הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בבאר שבע סע"ש 61729-03-16

לפני כב' השופטת יעל אנגלברג שהם
- דן יחיד -

התובעת:

סמיה אבו עראר
ע"י ב"כ עו"ד ד"ר עמרם מליץ

-
הנתבעת:
מדינת ישראל - משרד החינוך התרבות והספורט
ע"י ב"כ עו"ד מירן ספר

פסק דין

תביעה זו עניינה תשלום שכר התובעת בגין התקופה שבה הושעתה מהעבודה (1.9.11 עד 21.1.16).

רקע עובדתי

1. הנתבעת היא משרד החינוך המעסיקה גננות בגני הילדים.

2. התובעת היא גננת אשר הייתה עובדת קבועה במשרד החינוך מיום 1.9.99 ועד ליום 21.1.16 (שלא ברציפות), כדלקמן: משנת 1999 ועד לשנת 2004 הועסקה התובעת כעובדת הוראה, אך פוטרה משלא השלימה את לימודי התואר בהוראה כנדרש. ביום 1.11.06 חזרה התובעת לעבודה במשרד החינוך ועבדה עד להשעייתה ביום 31.8.11 כמפורט להלן. להשלמת התמונה יצוין כי התובעת שהתה בחופשת לידה מיום 12.6.11 ועד ליום 17.9.11 ומיום 18.9.11 שובצה במערכת כמורה בהשעיה.

3. ביום 31.8.11 הורה נציב שירות המדינה על השעיית התובעת מעבודתה עקב הגשת כתב אישום כנגד התובעת ואשר ייחס לה עבירות של קשירת קשר לביצוע עוון וקבלת דבר במירמה. כנגד התובעת התנהל הליך פלילי בבית המשפט השלום בבאר שבע כשבסיומו, ביום 8.1.15 הורשעה התובעת בעבירות שיוחסו לה ונגזר עליה עונש של עבודות שירות בהיקף של 140 שעות והתחייבות כספית להימנע מעבירה במשך שלוש שנים מיום מתן גזר הדין (להלן: ההליך הפלילי).

4. בעקבות ההליך הפלילי, ביום 21.1.16 הורשעה התובעת גם בבית הדין למשמעת של עובדי המדינה לאחר שהתובעת הודתה בעבירות ובאישומים שיוחסו לה בתובענה המשמעתית. בו ביום ניתן גזר הדין בעניינה בבית הדין המשמעתי ונקבע כי על התובעת יוטלו אמצעי המשמעת הבאים: נזיפה חמורה, פיטורים לאלתר ופסילה משירות המדינה במשך שנתיים החל מיום 1.8.14. בעקבות פסק הדין המשמעתי פוטרה התובעת מעבודתה החל מיום 21.1.16.

5. בכל תקופת ההשעיה (מיום 1.9.11 ועד ליום 21.1.16; להלן : תקופת ההשעיה) לא פנתה התובעת בדרישה לקבלת שכר ואף לא דיווחה אודות קבלת שכר חוץ בתקופת השעי ה. בהעדר כל דיווח שכזה דווחה התובעת כמורה בהיעדרות ולא קיבלה שכר.

6. להשלמת התמונה יצוין כי כתב האישום הפלילי והתובענה המשמעתית נפתחו כנגד התובעת על רקע ניסיונה להונות בבחינת אמי"ר כך שסיכמה עם אחרת שתזדהה בפרטיה האישיים של התובעת ותערוך את הבחינה במקומה לצורך קבלת פטור מלימודי אנגלית. הציון שהתקבל בבחינה (שנערכה ביום 6.9.06) היה בו כדי להעניק לתובעת את הפטור המיוחל ואת שובה של התובעת לעבודה בשנת 2006. כתוצאה מביטול זכאות התובעת לתואר, הודיעה מחלקת כוח אדם בנתבעת לתובעת ביום 19.5.11 אודות ביטול דרגת BED וכפל תואר בתחולה מחודש 9/07 ועל כן נוצר לתובעת חוב עבור התקופה שמחודש 9/07 ועד לחודש 5/11 אשר עמד בחודש 4/2016 על הסך של 56,995.03 ₪.

בחודש 5/16 שולמו לתובעת פיצויי פיטורים על סך של 7,430 ₪ על דרך של קיזוז מיתרת חובה כך שיתרת החוב עומדת על סך של 49,565 ₪.

עוד יצויין כי בחודש יולי 2015, השלימה התובעת את חובותיה הלימודיות והיתה זכאית לתואר B.Ed. ותעודת הוראה.

7. מטעם התובעת העידה היא עצמה ואילו מטעם הנתבעת העידו הגב' עפרה אברג'ל, רכזת בכירה משכורות עובדי הוראה - מחוז דרום (להלן: הגב' אברג'ל) והגב' מרינה גבעוני, מרכזת כח אדם בהוראה - מחוז דרום (להלן: הגב' גבעוני).

המחלוקת

8. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלת זכאות התובעת לתשלום שכרה לרבות תנאים סוציאליים לכל תקופת ההשעיה. בעוד התובעת טוענת כי היא זכאית למחצית משכרה במשך מחצית השנה הראשונה להשעייתה מכוח סעיף 49 לחוק שירות המדינה (משמעת) תשכ"ג-1963 (להלן: החוק או חוק המשמעת) ולשכר מלא מיום 1.3.12 ועד למועד פיטוריה, טוענת הנתבעת כי התובעת אינה זכאית לתשלום שכר עבור התקופה הנטענת אלא דווקא אמורה להשיב הפרשי שכר שקיבלה ביתר. התובעת העמידה את תביעתה על סך כולל של 300,000 ₪.

הכרעה

9. הוראות סעיף 49 לחוק המשמעת קובעות כהאי לישנא:-

"(א) עובד שהשעהו נציב השירות או שופט לפי סעיף 43(ב), תשולם לו במשך שלושה חדשי ההשעיה הראשונים, לרבות תקופת השעייתו הקודמת לפי סעיף 48, מחצית ממשכורתו הקובעת, וממועד זה ואילך תשולם לו משכורתו הקובעת המלאה; ואולם אב בית הדין, ממלא מקומו, או חבר בית הדין הכשיר להתמנות שופט בית משפט שלום שאב בית הדין הסמיך לכך, רשאי, לפי בקשת התובע או העובד, לפי הענין, להקטין או להפסיק את התשלום לתקופת ההשעיה, כולה או מקצתה, ובתקופה של שלושת חדשי ההשעיה הראשונים - גם להגדיל את התשלום, הכל בתנאים שייראו לו.
(ב) התשלום על פי סעיף זה יהיה תשלום זמני וכפוף להחלטה הסופית של בית הדין למשמעת או נציב השירות, לפי הענין; היה התשלום חלק ממשכורתו הקובעת של העובד, תעוכב היתרה באוצר המדינה לכל תקופת השעייתו.
(ג) שר המשפטים רשאי לקבוע בתקנות מבחנים, סדרי דין והוראות מיוחדות בדבר ראיות בהליכי בקשה לפי סעיף קטן (א).
(ד) על אף האמור בסעיף קטן (א) לא יעלה בחודש פלוני התשלום הזמני המשתלם למושעה על הסכום שבו עודפת משכורתו הקובעת על הכנסותיו מעבודות חוץ באותו חודש"(הדגשה שלי - י.א.ש.).

ואילו הוראות סעיף 51 לחוק המשמעת קובעות:

"מושעה שהורשע בבית המשפט ופוטר עקב ההרשעה, לא יהיה זכאי למשכורת בעד תקופת השעייתו, אולם לא יהיה חייב להחזיר את המשכורת ששולמה לו זמנית מכוח סעיף 49".

10. עיון בסעיפי החוק מעלה כי מטרתם היא להסדיר שכר שיקבל העובד המושעה מקופת המדינה במקביל להכנסה מעבודה אחרת במגזר הפרטי כאשר המטרה מחד היא למנוע בזמן אמת חרפת רעב לעובד ולמשפחתו (ראו דב"ע לג/1-3 מדינת ישראל - בריוטי , פד"ע ד' 528, 529; בג"ץ 45/70 פלוני נ' אב בית הדין למשמעת של עובדי המדינה ואח' פ"ד כד(1) 393, 395) , ומאידך, לא להביא להתעשרות העובד כך שהתשלום יביא לכך שהכנסתו הכוללת תעלה על משכורתו הקובעת (ראו הוראות סעיף 49(ד) לחוק) . מכאן, כי תנאי לביצוע התשלום, הוא שעל המדינה לדעת האם קיימות לעובד הכנסות מעבודות חוץ.

11. עיקר טענת התובעת היא כי על המדינה היה לפנות אליה ולהודיע לה שהיא זכאית לתשלום, כי היא עצמה לא הייתה חייבת לפנות בדרישה לקבלת שכר כתנאי לקבלתו וכי החובה מוטלת על הנתבעת לברר את מצבה של התובעת ולשלם את שכרה. טענה זו אינה יכולה להתקבל.

סעיף 50 סיפא לחוק המשמעת קובע:

"עובד שהושעה לא יחולו עליו ההגבלות והאיסורים בדבר עבודה מחוץ לשירות המדינה המוטלים על עובדי המדינה, ובלבד שלא ייצג אדם אחר כלפי המדינה או מוסד ממוסדותיה, למעט בתי המשפט, ולא יעסוק בעבודה שיש בה כדי ליצור התקשרות בינו ובין מי שיש לו מגע כספי או מסחרי או עניני עם היחידה שבה הועסק לאחרונה; כן עליו להודיע לנציב השירות, במועדים ובדרך שייקבעו בתקנות על השתכרויותיו בתקופת ההשעיה. לא הודיע המושעה כאמור, ניתן לעכב את המשכורת המגיעה לו לפי סעיף 49(א) עד שידווח כנדרש" (הדגשה שלי - י.א.ש.).

אכן, הוראת החוק אינה קובעת פוזיטיבית כי על עובד לפנות בבקשה לקבלת תשלום שכר בעת השעי ה ואולם משקיים סייג לתשלום השכר בעת ההשעיה, והוא קיומן של הכנסות אחרות לעובד, כאשר לעובד קיימת לגביהן חובת דיווח מפורשת וכאשר למדינה אין כל דרך לדעת מהן הכנסות העובד מחוץ לעבודה אצלה מבלי שהעובד ימסור דיווח שכזה - הגיונם של דברים הוא כי העובד צריך למסור את הדיווח וכי התשלום יעוכב ע ד לקבלת הדיווח (ראו גם דברי ההסבר לחוק הצ"ח 2184 כ"ה בסיון התשנ"ג, 14.6.1993, עמ' 185) . דיווח שכזה מטבע הדברים נעשה בעת שפונה עובד בבקשה לקבלת התשלום וטענת התובעת כי על המדינה היה ליזום את הפנייה לעובדת, אין לה כל מסד שבחוק. יתרה מזו, מהוראות סעיף 51 לחוק עולה כי במצב שבו לא שולם השכר בזמן אמת והעובד פוטר (כבענייננו) , אין מקום לתשלום רטרואקטיבי (אם כי אין דורשים החזר תשלום שבוצע) כל זאת מתוך הכרה שהתשלום נועד לסייע בזמן אמת לעובד שאיבד את מקור פרנסתו.

12. זאת ועוד, טענת התובעת בסיכומיה כי המדינה לא טרחה לברר כלל מה קורה לתובעת אף היא נסתרה בראיות שהובאו בפנינו. כעולה מעדותה של הגב' אברג'ל, מורים המצויים בהשעי ה מגיעים אליה והיא מעדכנת אותם לגבי זכאותם לשכר וחובת הדיווח (עמ' 16 ש' 16-20, עמ' 18 ש' 19-20 לפרוטוקול). לטענתה, היא ניסתה ליצור קשר טלפוני עם התובעת מספר פעמים לאחר השעייתה בשנת 2011 אך זו לא ענתה (עמ' 16 ש' 25-32 לפרוטוקול). עוד הוסיפה הגב' אברג'ל כי לאחר שהתובעת לא יצרה עימה קשר היא דיווחה על היעדרותה (עמ' 17 ש' 29-32 לפרוטוקול).

13. טענת התובעת בסיכומיה כי דרשה את שכרה ואת שובה לעבודה וכי לא הוכח שהיא לא פנתה ודרשה את שכרה, אין לקבלה.

ראשית, הנטל להוכיח כי פנתה בדרישה לקבלת שכר מוטל על כתפי התובעת. התובעת לא הרימה נטל זה. בתצהירה כלל לא טענה כי פנתה וביקשה לקבל שכר, בעדותה, עת טענה לראשונה כי פנתה, לא ידעה לציין למי פנתה ואפילו לא ידעה לציין לאיזה אגף פנתה (גזברות או כח אדם – עמ' 8 ש' 12 לפרוטוקול).

שנית, הגם שהתובעת טענתה בעדותה אחרת, בסופו של דבר שוכנעתי כי התובעת לא פנתה לבקש שכר בכל תקופת השעייתה, במקביל אף לא דיווחה על הכנסות אחרות שהיו לה בתקופה זו. התובעת עצמה העידה כי:

"ש. האם הודעת לגזברות במשרד החינוך באיזה שהיא דרך שאת מקבלת משכורת מאיזה מקום או לא משתכרת.
ת. לא פניתי". (עמ' 10 ש' 5-7 לפרוטוקול; הדגשה שלי - י.א.ש.)

14. בתחילה טענה התובעת כי לא היתה לה כל הכנסה בתקופת ההשעיה למעט קצבת ילדים (ראו פקוטוקול הדיון המוקדם, עמ' 2 ש' 8 לפרוטוקול). רק במסגרת הליך זה, ולאחר הדיון המוקדם, הציגה התובעת לראשונה תצהיר בנוגע להכנסותיה וטענה כי עבדה מספר חודשים במועצה המקומית ערערה אך בתחילה סירבה לצרף תדפיס מחשבונה בבנק בטענה כי "מדובר בצנעת הפרט". אין חולק כי התובעת זכאית לשמור על פרטיותה אך בבואה לדרוש תשלום מכספי הציבור ועל רקע התנהלותה, סירובה להציג את מלוא הראיות להכנסותיה האפשריות, מעלה תמיהה באשר למהימנות טענותיה. יצויין כי בהמשך צירפה התובעת ראיות נוספות ובהן דפי חשבון בנק ואולם בחקירתה הנגדית עלה כי היא עבדה במקומות נוספים כחב' עתיד מכללות בע"מ שלדבריה עבדה בו 3 שנים, חברת אקסיומה, וחברת אומגה (עמ' 13-14 לפרוטוקול), וכי בנוסף היו לה הכנסות ממקורות שטיבן לא הובהר עד תום. עו ד עולה מהראיות שהובאו בפני כי בניגוד לד ברי התובעת בתצהירה שלפיהן לא עבדה ולא השתכרה בשנת 2015, היו לתובעת הכנסות מעבודה לפחות בחודשים 11-12/2015.

על יסוד האמור, גם אם הייתי סבורה כי היה מקום לתת לתובעת תשלום מחליף שכר לתקופת ההשעיה (ואיני סבורה כן) , משלא דיווחה התובעת על הכנסותיה, ואף בתצהירה לא דיווחה עליהן במלואן, איבדה את זכאותה לתשלום זה.

15. מכל האמור עולה כי התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח שפנתה בבקשה לקבלת שכר בתקופת ההשעיה וממילא לא עמדה בחובת הדיווח המוטלת על עובד מושעה כתנאי לקבלת השכר. עוד עולה מהוראות סעיף 51 לחוק כי משלא עמדה התובעת בדרישות החוק בזמן ההשעיה, אין מקום לביצוע התשלום רטרואקטיבית לאחר פיטוריה.

16. בסיכומיה, טוענת התובעת כנגד פיטוריה שנעשו ללא שימוע ובניגוד לחוק (טענה שאינה מופיעה בכתב תביעתה) . קשה לקבל טענה זו. להיפך, המדינה נמנעה מפיטורי התובעת כל עוד התקיים ההליך המשמעתי ו רק כאשר ניתן גזר הדין על ידי בית הדין למשמעת ועל פי הנקבע בו, הודיעה לתובעת על פיטוריה (ראו פסק הדין מיום 21.1.16). יתרה מזו, חסד עשה בית הדין המשמעתי עם התובעת כאשר מנה את תקופת פסילתה לעבוד בשירות המדינה מיום 1.8.14, מועד החופף ברובו את תקופת השעייתה ומאפשר את קליטתה לעבודה בשנת הלימודים הקרבה.

17. בסיכומיה העלתה התובעת לראשונה טענה בדבר זכאותה לתשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים בטענה כי המועד לתשלומם היה יום 17.9.11 כאשר בפועל שולמו רק בסוף חודש מאי 2016. גם לטענה זו לא מצאתי כל יסוד. ראשית, מועד הפיטורים נקבע רק ביום 21.1.16 ומאותו היום. העובדה שפיצויי הפיטורים חושבו לתקופת עבודתה בפועל אשר הסתיימה ביום 17.9.11 עולה בקנה אחד עם הוראות סעיף 54א ' לחוק המשמעת הקובעות:

"מושעה שהורשע בבית הדין ופוטר עקב ההרשעה, תקופת השעייתו לא תבוא בחשבון לצורך קביעת פיצויי הפיטורים, אולם אלה יחושבו לפי המשכורת הקובעת בחודש ההשעיה האחרון שלפני הפיטורים" (הדגשה שלי - י.א.ש.)

שנית, לו היה מקום לקבל את טענת התובעת כי פיטוריה נעשו בשנת 2011, הרי שתביעתה לתשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורין, התיישנה זה מכבר. כך או כך, אין כל מקום לחייב את הנתבעת בתשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים והתביעה בענין זה, נדחית.

18. באשר לבסיס חישוב השכר הקובע לפיצויי הפיטורים -התובעת בסיכומיה הלינה לראשונה על כך שיש לחשב את פיצויי הפיטורים על בסיס שכרה האחרון שכלל דרגת שכר של BED. ולא ע ל בסיס שכר של מורה בלתי מוסמכת. גם לטענה זו אין כל יסוד. כאמור בסעיף 54א' לחוק, בסיס השכר הוא המשכורת הקובעת בחודש ההשעיה האחרון לפני הפיטורים. בעת השעיית התובעת אין מקום לשינוי בשכרה גם אם השלימה את ת וארה בתקופה זו. משהתברר כי התובעת קיבלה את שכרה על פי דרגה שלא היתה זכאית לה וזאת מתוך שנקטה באמצעי רמייה, אין ליתן לה להינות מפירות אותה רמייה ויש להעמיד את שכרה הקובע על השכר האמיתי שלו היתה זכאית לו פעלה כדין.

19. לאור כל האמור, מצאתי כי דין תביעת התובעת להידחות.

נוכח הדברים שעלו במסגרת הליך זה, משלא מצאתי כל יסוד לתביעת התובעת, תשא התובעת בהוצאות הנתבעת בהליך בסך של 10,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום.

ניתן היום, י"ג סיוון תשע"ט, (16 יוני 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.