הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בבאר שבע סע"ש 46543-03-17

לפני כב' השופטת יעל אנגלברג שהם
נציג ציבור (מעסיקים) - מר אלברט שטרית

התובע:

מוסא הרש
ע"י ב"כ עו"ד רפיק אבו חמאד

-
הנתבעת:
חברה י.אליה ובניו יזמות וקבלני בניין
ע"י ב"כ עו"ד שחק אפריאט

פסק דין

תביעה זו עניינה תשלום זכויות סוציאליות שונות בגין עבודת התובע בשירות הנתבעת וסיומה.

רקע עובדתי

1. הנתבעת היא חברה שעיקר עיסוקה ביצוע עבודות בנייה.

2. התובע עבד בשירות הנתבעת מחודש אוגוסט 2011 ועד לחודש אוגוסט 2014 (37 חודשים).

3. על הצדדים חלות הוראות צווי ההרחבה בענף הבנייה.

4. הצדדים חלקו בעניין שיעור שכרו הקובע של התובע (על בסיס השאלה האם יש לחשב את השכר על פי 5 או 6 ימי עבודה בשבוע) . עוד חלקו הצדדים בעניין היקף משרתו של התובע , נסיבות סיום עבודתו, בתשלומים ששולמו לו ובשיעור ההפרשים להם הוא זכאי.

5. מטעם התובע העיד הוא עצמו ואילו מטעם הנתבעת העידה הגב' יפה קלימי (להלן: גב' קלימי ).

השכר הקובע והפרשי שכר המינימום

6. לטענת התובע, עבד כפועל בנ יין ואת שכרו היומי יש לחשב על פי שכר המינימום בענף הבנייה על פי הדרגה הראשונה על בסיס 5 ימי עבודה בשבוע. בכתב התביעה ובתצהירו פירט התובע את התשלומים שדווחו לשירות התעסוקה ואת ההפרשים שלהם הוא זכאי בגין כל תקופת עבודתו בסך כולל של 17,936 ₪.

הנתבעת טענה, כי מסגרת העסקתו של התובע הייתה 6 ימים בשבוע כאשר התובע הוא זה שבחר לעיתים שלא להופיע לעבודה בימי שישי. לטענתה, משמסגרת העבודה עומדת על 6 ימים בשבוע אין יסוד לתחשיבי התובע שכן שילמה לו כנדרש על בסיס שכר המינימום בשבוע עבודה בן 6 ימים. לדבריה, תלושי השכר משקפים את התשלום שקיבל התובע בפועל.

7. מכרטיסי העבודה שצירפה הנתבעת עולה כי התובע עצמו עבד מעת לעת 6 ימי עבודה בשבוע או ביום שישי.

התובע נחקר בעניין זה וטען כי מעולם לא עבד בימי שישי בשבוע (עמ' 9 ש' 7-9 לפרוטוקול) ואולם בהמשך הגיב כי הוא אינו זוכר (עמ' 9 ש' 9 וש' 29-20 לפרוטוקול) ואף סיפר כי הוא רושם לעצמו את ימי עבודתו. אלא משנשאל התובע בעניין רישום זה טען כי לא הביא אותו עמו (עמ' 9 ש' 18-19 לפרוטוקול).

עיון בכרטיסי העבודה מעלה כי מתנוססת עליהם חתימה. לטענת הנתבעת מדובר בחתימת התובע אלא שהתובע טען בלהט כי לא חתם על דבר (עמ' 10 ש' 3-7 לפרוטוקול) וכי לא מדובר בחתימתו. התובע עמד על גרסתו כי לא חתם על דבר ומשהוצגה בפניו החתימה על תצהיר עדותו הראשית, עמד בתוקף על טענתו כי גם החתימה על גבי תצהיר עדותו, אינה חתימתו (ראו עמ' 3 ש' 30 - עמ' 4 ש' 3 וכן בחקירתו החוזרת עמ' 11 ש' 29 - עמ' 12 ש' 2 לפרוטוקול). רק לאחר שבא כוחו הרים את קולו על התובע בחקירה החוזרת עת הציג בפניו את תצהיר עדותו הראשית טען התובע בלשון רפה "אם חתמתי אולי זה חתימה שלי" (עמ' 12 ש' 2 לפרוטוקול).

עדותו של התובע לא עשתה רושם מהימן וזו בלשון המעטה, ודומה היה כי הונחה על ידי מאן דהוא להכחיש מכל וכל את חתימתו עד כי נסחף והכחיש את חתימתו על תצהיר עדותו הראשית , ואם לא הונחה כך ודבר יו דברי אמת הם , הרי שהמסקנה היא כי לא חתם על תצהירו ולא ניתן להסתמך על האמור בו.

8. בנסיבות אלה, אנו מקבלים את כרטיסי הנוכחות כראיה להוכחת ימי עבודתו של התובע ומשמהם עולה כי עבד בימי ו' בשבוע יש לחשב את משרתו של התובע על בסיס שבוע עבודה בן 6 ימים.

9. משהמחלוקת בין הצדדים לעניין שכר המינימום היומי מבוססת כל כולה על השאלה אם עבד התובע במשרה של 5 ימי עבודה בשבוע או 6 ימי עבודה ב שבוע, ומשהגענו למסקנה כי שבוע עבודתו של התובע עמד על 6 ימים בשבוע, לא הרים התובע את הנטל להוכיח זכאותו להפרשי שכר מינימום ודין תביעתו ברכיב זה - להידחות.

היקף העבודה

10. לטענת התובע, עבד בממוצע 16 ימים בחודש שהם 76% משרה (על בסיס 5 ימים בשבוע) .

לטענת הנתבעת, עבד התובע בהתאם לדיווח שנמסר לשרות התעסוקה אשר בא לידי ביטוי בדוח שירות התעסוקה. לדבריה, משמסגרת העסקתו של התובע הייתה בשבוע עבודה בן 6 ימים ומשעבד התובע בממוצע 16 יום בחודש עומד היקף משרתו על 64% בלבד ועל בסיס זה יש לחשב את זכויות התובע.

11. התובע צרף לתביעתו דו"ח שירות התעסוקה שבו מפורטים מספר הימים שדווחו על ידי הנתבע מידי חודש לשירות התעסוקה. דיווח זה נעשה על פי הוראות חוק שירות התעסוקה התשי"ט-1959 (להלן: חוק שירות התעסוקה). על פי דיווח זה הונפקו תלושי השכר של התובע. על מספר ימי עבודתו בפועל לא הייתה מחלוקת.

12. כעולה מדו"ח שירות התעסוקה, עבד התובע בכל תקופת עבודתו 608 ימים שהם 16.4 ימים בממוצע לחודש. משקבענו כי מסגרת עבודתו של התובע עמדה על שבוע עבודה בן 6 ימים עומד היקף משרתו של התובע עומד על שיעור של 66%.

שעות נוספות

13. לטענת התובע, עבד מידי יום מהשעה 07:00 ועד לשעה 16:30, דהיינו, 1.5 שעות נוספות אשר בגינן הוא ז כאי לתשלום בשיעור 125% ולסך כולל של 30,767 ₪ . לדבריו, מששולם לו הסך של 5,187 ₪ עומדת היתרה שלה הוא זכאי על סך של 25,580 ₪.

הנתבעת טענה מנגד, כי התובע עבד בין השעות 07:00 ועד לשעה 15:00. מתוכן יש לנכות חצי שעת הפסקה כך שבפועל עבד 7.5 שעות נטו. לטענתה, התובע אף הקדיש זמן נוסף לתפילה ואולם זמן זה לא נוכה משכרו. הנתבעת הוסיפה וטענה כי משאין התובע מחזיק אישור לינה בישראל עליו לעבור את המחסום חזרה לתחומי הרשות הפלסטינית לא יאוחר מהשעה 17:00 שבה המחסום נסגר ועל כן היא דואגת להחזיר את העובדים ולאפשר להם להתייצב במחסום כבר בשעה 16:00. עוד היא טוענת כי בשעות הנוספות שבהן עבד התובע, כאשר עבד, הוא קיבל תגמול כמצוין בתלושים ברכיב " שעות נוספות" וברכיב "תוספות אחרות".

הנתבעת מוסיפה וטוענת כי בחודשי הרמדאן עבד התובע עד לשעה 12:00 וקיבל שכר יומי רגיל, ועל כן, אין הוא זכאי לגמול בגין עבודה בשעות נוספות.

14. לאור תיקון 24 לחוק הגנת השכר התשי"ח-1958, משהביא עובד ראשית ראיה לשעות עבודתו, עובר הנטל לכתפי המעסיק לסתור טענה זו.

15. בפרשת ריעני (ע"ע 47715-09-14 ריעני - אליאסי שיווק (29.3.17)) סקר בית הדין הארצי את המצבים השונים העומדים בפני בית הדין בבואו לבחון את מידת הוודאות של עבודה בשעות נוספות והיקפה ואת הנטל הראייתי בסוגיה הנצבת בפניו, וכך קבע:

"המצב הראשון, כאשר בית הדין, לאחר בחינת כלל הראיות בתיק קובע כי עלה בידי אחד הצדדים - בין אם זהו העובד ובין אם זהו המעסיק - לשכנע בקיומה של עבודה נוספת בהיקף מסוים. במקרה כזה ייפסק גמול השעות הנוספות על יסוד ההיקף שהוכח.
המצב השני, כאשר ניתן לקבוע פוזיטיבית שהעובד עבד שעות נוספות, ולכן מתקיים התנאי לחזקה, אך לא ניתן להוכיח את היקף עבודתו בהן מפאת העדר עריכת רישום בידי המעסיק כנדרש. במקרה זה תחול החזקה הקבועה ותוצאתה תהא חבות המעסיק "בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על חמש עשרה שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות".
המצב השלישי, כאשר כפות המאזניים בתום ההליך השיפוטי נותרו מעויינות בנוגע לשאלת התקיימות התנאי, קרי העבודה בשעות נוספות. משמעות הדבר היא כי ההסתברות שהעובד עבד שעות נוספות שקולה להסתברות שלא עבד בהן. בתנאי אי וודאות אלה תוכרע שאלת אחריות המעביד וזכאות העובד על סמך חלוקת נטלי השכנוע. משמעות הדבר היא כי סיווגה של החזקה כמעבירה את נטל השכנוע, ולא רק את נטל הבאת הראיה, יביא להחלת תוצאותיה, קרי המעסיק יחויב "בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על חמש עשרה שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות".
המצב הרביעי, כאשר בית הדין קובע ממצא בדבר העדר עבודה בשעות נוספות. במקרה כזה לא חלה החזקה, שכן יסודותיה - הנגזרים מסיווג גמול השעות הנוספות כתוספת המותנית בתנאי - לא הוכחו וכפות המאזניים אף לא נותרו מעויינות ביחס אליהן. מבלי להתיימר למצות, נעיר כי בגדר המצב הרביעי יכולים להיכלל מקרים בהם מאזן ההסתברויות נוטה לצד גרסת המעסיק בין מחמת ראיות שהניח ובין מחמת שגרסת העובד בדבר עבודה בשעות נוספות נמצאה בלתי מהימנה, כך שבית הדין אינו סומך עליה".

בעניינו, חלוקים הצדדים בשאלה האם עבד התובע בשעות נוספות.

16. בכתב התביעה ובתצהיר עדותו הראשית טען התובע כי עבד בכל יום 1.5 שעות נוספות. בחקירתו הנגדית טען התובע כי החל לעבוד בשעה 07:00 בבוקר וכי עבד עד לשעה 16:30. לדבריו, בחודשי הרמדאן עבד מהשעה 06:30 ועד לשעה 12:00. משנשאל התובע בעניין ההפסקות שקיבל, השיב כי נהג לקבל חצי שעה הפסקה לארוחת הצהריים (עמ' 10 ש' 25 לפרוטוקול). לטענת התובע בעדותו, מעולם לא קיבל תשלום בעבור שעות נוספות. משעומת התובע עם העובדה שבתצהיר עדותו הראשית צוין כי קיבל חלק מגמול השעות הנוספות, עמד על טענתו שלפיה לא קיבל דבר (עמ' 11 ש' 7-12 לפרוטוקול).

17. גב' קלימי טענה בעניין זה כי העובדים עבדו מהשעה 7:30 ועד לשעה 15:00 וכי העובדים היו צריכים להגיע למחסום בזמן. ואולם בנשימה אחת טענה כי כאשר עבד התובע שעות נוספות קיבל את תמורתם. משנשאלה כיצד עולות שתי טענותיה בקנה אחד השיבה כי "היה ניתן להגיע למחסום עד 17:00" (עמ' 24 ש' 1 לפרוטוקול). לדבריה, דיווח על עבודה בשעות נוספות התקבל ממנהל העבודה בשטח (ע' 24 ש' 28-31 לפרוטוקול).

הנתבעת לא הביאה מטעמה נציג אשר עבד בפועל עם התובע וכאן כי גרסתה באשר לשעות העבודה לא נתמכה בכל ראיה שהיא.

בנסיבות אלה ועל פי נטלי ההוכחה, מצאנו כי דין גרסת התובע להתקבל בחלקה.

18. עדותו של התובע לא הייתה נקייה מספקות, אך גם עדות הגב' קלימי לא ניתנה מידיעתה האישית. מכלל הדברים שהובאו בפנינו התרשמנו כי התובע הגיע לעבודה בסביבות השעה 7:00 בבוקר לערך וגרסתו כי עבד עד לשעה 16:30 לא נסתרה. אלא שיש לקחת בחשבון כי התובע קיבל חצי שעה הפסקה לארוחת הצהריים. בנסיבות אלה יש לראות את יום העבודה כעומד על 9 שעות. בהינתן שהתובע עבד במסגרת שישה ימים בשבוע, הרי שעבד כשעה נוספת ביום.

19. מדוח שירות התעסוקה עולה כי התובע עבד 608 ימים אשר התפרסו על פני שלוש שנים. מכאן, שבתקופת העבודה חלו שלושה חודשי רמדאן שלגביהם הסכים גם התובע שעבודתו הסתיימה בשעה מוקדמת וכי לא עבד בהם שעות נוספות. משעמד ממוצע ימי העבודה החודשי של התובע על 16.5 ימים, יש להפחית 49 ימים ממספר ימי העבודה שבהם עבד התובע בשעות נוספות. אשר על כן, זכאי התובע בעבור עבודה בשעות נוספות לתשלום בסך של 17,469 ₪ ( 200/8* 1 שעה * 559 ימים * 125%). משטוען התובע כי קיבל על חשבון השעות הנוספות סך של 5,187 ₪, עו מדת היתרה שלה הוא זכאי על הסך של 12,282 ₪.

נסיבות סיום העבודה (פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת)

20. לטענת התובע, פוטר על ידי הנתבעת במהלך חודש 8/14 כאשר זו ביטלה את אישור הכניסה לאחר שביקש תוספת שכר. לדבריו, לאור נסיבות פיטוריו, זכאי הוא לתשלום הפרשי פיצויי פיטורים על בסיס השלמת ההפרשה בגין הפרשי שכר המינימום הנתבעים על ידו בסך של 1,060 ₪ וכן ח לף הודעה מוקדמת בשיעור של 3,696 ₪.

לטענת הנתבעת, משהפרישה בעבור התובע סך כולל של 10,033 ₪ המהווים 8.33% משכרו ומשאין לקבל את טענתו להפרשי שכר מינימום, יש לקבוע כי הפרישה בעבורו כדין את מלוא זכויותיו ואין התובע זכאי לכל הפרש ברכיב זה

מעבר לאמור טוענת הנתבעת, כי התובע התפטר מעבודתו תוך שהוא מחזיר לה את רישיונה המקורי ומפסיק את עבודתו לאלתר מבלי ליתן לנתבעת כל הודעה מוקדמת. לטענת הנתבעת, זכאית היא בגין כך לקיזוז חלף הודעה מוקדמת בשיעור 14 ימי עבודה.

21. באשר לפיצויי הפיטורים - משתביעת התובע מבוססת על הפרשי שכר המינימום שלהם הוא זכאי לטענתו בשל מסגרת עבודה של 5 ימים בשבוע, ומשנדחתה טענ ה זו וקבענו כי התובע אינו זכאי להפרשי שכר מינימום - דין טענתו להפרשי פיצויי פיטורים להידחות אף היא.

22. באשר לחלף הודעה מוקדמת - התובע טען כי פוטר בשל כך שביקש תוספת שכר אלא שבעדותו חזר בו מטענה זו (עמ' 5 ש' 5 לפרוטוקול). משנשאל התובע מתי פוטר לא ידע לציין זאת ומשעומת עם העובדה כי בתצהירו רשם כי פוטר בחודש 8/14 השיב כי לא כתב זאת (עמ' 5 ש' 18-23 לפרוטוקול). בפני התובע הוצג מסמך שבו נחזית להיות חתימתו ובו נרשם כי הפסיק את עבודתו אצל הנתבעת והוא מחזי ר את רישיונו המקורי. הרישום מופיע בשפה העברית והערבית. התובע אומנם הכחיש את חתימתו, אך משנשאל במפורש האם חתימתו זויפה השיב " זה אני לא יודע (בעברית) לא חתמתי (בעברית)" (עמ' 5 ש' 25 לפרוטוקול) ובהמשך משנשאל שוב, האם הוא סבור שהחתימה זויפה, נמנע מלהשיב בחיוב ואך טען "אני לא חתמתי" (עמ' 6 ש' 5-10 לפרוטוקול). הכחשתו זו לא היה מהימנה עלינו היות שהכחיש מכל וכל גם את חתימתו על גבי תצהיר עדותו הראשית (כמפורט לעיל) . בנסיבות אלה, לא מצאנו כי התובע הרים את הנטל להוכיח כי פוטר מעבודתו ודין טענותיו בעניין זה - להידחות.

23. על יסוד האמור, משהתפטר התובע מעבודתו, אין הוא זכאי לתשלום פיצויי פיטורים וחלף הודעה מוקדמת. עם זאת, זכאי התובע כי הסכומים שהופקדו בעבורו על חשבון פיצויי הפיטורים בשירות התעסוקה, ישוחררו לידיו.

הפרשות לפנסיה

24. לטענת התובע, משלא הופרש לפנסיה בגין שכרו הנכון, זכאי הוא לתשלום הפרש בסך של 1,076 ₪ (המבוססים על הפרשי שכר המינימום הנתבעים במסגרת תביעה זו). עוד טוען התובע, כי הוא זכאי לתשלום הפרשות לפנסיה בגין תשלומי חופשה שנתית שקיבל בסך של 639 ₪ ובגין ימי חג סך של 325 ₪. התובע העמיד את תביעתו על סך כולל של 2,040 ₪.

לטענת הנתבעת, משאין לקבל את טענת התובע באשר למסגרת שעות עבודה, אין התובע זכאי להפרשי שכר מינימום וממילא לא זכאי לתוספת הפרשות לפנסיה. באשר להשלמות לפנסיה בגין חופשה שנתית וחגים , טוענת הנתבעת, כי תשלום זה נעשה כדין במסגרת מדור התשלומים במהלך תקופת עבודתו של התובע כפי שאלה חושבו על ידי שירות התעסוקה, ואין התובע זכאי לכל תשלום נוסף ברכיב זה.

25. משדחינו את טענת התובע למסגרת עבודה של 5 ימים בשבוע ואת טענתו להפרשי שכר מינימום, ממילא נדחית טענתו להפרשי הפרשות לפנסיה על בסיס זה. באשר להפר שים בגין תשלומי חופשה שנתית התובע פירט את הסכומים ששולמו לו בגין חופשה ואת סכומי ההפרשות בגינן וכן טען כי לא הופרש בעבור ימי החג והנתבעת לא סתרה חישוביו אלה. משכך, זכאי הוא להשלמת הפרשות לפנסיה על בסיס תמורת החופשה בסך של 639 ₪ ועל ימי החג בסך של 325 ₪ המסתכמים בסך של 964 ₪.

דמי חגים

26. לטענת התובע, לא שילמה הנתבעת בגין דמי חגים. לדבריו, זכאי הוא לתשלום 10 ימי חג בשנה ומשלא הוכיחה הנתבעת את טענתה כי שילמה את דמי החג, זכאי הוא לתשלום בעבור 30.83 ימי חג ובסך כולל של 5,413 ₪ .

לטענת הנתבעת, שולמו לתובע דמי חגים בסך כולל של 4,134 ₪ בגין 20 ימי חג אשר חלו בתקופת העסקתו (תוך הפחתת ימי חג שחלו בשבת) כמופיע בתלושי השכר והתובע אף לא הוכיח כי עבד יום לפני ויום אחרי החג, עובדה המהווה תנאי לתשלום דמי החגים. עוד טענה הנתבעת, כי חישובי התובע נערכו לפי היקף משרה שגוי.

27. בעדותה טענה הגב' קלימי כי החגים שולמו תחת רכיב "חופשה" במועדי ישראל. עיון בתלושי השכר מעלה כי אכן בחודשים שבהם חלו חגי ישראל נרשם כי הנתבעת שילמה תחת רכיב "חופשה" (כשזה לא נלקח בחשבון בחישוב החופשה דלעיל) אלא שרכיב "החופשה" מופיע גם בחודשים שבהם לא חלו חגי ישראל ומכאן ספק אם ניתן לקשור בין הרישום בתלושי השכר לתשלום בעבור חגים.

זאת ועוד, התובע העיד כי קיבל רק את תמורת הימים שבהם עבד (עמ' 9 ש' 31-32 לפרוטוקול) ומנגד, הגב' קלימי לא יכלה להעיד מה הם הסכומים שקיבל התובע בפועל וחתימת התובע על אישור קבלת תלושי שכר ושכר (נספח ג' לתצהיר הגב' קלימי), מבלי שננקב בהם הסכום ששולם, אינם יכולים להוות ראיה לחיזוק טענות הנתבעת.

28. על פי הוראות צו ההרחבה בענף הבניין זכאי היה התובע לתשלום בגין 9 ימי חג בשנה בכפוף לכך שלא נעדר יום לפני ויום אחרי החג וכי החג לא חל בימי המנוחה השבועית. הלכה פסוקה היא כי הנטל להראות שהעובד לא הגיע לעבודה יום לפני החג ויום אחרי החג, מוטל על המעסיק (ע"ע (ארצי) 633/09 אולג אשרו - אשרמים בע"מ (31.1.12)). הנתבעת לא הרימה נטל זה. זאת ועוד, הנתבעת אומנם לא הצביעה על הימים אשר חלו ביום שבת, ואולם על פי בדיקה שערכנו בתקופה הרלוונטית היו 24 ימי חג מתוכם 3 ימים חלו בימי מנוחה השבועית ועל כן נותרו 21 ימי חג העומדים בתנאים הנדרשים על פי צו ההרחבה. לפיכך, מצאנו כי התובע זכאי בגינם לתשלום בכפוף להיקף משרתו בסך של 2,772 ₪ (200 ₪ * 21 ימי חג * 66%).

דמי הבראה

29. לטענת התובע, לא קיבל את דמי ההבראה שלהם הוא זכאי . לטענתו היה זכאי לקבל 20.66 ימי הבראה בשווי של 378 ₪ כל אחד, אשר בהתאם להיקף משרתו עומדים על סך כולל של 5,935 ₪. לדבריו, קיבל סך של 5,455 ₪ כאשר היתרה שלה הוא זכאי עומדת על הסך של 480 ₪.

לטענת הנתבעת, שילמה לתובע דמי הבראה כדין בהתאם להיקף משרתו. לדבריה, חישובי התובע שגויים שכן היקף עבודתו עומד על 64% משרה ולא כנטען על ידו. עוד טוענת הנתבעת כי בשנת 2011 עמד שוויו של יום הבראה על סך של 365 ₪, ובשנת 2012 על הסך של 371 ₪, בשנת 2013 על הסך של 374 ₪ ורק בשנת 2014 עמד שוויו של יום הבראה על הסך של 378 ₪. לטענתה, חישוב נכון מצביע על כך כי התובע היה זכאי לסך של 4,998 ₪ ועל כן קיבל תשלום ביתר.

30. משדחינו את טענת התובע באשר להיקף משרתו, ממילא אין לקבל את תחשיביו, לא מצאנו כי התובע זכאי לכל הפרש שהוא ותביעתו ברכיב זה - להידחות.

פדיון חופשה

31. לטענת התובע, זכאי הוא להפרשי פדיון חופשה בעבור הפרשי שכר המינימום בסך כולל של 717 ₪.

לטענת הנתבעת, משאין התובע זכאי להפרשי שכר מינימום, אין הוא זכאי לתוספת תשלום בגין תשלום דמי חופשה.

32. משדחינו את טענת התובע באשר למסגרת עבודתו, ומשקבענו כי הוא אינו זכאי להפרשי שכר מינימום, דין תביעתו ברכיב זה - להידחות.

שי לחג

33. התובע תבע סך של 1,542 ₪ בעבור שי לחג . לטענת הנתבעת, במהלך תקופת עבודתו קיבל התובע מתנות בעין לחג כמקובל במקום העבודה כאשר שווים תואם את הוראות החוק.

34. בסיכומיו זנח התובע תביעתו ברכיב זה - והיא נדחית.

הודעה לעובד

35. לטענת התובע, משלא מסרה הנתבעת לידיו הודעה לעובד , זכאי הוא לתשלום פיצוי בסך של 5,000 ₪.

הנתבעת טענה מנגד, כי התובע קיבל הודעה ביחס לתנאי העסקתו ובשפה המובנית לו וכי מדובר בטענות בעלמא.

36. הנתבעת הציגה טופס הודעה לעובד (בעברית ובערבית) וטענה כי הוא נמסר לתובע. התובע הכחיש את חתימתו על גבי המסמך. כאמור, הכחשתו הגורפת של כל חתימותיו לא הייתה מהימנה עלינו ואולם משבחרה הנתבעת שלא להעיד את האדם שלטענתה מסר לתובע את טופס ההודעה, על פניו לא נסתרה גרסתו שלפיה לא נמסר הטופס לידיו .

בנסיבות אלה, מצאנו כי יש לחייב את הנתבעת בתשלום בסך של 500 ₪ כפיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד.

אחרית דבר

37. על יסוד כל האמור, הנתבעת תשלם לתובע כדלקמן:
א. גמול שעות נוספות בסך של 12,282 ₪.
ב. הפרשי הפרשות לפנסיה בסך של 964 ₪.
ג. דמי חגים בסך של 2,772 ₪.
ד. פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד בסך של 500 ₪.
הסכומים הנ"ל יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.9.14 ועד לתשלום המלא בפועל.

בנוסף, ישוחררו לידי התובע כספי פיצויי הפיטורים והפנסיה שהופקדו בלשכת שירות התעסוקה.

תביעות התובע לתשלום דמי הבראה, פדיון חופשה, הפרשי שכר מינימום, פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת ושי לחג - נדחות.

38. לאור התוצאה שאליה הגענו, על רקע חוסר מהימנות גרסתו של התובע בדבר חתימותיו על המסמכים השונים, הגם שתביעתו נתקבלה בחלקה, מצאנו כי מן הראוי הוא שכל צד יישא בהוצאותיו.

זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום.

ניתן היום, כ"ב תמוז תשע"ט, (25 יולי 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

מר אלברט שטרית
נציג ציבור

יעל אנגלברג שהם
שופטת