הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בבאר שבע צ"ו 25819-02-12

לפני כב' השופטת יעל אנגלברג שהם

התובע:
שמעון כהן
-
הנתבעת:
מנורה מבטחים חברה לביטוח בע"מ ח.צ. 52004254,
ע"י ב"כ עו"ד רם דורון

החלטה

בפני בקשה לביטול פסק דין מיום 7.5.2014 (להלן: פסק הדין) מהטעם שהיה עלי לפסול עצמ י מלדון בתיק.

הרקע העובדתי

1. המבקש הגיש ביום 15.2.12 תביעתו לקבלת סעד הצהרתי בדבר היקף פעולות כספיות שרשאית הנתבעת לערוך בכספי התובע המצויים ברשותה, והכל כפי שפורט בפסק הדין מיום 7.5.14.

2. במסגרת ההליך הצדדים שטחו טיעוניהם, נשמעו עדויות התובע ונציגי הנתבעת, הצדדים הגישו סיכומיהם וביום 7.5.14 ניתן פסק דין מנומק.

3. ביום 28.3.19, בחלוף כ-5 שנים ממועד פסק הדין, הגיש התובע בגפו (וככל הנראה ללא ייצוג משפטי) בקשה לביטול פסק הדין, המופנית לכב' נשיא בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע.

4. ביום 31.3.19 נתן כב' הנשיא טננבוים החלטה כדלקמן: "הבקשה אינה בסמכותי כנשיא בית הדין. הבקשה תועבר להחלטת השופטת אנגלברג-שהם"

5. הבקשה הועברה אלי למתן החלטה, והנתבעת נתבקשה ליתן תגובתה. תגובה זו התקבלה ביום 14.4.19.

טענות הצדדים

6. לטענת התובע, במסגרת הליך אחר שהתקיים בפניי (הליך ב"ל 22590-03-18) ביום 17.12.18 התקיים דיון שבמהלכו התברר כי התובע ערך את פוליסת הביטוח של י, ועל כן ניתנה החלטה לפסול עצמ י מלדון בתיק.

עוד נטען כי מאחר ולמותב זה תנאי פוליסת ביטוח מנהלים זהה לפוליסה של התובע, הרי שעולה כי הפוליסה שבבעלותי מהווה "משתתף ברווחים" של תיק ההשקעות של המבוטחים, וההחלטה שניתנה בתיק משפיעה באופן ישיר על רווחי כספי הפוליסה שלי.

בנוסף טוען התובע כי בין הצדדים התקיים מו"מ, אולם לאור פסק הדין, חזרה בה הנתבעת מהסכמותיה שניתנו. נטען כי ביטול פסק הדין ישיב את המצב לקדמותו, ולנתבעת יגרם נזק מזערי לאור היותה גוף פיננסי גדול.

התובע ביקש כי יקבע דיון מחודש בתיק.

7. הנתבעת התנגדה לבקשה וטענה כי פסק הדין אף אושר במסגרת ערעור שהוגש עליו כאשר בית הדין הארצי המליץ על מחיקת הערעור (ע"ע 26944-06-14 כהן – מנורה מבטחים (11.11.15), ועל כן על הבקשה להידחות מחמת מעשה בית דין . עוד טענה כי כל מטרת התובע היא להמנע מתשלום חובותיו.

עוד נטען כי לאור עיקרון סופיות הדיון אין מקום לביטול פסק הדין. לטענת הנתבעת, בחלוף 4 שנים ממועד פסק הדין התובע לא הצביע על טעם מיוחד, כגון מרמה או ראיות חדשות, שבגינן יש לעיתים לבטל פסק דין. נטען כי גם רשלנותו של עורך הדין אינה יכולה להוות בסיס לבקשה זו. עוד טענה כי הבקשה לא נתמכה בתצהיר.

לעמדת הנתבעת, טענות התובע בדבר הצורך בפסילתי על רקע נגיעה אישית בכספי הפוליסה, עולים כדי לשון הרע וכי מדובר באמירה מכפישה שאינה מבוססת על ראיות או תצהיר מפורט כדין. לטענתה, טענותיו הלכאוריות של התובע היו ידועות לו במשך ההליך המשפטי שנמשך כ-3 שנים בהם בכר התובע שלא לטעון בעניין זה.

הנתבעת טוענת כי בית הדין כלל לא ידע על מעורבות התובע בעריכת הפוליסה, שכן מדובר במסמך שנערך לפני כ-25 שנה. יתרה מכך, נטען כי אין קשר בין עריכת הפוליסה וממצאי פסק הדין על רווחיותה של פוליסה בודדת ככל שישנו למותב זה.

הנתבעת טענה כי במסגרת ההליך דנן, בין הצדדים לא התקיים כל מו"מ או הסכם פשרה, וכי טענות אלו של התובע נידונו במסגרת הליכים אחרים לרבות בג"ץ, וכי נקבע כי גיבוש טיוטא אינו מהווה הסכם מחייב בין הצדדים (תע"א 2179-05 כהן – מנורה ואח' (25.12.11) ; ע"ע 40913-01-12, 44355-02-12 כהן – מנורה ואח' (28.10.14) ; בג"ץ 8666/14 כהן נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח' (23.12.14)) .

הכרעה

8. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה – מצאתי כי יש לדחות את הבקשה על כל פניה.

9. הזכות להגיש בקשה לביטול פסק דין, מקורה בתקנה 50 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב – 1991. התקנה מגדירה כי:

"(א) בעל דין שלא הגיעה לידיו ההודעה במועד האמור בתקנה 47 או שלא התייצב לדיון ובית הדין דן שלא בפניו - רשאי, לא יאוחר משלושים ימים לאחר שהומצאו לידיו פסק הדין או ההחלטה האחרת, לבקש ביטולם ועיכוב הוצאתם לפועל".

מלשון התקנה עולה כי הזכות להגיש בקשה לביטול פסק דין קמה במקרה בו מדובר בפסק דין שניתן בהעדר צד, וזאת כאמור לא יאוחר מ-30 ימים ממועד קבלת פסק הדין.

בענייננו, אין מדובר בפסק דין שניתן במעמד צד אחד, אלא פסק דין שניתן לאחר שנשמעו שני הצדדים, בהיותם מיוצגים כדין. לפיכך, על פי סדרי הדין הנוהגים לא ניתן לבקש את ביטולו של פסק הדין אלא על ידי הגשת ערעור לבית הדין הארצי.

כאמור בתגובת הנתבעת, ערעור כאמור הוגש זה מכבר (ראו ע"ע 26944-06-14 כהן נ' מנורה מבטחים) ובהסכמה ניתן פסק דין המוחק את הערעור.

יתרה מזו, הבקשה לביטול לא הוגשה במועדים שנקבעו, אלא בחלוף למעלה מ-4.5 ושנים (!) מיום מתן פסק הדין, אשר הפך לחלוט זה מכבר, ואף מטעם זה יש לדחותה.

10. גם לגופן של טענות התובע דין הבקשה להידחות.

התובע טוען כי היה על בית הדין לפסול עצמו מלידון בתיק עקב הכרות מוקדמת וכי פסק הדין משליך ישירות על רווחיותה של פוליסה המצויה בבעלותי.

11. המסגרת הנורמטיבית לבחינת פסילתו של בעל תפקיד שיפוטי מלישב בדין מותווית בסעיף 77א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, בסעיף 39א לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 ובפרק ג1 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב-1991. בסעיף 77א לחוק בתי המשפט נקבע המבחן המרכזי לפסילת שופט והוא בנסיבות שבהן קיים "חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט". בתיקון לחוק בתי המשפט משנת 2004, נוספה לאמת מידה זו, שהיא בעלת נופך כללי, רשימת עילות ספציפיות שבהן על שופט לפסול עצמו מלישב בדין, ובהן עילות שעניינן קיומו של עניין אישי במשפט, בבעלי הדין או בבאי כוחם.

12. בית הדין הארצי בפרשת נווה צוף קבע כי:

"כדי שתקום עילת פסילה על בעל הדין להראות, כי קיימות נסיבות היוצרות חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט. עליו להראות כי דעתו של השופט "ננעלה" וכי נבצר מבית הדין, בראייה אובייקטיבית, להכריע את דינם של בעלי הדין באובייקטיביות הדרושה (ראה למשל: ע"פ 4163/05 דוד סבאג נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 19.5.2005). קיומו של חשש או חשד בלבד אינם מספיקים כדי להביא לפסילה והם יבחנו, בין היתר, בשים לב להיותו של השופט, היושב בדין, שופט מקצועי ומיומן "הנושא בלבו את ההכשרה המקצועית ואת הנסיון המצטבר מן ההתייחסות לבעלי דין, לטענותיהם.... להתנהגות לסוגיה, ויודע איך לארגן ולהפנים את המכלול, תוך שמירה על האיזון והנייטרליות שהם אות ההיכר הטבוע של מלאכת השפיטה" (ראה: מ' שמגר "על פסלות שופט - בעקבות ידיד תרתי משמע" גבורות לשמעון אגרנט (תשמ"ז) 87, 106). (עאח 000082/05 "נוה צוף" אגודה שיתופית להתיישבות קהילתית בע"מ - אליעזר ואדוה שפיר) (הדגשה במקור - י.א.ש.).

13. ומן הכלל אל הפרט – התובע טוען כי פסל תי עצמ י בהליך אחר שהתנהל בעניינו, ומשכך היה על י לפסול עצמי אף מתיק זה.

מעיון בפרוטוקול הדיון מיום 17.12.18 בתיק האחר שאליו הפנה התובע (ב"ל 22590-03-18 כהן – ביטוח לאומי ), עולה כי בפתח הדיון טען התובע כי : " אני חושב שיש בין מותב זה היכרות רבת שנים זאת גיליתי לאחרונה. טיפלתי בתיק פנסיוני של המותב במסגרת חברת מנורה. אני לא מטפל בתיק של בית הדין למעלה מ-20 שנה. אני משאיר לשיקול דעת בית הדין" (ההדגשות שלי - י.א.ש.) .

יצוין, כי דברי התובע באו על רקע העובדה שבסמוך לדיון בתיק האחר, נכחתי בלוויה שבה, לדבריו, נכח גם התובע, ולאחר שהתובע דרש וחקר, הגיע למסקנות שהניח בפני בית הדין.

בהחלטתי מאותו היום נקבע כי:

"לבית הדין אין היכרות אישית עם התובע, לא זכור כל קשר אישי עם התובע וככל שהתובע טיפל בתיק הביטוח של בית הדין, הרי שהדבר נעשה לפני שנים רבות. אולם לאחר שהתובע הודיע כי טיפל בעניינים כספיים של בית הדין ובירור שערכתי בהפסקה מעלה, כי התיק עודנו פעיל, סברתי שמן הראוי שתביעת התובע תועבר למותב אחר ." (ההדגשות שלי - י.א.ש.)

14. הנה כי כן, לא זו בלבד שהתובע לא סבר כי עלי לפסול עצמי מהמשך הדיון בעניין בתיק האחר, הרי שמדבריו, כמו גם מ החלטה זו, שניתנה כ-4 שנים לאחר תום ההליך דנן, עולה בבירור כי לא ידעתי ולא זכרתי ואף היום איני זוכרת כל היכרות שהיא עם התובע. בוודאי שבמועד מתן פסק הדין לא ידעתי דבר בעניין הכרות כלשהי, ולא הייתה לי כל ידיעה בדבר זיקה בין פוליסה אישית לבין התובע או עיסוקו.

מעבר לנדרש יצוין כי טענת התובע משמעה, דרישה לערוך חקירה בכל תיק ותיק האם קיימת מניעה של מי מהשופטים בבית הדין לדון בהליך המובא בפני בית הדין בכללותו ובכל זיקה מרחיקת לכת. דרישה כזו, אינה מעשית, ואינה נדרשת על פי הוראות הדין. למעלה מכך, דרישה שכזו, אף מטילה ספק בהגינותם של היושבים בדין ובאופן ניהול ההליכים על ידם.

משכך, משאין כל עילה של ממש לפסילתי ובוודאי שלא היתה כזו במועד הדיון ומתן פסק הדין בהליך דנן, לא מצאתי כי גם מטעם זה יש מקום לביטול פסק הדין.

סוף דבר

15. הבקשה נדחית.

בנסיבות העניין – אין צו להוצאות.

ניתנה היום, ג' אדר תשפ"א, (15 פברואר 2021), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.