הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בבאר שבע סע"ש 44064-11-14

לפני: כב' השופט יוסף יוספי
נציג ציבור (עובדים) מר ישראל עמישי
נציג ציבור (מעסיקים) מר יאיר כפיר

התובע:
יצחק עזריאל
ע"י ב"כ: עו"ד גיל קונפינו

-

הנתבעות:
.1 המועצה הדתית קריית מלאכי
ע"י ב"כ: עו"ד אשר דל

.2 מדינת ישראל - המשרד לשירותי דת
ע"י ב"כ: פרקליטות מחוז דרום - עו"ד מירן ספר

פסק דין

1. לפנינו תביעה, שהגיש התובע שכיהן במשך כ-16 שנים כרב שכונה בקריית מלאכי. לטענת התובע, הוא זכאי לשכר עבור משרה מלאה, בעוד ששולם לו שכר עבור חצי משרה במהלך כל שנות עבודתו. לאור זאת, תובע הוא הפרשי שכר עבודה בסך 487,200 ₪.
בנוסף, לטענת התובע הוא זכאי גם להפרשות לקרן השתלמות, לפדיון חופשה, להפרשי פנסיה תקציבית ולפיצויי הלנת שכר. סך התביעה עומד על 846,492 ₪.

טענות התובע

2. לטענת התובע, התקבלה החלטה על ידי ועדת התקנים במשרד לשירותי דת, לפיה ימונה רב שכונה בקריית מלאכי בהיקף משרה של 100%, בכפוף לבדיקת מצבה הכספי של העיר ואישור תקן. ועדת הבחירות של הנתבעת 1 (להלן:" המועצה הדתית") התכנסה והחליטה כי היקף משרת הרב יהיה 50% בלבד, עד להסדרת התפקיד עם העירייה.
לתובע נאמר כי עסקינן בנושא טכני שיוסדר תוך זמן קצר, ושאז משרתו תעמוד על היקף של משרה מלאה.

לאור זאת החל התובע לעבוד כרב שכונה במשרה מלאה, ולמרות זאת שולם לו שכר בגין חצי משרה. לאורך כל השנים פנה התובע למנהלי המועצה הדתית וביקש את הסדרת הנושא של היקף משרתו, אך הנושא לא הוסדר. התובע פנה אף אל גורמים בעיריית קריית מלאכי, לרבות ראשי העיר השונים, שגם הם ניסו להסדיר את הנושא ולא הצליחו.

3. המניעים של המועצה הדתית לא היו ענייניים, אלא אחרים. בשנת 1984 החליט התובע להתמודד על משרת רב העיר, ומאז נשמרת טינה כלפיו. בנוסף, רב שכונה אחר בקריית מלאכי, שהינו אשכנזי, קיבל שכר בגין משרה מלאה, לעומת התובע שהינו ספרדי, וזכה לתשלום בגין חצי משרה על אף פועלו הזהה. הנושא העדתי והאינטרסים הפוליטי ים הם אלה שהנחו את המועצה הדתית.

4. בפועל עבד התובע במשרה מלאה כל העת, ואין אפשרות לכהן בתפקיד זה בחצי משרה.

5. בסיכומיו הפנה התובע לדברי מר מאיר בוזגלו שכיהן כראש המועצה הדתית, וטען כי ניתנה לו הבטחה להגדלת שכרו ל-100%. התובע טען, כי עסקינן בהבטחה מנהלית שניתנה על ידי בעל תפקיד במסגרת סמכותו. ועוד טען, כי חוב העירייה למועצה הדתית הושלם, ולפיכך היה על המועצה הדתית להעמיד את שכרו על שכר המתאים למשרה מלאה. אך זו המשיכה לקלוט עובדים אחרים במשרה מלאה והתנהלותה הכלכלית היתה עתירת ליקויים.

טענות המועצה הדתית

6. לטענת המועצה הדתית, עסקינן בתביעה שחלה עליה התיישנות. התובע עבד בחצי משרה, והצהיר על כך פעמים רבות במהלך עבודתו.
ועדת התקנים במשרד לשירותי דת לא מינתה את התובע לתפקיד, והחלטתה אינה אופרטיבית. ואילו ועדת הבחירות מסרה לתובע כי היקף משרתו יהיה 50% בלבד עד להסדרת התפקיד עם ה עירייה. בפועל התובע עבד בהיקף של חצי משרה, מאחר והעירייה לא העבירה את חלקה בתקציב הנדרש למרות הצהרותיה השונות.
התובע ידע שהוא עובד בהיקף של חצי משרה, והדבר היה רשום בתלושי השכר שקיבל בכל חודש.
למעט בחודשים הראשונים, התובע לא עסק בנושא הכשרות, אשר היה אמור להיות חלק מתפקידו.

7. לא היתה כל אפליה על רקע עדתי או אחר. הרב האשכנזי נבחר לתפקידו כמעט 30 שנה עובר לבחירת התובע לתפקיד. דווקא רוב עובדי ומנהלי המועצה הדתית הם יוצאי אותה עדה של התובע.

8. חלה התיישנות על טענות התובע ועל תביעתו, שכן עילתה ובסיסה הינן משנת 1998.
בנוסף, התובע השתהה שינוי קיצוני בכך שלא נקט בכל הליך משפטי במשך 16 שנה. הדבר גרם לנזק ראייתי ממשי.
התובע לא הוכיח הבטחה שלטונית, אלא רק אמירות כלליות.
התובע לא הגיש כל חוות דעת או תחשיב ברור, והסכומים שתבע הינם סתמיים ובלתי מוכחים.

טענות הנתבעת 2 (להלן: "המדינה")

9. לטענת המדינה, אין יחסי עובד מעסיק בינה לבין התובע, והמועצה הדתית היתה מעסיקתו היחידה כל העת.
על התביעה חלה התיישנות, מאחר וחלפו 16 שנים מיום ההחלטה לקבל את התובע לעבוד בחצי משרה.
כמו כן, השיהוי הכבד בהגשת התביעה גרם לנזק ראייתי אשר פוגע באופן משמעותי בהגנה.
התובע ידע כל העת כי הוא עובד בחצי משרה, והדבר היה נקוב בכל תלושי השכר שלו.
התביעה לוקה בשיהוי כבד שגרם נזק ראייתי.
החלטת ועדת התקנים אינה אופרטיבית.
המועצה הדתית החליטה להעסיק את התובע בהיקף של חצי משרה, והדבר לא שונה לאורך תקופת עבודתו.
יש מקומות נוספים בארץ בהם רב שכונה עובד בחצי משרה. היקף העבודה נקבע לפי יכולת תקציבית וצרכים של המועצה הדתית בזמן נתון. לאור זאת, לא ניתן להשוות בין התובע לבין רב השכונה האחר בקריית מלאכי, ה אשכנזי, שנבחר לתפקידו 25 שנה לפני התובע ושעבודתו בפועל שונה.
התובע לא הוכיח את טענת האפליה, מה גם שהיא מתיישנת בתום 3 שנים.

10. לא ברור כיצד חישב התובע את הסכומים שתבע. לתובע לא נוהל כרטיס חופשה לאור אופי עבודתו, הוא נדרש להציג אישור יציאות מהארץ וסירב.
התובע עבד גם בעבודות נוספות.

11. התובע לא טען בכתב התביעה להבטחה מנהלית, ועסקינן בהרחבת חזית.
בכל מקרה, לא התקיימו התנאים הנדרשים להבטחה מנהלית.

דיון והכרעה

12. בתיק זה נוהלה מסכת ראיות. העדים שנשמעו הגישו תצהירים ונחקרו אודותיהם.
מטעם התובע העידו: התובע בעצמו, מר אליהו זוהר - ראש העיר, מר ליאור קצב - שכיהן בעבר בתפקיד ראש העיר, מר יוסי סולימני – חבר מועצת העיר ובעבר ממלא מקום ראש העיר, מר דוד גלעם – חבר מועצת העיר וממלא מקום ראש העיר בעבר.
מטעם המועצה הדתית העידו: מר מאיר בוזגלו – שכיהן בעבר כראש המועצה הדתית, ומר אלי אביב – שכיהן בעבר כמזכיר המועצה הדתית וכסגן ראש המועצה בפועל. יש לציין, כי בתחילה הוגש תצהיר מטעם הרב יוסף בלוי, אולם למרבה הצער הוא הלך לעולמו, ולפיכך הוגש תצהיר מאת מר מאיר בוזגלו, יחד עם הסכמה כי נספחי התצהיר של הרב בלוי המנוח יושארו בתיק כמוצגים, ואילו תצהירו יימשך מהתיק.
מטעם המדינה העיד מר משה דגן – מנהל אגף משאבי אנוש (מועצות דתיות) במשרד לשירותי דת .

13. נקדים אחרית לראשית, ונציין כי הגענו למסקנה כי דין התביעה להדחות ברובה המכריע, ולהלן יפורטו הנימוקים לכך.

14. שתי הנתבעות טענו להתיישנות, ובנושא זה אף הוגשה בקשה לסילוק על הסף וניתנה החלטה, ממנה עו לה למעשה כי יש לקיים מסכת ראיות כדי לבחון את העובדות.
לאחר שמיעת העדויות עולה, כי אין מקום לטענת ההתיישנות, מאחר ומרוץ ההתיישנות נעצר שוב ושוב לאור פעולותיו של התובע. הוכח, כי התובע פעל כל העת כדי להעמיד את היקף משרתו על 100% משרה, וזאת מול כל הגורמים הרלוונטיים. גורמים אלה בחנו את הדברים, פעלו בנושא אך לבסוף לא הצליחו לשנות את הדברים. לאור זאת, אין מקום לקבוע כי התובע ישן על זכויותיו. בהמשך פסק הדין נפרט את פעולות התובע ואת פעולות יתר הגורמים.
עם זאת, יש לקבל את טענת השיהוי שנטענה. התובע הגיש תביעה לאחר 16 שנים מתחילת עבודתו. הדבר הסב נזק ראייתי גדול, והדבר אמור להיזקף לחובת התובע. בעלי התפקידים התחלפו, מסמכים לא נשמרו, והרב בלוי ז"ל (העד המרכזי מטעם המועצה הדתית) הלך לעולמו.
בהמשך פסק הדין נפרט את הדברים בהקשר המתאים.

15. מן הראיות עולה, כי התובע התקבל לתפקידו בהיקף משרה של 50%, והדבר היה ידוע לו מלכתחילה.
ועדת התקנים במשרד לשירותי דת אמנם נתנה אישור לתקן של 100% משרה, אולם אישור זה הותנה בתנאים, והיה כפוף ל"בדיקת מצבה הכספי של המועצה הדתית ואישור התקציב והתקנים בהתאם לחוק". כך נכתב במפורש בהחלטת ועדת התקנים, שניתנה ביום 9.12.97, עוד בטרם נבחר התובע לתפקיד. לאור זאת, כמובן שבאישור המדובר לא הופיע כלל שמו של התובע. לפיכך, אין לקבל את טענת התובע כאילו נבחר על ידי ועדת התקנים להיות רב שכונה בהיקף של משרה מלאה.
ועדת הבחירות במועצה הדתית שהתכנסה ביום 16.2.98 קבעה, כי תנאי ההעסקה של הנבחר יהיו כדלקמן: "עד להסדרת התפקיד עם עיריית קריית מלאכי היקף המשרה תהיה 50% בלבד".
התובע זומן לישיבה נוספת של ועדת הבחירות ביום 26.2.98, שם נמסרה לו החלטת הוועדה מיום 16.2.98, בה הופיעו תנאי העסקתו, והתובע קיבל על עצמו את התפקיד בהתאם לתנאי העסקה אלה. בעקבות זאת, הוחלט לזמן את התובע לראיון עם הגוף הבוחר, הדבר נעשה והתובע נבחר לתפקיד.
בתצהירו אישר התובע, כי אכן היה ברור לו כי יקבל תשלום עבור חצי משרה בלבד, וזאת עד להסדרת הנושא עם העירייה.
מן העדויות עולה, כי הסדרת הנושא עם העירייה נדרשה לאור מצבה הפיננסי הרעוע של המועצה הדתית, ומאחר וממילא העירייה נושאת בשני שלישים מתקציב המועצה הדתית. לאור זאת, המועצה הדתית המתינה עד שהעירייה תעביר את הסכום הנדרש למימון שני שליש משכרו של התובע בגין משרה מלאה, אולם הדבר לא נעשה מעולם. לאור זאת, לא הוגדל היקף המשרה של התובע למשרה מלאה.
התובע ידע זאת כל העת, החל מתלוש השכר הראשון שקיבל, שם צוין הדבר במפורש. בנוסף, התובע ציין זאת בעצמו במסמכים שונים בהם כתב כי הוא מועסק במועצה הדתית בחצי משרה. מדובר במסמכים שונים שכתב התובע בתקופות שונות, המלמדים במפורש כי הוא ידע את היקף משרתו. התובע הודה כי כך כתב, ואף העיד כי "ציינתי עובדה. מה אני אשקר?".
התובע גם ידע, כי העירייה לא הסדירה את נושא העברת הכספים למועצה הדתית ולא העבירה את הכספים. התובע הודה בעדותו כי העירייה היתה צריכה להעביר את הכספים. התובע אמנם טען, כי בשלב מסוים נודע לו שהסיבות לאי הגדלת היקף משרתו היו שונות, אולם לא ניתן לקבל טענתו זו, שלא הוכחה. מן העדויות עולה, שרצון טוב לסייע בנושא היה מצד גורמים שונים, לרבות ראשי העירייה לדורותיהם. דא עקא, רצון טוב לחוד וביצוע לחוד. הצהרות לטובת התובע היו גם היו, אולם העירייה לא העבירה למועצה הדתית את הכספים הנדרשים.
התרשמנו, כי התובע היה רב חשוב ומשפיע, וכי רבים רצו בקרבתו, כדי לקבל עצה טובה, ללמוד ועוד. לאור זאת, הכל טענו כי יש לסייע לו ולהגדיל את היקף משרתו, אך לא הצליחו לגרום לכך.
גם העד ליאור קצב, שטען כי העירייה העבירה כספים כנדרש, לא ידע לפרט בנושא, ולמעשה לא ניתן לקבל את עדותו זו, בהיעדר סכומים ותאריכים. עד זה הודה שלא ראה מסמך של המשרד לשירותי דת המאשר את הגדלת היקף המשרה של התובע.
מהעדויות עולה, כי העירייה לא העבירה למועצה הדתית אפילו את הכספים שהיא היתה חייבת להעביר מבלי קשר להיקף משרתו של התובע. הדבר עלה מכל העדויות שנשמעו. עלה אפילו שעקב מחדל זה של העירייה, היתה תקופה שעובדי המועצה הדתית לא קיבלו שכר.
מר אליהו זוהר הודה שלא עברו כספים כנדרש, וציין כי פנה למשרד לשירותי דת, ולא הצליח להסדיר את הנושא, ולכן לא העביר את הכספים.
מר מוטי מלכה העיד שאמנם מועצת העירייה החליטה לאשר את הגדלת המשרה, אך הודה כי אין תוקף להחלטה זו ושהיא באה רק "מאיזה צורך של אווירה שהיתה של כולם להראות שרוצים לעזור לו ותומכים ברעיון". ושוב הודה העד, כי העירייה לא הגדילה את תקציב המועצה הדתית לצורך הגדלת משרת התובע. עד זה הודה כי המשרד לשירותי דת לא הודיע מעולם על הגדלת היקף המשרה של התובע, ושגם השר שביקר בעיר לא הבטיח שהוא יגדיל את היקף המשרה, אלא רק אמר שיבדוק את הנושא אם יכתבו לו מכתב. המכתב יצא, אך אישור לא הגיע.
מכל האמור לעיל עולה, כי הוכח שהתובע התקבל לתפקידו בהיקף משרה של 50%, והוכח כי הדבר היה ידוע לו מלכתחילה ולאורך כל תקופת עבודתו.

16. התובע טען, כי רב שכונה אינו יכול לכהן בהיקף של חצי משרה, אלא רק בהיקף של משרה מלאה.
מן העדויות עולה, כי ישנם בארץ רבני שכונות העובדים בהיקף של חצי משרה, ולפיכך יש לדחות טענה זו.

17. התובע טען, כי בפועל עבד בהיקף של משרה מלאה. לאחר שמיעת העדויות עולה, כי טענה זו לא הוכחה. למעשה לא ניתן לקבוע כלל באיזה היקף עבד התובע בפועל, וזאת מסיבות שונות.
ראשית, לא נערך רישום של שעות עבודתו של התובע, ועסקינן בתפקיד שהוא בעל מאפיינים של משרת אמון. עבודתו נעשתה מחוץ למשרדי המועצה, וחלק גדול ממנה בוצע בהתאם לשיקול דעתו, בשילוב כמובן עם בקשות שהגיעו אליו.
התובע טען אמנם כי עבד בשעות לא שגרתיות, וגם חלק מהעדים התייחסו לכך שהתובע היה מגיע לעתים לאירועים שונים בשעות לא שגרתיות. דא עקא, לא הוכח כמה שעות ביממה עבד התובע. אמנם, התובע טען שהיה זמין לפניות תושבים בכל שעות היממה, אולם לא הוכח שעבד בהיקף של משרה מלאה.
התובע גם עסק בעיסוקים שלא כלולים בעבודתו כרב שכונה, כמו ניהול כולל ובית כנסת, וכמו עריכת חופות של זוגות שלא נרשמו במועצה הדתית קריית מלאכי. התובע העיד, כי את הכספים שקיבל מזוגות אלה העביר למטרת עזרה לאנשים, וכן לשם רכישת ספרי תורה ומזוזות. אין מתפקידנו להכנס לנושא זה, הגם שהנתבעות טענו בנושא.
בהקשר של היקף עבודתו יש לציין, כי התובע מונה לתפקיד תוך שהוא אחראי גם על תחום הכשרות, כפי שקבעה ועדת הבחירות. והנה, לאחר מספר חודשים חדל לעסוק בנושא הכשרות, ואדם אחר מונה לתפקיד זה. גם בכך יש כדי לתמוך בעמדת הנתבעות באשר להיקף משרת התובע.
מכל האמור לעיל עולה, כי לא הוכח כמה שעות ביממה עבד התובע בפועל, ולפיכך אין לקבל את טענתו כי עבד בפועל בהיקף של משרה מלאה.

18. התובע טען לאפליה על רקע עדתי, עקב היותו ספרדי.
טענה זו לא הוכחה.
באשר להשוואה עם רב השכונה האשכנזי; הרי שזה נבחר לתפקיד כמעט 30 שנה עובר לבחירת התובע. מאחר ומינוי רב שכונה מבוצע בהתאם ליכולת הכספית של המועצה ובהתאם לצרכיה בזמן נתון , יש משמעות גדולה לפער זמנים שכזה.
באשר להיקף עבודתו בפועל של כל אחד משני רבנים אלה, לא הוכח כי הרב האחר אינו מבצע בפועל פעילות בהיקף של משרה מלאה. הנתבעות טענו כי כך הוא עושה, והדבר לא הופרך.
בנוסף, טענו הנתבעות כי כל הגורמים הרלוונטיים וכל בעלי הסמכות במועצה הדתית ובעירייה היו ממוצא ספרדי, וכי לפיכך אין לקבל את טענת התובע בנושא זה. טענת הנתבעות לא נסתרה.
התובע טען, כי החלו להתנכל לו כשהודיע שהוא מתכוון להתמודד לתפקיד הרב הראשי של העיר. עולה, כי הדבר היה בשנת 1984, וכי למרות זאת התובע נבחר לתפקיד רב שכונה.
בכל מקרה, לא נתבע על ידי התובע סעד בגין אפליה, ולא הוכח כי היקף משרתו לא הוגדל בשל אפליה.

19. בסיכומיו טען התובע להבטחה שניתנה לו מאת מר בוזגלו, שעמד בראש המועצה הדתית, והוסיף כי עסקינן בהבטחה מנהלית.
מנגד, נטען כי התובע לא טען טענה זו במסגרת כתב התביעה. התובע השיב בסיכומי התשובה כי בסעיף 5 ובסעיף 39(א) לכתב התביעה טען ל"התחייבות הנתבעת".
על פני הדברים, לא די במה שטען התובע בכתב התביעה. שהרי, התחייבות אינה בהכרח הבטחה מנהלית. תובע הטוען להבטחה מנהלית ראוי שיפרט זאת בכתב התביעה, על מנת שהנתבעים יוכלו לבחון את הטענה, לבדוק אם מתקיימים כל התנאים הנדרשים על פי הפסיקה, ובמידת הצורך להביא מסמכים ועדויות בנושא.
התובע היה ער לעמדת הנתבעות בנושא עוד בדיון המוקדם שהתקיים ביום 3.3.16, ואף ביקש להגיש בקשה לתיקון כתב התביעה, אך בהמשך הדיון חזר בו מהבקשה, כך שלא הוגש כתב תביעה מתוקן הכולל טענה להבטחה מנהלית.
די באמור לעיל כדי לדחות את טענת התובע להבטחה מנהלית.
למרות זאת, גם אם ננקוט בגישה המקלה ונתיר לתובע לטעון טענה זו במסגרת סיכומיו, אזי עולה כי לא מתקיימות הדרישות בנושא הבטחה מנהלית.
בפסיקה נקבע לא אחת מה הן הדרישות להתקיימותה של הבטחה מנהלית, לרבות במסגרת פרשת פרדקין שם נקבע כדלקמן:

"האם ניתנה למערער הבטחה מנהלית?
44. הבטחה מנהלית, כשמה כן היא, "הבטחה שניתנה על-ידי בעל שררה בגדר סמכותו החוקית בכוונה שיהיה לה תוקף משפטי והצד השני מקבל אותה בצורה זו"
( בג"ץ 135/75 סאי-טקס קורפוריישן בע"מ נ' שר המסחר והתעשיה, ל(1) 673 676 (1975)).
45. ...
46. על מנת להוכיח שכלולה של הבטחה מנהלית, על הטוען לקיומה להראות כי ניתנה הבטחה ברורה ומפורשת; על ידי בעל סמכות לתיתה; בכוונה להקנות לה תוקף משפטי; וכי אין צידוק חוקי לשנותה או לבטלה (ראו למשל: בג"ץ 397/10 אפללו ואח' נ' צבא הגנה לישראל - מחלקת מופ"ת (15/12/2011); ולהרחבה: יואב דותן הנחיות מינהליות 155-153 (תשנ"ו).

ראו: ע"א 6132/16 ‏פרדקין - מדינת ישראל, יחידת המפקח על המכרות‏ ( מיום 15.2.18).

כפי שראינו לעיל, קיימות ארבע דרישות בנושא הבטחה מנהלית.
אחת הדרישות הינה להבטחה מפורשת. במקרה דנן, התובע כלל לא הוכיח הבטחה שניתנה לו, אלא רק אמירות כלליות ולא מוגדרות. כל העת היה ידוע לכל המעורבים, כי הגדלת היקף המשרה מותנית בתנאים כפי שקבעה ועדת התקנים שבמשרד שירותי דת, וכן היה ידוע כי גם ועדת הבחירות קבעה שהיקף המשרה יוגדל רק לאחר הסדרת הנושא מול העירייה, היינו - לאחר העברת הכספים מהעירייה למועצה הדתית.
ככל שהתובע טוען כי הבטיחו לו דברים, הרי שכל ההבטחות סבו סביב אותו נושא. כל הגורמים שהבטיחו לתובע דברים הבטיחו לו למעשה להשתדל לגרום לכך שהכספים יועברו מהעירייה ושהמשרד לשירותי דת יאשר את הגדלת היקף המשרה. דא עקא, הכספים לא הועברו והאישור המיוחל לא הגיע.
מעבר לאמור לעיל, כפי שראינו לעיל, במסגרת ארבע הדרישות בנושא הבטחה מנהלית, ישנה גם דרישה כי ההבטחה ניתנה בסמכות, וכי לנותן ההבטחה יש יכולת להביאה לידי מימוש. במקרה דנן, אף גורם לא יכל להבטיח לתובע כי היקף משרתו יועלה מבלי שיועברו הכספים מהעירייה ומבלי שיגיע אישור מהמשרד לשירותי דת. כל שיכלו גורמים כאלה ואחרים להבטיח היה שיפעלו לשם העברת הכספים. כל הבטחה אחרת ניתנה בחוסר סמכות, ולנותן ההבטחה לא היתה יכולת להביאה לידי מימוש.
מר אליהו זוהר העיד שלמרות מאמציו לא הצליח להסדיר את הנושא.
התובע טען, כי מר בוזגלו הוא זה שנתן לו הבטחה מנהלית. מר בוזגלו הצהיר, כי התובע ניסה לפעול מול העירייה ומול המשרד לשירותי דת להעלאת היקף משרתו אולם לא הצליח בכך ונשאר בהיקף של חצי משרה. בחקירתו הנגדית אף הוסיף מר בוזגלו, כי העירייה לא העבירה אפילו את התקציב הבסיסי של המועצה הדתית, כך שמיותר לציין שלא העבירה את הכספים הנדרשים לשם הגדלת היקף משרתו של התובע.
מר בוזגלו אף העיד לגבי ההצהרות של ראשי העירייה בזכות התובע, וזאת כדלקמן:
"התובע פנה לראשי העיר...אבל דבר אחד הוא לא ידע שלמעשה ראשי הערים הם רק מהשפה אל החוץ, זה רב מכובד שהם מכירים אותו אז זורקים החלטות בעירייה בלי להעביר תקציב". וכשנשאל אם החלטת מועצת העיר בזכות הגדלת היקף המשרה היא "החלטה באוויר" השיב מר בוזגלו, כי "גם את ה-60% לא העבירו, אז איך הם יכולים להוסיף עוד?".
ונזכיר כי 60% הינם התקציב הבסיסי שצריכה העירייה להעביר, עוד לפני התקציב המוגדל לשם הגדלת משרת התובע.

גם בסיכומיו, התובע לא טוען להבטחה חד משמעית של מר בוזגלו, אלא רק שמר בוזגלו הבטיח שכשיהיה תקציב למועצה הדתית ולא יהיו חובות של העירייה אליה, ניתן יהיה להגדיל את היקף המשרה של התובע.
עסקינן בהבטחה מותנית, ולא הוכח כי התקיימו התנאים הכלולים בה.
בכל מקרה, עסקינן בהבטחה כללית שניתנה מאת ראש המועצה הדתית, שאינו הגוף המוסמך. הגוף המוסמך הינו המועצה הדתית, שהיא זו שהיתה צריכה לאשר את היקף המשרה של התובע, וגם אז היה צורך באישור הסופי של המשרד לשירותי דת.
ובכל מקרה, אין זו הבטחה שניתנה בכוונה להקנות לה תוקף משפטי, אלא לכל היותר הבטחה לנסות לסייע לתובע אל מול הגורמים המוסמכים.

מכל האמור לעיל עולה, כי לא נתקיימו התנאים להיווצרותה של הבטחה מנהלית;
ההבטחות שניתנו היו כלליות, ולא ניתנה הבטחה ברורה ומפורשת;
ההבטחות ניתנו ע"י גורמים שלא היו בעלי הסמכות, וכוונתם היתה שהם יפעלו מול בעלי הסמכות;
ולא ניתנה הבטחה בכוונה להקנות לה תוקף משפטי, מאחר והיה נהיר לכל המעורבים איזה תנאים צריכים להתקיים כדי להגדיל את היקף המשרה של התובע, ושתנאים אלה אינם מתקיימים.

התובע טען כי מסמך המינוי מהווה התחייבות חוזית כלפיו. דא עקא, עסקינן בהתחייבות מותנית, והתנאי הנקוב בה לא קויים, ולפיכך אין לאוכפה.

20. התובע טען, כי לאחר שהתקבל לעבודה התקבלו עובדים אחרים ללא כל הגבלות ותנאים.
הנתבעות טענו, כי עסקינן בעובדים שנתקבלו לתפקידים ביצועיים, וכי לא מונה אחרי התובע אף אדם לתפקיד של רב שכונה.
טענת התובע לא הוכחה למעשה. ככל שהיתה לתובע טענה שכזו, היה עליו לציין את התפקיד המדויק אליו מונה אדם מסוים, ולהתמודד עם טענת הנתבעות בנושא. התובע לא עשה כן. כך גם ביחס לטענת התובע בדבר שיפור במצבה הפיננסי של המועצה הדתית. הדבר אינו מחייב את הגדלת היקף משרת התובע, מאחר ולשם הגדלת היקף משרתו היה תנאי מפורש שלא קוים, והוא העברת הכספים מהעירייה.

21. הנתבעות טענו כנגד תחשיבי התובע, וציינו כי עסקינן בתחשיבים כלליים, שאינם מפורטים ואינם ברורים . התחשיב היחיד שהובא מטעם התובע הוא זה שהוצג במסגרת כתב התביעה. לאחר מכן, לא נערך כל תחשיב מפורט, לא ברורים כללי החישוב עליהם הסתמך, ולעתים התובע אף לא ערך תחשיב אלא רק הציג סכום.
אל מול המסקנות לפיהן התובע אינו זכאי לשכר עבודה, אין מקום לדון בתחשיב הנוגע לשכר עבודה.
ביחס להפרשות לקרן השתלמות וביחס להפרשי פנסיה תקציבית; התובע לא הסביר את תחשיבו, וכפי הנראה הוא דורש לקבל הפרשות אלה ביחס למחצית משרה נוספת שלא שולמה לו. גם כאן ממילא נדחית התביעה לרכיבים אלה, מאחר והתביעה לשכר עבודה נדחתה.

22. שונה הדבר ביחס לרכיב פדיון החופשה. התובע תבע סך של 9,552 ₪, וזאת לאחר תיקון כתב התביעה בהתאם להחלטה שניתנה. לא עולה כי התובע כיוון לפדיון חופשה עבור מחצית נוספת של משרה שלא שולמה לו, אלא נראה כי רכיב תביעה זה עומד בפני עצמו ואינו מתייחס למחצית הנוספת של היקף המשרה.
הנתבעות טענו כנגד התחשיב, ועוד טענו גם כי יש פער בין הדיווחים של התובע אל מול ימי חופשה שניצל בפועל.
דווקא בנושא זה היה על הנתבעות לפרט ולהכנס לעומקם של דברים, תוך הצגת רישום חופשות מתאים, שהרי הנטל בנושא מוטל על המעסיק.
הנתבעות לא עמדו בנטל המוטל עליהן, ולפיכך יש לפסוק לתובע את מלוא הסכום שתבע ברכיב זה, 9,552 ₪.

23. מכל האמור לעיל עולה, כי התובע עבד בפועל בחצי משרה, וזאת בהתאם להחלטת ועדת הבחירות של המועצה הדתית אשר נמסרה לו בטרם נבחר לתפקיד, ואשר לה הסכים.
גם התובע עצמו הצהיר כל השנים כי הוא מכהן בתפקיד רב שכונה בחצי משרה.
לפיכך, יש לדחות את תביעת התובע לשכר עבודה בגין היקף משרה מלא.
עם זאת, חשוב לציין כי דעתנו אינה נוחה מהתנהלות הנתבעות, ובפרט מהתנהלות המועצה הדתית. התובע נבחר לתפקיד, ואכן ידע כי היקף משרתו יעמוד על 50% "עד להסדרת התפקיד עם עיריית קריית מלאכי" . מכך עולה, כי עסקינן בהיקף משרה אשר עתיד להשתנות. נכון הוא, כי לא נקבע מועד לשינוי היקף המשרה, אלא נקבע תנאי שלא נתמלא לבסוף. אולם, אין זה סביר כי במשך 16 שנים התנאי הנדרש אינו מתמלא והתובע ממשיך לעבוד בהיקף של חצי משרה. נכון הוא, כי אין בכך כדי להעניק לתובע את הסעד אותו הוא מבקש, השלמת שכר עבודה לשכר של משרה מלאה. מתן סעד זה אינו אפשרי ואינו סביר. שהרי, התובע עבד במשך 16 שנה בהיקף של חצי משרה, מבלי שנדרש לעבוד בהיקף של משרה מלאה, ואף נהנה מיתרונות הנובעים מכך, כמו אפשרות לעבוד עבודה נוספת.
עם זאת, למרות שהתובע לא הצליח להוכיח את טענותיו, אין הדבר גורע מביקורתנו אודות התנהלות המועצה הדתית.
התרשמנו, כי התובע הינו רב חשוב, משפיע ומוערך, שקיבל על עצמו את התפקיד של רב שכונה מתוך מחשבה ואמונה כי בקרוב יעמוד היקף המשרה על 100%. לבסוף, לא קרה הדבר, אולם התובע המשיך להאמין כך בכל חודש שחלף.
לאור זאת, הגם שהתביעה נדחתה ברובה, אין לחייב את התובע בהוצאות.

אחרית דבר

24. הנתבעת 1 תשלם לתובע פדיון חופשה בגובה 9,552 ₪, בצירוף ריבית והצמדה כחוק מיום 1.11.14 ועד לתשלום בפועל.

סכום זה ישולם בתוך 45 יום מיום המצאת פסק הדין.

25. אין צו להוצאות, לאור כל שפורט לעיל.

26. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין.

ניתן היום, י"ד אב תשע"ט, (15 אוגוסט 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

מר ישראל עמי שי
נציג ציבור (עובדים)

יוסף יוספי, שופט

מר יאיר כפיר
נציג ציבור (מעסיקים)