר שכואבת לו הרגל, מה את זוכרת?
ת. הוא נכנס למשרד, הוא אמר שהוא קיבל סירה, קיבל מכה ברגל שנורא כואב לו.
ש. שאלת אותו איך הוא קיבל את המכה?
ת. לא. הוא אמר לי שהוא קיבל מכה מהסירה שהוא קיבל אותה."
24. מצאנו את עדויות העדים מטעם התובע אמינות ותואמות את עדותו של התובע. אמנם, בעדותו של מר אדרעי לפני חוקר הביטוח הלאומי הוא ציין שהתובע "עשה תנועה לא במקום" (עמ' 1 ש' 8), אך לאחר מכן אמר שהתובע בא אליו ואמר לו שקיבל מכה בברך (עמ' 1 ש' 14). מאחר שמר אדרעי חזר וציין, הן בעדותו לפני החוקר והן בעדותו לפני בית הדין שלא ראה את התרחשות האירוע ולא זוכר היטב את פרטי המקרה, לא ראינו לנכון לייחס חשיבות רבה לשוני בדבריו.
אחרית דבר
25. לסיכום, ההתאמה בין גרסאות התובע לאורך הזמן – בעדותו לפני חוקר הביטוח הלאומי, בתצהירו ובעדותו לפני בית הדין; ההתאמה בין גרסת התובע לבין גרסאות עדיו; והמסמך הרפואי הראשון בו תיאר התובע את קרות האירוע כמכה, מביאים למסקנה שהתובע עמד בנטל הראיה הנדרש והוכיח את קיומו של האירוע התאונתי שנטען, כפי שנטען.
26. לאור האמור, דין התביעה להתקבל.
27. הנתבע ישלם לתובע הוצאות משפט בסך 1000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 2,000 ₪ בתוך 45 ימים.
28. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין.
ניתן היום, י"ב אלול תשע"ט, (12 ספטמבר 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.