הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בבאר שבע סע"ש 64277-12-14

לפני: כב' השופט משה טוינה
נציג ציבור (עובדים) מר ישראל עמישי
נציג ציבור (מעסיקים) מר גבריאל דנה

התובעת:
ענת בנימין
ע"י ב"כ: עו"ד שרית ברקוביץ-אהרון

-

הנתבעת:
גני מאורות המעיין בע"מ (חל"צ)
ע"י ב"כ: עו"ד זאב לכוביצקי

פסק דין

1. עניינו של פסק דין זה בתביעתה של הגב' ענת בנימין, מטפלת בגן ילדים (להלן: "התובעת"), נגד מעסיקתה, חברת גני מאורות המעיין (להלן: "הנתבעת"), בתקופה שמיום 1.9.2004 ועד לסיום עבודתה בפועל, ביום 6.7.2014.

בתביעה שלפנינו ביקשה התובעת לחייב את הנתבעת בתשלום הפרשי שכר ופיצויי הלנת שכר בתשלום עבור ימי היעדרות במהלך מבצע צוק איתן; וזכויות נלוות – דמי חופשה, דמי הבראה, תשלום עבור ימי חג ופיצוי בגין הפקדות בחסר לקרן פנסיה; פיצויי פיטורים; ולבסוף לפיצוי בגין אי מסירת תלושי שכר ואי מתן הודעה לעובד.

בסה"כ ביקשה התובעת לחייב את הנתבעת בעילות התביעה השונות, לשלם לה סכום כולל של 132,057 ₪ הנתבע ברכיבי התביעה השונים.

רקע עובדתי:

2. הנתבעת הינה חברה לתועלת הציבור, המפעילה רשת של גני ילדים במגזר החרדי.

3. התובעת התקבלה לעבודה בנתבעת בספטמבר 2004 והועסקה כמטפלת בגן שמפעילה הנתבעת באשדוד, החל ממועד זה ועד לסיום העבודה בפועל, בתחילת יולי 2014.

4. יחסי עובד מעסיק בין הצדדים הסתיימו בפועל ביום 6.7.2014 בעקבות מכתב התפטרות שהגישה התובעת ולפיו "ביום 6.8.2014 אני מפסיקה לעבוד במעון עקב הרעת תנאים מטעמכם". בפועל לא התייצבה התובעת לעבודתה לאחר מתן הודעת ההתפטרות ב זמן המערכה בצוק איתן.

5. בחודש דצמבר 2014 הוגשה התביעה מושא פסק דין זה.

טענות התובעת:

6. כמצוין לעיל התביעה שלפנינו היא לשכר עבודה ולפיצויי הלנת שכר, תשלום בגין ימי היעדרות במהלך מבצע צוק איתן, זכויות נלוות; פיצויי פיטורים ופיצוי בגין אי מסירת תלושי שכר ואי מתן הודעה לעובד.

תביעת השכר והתביעה להלנת שכר :

7. על פי כתב התביעה, ניכתה הנתבעת מידי יום 30 דקות מיום העבודה, זמן הפסקה. בפועל נטען כי "הנתבעת לא אפשרה לתובעת לקחת הפסקה"; ומכאן שזמני ההפסקה שניכתה הנתבעת הם בגדר שעות עבודה.

בהתאם טענה התובעת כי היא זכאית לשכר בסכום של 28,302 ₪ שהוא שכר הע בודה לו היא זכאית, המתייחס לזמני ההפסקה שלטענתה קוזזו מתחום יום העבודה בתקופה שמינואר 2007 ועד כולל חודש ינואר 2014.

8. בכתב התביעה נטען עוד כי באופן עקבי לא שילמה הנתבעת לתובעת שכר עד היום הקובע לתשלום השכר הקבוע בחוק הגנת השכר תשי"ח-1958 (להלן: "חוק הגנת השכר").

לכתב התביעה צרפה התובעת טבלאות המתייחסות לשנים 2007 עד 2013 , שבהן מפרטת התובעת את החודשים שבהם הולן שכרה ופיצויי הלנה להם היא זכאית בשל הלנת השכר באותם חודשים .

בסעיף 35 לכתב התביעה, טענה התובעת כי "התובעת זכאית לסה"כ פיצוי 8,078 ₪ על פי חוק הגנת השכר סעיף 17 + פיצוי בגין הלנה על סך 4,000 ₪".

תשלום בגין היעדרות לתקופת המערכה בצוק איתן.

9. כאמור לעיל, התובעת לא התייצבה לעבודה לאחר מתן הודעת ההתפטרות. עם זאת טוענת התובעת, כי: "מאחר שהתובעת הינה אם לילדים מתחת לגיל 14, על פי הנחיות של פיקוד העורף משרד התמ"ת, הינה זכאית לקבל את ימי המלחמה מיום 7/7 ועד ליום 7/8 סה"כ 4,394 ₪".

התביעה לזכויות נלוות:

10. התביעה לזכויות נלוות כוללת בתוכה את התביעות ל - דמי חופשה, דמי הבראה, תשלום עבור ימי חג ופיצוי בגין הפקדות בחסר לקרן פנסיה; כמפורט להלן.

11. על פי כתב התביעה, בתקופה שמדצמבר 2009 ועד לחודש נובמבר 2012, צברה התובעת את הזכות לחופשה בהיקף של 53.75 ימים אשר על פי הנטען, הייתה זכאית בגינם לדמי חופשה בסכום של 7,108 ₪. בפועל טענה התובעת, כי בגין אותם ימי חופשה שילמה הנתבעת לתובעת את הסכום בסך של 5,706 ₪ בלבד.

על רקע זה ביקשה התובעת לחייב את הנתבעת בתשלום דמי חופשה בסכום של 1,402 ₪ (ההפרש שבין דמי החופשה להם הייתה זכאית התובעת, לבין התשלום בפועל) .

12. בסעיף 37 לכתב התביעה, ביקשה התובעת לחייב את הנתבעת בתשלום דמי הבראה, שלטענתה שולמו בחסר לאורך התקופה שמינואר 2007 ועד למועד סיום הקשר - בסכום של 4,329 ₪.

13. בסעיף 38 לכתב התביעה נכתב כך:

"הנתבעת לא שילמה לתובעת דמי חגים כדין, בתקופת עבודתה של התובעת ניתן לראות על פי תלושי שכר המצ"ב לכתב התביעה כי הנתבעת בחרה לשלם דמי חגים בחסר.
מאחר שאין בידי התובעת את תלושי השכר מצ"ב טבלה המרכזת כנספח יא' את דמי החגים בחוסר בשנים.
סך כולל של 1,404 ₪ נכון לשנים 2009-2011".

נעיר כאן כי בטבלה שצורפה כנספח יא לכתב התביעה נתבע תשלום עבור ימי חג בסכום של 6,659 ₪ .

14. בתביעתה טענה התובעת כי על הצדדים חל ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה מנובמבר 2007 המנהיג פנסיה מקיפה במשק. על פי כתב התביעה ומכוח צו ההרחבה וההסכם הקיבוצי האמור, היה על הנתבעת להפקיד בעבורה כספים לקרן פנסיה באחוזים מהשכר בשיעורים הקבועים בצו ההרחבה ובהסכם הקיבוצי.

אליבא התובעת, "הנתבעת כהרגלה בקודש לא הפקידה כנדרש בהתאם לחוק הפנסיה לקופת התגמולים". על רקע זה ביקשה התובעת לחייב את הנתבעת בפיצוי בשל אי ביצוע הפקדות לקרן פנסיה בסכום של 20,000 ₪.

התביעה לפיצויי פיטורים:

15. כמצוין לעיל, יחסי עובד מעסיק בין הצדדים הסתיימו בהתפטרות התובעת. לעניין זה טענה התובעת, כי התפטרה על רקע הרעת תנאים בנסיבות שיש לראות את הפיטורים כהתפטרות. בהתאם ביקשה התובעת לחייב את הנתבעת בפיצויי פיטורים בסכום של 35,152 ₪ ובתוספת פיצויי הלנת פיצויי פיטורים כחוק.

התביעה לפיצוי בשל אי מסירת תלושי שכר ואי מתן הודעה לעובד:

16. בסעיף 30 לכתב התביעה נטען כי:

"... הנתבעת לא טרחה להפיק לתובעת תלושי שכר ו/או למסור לידיה תלושי שכר...".

ובהמשך נטען כי:

"התובעת תוסיף ותטען כי בהתאם לתיקון 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958... ובשל העובדה כי הנתבעת לא מסרה לה תלושי שכר ביודעין (בהתאם לחזקה הקבועה בסע' 26(א)(ב)(2) לחוק הגנת השכר). הרי התובעת זכאית לפיצוי בסך 10,000 ₪".

17. על פי סעיף 34 לכתב התביעה, לא מסרה הנתבעת לתובעת הודעה על תנאי העסקה, כמתחייב מחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה) תשס"ב-2002 (להלן: "חוק הודעה לעובד"). לפיכך, ביקשה התובעת לחייב את הנתבעת בפיצוי ללא הוכחת נזק, בשל אי מתן הודעה בסכום של 15,000 ₪.

תשובת הנתבעת:

18. בשלב זה של פסק הדין, אין בדעתנו להתעכב על תשובת הנתבעת מעבר לדברים הבאים:

א. לטענת הנתבעת נמסרו לתובעת תלושי שכר וניתנה לתובעת הודעה לעובד, אשר צורפו לכתב התביעה. מכאן טוענת הנתבעת, כי אין בסיס לתביעת התובעת לפיצוי בשל אי מסירת תלושי שכר ואי מתן הודעה לעובד.

ב. לטענת הנתבעת, במהלך תקופת הקשר הופקדו לזכות התובעת כספים לקרן פנסיה ונמסרו לה תלושי שכר מידי חודש – טענות אשר עלו על ידי באי כוחה של התובעת במכתבם לנתבעת ממאי 2013, ולשיטת הנתבעת הינן מחוסרות יסוד.

בנסיבות הללו טוענת הנתבעת, אין בידי התובעת להצביע על "הרעת תנאים" כביכול, בגינה רואה החוק בהתפטרות – כפיטורים.

בהתאם טוענת הנתבעת, כי דין התביעה לפיצויי פיטורים להידחות.

ג. לגרסת הנתבעת, כי החל מינואר 2009, הופקדו בעבור התובעת כספים לקרן פנסיה, כמתחייב מהוראות צו ההרחבה וההסכם הקיבוצי אשר הנהיג חובת פנסיה מקיפה על כלל העובדים המועסקים במשק.

כן טוענת הנתבעת, כי התובעת הועסקה במעמד של עובדת חודשית ומכאן שאיננה זכאית לתשלום עבור ימי חג.

הנתבעת הוסיפה כי לאורך תקופת הקשר שילמה לתובעת דמי חופשה והבראה בהתאם להיקף משרתה; ומכל מקום, הזכות לתבוע דמי הבראה מוגבלת לשנתיים האחרונות שלפני סיום יחסי עובד מעסיק.

בנסיבות אלה טוענת הנתבעת, כי אין בסיס לתביעת התובעת לזכויות נלוות – פיצוי בגין אי ביצוע הפקדות לקרן פנסיה, אי תשלום דמי חגים , דמי הבראה ודמי חופשה.

ד. הנתבעת הכחישה את זכותה של התובעת לתשלום עבור תקופת המערכה בצוק איתן.

ה. הנתבעת הודתה כי מידי פעם חל עיכוב בתשלום השכר וזאת בהסכמת העובדים ובכללם התובעת. מכל מקום טענה הנתבעת, כי התביעה לפיצויי הלנה על עיכוב בתשלום השכר מתיישנת, בתום 60 ימים מיום ששולם השכר מושא התביעה להלנה.

אשר על כן טוענת הנתבעת, כי דין התביעה לפיצויי הלנת שכר ששולם באיחור להידחות; ולו רק מכוח טענת ההתיישנות.

הנתבעת הוסיפה, כי תביעת השכר חסרה פרטים, באופן שאיננו מאפשר התייחסות לתביעה; והוסיפה, כלל איננה ברורה שכן התובעת הועסקה כעובדת חודשית בהיקף משרה של 6 שעות ביום – ומכאן שלא הייתה זכאית להפסקה מכוח הוראות החוק וממילא זמן הפסקה לא נגרע מתחום שעות העבודה אשר בגינן זכאית התובעת לשכר.

ו. כן הכחישה הנתבעת את הסכומים הנתבעים בעילות התביעה וטענה להתיישנות, התביעה ברכיביה השונים.

דיון והכרעה:

19. את פרק הדיון וההכרעה מבקשים אנו לערוך בנפרד בכל אחד מרכיבי התביעה – התביעה לשכר ולפיצויי הלנת שכר, התביעה לתשלום עבור תקופת המערכה בצוק איתן, התביעה לזכויות נלוות, התביעה לפיצויי פיטורים והתביעה לפיצוי בגין אי מסירת תלושי שכר ואי מתן הודעה לעובד.

התביעה לשכר ולפיצויי הלנת שכר:

20. לטענת התובעת באופן גורף לא ניתנה לה הפסקה בפועל במהלך יום העבודה הרגיל ; ו לצד זאת נוכתה חצי שעת הפסקה מתחום יום העבודה שהוא בסיס לתשלום השכר . על רקע זה הוגשה תביעת השכר במסגרתה מבקשת התובעת שכר עבודה בגין אותה חצי שעה שבה כביכול הייתה בהפסקה ובגינה לא שולם שכר.

21. גרסה זו לפיה לא התאפשר לתובעת במהלך יום העבודה לנצל את זכותה להפסקה בפועל, היא טענה עובדתית; והיא מעוררת קשיים מהטעמים שנפרט להלן:

א. התובעת לא הביאה עדים ו/או ראיות אחרות שיש בהן כדי לתמוך בטענה לפיה לא ניתנה לה הפסקה במהלך יום הפעילות הרגיל; ומאידך קוזזה חצי שעה מידי יום מתחום יום העבודה.

ב. טענת התובעת לפיה הוקדש זמן ההפסקה לעבודה רגילה נטענה באופן סתמי מבלי להתייחס למצבת כוח העובדים במעון שבו הועסקה, לסדר יום העבודה הרגיל, לקיומה של הפסקה פורמלית במהלך יום העבודה הרגיל; ולפעולות ולדרישות מהתובעת במהלך זמן ההפסקה.

ג. גרסת התובעת שלפנינו, מתעלמת השינוי בהיקף שעות העבודה של התובעת; ולעניין זה יש לציין כי החל מ-1.9.2010 השתנתה מסגרת העסקתה של התובעת, כך שהחל ממועד זה עבדה שלוש פעמים בשבוע עד השעה 13:00 באופן שבאותם ימים עבדה פחות משש שעות עבודה ביום. אין בגרסת התובעת שלפנינו כל התייחסות להפחתה במסגרת שעות העבודה באותם ימים שבהם עבדה התובעת עד לשעה 13:00, בשל טענה להפסקה במהלך יום העבודה.

ד. בין השנים 2012 ל-2014 נעשו מספר פניות מטעם התובעת באמצעות עורכי דין מטעמה בהן נטען לפגיעה בזכויות התובעת בהיבטים שונים. אין בפניות אלה כל טענה על מניעת הזכות להפסקה במהלך יום העבודה הרגיל. העובדה כי בזמן אמת (דהיינו במהלך קיום יחסי עובד מעסיק בין הצדדים) ובעת שהייתה התובעת מיוצגת, לא העלתה האחרונה טענות בעניין מניעת זכותה למנוחה במהלך יום העבודה, אומרת דרשני.

22. הטענה העובדתית לפיה לא אפשרה הנתבעת לתובעת הפסקת עבודה למנוחה במהלך יום העבודה הרגיל נשללה על ידי הנתבעת והעדה מטעמה, גב' אלישבע ריבוך. בהקשר זה נשאלה הגב' ריבוך והשיבה:

"ת. המעון זה הנחיות התמ"ת (הכוונה פועל לפי הנחיות התמ"ת, הוספה שלי-ט.מ) והילדים הולכים לישון בשעה 12:30. מדובר בילדים קטנים עד גיל 3. בשעה 11:45 הם מתארגנים לשינה והם ישנים כבר בשעה 12:30 עד 14:30. יתר על כך, ההורים ביקשו שיהיו מצלמות וכבר מספר שנים שאפשר לראות באופן שוטף במשרד שלי כל רגע נתון, אני יודעת שיש הפסקה, אני יודעת מה קורה.
ש. אין לך תמונות שהעובדות כן היו בהפסקה.
ת. יתר על כן, הפעמים שהגעתי הן היו בהפסקה".

23. הקשיים עליהם עמדנו לעיל בגרסת התובעת האומרת כי נמנעה מהתובעת הזכות להפסקה במהלך יום העבודה ומנגד, התרשמותנו מעדותה של גב' ריבוך כמו גם ניסיון החיים, מביאים למסקנה שלפיה לא הוכיחה התובעת את הגרסה העובדתית עליה מבוססת תביעת השכר. גרסה שלפיה במהלך התקופה מושא תביעת השכר, לא ניתנה לתובעת הפסקת מנוחה במהלך יום העבודה. בנסיבות הללו דין תביעת השכר להידחות.

24. התביעה להלנת שכר מפנה לעיכובים בתשלום השכר החודשי מחודש ינואר 2007 ועד לחודש מאי 2013 כולל. על רקע זה ובשל טענת הנתבעת להתיישנות התביעה להלנת שכר המפנה לסעיף 17א(א) לחוק הגנת השכר; לדיון בתביעה להלנת שכר ניגש ברור טענת ההתיישנות.

25. סעיף 17א סעיפים קטנים, (א)(ב) לחוק הגנת השכר; מסדרים את סוגית ההתיישנות על תביעה לפיצויי הלנת שכר ששולם; וכך נקבע בסעיפים אלה:

"(א) הזכות לפיצויי הלנת שכר, להבדיל משכר העבודה, תתיישן אם לא הוגשה תביעה לבית דין אזורי כמשמעותו בחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 (להלן: "בית הדין האזורי"), תוך שנה מיום שבו רואים את השכר כמולן או בתוך שישים יום מהיום שבו קיבל העובד את השכר שבו קשור הפיצוי, הכל לפי המוקדם, אולם בית הדין האזורי רשאי להאריך את התקופה של 60 יום לתקופה של 90 ימים.

(ב) על אף האמור בסעיף קטן א, אם הלין המעביד את שכרו של העובד, או חלקו, שלוש פעמים בתקופה של 12 חודשים רצופים שבתוך שלוש השנים הרצופות שלאחר יום תשלום השכר שבו קשור הפיצוי, תהיה תקופת ההתיישנות שלוש השנים האמורות".

26. כפי שנקבע בפסיקה, סעיף 17 א (ב) מאריך את תקופת ההתיישנות של הזכות לתבוע פיצויי הלנה לתקופה של שלוש שנים במצבים בהם מדובר בהלנה חוזרת של שכר ששולם (שלוש פעמים בתוך תקופה של 12 חודשים רצופים שבתוך שלוש השנים הרצופות שלאחר יום תשלום השכר שבו קשור הפיצוי).

27. במקרה שבפנינו, תביעת התובעת לפיצויי הלנה מתייחסת להלנת שכר עבודה ששולם; דהיינו למציאות שאליה מתייחס סעיף 17 א (ב) לחוק הגנת השכר. במקרה שלפנינו, נטען כי שכרה של התובעת הולן יותר משלוש פעמים בתקופה של 12 חודשים רצופים בתוך תקופה של שלוש שנים שלאחר יום תשלום השכר מושא התביעה להלנה. מכאן, שזכאית התובעת לתבוע פיצויי הלנת שכר שהולן ואשר שולם – ביחס לתקופה של שלוש שנים שלפני מועד הגשת התביעה. בענייננו הוגשה תביעת התובעת בחודש דצמבר 2014 ולפיכך, רשאית התובעת לתבוע תשלום פיצויי הלנה על שכר עבודה ששולם והולן ביחס לתקופה שמחודש ינואר 2012 והלאה.

28. משיש בפנינו תביעה לפיצויי הלנה שכשירה להתברר נדרשים אנו להידרש לטענות הצדדים בתביעת התובעת לפיצויי הלנה.

בהקשר זה נפתח ונאמר, כי לטעמנו אין בין הצדדים מחלוקת עובדתית בשאלת העיכוב בתשלום השכר לתובעת – דהיינו תשלום שכר לאחר המועד הקבוע . לעניין זה די לנו שנפנה לכתב ההגנה שבו נאמר כך: "... יובהר כי מאחר והנתבעת הינה חל"צ ותלויה בתקציבים מגורמים שונים, הרבה פעמים היו עיכובים כאלה ואחרים (בתשלום השכר, הוספה שלי , הדגשה שלי – ט.מ.) שאינם באשמתה, העובדים כולם היו מודעים לכך והסכימו להתנהלות הנתבעת, אולם התובעת לא פנתה בטענה ו/או בתלונה לעניין זה ויש לראות בכך את הסכמתה לכל איחור שהיה וככל שהיה" .

טענה זו של הנתבעת לפיה עומדת לה הגנה מפני תביעה להלנת שכר, מהנימוק של הסכמת התובעת לעיכוב בתשלום השכר שנבע מקושי תזרימי של מעסיקתה הנתבעת – אין לקבל בנימוקים הבאים:

א. קשיים כלכליים או קושי תזרימי של המעסיק, אינם פוטרים את המעסיק מחובת תשלום השכר במועד שנקבע בחוק.

ב. חוק הגנת השכר אשר קובע את מועד תשלום השכר לעובד, הוא כידוע חוק קוגנטי וזכויות העובד על פיו אינן ניתנות לוויתור. לפיכך, הסכמת התובעת אפילו הייתה לעיכוב בתשלום השכר איננה מעלה ואיננה מורידה מחובת הנתבעת לעמוד במועד תשלום השכר שנקבע בחוק.

29. בטבלאות שצורפו כנספח ח' לכתב התביעה, פירטה התובעת, את המועדים ששולם לה שכר באיחור עבור העסקתה בתקופה שמחודש ינואר 2007 ועד חודש מאי 2013 כולל ; ואת שיעורם של פיצויי ההלנה על השכר ששולם באיחור אותם היא תובעת.

בהתייחס לאותו נספח, נספח ח' לכתב התביעה, נבקש לציין את הדברים הבאים:

א. הנספח נערך ע"י ב"כ התובעת או מי מטעמה. עורך המסמך לא הגיש תצהיר ו לא נקרא לעדות מטעם התובעת; התובעת עצמה לא יכלה להשיב על שאלות הנוגעות לנתונים שמופיעים בטבלאות שבנספח ח' ולאופן החישוב של פיצויי ההלנה.

ב. שכרה של התובעת שולם בהעברה בנקאית לחשבונה. בשלב ההוכחות לא צורפו תדפיסי הבנק של התובעת שמתוכם ניתן ללמוד על מועד תשלום השכר –כתמיכה באמור בטבלאות שבנספח ח.

ג. על פי הלכה שנקבעה בע"ע 731/07 עמאד אברהים נ' מועצה מקומית מע'אר (ניתן ביום 22.6.2008) –

"1. העובד מגיש תביעה לפיצויי הלנת שכר לפי השכר ברוטו, ללא תשלומים נלווים והחזרי הוצאות.
2. על המעביד להוכיח כי מתוך השכר ברוטו הוא ניכה והעביר לתעודתם את הסכומים שהוא חייב או זכאי לנכות מכוח סעיף 25 לחוק הגנת השכר וסכומים אלה ייחשבו כסכומים שכבר שולמו על חשבון השכר המולן. בית הדין יוכל לשקול בנסיבות מיוחדות הפחתת הסכומים גם אם עדיין לא הועברו בפועל לתעודתם בנסיבות שאפרט...
3. על הסכום שיוותר לאחר שהוכחו הניכויים המותרים יתווספו פיצויי הלנה בשיעור שנקבע בפסק הדין".

יוצא מכאן כי תביעה להלנת שכר על שכר עבודה מולן וששולם; מחייבת פירוט של שכר הברוטו , ללא תשלומים נלווים והחזרי הוצאות, שהוא הבסיס לתביעה לפיצויי הלנה והתייחסות לניכויים מהשכר המותרים בחוק ככל שלא הועברו לייעדם . במקרה שלפנינו, הטבלאות שבנספח ח' לכתב התביעה אינן מפרטות את בסיס השכר, שעל פיו חושבו פיצויי ההלנה כאמור באותן טבלאות ואין בתביעה כל התייחסות לסוגיית הניכויים מהשכר; ובהקשר זה נוסיף כי לא הוגשו תלושי שכר המתייחסים לכל התקופה בגינה נתבעו פיצויי הלנה. מכאן שאין בידנו נתונים המתייחסים לגובה השכר שהולן באופן שניתן לקבוע ולפסוק פיצויי הלנה ביחס לתקופה שבה הולן השכר.

30. לאמור לעיל יש להוסיף כי ביום 29.3.2017, לאחר שהוגשו סיכומים מטעם התובעת והוגשו סיכומי התובעת, הגישה התובעת סיכומים נוספים אליהם צרפה דפי חשבון המתייחסים לשנים 2007 עד שנת 2012 כולל.

בבקשת הנתבעת ובהחלטה מיום 25.4.2017 נקבע כי הנספחים שצרפה התובעת לסיכומיה מיום 29.3.2017 (ובכלל זה דפי החשבון) – שהוגשו מבלי שהתבקש וניתן היתר להגשת ראיות נוספות - יוצאו מתיק בית הדין.

31. במצב דברים זה, מקובלת עלינו עמדת הנתבעת כי על רקע הכשל בהצגת התביעה לפיצויי הלנה - שאיננה מפרטת את גובה השכר המולן שבגינו נתבעים פיצויי הלנה ואופן חישוב פיצויי ההלנה שנתבעים; ובהוכחת התביעה לפיצויי הלנה – הבאה לביטוי באי הצגת ראיות בשלב ההוכחות להוכחת הטענה על משך ההלנה ובהבאת חוות דעת/תצהיר המפרט את אופן חישוב פיצויי ההלנה – דין התביעה לפיצויי הלנה להידחות .

התביעה לתשלום שכר עבור תקופת המערכה בצוק איתן:

32. ביום 6.7.2014 הגישה התובעת הודעת התפטרות בטענה להרעת תנאים; ולפיה, היא תפסיק את עבודתה בפועל ביום 6.8.2014. אין מחלוקת כי מיד ובסמוך למסירת הודעת ההתפטרות, פרצה המערכה בצוק איתן. בפועל התובעת לא חזרה לעבוד בשירות הנתבעת.

33. בתביעה שלפנינו ביקשה התובעת לחייב את הנתבעת בתשלום שכר ביחס לתקופה שעד ליום 7.8.2014 וזאת כאמור בסעיף 29 לכתב התביעה:

"מאחר שהתובעת הינה אם לילדים מתחת לגיל 14, על פי הנחיות פיקוד העורף ומשרד התמ"ת, הינה זכאית לקבל את ימי המלחמה מיום 7/07 ועד ליום 7/08, סה"כ 4,394 ₪".

34. ואשר לדעתנו. בעקבות המערכה בצוק איתן נחתם באוגוסט 2014 הסכם קיבוצי שהורחב בצו הרחבה המקנה את הזכות לשכר לעובד אשר נעדר מעבודתו בעקבות אותה מערכה בתנאים המפורטים בהסכם.

בענייננו, התנאים המפורטים להסכם מתייחסים לעובד שנעדר מעבודתו, שנמנה על אחת מהאוכלוסיות הזכאיות בהסכם כדלקמן:

"האוכלוסייה הזכאית
עובד זכאי לתשלום לפי הוראות ההסכם אם מתקיימים לגביו אחד התנאים המפורטים להלן:
העובד מועסק במוסד חינוך אשר באזור הקובע והוא נעדר מעבודתו באחד או יותר מהימים בתקופת ההסכם, עקב החלטה בדבר סגירת מוסדות חינוך.
העובד נעדר מעבודתו לצורך השגחה על ילדו, הנמצא עמו, באחד או יותר מהימים בתקופת ההסכם, עקב החלטה בדבר סגירת מוסדות חינוך שבו לומד או שוהה הילד, או עקב החלטה בדבר סגירת מוסדות חינוך ביישוב מגוריו, אף אם הילד לא היה רשום למוסד החינוך, בהתקיים תנאים נוספים במצטבר:
במועד היעדרותו של העובד ממקום עבודתו נמצא מוסד החינוך שנסגר באזור הקובע. בתקופה שבה מוסד החינוך היה סגור כאמור לעיל, ובמקום עבודתו של העובד או של בן זוגו לא הייתה מסגרת נאותה להשגחה על הילד.
מתקיים לגבי העובד אחד מהתנאים הבאים, והוא הצהיר על כך בכתב:
הילד נמצא בחזקתו הבלעדית של העובד, או שהעובד הוא הורה יחיד של הילד, או שהעובד הינו "אומן" – הורה במשפחת אומנה;
בן זוגו של העובד הוא עובד או עובד עצמאי, ולא נעדר מעבודתו, מעסקו או מעיסוקו במשלח ידו לצורך השגחה על הילד, ואם בן הזוג אינו עובד, או עובד עצמאי – נבצר ממנו להשגיח על הילד".

35. גם בעילת תביעה זו – תשלום בגין ההיעדרות במהלך צוק איתן - אין בכתב התביעה ובתצהיר התובעת כל התייחסות להתקיימות התנאים בה תקיימם מחויב המעסיק בתשלום שכר לעובד שנעדר מעבודתו בתקופה אליה מתייחס ההסכם – מיום 8.7.2014 ועד ליום 31.8.2014.

כך למשל, אין בפנינו כל ראיה להוראת פיקוד העורף על סגירת המעון שבו הועסקה התובעת באשדוד ו/או על הוראת פיקוד העורף על סגירת מוסדות חינוך בהם למדו/שהו ילדי התובעת בתקופה האמורה.

בדומה, אין כל התייחסות בתביעה ובתצהיר התובעת לעבודת בן הזוג באותה התקופה.

36. בהעדר התייחסות בכתב התביעה ובראיות שהציגה התובעת, על עמידתה בתנאים שנקבעו בהסכם הקיבוצי וצו ההרחבה המצוטט לעיל, בהתקיימם היא זכאית לשכר בגין ימים בהם נעדרה בשל המערכה בצוק איתן – הרי שלא הוכחו בפנינו הע ובדות המקימות את עילת התביעה שהן הבסיס להקמת הזכות לשכר בתקופת המערכה בצוק איתן לעובד שנעדר מהעבודה מכוח הוראות ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה, המקנות לעובד שכזה את הזכות לשכר.

37. יוצא מכאן כי דין התביעה לשכר בגין התקופה שמיום 8.7.2014 ועד ליום 7.8.2014 – להידחות.

התביעה לזכויות נלוות:

38. התביעה לזכויות נלוות מתייחסת לרכיבים הבאים:

א. דמי חופשה שלטענת התובעת שולמו בחסר בתקופה שמחודש דצמבר 2009 ועד לחודש נובמבר 2012 כולל.

ב. דמי הבראה שלא שולמו כדין בין השנים 2007 ל-2014.

ג. תשלום עבור ימי חג, בסכום של 1,401 ₪.

ד. פיצוי בגין אי ביצוע הפקדות לקרן פנסיה, בסכום של 20,000 ₪.

בתביעות אלה נדון בסדר הצגתן לעיל.

39. הזכות לדמי חופשה קמה בענייננו מכוח הוראות חוק חופשה שנתית תשי"א- 1951 (להלן: "חוק חופשה שנתית") . בתמצית, מקים החוק לעובד את הזכות לחופשה בתשלום במהלך תקופת הקשר - הזכות לדמי חופשה; ואת הזכות לדמי פדיון חופשה המתייחסת לפדיון מכסת ימי החופשה שלא נוצלה בידי העובד, במועד סיום הקשר.

סעיף 31 לחוק חופשה שנתית, קובע כי "תקופת ההתיישנות לכל תביעה על פי חוק זה... היא שלוש שנים".

40. יוצא מכאן כי עובד המבקש לתבוע זכויות מכוח חוק חופשה שנתית נדרש לפעול באחד מהאפיקים הבאים; בכפוף לתקופת ההתיישנות שקבועה בחוק:

א. לתבוע תשלום דמי חופשה עבור אותם ימי חופשה שניצל בפועל וקיבל בגינם תשלום (ככל שקיבל), בהפרש שבין ה סכום שהוא טוען שהוא זכאי לו כדמי חופשה בגין אותם ימי חופשה לבין הסכום ששולם, ככל ששולם.

ב. לתבוע דמי פדיון חופשה על בסיס מכסת ימי החופשה שעמדה לרשותו במועד סיום יחסי עובד מעסיק.

41. במקרה שלפנינו:

א. בנספח יב' לכתב התביעה סכמה התובעת את הזכות לימי חופשה בכל אחד מהחודשים שמינואר 2007 ועד נובמבר 2014; ולשיטתה, במהלך התקופה האמורה הייתה זכאית ל-53.75 ימי חופשה. על פי נספח יב' בגין אותם 53.75 ימי חופשה, הייתה התובעת זכאית לדמי חופשה בסכום של 7,107.90 ₪. בנספח יב' האמור סכמה התובעת את התשלום עבור ימי חופשה מתוך תלושי השכר לאורך התקופה האמורה - בסכום כולל של 6,706 ₪. בהתאם תבעה את ההפרש בסכום של 1,401.90 ₪.

ב. במצב דברים זה, התביעה לדמי חופשה מפנה לנספח יב' לכתב התביעה, איננה תביעה לדמי חופשה במובן זה – שאין בנספח התייחסות לימי החופשה שניצלה התובעת בפועל במהלך תקופת הקשר ותשלום דמי חופשה בחסר ביחס לאותם ימים.

ג. כך גם התביעה שלפנינו איננה תביעה לדמי פדיון חופשה – משאין בתביעה כל התייחסות למכסת ימי חופשה שעמדה לרשות התובעת, ככל שעמדה במסגרת סיום הקשר; ותביעה לדמי פדיון חופשה ביחס לאותם ימי חופשה צבורים.

ד. נוסיף עוד, כי לא ניתן לקבל את האופן שבו פעלה הנתבעת בכימות התביעה לחופשה, שכן התביעה מתייחסת לזכות לחופשה בגין תקופה שהתיישנה (לאור העובדה כי תקופת ההתיישנות על זכות מכוח חוק חופשה שנתית, היא של שלוש שנים ומכאן שטענות התובעת לעניין הזכות לימי חופש שנצברו בין השנים 2009 לדצמבר 2011, התיישנה). כך גם לא ניתן לקבל את טענות התובעת לעניין ערך יום חופשה על פי נספח יב', משלא פרטה התובעת את האופן שבו נקבע ערך יום חופשה כאמור והדבר נכון בפרט לאור השינוי בהיקף המשרה של התובעת במהלך התקופה מושא התביעה לחופשה. שינוי המשליך על שיעורם של דמי החופשה המשתנה לאורך התקופה.

ה. בנסיבות הללו, בהן לא הצביעה התובעת על דמי חופשה ששולמו בחסר ולחילופין על דמי פדיון חופשה להם היא זכאית – דין תביעת החופשה להידחות.

42. בשנתיים האחרונות להעסקתה של התובעת – השנה התשיעית והעשירית לעבודת התובעת - הייתה האחרונה זכאית לדמי הבראה בהיקף של 7 ימי הבראה לכל שנה, בהתאם לחלקיות משרתה. בשנים 2013 ו-2014, ערך יום הבראה עמד על סכום של 374 ₪.

אין מחלוקת כי החל משנת 2011 הועסקה התובעת במתכונת קבועה שלפיה תחילת יום העבודה הייתה בשעה 07:30 וביומיים בשבוע עבדה עד השעה 16:00 וביתרת ימי השבוע עד השעה 13:00. יוצא מכאן כי שבוע יום העבודה של התובעת הוא של 38 שעות. בהתאם הועסקה התובעת במשך אותה תקופה בהיקף של 92% ממשרה מלאה.

במצב דברים זה, הייתה התובעת זכאית בשנתיים האחרונות להעסקה לדמי הבראה בסכום של 4,817 ₪.

בפועל שילמה הנתבעת לתובעת דמי הבראה בשנתיים האחרונות להעסקתה - בשנת 2013 סכום של 1,935 ₪ ובמהלך 2014 סכום של 1,820 ₪ - סה"כ 3,755 ₪.

יוצא מכאן כי נותר חוב דמי הבראה שלא שולם, ביחס לשנתיים האחרונות להעסקתה של התובעת בסכום של 1,062 ₪ שאותם על הנתבעת לשלם לתובעת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.8.2014.

43. את הדיון בתביעת התובעת לתשלום דמי חגים, מבקשים אנו לפתוח בהערות הבאות:

א. במסגרת כתב התביעה, ביקשה התובעת לחייב את הנתבעת בתשלום דמי חגים בסכום של 1,401 ₪.

ב. כתב התביעה איננו מפרט את התקופה אליה מתייחסת התביעה לתשלום עבור ימי חג, אלא מפנה לנספח לכתב התביעה ובו פירוט ימי החג שנחוגו בתקופה שמאפריל 2005 ועד לאוקטובר 2012 כולל.

ג. על פי אותו פירוט בנספח לכתב התביעה, חוב הנתבעת על חשבון ימי חג עומד על סך של 6,559.40 ₪.

ד. על רקע הנספח לכתב התביעה יש לראות בתביעה כתביעה לתשלום דמי חג ביחס לתקופה המפורטת בנספח לכתב התביעה בסכום הנתבע, כמפורט בנספח.

44. לטענת הנתבעת, דין התביעה לתשלום עבור ימי חג, להידחות בהיעדר עילה מהנימוק כי התובעת הועסקה בשכר חודשי; ובאופן זה טוענת הנתבעת כי שולם לתובעת מלוא השכר, גם בהתייחס לאותם ימי חג בהם נעדרה.

טענה זו של הנתבעת אין בידינו לקבל, שכן בחינת תלושי השכר איננה תומכת בטענה כי התובעת הועסקה בשכר חודשי, אלא להבדיל, על העסקה בשכר שעתי באופן ששכרה החודשי של התובעת הוא פועל יוצא ממכפלת שעות העבודה החודשיות בתעריף לשעה.

כך, תלושי השכר ביחס לתקופה שמחודש אוקטובר 2013 ועד יולי 2014 הם כולם מכפלה של תעריף שעה במספר השעות החודשיות.

מתלושי השכר לתקופה של לפני אוקטובר 2013 לא ניתן ללמוד מהו הבסיס לפיו שולם לתובעת שכר. לכאורה, מתלושי שכר אלה עולה כי שולם לתובעת שכר על בסיס חודשי, אלא שעיון בתלושי השכר מלמד שהשכר החודשי השתנה מידי חודש , באופן שהדבר איננו תואם עובד המועסק על בסיס שכר חודשי. כך לדוגמא, על פי תלוש השכר לינואר 2011, הועסקה התובעת בשכר יסוד של 3,300 ₪ לחודש, 24 ימי עבודה בחודש ו-158 שעות תמורתם הייתה זכאית לשכר ששולם של 3,420 ₪. על פי תלוש השכר לחודש פברואר 2011 הועסקה התובעת על בסיס שכר יסוד של 2,700 ₪, 16 ימי עבודה ו-108 שעות, תמורתם שולם לה שכר של 2,798 ₪. על פי משכורת חודש מרץ 2011, הועסקה התובעת בשכר בסיס של 3,260 ₪, עבדה 21 ימי עבדוה, 141 שעות, ותמורתם שולם לה שכר של 3,378 ₪.

יוצא מכאן כי לא ניתן לקבל את גרסת הנתבעת לפיה הועסקה התובעת בשכר חודשי, ולפיכך זכאית התובעת לתשלום עבור ימי חג.

45. משהוכרה זכותה של התובעת לתשלום עבור ימי חג, מתעוררת שאלת כימות התביעה ובהקשר זה עמדתנו היא:

א. במצב דברים שבו טוען המעסיק שלא קמה לעובד הזכאות לתשלום עבור ימי חג, מהנימוק כי מדובר בעובד חודשי וטענתו נדחית, נקודת המוצא היא כי לעובד לא שולם תשלום עבור ימי חג (שכן על פי עמדת המעסיק, לא היה המעסיק אמור לשלם דמי חגים ומכאן שאלה לא שולמו).

ב. במקרה שלפנינו לא הציגה הנתבעת גרסה וראיות לתשלום עבור ימי חג ביחס לתקופה בגינה מתייחסת התביעה.

ג. יוצא מכאן כי התובעת זכאית לתשלום עבור ימי חג וזאת כל אימת שאין ביטוי בתלושי השכר שהוגשו לתיק בית הדין על תשלום ימי חג.

ד. לאור טענת ההתיישנות, התקופה לתשלום עבור ימי חג ביחס לתקופה שלפני דצמבר 2007, התיישנה. מכאן שזכאית התובעת לתשלום עבור ימי חג שנחוגו בשנת 2008 והלאה.

46. על בסיס העקרונות האמורים ולוח ימי החג המצורף לכתב התביעה, זכאית התובעת לתשלום עבור ימי חג בהתאם לטבלה הבאה:

47. לאור האמור על הנתבעת לשלם לתובעת תשלום עבור ימי חג בסך של 4,139 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאמצע התקופה אליה מתייחסת התביעה. דהיינו, מיום 1.6.2010.

48. מכוח צו ההרחבה וההסכם הקיבוצי אשר הנהיג חובת פנסיה מקיפה, חייב היה המעסיק, דוגמת הנתבעת שלפנינו, להפקיד כספים להבטחת זכויות פנסיה מקיפה לעובד, בין השנים 2008 ל-2014 כולל, באחוזים מהשכר כדלקמן:

בשנת 2008 – 1.67%; בשנת 2009 – 3.36%; בשנת 2010 – 5%; בשנת 2011 – 6 .67%; בשנת 2012 – 8.34%; שנת 2013 – 10%; שנת 2014 – 11.5%.

49. בהתאם לפסיקת בית הדין הארצי, זכאי עובד לתבוע פיצוי ממעסיקו אשר נכשל בביצוע הפקדות להבטחת זכויות פנסיה מכוח החובה המוטלת עליו מכוח צו ההרחבה ו/או הסכם קיבוצי, בגובה הפקדות המעסיק לקרן פנסיה.

50. בענייננו טענה התובעת, כי לא הופקדו לזכותה כספים לקרן פנסיה כמתחייב מהוראות ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה; לשיטתה "הנתבעת בחרה באופן קבוע להפריש סכומים נמוכים מהחוק, ובמקרים אחרים קיזזה מהעובד עבור תשלומי פנסיה אך לא העבירה בפועל לחברת הביטוח ו/או לחילופין, הנתבעת בחרה לשנות חברת ביטוח מבלי ליידע את התובעת".

בסעיף הסעדים ביקשה התובעת לחייב את הנתבעת בתשלום "הפרשות לפנסיה" בסכום של 20,000 ₪.

51. בכתב התביעה כמו גם בתצהירה לא הביאה התובעת נתונים לגבי גובה השכר השנתי בכל אחת מהשנים 2008 עד 2014 כולל, שהם הבסיס לקביעת גובה הפקדות המעסיק לקרן הפנסיה בכל אחת מהשנים האמורות. התביעה כמו גם התצהיר, מתעלמים מתגמולי המעסיק שהופקדו לטובת התובעת בחברת הביטוח איילון.

במציאות זו שבה התביעה איננה מפרטת את הסכומים שהיה על הנתבעת להפקיד לזכות התובעת לטובת פנסיה מקיפה, את הכספים שהופקדו לטובת התובעת, חלק המעסיק בחברת הביטוח איילון ועומדים לרשותה, התביעה שלפנינו לפיצוי בגין אי ביצוע הפקדות לקרן פנסיה – היא תביעה בעלמא הנעדרת את הבסיס הראייתי המינימלי לצורך קביעת סכום פיצוי לו זכאית התובעת, ככל שהיא זכאית, בטענה לאי ביצוע הפקדות המעסיק לקרן פנסיה, כמתחייב מהוראות צו ההרחבה וההסכם הקיבוצי.

לאמור לעיל נבקש להוסיף, כי מבחינת תלושי השכר ואישור חברת הביטוח עולות העובדות הבאות:

על פי דוח חברת הביטוח של חברת איילון, הפקדות המעסיק לחברת הביטוח הם בסדר גודל של 14,000 ₪ (6,973.77 ₪ תגמולי מעסיק ו-7,027.97 ₪ תגמולי המעסיק על חשבון פיצויי פיטורים).

מתלושי השכר החלקיים שבידינו, עולה כי ההכנסה השנתית של התובעת בשנת 2009, עמדה על סך של 45,570 ₪; ההכנסה השנתית של התובעת בשנת 2011 עמדה על סך של 30,039 ₪; ההכנסה השנתית של התובעת בשנת 2012 עמדה על סך של 38,110 ₪; ההכנסה השנתית של התובעת לשנת 2013 עמדה על סך של 39,491 ₪; ובשנת 2014 ההכנסה השנתית של התובעת עמדה על 24,671 ₪.

בהתאם היה על הנתבעת - על יסוד הנתונים החלקיים שבידינו - להפקיד כספים לטובת הבטחת זכויות התובעת לפנסיה מקיפה בשנת 2009 סכום של 1,531 ₪; בשנת 2011 סכום של 2,004 ₪; בשנת 2012 סכום של 3,178 ₪; בשנת 2013 סכום של 3,949 ₪; בשנת 2014 סכום של 2,849 ₪. סה"כ סכום של 13,449 ₪.

יוצא מכאן שלכאורה לא הפקידה הנתבעת את מלוא הסכומים לטובת פנסיה מקיפה לתובעת – שכן ההפקדה בפועל בחברת הביטוח אילון היא בשיעור הקרוב לסכום שאותו היה על הנתבעת להפקיד בשנים, 2009, 2011, 2012 2013 ו- 2014. דהיינו הסכום שהופקד איננו מכסה את ההפקדות שהיה על הנתבעת להפקיד להבטחת זכויות הפנסיה של התובעת בשניים 2008 ו- 2010. עם זאת אין בידינו לקבוע את שיעור ה הפקדות החסרות.

לאור האמור התביעה לאי ביצוע הפקדות לקרן פנסיה – נדחית.

התביעה לפיצויי פיטורים:

52. נפתח ונזכיר כי יחסי עובד מעסיק בין הצדדים הסתיימו בהתפטרות התובעת, לטענתה בנסיבות המזכות בתשלום פיצויי פיטורים. על רקע זה את הדיון תביעת התובעת לפיצויי פיטורים נתחיל בהצגת ההתכתבות שקדמה למכתב הפיטורים. להלן פרטי ההתכתבות בין הצדדים :

א. בספטמבר 2012 פנתה הנתבעת לתובעת במכתב "בקשה להפסקת עבודה ומתן פיצויי פיטורים עקב הרעה מוחשית בתנאי העבודה". במכתב נטען כי "מזה חודשים ואף שנים הנכם נוהגים לקפח את זכויותיה של מרשתי, הן בשיעור השכר ביחס לשעות עבודתה והן בזכויות המגיעות לה על פי חוק. כל פניותיה של מרשתי בדרכי שלום ונועם לא הועילו".

אין מחלוקת כי התובעת המשיכה לעבוד לאחר אותו מכתב.

ב. בחודש מאי 2013 פנתה התובעת באמצעות בא כוחה בטענה לפיה "מרשתי לא מקבלת מחברתכם תלושי שכר כחוק בצירוף תדפיסי שעות, כמו כן, לאחר בירור בקופת הפנסיה לא מופרשות למרשתי תגמולים כחוק".

על המכתב ממאי 2013 לא התקבלה תגובת הנתבעת ולטענתה המכתב לא הגיע אליה.

ג. בחודש אפריל 2014 פנתה התובעת בשנית באמצעות בא כוחה, במכתב המפנה למכתב ממאי 2013 ובו נאמר:

"1. נכון למועד שורות אלו, טרם התקבלה תשובה למכתבי אשר נשלח לפני שנה כערך.
2. הריני פונה אליכם בשנית, אבקשכם להמציא לי את המסמכים המצוינים במכתבי הקודם, מצ"ב כנספח א'.
כמו כן הנכם ממשיכים להפר ולדרוס את חוקי העבודה ולא לשלם תגמולי פנסיה כדין.
3. באם הפרה זו לא תתוקן תוך 14 ימים מיום קבלת מכתב זה, מרשתי תראה עצמה כמפוטרת".

ד. על המכתב מאפריל 2014 השיבה הנתבעת במכתב מיום 22.4.2014 האומר כך:

"קיבלתי את מכתבך בגין כביכול פגיעה בזכויותיה של גב' ענת בנימין.
להלן תגובתי:

  1. תלושי שכר נשלחים חודש בחודשו לדואר של העובדת.
  2. פנסיה משולמת כחוק מידי חודש בחודשו".

ה. ביום 6.7.2014 הגישה התובעת הודעת התפטרות כדלקמן:

"1. הריני מתכבדת להודיעכם כי ביום 6.8.2014 אני מפסיקה לעבוד במעון עקב הרעת תנאים מטעמכם.
2. נשלח אליכם מכתב על ידי בא כוחי, אך לצערי הרב ההפרות שהנכם מבצעים לא תוקנו.
3. מובהר שיש לראות במכתב זה כפיטורים מטעמכם ועל כן, אבקש לקבל פיצויי פיטורים כדין וכל הזכויות הסוציאליות המגיעות לי".

53. על רקע ההתכתבויות בין הצדדים טוענת הנתבעת כי אין בסיס לתביעת התובעת לתשלום פיצויי פיטורים. בהקשר זה טוענת הנתבעת, כי נכון למועד הסיכומים הטענות לעניין הרעת תנאים מתייחסות לאי תשלו שכר במועד ואי ביצוע הפקדות לקרן פנסיה. לטענת הנתבעת הוכח כי הופרשו כספים לקרן פנסיה ולא הוכחה הטענה לעניין אי תשלום שכר במועד. מכאן שלא ניתן להכיר בהתפטרות התובעת כהתפטרות בשל הרעת תנאים שדינה כפיטורים שמזכה בתשלום פיצויי פיטורים.

54. לאחר שעיינו בכל חומר הראיות שלפנינו ומתוך העובדות שעולות מחומר הראיות כמפורט להלן, סבורים אנו שיש לראות בהתפטרות התובעת כפיטורים; משההתפטרות היא על רקע בנסיבות שביחסי העבודה אשר בגינן אין לדרוש מהתובעת כי תמשיך בעבודתה. עמדה זו מושתת על הנימוקים הבאים:

א. התנהלות שיטתית של הנתבעת שמאופיינת בחוסר שקיפות של זכויות התובעת ותנאי העסקתה . התנהלות זו באה לביטוי ב - :

אי צירוף דו"חות נוכחות של התובעת ובפרט אי צירופם של דו"חות נוכחות לתלושי השכר באופן שלא ניתן ללמוד על השעות שבהן עבדה התובעת בפועל, ובהתאם לוודא אם השכר המשולם, תואם את השכר לו היא זכאית;

הנפקת תלושי השכר שעד לחודש אוקטובר 2013 ערוכים באופן שלא ניתן ללמוד מהם על הבסיס שבו שולם לתובעת השכר.

אי התאמה בין טופס הודעה לעובד מיוני 2013 ובין תנאי העסקתה של התובעת בפועל . חוסר ההתאמה ב ין טופס ההודעה לעובד ובין תנאי העסקתה של התובעת בא לידי ביטוי בעובדה שעל פי הטופס הבסיס לתשלום השכר של התובעת הוא חודשי בעוד שבפועל על פי תלושי השכר שמתייחסים לתקופה של חודש אוקטובר 2013 ואילך שולם לתובעת על בסיס שעתי. כך גם, על פי הטופס אורכו של יום עבודה של התובעת הוא מ- 7:30 עד 13:00 בעוד שאין מחלוקת כי התובעת עבדה יומיים בשבוע עד לשעה 16:00.

ב. אי עמידה בדרישות הדין – לעניין זה נזכיר כי לתובעת לא שולמו דמי חגים בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה ודמי הבראה בשיעורם המלא. יצוין כי העדר נתונים לגבי היקף העסקתה של התובעת בדמותם של דוחות נוכחות, יש בהם כדי להקשות על כימות זכויותיה של התובעת לזכויות נלווים לענייננו תשלום עבור ימי חג. נזכיר כי אפילו שנדחתה תביעת התובעת לפיצוי בגין אי ביצוע הפקדות לקרן פנסיה – הרי שלטעמנו הוכח כי התובעת הפקידה כספים בחסר לקרן פנסיה , בשיעור שאינו ניתן לכימות בהעדר נתונים.

ג. כמצוין לעיל הודתה הנתבעת בכתב ההגנה באי תשלום השכר במועד "פעמים רבות" מטעמים שאינם מהווים הצדקה לעיכוב בתשלום.

55. לטעמנו, העסקת עובד, בהעדר שקיפות תוך פגיעה בזכויותיו ואי עמידה בדרישות החוק – הן בגדר נסיבות שביחסי עבודה שבגינן אין לדרוש מהעובד להמשיך בעבודתו.

56. על רקע האמור יש לראות בהתפטרות התובעת כפיטורים באופן שזכאית התובעת לפיצויי פיטורים בהתאם לעקרונות הבאים:

א. התובעת זכאית לתשלום פיצויי פיטורים ביחס לתקופה של 1.9.04 ועד ליום ה- 31.7.14. סה"כ 119 חודשים.

ב. התובעת עבדה בהיקף משרה שהשתנה לאורך תקופת העסקה כדלקמן:

עד ליום ה- 1.9.10, מהשעה 7:30 עד לשעה 16:00. דהיינו, לא פחות מ- 8 שעות ביום ולא פחות מ- 40 שעות בשבוע. בהתאם עבדה התובעת בממוצע לא פחות מ- 180 שעות בחודש .

החל מהיום ה- 1.9.10, עבדה התובעת מהשעה 07:30 בבוקר ועד לשעה 13:00 שלוש פעמים בשבוע ויומיים בשבוע מהשעה 07:30 ועד לשעה 16:00. דהיינו, לא פחות מ- 31 שעות בשבוע ו- 140 שעות בחודש.

ג. התובעת זכאית לפיצויי פיטורים בהתחשב בהיקף המשרה המשתנה לאורך תקופת העסקה ועל בסיס שכר מינימום במועד סיום הקשר.

ד. בהתאם לאמור לעיל, זכאית התובעת לפיצויי פיטורים כדלקמן:

1. נכון לחודש יולי 2014 שכר המינימום השעתי עמד על סך של 23.12 ₪ לשעה.

2. בהתאם זכאית התובעת לפיצויי פיטורים על בסיס שכר של 4,176 ₪ ביחס לתקופת העסקה שבו עבדה 180 שעות בחודש ( סכום המבוסס על שכר מינימום נכון למועד סיום הקשר, על בסיס העסקה בהיקף של 180 שעות לחודש), ולפיצויי פיטורים על בסיס של לשכר של 3,237 ₪ ביחס לתקופה שבו עבדה 140 שעות בחודש.

3. סה"כ זכאית התובעת לפיצויי פיטורים בסכום של 37,734 ₪ המורכבים מ:

פיצויי פיטורים בסכום של 25,056 ₪ בגין התקופה שבה הועסקה התובעת בהיקף שעות של 180 שעות בחודש (מספטמבר 2004 ועד לחודש אוגוסט 2010 כולל).

פיצויי פיטורים בסך של 12,678 ₪ בגין התקופה שמספטמבר 2010 ועד יולי 2014 כולל .

ה. משביקשה התובעת לחייב את הנתבעת בתשלום פיצויי פיטורים בסכום של 35,152 ₪, הרינו פוסקים את הסכום התביעה. מהסכום האמור יש לקזז את הכספים לחברת ביטוח אילון הבאים על חשבון פיצויי פיטורים בסך של 7,027 ₪ (הרווחים שנצברו על הסכום האמור, שייכים לתובעת שאותו אין לקזז מסכום פיצויי הפיטורים שעל הנתבעת לשלם).

ו. לפיכך, על הנתבעת לשחרר את הכספים שבחברת הביטוח איילון כולל רכיב הפיצויים ולשלם לתובעת הפרשי פיצויי פיטורים בסכום של 28,124 ₪ . לאור המחלוקת בשאלת זכותה של התובעת לפיצויי פיטורים הרינו מעמידים את שיעור פיצויי הלנת פיצויי פיטורים על הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ה- 1.8.14 ועד לתשלו ם.

התביעה לפיצוי בגין אי מסירת תלושי שכר ואי מתן הודעה לעובד

57. כתב התביעה המבקש לחייב את הנתבעת בתשלום פיצוי בשל אי מסירת תלושי שכר ואי מתן הודעה לעובד. בהקשר זה, ביקשה התובעת לחייב את הנתבעת בתשלום פיצוי בגין העסקה ללא מתן תלושי שכר בסכום של 10,000 ₪ ותשלום פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד בסכום של 15,000 ₪.

58. נקצר ונאמר, כי על רקע תלושי השכר שצורפו לכתב התביעה אין מקום לטענה לפיה התובעת זכאית לפיצוי בשל אי הנפקת או מסירת תלושי שכר. עם זאת, בשעה שטופס ההודעה לעובד מיוני 2013 איננו משקף את תנאי העסקתה של התובעת ; יש לראות בתובעת כמי שלא נמסר לה טופס הודעה לעובד באופן שמקנה לתובעת פיצוי בגין אי מסירת הודעה לעובד כמתחייב בחוק. בנסיבות העניין, הרינו מעמידים את שיעור הפיצוי בסכום של 5,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין.

סוף דבר:

59. לאור האמור לעיל, הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים הבאים:

א. דמי הבראה בסך של 1,062 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.8.2014.

ב. תשלום עבור דמי חג בסך של 4,139 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.6.2010.

ג. פיצויי פיטורים בסך של 28,124 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.8.2004. בנוסף על הנתבעת לשחרר לתובעת את הכספים המצויים בחברת הביטוח איילון, חלק עובד חלק מעסיק ורכיב פיצויי הפיטורים.

ד. פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד על סך 5,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין.

60. משהתקבלה התביעה תשלם הנתבעת לתובעת שכ"ט עו"ד בסך של 7,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין.

61. ערעור על פסק דין זה הוא בזכות, את הערעור יש להגיש תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין, לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים.

ניתן היום, י"ז אדר ב' תשע"ט, (24 מרץ 2019), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.

נציג עובדים-
מר ישראל עמי שי

משה טוינה, שופט

נציג מעסיקים –
מר גבריאל דנה