הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בבאר שבע סע"ש 34629-06-15

לפני: כב' שופט, יוחנן כהן
נציג ציבור מעסיקים: מר משה חסון

התובע:
SONONOK DUANGJAI , ( דרכון-844285)
ע"י ב"כ: עו"ד יריב בן חיים

-
הנתבע:
עופר אמירא, ( ת.ז.-XXXXXX388)
ע"י ב"כ: עו"ד איתי שרייבר

פסק דין

1. פסק דין זה עניינו בתביעה שהגיש מרSONONOK DUANGJAI (להלן: "התובע") מהגר עבודה מתאילנד, נגד מעסיקו לשעבר, מר עופר אמירא (להלן: "הנתבע"), שבמסגרתה ביקש לחייב את הנתבע בתשלום הפרשי שכר מינימום, שכר עבודה מרץ – אפריל 2015, דמי הבראה, דמי חגים, פיצויי פיטורים, פדיון חופשה, תוספת ותק, פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד, הפרשות לקרן פנסיה וקרן השתלמות, בסכום כולל של 304,967 ₪.

הצדדים והרקע העובדתי

2. התובע הוא אזרח תאילנד אשר נכנס לישראל בחודש 5/2011 ועבד אצל הנתבע בחקלאות.

3. הנתבע הוא בעלים של משק לגידולים חקלאיים במושב חצב.

4. על יחסי הצדדים חל צו ההרחבה בענף החקלאות (להלן: "צו ההרחבה").

5. בחודש 6/2015 הגיש התובע תביעה לתשלום זכויותיו בגין עבודתו וסיומה.

6. הצדדים חלקו בעניין נסיבות סיום עבודתו של התובע והזכויות שלהן הוא זכאי בגין עבודתו אצל הנתבע.

7. ביום 23/6/2015 נשמעה עדותו המוקדמת של התובע בפני כב' הרשם איתי אדרת.

ביום 6/9/2016 נשמעה עדותו של הנתבע בפנינו.

התביעה

8. מטעמי יעילות, בשלב זה של פסק הדין די לנו בהצגת רכיבי התביעה השונים, ואין בדעתנו לפרט כאן את טענות התובע בעילות התביעה השונות – דבר שייעשה בהמשך פסק הדין בפרק הדיון וההכרעה.

9. לטענת התובע, לא שילם לו הנתבע שכר כמתחייב מהוראות חוק שכר המינימום תשמ"ז – 1978 (להלן: "חוק שכר המינימום"). בהקשר זה טען התובע כי שכרו שולם על פי יום עבודה בערך של 125 ₪ ליום עבודה, דהיינו 15.62 ₪ לשעת עבודה. עוד טען התובע כי הנתבע שילם לו גמול בגין שעות נוספות בסך 22 ₪. על רקע זה ביקש לחייב את הנתבע בהפרשי שכר המינימום בסכום של 198,451 ₪.

10. על פי כתב התביעה הנתבע לא שילם את שכרו של התובע בגין החודשים מרץ – אפריל 2015. לטענת התובע זכאי הוא לשכר של 20,097 ₪ בגין תקופת עבודתו בחודשים מרץ – אפריל 2015 ויש לצרף לסכום הנ"ל פיצויי הלנת שכר עד יום התשלום בפועל.

11. במסגרת התביעה טען התובע כי באמצע חודש 4/2015 היה מעורב בקטטה שבעקבותיה נעצר על ידי משטרת ישראל ונכלא לשם גירוש מישראל. בנסיבות אלה, טוען התובע כי יחסי העבודה הסתיימו באופן המקנה לו זכות לקבלת פיצויי פיטורים בסך 18,212 ₪.

12. על פי כתב התביעה זכאי התובע לזכויות נלוות מכוח הדין, ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בענף החקלאות ובכלל זה: פדיון חופשה, דמי הבראה, דמי חגים, תוספת ותק, קרן השתלמות והפרשות לקרן פנסיה.

על רקע זה תובע התובע תשלום פדיון חופשה בסכום של 10,400 ₪; דמי הבראה בסך של 5,292 ₪; דמי חגים בסך של 5,918 ₪; תוספת ותק בסך של 8,704 ₪; קרן השתלמות בסך 6,101 ₪ ופיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה בסך של 26,792 ₪.

13. התובע הוסיף וטען כי הנתבע לא סיפק לו הודעה על תנאי העסקתו ועל כן הוא זכאי לפיצוי ללא הוכחת נזק בסך 5,000 ₪.

כתב ההגנה

14. תשובת הנתבע כוללת טענת התיישנות המתייחסת לתביעה לפדיון חופשה שנתית ולתביעה לתשלום דמי הבראה.

15. לטענת הנתבע, שולם לתובע מלוא השכר לו היה זכאי, דבר הבא לידי ביטוי בתלושי השכר ובדוחות הנוכחות שהונפקו ונמסרו לתובע בזמן אמת. לפיכך גורס הנתבע, כי אין ממש בתביעת התובע להפרשי שכר מינימום.

16. הנתבע מדגיש בכתב הגנתו כי התובע מסתיר מפני בית הדין את העובדה שהוגשה תביעה נוספת כנגד הנתבע ביום 21/6/15 אף היא בצירוף בקשה דחופה לעדות מוקדמת שנקבעה ליום 24/6/15, יום לאחר העדות המוקדמת בתיק דנן ומדובר בתביעה בגין אותה תקופת העסקה אלא שזו הוגשה באמצעות עורכת הדין אורטל מור (סע 40327-06-15) (להלן: "ההליך הנוסף"). הנתבע מפנה לגירסאות השונות ולסתירות בין כתבי התביעה שהוגשו מטעמו של התובע. עוד מציין הנתבע כי התביעה בהליך הנוסף נדחתה.

17. במהלך עדותו המוקדמת אישר התובע כי הוא אינו מודע לאמור בתצהיר עדותו ולא חתם על תצהיר בשפה התאית, בנסיבות אלה יש לדחות את התביעה ו/או לא להתייחס לאמור בתצהיר התובע.

18. באשר לנסיבות סיום עבודתו, טען הנתבע, כי התובע אינו זכאי לפיצויי פיטורים שכן לא פוטר ואף לא התפטר בנסיבות המקימות לו זכאות לתשלום פיצויי פיטורים, אלא כי התובע חדל מלהתייצב לעבודה בשל מעצרו ומאסרו עקב מקרה אלימות במקום העבודה, בו התובע דקר עובד אחר שהועסק במשק, ומשכך לא מדובר בפיטורים או בהתפטרות המזכים בתשלום פיצויי פיטורים.

19. באשר לתביעת התובע לשכר עבודה מרץ – אפריל 2015, מדגיש הנתבע כי התובע במסגרת עדותו בפני בית הדין הודה באופן חד משמעי שהסכום המגיע לו כשכר עבודתו הינו 6,170 ₪, ולא כפי שמצוין בכתב התביעה – 20,097 ₪.

20. באשר לזכויות הנלוות להם זכאי התובע, טען הנתבע כי התובע קיבל את מלוא הסכומים בגין דמי הבראה, כפי שניתן לראות מעיון בתלושי השכר.

באשר לתביעה לפדיון חופשה טען הנתבע כי התובע קיבל את מלוא הסכומים בגין ימי החופשה כפי שניתן לראות מעיון בתלושי השכר. עוד הוסיף הנתבע כי התובע היה בחופשת מולדת כפי שהודה בפרוטוקול הדיון מיום 23/6/15.

באשר לתביעה לדמי חגים טוען הנתבע כי התובע קיבל את מלוא ימי החגים בפועל להם הוא זכאי על פי הוראות החוק.

באשר לתביעה להפרשות לקרן פנסיה טען הנתבע כי התובע אינו זכאי להפרשות לפנסיה לאור האמור בסעיף 43 לצו ההרחבה בענף החקלאות, לפיו החובה להפרשות לקרן פנסיה חלה אך ורק על עובדים זמניים או בניסיון אך לא על עובדים קבועים ומשהתובע היה עובד קבוע אין הוא זכאי להפרשות לקרן פנסיה. על אף האמור שילם הנתבע לתובע מידי חודש במזומן בגין רכיב זה.

באשר לתביעה לקרן השתלמות, התובע אינו זכאי לתשלום בגין קרן השתלמות היות ומדובר בזכות נלווית אשר אינה ניתנת לפדיון עם סיום יחסי העבודה ובכל מקרה, הנתבע שילם לתובע במזומן מעבר לשכרו זכות זו.

באשר לתביעה לתוספת ותק – המדובר בזכות נלווית אשר אין התובע זכאי לתבוע אותה לאחר סיום יחסי העבודה ובכל מקרה התובע קיבל כספים מעבר לשכרו והרבה מעבר לקבוע בחוק.

21. במסגרת כתב ההגנה העלה הנתבע טענת קיזוז הודעה מוקדמת בסך של 5,200 ₪. בנוסף העלה הנתבע טענת קיזוז ולפיה היה זכאי על פי התקנות לנכות בכל חודש סכומים משתנים על פי התקנות בגין מגורים, בגין הוצאות נלוות, חשמל, גז, מים, מתנות, בונוסים במזומן, ביגוד והנעלה, ביטוח רפואי ועוד. בנוסף, בהתאם להודאתו של התובע במועד עדותו המוקדמת, התובע היה מעורב בתאונת דרכים כאשר לקח את הטרקטור של הנתבע מחוץ לשעות העבודה וללא אישור וגרם לתאונה ולפיכך הנתבע זכאי לפיצוי כספי בגין הנזקים שנגרמו כתוצאה מכך.

דיון והכרעה

22. על רקע טענות הצדדים ניגש לבחינת התביעה ברכיביה השונים וזאת נעשה בסדר הבא: נפתח בתביעה להפרשי שכר מינימום, משם נמשיך לתביעת השכר, לאחר מכן לתביעות הנוגעות לשאלת נסיבות סיום יחסי העבודה, משם נפנה לתביעות לזכויות נלוות ואת הדיון בפסק הדין כולו נסיים בטענות הנתבע לקיזוז.

התביעה להפרשי שכר המינימום

23. נטל הראיה בנוגע לשיעור השכר מוטל על כתפיו של התובע (ראה דב"ע נד/3-23 חיים פרינץ – נתי גפן ).

24. ברכיב תביעה זה טען התובע כי הנתבע לא שילם את שכרו לפי גובה שכר המינימום, אלא שכר נמוך מכך.

התובע טען כי שכרו עמד על סך 15.62 ₪ לשעת עבודה (סעיף 15.1 לכתב התביעה).

לפיכך, טען התובע, כי על הנתבע לשלם לו בגין הפרשי שכר מינימום את הסך של 198,451 ₪ (סעיף 15.3 לכתב התביעה).

25. הנתבע טען מאידך כי שילם את שכרו של התובע בהתאם לגובה שכר המינימום כעולה מתלושי השכר ומדוחות הנוכחות.

26. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, מצאנו כי יש לקבל את גרסת הנתבע באשר לשיעור שכרו של התובע אשר קיבלה ביטוי במסמך חיצוני דוגמת תלושי השכר.

27. בהתאם לפסיקה, תלושי השכר מהווים ראיה לכאורה לאמור בהם, ועל המבקש לסתור את תוכנם מוטל נטל הראייה (עד"מ 19/07 עמוס 3 בע"מ – סלוצקי שי מיום 25.11.08; דב"ע נה/3 חנן זומרפלד – מלון זוהר בע"מ מיום 1.5.961 דב"ע מז/3-146 יוסף חוג'ירת – שלום גל והמוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ 19). תלוש השכר מהווה ראייה לנכונות הנתונים המפורטים בו, כגון: תחילת עבודת העובד; שיעור שכרו של העובד בחודש מסוים; מהות רכיבי השכר ששולמו לעובד (גמול שעות נוספות, נסיעות וכו'); ניצול ומאזן ימי חופשה; ניצול ומאזן ימי מחלה, ועוד (עע 42463-09-11 גד גולן (יואב ברמץ) – נגריית שירן בע"מ, מיום 18.3.13).

28. כאן המקום לציין כי במסגרת עדותו המוקדמת העיד התובע כי הוא קיבל לידיו את המשכורת המלאה בהתאם לשעות העבודה שלו. בנוסף, העיד התובע כי הוא קיבל את משכורתו לאחר שווידא ובדק כי אכן זהו השכר שמגיע לו (עמ' 2 לפרוטוקול מיום 23/6/15, ש' 21-24). אמנם, בעדותו ציין התובע כי הוא לא קיבל מעולם תלושי שכר מהנתבע, ברם הנתבע הפנה בכתב הגנתו לסתירה בין גירסתו של התובע בתיק זה לגירסה בהליך הנוסף (40327-06-15) שם הצהיר בסעיף 9 לכתב התביעה, כי בשנה הראשונה לעבודתו קיבל תלושי שכר. התובע לא נתן כל הסבר לסתירה שבין גירסתו בעדות המוקדמת לבין הגירסה עליה הצהיר בכתב התביעה בהליך הנוסף.

29. זאת ועוד, במהלך חקירתו הנגדית של התובע הפנה אותו ב"כ הנתבע לדו"חות הנוכחות לשנים 2011-2013 וביקש מהתובע לאשר נכונותם של דו"חות הנוכחות ושעות עבודתו, התובע השיב כי כל החתימות המופיעות על גבי דוחות הנוכחות הם חתימות שלו אולם הדו"חות הם של השנה הראשונה לעבודתו (עמ' 2 לפרוטוקול מיום 23/6/15 ש' 29 – עמ' 3, ש' 1).

30. התובע לא הביא כל ראיה אובייקטיבית לסתור את הנתונים המפורטים בתלושי השכר לרבות שיעור שכרו. נמצאו סתירות בגירסתו של התובע בנוגע לקבלת תלושי השכר, כפי שפירטנו לעיל. התובע יכול היה להביא העתקי פעולות העברת כספים לתאילנד או כל אסמכתא אחרת בנוגע לשיעור שכרו , ומשלא עשה כן הדבר פועל לחובתו. בנוסף, לא הובאה מטעמו עדות נוספת על זו שלו לעניין שיעור השכר הנטען.

31. בית הדין ער לטענת התובע לכך שהנתבע נמנע מלהביא לעדות את רואה החשבון שלום חג'ג', מי שניהל והנפיק את תלושי השכר. מנגד טען התובע לעניין חילופי הנהלת החשבונות במושב עקב סכסוך עסקי של המושב עם מי שנתן שירותי הנהלת חשבונות (ראה הודעת הנתבע מיום 21/8/16). כפי שציינו, נטל ההוכחה לסתור את הנתונים המפורטים בתלושי השכר לרבות שיעור השכר, מוטל על התובע ולא על הנתבע, ומשלא הביא התובע כל ראיה אובייקטיבית לסתור את הנתונים המופיעים בתלושים, אין לו להלין אלא על עצמו.

32. עוד ראוי להיאמר כי עיון בתלושי השכר מגלה, כי גובה השכר לשעת עבודה ששולם לתובע היה בהתאם לגובה שכר המינימום, ובוודאי שגובה שכרו של התובע לא עמד על 15.62 ₪ לשעה כפי שטען התובע.

33. לאור האמור, ומשהתובע לא הציג כל ראיה הסותרת את האמור בתלושי השכר, אנו מקבלים את האמור בהם לעניין גובה השכר ששולם לתובע בפועל, קרי שכר מינימום.

34. בטרם סיום פרק זה נציין כי במסגרת סיכומיו (סעיפים 36-41 לסיכומי התובע) עתר התובע לתשלום גמול שעות נוספות, אולם יש לדחות טענות אלה מחמת הרחבת חזית. מעיון בכתב התביעה עולה כי התובע תבע הפרשי שכר מינימום בלבד ואין כל רכיב תביעה לגמול שעות נוספות (סעיף 15 לכתב התביעה).

35. לאור כל האמור לעיל, דין התביעה להפרשי שכר מינימום להידחות.

התביעה לשכר עבודה מרץ-אפריל 2015

36. התובע טען כי הנתבע לא שילם לו שכר עבודתו בגין החודשים מרץ-אפריל 2015, ועתר לתשלום בסך 20,097 ₪.

37. מנגד טען הנתבע כי התובע קיבל את מלוא שכר העבודה לו היה זכאי על פי הוראות החוק, במעמד תשלום השכר ועריכת חשבון וזאת לאחר שהתובע חזר ווידא שוב ושוב אל מול דו"חות הנוכחות כי כל שכרו משולם לו, ואף אישר זאת בחתימתו על הדו"חות הנ"ל.

עוד הוסיף הנתבע כי התובע במסגרת עדותו הודה באופן חד משמעי שהסכום המגיע לו כשכר עבודתו הינו 6,170 ₪ בעבור חודשים מרץ-אפריל 2015, ולא כפי שצויין בכתב התביעה בסך 20,097 ₪.

38. מעיון בעדות התובע אכן עולה כי התובע העיד שהסכום המגיע לו עבור שכר עבודתו בתקופה הנ"ל הינו 6,170 ₪ (פרוטוקול מיום 23/6/15, עמ' 5, ש' 12).

39. ברם, הנטל להוכיח ביצוע תשלומים במסגרת "טענת פרעתי" מוטל על המעסיק הטוען אותה. זאת כטענת הודאה והדחה, משטוען המעסיק כי שילם את שכרו של העובד, מועבר אליו הנטל להוכיח כי אכן פרע את חובו לעובד (ע"ע (ארצי) 415/99 נחום ירדנאי – מליסיה וינטוסה (פורסם בנבו)). טענת הנתבע, כי שכר עבודתו של התובע בתקופה הרלוונטית שולם לתובע – לא הוכחה.

40. אשר על כן, הנתבע ישלם לתובע הסך של 6,170 ₪ בגין שכר עבודתו.

באשר לתביעה לפיצויי הלנה, נתייחס לכך בהמשך פסק הדין.

נסיבות סיום העסקה

41. היסוד הן של הפיטורים והן של ההתפטרות הוא כי "הצד הפועל אמנם התכוון לסיים את הקשר והודיע על כך לצד השני" (דב"ע ל/3 זמל הרמן – דואיב גילה , פד"ע א' 18; דב"ע ל/3-18 נח בנצלוביץ – "אתא" בע"מ , פד"ע ב' 41), וכי הצד הפועל נתן ביטוי שאינו משתמע לשתי פנים להביא את יחסי העובד והמעביד, הקיימים בין השניים, לידי גמר (דב"ע נא/3-1 מפעלי ים המלח בע"מ – דוד שינין , פד"ע כב, 271; בג"צ 566/76 אלקו – ביה"ד הארצי וההסתדרות הכללית, פ"ד לא(2) 197).

42. לטענת התובע, בעת הגיעו לסיום תקופת אשרת העבודה שלו זכאי הוא לקבל פיצויי פיטורים ובנוסף בנסיבות שבהן הופסקו יחסי העבודה בעקבות מעצרו, קמה לתובע הזכות לפיצויי פיטורים.

43. הנתבע טען כי תקופת עבודתו של התובע לא באה אל קיצה בשל סיום אשרת העבודה. התובע מעולם לא הביא כראיה את אשרת שהייתו בישראל ולכן אין לקבל את טענותיו בעניין זה.

התובע נכנס לישראל ביום 19/5/11 ועבד אצל הנתבע עד למעצרו בחודש אפריל 2015, ולא חלפו 5 שנים ואף לא הוכח כי עבודת התובע הופסקה בשל תום אשרת העבודה.

עבודתו של התובע נפסקה בשל מעצרו ומאסרו בעקבות מקרה אלימות בו היה מעורב במקום העבודה, בו התובע דקר עובד אחר שהועסק במשק של הנתבע. עובדת מעצרו/מאסרו של התובע מהווה סיכול חוזה העבודה ואף מעדות התובע עולה כי הלכה למעשה סיים את יחסי עבודתו עם הנתבע בשל מעצרו.

44. כמצויין לעיל, התובע הינו עובד זר ולפיכך הוא רשאי לעבוד בישראל לתקופת זמן קצובה של 5 שנים לפחות. בענייננו העיד התובע כי הגיע לארץ בתאריך 19/05/11 ואישר כי אשרת העבודה שלו הינה ל-5 שנים לפחות (עמ' 1 לפרוטוקול מיום 23/6/15, ש' 16-21). במסגרת תביעתו ותצהירו לא צירף התובע כראיה מטעמו את אשרת שהייתו בישראל, ובכל מקרה במועד סיום עבודתו עבד בשרות הנתבע כ-4 שנים בלבד.

45. יוצא מכאן כי יחסי העבודה בין הצדדים לא הסתיימה בתום תקופת ההעסקה הקצובה של התובע בישראל, ובכל מקרה התובע לא הציג את אשרת השהייה על מנת להוכיח טענתו לעניין זה.

46. אין חולק כי התובע נעצר בחודש אפריל 2015 עקב מעורבותו במקרה אלימות במקום העבודה. בעת עדותו המוקדמת היה נתון במעצר בכלא שקמה ומיועד לגירוש.

בנסיבות אלה, לא ניתן לראות בתובע כמי שפוטר.

בדב"ע (ארצי) לד/34-9 יוסף בן וחש עוזיאל – שאול שטרנשוס (לא פורסם, ניתן ביום 6.6.74) נדון עניין דומה ונקבע כי:

"אין ספק שהמערער לא פוטר מעבודתו. ביום 23/4/1969 ובימים שלאחריו היה המעביד מוכן להמשיך ולהעביד את המערער. אלא מאי? מטעמים אשר במערער עצמו, ולא במעביד, היה הדבר לבלתי אפשרי. נוצר מצב שבו אין העובד, מטעמים אשר בו, יכול לקיים את עיקרו של חוזה העבודה. לגמר יחסי עובד-מעביד בנסיבות אלה, לא ייקרא "פיטורים".
מאחר והמערער לא פוטר, ואין וגם לא יכולה להיות טענה שהמערער התפטר בנסיבות המזכות לפי החוק בפיצויי פיטורים, לא היה אף סיכוי לכאורה למערער לזכות בתביעתו בפני בית הדין האזורי; כתב התביעה לא הראה עילת תביעה – ועל כן בדין נמחקה התביעה על הסף. לא נעשה, איפוא, למערער כל עוול דיוני במחיקת התביעה על הסף...".

במקרה דנן, במהלך חודש אפריל 2015 נעצר התובע על ידי המשטרה עד תום ההליכים. התובע לא התייצב לעבודתו אצל הנתבע ממועד זה. עבודתו של התובע לא הופסקה מטעמים הקשורים בהתנהלותו של הנתבע, ומשכך אין לחייבו בתשלום פיצויי פיטורים לתובע.

משהופסק חוזה העבודה בין הצדדים בשל סיבות התלויות בתובע, אזי אין לחייב את הנתבע בתשלום פיצויי פיטורים.

47. אשר על כן, התביעה לפיצויי פיטורים – נדחית.

חופשה שנתית

48. התובע עתר לפדיון חופשה. לגרסתו לאורך כל תקופת העסקתו לא ניצל ולו יום חופשה אחד (סעיף 20 לכתב התביעה). כעולה מתלושי השכר, מידי חודש בחודשו נצבר לזכות התובע יום חופשה אחד וכן פורט ניצול של יום חופשה, אף שאין אינדיקציה לכך שהתובע אכן ניצל ימי חופשה בפועל. יתרה מזאת, "ניצול" החופשה פורט באופן קבוע גם בחודשים בהם הועסק בהיקף מלא ושולם לו שכר עבודה בגין עבודה במשרה מלאה ומכאן יש לקבוע כי דמי החופשה לא שולמו בעד ניצול חופשה בפועל.

על פי ההלכה הפסוקה אין לשלם לעובד תמורת חופשה מבלי שזה ניצל ימי חופשה בפועל (ע"ע (ארצי) 324/05 אצ'לדייב – עמישב שירותים בע"מ, 27/3/06).

משלא הוצגה בפנינו אסמכתא בדבר ניצול ימי חופשה, להבדיל מהרישום הסתמי שפורט בתלושי השכר, בהתחשב בהתיישנות של פדיון חופשה ל-3 שנים, אזי התובע זכאי לסך 6,658 ש"ח (36/12 x 12 x 23.12 x 8).

דמי הבראה

49. את הדיון בתביעת התובע לדמי הבראה, נפתח בציון הערה לפיה משהוגשה התביעה לאחר שהסתיימו יחסי עובד מעסיק בין הצדדים, יכול התובע לתבוע דמי הבראה ביחס לשנתיים האחרונות להעסקתו בלבד.

50. מעיון בתלושי השכר שצורפו לתצהיר הנתבע עולה כי לתובע שולמו דמי הבראה בשנתיים האחרונות לעבודתו בסך 3,201 ₪.

51. בהתאם לסעיף 32 ד' לצו ההרחבה בענף החקלאות זכאי התובע ל-7 ימי הבראה בשנה. לפיכך זכאי התובע ל-5236 ₪ עבור דמי הבראה (14 ימים x 374 ₪).

52. אשר על כן, על הנתבע לשלם לתובע בגין דמי הבראה סך של 2,035 ₪ (3,201 ₪ - 5,236 ₪).

דמי חגים

53. התובע עתר לתשלום בסך 5,918 ₪ בגין דמי חגים. לטענתו הגיעו לו 32 ימי חג, בגינם נתבע הסך האמור.

54. הנתבע טען כי התובע קיבל לידיו בשנה הראשונה סך של 12 ימי חג ועוד 8 ימי חג לאורך שארית התקופה ואף קיבל לידיו סך של 1,600 ₪ בסך הכל בגין רכיב דמי החגים.

55. על פי הוראות צו ההרחבה בענף החקלאות, זכאים העובדים לדמי חגים בשיעור 10 ימים בשנה.

56. בתביעת התובע נטען כי התובע היה זכאי ל-32 ימי חג בתקופת עבודתו (סעיף 18.4 לכתב התביעה).

57. מעיון בתלושי השכר עולה כי הנתבע שילם לתובע עבור 9 ימי חג.

58. לפיכך, זכאי התובע לתשלום בגין 23 ימי חג בסך 4,254 ₪.

פיצוי בגין העדר הפרשות לקרן פנסיה

59. ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בענף החקלאות מחייב את המעסיק להסדיר את זכויותיו של העובד בקרן פנסיה מקיפה. בע"ע 137/08 (ארצי) מרטין אילנדז – פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבניין בע"מ, נפסק כי המציאות שבה לא ניתן להסדיר את זכויותיו של העובד הזר בקרן פנסיה, זכאי העובד הזר לפיצוי בגובה הפרשות המעסיק לקרן פנסיה.

60. בנסיבות העניין, התובע זכאי לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה בשיעור 6% משכרו (סעיף 43 לצו ההרחבה בענף החקלאות, ראו גם עצ"מ (ארצי) 1013/04 עאטף – אברמוביץ צבי את יצחק , 8/8/05).

61. שכר היסוד הכולל של התובע בתקופת עבודתו מחודש מאי 2011 עד אפריל 2015, עמד על סך 172,030 ₪.

אשר על כן, התובע זכאי לפיצוי בגין העדר הפרשות לפנסיה, על בסיס תקופת העבודה כמפורט לעיל, בסך 10,322 ₪ (6% x 172 ,030 ₪).

קרן השתלמות

62. התובע עתר לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן השתלמות בשיעור של 1% משכרו ובסך 6,101 ₪.

63. הנתבע טען כי מדובר בזכות נלווית שאינה ניתנת לפדיון.

64. ערים אנו ללשונו של סעיף 38 לצו ההרחבה לפיו מדובר בקרן אישית שיש לפתוח לזכות העובד. נוסיף כי בשונה מצווי הרחבה אחרים בהם ישנה חובת ביצוע הפרשות לקרן השתלמות אישית לעובד ובהתאם גם העובד נדרש להפריש סכומים לקרן (לדוגמא, צו הרחבה בענף המלונאות – י"פ 6291, התשע"א, 7.9.2001, עמ' 6414; צו ההרחבה בענף ההובלה – 4966, התשס"א, 28.3.2001, עמ' 1976), הרי שבצו ההרחבה בענף החקלאות לא קיימת חובת הפרשה מטעם העובד. עניין זה מצביע על כך שאין מדובר בקרן אישית (השוו: ס"ע (ב"ש) 41689-12-10 Surian Mueanchanthuek – שוטן, 19.11.14; תע"א (נצ) 1284/10 חוג'יראת – טופ זרעים בע"מ, 1.8.13).

לאור האמור, התובע אינו זכאי לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן השתלמות.

תוספת ותק

65. התובע טוען כי הוא זכאי לתוספת ותק בסך 8,704 ₪.

66. סעיף 21 לצו ההרחבה הכללי בענף החקלאות מעניק לעובד קבוע תוספת ותק בהתאם לנספח א' לצו ההרחבה.

נספח ב' קובע כי תוספת הוותק ניתנת לעובד החל מהשנה השנייה לעבודתו בסכום השווה ל-17.5 ₪ לחודש.

לאור האמור זכאי התובע לתוספת ותק החל מחודש 5/2012 ועד לסיום עבודתו בחודש 4/2015 בסך של 630 ₪ (36 חודשים x17.5 ₪).

פיצוי בגין אי מתן הודעה על תנאי עבודה

67. התובע טוען כי כאשר הוא החל את עבודתו אצל הנתבע, הוא לא קיבל הודעה לעובד. התובע העמיד את תביעתו ברכיב זה על סך של 5,000 ₪.

68. הנתבע טען מנגד כי התובע קיבל לידיו הודעה על תנאי העבודה בהתאם לחוק.

69. התשתית המשפטית – לפי סעיף 1 לחוק הודעה לעובד (תנאי עבודה ), התשס"ב - 2002 (להלן: "חוק הודעה לעובד"), על הנתבע היה למסור לתובע הודעה בדבר תנאי עבודתו, וזאת בתוך 30 ימים מהיום שבו הוא החל לעבוד. לפי סעיף 3 לחוק, יש לשלוח הודעה נוספת, כאשר תנאי השכר מתעדכנים. על חשיבות ההקפדה על קיום הוראות חוק הודעה לעובד עמד בית הדין הארצי לעבודה במילים הבאות:

"הדרישה למסור לעובד הודעה בכתב על תנאי עבודתו אינה עניין טכני, אלא מהווה חלק מהחובה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת ביחסי העבודה. בין תכליותיה – ליידע את העובד באופן שקוף ומלא על כל תנאי עבודתו, לייתר אי הבנות או סימני שאלה ביחס לתנאי העבודה; ולמנוע מחלוקות משפטיות לגבי תנאי העבודה המוסכמים ."
(ע"ע 154/10 שניידר – ניצנים אבטחה בע"מ, ניתן ביום 3/5/11).

70. בהקשר זה, סעיף 5(א) לחוק קובע כדלקמן:

"(א) לבית הדין האזורי לעבודה תהא סמכות ייחודית לדון בהליך אזרחי על הפרת הוראות חוק זה והוא רשאי –
(1) לפסוק פיצויים, אף אם לא נגרם נזק של ממון, בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין;
(2) ליתן צו עשה לתיקון ההפרה."

71. סעיף 5(ב) לחוק תוחם את גובה הפיצוי, ומקנה לבית הדין לעבודה סמכות לחייב מעסיק לשלם לעובד פיצוי בסכום שלא יעלה על 15,000 ₪, ובמידה שהמעסיק הפר את חובתו לתת הודעה לעובד, וזאת גם בלא שהוכח נזק לעובד. יחד עם זאת, הסמכות האמורה לפסיקת פיצוי בלא הוכחת נזק הוספה לחוק בתיקון מספר 4, אשר פורסם ביום 11.8.2011, ונקבע כי התיקון יחול כדלקמן:

"תחילתו של סעיף 5(ב) לחוק העיקרי, כנוסחו בסעיף 2(3) לחוק זה, ארבעה חודשים מיום פרסומו של חוק זה, והוראותיו יחולו על הודעות שיש למסרן לפי החוק העיקרי מיום תחילתו של הסעיף האמור ואילך."

72. כלומר, תחילתו של סעיף 5(ב) לחוק הינה רק מיום 11.12.2011, והוראותיו יחולו רק על הודעות שהיה צריך למסור אותן החל ממועד זה. לפיכך, בשים לב למועד תחילת עבודתו של התובע (5/2011) במקרה שלפנינו הוראת סעיף 5(ב) לחוק אינה חלה, ואין אפשרות לחייב את הנתבע לשלם לתובע פיצוי כלשהו מכח סעיף 5(ב) לחוק הודעה לעובד.

73. על כן, דין התביעה ביחס לחוק הודעה לעובד להידחות.

פיצויי הלנה
74. התובע טוען כי יש לחייב את הנתבע בתוספת פיצוי הלנה על כל רכיבי התביעה או בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום החוקי לתשלום הסכומים ועד למועד התשלום בפועל.

75. הנתבע מכחיש טענות התובע לעניין זה וסבור כי ככל שייקבע שהוא חב בתשלום כלשהו לתובע, הרי זה נעשה בתום לב ומתוך שגגה ללא כל כוונת מזיד.

76. משהייתה בין הצדדים מחלוקת משפטית שיש בה ממש, כמשמעותה בסעיף 18 לחוק הגנת השכר, באשר לזכותו של התובע לשכר עבודה שנתבע על ידו - נדחית התביעה לפיצויי הלנת שכר.

טענות הקיזוז

77. באשר לטענת הנתבע, כי יש לקזז מכל סכום שיגיע לתובע שווי של הודעה מוקדמת בסך 5,200 ₪, נציין, כי אמנם התובע אינו זכאי לפיצויי פיטורים, מאחר וקבענו כי לא פוטר, אולם נסיבות העניין מביאות לכך, שאין מקום לחייב את הנתבע בפיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת.

78. בנסיבות ענייננו, בו התובע נעצר וגורש מהארץ, הרי שמדובר בנסיבות מיוחדות שבהן אין לדרוש מהתובע לעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת (עיין והשווה סעיף 10 לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים והתפטרות).

79. בנסיבות האירוע בגינו סיים התובע עבודתו אצל הנתבע, אין מקום לחייבו בתשלום שווי ההודעה המוקדמת.

80. הנתבע טען עוד כי מימן מכיסו הוצאות מגורים, חשמל ומים מידי חודש ולא ביצע קיזוזים משכרו של התובע בגין תשלומים אלה. הנתבע ביקש לקזז מכל זכות שתפסק לתובע הוצאות מגורים , חשמל, מים וכו'.

עוד טען הנתבע כי התובע היה מעורב בתאונת דרכים כאשר נסע על הטרקטור של הנתבע מחוץ לשעות העבודה וללא אישור והנתבע זכאי לפיצוי כספי בגין הנזקים שנגרמו כתוצאה מכך.

81. טענות קיזוז אלו דינן להידחות. לעניין זה נציין כי לא צורפה כל אסמכתא המפרטת הנזקים שנגרמו לנתבע ואף לא צורפו קבלות או הוכחות אחרות על ההוצאות שנשא בהן הנתבע עבור התובע. הנתבע לא כימת את טענות הקיזוז להן טען (ר' סעיפים 70-72 לכתב ההגנה).

82. משהנתבע לא כימת ופירט את נזקיו ולא צירף כל ראיה לתמיכה בטענת הקיזוז, אזי לא הצליח להרים את נטל ההוכחה הדרוש לכך.

83. כללו של דבר: מכל המקובץ לעיל עולה כי דין טענות הקיזוז להידחות.

סוף דבר

84. הנתבע ישלם לתובע בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין, הסכומים הבאים:

א. שכר עבודה מרץ – אפריל 2015 בסך 6,170 ₪.
ב. פדיון חופשה בסך 6,658 ₪.
ג. דמי הבראה בסך 2,035 ₪.
ד. דמי חגים בסך 4,254 ₪.
ה. הפרשות לקרן פנסיה בסך 10,322 ₪.
ו. תוספת ותק בסך 630 ₪.

סכומים אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.

85. יתר רכיבי התביעה דינם להידחות.

86. לאור התוצאה אליה הגענו, ובשים לב לסכום התביעה (304,967 ₪), כל צד יישא בהוצאותיו.

ניתן היום, ט"ו תמוז תשע"ז, (09 יולי 2017), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.

נציג ציבור מעסיקים
מר משה חסון

יוחנן כהן, שופט

קלדנית: רות רחמים.