הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בבאר שבע סע"ש 42094-03-16

לפני: כב' השופט יוחנן כהן
נציג ציבור (עובדים) – מר אפרים ויגדר
נציג ציבור (מעסיקים) – מר משה חסון

התובע:
אופיר קאופמן, ( ת.ז.-XXXXXX605)
ע"י ב"כ: עו"ד שרון סבינה אלמקיס חכמון

-
הנתבעת:
צומת מהנדסים - תכנון, תאום וקידום פרוייקטים בע"מ, ( ח.פ.-511427528)

פסק דין

1. לפנינו תביעת התובע, מר אופיר קאופמן (להלן: "התובע"), להשלמת פיצויי פיטורים, פדיון חופשה שנתית והפרשי שכר – קרן השתלמות.

רקע עובדתי

2. הנתבעת הינה חברה לתכנון, תאום וניהול פרויקטים הנדסיים.

3. התובע התקבל לעבודה בנתבעת בחודש ספטמבר 2006 בתפקיד מפקח במשרה מלאה.

4. ביום 30.3.2008 פנתה הנתבעת בבקשה לצרף את התובע למאגר הספקים, התמחות: ניהול פרויקטים, פנייה זו אושרה במסגרת הוועד להכללה במאגר הספקים.

5. ביום 6.9.2011 העלתה הנתבעת על הכתב סיכום שיחה בינה לבין התובע, הנוגעת למינויו לתפקיד מנהל הפרויקט מול משכ"ל ותנאי שכרו בתפקיד זה.

6. ביום 7.10.2015 הוציאה הנתבעת מכתב פיטורים לתובע ובו הודיעה לו שמתאריך 5.11.2015 תופסק עבודתו בחברה עקב צמצום פרויקטים.

7. ביום 22.10.2015 הוציאה הנתבעת מכתב לתובע בנוגע לתשלום פיצויי פיטורים, כדלקמן: "לידיעת עובדי חברת צומת, אבי הר שגיא מבקש להבהיר כי כל העובדים שקיבלו מכתב פיטורים, יקבלו את כל פיצויי הפיטורין במלואם עפ"י החוק".

8. ביום 20.11.2015 העבירה הנתבעת מכתב לתובע בדבר שחרור קופת הפיצויים וכן הודיעה כי לאחר קבלת נתוני הקופה יבוצע חישוב, ובמידה ומגיעה יתרה, תשולם מיידית.

9. הסכום אשר שולם על ידי הנתבעת בגין פיצויי פיטורים היה הסכום ששוחרר מקופת הפיצויים בלבד, בסך 95,894 ₪.

10. ביום 3.2.2016 נשלח מכתב מטעם הגב' דנה נביא – מנהלת המחלקה לפרט בהסתדרות ובו נטען כי סכום הפיצויים ששולם לתובע הינו סכום חסר, שכן בהתאם לשכרו האחרון זכאי התובע לפיצויי פיטורים בסך 144,757 ₪, כך שהפרש פיצויי הפיטורים המגיעים לתובע הם בסך 48,863 ₪.

התביעה להשלמת פיצויי פיטורים

11. לטענת התובע, פיצויי הפיטורים אמורים להיות מחושבים על בסיס שכרו האחרון של התובע, בעד כל תקופת העבודה.

הוכח כי לא חל שינוי מהותי במתכונת עבודתו של התובע ובשכרו.

הוכח שהתובע המשיך לעבוד במשרה מלאה, גם לאחר חתימת ההסכם בשנת 2011.

12. התובע מפנה לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), תשכ"ד – 1964, הקובעות את אופן חישוב פיצויי הפיטורים.

13. לטענת התובע, על יסוד הנפסק בעניין גד גולן , יש לקבוע כי אכן הוא זכאי להפרשי פיצויי פיטורים כנתבע על ידו.

14. התובע מתנגד להרחבת חזית ולניסיון של הנתבעת לטעון כי על מערכת היחסים שבין הצדדים חלות הוראות סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים. אליבא דתובע, הנתבעת לא הוכיחה את טענתה ואף הודתה כי אין בידיה הסכם בו הוחלו הוראות סעיף 14 על מערכת היחסים עם התובע. מערכת היחסים עם התובע החלה בשנת 2006, טרם כניסתו של צו ההרחבה לתוקף וכי גם לאחר כניסתו אין הוא חל על התובע, שכן ההסכם עם התובע הינו הסכם מיטיב ואין בכוחו של הצו לפגוע בהסכמים מיטיבים.

15. מנגד, טוענת הנתבעת, כי הוכח שבתקופת העסקתו של התובע חל שינוי מהותי במתכונת העסקתו. בהתאם לכך, נעשה שינוי בלתי רגיל בשכרו ובהיקף משרתו.

לפיכך, על פי הדין, מדובר באירוע המחייב חישוב פיצויים באופן יחסי ולא בהתאם לשכר האחרון.

הוכח כי בחודש ספטמבר 2011 בוצע שינוי חריג בתפקידו ובשכרו של התובע. על פי ההסכם, הוקפץ התובע, מתפקיד של מפקח בניה על פרויקט אחד, לתפקיד של מנהל פרויקטים. השכר הוגדל בהדרגה מסך של 7,000 ₪ נטו, לסך של 10,000 ₪ נטו ומספר ימי העבודה השבועיים הופחתו משישה לחמישה.

16. לטענת הנתבעת, סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים חל אוטומטית בענייננו ללא צורך בהחתמת העובד. שכן, על הצדדים חל צו הרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק, לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז – 1957 , שכן, על פי סעיף 3 א' לצו ההרחבה, הצו חל על כל עובד "שאין לו הסדר פנסיוני מיטיב...". לתובע לא היה הסדר פנסיוני מיטיב והנתבעת הפרישה לפיצויי פיטורים בהתאם לצו ההרחבה.

הנתבעת לא היתה חייבת להחתים התובע על הסכמה להחלת סעיף 14, שכן על הפרשות מכוח צו ההרחבה, חל אוטומטית סעיף 14.

אין לקבל את טענת התובע בדבר הרחבת חזית, שכן במסגרת החקירה הנגדית, נחקר מנהל הנתבעת על טענות הנתבעת בעניין סעיף 14, ויש לראות בכך משוב הסכמה דה פקטו להרחבת חזית.

17. לאחר ששמענו את עדויות הצדדים ובחנו את כל החומר שבתיק, מצאנו כי דין התביעה להשלמת פיצויי פיטורים להתקבל, כפי שיפורט להלן.

18. כאמור לעיל, אין מחלוקת כי התובע זכאי לתשלום פיצויי פיטורים על כן, יש לבחון מהו סכום פיצויי הפיטורים לו זכאי התובע.

19. סעיף 1 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג – 1963 (להלן: "החוק" או "חוק פיצויי פיטורים"), קובע את תנאי הזכאות של עובד שפוטר לקבל פיצויי פיטורים.

סעיף 12 לחוק אשר קובע את שיעור פיצויי הפיטורים מבחין בין "עובדת במשכורת" – קרי, "עובד שעיקר גמול עבודתו, משתלם על בסיס של חודש או של תקופה ארוכה יותר" – ובין "עובד בשכר" – קרי, "עובד שאינו עובד במשכורת". עובד במשכורת, זכאי לפיצויי פיטורים בשיעור של "שכר חודש אחד לכל שנת עבודה" ואילו עובד בשכר זכאי עבור התקופה שעד ליום 1.8.1983 לפיצויי פיטורים בשיעור של שכר שבועיים לכל שנת עבודה, והחל ממועד זה לפיצויי פיטורים בשיעור של שכר חודש לכל שנת עבודה.

20. עיקרון היסוד בחוק פיצויי פיטורים ותקנות פיצויי פיטורים הוא שסכום פיצויי הפיטורים מחושב על בסיס שכרו האחרון של העובד, וזאת בעד כל תקופת עבודתו באותו מקום עבודה או אצל אותו מעסיק. עיקרון היסוד בחוק פיצויי פיטורים הוא שהעובד נהנה מהקידום בעבודתו במקום העבודה, ולכן יש לחשב את פיצויי הפיטורים על בסיס השכר האחרון.

21. השאלה מתי יש לחרוג מהכלל של חישוב פיצויי פיטורים על בסיס שכרו האחרון של העובד, התעוררה בעניין גד גולן.

באותו עניין קבע בית הדין הארצי כי חריגה שכזו תיעשה באחד משני מצבים:

(א) שינוי מהותי שחל בתקופת עבודתו של העובד, להבדיל משינויים וקידומים בתפקיד ובשכר החלים במהלך הרגיל בעבודתו של העובד במהלך תקופת העבודה;

(ב) שינוי זמני או שינוי בלתי רגיל, דהיינו הפחתה, בשכרו האחרון של העובד.

עוד נקבע כי נטל ההוכחה כי אין לחשב את פיצויי הפיטורים על יסוד שכרו האחרון של העובד, מוטל על הטוען כי יש לחשב את פיצויי הפיטורים על בסיס שכר בשיעור אחר.

22. ומן הכלל אל הפרט: השאלה אותה יש לבחון היא האם במקרה דנן הוכיחה הנתבעת שינוי מהותי במתכונת העסקתו של התובע או שינוי זמני בשכרו האחרון של התובע. אנו בדעה כי התשובה לשאלה זו שלילית.

23. הנתבעת לא הוכיחה כי חל שינוי מהותי בתפקידו של התובע. התובע טען, וגרסתו לא נסתרה, כי למן היום הראשון הוטלו עליו בנוסף למשימות הפיקוח גם משימות ניהול כך שהתנהלות הנתבעת כלפיו למן היום הראשון היתה כאל מנהל פרויקט, גם אם שכרו היה כשל מפקח הפרויקט. התובע העיד כי החברה החליטה למנותו באופן רשמי לתפקיד מנהל פרויקט רק בשנת 2011, אולם לא היה הבדל משמעותי בין מה שעשה בשטח קודם להגדרת תפקידו כמנהל. התובע העיד כי הקידום הרשמי במקום עבודתו אירע באופן טבעי וכפועל יוצא של עובד אשר נשאר במקום עבודתו מספר שנים, צובר ידע וניסיון ומעמדו ושכרו משתנים בהתאם, בהדרגתיות .

הנתבעת אשר עליה הנטל להוכיח טענה זו, לא הצליחה להוכיח שינוי מהותי שחל בתקופת עבודתו של התובע, ונציג הנתבעת העיד בעניין זה: "אני לא הייתי שם ולכן אני צריך לעיין בניירת... ככה אמרו לי ככה סיפרו לי" .

העד היחיד מטעם הנתבעת הודה כי כלל לא עבד עם התובע (למעט החודש האחרון לעבודתו), לא היה שותף לסיכומי השכר שנעשו עימו ולא פיקח על עבודתו .

24. מעבר לכך, לא הוכח כי נעשה שינוי בלתי רגיל בהיקף משרתו של התובע. גם על פי נתוני השכר המשתקפים מתלושי השכר, היקף העסקתו של התובע היה משרה מלאה במהלך כל תקופת עבודתו, שולמה לו משכורת חודשית בעד עבודה במשרה מלאה, ולא הוכח כל שינוי בהיקף משרתו .

25. המבחן השני אינו רלוונטי לענייננו שכן הוא עוסק בהפחתה בשכרו האחרון של העובד. למעלה מן הדרוש נציין, כי נטל ההוכחה כי השינוי שחל בשכרו של התובע היה "שינוי זמני" מוטל על הנתבעת. הנתבעת לא הרימה נטל זה. מעיון בהסכם מיום 6.9.2011 עולה כי אין המדובר ב"שינוי זמני".

26. באשר לטענת הנתבעת לחלות סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג – 1963 , אנו מקבלים טענת התובע לפיה, מדובר בהרחבת חזית אסורה, ונפרט.

27. עיון בכתב ההגנה מגלה כי הנתבעת לא טענה דבר וחצי דבר לגבי חלות הוראות סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים, וכך גם לגבי הטענה בדבר חלות צו ההרחבה לפנסיה מקיפה ו/או העדר קיומו של הסדר מיטיב. טענה זו הועלתה בשלב מאוחר יותר ויש לראות בהתנהלות זו כהרחבת חזית אסורה.

28. זאת ועוד, ההסכם האישי הוא משנת 2006, בטרם נכנס לתוקפו צו ההרחבה לביטוח פנסיוני (משנת 2008). אנו ערים לטענת הנתבעת כי הסכם 2006 זויף אולם טענה זו נדחית על ידינו, כפי שיפורט בהמשך, ברכיב התביעה לקרן השתלמות.

29. עולה מכאן, כי על הנתבעת לשלם לתובע השלמת פיצויי פיטורים בגובה ההפרש בין פיצויי הפיטורים על פי הנוסחה הקבועה בחוק פיצויי פיטורים, לבין הסכומים שנצברו בקופת הפיצויים הבאים על חשבון פיצויי פיטורים. בהתאם, על הנתבעת לשלם לתובע השלמת פיצויי פיטורים, כמבוקש בתביעה, בסכום של 48,864 ₪ (95,894 ₪ - 109/12 *15 ,936 ₪).

לסכום האמור יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום 5.11.15 ועד למועד התשלום בפועל.

אין מקום לחייב את הנתבעת בפיצויי הלנת פיצויי פיטורים, בשל מחלוקת בין הצדדים בקשר לגובה השלמת פיצויי פיטורים.

קרן השתלמות

30. כעולה מההסכם האישי משנת 2006, התחייבה הנתבעת לבצע הפרשות לטובת התובע לקרן השתלמות.

31. התובע טען כי למרות התחייבות הנתבעת, לא בוצעו ההפרשות במועד כנדרש וכמתחייב, והוא פנה מספר פעמים וביקש כי ההתחייבות תקוים . בפועל, רק בשנת 2013 החלה הנתבעת לבצע הפרשות לקרן השתלמות. לפיכך, ביקש התובע לשלם לו פיצוי בגין ההפרשה החסרה, בהתחשב בתקופת ההתיישנות, מחודש ינואר 2009, ובמשך ארבע השנים האחרונות, בסך 14,400 ₪, לפי החישוב להלן:

300 ₪ * 4 שנים * 12 חודשים = 14,400 ₪ נטו.

32. לטענת הנתבעת, נספח א' לתצהיר התובע (הסכם אישי משנת 2006), מפוברק. העובדות סותרות את האמור בהסכם 2006, שכן, שכרו של התובע הגיע לסך של 7,000 ₪ נטו, רק בחודש אוקטובר 2009 כמצוין בתלושי השכר. בהסכם האישי משנת 2006 מצוין כי ההפרשה לקרן השתלמות היא 350 ₪ ואילו התובע באופן מפתיע מבקש רק 300 ₪ והדבר מעלה חשד כבד לזיוף ואומר דרשני. לא יעלה על הדעת שהתובע החריש כאשר כבר בחודש ספטמבר 2006 לא הופרש לו לקרן השתלמות. מדובר באדם משכיל ומיומן, אשר מנהל פרויקטים ומאשר חשבונות במאות מיליוני שקלים.

33. בעוד הנתבעת טוענת כי הסכם 2006 הינו מפוברק, הרי שהיא סומכת ידה על הסכם ההעסקה משנת 2011.

עיון בסעיף 2 להסכם 2011 מלמד, שהנתבעת התחייבה להפריש לטובת התובע סכום של כ-500 ₪ לקרן השתלמות. ברם, למרות התחייבותה הנ"ל, לא הפרישה הנתבעת הפרשות לקרן השתלמות, לאחר חתימת הסכם 2011, אלא רק משנת 2013.

34. תשובת נציג הנתבעת לשאלה מדוע לא בוצעו הפרשות לקרן השתלמות בסמוך לאחר חתימת הסכם 2011, היתה מביכה: "אני לא יכול להסביר לך מדוע החברה לא עשתה מה שכתוב בהסכם..."

35. הסכם 2006 נכתב בכתב יד . הנתבעת לא הציגה כל חוות דעת גרפולוגית ולא הביאה כל עדות אובייקטיבית אחרת כדי להוכיח טענתה כי מדובר במסמך מפוברק.

36. יתרה מזו, בהמשך עדותו, מר הרשטיק חזר בו מטענת הפיברוק של המסמך וטען שהוא "לא כופר במסמך", שכן העובדה לא היתה ידועה לו מהטעם שהוא לא היה נוכח באותה עת בחברה .

37. חרף עדותו של מר הרשטיק כאמור, המשיכה הנתבעת לטעון בסיכומיה כי המסמך מזוייף .

התובע טען, ובצדק, כי יש להביע מורת רוח מהאופן בו התנהלה הנתבעת בהליך זה . מסקנתנו היא כי יש לראות בשני ההסכמים הן משנת 2006 והן משנת 2011 כהסכמים אותנטיים המשקפים נאמנה את הסכמות הצדדים.

38. מעיון בתצהיר התובע עולה כי התובע אינו מבקש לחייב את הנתבעת בסכום גבוה יותר מסכום התביעה לקרן השתלמות. התובע הסביר כי הגיש התביעה בעצמו, בטרם קיבל ייעוץ משפטי. לאחר קבלת הייעוץ המשפטי למד כי בפועל ערך תחשיב מקל וכי בפועל מגיע לו הרבה יותר, שכן בהסכם משנת 2006 התחייבה הנתבעת לשלם לו בכל חודש לקרן השתלמות סך של 350 ₪ ובהסכם משנת 2011 ההתחייבות גדלה לסך של 500 ₪ לחודש. מכאן, שהיה זכאי להפרשות לקרן השתלמות בסך 29,000 ₪.

39. התביעה הוגשה ביום 28.3.16 ועל כן יש לחשב הזכאות לפיצוי בגין אי הפרשה לקרן השתלמות החל מיום 28.3.09.

נוכח העובדה כי החל משנת 2013 החלה החברה לבצע הפרשות לקרן השתלמות, זכאי התובע לפיצוי בגין אי הפרשה לקרן השתלמות בסך 18,000 ₪. ברם, משהתובע העמיד תביעתו ברכיב זה על סך 14,400 ₪, זה הסכום שייפסק לזכותו בגין אי הפרשות לקרן השתלמות.

סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 5.11.15 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

פדיון חופשה שנתית

40. התובע טען כי במועד סיום עבודתו, נותרו לזכותו 21.22 ימי חופשה לפדיון. הנתבעת בחרה שלא לשלם לו את פדיון הימים הללו, בטענה כי מדובר על זכות שהתיישנה. הנתבעת נהגה לצבור בעבור התובע ימי חופשה ולא להעניק לו את הזכות והאפשרות לממש את מלוא ימי החופשה, ובנסיבות הללו נותרו לזכותו 21.22 ימי חופשה לפדיון.

41. מנגד, טענה הנתבעת, כי על תביעה לפדיון חופשה חלה התיישנות לאחר שלוש שנים. במקרה דנן, במשך שלוש השנים האחרונות לעבודתו 2013-2015, התובע היה זכאי ל-57 ימי חופשה, מתוכם נוצלו 57.25 ימים, ולפיכך לא נותרו לזכותו ימי חופשה.

42. במהלך חקירתו הנגדית טען מר הרשטיק כי לפי תשובה שקיבל מהחברה, אין להסתמך על יתרת ימי החופשה המצויינת בתלוש השכר, שכן בחברה מעולם לא נמחקו יתרות ימי חופשה שלא נוצלו . מדובר בטענה שלא נטענה במסגרת כתב ההגנה ואף לא במסגרת תצהיר עדותו של מר הרשטיק.

43. מחובתו של המעסיק להוכיח כמה ימי חופשה הוא חב לעובדו, וכמה ניצל העובד למעשה, ועליו לנהל פנקס חופשה ולרשום בו את הפרטים הדרושים כמצוות סעיף 26 לחוק חופשה שנתית ותקנות חופשה שנתית (פנקס חופשה), תשי"ז – 1957.

44. הנתבעת לא הציגה כל ראיה אובייקטיבית המניחה את הדעת ומסבירה מדוע הנתון שרשמה בתלוש השכר האחרון, אשר הופק על ידה ומטעמה, איננו נכון. הנתבעת לא הזמינה את מנהל החשבונות אשר יתן הסבר המניח את הדעת מדוע הנתון המופיע בתלוש שכרו האחרון של התובע לגבי יתרת ימי החופשה, הינו שגוי.

45. גם טענת ההתיישנות דינה להידחות, ונבאר.

זכות עובד לפדיון חופשה הינו בקשר עם 4 שנות עבודתו האחרונות, קרי שלוש השנים האחרונות המלאות בצירוף הימים שנצברו לזכותו בשנה השוטפת .

במקרה הנדון, יחסי העבודה הסתיימו ביום 5.11.15 והתביעה הוגשה ביום 18.5.16, דהיינו בטרם חלוף תקופת ההתיישנות.

46. כללו של דבר: התובע זכאי לפדיון 21.22 ימי חופשה, בסך 15,371 ₪ (21.22 * 724.39 ₪).

לסכום האמור יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 5.11.15 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

סוף דבר

47. תביעת התובע התקבלה במלואה. הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים כדלקמן:

(א) השלמת פיצויי פיטורים בסך 48,864 ₪.
(ב) פיצוי בגין העדר הפרשה לקרן השתלמות בסך 14,400 ₪.
(ג) פדיון חופשה שנתית בסך 15,371 ₪.

הסכומים הנ"ל יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 5.11.15 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

48. בבואנו לבחון את שאלת ההוצאות, עמדה לנגד עינינו בראש ובראשונה התנהלות חסרת תום הלב מצד הנתבעת, אשר טענה טענות "מן היקב ומן הגורן" והכל על מנת להתחמק מתשלום זכויותיו של התובע.

49. לאור כל אלה, פוסקים אנו שעל הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט בסך 12,500 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין, שאם לא כן, יישאו הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.

50. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 יום.

ניתן היום, כ"ט חשוון תשע"ט, (07 נובמבר 2018), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.

מר אפרים ויגדר
נציג ציבור (עובדים)

יוחנן כהן
שופט

מר משה חסון
נציג ציבור (מעסיקים)