הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בבאר שבע סע"ש 49210-03-18

בפני כב' הנשיא שמואל טננבוים
נציג ציבור (עובדים) מר ישראל עמישי
נציג ציבור (מעסיקים) מר גבריאל דנה

התובעים:

  1. מחמד רגוב עיזבון המנוח, ( ת.ז. - XXXXXX737)
  2. עומר רגוב, ( ת.ז. - XXXXXX322)
  3. צאברין רגוב, ( ת.ז. - XXXXXX083)

ע"י ב"כ עו"ד חאג' עאמר

- נגד -

הנתבעת: אחיטוב וגיא גולן בע"מ (ח.פ. 514385327)
ע"י ב"כ עו"ד מיכאל בן יאיר

פסק דין
1. לפנינו שתי בקשות שהוגשו על ידי הנתבעת , אחיטוב וגיא גולן בע"מ (להלן – הנתבעת): בקשה לסילוק התביעה על הסף שהוגשה במסגרת כתב ההגנה שהגישה הנתבעת ו בקשה למתן רשות להגשת הודעת צד ג'.
הרקע וטענות הצדדים -
2. התובעים 2-3, עומר רגוב וצאברין רגוב ( להלן – התובעים) , תושבי השטחים, הינם ילדיו של המנוח מחמד רגוב (להלן – המנוח). בכתב התביעה טענו התובעים כי הם יורשיו של המנוח על פי צו ירושה. יצוין כי צו הירושה לא צורף לכתב התביעה.
3. על פי הנטען בכתב התביעה, המנוח עבד אצל הנתבעת מחודש 1/2010 ועד למועד פטירתו בחודש 1/2015. בכתב התביעה נתבעו סכומים בסכום כולל בסך 86,074.5 ₪, בגין זכויות הנובעות, לכאורה, מתקופת עבודתו של המנוח אצל הנתבעת.
4. הנתבעת הגישה כתב הגנה מטעמה, בפתחו ביקשה להורות על סילוק התביעה על הסף, על פי הנימוקים הבאים:
ראשית טענה הנתבעת, כי לכתב התביעה לא צורף צו הירושה ובהעדרו, לא קמה לתובעים זכות תביעה בשם המנוח.
בנוסף, הנתבעת טענה יש לסלק את התביעה בשל מעשה בית דין. על פי הנטען, לתביעה זו קדמה תביע ה שהגישה חדרה אלעמלה , אלמנתו של המנוח ואמם של התובעים (להלן – חדרה) כנגד הנתבעת בתיק 55889-06- 16 (להלן - תביעת חדרה). הנתבעת טוענת כי חדרה הגישה את התביעה "כנציגה" או "שליחה" של העיזבון, כאשר תביעתה, שעמדה על סך 115,848 ₪, הוגשה בגין זכויות המנוח שנבעו מ תקופת עבודתו אצל הנתבעת. על פי הנטען, במסגרת הסכם פשרה בין הצדדים שקיבל תוקף של פסק דין, שולם לחדרה סך 15,000 ₪ כתשלום עבור מלוא הזכויות הנטענות בתביעת ה. הנתבעת טוענת כי הסכם הפשרה מהווה מעשה בית דין ויוצר השתק כנגד טענות התובעים בתביעה זו.
5. לאחר הגשת כתב ההגנה הגישה הנתבעת בקשה להגשת הודעת צד ג' כנגד חדרה, במסגרתה טענה כי בתביעת חדרה הוצג בפני הנתבעת מצג לפיו חדרה פועלת כנציגת יורשי המנוח ועל בסיס כך שולם לה סכום הפרשה. הנתבעת טוענת כי טענותיה כנגד חדרה, כצד שלישי , נובעות מהפלוגתא המתעוררת בתביעה של התובעים, יורשי המנוח אף הם , כנגדה, ועל כן יש לאשר לה הגשת הודעת צד ג' כנגד חדרה.
6. התובעים התנגדו לבקשות התובעת. התובעים צירפו לתגובתם צו ירושה שניתן לכאורה ביום 18.5.2015, כתוב בשפה הערבית ומת ורגם לשפה העברית. על פי התרגום, מדובר בצו ירושה שניתן על ידי בית דין שרעי שיושב ברשות הפלסטינית, ובו נקבע, לכאורה, כי יורשיו של המנוח הינם חדרה, התובעים ובת נוספת של המנוח – נור, שבמועד מתן צו הירושה הייתה קטינה.
על בסיס כך טענו התובעים כי חדרה אינה היורשת היחידה של המנוח ולכן היא לא הייתה יכולה לשמש כנציגה או שליחה של העיזבון בתביעתה, ויש לאפשר לתובעים לממש זכויותיהם כיורשים נוספים של המנוח. בהתאם נטען, כי הסכם הפשרה בתביעת חדרה אינו מקים מעשה בית דין, לפחות לא בנוגע לתביעתם ואין לאפשר הגשת הודעת צד ג' כנגד חדרה.
7. יצוין כי על פי החלטת בית הדין, גם עו"ד רכאד דלשאה, אשר ייצג את חדרה בתביעתה, הגיש תגובה מטעמו ובה טען כי לא קם מעשה בית דין מאחר ובתביעת חדרה הוא ייצג את חדרה בלבד ולא את התובעים בהליך כאן. כמו כן טען עו"ד דלאשה, כי הסכם הפשרה הושג בין הצדדים מחוץ לכותלי בית הדין ומבלי שהוא ידע את תוכנו, ועל בסיס כך הוגשה בקשתו למחיקת תביעת חדרה.
8. הנתבעת הגישה תשובה לתגובת התובעים, ובה טענה כי צו הירושה שהוגש ניתן על ידי בית הדין השרעי ברשות הפלסטינית, שאינו בית המשפט המוסמך על פי סעיף 71 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן – חוק הירושה) . לטענת הנתבעת, על מנת שצו הירושה יהיה בר תוקף, היה על התובעים לאשרו בבית הדין השרעי במדינת ישראל או לפעול על פי הוראות סעיף 11(א) לחוק אכיפת פסקי חוץ, התשי"ח – 1958 (להלן – חוק פסקי חוץ) .
9. בהתאם להחלטת בית הדין בה התבקשו התובעים להגיב לנטען בתשובת התובע בנוגע לתוקפו של צו הירושה. התובעים הגישו תגובה מטעמם ובה טענו כי בהתאם לסעיף 11(ב) לחוק פסקי חוץ יש להכיר בצו הירושה כפסק חוץ כעניין אגבי הנמצא בסמכותו. בעניין זה הפנו התובעים לנפסק בע"א 970/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' איריס אגם. התובעים הוסיפו וטענו כי בתביעת חדרה הנתבעת שילמה לחדרה כספים מכוח היותה יורשת על בסיס אותו צו ירושה.
10. נדון תחילה בבקשה לסילוק על הסף על שני נימוקיה, וככל וזו לא ת דחה, נפנה לדון ב בקשה למתן רשות להגשת הודעת צד ג'.
דיון והכרעה -
תוקפו של צו הירושה -
11. אין מחלוקת בין הצדדים כי צו הירושה שהוגש על ידי התובעים ניתן על ידי בית הדין השרעי ברשות הפלסטינית ומשכך הוא מהווה פסק חוץ. המחלוקת נעוצה בשאלה האם יש צורך לאשר את צו הירושה כבדרך שמאשרים פסק חוץ כטענת הנתבעת, או שאין צורך לאשרו משבית הדין יכול לדון בו כעניין אגבי, כטענת התובעים.
12. סעיף 11 לחוק פסקי חוץ קובע –
"א. בית משפט או בית דין בישראל יכיר בפסק חוץ שנתמלאו לגביו כל אלה.

  1. חל עליו הסכם עם מדינת חוץ;
  2. ישראל התחייבה באותו הסכם להכיר בפסקי חוץ מאותו סוג;
  3. ההתחייבות אינה חלה אלא על פסקי חוץ הניתנים לאכיפה על פי חוק בישראל;
  4. נתמלאו בו תנאי ההסכם.

ב. אגב דיון בענין הנמצא בסמכותו ולצורך אותו ענין רשאי בית משפט או בית דין בישראל להכיר בפסק חוץ, אף אם סעיף קטן (א) אינו חל עליו, אם ראה שמן הדין והצדק לעשות כן".
על פי סעיף 11 כאמור, קיימים שני מסלולי הכרה של פסק חוץ: הכרה ישירה , כמפורט בסעיף 11 (א), והכרה אגבית, המפורטת בסעיף 11(ב). נקבע, כי הכרה ישירה אפשרית כאשר פסק החוץ מהווה את עיקר עילת התביעה בבימ"ש המקומי, בעוד שהכרה אגבית רלבנטית כאשר פסק החוץ עולה אגב דיון בנושא אחר ( ע"א 1297/11 מרטין לוין נ' רו"ח אהרון זוהר, מיום 29.12.2013) .
13. בעניינו, כאמור, אין חולק כי צו הירושה לא הוכר במסלול של הכרה ישירה, ועולה השאלה האם ניתן להכירו, במסגרת הדיון בתיק זה, במסלול של הכרה אגבית.
בפסק דין שניתן ברע"א 9296/16 Professor Marta(Erika) Band De Rosenberg נ' יד ושם - רשות הזיכרון לשואה ולגבורה , מיום 04.12.2017) (להלן –עניין יד ושם), בית המשפט העליון דן בהרחבה בשאלת ההכרה האגבית, תוך שחידד את המקרים בהם פסק החוץ יוכר בהכרה אגבית, לעומת המקרים בהם לא ניתן יהיה להכירו, אלא בהכרה ישירה:
"סמכות ההכרה בפסק חוץ על פי סעיף 11(ב) לחוק קיימת כאשר ההכרה היא "אגב דיון בעניין הנמצא בסמכותו ולצורך אותו עניין" (השוו: ע"א 587/85 שטרק נ' בירנברג, פ"ד מא(3) 227, 233 (1987), להלן: עניין שטרק). הכרת אגב זו משמשת בעיקר לשם יצירת השתק פלוגתא בהתדיינות המקומית – הכרה אינצידנטלית בפסק הדין (עניין המוטראן, עמוד 404). הכרה אגבית מכוח סעיף 11(ב) לחוק רלוונטית רק כאשר בפני בית המשפט מובא עניין המצוי בסמכותו המובהקת, והוא נדרש להכריע אגב אורחא – כלשון החוק: "אגב דיון" – בשאלה הקשורה להכרה בפסק החוץ (עניין לוין, פסקה 10)".
בעניין יד ושם פסק בית המשפט העליון כי אין להכיר הכרה אגבית לפי סעיף 11(ב) לחוק פסקי חוץ, בצו ירושה שהוצא בגרמניה, במסגרת תביעה קניינית במזוודתו של אוסקר שינדלר שהגישה המבקשת נגד המשיבה. נפסק כי שאלת זכאותה של המבקשת במזוודה עומדת בלב העניין ו על כן אין מדובר בשאלה אגבית. הכרעה זו הושתתה על ההלכה הפסוקה שלפיה אין להכיר בפסק חוץ בהכרת אגב שעה ששאלת אכיפתו של פסק החוץ או ההכרה בו עמדה לבדה לדיון בתובענה (ראו ע"א 970/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' איריס אגם,פ"ד מט(1) 561 (להלן – עניין אגם) .
בעניין אגם מדובר היה בתובענה שהגישה אלמנה להכרה בצו שניתן על ידי בית המשפט בנבדה בעניין עיזבון בעלה המנוח, לפיו מועבר העיזבון לשמה. מששאלת ההכרה בפסק החוץ, כאמור, הייתה הסעד היחיד ולמעשה העיקרי שהתבקש בתובענה, הרי שלא ניתן היה להכירו במסגרת הכרה אגבית.
חשוב לענייננו בפסק דין אגם, ה יא קביעת בית המשפט באמרת אגב, ולפיה האלמנה יכולה הייתה להגיש את התביעה ישירות נגד הבנק לצורך למימוש זכויות המנוח , ואגב הדיון בתביעה זו הייתה האלמנה מבקשת להכיר בצו הירושה, הוא פסק החוץ, בהכרה אגבית על-פי סעיף 11(ב) לחוק פסקי חוץ . במאמר מוסגר נכתב כי אין בכוונת בית המשפט להכריע בשאלה זו. בפסק הדין בעניין יד ושם, התייחס בית המשפט העליון לאמרת אגב זו מפסק דין אגם, וציין כי אין באמרת אגב זו כדי לעזור אף בנסיבות פסק הדין בעניין יד ושם, משההכרה האגבית בצו הירושה נועדה להטיל חיוב על המשיבה.
14. מכלל הלאו נלמד ההן - צו ירושה שמוגש כפסק חוץ לא יוכר בהכרה אגבית כאשר עצם ההכרה בו היא לב ליבו של התיק, אולם ניתן להכיר בצו ירושה כאמור בהכרה אגבית כאשר ההכרה בו אינה הסעד המבוקש בתובענה או כאשר אין בו כדי להטיל חיוב על הנתבע . פרשנות זו מתיישבת עם לשונו של סעיף 11(ב) לחוק פסקי חוץ, לפיה ההכרה האגבית נעשית אגב דיון שמתקיים לצורך עניין שבסמכות בית המשפט. דברים אלה עולים יפה גם עם פסיקה של בית המשפט העליון , שעוסקת במקרה דומה ל זה שבפנינו.
בע"א 1227/97 סלעית האדומים מחצבה ומפעל לעיבוד אבן בע"מ נ' עלי אברהים,פ"ד נג(3) 247 (להלן – עניין סלעית) נידונה שאלת אישור צו ירושה שניתן על ידי בית דין שרעי כפסק חוץ. באותו מקרה נתבעו זכויות במקרקעין שהועברו לבעלות התובעים בצו ירושה שניתן בבית הדין השרעי במזרח ירושלים. בית המשפט המחוזי קיבל את תביעת התובעים, ועל כך קבע ב ית המשפט העליון – " בהנחה כי בית-הדין השרעי היה מוסמך להוציא את צו הירושה, רשאי היה בית-המשפט המחוזי להכיר בו באופן אינצידנטלי על-פי סעיף 11(ב) לחוק אכיפת פסקי-חוץ, תשי"ח-1958" (ראו גם את קביעת בית המשפט העליון ברע"א 4533/14 כרם חמדאן נ' אלדר בדר ואח', מיום 2 9.06.2014, פסקה 18).
15. החלת פרשנות זו בענייננו, שכאמור מתיישבת גם עם פסיקת בית המשפט העליון, מובילה למסקנה כי ניתן להכיר בצו הירושה שהוגש על ידי התובעים, שמקורו בבית הדין השרעי ברשות הפלסטינית, בהכרה אגבית על פי סעיף 11(ב) לחוק פסקי חוץ. יוטעם, כי בענייננו, כמו בעניין סלעית ובמובחן מעניין יד ושם , ההסתמכות על צו הירושה נעשתה על ידי מי שהצו הוצא לטובתם, כאשר לא הועלתה טענה לגבי הצו עצמו ולא התעוררה מחלוקת בנוגע ליורשים, אלא רק באשר לתוקף צו הירושה בהיותו פסק חוץ (השוו לקביעת בית המשפט בפסקה 7 סיפא לפסק הדין בעניין יד ושם).
16. המסקנה המתבקשת מהדברים האמורים היא כי יש להכיר בצו הירושה שהוגש על ידי התובעים בהכרה אגבית. משנמצא כי קיים צו ירושה בתיק, מכוחו הוגשה התביעה דנן, נדחית הבקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת העדר צו ירושה.
מעשה בית דין -
17. סעיף 45(א)(1) ל תקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 מסמיך את בית הדין לדחות תובענה על הסף מחמת מעשה בית דין.
18. כלל "מעשה בית דין" מבוסס על הרעיון בדבר כוחו של פסק דין, שניתן בסיומו של הליך שיפוטי כלשהו, להוליך לסיומה המוחלט של ההתדיינות בין הצדדים להליך באופן שלא יוכלו עוד לחזור להתדיין ביניהם בבתי המשפט בכל עניין או שאלה שנדונו והוכרעו בפסק הדין (נינה זלצמן "מעשה בית דין בהליך האזרחי", הוצאת רמות , תשנ"א- 1991 (להלן – זלצמן) , עמ' 3).
כלל זה מושתת על שני כללי משנה עיקריים: האחד – השת ק עילה; והשני – השתק פלוגתא. וכך נפסק: "כידוע, תורת ה-RES JUDICATA של המשפט המקובל מושתתת על שני כללים עיקריים. הכלל האחד הוא: מקום שתביעה נדונה לגופה והוכרעה על-ידי בית – משפט מוסמך, שוב אסור להיזקק לתביעה נוספת בין אותם הצדדים או חליפיהם, אם זו מבוססת על עילה זהה. במקרה כזה, אם במשפט הראשון זכה התובע בדין, כי אז אומרים שעילת תביעתו שם "נבלעה" ( MERGED) בפסק-הדין, אשר הכיר בזכותו ובא במקום העילה, שאיננה עוד, בחינת TRANSIT IN REM JUDICATAM; וכן, אם במשפט הראשון זכה הנתבע בדין, אזי אומרים שקם מחסום (BAR) המשתיק את התובע מלחזור על תביעה שניה המבוססת על אותה עילה, בחינת היותה חסומה או מושתקת .PER REM JUDICATAM. עד כאן הכלל הראשון ורגילים לכנותו בשם "עניין שנדון" (EADEM RES) ולאחרונה בשם "השתק ישיר" (DIRECT ESTOPPEL) ואף "השתק העילה" (‎CAUSE OF ACTION ESTOPPEL) הכלל העיקרי האחר הוא: אם במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסויימת, שהיתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם, בפירוש או מכללא, כי אז יהיו אותם בעלי הדין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני, חרף אי-הזהות בין העילות של שתי התביעות. העיקר הזה ידוע בשם הכלל של EADEM QUAESTIO ויש המכנים אותו בשם "השתק עקיף" ( COLLATERAL ESTOPPEL) או "השתק הפלוגתה" (ISSUE ESTOPPE" (ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2), 561).
19. לענייננו רלוונטי הכלל של השתק עילה, כאשר הנתבע ת טוענת כי הסכם הפ שרה בתביעת חדרה, שקיבל תוקף של פסק דין, מקים מעשה בית דין לתביעות התובע כנגד הנתבעת שעילתן ביחסי עבודה.
20. אחד היסודות לקיום מעשה בית דין מכוח השתק עילה הוא קיומו של פסק שמבוסס על הכרעה שיפוטית עניינית בסכסוך שנתגלע בין הצדדים (ראו – זלצמן, בעמ' 330). יחד עם זאת, הפסיקה הכירה בכלל מעשה בית דין גם על פסק דין שנתן תוקף להסכם פשרה אליו הגיעו הצדדים, בלא קיום "הכרעה שיפוטית עניינית". נקבע, כי "לצורך החלתו של הכלל בדבר השתק עילה, אחת היא אם מדובר בפסק-דין הנותן תוקף להסכמה שהושגה בין בעלי הדין, או בפסק-דין, שיש בו הכרעה במחלוקות שבין הצדדים, לאחר ניהול ההליך בפני הערכאה המבררת" (מתוך ע"א 1445/11 ‏ אברהם מרטינז נ' איתן רילוב, מיום 26.12.2012). הרציונל העומד בבסיס הלכה זו הוא עיקרון סופיות הדיון, לפיו "משניתנה גושפנקא שיפוטית להסכמת הצדדים בדבר הדרך ליישוב הסכסוך, שוב אין מקום לאפשר להם להחזיר את הגלגל אחורנית ולפתוח מחדש את חזית המריבה, שאם לא כן, לא יהיה בכוחו של פסק הדין למלא את התכלית לה נועד, קרי-יישובם הסופי של סכסוכים" (ע"א 601/88 עיזבון המנוח רודה ז"ל נ' שרייבר, פ"ד מז(2) 441 בעמ' 443, ראו גם - ע"ע 28399-11-16 הסתדרות הגמלאים בישראל נ' תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ, מיום 13.09.2017 ).
21. במקרה מושא פסק הדין, אין מחלוקת כי תביעת חדרה הוגשה בגין עילה זהה לתביעה שבענייננו – זכויות המנוח הנובעות מתקופת עבודתו אצל הנתבעת. בפסק דינו של הרשם אדרת בתביעת חדרה מיום 24.8.2016 נמחקה התביעה על יסוד בקשת הצדדים, ואין חולק כי בבסיס הבקשה למחיקת התביעה עמד הסכם פשרה במסגרתו שילמה הנתבעת לחדרה סך 15,000 ₪. מכאן, ולאור הפסיקה שסקרנו לעיל, משפסק הדין מיום 24.8.2016 נתן תוקף להסכמות הצדדים בתביעת חדרה, הרי שהוא מהווה מעשה בית דין המונע מחדרה להגיש תביעה נוספת הנובעת מאותה עילה.
השאלה היא האם מעשה בית דין מעין זה, שנוצר מתביעת חדרה, משתיק אף את התובעים מלה גיש תביעה כנגד הנתבעת בגין אותה עילה. דעתנו היא כי בנסיבות העניין יש להשיב על שאלה זו בחיוב. נבאר דברנו.
22. אכן, תנאי להיווצרותו של מעשה בית דין על פי השתק דיוני הוא קיומה של זהות בין בעלי הדין שלקחו חלק בהליכים השונים, או חליפיהם . עם זאת, הפסיקה ריככה את דרישת זהות הצדדים, מן הטעם שדרישה זו עלולה לפגוע בהשגת התכלית המרכזית שעקרון מעשה בית דין נועד להשיג – הוא מניעת ריבוי התדיינויות. ( ע"א 735/07 צמרות חברה לבניין נ' בנק מזרחי-טפחות, מיום 05.01.2011 (להלן – ענין צמרות) ). ריכוך דרישת זהות הצדדים, במקרה של השתק עילה, נעשה באמצעות קביעת חריג הקרבה המשפטית, ולפיו - " בעל-דין זהה הוא גם מי שעומד ביחסי קירבה משפטית (PRIVITY) עם בעל-דין, אם כחליפו בזכות או כמי שבא מכוחו בדרך אחרת" (ע"א 718/75 שרה עמרם נ' גד סקורניק,פ"ד לא(1) 29 ). הרעיון העומד בבסיס קיומו של חריג זה הוא לתת מענה למקרים בהם למרות העדר זהות של בעל-הדין קיימת זהות אחרת מבחינה משפטית, שדי בה כדי להשתיק את הצד.
"קירבה משפטית" לצורך מעשה בית דין פורשה בפסיקה כקרבה "עניינית הדוקה" או קרבה של בעלי "זהות אינטרסים", המצדיקים קיומו של השתק (ראו – עניין צמרות, ע"א 2576/03 אהובה וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים,מיום 21.02.2007). יפים הם דבריו של בית המשפט העליון בעניין צמרות – " "קרבה משפטית" כאמור עשויה להיווצר, בין היתר, כתוצאה מקשרים משפחתיים, מסחריים, או מכוח זיקה משותפת לענין כספי משותף. המבחן לכך הוא האם מצויים שיקולים של מדיניות משפטית המצדיקים השוואת מעמדו של בעל דין בהליך נוכחי למעמדו של בעל דין בהליך הקודם, וקשירתו לתוצאותיו".
23. בענייננו, התובעים וחדרה הינם יורשי המנוח. אין ספק כי קיימת ביניהם קרבה עניינית הדוקה הנובעת מאינטרסים כלכליים זהים. אומנם התובעים לא צורפו להליך שהתקיים בתביעת חדרה, אולם אין חולק כי התביעה של חדרה הוגשה בשם העיזבון, בהיותה אחת מיורשות המנוח. אך ברור הוא, שתביעה המוגשת בשם עיזבון תאגד בתוכה את כל זכויות העיזבון הנובעות מאותה עילת תביעה, כלפי כלל היורשים, וברי כי שיקולי מדיניות משפטית מחייבים למנוע הגשת תביעות שונות על ידי יורשים שונים בעיזבון, בגין אותה עילה.
ודוק -חריג הקרבה המשפטית אינו מקים חובה להוכיח את ידיעתו של התובע בהליך השני בנוגע להתקיימותו של ההליך הראשון בזמן אמת. הוכחת ידיעה זו עשויה אומנם לחזק את הזהות "העניינית-מהותית" בין בעלי הדין, אם כי היא אינה נחוצה לקביעת קיומו של חריג הקרבה המשפטית (השוו לנפסק ב סעיף 28 סיפא בעניין צמרות). לצד זה יש לציין, כי התובעים ממילא לא טענו שלא ידעו על תביעת חדרה, כאשר בטיעוניהם הם הסתפקו בנימוק כי חדרה הינה יורשת אחת מבין מספר יורשים בעיזבון ולפיכך אין למנוע מהם לממש את זכותם הנוב עות מהעיזבון. במאמר מוסגר יאמר, כי ככל ולתובעים טענות כנגד חדרה בנוגע לניהול תביעתה בהליך הקודם, הרי שמקומן אינו בהליך זה, וברור שאין בטענות אלה כדי להצדיק פגיעה בעיקרון סופיות הדיון והתרת כפל התדיינות בעילה שכבר הוכרעה כאמור.
24. לאור האמור, משאין חולק בנוגע לזהות העילות, נוכח מסקנתנו כי תביעת חדרה הסתיימה בפסק דין המקים מעשה בית דין, ועל בסיס הקביעה כי בענייננו מתקיים חריג הזהות המשפטית בין התובעים לחדרה, הגענו לכלל מסקנה כי יש לסלק את התביעה על הסף מחמת מעשה בית דין.
25. נוכח התוצאה אליה הגענו, מתייתר הצורך מלדון בבקשת רשות למשלוח הודעת צד ג'.
26. סוף דבר – התביעה נדחית.
27. התובעים יישאו, ביחד ולחוד, בהוצאות הנתבעת ובשכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪ שישולמו תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין.

ניתנה היום, כ"ג טבת תשע"ט, (31 דצמבר 2018), בהעדר הצדדים.

מר ישראל עמישי
נציג ציבור (עובדים)

שמואל טננבוים
נשיא

מר גבריאל דנה
נציג ציבור (מעסיקים)