הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בבאר שבע סע"ש 67381-12-14

1919 יוני 2016
לפני: כב' סגן הנשיאה אילן סופר
נציג ציבור (עובדים) – מר ישראל עמי-שי
נציג ציבור (מעסיקים) – מר חיים נוסן הנגבי

התובע:
ציון מתנה עזרא, ( ת.ז.-XXXXXX764)
ע"י ב"כ: עו"ד שרון שלמה ברבי

-
הנתבעת:
תומר ארנון נכסים בע"מ, ( חברות-512478314)
ע"י ב"כ: עו"ד אייל גונן

פסק דין

1. הנתבעת היא חברה שהפעילה במועדים הרלוונטיים בית קפה בבאר שבע. התובע שימש כמנהלו במשך כחמש שנים. התובע הגיש תביעה לתשלום זכויות סוציאליות שונות. השאלה המרכזית העומדת להכרעתנו היא האם התקיימו בין הצדדים יחסי עובד מעסיק כטענת התובע, או שמא יחסי שותפות כטענת הנתבעת.

רקע עובדתי
2. הנתבעת היא חברה המצויה בבעלותו של מר אלי חיים ( להלן: חיים), אשר הפעילה במועדים הרלוונטיים בית קפה " קפה לאומי" בבאר שבע ( להלן: בית הקפה או העסק). בית הקפה היה ממוקם בנכס בבעלות חיים.

3. התובע וחיים, בעל החברה הנתבעת, הם חברי ילדות.
התובע שימש כמנהל בית הקפה מחודש ינואר 2008 ועד ליום 28.2.13.
לתובע שולם שכר חודשי בסך של 5,500 ש"ח נטו.

4. במועדים הרלוונטיים לתקופת העסקתו התובע היה מצוי בהליכי פשיטת רגל.
5. בתחילת חודש פברואר 2013 הודיע התובע על התפטרותו. בהמשך חתם על מכתב התפטרות שנוסח על ידי ב"כ הנתבעת ( עמוד 5 לפרוטוקול שורה 20):
"הנדון: התפטרותי מעבודה- תומר ארנון נכסים בע"מ
הצהרה
הריני מודיע בזאת על התפטרותי מרצון בעבודתי בחב' תומר ארנון- קפה לאומי.
יום עבודתי אחרון- 28/2/2013.
ברצוני להדגיש בזאת, שהנני מאשר שאין לי כל תביעות, עכשוויות ועתידיות, כנגד חב' ארנון בע"מ וכנגד בעלי החברה.
אני מצהיר בזאת על וויתור של כל התנאים המגיעים לי כגון: פיצויים וכו'
בברכה, ציון עזרא" (נספח 1 לכתב ההגנה).
בסמוך לכך חתם התובע על הצהרה לפיה בינו ובין החברה התקיימו יחסי שותפות על כל המשתמע מכך וכי אין לראות בו כעובד ( נספח 3 לכתב ההגנה).
6. בחודש מרץ עבר בית הקפה לבעלותם של מר יוגב דאודי ומר אביחי כהן, תחת השם " ברכט בר". התובע עבר לעבוד אצל השניים. המקום שופץ על ידי התובע ובהמשך נוהל על ידו, מיום 1.3.13 עד ליום 18.6.13.
טענות הצדדים
7. לטענת התובע הוא הועסק על ידי החברה. בניגוד לטענה לפיה היה " שותף" בהפעלת בית הקפה, הרי שהתובע לא נשא בסיכונים כלשהם בניהול העסק ולא השקיע כספים בהפעלתו.
התובע טען כי הנתבעת קיפחה את זכויותיו. לגרסתו עבד שעות רבות במשך היום וסך הכל כ-280 שעות בחודש, ולא שולם לו גמול בגין עבודה בשעות נוספות. כמו כן טען כי לא נמסרה לו כל הודעה בדבר תנאי עבודתו, לא שולמו לו ימי חופשה ודמי הבראה ולא בוצעו לזכותו הפרשות לקרן פנסיה.
8. הנתבעת טענה כי בין הצדדים לא התקיימו יחסי עובד מעסיק אלא יחסי שותפות. כך, התובע הוא חבר ילדות של בעל הנתבעת, מר אלי חיים, וזה ביקש לסייע לתובע שהיה פושט רגל. התובע היה המוציא והמביא בבית הקפה ונהג בו מנהג בעלים. התובע הוא שביקש לקבל לידיו תלוש שכר בסכום הנקוב בו נוכח היותו פושט רגל.
התובע אף חתם על מסמך במסגרתו אישר כי בין הצדדים מתקיימים יחסי שותפות וקיבל לחזקתו את הרכב שהועמד לרשותו במהלך ההתקשרות בין הצדדים.
מעבר לכך, התובע הוא שקבע את משכורתו והיה אמון על התשלומים שהועברו לידיו בתקופת ההתקשרות, כך שבכל מקרה הוא אינו זכאי לסכומים הנתבעים על ידו.

דיון והכרעה
האם התקיימו יחסי שותפות בין הצדדים או יחסי עובד מעסיק
9. בתביעה שלפנינו חלוקים הצדדים באשר לטיב היחסים ביניהם- יחסי עובד מעסיק או שמא יחסי שותפות.
10. כרקע, ולשם הבנת מערך היחסים בין התובע לבין הנתבעת יש לציין כי בין התובע ובין חיים היתה חברות רבת שנים ( עדות חיים עמוד 24 לפרוטוקול שורות 3, 13-14, 23, עמוד 25 לפרוטוקול שורות 6-7). וכי חיים נתן אמון מלא בתובע במסגרת ההתקשרות בין הצדדים.
כמו כן, התובע היה מצוי בהליכי פשיטת רגל ( פש"ר(ב"ש) 6094/05; נ/1- צו כינוס מיום 3.3.05; נ/2- הכרזת התובע כפושט רגל) ועקב כך היתה מניעה לקיומה של שותפות רשמית בינו ובין הנתבעת, שהיא חברה בע"מ ( עדות התובע בעמוד 12 לפרוטוקול שורות 3-7).

11. כאמור, התובע טען כי יש לראות בו כעובד. על פניו נראה כי נמצאים סממנים המצביעים על קיומם של יחסי עובד מעסיק ובהם ניתן לראות כי התובע שימש כמנהל בית הקפה והשתלב במסגרת פעילותו הרגילה. לתובע שולם שכר חודשי ובהתאם הונפקו לו תלושי שכר. כמו כן, ההצהרות שניתנו לרשויות ביחס לתובע מעידות על קיומם של יחסי עבודה בין הצדדים.
12. הנתבעת טענה לקיומם של יחסי שותפות בין הצדדים. לגרסתה, התובע היה המוציא והמביא בעסק ונהג בו כמנהג בעלים. אלא שיחסי השותפות לא קיבלו עיגון רשמי, לאור העובדה שהתובע היה מצוי הליכי פשיטת רגל והיה מנוע מלהיות שותף בחברה. לגרסתה, התובע התנגד לרישום השותפות או לעריכת הסכם שותפות ( סעיפים 4-6 לתצהיר חיים).
להלן נידרש לטענותיה בדבר סממנים המצביעים על כך שעסקינן ביחסי שותפות.
13. הנתבעת טענה כי התובע הוא שפנה לחיים, הציע לו לפתוח את בית הקפה והחליט על מיקומו ואופיו. טענות אלו הועלו בתצהירו של חיים, בעלי הנתבעת, והוא שב וחזר עליהן במסגרת עדותו באופן עקבי ומהימן ( סעיפים 5-7 לתצהיר חיים ועדותו בעמוד 26 לפרוטוקול שורות 3-9; עמוד 26 שורות 15-16, עמוד 23 שורות 17-19) והן מקובלות עלינו.
14. התובע אישר כי לקח חלק בהקמת העסק מראשיתו. כך, התובע הוא שהגיש בקשה לקבלת רישיון עסק, אלא שלגרסתו קיבל הנחיות מחיים בנושא ( עמוד 15 שורות 22-27, עמוד 16 שורות 1-4): "אלי חיים ביקש ממני להגיש את המסמכים. הוא אמר לי, אני רוצה שאתה תיגש, כי אם יהיה עבירה פלילית, אני לא רוצה להיות מעורב בזה. אמרתי שאני לוקח את זה עלי." (עמוד 15 לפרוטוקול שורות 23-24)
התובע אישר כי קיבל על עצמו את האחריות להפעלת העסק, והבין כי עשוי לחוב בפלילים ככל שלא יוסדר רישיון עסק למקום. התנהלות זו אינה אופיינית לעובד.
ניתן לראות כי בהמשך, הוגש כתב אישום פלילי כנגד הנתבעת, חיים והתובע בגין עבירות על חוק רישוי עסקים , תשכ"ח-1968 והתקנות שהוצאו מכוח ( נ/3- כתב אישום ברע"ס 25811-11-11) ובסופו של יום, התובע הורשע בדין כמנהל המקום ( נ/4 -הכרעת דין מיום 2.3.16).
כמו כן, התובע חתום כ"בעל העסק" על גבי טופס ביקורת של אגף שפ"ע- מחלקת תברואה בעיריית באר שבע מיום 26.3.12 ( נ/5)
15. הנתבעת טענה כי התובע הוא שקבע את התגמול החודשי שיועבר אליו, ונוכח היותו פושט רגל, משך סכומים באמצעות בניו שאף הם הועסקו במקום ( סעיפים 7-11 לתצהיר חיים). בענין זה העיד חיים, בעל הנתבעת:
"לא יתכן שבן אדם יעבוד חמש שנים ויקבל שכר של איקס והבן שלו יקבל משכורת יותר גבוהה, כל הילדים שלו יעבדו בעסק וגם בן שבא מאמריקה לחופשה לשלושה חודשים. רק הגיע מאמריקה הוא נכנס לעבוד בעסק. אם התובע לא שותף, הוא לא יביא את כל המשפחה. הוא ניהל את העסק, היה שותף לכל דבר. הוא עשה הכל בעסק. צ'קים שחתומים על ידי הוא שילם לספקים ולכולם. אני יכול להביא פנקסי צ'קים ולהראות שזה כתב היד שלו." (עמוד 24 לפרוטוקול שורות 15-20).

16. התובע אישר את טענתו של חיים לפיה שלושת בניו ( עמוד 16 לפרוטוקול שורות 7-13) וגם אחיינו ( עמוד 17 לפרוטוקול שורה 30) עבדו בבית הקפה. התובע אף העיד כי הוא זה שהחליט אם יש צורך בגיוס עובדים וקיבל עובדים לעבודה ( עדות התובע עמוד 16 שורות 12-13). כמו כן,.
בהקשר זה העיד התובע כי בנו, אייל, הועסק בבית הקפה ושימש למעשה כסגנו - עבד על הקופה וכשוטף והחליף את התובע כשזה יצא למשלוחים ( עמוד 17 לפרוטוקול שורות 22-23).
התובע ניסה לצמצם את מעורבותו בהעסקתו של אייל, בנו. עם זאת, מעדותו עולה כי הוא שקבע את שעות עבודתו. כמו כן עדותו לעניין שכרו של בנו היתה מתחמקת. התובע עומת עם כך ששכרו של בנו עמד על 7,779 ש"ח בגין משרה מלאה בעוד שהוא עצמו אשר ניהל את העסק השתכר סך של 5,500 ש"ח בלבד ( עמוד 17 לפרוטוקול שורות 7-20).

17. בפי התובע לא היה הסבר לכך ששכרו של בנו, אייל, אשר עבד בכפיפות אליו ( לגרסתו שימש כסגנו), עלה על השכר ששולם לו עצמו.
כמו כן בפיו של התובע לא היה הסבר לכך שלבנו אייל שולמו זכויות סוציאליות לרבות הפרשות לקרן הפנסיה בעוד שלו עצמו לא בוצעו תשלומים והפרשות מעין אלו.
18. התובע היתמם וטען כי מעולם לא ראה את תלושי שכרם של ילדיו וכי לא ידע מה התגמול החודשי שהועבר לידיהם ( עמוד 17 לפרוטוקול שורות 24-28).
טענה זו אינה סבירה בעינינו בשים לב לכך שהתובע הוא שניהל את העסק- הוא שניהל את רישומי הנוכחות של העובדים ( עדות התובע בעמוד 17 שורה 20 ) ואף חתם על שיקים. בהקשר זה נציין כי התובע אישר טענתו של חיים לפיה הועברו לידיו שיקים פתוחים של החברה ( שנחתמו על ידי חיים), והוא זה שמילא את הסכומים הנדרשים ( עדות התובע בעמוד 18 לפרוטוקול שורות 5-10, עדות חיים בעמוד 26 שורות 15-16). חיים הבהיר כי התובע העביר שיקים לספקים, לעובדים וכן מפרעות, וגם מן הטעם הזה יש לדחות את גרסת התובע לפיה לא ידע מהו השכר ששולם לבניו.
בנסיבות אלו הטענה לפיה התובע שלט בהוצאות העסק, קבע את התגמול החודשי שישולם לו ( מטעמיו הוא, נוכח היותו פושט רגל) ומשך משכורת באמצעות ילדיו, מקובלת עלינו.
19. העצמאות שניתנה לתובע בניהול הכללי של העסק, ביכולת לשכור עובדים, לנהלם ולקבוע מהם צרכי העסק, וכן בכל הנוגע לניהול הכספי של העסק ושימוש בשיקים " פתוחים" שניתנו לו ללא הגבלה, מחזקת את טענת הנתבעת לפיה יחסי הצדדים חרגו מיחסי עבודה שגרתיים.
20. כמו כן, אין חולק כי חיים העמיד לרשותו של התובע רכב, בתקופה בה ניהל את בית הקפה. רכב זה נותר ברשותו גם לאחר שבית הקפה נסגר, ובסופו של דבר הועבר לבעלותו ללא תמורה. נציין כי עדותו של התובע גם בעניין זה היתה מתחמקת והוא טען כי הרכב הועמד לרשותו מאחר שעבד בחברת י.ר.א.ם., המצויה אף היא בבעלותו של חיים. לאחר שהתובע עומת עם כך שגם בתקופה בה עבד ב"ברכט בר" הרכב היה ברשותו, ואותה עת הצדדים לא ידעו כי בעתיד יועסק בחברת י.ר.א.ם. (התובע התחיל לעבוד ביראם רק בחודש יוני 2013) הוא חזר בו מטענה זו ( עמוד 21 לפרוטוקול שורות 9-19).
מסירת רכב לעובד ללא תמורה, לאחר סיום יחסי העבודה בין הצדדים אינה חזון נפרץ. וגם עניין זה מצביע על כך שעסקינן ביחסים החורגים מיחסי עבודה.

21. באשר לאופן בו ראו הצדדים את היחסים ביניהם מצאנו כי בזמן אמת, הן התובע והן הנתבעת לא סברו כי מתקיימים ביניהם יחסי עובד מעסיק המזכים את התובע בזכויות סוציאליות.
במהלך עבודתו של התובע לא שולמו לו זכויות סוציאליות ( חופשה הבראה והפרשות פנסיוניות) ועם סגירת בית הקפה לא שולמו לו פיצויי פיטורים. גם לאחר סיום עבודתו בבית הקפה, התובע לא טען בפני חיים כי קיימת יתרת חוב כלשהיא כלפיו, הנובעת מסיום יחסי עבודה בבית הקפה ( עמוד 21 לפרוטוקול שורות 6-8).
לאחר סיום עבודתו של התובע ב"ברכט בר ", והחל מחודש יולי 2014, הועסק התובע בחברה אחרת בבעלות חיים- חברת י.ר.א.ם. לאחר סיום עבודתו בי.ר.א.ם. דרש התובע כי ישולמו לו פיצויי פיטורים והללו שולמו לו ללא כל הסתייגות מצידו של חיים ( עדות התובע בעמוד 20 לפרוטוקול שורות 4-6).
מכאן, כשלא היה ספק בדבר קיומם של יחסי עבודה בין התובע למעסיקתו ( י.ר.א.ם.) הרי שלתובע שולמו כל זכויותיו כעובד. בשונה מכך, בתקופת עבודתו של התובע בבית הקפה, הצדדים לא סברו כי מתקיימים ביניהם יחסי עובד ומעסיק ובהתאם לא שולמו לו זכויות סוציאליות המתחייבות מיחסים אלו.
22. באשר לאופן בו הוצג התובע וכיצד נחזו היחסים בין הצדדים, העיד מר יוגב דאודי, מבעליו של ה"ברכט בר". דאודי טען כי התובע הציג עצמו כבעלים שותף. דאודי טען כי שותפו, אביחי כהן, מסר לו כי חברו, בנו של התובע, טען בפניו כי אביו ( התובע) הוא שותף בבית הקפה וכי הוא מחפש שותף חדש שיחבור אליו להפעלת בית הקפה ( סעיף 2-3 לתצהיר דאודי; עמוד 7 לפרוטוקול שורות 7-15).
דאודי העיד כי במהלך חודש פברואר התקיימה פגישה בה נכחו הוא ושותפו, אביחי כהן, ומצד שני, התובע ומר אלי חיים. באותה פגישה הציג עצמו התובע כשותף ובסופה של הפגישה הוחלט כי דאודי וחברו אביחי ישכרו את בית הקפה מחיים וכי התובע יחבור אליהם כשותף למרות שנכנס כעובד בשל היותו פושט רגל ( סעיפים 4-5 לתצהיר דאודי; עמוד 7 לפרוטוקול שורות 18-23 , עמוד 9 שורות 3-4).
התובע הכחיש טענותיו של דאודי אולם אישר כי בנו אכן הציע לדאודי וכהן לשכור את בית הקפה, וכן אישר כי נכח בפגישה שהתקיימה בחודש פברואר 2014, כטענת דאודי ( עמוד 19 לפרוטוקול שורות 2-9).
23. מבלי להידרש לטיב יחסיהם של התובע ובעלי ה"ברכט בר", דאודי וכהן ( עדות התובע בעמוד 20 לפרוטוקול שורות 28-32, עמוד 21 שורות 1-5), מצאנו כי גרסתו של דאודי בדבר האופן בו הוצג התובע היתה עקבית, בהירה ונטולת פניות ( עמוד 7 לפרוטוקול שורות 3-6). בעוד שגרסת התובע גם כאן היתה מתחמקת. כך ניסיונו לטעון כי בנו יזם באופן עצמאי פנייה לכהן ודאודי בכל הנוגע לשכירת בית הקפה, מבלי שהוא עצמו היה מעורב בכך אינו מקובל עלינו ובנסיבות העניין כאמור, מצאנו כי התובע הוצג כשותף בבית הקפה ולא כעובד. לא רק זו אף זו. הדרך שבה הוא נחשב שכיר אבל בפועל שותף הלכה איתו מ"קפה לאומי" ל"ברכט בר" ומלמדת על שיטה.
24. התובע טען כי לו היה שותף בעסק, לא היה סוגר את בית הקפה שהיה עסק רווחי ( סעיף 20 לתצהיר התובע, עמוד 18 לפרוטוקול שורות 20-22). למעשה טוען התובע כי לא היתה בידיו היכולת לקבל החלטות אסטרטגיות ביחס לניהול בית הקפה.
חיים שלל טענה זו והעיד כי פעמים רבות ביקש לסגור את העסק, נוכח הפסדים בהם היה מצוי והתובע הוא ששכנע אותו שלא לעשות כן ( עמוד 25 לפרוטוקול שורות 4-6). כך, התובע השפיע על אופי המקום והציע לחיים לשנות את אופיו של המקום ( מסלטייה למקום המוכר מזון לעובדים) עד שההחלטה לסגור את המקום נפלה, על רקע כוונת העירייה להוציא צו סגירה למקום ( עמוד 23 לפרוטוקול שורות 16-19, עמוד 27 לפרוטוקול שורות 1-4).
מעדותו של חיים שהיתה עקבית ובהירה עולה כי לאורך השנים השפיע התובע על אופי המקום. כמו כן, על אף שחיים ביקש לסגור את בית הקפה, הוא נמנע מלעשות כן נוכח עמדתו של התובע. מכאן, לתובע היתה השפעה מכרעת על החלטות מהותיות שהתקבלו בקשר עם ניהול העסק. עם זאת, בסופו של דבר, ההחלטה בדבר סגירת העסק, התקבלה על ידי חיים. כך שחיים הוא הגורם ששלט בעסק, וזאת על יסוד התוצאות העיסקיות שלהן היה אחראי התובע.
25. כמו כן טען התובע כי לו ניהלו הצדדים שותפות, הרי שהיה על הצדדים להקים חברה חדשה ולא לפעול במסגרת חברה קיימת המנהלת פעילות עסקית עצמאית מעבר לניהול בית הקפה. לטענת התובע לא היה באפשרותו לפקח על המתרחש בנתבעת על ניהול הכספים ועל הפעילות בה שכן הנתבעת היא חברה המקיימת פעילות ענפה מלבד ניהול בית הקפה כאמור ( סעיפים 18-19 לתצהיר התובע).
הנתבעת טענה כי בכל מקרה התובע לא יכול היה להיות שותף בחברה באופן רשמי, נוכח היותו פושט רגל. לגרסתה, היא שימשה כגוף המשפטי באמצעותו נוהלה השותפות, ובית הקפה היה " מחלקה" עצמאית בהנהלת החשבונות של החברה ( סעיף 10 לתצהיר חיים ועדותו בעמוד 23 לפרוטוקול שורות 3-4).
26. כעולה מעדותו של חיים שהיתה עקבית ומהימנה עולה כי השניים נועדו בתדירות גבוהה, ודנו במצב בית הקפה, הכנסותיו והוצאותיו. לגרסתו של חיים, התובע קיבל לידיו דוחות ומאזנים, העלה הצעות ייעול ואף השפיע על אופיו של בית הקפה ( עמוד 23 שורות 13-31, עמוד 25 לפרוטוקול שורות 4-6). וכפי שהעיד:
"הוא טוען שהוא ניהל את העסק. הוא כל הזמן אומר את זה. הוא יודע אם החברה מפסידה או מרוויחה. הוא יודע הכל. הוא לא ילד קטן. הוא יודע אם העסק מרוויח או מפסיד. הוא מדפיס את הקופה, הוא היה רושם את שעות העובדים, את ההזמנה מהספקים הוא היה עושה. בן אדם לא יודע אם הוא מרוויח או מפסיד? הוא היה מוציא כל יום Z." (עמוד 24 לפרוטוקול שורות 28-31).

עדותו של חיים היתה עקבית ומהימנה עלינו. כמו כן, גם התובע עצמו מודה כי ניהל את העסק והיה המוציא והמביא, ברי כי היה חשוף להכנסות ולהוצאות העסק ומעורב בהן באופן יומיומי . מכאן מקובלת עלינו הטענה לפיה היה חשוף לנתונים ולמאזני החברה בכל הנוגע לניהול בית הקפה.
בנסיבות העניין לא מצאנו כי הניהול החשבונאי של בית הקפה, כ"מחלקה" עצמאית בהנהלת החשבונות של הנתבעת, שולל את קיומם של יחסי שותפות כטענת התובע. הדברים מתחזקים על רקע העובדה שבכל מקרה גם אם היתה מוקמת חברה חדשה לשם ניהול בית הקפה, התובע לא היה נמנה באופן רשמי כשותף בה בשל היותו פושט רגל.

27. לסיכום פרק זה , התובע היה המוציא והמביא בבית הקפה. התובע נטל על עצמו את האחריות להסדרת רישוי העסק תוך נטילת הסיכון בנקיטת הליכים פליליים כנגדו. התובע לקח חלק פעיל בהקמת העסק ובקביעת אופיו. הוא שניהל את העסק - החליט אם יש צורך בגיוס עובדים וקיבל עובדים לעבודה ( עדות התובע עמוד 16 שורות 12-13), הוא שניהל את דוחות הנוכחות של העובדים ושילם שכרם, בשיקים של הנתבעת. בניו של התובע כמו גם אחיינו, הועסקו בבית הקפה, ולאחד מבניו, שהיה כפוף לתובע, שולם שכר העולה על זה של התובע. לרשות התובע הועמדו פנקסי שיקים " פתוחים" של הנתבעת וניתנה לו עצמאות בכל הנוגע לניהול הכספי של העסק. לרשות התובע הועמד רכב צמוד בתקופה בה ניהל את בית הקפה והוא נמסר לשימושו והועבר לבעלותו גם לאחר שבית הקפה נסגר. כמו כן, התובע היה מעורב בהעברת ניהול בית הקפה והשכרתו למר יוגב דאודי ומר אביחי כהן והוצג כשותף. כל האמור איננו מאפיין עובד.
לזאת יש להוסיף כי העובדה שהתובע היה פושט רגל במועדים הרלוונטיים והיה מנוע מלהיות שותף בחברה, מחזקת הטענה לפיה העובדה שלא התקיימה שותפות פורמלית אין בה כדי לשלול קיומה של שותפות בפועל.
עם זאת, בשים לב להלכה הפסוקה בדבר מאפיינה של שותפות, לא מצאנו כי התקיימו בתובע כל המאפיינים הרלוונטיים אף שכאמור, התובע נהג מנהג בעלים בעסק ונבאר.
28. "שותפות" מוגדרת בפקודת השותפויות [ נוסח חדש], התשל"ה – 1975 ( להלן: הפקודה) כ"חבר בני האדם שהתקשרו בקשרי שותפות". 'קשרי שותפות' מוגדרים בפקודה כקשר "שבין בני אדם המנהלים יחד עסק לשם הפקת רווחים".
זאת יש לזכור ' קשרי שותפות' אינם נושאים בחובם רק את ' חלוקת הרווחים', אלא הם מעניקים לשותף האחד את הכוח לחייב את ' השותפות' ומכאן גם את ' השותף האחר'. לפיכך, יש להבחין הבחן היטב בין ' קשרי שותפות' כמשמעם בפקודה לבין ' צורות שיתוף' שאינן עולות כדי קשרי שותפות. לעניין המאפיינים של קשרי השותפות נקבע כי:
'חלוקת רווחים נטו והשתתפות בהפסדים המסכנים את ההשקעה הן מסימני ההיכר של השותפות (ראה ע"א 532/83 [1], בעמ' 324). לצורך הכרעה בדבר קיום שותפות, המבחן החשוב הוא זה של חלוקת הפסדים (ראה ע"א 587/65 [2], בעמ' 641).'( ע"א 682/87 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' יצחק אקרמן, פ"ד מג(2) 825 (1989)" (ההדגשה הוספה-א.ס; ע"ע ( ארצי) 15288-12-10 בוימל- פלזן, 8.5.12; ע"ע ( ארצי) 11504-10-10 רוזין סוכנות לביטוח (1997) בע"מ-משיח, 19.3.13).

מכאן, שאחד המבחנים המכריעים לשם בירור השאלה האם התקיימו יחסי שותפות בין הצדדים היא האם היתה בין הצדדים חלוקה של הפסדי העסק.

29. הנתבעת טענה כי הצדדים סיכמו על חלוקת רווחים כמו גם חלוקת הפסדים וחיים שב על טענה זו בעדותו ( סעיף 15 לתצהיר חיים, עדות חיים בעמוד 24 לפרוטוקול שורות 12-15).
עם זאת, גם מעדותו של חיים עולה כי מרבית טענותיו מכוונות לעניין החזר ההשקעה בבית הקפה ( עמוד 25 לפרוטוקול שורות 18-21). טענות אלו של חיים, לא קיבלו גיבוי בכתב לכל אורך התקופה בה הפעילה הנתבעת את בית הקפה.

30. הנתבעת הציגה בפנינו " הצהרה" עליה חתם התובע בסמוך לסגירת בית הקפה, לפיה בית הקפה נוהל בשותפות וכי אין לראות בו כעובד. במסגרת זו נקבע כי השותפות חלה ביחס להפסדים ולרווחים וכן נקבע כי התובע יחוייב בהפסדי העסק, ככל שתוך 4 שנים לא יפרעו חובותיו. הסכום אותו התחייב להשיב הועמד על 350,000 ש"ח לכל הפחות, שהיווה מחצית מסכום ההשקעה הנטען אותו השקיעה הנתבעת בעסק. להלן נוסח ההצהרה:
"הצהרה
בין ציון עזרא בעל ת"ז מס' 54053764
לבין תומר ארנון נכסים בע"מ ח"פ מס' 512478314
מצהיר בזאת שחב' 'תומר ארנון נכסים בע"מ יחד עם ציון עזרא פתחו עסק למזון/ מסעדה וסלטים. העסק נמצא ברחוב שז"ר 31 בבאר שבע.
ציון ניהל את העסק בשם ' תומר ארנון נכסים בע"מ.
תומר ארנון נכסים בע"מ השקיעה בשיפוץ העסק וכן רכשה במימון את כל הציוד הנדרש לצורך הפעלת העסק.
תומר ארנון נכסים בע"מ השקיעה כ-700,000 ש"ח,
העסק נוהל בשותפות מלאה של ציון עזרא ותומר ארנון נכסים בחלוקה באחוזים 50/50 ברווחים ובהפסדים.
מאחר וציון הינו בהגדרה של ' פושט רגל' ומוגבל באמצעים פיננסיים הסכים אישית לנהל את העסק ולהיות שותף מלא ברווחים ובהפסדים.
העסק התנהל כמה שנים עם שינויים שנעשו על ידנו
ציון קיבל שכר שך 5500 ש"ח נטו לחודש במשך כל השנים בהן ניהל את העסק.
ציון מצהיר בזאת שאין לו ולא יהיו לו שום תביעות כספיות גופניות או תביעות רכוש או כל תביעה מסוג אחר, כנגד תומר ארנון נכסים בע"מ וכנגד הבעלים האישיים
כמו כן מצהיר בזאת שלא התנהלו יחסי עובד-מעביד בינו לבין תומר ארנון נכסים בע"מ.
במידה שציון ימצא לנכון, באחד מן הימים לתבוע את תומר ארנון בע"מ, יצטרך לשלם על כך קנס בסך של 50,000 ש"ח ל שחב' 'תומר ארנון נכסים בע"מ לפני דיון/ משא ומתן בתביעתו.
ציון מצהיר בזאת שבמידה והחוב ( כתוצאה מההפסדים בעסק) שנוצר לא יוחזר בתקופה של 4 שנים מהיום הוא מתחייב להחזיר לתומר ארנון נכסים בע"מ את החלק היחסי מהחוב שנותר לחיוב. בסך שלא יפחת מ- 350,000 ש"ח.
הרכב מסוג פיאט דופלו שהיה ברשות שחב' 'תומר ארנון נכסים בע"מ הועבר אל ציון עזרא על מנת להקל עליו את המשך פעילותו וזאת עד אשר יסתדר וימצא מקום עבודה מתאים. לתקופה של מקס' שנה מהיום.
השארת הרכב לציון הינה כמחווה מצד תומר ארנון נכסים על השקעתו והשתדלותו ועל שנות חברות בין ציון עזרא לבין הבעלים של תומר ארנון נכסים.
כל הוצאה כספית הכרוכה וקשורה לרכב הנ"ל כמו דו"ח / תשלום תשלום חוב עבירות תנועה מוסכים רישוי ביטוח ועוד ישולמו אישית מכיסו של ציון עזרא.

תומר ארנון נכסים בע"מ ציון עזרא"
(נספח ג' לכתב ההגנה)

31. חיים טען כי המסמך נוסח על ידו והתובע חתם עליו במהלך חודש פברואר 2013, ביום 5.2.13, בסמוך לחתימתו על מכתב ההתפטרות. לגרסתו, תחילה סירב התובע לחתום על המסמך אולם בהמשך, התרצה וחתם עליו ( עמוד 22 לפרוטוקול שורות 4-23).
התובע טען כי מדובר במסמך מזויף והוא מצידו הגיש תלונה במשטרת ישראל בטענה לזיוף מסמך זה ( סעיף 52 לתצהיר התובע, נספח ז' לתיק מוצגי התובע).
טענת זיוף היא טענה חמורה, הדורשת מידת הוכחה מוגברת ( ע"א 7456/11 בר נוי נ' מלחי, 11.4.13). בראות עינינו, לא די בעצם העלאת טענת הזיוף והגשת תלונה למשטרה בעניין על מנת לעמוד בנטל ההוכחה הנדרש ומשכך אנו דוחים טענה זו.
32. עם זאת, לא מצאנו ליתן למסמך זה משקל רב. כאמור, המסמך נערך בסמוך לסגירת בית הקפה, לאחר חמש שנות פעילות. ככל שאכן הקימו הצדדים שותפות, מצופה היה כי יסדירו את מערך היחסים ביניהם בתחילת פעילותה ולא בסיומה.
גם חיים העיד כי התובע סירב תחילה לחתום על המסמך והתנגד לאמור בו אולם בסופו של דבר, התרצה וחתם משהבין כי יידרש להחזיר את הרכב שהועמד לרשותו.
33. מכל מקום, גם בהצהרה זו אין קביעה מפורשת בדבר חלוקת הפסדים שכן זו נדחתה לפרק זמן של ארבע שנים ממועד החתימה על ההצהרה וכפופה היתה לקיומה של יתרת חוב צבורה באותו מועד נדחה.
לסיכום, מההצהרה עולה כי לא היתה כוונה אמיתית לחלוקת הפסדי העסק.
זאת ועוד, עד למועד הגשת התביעה שלפנינו, הנתבעת לא דרשה מהתובע להשתתף בהפסדי העסק.
34. נתנו דעתנו לכך שההתקשרות עם התובע נעשתה כטובה, נוכח חברות רבת שנים בין התובע לחיים ( עמוד 24 לפרוטוקול שורות 3, 13-14, 23; עמוד 25 לפרוטוקול שורות 4-8) . בהתאם מערך היחסים לא קיבל עיגון רשמי. עם זאת כאמור, בפועל, התובע לא נדרש לחלוק בהפסדי העסק ומשדרישה זו היא מהותית בכל הנוגע למאפייני שותפות, יש לדחות הטענה בדבר יחסי שותפות בין הצדדים.

35. לסיכום, אף שהתובע נהג בעסק כמנהג בעלים והמסכת העובדתית שנפרסה בפנינו כוללת מאפיינים החורגים מיחסי עבודה, משהתובע לא נדרש לחלוק בהפסדי הנתבעת, אנו קובעים כי לא התקיימו יחסי שותפות בין הצדדים, אלא יחסי עובד ומעסיק.
לאור מסקנתנו זו, נפנה לתביעתו של התובע לגופה.

פיצויי פיטורים
36. התובע עתר לתשלום פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת.
אין חולק כי התובע התפטר מעבודתו בתחילת חודש פברואר 2013 ( סעיף 26 לתצהיר התובע) ובסמוך לכך, הנתבעת העבירה לתובע עותק ממכתב ההתפטרות והוא חתם עליו ( הודעת ב"כ הנתבעת בעמוד 5 לפרוטוקול שורה 20; עדות התובע בעמוד 18 שורות 27-31) .

37. לגרסת התובע הוא התפטר בנסיבות המזכות בפיצויי פיטורים. התובע טען כי התפטר מעבודתו לאחר שנודע לו כי בכוונת הנתבעת למכור את בית הקפה למר דאודי ומר כהן ומשהנתבעת לא הציעה לו עבודה אחרת.
לגרסת התובע, במועד התפטרותוהיה יכול לבחור אם לקבל את זכויותיו מהנתבעת או להמשיך לעבוד אצל מעסיקיו החדשים תוך צבירת ויתקו. עם זאת, נוכח האמור במכתב ההתפטרות, ויתקו אצל מעסיקו החדש (" ברכט בר") אופס ( סעיף 41 לתצהיר התובע).

התובע טען כי הנתבעת הערימה עליו, וגרמה לו לחתום על מכתב ההתפטרות בטענה כי בכל מקרה לא מגיעות לו זכויות כלשהן, לרבות פיצויי פיטורים ויתר הזכויות הסוציאליות שמעולם לא שולמו לו. בהקשר זה טען התובע כי אין ליתן להודעת הוויתור תוקף ( סעיפים 27-31 לתצהיר התובע).

38. כאמור, התובע התפטר מעבודתו מיוזמתו הוא, לטענתו בעקבות ההודעה בדבר חילופי המעסיקים בבית הקפה. עצם שינוי בעלות והעברת העסק לידי מעסיק חדש, אינה מזכה בפיצויי פיטורים ורק מן הטעם הזה יש לדחות תביעתו.
הדברים מקבלים משנה תוקף לאור העובדה שהתובע המשיך לעבוד באותו מקום עבודה, בניהולם של דאודי וכהן.

בהקשר זה נפסק כי יש לראות את המפעל ואת מקום העבודה לא רק כנשוא של בעלות אלא גם כנשוא של זכויות, כך שקיימת רציפות זכויות ותנאי עבודה מכוח עבודה באותו מפעל (דב"ע מב/ 3-132 להבים עבודות שרברבות בע"מ – פרנסה, פד"ע יד 264 (1983); דב"ע שם/ 3-67 נוסבאום – עירית גבעתיים, פד"ע יב 194 (1981); עדמ 300259/98 פרגו בע"מ – ורשבסקי, 20.1.00; ע"א 415/90 מזרחי נ' הנאמן על נכסי אריה שטנדר פושט-רגל , פ"ד מו (4) 601, 606 – 607 (1992))

39. מאחר שהתובע המשיך לעבוד באותו מקום עבודה, יש לקבוע כי חל רצף העסקה בין שתי תקופות העבודה ובנסיבות אלו, התובע אינו זכאי לפיצויי פיטורים מהנתבעת.
יתרה מזאת, התובע טען כי היה באפשרותו לתבוע את דאודי וכהן, אבל הוא לא עשה כן במודע (סעיף 44 לתצהיר התובע). מבלי לקבוע מסמרות בשאלת זכאותו לפיצויי פיטורים ממעסיקיו החדשים, טענת התובע כשלעצמה מהווה הודאה בכך שלא היה מקום לתבוע את הנתבעת.

לסיכום, התובע אינו זכאי לפיצויי פיטורים. בנסיבות אלו, ומשהתובע הוא שהתפטר מעבודתו, יש לדחות התביעה לדמי הודעה מוקדמת.

40. כאמור, במכתב ההתפטרות ישנה הודעת ויתור. התובע טען כי אין ליתן לה תוקף מאחר שזו הוכתבה לו על ידי הנתבעת. לגרסתו, הנתבעת הבהירה לו כי היא אינה חבה לו דבר על חשבון זכויות סוציאליות, והוא מצידה סמך על דבריה.

יש לציין כי לאורך השנים התובע היה שכיר וכן עצמאי והחזיק בבעלות לפחות עשרה עסקים שונים כך שטענתו לפיה לא היה מודע לזכויות המגיעות לו כעובד בלתי מתקבלת על דעתנו(עמוד 12 לפרוטוקול שורות 20-27, עמוד 20 לפרוטוקול שורות 9-17).

עם זאת, ההלכה הפסוקה היא כי יש ליתן משקל מועט לכתבי ויתור עליהם חותמים עובדים (דב"ע נו/29-3 תנובה בע"מ - לוסקי, פד"ע לג, 241; דב"ע נב/217-3 אגודה ארצית של מנהלים ומורשי חתימה של הבנק הבינלאומי הראשון לישראל - הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פד"ע כז 3, 34-35 , דב"ע 98/ 10-2 קנטי - דיגיטל אקויפמנט ( זק) בע"מ, לא פורסם, 1.6.99). על כן מצאנו לבחון תביעתו של התובע לגופו של ענין בכל הקשור לרכיבים הנוספים.

גמול בגין עבודה בשעות נוספות
41. התובע עתר לקבלת גמול בגין עבודה בשעות נוספות בסך 291,400 ש"ח. לגרסתו עבד כ-280 שעות בחודש מבלי ששולם לו גמול בגין עבודה בשעות נוספות.
כאמור, התובע היה המוציא והמביא בעסק. חיים העיד כי התובע הוא שקבע את שעות עבודתו וכן את התגמול החודשי שישולם לו, הסכום הנמוך שנקבע הוא פועל יוצא של היותו פושט רגל ומתוך רצון להקטנת התשלום החודשי ששולם לקופת הכינוס. חיים טען כי כל ילדיו של התובע הועסקו בבית הקפה והוא משך משכורת גם באמצעותם ( סעיף 8 לתצהיר חיים, עדותו בעמוד 24 שורות 12-20).
טענותיו של חיים מתיישבות עם עדותו הבלתי מוסברת של התובע לפיה שכרו של בנו, שעבד בכפיפות תחתיו, עלה על זה ששולם לו. התובע אמנם העיד כי השכר ששולם לעובדים נקבע על ידי חיים ( עמוד 16 לפרוטוקול שורות 14-15), אולם נוכח גרסתו הבלתי מסתברת וניסיונו להקטין את חלקו בניהול העסק, מצאנו לדחותה.
מכאן, התובע הוא שקבע את התגמול הכספי ששולם לידיו.
נוסיף כי התובע הוא שהיה אמון על רישום הנוכחות של העובדים ( עמוד 17 לפרוטוקול שורה 20). וככל שלא ביצע רישום של שעות עבודתו הרי שאין לו להלין אלא על עצמו.

42. בסעיף 30 לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951

נקבעו חריגים לחוק, וביניהם בסעיף קטן 5, "עובדים בתפקידי הנהלה או בתפקידים הדורשים מידה מיוחדת של אמון אישי;"
חריג זה פורש בפסיקה בצמצום (דב"ע ע"ע 300271/98 טפקו –ייצור מערכות בקרת אנרגיה בע"מ – מנחם טל , 29.11.00; ע"ע 570/06 עו"ד עמוס אגרון – עו"ד זיוה כץ, 14.10.07, ע"ע (ארצי) 15233-09-13 חברת אדוונטק טכנולוגיות (אפלט) בע"מ – זלוסקי, 5.11.15)
ובהקשר זה נקבע כי רק עובדים בשכבת ההנהלה הבכירה ביותר, הנתפסים כ"מעסיק" ושותפים בקביעת מדיניות החברה עונים להגדרת "עובדים בתפקידי הנהלה" (ע"פ(ארצי) 16/08 מדינת ישראל - משרד התעשייה המסחר והתיירות נ' בסט ביי רשתות שיווק בע"מ, 4.1.09).

43. נוכח מסכת הראיות שפורטה לעיל, ברי כי יש לראות בתובע כנושא בתפקיד הנהלה ובתפקיד הדורש מידה מיוחדת של אמון אישי. בנסיבות בהן התובע שלט בעסק- הוא שהחליט מה שעות העבודה שיבצע, ניהל את מצבת נוכחות העובדים במקום וקבע את התגמול החודשי ששולם לו, על רקע היותו פושט רגל כאמור, יש לקבוע כי חוק שעות עבודה ומנוחה אינו חל עליו ובהתאם יש לדחות התביעה לגמול בגין עבודה בשעות נוספות.

הודעה בדבר תנאי עבודה
44. התובע טען כי עם קבלתו לעבודה, לא הועברה לידיו הודעה בדבר תנאי עבודתו ומשכך עתר לפיצוי בסך 15,000 ש"ח מכוח חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה ( תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002 (החוק במועדים הרלוונטיים לתביעה נקרא חוק הודעה לעובד ( תנאי עבודה), תשס"ב- 2002- ס"ח 1837 התשס"ב, 21.3.02).
מאחר שהתובע הוא ששלט בעסק עוד טרם הקמתו והוא זה שאמור היה לנפק לעצמו הודעה על תנאי עבודה, יש לדחות טענותיו בעניין.
הלנת שכר
45. התובע עתר לפיצוי בגין הלנת שכר בסך של 45,260 ש"ח. לגרסתו, שכרו הולן מידי חודש בחודשו ( סעיפים 23-24 לתצהיר התובע). מעבר לכך שהתובע לא הביא ולו ראשית ראיה לכך ששכרו שולם באיחור וברי כי גם מרבית תביעתו התיישנה, התובע אישר כי הוא שמילא את השיקים שנדרשו לניהול הנתבעת שהעביר לידיו חיים ולמעשה הוא הגורם שבחר אימתי לקבל את שכרו ( עדות התובע בעמוד 18 לפרוטוקול שורות 5-10, עדות חיים בעמוד 26 שורות 15-16 שנזכרו לעיל).
בנסיבות אלו יש לדחות תביעתו.
פדיון חופשה
46. התובע עתר לפדיון חופשה של 14 ימים. לגרסתו בתלושי השכר נצברו לזכותו 62 ימי חופשה אולם נוכח תקופת ההתיישנות הקבועה בדין, צמצם תביעתו והעמידה על 14 בלבד.
הנתבעת לא התייחסה לטענה זו לגופהמשטענה לקיומם של יחסי שותפות. עוד טענה הנתבעת כי התובע היה המוציא והמביא בעסק.
אכן, התובע ניהל את העסק, היה אמון על דיווחי הנוכחות של העובדים ותשלום שכרם, וברי כי הדבר נכון אף לשכרו שלו. עם זאת, בנסיבות בהן לא שולם לו כל גמול בגין ימי חופשה, אף שיש אינדיקציה לצבירת ימי חופשה בתלושי שכרו, מצאנו לקבל תביעתו ולפסוק לזכותו הסך של 4,480 ש"ח.

הפרשות לקרן פנסיה
47. התובע טען כי לא הופרשו לזכותו סכומים לקרן פנסיה , רכיב תגמולים ורכיב הפיצויים ועתר לפיצוי בסך 26,400 ש"ח בגין רכיב זה.
כאמור, התובע הוא שהיה אמון על תשלום שכר העובדים ותשלום זכויותיהם, וכשעומת עם העובדה שלזכותו של בנו הופרשו סכומים לקרן פנסיה בעוד שאצלו, הדבר לא נעשה, לא היה בפיו מענה של ממש והוא היתמם וטען כי מעולם לא קיבל לידיו את תלושי השכר של ילדיו (עמוד 17 לפרוטוקול שורות 24-26).

אף שהתנהלותו של התובע מעוררת תהיות, משבפועל לא הופרשו לזכותו הסכומים הרלוונטים מצאנו לקבל את תביעתו ולפסוק לזכותו סך של 24,428.5 ש"ח (שנת 2008- 1450 ש"ח ; שנת 2009- 2905.8 ש"ח ; שנת 2010- 4146.8 ש"ח; שנת 2011- 5793 ש"ח; שנת 2012- 8709 ש"ח; שנת 2013- 1,423.9 ש"ח).
(מאחר שהתובע לא הציג בפנינו את כל תלושי שכר לשנים 2008-2009 העמדנו את שכרו החודשי בהתאם לשכרו הממוצע בשנה האחרונה לעבודתו 7250 ש"ח).

48. התובע גם עתר לפיצוי בגין הפסד רווחים צבורים בסך 20,000 ש"ח. מאחר שהסכומים לא הופקדו לזכות התובע בעטיה של התנהלותו, לא מצאנו כי הוא זכאי לפיצוי כלשהו, מעבר לסכום שנפסק לעיל.

טענת קיזוז
49. הנתבעת טענה כי מכל סכום שיפסק כנגדה יש לקזז סכומים שהתובע חב לה. מרבית הסכומים מקורם ב"הצהרה" עליה חתם התובע בסמוך לסיום עבודתו. בהצהרה הצהיר התובע כי לא התקיימו יחסי עובד מעסיק בינו ובין הנתבעת . בהתאם התחייב לשלם פיצוי בסך 50,000 ש"ח ככל שיטען בעתיד לקיומם של יחסי עובד ומעסיק. הנתבעת טענה כי זכאית לפיצוי המוסכם.
כמו כן עתרה הנתבעת לקיזוז מחצית הסכום שהשקיעה בעסק וכן עתרה לפיצוי בגין שווי שימוש ברכב שהוענק לתובע.

כאמור, לא מצאנו ליתן משקל של ממש להצהרה זו. גם לגופו של עניין לא מצאנו כי יש לקזז סכומים אלו. משהתקבלה טענת התובע בדבר קיומם של יחסי עובד ומעסיק , אין מקום לחייבו לשלם פיצוי מתאים. גם התניה בדבר החזר ההשקעה היתה תניה עתידית שנקשרה עם קיומה של יתרת חוב לבית הקפה. באשר לרכב, אכן התנהלות התובע מעוררת אי נוחות וכאמור, העמדת רכב לשימושו של עובד אינה דבר שכיח. עם זאת, חיים הבהיר כי הרכב ניתן לתובע במתנה (עמוד 27 לפרוטוקול שורות 5-6) ומשכך לא מצאנו לחייבו בדמי שימוש, מה גם שלא הובאה ולו ראשית ראיה באשר לעלות הרכב ולשווי השימוש ברכב.

פסיקת הוצאות
50. כאמור, מצאנו לדחות הטענה לקיומה של שותפות בין הצדדים ובהתאם, פסקנו לזכותו של התובע פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה ופדיון חופשה.
עם זאת, התחושה שליוותה אותנו לאורך ההליך היתה כי תביעה זו הוגשה בחוסר תום לב ומתוך ניסיון להסתיר כי העסקת התובע נעשתה תחת המגבלות של היותו פושט רגל ומתוך כוונה שלא להעשיר את קופת הכינוס וזאת בלשון המעטה.
אף שמן הפן המשפטי לא הוכח כי בין הצדדים התקיימה שותפות, הרי שבפועל, התובע נהג בעסק מנהג בעלים. התובע היה המוציא והמביא בבית הקפה. הוא הגורם ששלט על הוצאות העסק, דאג לקליטת עובדים ולטיפול בהעסקתם לרבות דיווחי נוכחות ותשלום שכר.
בפיו של התובע לא היה הסבר לכך שבנו, אייל, הרוויח שכר העולה על זה ששולם לו עצמו וזכויותיו של אייל, בכל הנוגע להפרשות פנסיוניות נשמרו כחוק, בעוד שבמקרה שלו, הוא לא דאג לביצוע ההפרשות הנדרשות.
כפי שפורט בהרחבה לעיל, עדותו של התובע לכל אורכה התאפיינה בהיתממות ובהתחמקות.

51. ניתן לראות כי בזמן אמת, התובע לא טען כי קופחו זכויותיו. יתרה מזאת, התובע נהנה מרכב שניתן לו במתנה על ידי הנתבעת והוא אף עבר לעבוד בחברה אחרת, המצויה בבעלות חיים – י.ר.א.ם.. גם אז הוא לא טען כי קיימת יתרת חובה כלשהיא כלפיו ( עמוד 21 לפרוטוקול שורות 6-8). כאמור, עת היה ברור כי בין התובע למעסיקתו י.ר.א.ם. התקיימו יחסי עובד מעסיק, הרי ששולמו לו כל זכויותיו כעובד (עדות התובע בעמוד 20 לפרוטוקול שורות 4-6).

52. התובע הבהיר בפשטות מדוע הגיש התביעה שלפנינו-
"ש. בבקשה להפטר ציינת שמגיע לך עוד סכום של 430,000 ש"ח על חמש שנים?
ת. זה היה במקרה שהגשתי את התביעה. עבדתי אצל אלי חיים והיה בחור בשם מנחם שתבע אותו ואני לקחתי את הצ'קים כדי לתת לשרון ורק דרך זה הכרתי את שרון. שאלתי אותו איך הוא קיבל את הכסף. הוא אמר שאלי יסדר לי את הכל."
(ההדגשה הוספה- א.ס.; עמוד 19 לפרוטוקול שורות 29-32)
דבריו של התובע מדברים בעד עצמם, בעקבות פגישה אקראית עם בא כוחו הבין כי " אלי ( בעל הנתבעת- א.ס.) יסדר לו את הכל".
53. זאת ועוד, התביעה שלפנינו עומדת על סכום של 435,696 ש"ח, בסופו של דבר, מרבית טענותיו של התובע נדחו על ידינו ולזכות התובע נפסק סך של סך של 28,908 ש"ח בלבד.
54. לאור כל המקובץ, מצאנו כי נסיבות המקרה שלפנינו מצדיקות פסיקת הוצאות בשיעור משמעותי. בהקשר זה יפים הדברים שנקבעו בעניין חננאל:
"גם כאשר מדובר בתביעה למימוש זכויות מתחום משפט העבודה המגן וביטחון סוציאלי, יש לבחון בכל מקרה לגופו את מכלול הנסיבות של ההתדיינות. כך למשל, עת מדובר בתביעה מופרכת מן היסוד, עת קיים פער גדול בין סכום התביעה לבין הסכום שנפסק, או עת התנהלות העובד התובע בניהול ההליך הייתה לא ראויה, יהיה מקום לחיוב בתשלום הוצאות ושכר טרחת עורך דין בשיעור משמעותי, למרות שמדובר בתביעה למימוש זכויות מכוח משפט העבודה המגן." (ע"ע(ארצי) 48431-02-11 חננאל - אינטרפייס פרטנרס אינטרנשיונל לימיטיד, 15.9.14)
55. מכאן, לאור הפער המשמעותי בין סכום התביעה לבין הסכום לו זכאי התובע ובשים לב להתנהלותו חסרת תום הלב, מצאנו לחייב את התובע בהוצאות משפט בסך של 40,000 ש"ח.
סוף דבר
56. א. הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים:
פדיון חופשה בסך 4 ,480 ש"ח.
פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה בסך 24,428.5 ש"ח.
הסכומים הנ"ל יישאו ריבית והצמדה כחוק מיום 1.3.13 ועד התשלום בפועל.
ב. התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט בסך של 40,000 ש"ח בתוספת ריבית והצמדה כחוק מהיום עד התשלום בפועל.

ניתן היום, י"ג סיוון תשע"ו, (19 יוני 2016), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

נציג ציבור (עובדים)
מר ישראל עמי-שי

אילן סופר
סגן נשיאה

נציג ציבור (מעסיקים)
מר חיים נוסן הנגבי