הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בבאר שבע סע"ש 9681-10-14

לפני: כב' השופט צבי פרנקל
נציגת ציבור עובדים: גב' פסה מרקוביץ
נציג ציבור מעסיקים: מר מאיר סהר

התובעת:
מרסל בן דוד ת.ז.-XXXXXX345
ע"י ב"כ: עו"ד הילה ונטורה

-
הנתבעים:

  1. עמותת צעירי הצאן ( ת.ז.-XXXXXX034)
  2. פועה מנדלוביץ ( ת.ז.-XXXXXX592)
  3. אריה מנדלוביץ ( ת.ז.-XXXXXX592)

ע"י ב"כ: עו"ד אלעד גז

פסק דין

1. התובעת גב' מרסל בן דוד עותרת לתשלום פיצויי פיטורים, הפרשי שכר בגין ימי חופשה, ימי חג, הבראה, נסיעות, שכר חודש 2/14, פנסיה, פיצוי בגין אי מסירת הודעה לעובד על תנאי עבודה וכן פיצוי בגין הפרת חובת נאמנות, הפרת חובת ההגינות וחוסר תום הלב בפיטוריה (כך בכותרת כתב התביעה – צ"פ) בסכום כולל של 89,865.5 ₪. תחילה הוגש כתב התביעה כנגד הנתבעים 2-3 בלבד, על סך של 81,545.5 ש"ח וביום 24.11.15 הוגש כתב תביעה מתוקן בו נוספה הנתבעת 1.

2. להלן העובדות הדרושות לנו לצורך הכרעה בתביעה:

א. התובעת החלה עבודתה בחודש מרץ 2008במעון יום ביישוב תפרח הנקרא "מעון צעירי הצאן" (להלן- "המעון") בו מתחנכים מידי יום כ-55 ילדים. הנתבעת 1 הינה עמותה. הנתבעים 2-3 הינם בעל ואשה.

ב. הצדדים חלוקים בשאלה האם הנתבעת 1 הינה מעסיקתה של התובעת ובכלל זה האם היא זו שהפעילה את המעון בו עבדה התובעת או שמא הנתבעים 2-3 הם מעסיקיה והאם בכל מקרה וגם אם הנתבעת 1 הינה מעסיקתה של התובעת יש מקום להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את הנתבעים 2-3 בתשלום רכיבי התביעה.

ג. התובעת הועסקה כמטפלת בילדי המעון כשלטענתה במהלך תקופת עבודתה בתחילה שימשה גם כעובדת במטבח המעון ובצהרוני הנתבעת וכי חלו שינויים בהיקפי משרתה ובאופי עבודתה אשר להם הסכימה (ראה סעיפים 8, 11-12ה' לכתב התביעה המתוקן).

כך לטענתה בתחילה ובמשך כשלושה חודשים עבדה כטבחית במטבח המעון בשעות הבוקר מהשעה 10:30 ועד השעה 16:00 כשעבודה זו כללה עבודת מטבח וטיפול בילדים; לאחר כשלושה חודשים עבדה התובעת במטבח החל מהשעה 8:00 ועד השעה 14:00 ומהשעה 14:00 ועד 16:00 שימשה כמטפלת נוספת במעון וטיפלה בילדים וזאת במשך חמישה ימים בשבוע. לעיתים נאלצה להישאר לעבוד מעבר לשעה 16:00 בשל איחור של הורי הילדים; במתכונת זו עבדה עד לחודש 8/2008 ; החל בחודש 9/2008 עבדה 3 ימים בשבוע מהשעה 8:00 עד השעה 14:00 כמטפלת בילדים וביומיים הנוספים עבדה עד 16:00 וביום שישי עבדה עד השעה 12:30; בחודש 9/2009 חזרה לעבוד כטבחית במעון אלא שהפעם עבדה שישה ימים בשבוע כאשר במשך הימים ראשון עד חמישי עבדה 4.5 שעות בלבד עד השעה 12:30. יומיים מתוך 5 הימים נדרשה לשוב למעון בשעה 14:00 על מנת לטפל בילידם עד השעה 16:00 ובימי שישי עבדה כטבחית עד השעה 12:30 כש לעיתים נדרשה שלא לבשל אלא להחליף מטפלת אחרת מקבוצות הילדים במעון. במתכונת זו עבדה לטענתה גם בשנה"ל 2010; בשנת הלימודים שלאחר מכן החל בחודש 9/2011 ועד לאמצע אוגוסט 2012 טוענת היא כי הנתבעת הודיעה לה כי היא מפחיתה לה יום עבודה אחד כטבחית כך שהיא עבדה יומיים בלבד עד השעה 12:30 ויומיים נוספים בצורה מפוצלת וכן בימי שישי. לטענתה, בשנה זו בסמוך לחג הפסח ובעקבות כך שאחת המטפלות במעון יצאה לחופשת לידה פנתה הנתבעת לתובעת וביקשה ממנה להחליפה כך שהתובעת עבדה חמישה ימים בשבוע, שלושה מתוכם ארוכים דהיינו עד השעה 16:00 ויומיים עד השעה 13:30 כאשר לטענתה בד בבד עב דה גם בהכנת ארוחת הצהריים. החל בספטמבר 2012 ועד אמצע אוגוסט 2013 המשיכה התובעת בעבודתה בטיפול בילדים במתכונת של שנת 2011 כמפורט לעיל. הנתבעת הכחישה בכתב הגנתה את האמור לעיל בשל חוסר הדיוק שבו וכן טענה כי הנתבעת אינה מפעילה צהרונים (סעיפים 33, 36 ו-37 לכתב ההגנה). בהמשך טענה הנתבעת כי מסגרת עבודתה של התובעת היתה לכל היותר 3 ימים למשך 8 שעות, יום נוסף בן 6 שעות ויום שישי 4.5 שעות נוספות כפי שאף הצהירה התובעת ובסך הכל 34.5 שעות שבועיות מקסימום לאורך כל התקופה.

ד. את שנת הלימודים 2013 החלה התובעת אולם זו נסתיימה ביום 23.2.14 בהתפטרותה של התובעת בנסיבות עליהן חלוקים הצדדים כפי שיפורט בהרחבה בהמשך.

ה. שכרה של התובעת עמד על 25 ₪ לשעת עבודה.

3. נפנה עתה לבחון את טענות הצדדים כאשר הכרעתנו תובא לאחריהן תחת כל רכיב תביעה בנפרד.

טענות הצדדים:

שאלת העסקתה של התובעת על ידי הנתבעת 1 וחבותם של הנתבעים 2-3

4. לטענת התובעת הנתבעת 1 הינה עמותה שמטרתה ומהותה כלל אינה ידועה לה והיא מעולם לא היתה קשורה לפעילות המעון בו עבדה. לטענתה, מעולם לא הכירה מעסיק אחר מלבד הנתבעת 2 והמקום היחיד בו היה אזכור של הנתבעת 1 היה על גבי תלושי שכרה של התובעת וחותמת עמה חתמה הנתבעת 2 על המחאות שנתנה לה כשכר שגם אז חשבה התובעת כי מדובר בשם המעון בלבד. עוד טוענת התובעת כי למן היום הראשון הוצג לה כי את המעון מפעילים הנתבעים 2-3 שהציגו עצמם כבעלי המעון ומעולם לא יידעו אותה כי קיימת עמותה אליה היא יכולה לפנות וכל פניותיה היו מול הנתבעת 2. לטענת התובעת כל השינויים במסגרת העסקתה, ההוראות, והבקשות הועברו לה על ידי הנתבעת 2, בכל תקופת העסקתה לא ראתה נציגים של הנתבעת 1, לא נשלחה למשרדי העמותה, לא הוחתמה על הסכם עבודה, לא מילאה טופס 101 או כל טופס אחר, כי הנתבעת 2 אף נהגה במעון כבעלים כאשר הביאה את ילדיה שלה לגן ללא הגבלה, השתמשה במלאי המזון של המעון לביתה הפרטי, רכישות המזון במכולת עבור המעון נעשו על חשבון הנתבעים 2-3 כש הללו חוסכים ומצמצמים ברכישות כאילו ויש להם אינטרס אישי בכך כבעלים, תוך שהנתבעת 2 הדגישה בפניי העובדות במעון אינספור פעמים כי המעון הוא שלה, היא הקובעת בו והיא רשאית לבצע בו כל דבר. הוסיפה התובעת וטענה כי הנתבעת 2 למעשה פנתה אליה בטרם הגשת התביעה וביקשה להגיע איתה להסכמות לרבות הגשת תביעה לבית דין תורה, דבר המלמד כי כל עניין העמותה הינו למראית עין בלבד שכן מי שפנה לבית דין תורה הינו ה נתבעת 2 עצמה ולא העמותה, שנוסדה רק בשנת 2008 לאחר קליטתה לעבודה. בנסיבות הללו יש לראות בנתבעים 2-3 כמעסיקיה של התובעת ולחילופין כחליפיה של הנתבעת 1. זאת ועוד טוענת התובעת כי הנתבעים 2-3 למעשה עשו שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של הנתבעת 1 ועל כן יש להורות על הרמת מסך ההתאגדות כמו גם בשל העובדה כי היחסים בינה לבין הנתבעים 2-3 היו יחסי עובד מעסיק ישירים ובלעדיים כשהנתבעת 1 היתה כסות לדבר לא קיים; כי עצם היעדר ההפרשה לפנסיה יש בו כדי לראות בהתנהגותם של הנתבעים 2-3 כהתנהגות פרסונאלית המקיימת את האפשרות להרמת מסך; כי הרמת המסך ראויה ונכונה בנסיבות העניין משום שהתנהלותם של הנתבעים 2-3 היתה חסרת תום לב באופן משווע; כי השימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של הנתבעת 1 נעשה על מנת לסכל כוונתו של כל דין, וכי השימוש באישיותה של הנתבעת 1 נועד כדי להונות ולק פח את זכויותיה של התובעת ולהדוף מהנתבעים 2-3 כל אחריות.

5. התובעת מוסיפה וטוענת לגבי הנתבעת 2 כי זו עשתה שימוש מובהק לרעה במסך ההתאגדות כדי לפגוע בתובעת מאחר שהיא שימשה כראש הנתבעת 1 ומתוקף תפקידה שימשה כאורגן הקובע היחיד; היא אשר הביאה לפגיעה בתנאי עבודתה של התובעת; היא היתה מודעת לפגיעה בזכויותיה של התובעת ועשתה זאת אך מתוך רצון לשרת את גחמותיה; היא היתה מודעת למצב הבלתי חוקי ולא רק שהיתה מודעת אלא כאשר שמעה על טענותיה של התובעת בעניין לא עשתה דבר בעניין ואף להפך המשיכה בפגיעה; היא ניצלה את מעמדה לרעה, פעלה בחוסר תום לב משווע, בשרירות לב, בחוסר סבירות תוך ניצול ציני פסול ומקומם של כוח לכאורה מתפקידה או מבעלותה במעון בדרך שאינה מקובלת והיא שהניעה את המחדלים הנטענים על ידיה התובעת ולכל הפחות נתנה ידה למחדלי הנתבעת 1 ולא עשתה כל מאמץ לתקנם.

6. אשר לנתבע 3 טוענת התובעת כי זה למראית עין משמש כחבר העמותה, שהיה מעורב בכל הקשור לפיטוריה הבלתי חוקיים של התובעת ולא עשה דבר לצורך הפסקת המחדלים המתרחשים וחמור מכך פעל בחוסר תום לב כדי להסתיר את אחריותה של אשתו ואחריותו כחבר העמותה, תחת כיסוי של העמותה כישות משפטית נפרדת. הנתבע 3 הוא זה שיש לו תרומה משמעותית לנתבעת 2 לביצוע פעולות כנגד התובעת בניגוד לדין תוך מניעים זרים שעיקרם התחמקות מאחריות לעובדי המעון המצוי בבעלותם ולכל הפחות באחריותם. על כן טוענת לאור כל האמור יש לראות בנתבעים 2-3 מעסיקיה ולכל הפחות כי יש להורות על מסך ההתאגדות ולחייבם בתשלום רכיבי התביעה.

7. מנגד טוענים הנתבעים 2-3 כי התובעת גררה אותם לשווא לתביעה. לטענתם מעסיקתה של התובעת היא הנתבעת 1 ועניין זה מופיע בבירור בתלושי השכר שמכוחם הגישה התובעת את תביעתה ואשר לטענתה הוצאו כל חודש באופן מסודר ומתואמים מול כל הרשויות. לטענתם הנתבעת 1 היא שנשאה בתשלום שכרם של עובדיה לרבות של הנתבעת 2, והיא זו שמפעילה את המעון וכל החלטה ניהולית לרבות קביעת שעות העבודה ואופי ביצוע המשמרות נקבעים על ידי העמותה לאחר היוועצות בנתבעת 2. זאת ועוד טוענים הנתבעים כי הנתבעת 2 הינה ממונה מטעם העמותה להפעיל את המעון ואילו הנתבע 3 כלל אינו עובד העמותה ומלבד היותו בעלה של הנתבעת 2 התובעת כלל לא הצביעה מדוע יש להרים מסך כנגדו. הנתבעים טענו כי למעשה התובעת פנתה להנהלת החשבונות של העמותה כאשר היו לה שאלות, היתה בקשר עם גורמים בעמותה, ראתה כי הנתבעת 2 איננה המשלמת שלה והיתה יכולה לפנות לחברי ועד העמותה. זאת ועוד טוענים הנתבעים כי התובעת לא הצביעה על כל עילה להרמת מסך וכי הנתבעת 1 איננה חדלת פרעון ועומדת בכלל התחייבויותיה הכספיות ומעסיקה כ-20 עובדים. על כן טוענים הנתבעים 2-3 כי יש להורות על דחיית התביעה כנגדם.

8. לאחר שעיינו בטענות הצדדים ושמענו את העדויות הגענו לכלל מסקנה כי אין לדחות את התביעה כנגד הנתבעים 2-3 ויש לראותם כמעסיקיה של התובעת, עם הנתבעת 1. לעניין זה עולה כי למעשה הנתבעת 1 שימשה אך כצינור לתשלום שכרה של התובעת 1, כאשר מי שהעסיק את התובעת הינם הנתבעים 2-3. בעניין זה לא הוצגה בפנינו הודעה לעובד על תנאי העבודה בהתאם לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב - 2002 ומשכך ומשלא ניתן ללמוד כי נמסר לתובעת מי מעסיקתה בראשית עבודתה – יש לראות בנתבעים 2-3 כמעסיקיה של התובעת. התובעת טענה וטענתה לא נסתרה כי מי שקיבל אותה לעבודה היתה הנתבעת 2, כי לא היתה בקשר עם מי מחברי העמותה, וכי לא ידעה על קיומה של עמותה ( עמ' 5 ש' 19-20, עמ' 6 ש' 3-4) וטענות הנתבעים כי התובעת היתה מודעת לקיומה של העמותה שכן כאשר ביקשה לברר ענייני שכר פנתה להנהלת החשבונות של העמותה אין בה כדי להביא לשינוי מסקנתנו שכן בעניין זה העידה התובעת כי מנהלת החשבונות אליה פנתה הוצגה לה כמנהלת החשבונות של הנתבעת 2 ולא של העמותה (עמ' 6 ש' 14-18). מלבד זאת לא הוכיחו הנתבעים כי התובעת עמדה בקשר עם מי מחברי העמותה או כי ניתן לה מידע בעניין העמותה, לא לפני תחילת העסקתה ואף לא לאחר מכן (עמ' 16 ש' 17-20, ש' 23-32, עמ' 17 ש' 1-12). הנתבעים אף לא העידו מי מחברי העמותה לרבות לא את חשבת השכר של העמותה לכאורה. כך גם לא הוצגה כל אסמכתא שהיא כי נעשתה כל פנייה לחברי וועד העמותה הקשורות להעסקתה של התובעת או לסיומה (עמ' 17 ש' 11-12, עמ' 28 ש' 17-18) וככלל מחקירות הנתבעים עולה כי חברי העמותה וועד העמותה, ככל שהללו קיימים, כלל לא היו מעורים בהעסקתה של התובעת או בהפעלת הנתבעת 1 (עמ' 28 ש' 15-26, עמ' 29 ש' 10-11), כך שאין לראות בנתבעת 1 מעסיקתה הבלעדית של התובעת אך בשל העובדה כי שמה של העמותה התנוסס על גבי תלושי שכרה של התובעת. יש לראות בנתבעים 2-3 כמעסיקיה של התובעת יחד עם העמותה. לאור עדויות אלה עולה חשש, לכאורה, של אי תקינות בדרך ניהול העמותה. הרינו מפנ ים את תשומת לבם של חברי ועדת הביקורת לאפשר ות זאת. על חקירת תפקוד העמותה ראו ד"א פרנקל, דיני עמותות בישראל, מהדורה שניה מורחבת (2012) פרק ו, עמ' 255 ואילך (הוצאת פרלשטיין-גנוסר בע"מ תל אביב).

התביעה לפיצוי בגין התנהלות הנתבעת שהביאה את התובעת להתפטרותה וכן תשלום פיצויי פיטורים

9. לטענת התובעת עוד בטרם החלה שנת הלימודים בחודש 9/2013 נודע לה מפי המדריכה הפדגוגית כי בכוונת הנתבעת לקצץ את משרתה ל-4 ימי עבודה בלבד ובנוסף לשנותה כך שהיא תהיה מטפלת מחליפה בין הקבוצות ולא תהיה לה קבוצה משלה. טוענת התובעת כי היא יצרה קשר עם הנתבעת 2 על מנת לברר פשר הדבר וזו אישרה הדבר בפניה כאשר לטענת התובעת היא הדגישה כבר באותה השיחה כי היא איננה מוכנה לשינויים במהות תפקידה ולקיצוץ בהיקף משרתה.

10. לטענת התובעת לאחר מספר ימים התחייבה בפניה הנתבעת כי לא תקצץ בימי עבודתה ועל כן אפשרה לנתבעת לקבוע האם יש לה צורך בתובעת כסייעת סבב או בקבוצה קבועה כל עוד לא תהיה פגיעה בשעות עבודתה. לטענת התובעת בעקבות הבטחות אלו המשיכה בהיערכותה לקראת השנה החדשה כאשר עם פתיחתה החלה לעבוד כמטפלת סבב משך חמישה ימים בשבוע עד לתאריך 27.1.14.

11. לטענת התובעת ביום 27.1.14 נקראה היא בשעות הצהריים על ידי הנתבעת 2 וזו הודיעה לה כי החל מהשבוע הבא יקוצץ לה יום עבודה. לטענתה סירבה היא מיידית בצורה שאינה משתמעת לשני פנים ואף הביעה פליאה על ההודעה האמורה שכן לנתבעת היה ידוע היטב עמדת התובעת בעניין זה, אל א שהנתבעת לא שעתה לדבריה. לטענתה גם ביום המחרת שבה וחזרה בפני הנתבעת 2 כי היא אינה מוכנה להפחתה בשעות העבודה ובימי עבודתה או לכל שינוי אחר בתפקידה אולם תשובת הנתבעת היתה כי כך החליטה וכך יעשה. בתגובה טוע נת התובעת ביקשה היא מכתב פיטורים אלא שהנתבעת סירבה ליתן לה בכל תוקף.

12. התובעת טוענת כי המשיכה לעבוד בנתבעת כשלטענתה בתחילת חודש פברואר החלה הנתבעת לבצע באופן שרירותי שינוי בימי העבודה שלה ובאחד הימים אף הגיעה עובדת אחרת לעבוד תחת היום שהופחת מן התובעת. לטענת ה לאחר כשבועיים בהם הגיעה העובדת המחליפה יצרה עימה קשר המדריכה הפדגוגית וניסתה ללבן את הדברים בין התובעת לנתבעת אלא שבשיחה זו הנתבעת עמדה בעמדתה ואף הודיעה לתובעת כי "הספיקו לי השבועיים שעבדת" וכי "גם כך אני לא רוצה לראות אותך".

13. לאור האמור טוענת התובעת כי הודיעה לנתבעת 2 כי היא מתפטרת מעבודתה ועומדת על זכויותיה כשחודש פברואר יהווה הודעה מוקדמת. התובעת טוענת כי חרף אמירתה של הנתבעת כי שבועיים ימים יספיקו לה היא המשיכה בעבודתה עד ליום 23.2.14.

14. לטענת התובעת בנסיבות הללו לא היה לה כל סיכוי למצוא עבודה באמצע שנת הלימודים וכי הנתבעת למעשה הפרה את חובת הנאמנות בקיום החוזה עמה לפחות עד סוף שנת הלימודים.

15. לטענת התובעת התנהלות הנתבעת המפורטת לעיל הינה הפרת חובת תום הלב החלה ביחסי העבודה, כאשר זו שינתה את תנאי העסקתה על אף ידיעתה כי התובעת מתנגדת לכך וזאת תוך הכתבת שינוי באופן חד צדדי וזו אילצה את התובעת להתפטר מעבודתה; כי התנהלותה של הנתבעת נבעה ממניעים פסולים תוך הפרת חובת ההגינות, תוך פגיעה קשה בעיקרי הצדק הטבעי, תוך פגיעה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ותוך ניצולה של התובעת והצורך הקיומי שלה לעבוד ולהתפרנס וכי בהתנהלותה נפלו פגמים של אי חוקיות אי מוסריות ופגיעה בתקנת הציבור.

16. על כן טוענת התובעת כי היא זכאית לפיצויים הן בגין התנהלותה של הנתבעת והן בגין עצם ההכרח שנוצר לה להתפטר באמצע שנת הלימודים וזאת בשיעור של 6 משכורות, השווה לתקופה אשר נותרה עד לתום שנת הלימודים בסך כולל של 23,490 ₪ (לפי 25 ₪ לשעה X ממוצע שעות עבודתה בשנה האחרונה = 3,915 ₪ X 6 = 23,490 ₪).

17. זאת ועוד, משלטענת התובעת הנתבעת פגעה פגיעה מוחשית בתנאי עבודתה ועל אף בקשתה של התובעת לא תוקנה הפגיעה ועל כן נאלצה היא להתפטר מעבודתה, טוענת התובעת כי יש לראות את התפטרותה כפיטורים וזאת בהתאם לסעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים ולפסוק לזכותה פיצויי פיטורים בסך 23,138 ₪ בתוספת פיצויי הלנה.

18. מנגד טענו הנתבעים בקשר עם הפגיעה בתנאי עבודתה של התובעת - כי אמנם תנאי העסקתה של התובעת, כמו גם של יתר העובדים שונו החל באפריל 2014 (בעוד התובעת ידעה על כך כבר בחודש 8/13) אך גם שופרו. לטענתם לא חל כל קיצוץ או הרעה בתנאי העסקתה של התובעת שכן מסגרת העסקתה של התובעת, אף לשיטתה של התובעת היתה מקסימום 34.5 שעות בשבוע (סעיף 38-39 לכתב ההגנה). לטענת הנתבעת 2 היא החליטה על שינוי מערכתי, תוך שהיקף משרתה של התובעת נשמר, דהיינו 34.5 שעות שבועיות כאשר במקום עבודה ב-5 ימים בשבוע, התבקשה היא לעבוד 4 ימים בשבוע, 8.5 שעות ביום. כל זאת טוענת הנתבעת על מנת שהורי הילדים האוספים את ילדיהם יראו ויפגשו את אותה הגננת שפגשו ב בוקר ויקבלו מידע מלא אודות סדר יומו של הילד. כן טוענים הנתבעים כי למעשה אין שבוע בו לא חסרה עובדת אחת לפחות ועל כן לו רצתה התובעת באמת לשמור על היקף עבודה 5 ימים בשבוע יכולה היתה לעבוד יום נוסף ולשמור על מתכונת עבודה של 5 ימים בשבוע. הנתבעים הכחישו בכתב הגנתם את טענות התובעת לשיחות עם הנתבעת 2 וכי זו הבטיחה לה כי ימי עבודתה לא יקוצצו ושבו וטענו כי השינוי היה שינוי מערכתי ולא פרטני כאשר התובעת לא הביעה התנגדותה או סירובה באופן מיידי כטענתה ( סעיפים 43-50 לכתב ההגנה).

19. עוד טוענת הנתבעת כי הסכסוך בין הצדדים נתגלע עוד קודם לשינוי שעות העבודה והתובעת עושה בכך שימוש ציני על מנת לטעון כי התפטרה בדין מפוטרת. בפועל טוענים הנתבעים, התובעת לא טרחה להודיע כי היא מתפטרת אלא פשוט הפסיקה להגיע למעון באופן סדיר, הפקירה את ילדי המעון וגרמה לנתבעת לנזקים. התובעת לא הודיעה כל הודעה בכתב בדבר התפטרותה כנדרש בדין ומכאן וככל שבחרה להתפטר וטוענת היא להתפטרות לפי סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים היה עליה גם לעמוד בתנאים הנדרשים בסעיף זה, בהם לא עמדה ועל כן אין היא זכאית לפיצויי פיטורים.

20. זאת ועוד, טוענים הנתבעים התובעת עבדה בפועל במקביל במקום עבודה אחר באופקים וזו הסיבה שהיא הגיעה בסוף העסקתה למקום העבודה לסירוגין וכל טענותיה כי התפטרה מבלי שתהא לה האפשרות למצוא מקום עבודה אחר הינם בבחינת זריית חול בעיני בית הדין.

21. לאור כל האמור, טוענים הנתבעים כי אין לראות בשינוי שחל בהעסקתה של התובעת, כל הרעת תנאים וגם אם כן אין לראות בתובעת מתפטרת בדין מפוטרת וזאת מאחר שנטשה את העבודה על דעת עצמה, כשהיא עובדת במקביל אצל מעסיק אחר ופעלה בחוסר תום לב ועל כן אין היא זכאית לא לפיצויי פיטורים ואף לא לפיצוי לו היא טוענת בשיעור של 6 משכורות לחצי שנת עבודה נוספת כטענתה תוך ניפוח סכומי תביעתה באופן לא ראוי כאשר היא זו שנטשה את העבודה וכשהועסקה במקום אחר עוד טרם נטישתה את העבודה ועל כן טענותיה כי נותרה ללא עבודה עד סוף השנה איננה נכונה (סעיף 109 לכתב ההגנה). מכל מקום טוענים הנתבעים כי לזכות התובעת עומדים בקופת הפיצויים סך של 7,000 ₪ אותם היא רשאית למשוך בכל עת.

22. אשר לפיצויי פיטורים: התובעת התפטרה מעבודתה (סעיפים 24, 78-80 לכתב התביעה) והשאלה שנותרה במחלוקת היא האם התפטרותה של התובעת מקימה לה זכאות לתשלום פיצויי פיטורים בהתאם לסעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג – 1963 (להלן – "חוק פיצויי פיטורים") .

23. עובד התובע פיצויי פיטורים מכוח סעיף 11(א) לחוק נדרש להוכיח התקיימותם של שלושה תנאים מצטברים כדלקמן: ראשית עליו להוכיח כי אכן הייתה הרעה מוחשית בתנאי העבודה כאשר ההרעה חייבת להיות רצינית עד כי ניתן יהיה לייחס למעסיק הרצון להתפטר מן העובד " או " נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו; שנית עליו להוכיח כי התפטר בשל הרעת התנאים ולא מטעם אחר כלומר עליו להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין ההתפטרות לבין ההרעה או הנסיבות הללו; שלישית, עליו להוכיח כי נתן התראה סבירה למעביד על כוונתו להתפטר והזדמנות נאותה לתקן את ההרעה או את הנסיבות ככל שהיא ניתנת לתיקון ורק אם לא פעל המעסיק לתיקון ההרעה תקום לעובד הזכות להתפטר תוך זכאות לפיצויי פיטורים (ראה דב"ע (ארצי) שנ/3-10 כהן נגד הלר פיסול ותכשיטים בע"מ פד"ע כא; דב"ע לה/15-3 בן צור דרויאנוב בע"מ נגד רוסקיס, עבודה ארצי, כרך ח(2), 60; ע"ע 354/07 אחים אוזן נגד חברה לבנייה פיתוח וייזום בע"מ – ולי טקין ואח', ניתן ביום 27.1.2012; ע"ע 26706-05-11 שבתאי נ' טכנובר בע"מ ניתן ביום 10.6.2013).

24. נפנה לבחון האם התובעת הוכיחה התקיימותם של התנאים האמורים על מנת להיות זכאית לתשלום פיצויי פיטורים.

אשר לתנאי הראשון – הצדדים חלוקים בשאלה האם בכלל היה בשינוי שחל בהעסקתה של התובעת משום הרעת תנאים כאשר כאמור לטענת הנתבעת היקף שעות עבודתה לא שונה והיא המשיכה לעבוד במשרה של 34.5 שעות בשבוע והשינוי שחל היה רק במספר ימי העסקתה כך שנדרשה היא לעבוד 4 ימים בשבוע במקום 5 ימים כפי שהיה עובר לשינוי ואילו התובעת טוענת כי התנגדה לכל שינוי בשעות עבודתה ובימי עבודתה וכי היה בשינוי בהעסקתה משום הרעת תנאים. בעניין זה נציין כי הגם כי בחקירת עדי הנתבעים כמו גם בסיכומיה ביקשה התובעת לטעון כי חל שינוי אף בהיקף שעות עבודתה (מעבר לימי העבודה) (ראה פרוטוקול עמ' 32 ש' 3-14 וכן סעיפים 48-51 לסיכומיה התובעת), הרי שטענתה העיקרית להרעה בתנאי העבודה בכתב תביעתה ובתצהיריה היתה כי ההרעה שחלה היתה בהפחתת יום עבודה ולא בהפחתת שעות עבודתה וכי בשל כך התפטרה היא מעבודתה ( סעיפים 10, 11, 13, 14, 15 לתצהירה של התובעת).

על כן אין אנו נדרשים לדון בשאלה האם הופחתו שעות עבודתה של התובעת (אשר לדידנו לא הוכחה שכן לא ניתן ללמוד מתלושי השכר על הפחתה בשעות העבודה שכן התובעת לאחר השינוי לא עבדה חודש מלא והתפטרה) אך עם זאת נותרה השאלה האם היה בשינוי מספר ימי עבודתה של התובעת, משום הרעת תנאים המקימה לתובעת זכאות להתפטר בדין מפוטרת. לדידנו גם שינוי במספר ימי העבודה של התובעת, אפילו נשמר היקף שעות העבודה, יש בו משום שינוי אשר התובעת אינה חייבת להסכים לו ורשאית היא להתפטר בדין מפוטרת. אין לצפות מעובד, המועסק משך תקופה ארוכה 5 ימים בשבוע, חלקם ימים קצרים בני 5.5 שעות בלבד, להסכים לשינוי לפיו יועסק רק משך 4 ימים, בכל יום 8.5 שעות. יש בכך משום שינוי מהותי בתנאי העסקתו ועל כן זכאית היתה התובעת להתפטר בדין מפוטרת.

25. אשר לתנאי השני, אמנם התובעת לא נתנה לנתבעים הודעה מוקדמת בכתב על התפטרותה, בהתאם לחוק הודעה מוקדמת להתפטרות ולפיטורים (כפי שיורחב בהמשך) אך שוכנענו כי להבדיל, התובעת אכן הביעה התנגדותה לשינוי ימי העסקתה ( סעיפים 11, 16-23 לתצהיר התובעת וכן עמ' 7 ש' 5-10) כאשר בתצהירי הנתבעים אין התייחסות קונקרטית להתנגדות הנטענת (להבדיל מטענה כי אין המדובר בהרעת תנאים וכי התובעת התפטרה מבלי ליתן הודעה בכתב – סעיפים 16-26 לתצהיר הנתבעת 2) ובנסיבות הללו יש לראות בכך משום התראה מספקת בדבר כוונתה להתפטר בגין הרעת תנאים כנדרש בסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים. הכלל המחייב את העובד במתן התראה ביחס להרעה כתנאי להתגבשות הזכאות לתשלום פיצויים פיטורים נועד לאפשר למעסיק לתקן את דרכיו, תיקון המותנה במודעתו של המעסיק להרעה ולמשמעותה הנטענת. במקרה בו ההרעה הנטענת מתבטאת בהפרה ברורה שלא שנויה במחלוקת הרי שההנחה היא שהמעסיק מודע היטב לקיומה ובנסיבות הללו לאור תכלית ההתראה, יש מקום להגמיש את הדרישה לתתה בנסיבו ת שכאלו (ראו בעניין זה את פסק דינה של השופטת נטע רות עב' 7855/07 שי גלד נגד ג.ג אולפני ישראל ירושלים בע"מ, ניתן ביום 5.1.09. בענייננו משהנתבעים עצמם מודים כי היה שינוי בימי עבודתה של התובעת, ומנגד לא נסתרו טענות התובעת כי התנגדה לשינוי האמור הרי שמודעות הנתבעים להרעה הנטענת ברורה ויש להגמיש את הדרישה למתן התראה, כך שניתן לראות בהתנגדות התובעת ככזו העונה על מתן ההתראה כאמור כך גם, בנסיבות שהוצגו בפנינו, כאשר הנתבעים טענו כי השינוי שבוצע היה שינוי מערכתי ולכל המטפלות, הרי שלא היה במתן התראה כדי לשנות את הרעת התנאים ועל כן בנסיבות המיוחדות שלפנינו פטורה התובעת ממתן התראה כאמור כנדרש בסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים.

26. אשר לתנאי השלישי העוסק בשאלת הקשר הסיבתי שבין הרעת התנאים להתפטרות, הרי שבעניין זה כל טענות הנתבעים כי התובעת התפטרה שלא בשל הפחתת ימי העבודה, שכן הסכס וך בין הצדדים נתגלע עוד קודם לכן והתובעת הלכה למעשה החלה לעבוד במקום אחר –לא הוכחו בפנינו. בעניין זה המכתב אשר צורף לתצהירי הנתבעים מאת הנהלת עמותת "אפיקי החסד" אין בו כדי לסייע בידי הנתבעים, שכן כותב המסמך לכאורה לא העיד בפנינו, והנתבע 3 אף לא ידע לומר בחקירתו מתי החלה התובעת לעבוד בעמותת אפיקי החסד, כמה ימים בחודש 2/14 וכיו "ב שאלות הנוגעות להעסקתה לכאורה בעמותת אפיקי החסד (עמ' 19 ש' 15-32).

27. לאור כל האמור לעיל יש לראות את התובעת כמי שזכאית לתשלום פיצויי פיטורים בהתאם לסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים.
סך פיצויי הפיטורים להם זכאית התובעת בהתאם לממוצע שעות עבודתה ב-12 החודשים האחרונים המלאים להעסקתה (2/13-1/14) הינו 21,920 ₪ (לפי ממוצע שעות עבודתה של התובעת כאמור בנספח 2 לכתב התביעה אשר הנתבעים לא חלקו עליו למעט חודשים 7/13 – 86.35 שעות ו-2/13- 143.17 כפי שבא לידי ביטוי בתלושי השכר אשר יש לתקן בהתאם לטענות הנתבעים המוצאות ביטוי ובסיס בתלושי השכר - סך שעות עבודתה של התובעת הינו 1,780.32 לחלק ל-12 חודשים = 148.36 שעות בחודש בכפל 25 ₪ לשעה = 3,709 ₪ X 5.91 שנות עבודה). סכום זה הינו כולל את סכום הפיצויים הצבור לזכות התובעת בקופת הפנסיה בקרן הפיצויים.

28. אשר לטענת התובעת לפיצוי בגין התנהלות הנתבעים שהביאה להתפטרותה – אין מקום לפסוק לתובעת פיצוי בגין השינוי בימי העסקתה שהביא אותה להתפטר שכן ואפילו ביקשו הנתבעים לשנות את תנאי העסקתה של התובעת, הסעד לו היא זכאית הינו להתפטר ולזכות בפיצויי פיטורים (ככל שהיא עומדת בתנאי החוק לצורך קבלתם וכפי שפורט לעיל אין היא עומדת בתנאים הקבועים בחוק). אין התובעת זכאית לפיצוי מעבר לכך, מה גם שהתובעת לא הוכיחה טענותיה כי הובטח לה לכאורה כי לא ישונו תנאי העסקתה. בנסיבות הללו אין לראות בהתנהלות הנתבעים ככזו אשר בגינה יש לפצות את התובעת מעבר לזכאותה להתפטר בדין מפוטרת. למעלה מן הצורך נוסיף שתביעתה של התובעת לפיצוי בשיעור של 6 חודשים דינה להידחות מקום בו התובעת לא פעלה להקטנת נזקה הנטען ופנתה למוסד לביטוח לאומי רק בחלוף כ-5 חודשים ממועד סיום העסקתה.

הפרת חובת מתן הודעה לעובד:

29. לטענת התובעת הנתבעים כולם וכל אחד לחוד לא נתנו בידי התובעת הודעה על תנאי עבודתה וזאת בניגוד לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה) תשס"ב – 2002. לטענתה בהעדר הודעה פגעו בתובעת וביכולתה לעמוד על זכויותיה בדרך נהירה הן בדבר היקף עבודתה, הן בדבר זהות מעסיקתה ומנהליה ומבלי שיהיה ברור השינוי שנעשה בהיקף עבודתה. על כן עותרת התובעת לפיצוי בסך 7,500 ₪. בעניין זה , נכונה טענת הנתבעים כי במסגרת בקשת התיקון שהגישה התובעת, ביקשה היא לתקן את כתב תביעתה בקשר עם הוספת הנתבעת 1 הא ותו לא וכי למעשה הוספת רכיב הפיצוי הנטען הוספה בכתב התביעה המתוקן עצמו ולא אוזכרה בבקשה לתיקון כתב התביעה. יש לדחות את תביעתה של התובעת לפיצוי הנטען גם מן הטעם כי לא שילמה את האגרה הנדרשת בגין הוספת רכיב זה לתביעתה ודי באי תשלום האגרה על מנת להורות על דחיית תביעתה ברכיב זה. על כן תביעתה של התובעת לפיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד על תנאי העבודה נדחית.

אי מסירת תלושי שכר:

30. לטענת התובעת, הנתבעת לא הנפיקה לה משך כל תקופת עבודתה תלושים בצורה מסודרת ורק לאחר סיום עבודתה ניתנו אלו כאשר לתדהמתה גיל תה כי התלושים מקורם בפיקציה שנועדו להתאים פחות או יותר לתשלומים ששולמו לה תוך שימוש במסגרת השכר ששולמה לה כך שתעיד כביכול על תשלום זכויות כגון שעות חג או שעות חופשה, כי רישום השעות שנרשם בתלושים אינו מעיד על המציאות וכיו"ב טענות הנוגעות לתלוש השכר. על כן טוענת התובעת כי בנסיבות הללו בבואה לבחון את זכויותיה לא ברור כמה שולם לה ומדוע דווקא כך ואין זה ברור כמה שעות היא עבדה ומהו השכר ששולם לה לשעה כאשר תלושי השכר שגויים ולא ניתן ללמוד מהם דבר ובנסיבות הללו במקומות מסוימים בכתב תביעתה חישוב זכויותיה נערך על בסיס שעות העבודה אותם נדרשה לעבוד במסגרת עבודתה לאורך השנים במכפלת ימי העבודה הקיימים בחודש. כן טענה התובעת כי כל טענה להתיישנות דינה להידחות משכאמור תלוש שכר ניתנו לה רק לאחר סיום עבודתה במרץ 2014.

31. הנתבעים הוסיפו וטענו כי התובעת שהינה מנהלת חשבונות בהכשרתה בדקה בזמן אמת כל סכום אותו קיבלה במהלך תקופת עבודתה וכל תביעתה הינה ניסיון לקבל כספים שאינם מגיעים לה. לטענת הנתבעים תלושי השכר הונפקו מידי חודש ואף הוגשו על ידי התובעת על מנת לקבל הנחה בארנונה כאשר טענות התובעת כי לא ניתן ללמוד מהם על שעות עבודתה דינן להידחות שכן התובעת עצמה דיווחה על שעות העבודה שלה והגישה סיכום ובהמשך עת היה שעון נוכחות היתה בודקת מסמנת ומשלימה שעות בצורה חופשית תוך שההתנהלות מולה בעניין זה היתה תחת אמון מלא, תוך דיון פתוח על כל דרישה מצדה שהופנתה להנהלת החשבונות של הנתבעת 1 (ראו העתקי רישומי השעות מסומן 3 לכתב ההגנה).

32. איננו מקבלים את טענות התובעת הנוגעות לתלושי שכרה , התרשמנו כי התובעת קיבלה תלושי שכר וכי הללו משקפים את התשלומים אשר שולמו לה. התובעת מבססת את חישוביה (בחלקם) על תלושי שכרה על כן אין היא יכולה להישמע בטענה זו. כך גם, עדותה של התובעת הנוגעת לתלושי השכר היתה מתחמקת ובלתי מהימנה בעינינו (עמ' 8 ש' 23-32, עמ' 9 ש' 1-2). על כן נדחית אף טענת התובעת כי אין מקום לבחון את טענות ההתיישנות שהעלו הנתבעים, טענות בהן נדון בהמשך. עם זאת ובאשר לדוחות הנוכחות שהציגו הנתבעים מאלו לא ניתן ללמוד כלל בגין אילו חודשים המדובר ועל כן חישובינו ייעשו בהתבסס על תלושי השכר בלבד.

הפרשי שכר בגין ימי חופשה:

33. לטענת התובעת הנתבעת פעלה בניגוד לחוק חופשה שנתית ולא צברה לזכותה את כמות הימים להם היא זכאית בהתאם לחוק, לא שילמה לה ימי חופשה בפועל ואף לא שילמה לה בהתאם פדיון חופשה בהתאם לצבירה נכונה, בסיום העסקתה.

34. לטענת התובעת הנתבעים ככלל לא נהגו לשלם לה בעבור ימים בודדים בהם לא הגיעה לעבודה בטענה כי הנתבעת 2 משלמת ימי חופשה רק בעבור יומיים בחול המועד. לטענתה במועד קבלת תלושי השכר הסתבר שגם טענה זו על תשלום ימי חופש בחול המועד אינה רציפה וכדוגמא מפנה היא לתלוש השכר לחודש 9/10. עוד טוענת התובעת כי בהפקת תלושי שכרה בדיעבד ניכתה לה הנתבעת ימי חופשה ללא כל קשר ליציאה לחופשה בפועל דבר אשר הביאה לצבירה שגויה של ימי חופשה ולמימוש ימי חופש ה למראית עין בלבד, בחודשים מסוימים כלל לא צברה לזכותה ימי חופשה, איפסה את מכסת החופשה בסוף שנה קלנדרית, וחישבה באופן שרירותי ומשתנה את ערך יום החופשה (סעיפים 86-93 לכתב התביעה המתוקן). לאור האמור טוענת התובעת כי תשלום ימי החופשה לכאורה, הרשום בתלושי השכר שהופקו לה בדיעבד הינם פיקציה ועל כן עותרת היא לקבלת מלוא ימי החופשה שהיו אמורים להצטבר לה במהלך השנים, בהפחתת הימים ששולמו לה בחודשי חול המועד ולפיכך זכאית היא לתשלום בסך 8,185.5 ₪ לפי ערך יום בשנת עבודתה האחרונה (סעיפים 94-95 ונספח 3 לכתב התביעה המתוקן).

35. מנגד טוענים הנתבעים כי התובעת קיבלה את כל המגיע לה ואף מעבר לכך. לעניין זה טוענים הנתבעים טענה הנוגעת לתביעת התובעת ברכיבי החופשה, ההבראה, הנסיעות ודמי החגים לפיה ממוצע שעות עבודתה של התובעת בחודש שלא כנתבע על ידה עמד על 148.2 שעות בחודש הכוללים 8 שעות חופשה ו-7 שעות עבור חג ועל כן ממוצע השעות האמיתי הינו 133 שעות בחודש. לטענת הנתבעים בחישוב שכרה החודשי של התובעת בהתאם לממוצע האמור ואף לפי ממוצע של 140 שעות בחודש במכפלת השכר השעתי לו טוענת התובעת בעצמה (25 ₪ לשעה), יוצא איפוא כי בפועל התובעת קיבלה שכר ביתר בשנים 2008-2011 כך שגם אם תתקבל מלוא תביעתה תיוותר יתרת זכות לנתבעת בגין שכר ששולם ביתר אשר לטענת הנתבעים יש לקזז מכל סכום אשר ייפסק לזכות התובעת (סעיפים 122-129). כך למשל טוענים הנתבעים כי בשנים 2008-2009 שולם לתובעת שכר בסך 102,246 ₪ בעוד התובעת זכאית לשכר בגובה 84,240 ₪ (לפי 140 שעות בחודש X12 חודשים X שנתיים) ועל כן גם אם תתקבל תביעתה בשנה זו בעד חגים חופשה הבראה ונסיעות בסך 10,158 ₪ (לאחר הפחתת החופשה וההבראה שהתיישנו לטענתם) הרי שהתובעת קיבלה שכר ביתר וא ין היא זכאית לכל תשלום נוסף (ראו חישובי הנתבעים באופן דומה גם לשנים 2010-2011 וכן הטענה לקיזוז בסעיפים 150-152 לכתב ההגנה). באשר לחופשה טוענת הנתבעת כי התביעה לחופשה בגין שנים 2008-2011 התיישנה (סעיפים 124ב, 125ב, 126ב לכתב ההגנה) וכי בכל מקרה שולם כאמור שכר ביתר. אשר לשנת 2012 טוענים הנתבעים כי בהתאם לתלושי השכר שולמו לתובעת בגין שנה זו 12 ימי חופשה מלאים ( סעיף 127א-ב לכתב ההגנה) וכך גם בגין שנת 2013 שולמו לה 11 ימי חופשה ועל כן יתרת התשלום מסתכמת בחוב לכאורה של 180 ₪ העומד מול טענת הקיזוז של הנתבעת בסך של לפחות 26,000 ש"ח.

36. התובעת קיבלה תלושי שכר מידי חודש וידעה היטב את זכויותיה ועל כן אין אנו מקבלים את טענתה כי היא זכאית לפידיון חופשה מעבר ל-3 שנים. כך גם הטענות כי התלושים הינם פיקטיב יים ושגויים הועלתה בעלמא ואין בידינו לקבל את טענות התובעת לעניין זה מה גם שהתובעת עצמה עורכת את חישוביה בחלקם בהתאם לאמור בתלושי השכר (ראו למשל חישובי התובעת בעניין ממוצע עבודתה לצו רך פיצויי פיטורים). הדברים נכונים גם לעניין יתר החישובים ובכפוף לאמור בפסק הדין להלן. לאור האמור תביעתה של התובעת לתשלום ימי חופשה בגין השנים 2008-2010 דינה להידחות ולמעשה התובעת זכאית לתבוע חופשה אך בין שלוש שנים אחרונות להעסקתה בצירוף השנה השוטפת האחרונה, דהיינו בגין שנים 2011-2014.
עוד נבקש להכריע כבר עתה בעניין טענת הנתבעים לקיזוז וכן חישובי הנתבעים כפי שהוצגו בכתב ההגנה לפיהם לטענת הנתבעים לתובעת שולם כאמור שכר ביתר וגם אם תתקבל מלוא תביעתה עדיין נותרה היא ב"חוב" לנתבעים אותו יש לקזז מכל סכום אשר ייפסק. אין בידינו לקבל טענות אלו ואת חישובי הנתבעים שכן חישובי הנתבעים נעשים תוך השוואת שכר ששולם בפועל לשכר אשר לטענתם היתה אמורה התובעת לקבל בהתאם לממוצע שעות של 140 שעות חודשיות. טענה זו המועלית עתה ובדיעבד אינה יכולה לעמוד כאשר, השכר אותו קיבלה התובעת בפועל, מידי חודש, בזמן אמת הינו בגין שעות העבודה המפורטות בתלושי השכר ושאותן ביצעה ולא ניתן עתה ובדיעבד לטעון כי היה צריך להיות משולם לה שכר בגין פחות שעות ובהתאם לממוצע המתבסס על שנת העבודה האחרונה כפי שמבקשים הנתבעים לטעון. כך גם לא הוצגו בפנינו האסמכתאות לתשלום השכר שבוצע בפועל לתובעת בגין שנים 2008-2009 (ראו עדותו של הנתבע 3 בעמ' 23 ש' 22-31). ממילא הרי שאין לזקוף תשלומים ששולמו כשכר רגיל לתובעת, ככאלו הבאים על חשבון תשלום דמי חגים, דמי חופשה, דמי הבראה ונסיעות, מקום שהדבר לא בא לידי ביטוי באופן מפורש בתלוש השכר. יש להשוות בין זכאותה של התובעת לימי חופשה מידי שנה מול התשלום ששולם בפועל בעד חופשה, בעד כל שנה ושנה וכך גם באשר לדמי חגים והבראה.

על כן נפנה עתה לבחון האם שולמו לתובעת בגין השנים 2011-2014 ימי חופשה כדין:

בגין שנת 2011 (היא השנה ה-4 להעסקתה) זכאית התובעת ל- 12 ימי חופשה (שכן טענתה כי עבדה 6 ימי עבודה לא נסתרה) בשווי 1,879.2 ₪ (לפי ערך יום חופשה לו טוענת התובעת בסעיף 88 לתצהירה (בתלושי השכר שולמו לתובעת ימי חופשה לפי ערך יום בסך 200 ₪, אולם משהתובעת העמידה את ערך יום החופשה על פחות מכך, אין לפסוק לה יותר משתבעה). לתובעת שולמו דמי חופשה בחודש 4/11 בסך של 400 ₪ ולפיכך נותרה לזכות התובעת יתרת חופשה בשנה זו בסך 1,479.2 ₪.
בגין שנת 2012 (היא השנה ה-5 לעבודתה)– זכאית התובעת אשר עבדה בשנה זו 5 ימים בשבוע ל- 12 ימי חופשה נטו בשווי 1,879.2 ₪ (לפי ערך יום חופשה לו טוענת התובעת בסעיף 88 לתצהירה) - בהפחתת דמי חופשה ששולמו בחודשים 3/12, 4/12 ,6/12, 10/12 ,12/12 בסך כולל של 2,089.13 ₪. דהיינו לתובעת שולמו דמי חופשה ביתר.
בגין שנת 2013 (היא השנה ה-6 לעבודתה) – זכאית התובעת ל-12 ימי חופשה נטו בשווי 1,879.2 ש"ח (לפי ערך יום חופשה לו טוענת התובעת) בניכוי דמי חופשה ששולמו בחודשים 3/13, 8/13, 9/13, 12/13 בסך כולל של 1973.57 ₪ דהיינו לתובעת שולמו דמי חופשה ביתר בגין שנה זו.
בגין שנת 2014 זכאית התובעת ל- 2 ימי חופשה אולם משתבעה היא רק 1.27 ימים לא ניתן לפסוק לה יותר משתבעה. 1.27 ימים בשווי 198.82 ₪ (לפי ערך יום חופשה כמצוין בסעיף 88 לתצהיר התובעת).

37. לאור האמור לעיל על הנתבעים לשלם לתובעת בגין ימי חופשה סך של 1,678 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד סיום העסקתה בפועל ועד למועד התשלום בפועל.

הפרשי שכר בגין ימי חג:

38. לטענת התובעת עם קבלת תלושי השכר הסתבר לה כי הנתבעת לא שילמה לה בגין ימי חג באופן רציף ובהתאם לדין. בנסיבות הללו טוענת התובעת כי היא זכאית לתשלום ימי חג אשר לא שולמו לה בסך כולל של 6,177.5 ₪ (סעיפים 96-99 וכן נספח 4 לכתב התביעה המתוקן). מנגד טוענים הנתבעים כאמור בפרק תחת תביעת החופשה כי לתובעת שולם שכר ביתר ועל כן אין היא זכאית לדמי חג למעט בגין שנת 2012 בו נותרו לכאורה 3 ימי חג לתשלום בסך של 540 ₪ לכאורה המהווים חוב לכאורה וכפופים לטענת הקיזוז של הנתבעים.

39. זכאותה של התובעת הינה ל-9 ימי חג בגין כל שנת עבודה, בכפוף לניכוי ימי חג אשר חלו בשבת. כאמור, אין בידינו לקבל את טענות הנתבעים בדבר תשלום השכר ביתר ויש לבחון זכאותה של התובעת לדמי חגים בהשוואה לתשלום שבוצע בפועל בגין ימי חג מידי שנה ושנה.

40. הנתבעים לא הציגו תלושי שכר לשנים 2008-2009 ולפיכך תביעתה של התובעת לשנים אלו לא נסתרה והיא זכאית לדמי חגים בסך 2,280 ש"ח.
אשר לשנת 2010- מתלושי השכר עולה כי לא שולמו לתובעת דמי חגים בכלל, ועל כן ובהתאם לחישוביה אשר לא נסתרו זכאית היא לסך של 1,768 ₪.
אשר לשנת 2011 - לתובעת שולמו 2 ימי חג בחודש 10/11 בסך כולל של 346 ₪. מלבד תשלום זה לא שולמו לתובעת ימי חג ועל כן ובהתאם לחישוביה אשר לא נסתרו על ידי הנתבעת, ובכפוף לתיקון ערך יום חג בחודש 5/12 אשר צריך לעמוד על סך של 184 ₪ ולא כפי שנתבע 212 ₪, זכאית היא לדמי חגים בסך 1,323.5 ₪.
אשר לשנת 2012 – מתלושי השכר עולה כי לתובעת שולם בחודש 4/12 יום חג אחד בגין חג הפסח (יום חג נוסף חל בשבת ועל כן איננה זכאית), יום חג נוסף בגין חג השבועות שולם בחודש 5/12, 2 ימי חג בלבד שולמו בחודש 9/12 בסך כולל של 335.56 ₪ (ואילו ערך יום חג בחודש זה עומד על 180 ₪ כך שיש פער לתשלום בגובה 24.44 ₪ ובנוסף יום חג נוסף בגין כיפור לא שולם) ובחודש 10/12 שולם יום חג נוסף בגין חג הסוכות בסך של 146.31 ₪ (בעוד ערך יום חג עמד באותו החודש על סך של 180 ₪ וכן הזכאות היא לתשלום שני ימי חג כך שיש פער לתשלום בסך 215 ₪). בגין יום העצמאות שחל בחודש 4/12 לא קיבלה התובעת תשלום. סך כל זכאותה של התובעת להפרש בגין תשלום דמי חג בשנת 2012 עומד על 598 ₪.
אשר לשנת 2013 – לתובעת שולם יום חג אחד בחודש 1/13 בסך 187.5 ₪, בחודש 3/13 יום חג נוסף בסך 176.98 ₪, בחודש 4/13 שולם יום חג +2 שעות חג בסך כולל של 215 ₪, בחודש 5/13 שולם יום חג בסך 159.16 ₪, בחודש 9/13 שולמו 4 ימי חג בשיעור 181.81 ₪ ליום בסך כולל של 727.24 ₪, בחודש 11/13 שולם לתובעת יום חג נוסף בסך 181.81 ₪ ובסך הכל בשנה זו שולמו לתובעת 9 ימי חג ועל כן אין התובעת זכאית לתשלום נוסף. ערים אנו לכך כי לתובעת לא שולם לכאורה בחודש 4/12 יום חג בגין יום העצמאות (שכן התשלומים ששולמו בחודש 3-4/13 נזקפים לטובת ימי חג הפסח), מנגד שולמו בעבור ימי חג בחודש 1/13 ו-11/13 והללו מתקזזים עם זכאותה האמורה.

41. מן האמור עולה כי התובעת זכאית לתשלום דמי חגים בגין כל תקופת העסקתה בסך כולל של 5,969.5 ₪.

הבראה:

42. לטענת התובעת זכאית היא לתשלום דמי הבראה אשר לא שולמו לה וזאת בניגוד לצו ההרחבה בעניין בסך של 4,735.5 ₪ (סעיפים 100-102 ונספח 5 לכתב התביעה המתוקן). בעניין זה טוענת התובעת כי כל טענה להתיישנות דינה להידחות משהפעם הראשונה בה זכתה לראות מהו השכר ששולם לה וממה הוא מורכב היתה בתלושים שנערכו בדיעבד ואשר נמסרו לה לראשונה בחודש מרץ 2014 שעד אז לא הנפיקה הנתבעת לתובעת תלושי שכר.

43. מנגד טוענים הנתבעים כי לתובעת שולם שכר ביתר כאמור בפרק התביעה לימי חופשה. כן טוענים הנתבעים בקשר לתביעת התובעת לדמי הבראה כי תביעתה זו בגין שנים 2008-2010 התיישנה (ראה סעיף 146 לכתב ההגנה).

44. כאמור אין בידינו לקבל את טענות התובעת הנוגעות להתיישנות ולפיכך מקובלת עלינו טענת הנתבעים להתיישנות דמי הבראה אם כי נדייק ונאמר כי אין המדובר בהתיישנות תביעתה של התובעת כי אם זכאותה של התובעת לפדיון ימי הבראה הינה לשנתיים האחרונות בלבד להעסקתה, בהתאם לסעיף 7 להסכם הקיבוצי הכללי בדבר השתתפות המעסיק בתשלום דמי הבראה אשר הורחב בצו הרחבה. מנגד אין בידינו לקבל את טענות הנתבעים לשכר ששולם ביתר אשר יש לקזזו מול תביעתה לדמי הבראה ויש לבחון את זכאותה של התובעת לדמי הבראה למול התשלומים ששולמו לתובעת בעד הבראה במהלך תקופת עבודתה.

על כן, זכאותה של התובעת הינה לדמי הבראה בגין השנתיים האחרונות להעסקתה בלבד. בגין התקופה שמחודש 3/12 ועד 2/13 (היא השנה ה-5) זכאית התובעת ל- 7 ימי הבראה בשיעור 371 ₪ ליום הבראה (לפי תעריף יום הבראה בחודש 7/12), דהיינו לסך של 2,597 ₪ בכפל היקף משרתה שעמד בתקופה זו על 85%) ובסך הכל לסך של 2,207.45 ₪. בגין התקופה שמחודש 3/13 ועד 2/14 זכאית התובעת ל-7 ימי הבראה בשיעור 374 ₪ (לפי תעריף יום הבראה בחודש 7/13) בסך 2,618 ₪ בכפל היקף משרתה בתקופה זו אשר עמד על 78% ובסך הכל לסך של 2,042 ₪.

סך כל זכאותה של התובעת לתשלום דמי הבראה בגין השנתיים האחרונות עומד על 4,249 ₪. לתובעת אמנם שולמו דמי הבראה בשנים 2011- 2013 אולם משלא שולמו לתובעת דמי הבראה כלל לפני לשנת 2010, ובהתאם לסעיף 50 לחוק החוזים (ח לק כללי), תשל"ג – 1973 הקובע כי: "סכום שניתן לנושה שעה שהגיעו לו מן החייב חיובים אחדים, רשאי החייב, בעת התשלום, לציין את החיוב שלחשבונו ייזקף הסכום; לא עשה זאת, רשאי הנושה לעשות כן". הנתבעים לא הודיעו בגין אילו שנים שולמו דמי ההבראה ובנסיבות הללו יש לזקוף את התשלומים ששולמו בחודש 8/11, בחודש 8/12 ובחודש 7/13 ככאלו ששולמו בעד דמי ההבראה להם היתה זכאית התובעת עובר לשנת 2010 ובנסיבות הללו זכאית התובעת בגין השנתיים האחרונות להעסקתה לדמי הבראה בסך 4,249 ₪.

נסיעות:

45. לטענת התובעת לא שולמו לה דמי נסיעות מיום תחילת העסקתה ועל כן ובהתאם לטענתה בדבר העדר התיישנות כמפורט בפרק ההבראה לעיל, טוענת כי היא זכאית לתשלום נסיעות בסך 11,960 ₪ (סעיפים 103-106 ונספח 6 לכתב התביעה המתוקן).

46. מנגד טוענים הנתבעים כאמור תחת פרק התביעה לימי חופשה כי התובעת קיבלה שכר ביתר כך שאפילו אם תתקבל מלוא תביעתה יש לקזזה למול השכר ששולם ביתר (סעיפים 122-129 לכתב ההגנה) . כן טענו הנתבעים כי לרשות התובעת עמדה הסעה עד לפתח המעון וכי היא קיבלה תשלומי נסיעות בעודף רב (סעיף 135 לכתב ההגנה) ותביעתה כפופה לטענת הקיזוז מטעמם.

47. בעדותה של התובעת נשאלה היא האם נכון כי יש הסעה מסודרת מאופקים (מקום מגוריה) למעון וכך השיבה התובעת: "לא, של פועה? היא לא שייכת לאף אחד, לא אין הסעה, יש חאפר אז מה זה מחייב אותי? אוקיי ואם יש?" (ראה עמ' . עדותה זו המזגזגת של התובעת השאירה עלינו רושם בלתי מהימן כאשר מנגד הנתבעים לא נחקרו בעניין טענתם כי לרשות התובעת הועמדה הסעה ובנסיבות הללו מקובלת עלינו טענת הנתבעים כי לרשות התובעת הועמדה הסעה עד לפתח המעון, כאשר מתלושי השכר ניתן לראות כי החל מחודש 5/11 ועד לתום העסקתה של התובעת אף שולמו לה דמי נסיעה. על כן אנו דוחים את תביעת התובעת ברכיב זה.

שכר חודש פברואר:

48. לטענת התובעת הנתבעת אשר לא הפרישה לזכותה הפרשות לפנסיה, החליטה על דעת עצמה, להפריש את חלקה של התובעת בתשלום אחד, מתוך שכרה האחרון לחודש פברואר, תוך שהיא מותירה אותה ללא שכר באותו החודש וללא ידיעתה. לטענת התובעת לא יעלה על הדעת כי הנתבעת תעשה דין לעצמה ותחליט לנכות משכרה של התובעת באופן חד צדדי וללא ידיעתה את כלל השכר המגיע לה בגין אותו החודש, בעבור תשלום אותו הנתבעת לא ניכתה וחוב אותו הנתבעת יצרה בעצמה. לטענת הנתבעת ניכוי כאמור אינו יכול לעמוד תחת הוראות סעיף 25(ב) לחוק הגנת השכר משאינו ניכוי הנובע מחוב או הלוואה.

49. בנסיבות הללו טוענת התובעת כי היא זכאית לתשלום שכר פברואר בסך 2,429 ₪ בצירוף פיצויי הלנת שכר והפרשי הצמדה וריבית.

50. מנגד טוענים הנתבעים כי נתונה למעסיק הזכות לנכות חוב מתלוש המשכורת האחרון של העובד, ואף התובעת אינה טוענת כי מדובר בתשלום שאינו נכון מבחינת שיעורו. לטענת הנתבעים הסכום שהופרש לטובתה של התובעת נעשה בהתאם לדין (סעיפים 136-138 לכתב ההגנה) וכי מעבר לכך הנתבעת נשאה במלוא התשלום עבור ניכוי חובה וגמל של התובעת במהלך חודש פברואר כך שיוצא ששולמו על ידי הנתבעת חובות התובעת בסך 2,170 ₪ אותם היה על התובעת לשלם בעצמה (סעיף 147 לכתב ההגנה).

51. אמנם היה על הנתבעת להפריש הפרשות לפנסיה מידי חודש ובכך אף לנכות את חלק התובעת מידי חודש מהשכר, אולם התובעת אינה יכולה להישמע בטענה בעניין זה כשטוענת היא לאי הפרשות לפנסיה ומנגד טוענת כי לא ניתן לנכות את חלקה. הנתבעת ביקשה לתקן את המעוות ולהפריש לזכות התובעת הפרשות לפנסיה, ולצורך כך נדרשה היא אף להפריש את חלקה של התובעת, רטרואקטיבית. מנגד אין בידינו לקבל את טענת הנתבעים לקיזוז הסכום שהפרישה בעד אותו חודש בסך 2,710 ₪ במקום התובעת, שכן מעבר לטענות התובעת בסיכומי התשובה בעניין זה, הרי שהנתבעים הם שהביאו למצב זה ולו היו פועלים להפריש הפרשות לפנסיה במועדן, היה חלקה של התובעת מנוכה משכרה. אולם התובעים לא הפרישו במועד לזכות התובעת ואין הם יכולים להישמע בטענה זו עתה, הנטענת בדיעבד לקיזוז הסכום האמור.

תשלום פנסיה:

52. לטענת התובעת במשך תקופת העסקתה אצל הנתבעת לא הפרישה האחרונה עבור פנסיה כפי שהיתה מחויבת על פי דין. מתלושי השכר שנמסרו לה עולה כי רק בחודש 5/13 החלה הנתבעת להפריש הפרשות לפנסיה כשבאותו החודש ביצעה הפרשות רטרואקטיבית מתחילת שנת 2013 ולגביה בלבד. בתלוש השכר האחרון של התובעת לחודש 2/14 ביצעה הנתבעת הפרשות רטרואקטיבית לשנים 2010-2012 ו-2014. לטענת התובעת ההפרשה בדיעבד הינה הפרשה חסרה שכן לא הועברו בה כספים בעבור שנים 2008-2009 ועל כן זכאית היא לתשלום הפרשי פנסיה בסך 1,430.65 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית וכי לכל הפחות יעשה חישוב רווחי הקופות בשנים אלו (סעיפים 113-120 וכן נספח 9 לכתב התביעה המתוקן).

53. הנתבעים אינם מכחישים כי טענותיה של התובעת להפרשות מתמצות לשנים 2008-2009 אך לטענתם אין יתרה לתשלום לקרן הפנסיה (סעיפים 148 ו-139 לכתב ההגנה). הנתבעים מוסיפים כי חברת הביטוח מחויבת לדרוש את הכספים מן התובעת וככל שהיא לא מסכימה להפרשות שנטלה מנורה פתוחה בפניה הדרך לברר הדבר מולה.

54. הנתבעים אינם מכחישים את זכאות התובעת להפרשות לפנסיה לשנים 2008-2009 וטענתם כי אין כל יתרה לתשלום לקרן הפנסיה לא ברורה. הנתבעים לא הציגו כל אסמכתא כי בוצעו הפרשות בעד השנים 2008-2009 ולא סתרו את חישוביה של התובעת. בכתב הגנתם טענו הנתבעים כי השכר ששולם לתובעת בפועל בעד שנים אלו עמד על סך של 102,246 ₪ אולם לא הוצגה האסמכתא לטענה זו (עדות הנתבע 3 בעניין זה בעמ' 23 ש' 22-31). על כן אנו מקבלים את השכר הקובע לו טענה התו בעת בגין שנים אלו. עם זאת, משפסקנו לתובעת פיצויי פיטורים אין היא זכאית גם להפרשות לפיצויי פיטורים ועל כן יש לחשב את ההפרשות לפנסיה בגין שנת 2008 בשיעור 0.83% לחודש ובשנת 2009 בשיעור 1.66% לחודש. סה"כ זכאית התובעת בהתאם לשכר הנטען על ידה בשנים אלו ובהתאם לשיעור ההפרשות כאמור לעיל לסך של 715 ₪.

טענות קיזוז של הנתבעים:

55. לטענת הנתבעים כאמור יש לקזז מכל סכום שייפסק לתובעת אם ייפסק, סך של 19,563 ₪ ששולמו בתקופת העסקתה ביתר. בעניין זה טענו הנתבעים כאמור לעיל כי לתובעת שולם שכר ביתר, כשגם לאחר קיזוז מלוא תביעתה בגין חופשה, חגים, נסיעות והבראה (בשים לב לטענות בדבר חישוב היקף המשרה והתיישנות). כן טענו הנתבעים לקיזוז סך של 4,500 ₪ בגין אי מסירת הודעה מוקדמת טרם התפטרותה וכן סך של 2,710 ₪ ששולמו בגין התובעת לטובת הפרשות לפנסיה. כמפורט לעיל דחינו את טענת הקיזוז של הנתבעים הנוגעת לתשלום שכר ביתר לתובעת וכן את טענתם לקיזוז סך של 2,710 ₪ בגין הפרשות לפנסיה בחודש 2/14. עם זאת באשר לטענת הקיזוז הנוגעת לאי מתן הודעה מוקדמת בכתב טרם התפטרותה, משהתובעת לא הודיעה על התפטרותה בכתב, וטענותיה כי הודיעה בעל פה כי היא מתפטרת וכי חודש 2/14 ישמש כהודעה מוקדמת לא הוכחו בפנינו, הרי שהתובעת חבה לנתבעת בהודעה מוקדמת בסך 3,709 ₪ (לפי השכר הקובע לפיצויי פיטורים כמפורט לעיל).

סוף דבר:
56. הנתבעים ביחד ולחוד ישלמו לתובעת את הסכומים הבאים:
א. פיצויי פיטורים - 2 1,920 ש"ח הכוללים את הסכומים שצבורים לזכות התובעת בקופת הפיצויים ואשר ישוחררו לטובת התובעת על ידי הנתבעים;
ב. תשלום בגין ימי חופשה – 1,678 ₪;
ג. תשלום בעד ימי חג – 5,969.5 ₪;
ד. פדיון הבראה – 4,249 ₪;
ה. הפרשי פנסיה – 715 ₪;
הסכומים האמורים ישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה של התובעת.

57. התובעת תשלם לנתבעים תשלום בגין העדר מתן הודעה מוקדמת להתפטרות בסך 3,709 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד סיום העסקתה , הנתבעים רשאים לקזז סכום זה מהסכום בו הם חבים לתובעת.

58. התשלומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין בידי הצדדים אחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית. הנתבעים ישאו בהוצאות התובעת ובשכ"ט ב"כ בסך כולל של 2,000 ₪ שעליהם לשלם בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.

59. זכות ערעור כדין לבית הדין הארצי כדין.

ניתן היום, י"ד אייר תשע"ו, (22 מאי 2016), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.

נציגת ציבור עובדים
גב' פסה מרקוביץ'

צבי פרנקל, שופט

נציג ציבור מעסיקים
מר מאיר סהר