הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בבאר שבע סע"ש 22781-09-17

לפני: כב' השופטת רחל גרוס

התובע:
חסין עמרו, ( ת.ז. XXXXXX630)
ע"י ב"כ: עו"ד מרואן סלימיה

-
הנתבעת:
א.ש. ערד בניה והנדסה בע"מ, (ח.פ. 514044767)
ע"י ב"כ: עו"ד אלסאנע זיאד

פסק דין

1. לפנינו תביעתו של עובד, פועל בנין תושב שטחים, כנגד מעסיקתו, לתשלום הפרשי שכר וזכויות סוציאליות שונות בגין תקופת עבודתו ופיצוי בגין אי מסירת הודעה על תנאי עבודה.

העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת

2. הנתבעת, א.ש. ערד בניה והנדסה בע"מ, הינה חברה לבניין (להלן: "הנתבעת").

3. התובע, מר חסין עמרו (להלן: "התובע"), מתגורר בשטח הנתון לשליטת הרשות הפלסטינית.

4. התובע עבד אצל הנתבעת כפועל בנין החל מחודש אוגוסט 2007.

5. עבודת התובע בנתבעת הסתיימה בחודש יוני 2017 עקב התפטרות התובע.

6. תלושי השכר של התובע הופקו על ידי מדור התשלומים של שירות התעסוקה (להלן: "מדור התשלומים"), וזאת בהתאם לדיווחי הנתבעת למדור התשלומים.

7. שכר העבודה שולם לתובע ישירות על ידי הנתבעת וחלק מהזכויות (הפרשה לפיצויים, הפרשה לפנסיה והפרשה לחופשה) שולמו לתובע באמצעות הפקדתם על ידי הנתבעת ב מדור התשלומים.

8. ההסכם הקיבוצי וצווי ההרחבה בענף הבניין חלים על הצדדים.

טענות הצדדים

9. עיקר טענות התובע

הנתבעת דיווחה לרשות האוכלוסין על מספר ימי עבודה נמוך ממספר ימי עבודת התובע בפועל ; על כן, תלושי השכר אינם משקפים את המציאות. הנתבעת שילמה לתובע אך ורק את שכר העבודה היומי, ללא תשלום שעות נוספות וללא תשלום זכויות סוציאליות אחרות, למעט הזכויות הסוציאליות ששולמו באמצעות מדור התשלומים.

השכר היומי ששולם לתובע, כפי שדווח בתלושי שירות התעסוקה, נמוך משכר המינימום הקבוע בהסכם הקיבוצי בענף הבנייה; על כן, התובע זכאי להפרשי שכר מינימום בענף הבניה. התובע העמיד את תביעתו לתשלום הפרש י שכר המינימום בהתאם למספר הימים שדווחו בפועל על ידי הנתבעת לרשות האוכלוסין ( על אף, שלטענתו, כאמור, הוא עבד מספר ימים גבוה בהרבה מזה שדווח בתלוש השכר).
כמו כן, התובע זכאי להשלמת חופשה ולהשלמת הפרשות לפנסיה עבור הפרשי שכר המינימום שהנתבעת לא הפרישה בגינם את חלק החופשה והפנסיה.

התובע עבד במתכונת של 5 ימים בשבוע, החל מהשעה 7:00 עד 17:00 ; על כן, התובע זכאי לתשלום עבור שעתיים נוספות בכל יום עבודה.

התובע זכאי לתשלום דמי הבראה ודמי חגים בגין כל תקופת עבודתו. ככל שנרשם בתלושים תשלום בגין דמי הבראה ודמי חג , הוא אינו נכון ואינו משקף את המציאות.

התובע לן במקום העבודה בכל תקופת העבודה, למעט 4 חודשים בהם עבד בבאר-שבע; הנתבעת מנעה מהתובע את זכותו לתשלום אש"ל מכח ההסכם הקיבוצי במהלך כל תקופת העבודה.

התובע לא קיבל הודעה בדבר תנאי עבודה בהתאם לנדרש בחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה) , תשס"ב-2002 (להלן: "חוק הודעה לעובד") ועל כן, עותר לתשלום פיצוי בגין אי מסירת הודעה לעובד.

10. עיקר טענות הנתבעת

הנתבעת שילמה לתובע בכל שנה הפרשי שכר וזכויות סוציאליות אחרות מעבר לתשלומים המפורטים בתלושי השכר. בפועל, התובע קיבל את מלוא שכרו על פי ימי עבודתו ולפי שכר המינימום בענף הבנין.
זאת ועוד, חישובי התובע לענין הפרשי שכר מינימום בענף הבניה שגויים, היות והתובע ערך את חישוביו לפי מתכונת עבודה של 5 ימים בשבוע, בעוד התובע עבד במתכונת עבודה של 6 ימים בשבוע.
אשר למתכונת שעות העבודה, בשנים הראשונות לעבודת התובע, התובע לא נדרש לעבוד למעלה מ-8 שעות ביום. בשנתיים האחרונות (2015-2017), התובע נדרש לעבוד שעות נוספות , אשר עבורן הוא קיבל תשלום.

הנתבעת שילמה לתובע את כל הזכויות הסוציאליות להן הוא זכאי (בכלל זה הפרשה לחופשה ולפנסיה ודמי הבראה); התשלומים בוצעו הן באמצעות לשכת שירות התעסוקה וכפי שמופיע בתלושי השכר והן באמצעות תשלומים ששולמו באופן ישיר לתובע ואשר לא פורטו בתלושי השכר .

לעניין דמי חגים, התובע לא פירט את ימי החג שחלו בתקופת עבודתו, חלק מהחגים חלו בימי חופשה והתובע אינו זכאי על פי דין לתשלום בגין ימים אלו. כמו כן, התובע לא עבד יומיים לפני החג ללא היתר מהנתבעת, ועל כן התובע אינו זכאי לתשלום ימי החג. זאת ועוד, הנתבעת שילמה לתובע תשלומים בגין ימי חג הן במסגרת תלושי השכר, ברכיב שהוגדר כ"תוספות אחרות" , והן במסגרת "התחשב נות" שערכה עם התובע בתום תקופת העבודה.

לעניין התביעה לתשלום דמי אש"ל, התובע לא לן בעבודה בכל תקופת העבודה, אלא רק כאשר הנתבעת נדרשה לסיים פרו יקטים, לפי לוח זמנים שנקבע על ידי היזמים. בימים בהם נדרשו העובדים ללון באתרי העבודה, הם קיבלו 3 ארוחות ביום . כמו כן, בכתב ההגנה נטען כי מדובר בזכות נלווית אשר לא ניתן לפדותה בתום תקופת העבודה. טענה זו נזנחה בסיכומי הנתבעת .

התובע קיבל טופס הודעה לעובד שבו פורטו תנאי עבודת התובע ובכל מקרה, התובע ידע היטב את תפקידו ושכרו. מכל מקום, התובע החל לעבוד בנתבעת החל מחודש אוגוסט 2007; חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה) (תיקון מס' 4), התשע"א-2011, מעניק אפשרות לפיצוי רק על הודעות שיש למוסרן החל מיום 1.12.11 ואילך. יוצא שבנסיבות הענין, התובע לא זכאי לפיצוי בגין אי מסירת הודעה לעובד וחובת ההוכחה ביחס לכל רכיב ורכיב חלה עליו.

לעניין נסיבות סיום העבודה, התובע התפטר מעבודתו, מבלי שנתן הודעה מוקדמת קודם לעזיבתו. על רקע זה, יש לקזז מכל סכום שייפסק לתובע את התשלום בגין העדר הודעה מוקדמת בסכום של 5,000 ₪.

עוד נטען, כי בתום תקופת העבודה, התובע חתם על מסמך על פיו שולמו לו מלוא הזכויות המגיעות לו על פי דין .

דיון והכרעה

א. חתימה על מסמך אישור קבלת כל הזכויות כדין

11. בכתב ההגנה טענה הנתבע ת כי בתום תקופת העבודה התובע חתם על מסמך המאשר כי הנתבעת שילמה לו את מלוא הזכויות המגיעות לו עד ל תום תקופת העבודה. הנתבעת זנחה טענה זו בסיכומיה ודי בטעם זה כדי לדחות את הטענה בדבר חתימה על כתב ויתור.

12. זאת ועוד, בהתאם להלכה הפסוקה, אין נפקות לכתב ויתור כאשר העובד שחתם עליו לא קיבל חשבון מפורט בדבר הסכומים המגיעים לו לסילוק תביעתו .

בענייננו, לא הוכח כי לפני החתימה הנטענת של התובע, המעסיק מסר לו מסמך המפרט את הסכומים המגיעים לו. יתירה מכך, גם במסמך עצמו לא צוינו סכומים כלשהם. בנסיבות הענין, בכל מקרה, אין למסמך הנטען נפקות משפטית.

ב. היקף המשרה

13. לצורך הכרעה בעילות התביעה השונות, נדון תחילה בסוגיית היקף המשרה (ימי העבודה ושעות העבודה) המצויה במחלוקת בין הצדדים;

מספר ימי העבודה

14. כאמור, לטענת התובע, הדיווחים לשירות התעסוקה וכפועל יוצא מכך ימי העבודה המצוינים בתלושי השכר, אינם משקפים את המציאות ביחס למספר ימי העבודה. לטענתו, הנתבעת דיווחה למדור התשלומים על מספר ימים נמוך ממספר ימי עבודת התובע בפועל.

15. הלכה פסוקה היא, כי מערכת היחסים שבין תושב שטחים לבין מעסיק מוסדרת בחוק שירות התעסוקה, תשי"ט-1959 והרישומים הנערכים על ידי שירות התעסוקה על פי דיווחי המעסיק משקפים נכונה את מערכת היחסים הזו. על המבקש לסתור את הרישום, מוטל הנטל להוכיח את טענתו.

16. התובע לא הציג כל ראיה התומכת בטענתו כי עבד מספר ימים שונה ממספר הימים שדווחו לשירות התעסוקה. כך, למשל, התובע לא הביא לעדות מטעמו עובד אחר ואף לא תמך טענתו באישורים בדבר מועדי המעבר במחסום או תקופות השהייה בישראל.

17. זאת ועוד, התובע אישר בעדותו כי עבד במתכונת עבודה משתנה:

"ש. לפי מה שאתה אומר יש חודשים שעבדת 20 ימים, יש חודשים שעבדת 10 ימים, יש חודשים שעבדת 15 ימים, זה נכון?
ת. כן.
ש. זה נכון שמספר הימים לא היה קבוע בחודש?
ת. מספר הימים לא יציב, זה משתנה".

מהאמור עולה, כי גם בהתאם לגרסת התובע, הוא לא תמיד עבד 5 ימים בשבוע. עדות זו, עולה בקנה אחד עם דו"ח שירות התעסוקה, ממנו עולה כי מידי חודש דווח מספר שונה של ימים.

18. כמו כן, על אף שהתובע טען כי מספר הימים שדווחו לשירות התעסוקה נמוך ממספר הימים בהם עבד בפועל, התובע ערך את תחשיביו ביחס לתשלום הפרשי שכר המינימום, הפרשי החופשה והפנסיה והשעות הנוספות בהתאם למספר ימי העבודה שדווחו בפועל. חרף טענת התובע למתכונת עבודה משתנה, התובע לא הציג טענה נגדית ביחס למספר ימי העבודה בפועל.

19. בנסיבות הענין, בהעדר ראיה לסתור ובהעדר גרסה נגדית ברורה של התובע, שוכנעתי כי יש לאמץ את הנתונים המופיעים בתלושי השכר המתייחסים למספר הימים שבהם עבד התובע בתקופה לה מתייחסת התביעה.

מתכונת העבודה

20. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ומהעדויות שהובאו לפני , מקובלת עלי טענת התובע שלפיה עבד במתכונת עבודה של 5 ימים בשבוע ולא 6 ימים כטענת הנתבעת. להלן אפרט את הנימוקים להחלטה זו.

21. הנתבעת טענה באופן כללי כי התובע עבד במתכונת עבודה של 6 ימים בשבוע; ואולם, הנתבעת לא תמכה טענה זו בראיה כלשהי. הנתבעת אף נמנעה מהגשת דו"חות הנוכחות ביחס לכל תקופת העבודה, דו"חות אשר יכלו לתמוך בטענתה לעניין מתכונת עבודה של 6 ימים בשבוע.
הימנעות הנתבעת, עליה מוטל הנטל , מהבאת ראיות אשר היה בהן כדי לתמוך בגרסתה מלמדת כי לו הובאו או תן הראיות, היה הדבר פועל לחובתה.

22. זאת ועוד, עיון בדו"חות הנוכחות החלקיים שהנתבעת הגישה במהלך דיון ההוכחות מיום 7.3.19 (דו"חות נוכחות לחודשים אפריל 2016, מאי 2016, ספטמבר 2016, אוקטובר 2016, ינואר 2017, ופברואר 2017), מעלה אף הוא, כי בכל החודשים הללו, אף אחד מהעובדים לא עבד ביום שישי.

23. בנוסף, עיון בטופס ההודעה לעובד אשר הנתבעת הגישה לתיק מעלה, כי בהתאם לעמדת הנתבעת:

"העבודה הינה 5 ימים בשבוע א'-ה'.
אורכו של יום עבודה הינו 8 וחצי שעות שמתוכן חצי שעה הפסקה אוכל ע"ח החברה" (ראו סעיף 6 להודעה לעובד שצורפה לתצהירי הנתבעת) (ההדגשה הוספה- ר.ג.).

כמו כן:

"ימי המנוחה השבועי של העובד הינו שישי ושבת" (ראו סעיף 6 להודעה לעובד שצורפה לתצהירי הנתבעת) (ההדגשה הוספה- ר.ג.).

24. עוד אוסיף, כי ככל שמתכונת העבודה הייתה מתכונת עבודה של 6 ימים בשבוע, הרי ששעות התקן למשרה מלאה היו 7.28 שעות ביום, שהם 7 שעות ו- 17 דקות (25 : 182). עם זאת, גם בהתאם לגרסת הנתבעת, לא שולמו לתובע שעות נוספות בטרם השלים 8 שעות עבודה נטו ביום.

25. בנסיבות הענין, הנני קובעת כי התובע עבד במתכונת עבודה של 5 ימים בשבוע.

שעות העבודה

26. כאמור, התובע טוען כי עבד בימים א' - ה' בין השעות 07:00 עד 17:00 ובסך הכל 10 שעות ביום.

לטענת הנתבעת, התובע עבד בין השעות 07:30 עד 1 6:00, כאשר במהלך היום קיבל הפסקה בת חצי שעה לאוכל (כלומר- 8 שעות עבודה נטו), זאת מבלי להחשיב הפסקות לצורך תפילה.

27. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בסוגית שעות העבודה, לא מצאתי לתת אמון בגרסת הנתבעת בדבר 8 שעות עבודה (נטו) ביום, אך גם עדות התובע לא הייתה מדויקת ביחס לשעת סיום העבודה. ואפרט.

28. מר אחמד תלבישי, מנהלו הישיר של התובע, הצהיר בתצהיר עדותו הראשית (סעיף 9) כי הוא ועובדיו היו עובדים "שמונה שעות" ביום ובמקרים חריגים נאלצו לעבוד שעות נוספות מעבר לשמונה שעות. מר תלבישי אף הצהיר (סעיף 10 לתצהיר) כי הוא היה רושם את שעות העבודה של כל העובדים וכי הנתבעת הייתה משלמת לעובדים בהתאם לרישום שהוא ביצע.

חרף הצהרת מר אחמד תלבישי שלפיה במהלך כל תקופת העבודה הוא ערך רישום של שעות העבודה, הנתבעת נמנעה מהגשת דו"חות הנוכחות לתיק בית הדין. הימנעות הנתבעת מהגשת הדו"חות, יש בה כדי להעיד כי לו הוגשו דו"חות הנוכחות היה בהם כדי ל פעול לחובת הנתבעת.

29. גם העובדה כי מר אחמד תלבישי נמנע מלציין בתצהירו את שעות העבודה בפועל, והצהיר באופן כוללני כי מדובר ב-8 שעות עבודה ביום , יש בה כדי להעיד על ניסיון הנתבעת להעלים פרטים מהותיים ביחס למחלוקת שבין הצדדים. לעניין זה יצוין, כי גם בכתב ההגנה, הנתבעת נמנעה מלפרט את שעות העבודה הנטענות על ידה.

30. אוסיף, כי גרסתו של מר אחמד תלבישי אף לקתה בסתירות; כאשר נשאל בחקירתו הנגדית ביחס לשעות העבודה בפועל, הוא העיד כי בכל האתרים היו עובדים מהשעה "7:00 עד 15:30 ולפעמים עד 16:30, 16:00 אחר כך יש חושך" ובהמשך הוסיף "מי יכול לעבוד יותר מ-9 שעות".
בהמשך, שינה גרסתו והעיד כי "האוטובוס שיוצא מהעבודה למחסום יוצא בשעה 15:00".

31. לא נעלם מעיניי כי הנתבעת הגישה במהלך דיון ההוכחות ביום 7.3.19 רישומי נוכחות חלקיים. עם זאת, רישומי הנוכחות האמורים הוגשו בשלב מאוחר של ההליך (בדיון ההוכחות), מדובר ברישומים חלקיים בלבד (7 חודשים מתוך 83 חודשי עבודה), הרישומים אינם מציינים את שעת תחילת העבודה ושעת סיום העבודה ואף אינם מאושרים על ידי התובע או על ידי מי מעובדי הנתבעת. בנסיבות אלה, לא מצאתי לבסס ממצאים עובדתיים כלשהם על סמך הדו"חות האמורים.

32. לאמור לעיל יש להוסיף, כי גם מנהל הנתבעת, מר מחמוד תלבישי, מסר מספר גרסאות סותרות ביחס לשעות העבודה:

בתצהיר העדות הראשית, טען מר מחמוד תלבישי כי מתכונת שעות העבודה הייתה החל מהשעה 7:30 ועד השעה 16:00, כאשר העובדים יצאו לחצי שעת הפסקת אוכל ולהפסקות תפילה.
במסגרת החקירה הנגדית, שינה מר מחמוד תלבישי את גרסתו וטען, כי התובע היה מתחיל את יום העבודה בשעה 7:00 ומסיים בשעה "15:30 ולפעמים 16:00. בקיץ עבד עד 16:30 כמה פעמים. לא תמיד".
בהמשך החקירה הנגדית, כאשר נשאל לגבי שעת ארוחת הערב שמספק המעסיק, שינה מר מחמוד תלבישי שוב את גרסתו וטען: "הוא מסיים את העבודה ב- 16:30 אבל הטבח מכין את האוכל ואוכלים ב-17:00, 17:30" (ההדגשה הוספה - ר.ג.).
כאשר מר מחמוד תלבישי הופנה לעובדה שבתצהירו הוא טען כי העבודה החלה בשעה 7:30, הוא הכחיש את הדברים וטען כי שעות העבודה הם מהשעה 7:00 עד 15:30 או 16:30:

"ש. באיזה שעה מתחילים לעבוד?
ת. בשעה 07:00.
ש. אבל בתצהיר אמרת 07:30.
ת. לא אמרתי 07:30.
ש. אני מפנה אותך לתצהיר לסעיף 13?
ת. יכול להיות שזה טעות.
ש. אז מה השעות?
ת. מ-7:00 עד 15:30 או 16:30.
ש. אז אני אומר לך שאתה כתבת בתצהיר מ-07:30 עד 16:00. גם 16:00 זה טעות?
ת. כשהוא ישן בנתניה הוא עבד עד 16:00 ,16:30, 15:30, תלוי בעבודה" (ההדגשות הוספו - ר.ג.).

33. גרסת הנתבעת שלפיה מתכונת העבודה היתה של 8 שעות ביום בלבד, נסתרה אף על ידי עובד הנתבעת, מר עלי טובסי, אשר הובא לעדות מטעם הנתבעת. מר טובסי העיד כי שעת תחילת העבודה הייתה 7:00 וכי שעת סיום העבודה הייתה 15:30, "והיו ימים עם שעות נוספות עד 16:30 או 17:00". בהמשך העיד כי בקיץ עובדים 10 שעות ובחורף עד 15:30 וכי כשלנים במקום העבודה אז עובדים 10 שעות ביום וכי כאשר לא לנים במקום העבודה, עובדים 8 שעות ביום .

34. עם זאת, גם עדות התובע לא הייתה מדויקת ביחס לשעת סיום העבודה. ואפרט.

בכתב התביעה ובתצהיר עדותו הראשית טען התובע כי עבד בכל יום מהשעה 7:00 עד השעה 17:00. עם זאת, במסגרת הדיון המוקדם, התובע שינה גרסתו וטען כי שעת סיום העבודה הייתה 17:30. בחקירתו הנגדית של התובע ביום 6.3.19, התובע שב והעיד (בניגוד לנטען בתצהיר עדותו הראשית), כי שעת סיום העבודה הייתה "כל הזמן" 17:30 . ואולם, במסגרת המשך החקירה הנגדית של התובע שנערכה ביום 7.3.19, התובע שוב שינה את גרסתו וטען כי שעות העבודה היו מהשעה 7:00 עד השעה 17:00.

בהמשך, התובע הוסיף והעיד כי בחודשי החורף (דצמבר וינואר) הוא עבד עד השעה 16:30 בלבד והסביר כי הוא לא עבד אף פעם לאחר השקיעה.

35. זאת ועוד, התובע אישר בחקירתו הנגדית כי בחודש הרמדאן הוא עבד חצי יום.

36. בנסיבות אלה, בהתאם לעדותם של כל העדים, הנני קובעת כי שעת תחילת העבודה הייתה 7:00.
אשר לשעת סיום העבודה, משהנתבעת בחרה משיקוליה לא להמציא את דוחות הנוכחות שמצויים בידה ומשגרסאות עדיה לוקות בסתירות רבות, כאמור לעיל, ומשגם גרסת התובע לא הייתה מדויקת, הנני קובעת כי שעת סיום העבודה הממוצעת הייתה 16:30.
כמו כן, הנני קובעת כי בחודש הרמדאן התובע עבד מהשעה 7:00 עד השעה 11:30.

זמן ההפסקה

37. התובע לא התייחס בתצהיר עדותו הראשית לקיומה של הפסקת אוכל. עם זאת, התובע אישר בעדותו כי הייתה הפסקת אוכל שנמשכה חצי שעה (מהשעה 12:00 עד 12:30). התובע אף אישר קיומה של הפסקת שתיה נוספת: "הפסקה אחת של אוכל, ועוד פעם אחת שתיה 10 דקות, 5 דקות, ולפעמים גם לא שותים כלום" וכי היה מתפלל בעבודה.

38. טענת התובע כי במהלך יום עבודה של 9.5 שעות או 10 שעות כפועל בנין, הייתה הפסקה קבועה של חצי שעה בלבד והיו מקרים שאפילו לא הייתה הפסקת שתייה, אינה סבירה ולא מצאתי מקום לקבלה.

39. אשר לזמן התפילות, מהעדויות שהובאו לפני עולה, כי הנתבעת עצמה לא החשיבה את זמני התפילות כזמן הפסקה. עדי הנתבעת לא כימתו את זמן התפילה ומועדיה.

40. בהתאם להלכה הפסוקה, הפסקות קצרות בנות דקות בודדות, שאינן ניתנות באופן מוגדר ומרוכז, אינן יכולות להיחשב כהפסקה בפועל, ולכן נחשבות בגדר שעות עבודה. בענייננו, מאחר וזמן התפילות היה קצר ובלתי מוגדר, אין להחשיבו כזמן הפסקה.

41. המסקנה מכל האמור לעיל הינה, כי לתובע ניתנה מדי יום הפסקה כוללת של 40 דקות , אשר במהלכה התובע לא נדרש לעמוד לרשות העבודה.

42. בנסיבות אלה, ממכלול הנתונים אשר הובאו לעיל, אני קובעת כי התובע עבד 8 שעות ו-50 דקות בממוצע בכל יום (9.5 שעות פחות 40 דקות) .

43. לאור האמור, על פי חישוב ממוצע ימי העבודה החודשי של התובע בתקופה שמחודש אוגוסט 2010 ועד לחודש יוני 2017 (16.65= 83 (חודשים): 1,382 (ימים)), התובע עבד בהיקף משרה של 77%.

ג. רכיבי התביעה

הפרשי שכר מינימום

44. אין מחלוקת כי התובע השתכר 154 ₪ ליום עבודה בחודשים אוגוסט וספטמבר 2010; 174 ₪ ליום עבודה בתקופה שמחודש אוקטובר 2010 עד לחודש דצמבר 2010; 178 ₪ ליום עבודה לתקופה שמחודש ינואר 2011 עד לחודש דצמבר 2011; 185 ₪ ליום עבודה בחודש ינואר 2012; 200 ₪ ליום עבודה בתקופה שמחודש פברואר 2012 עד לחודש אוקטובר 2014; ו-220 ₪ ליום עבודה עבור התקופה שמחודש נובמבר 2014 עד לחודש פברואר 2015.

45. לטענת התובע, יש לחשב את שכרו היומי לפי השכר הקבוע בצו ההרחבה בענף הבנייה ובסך של 191 ₪ לתקופה שמחודש אוגוסט 2010 עד לחודש יוני 2011; בסך של 210 ₪ לתקופה שמחודש יולי 2011 עד לחודש דצמבר 2011; בסך 219 ₪ לתקופה שמחודש ינואר 2012 עד אוקטובר 2014; ובסך 224 ₪ לתקופה שמחודש נובמבר 2014 עד לחודש פברואר 2015.

46. בהתאם להוראות צו ההרחבה מחודש אוגוסט 2010 , שכר הדרגה הראשונה שנקבע בטבלאות השכר עמד על 4,350 ₪ בחודש. עוד נקבע (סעיף 21 לצו ההרחבה- 2010), כי בחודש ינואר 2011 יעודכן השכר בתוספת של 2% ובחודש ינואר 2012 יעודכן השכר בתוספת של 4% נוספים.
בהתאם להוראות צו ההרחבה מחודש ינואר 2012 והוראות ההסכם הקיבוצי, החל ממשכורת חודש פברואר 2012 שכר הדרגה הראשונה שנקבע בטבלאות השכר עמד על 5,000 ₪ בחודש.

47. בנסיבות העניין, והואיל ומספר ימי העבודה בתחשיב התובע מבוסס על מספר ימי העבודה שדווחו למדור התשלומים; ולנוכח קביעותי דלעיל שלפיהן ימי העבודה שדווחו לשירות התעסוקה משקפים את מספר ימי עבודת התובע וכי מדובר בימי עבודה מלאים במתכונת של 5 ימים בשבוע , הרי שהתובע זכאי להפרשי שכר מינימום בענף הבניה בגין תקופת עבודתו אצל הנתבע ת; בהתאם לחישוב כדלקמן:

תקופה
שכר מינימום ממוצע שדווח בתקופה זו
שכר מינימום בהתאם לצו ההרחבה
הפרש בין שכר המינימום לשכר שדווח
מס' ימי עבודה שדווחו
סך הכל הפרשי שכר מינימום
8/2010 – 9/2010
154
200.8
46.8
28
1,310.4
10/2010 – 12/2010
174
200.8
26.8
54
1,447.2
1/2011 – 6/2011
178
204.8
26.8
102
2,733.6
7/2011 – 12/2011
178
204.8
26.8
103
2,760.4
1/2012
185
213
28
18
504
2/2012 – 7/2013
200
230.8
30.8
306
9,424.8
8/2013* – 10/2014
200
237.5
37.5
243
9,112.5
11/2014 – 2/2015
220
237.5
17.5
65
1,137.5

28,430.4 ₪
* עלייה לדרגה 2

48. לאור האמור, התביעה בגין רכיב תשלום הפרשי שכר מינימום - מתקבלת.

משהתובע העמיד את תביעתו בגין הפרשי שכר מינימום ע"ס 17,879 ₪ בלבד, הנני קובעת כי התובע זכאי להפרשי שכר מינימום בסכום של 17,879 ₪.

הפרשות לפנסיה

49. משקבעתי כי התובע זכאי להפרשי שכר מינימום כמפורט לעיל, ובהתאם לתעריף הנקוב בצו ההרחבה, הרי ש התובע זכאי גם לפיצוי בגין הפרשות לפנסיה ביחס להפרשי השכר, בסכום של 1,072 ₪ (17,879 ₪ X 6%).

הפרשי חופשה

50. נוכח הקביעה דלעיל שלפיה התובע זכאי להפרשי שכר מינימום, הרי שהתובע זכאי גם להשלמת ההפרשה לחופשה שנתית בסכום של 715 ₪ (17,879 ₪ X 4%).

שעות נוספות

51. בפרשת ריעני סקר בית הדין הארצי את המצבים השונים הקיימים בפני ביה"ד בעת בחינת מידת הוודאות של עבודה בשעות נוספות והיקפה ואת הנטל הראייתי בסוגיה הניצבת בפניו, וקבע:

"המצב הראשון, כאשר בית הדין, לאחר בחינת כלל הראיות בתיק, קובע כי עלה בידי אחד הצדדים...לשכנע בקיומה של עבודה נוספת בהיקף מסוים. במקרה כזה ייפסק גמול השעות הנוספות על יסוד ההיקף שהוכח.
המצב השני, כאשר ניתן לקבוע פוזיטיבית שהעובד עבד שעות נוספות... אך לא ניתן להוכיח את היקף עבודתו בהן מפאת העדר עריכת רישום בידי המעסיק כנדרש. במקרה זה תחול החזקה הקבועה ותוצאתה תהא חבות המעסיק "בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על חמש עשרה שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות".
המצב השלישי, כאשר כפות המאזניים בתום ההליך השיפוטי נותרו מעויינות בנוגע לשאלת התקיימות התנאי, קרי העבודה בשעות נוספות. משמעות הדבר היא כי ההסתברות שהעובד עבד שעות נוספות שקולה להסתברות שלא עבד בהן. בתנאי אי וודאות אלה תוכרע שאלת אחריות המעביד וזכאות העובד על סמך חלוקת נטלי השכנוע. משמעות הדבר היא כי סיווגה של החזקה כמעבירה את נטל השכנוע, ולא רק את נטל הבאת הראיה, יביא להחלת תוצאותיה, קרי המעסיק יחויב "בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על חמש עשרה שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות".

המצב הרביעי, כאשר בית הדין קובע ממצא בדבר העדר עבודה בשעות נוספות. במקרה כזה לא חלה החזקה, שכן יסודותיה – הנגזרים מסיווג גמול השעות הנוספות כתוספת המותנית בתנאי - לא הוכחו וכפות המאזניים אף לא נותרו מעויינות ביחס אליהן. מבלי להתיימר למצות, נעיר כי בגדר המצב הרביעי יכולים להיכלל מקרים בהם מאזן ההסתברויות נוטה לצד גרסת המעסיק בין מחמת ראיות שהניח ובין מחמת שגרסת העובד בדבר עבודה בשעות נוספות נמצאה בלתי מהימנה, כך שבית הדין אינו סומך עליה...".

52. במקרה דנן, לנוכח קביעתי דלעיל שלפיה התובע עבד במתכונת עבודה של 5 ימים בשבוע ובהיקף של 8 שעות ו-50 דקות ביום בממוצע, הרי שהתובע הוכיח כי עבד בכל יום 26 דקות נוספות (8 שעות ו-24 דקות = 8.4 שעות ביום = משרה מלאה).

53. לאור האמור, התובע זכאי לתשלום שעות נוספות בסכום 18,041 ₪ לפי הפירוט הבא:

תקופה
שכר מינימום ליום עבודה בהתאם לצו ההרחבה
מס' שעות נוספות עבור כל יום עבודה
מס' ימים שדווחו בפועל על ידי המעסיק
מס' הימים שדווחו בניכוי ימי חג הרמדאן
סך הכל שעות נוספות לתקופה
שכר שעה נוספת 125%

סך הכל גמול שעות נוספות
8/2010 – 12/2010
200.8
0.433
82
59
25.5
29.9
762.45
1/2011 - 6/2011
204.8
0.433
102
102
44.2
30.5
1,348.1
7/2011 – 12/2011
204.8
0.433
103
79
34.2
30.5
1,043.1
1/2012
213
0.433
18
18
7.8
31.7
247.26
2/2012 – 7/2013
230.8
0.433
306
266
115.2
34.3
3,951.36
8/2013* – 10/2014
237.5
0.433
243
214
92.7
35.3
3,272.31
11/2014 – 2/2015
237.5
0.433
65
65
28.1
35.3
991.93
3/2015 – 10/2015
237.5
0.433
129
107
46.3
35.3
1,634.39
11/2015
244.6
0.433
15
15
6.5
36.4
236.6
12/2015 – 7/2016
244.6
0.433
135
111
48.1
36.4
1,750.84
8/2016** – 10/2016
258.5
0.433
48
48
20.8
38.5
800.8
11/2016***
263
0.433
20
20
8.7
39.1
340.17
12/2016
263
0.433
15
15
6.5
39.1
254.15
1/2017
263
0.433
18
18
7.8
39.1
305
2/2017
263
0.433
15
15
6.5
39.1
254.15
3/2017
263
0.433
20
20
8.7
39.1
340.17
4/2017
263
0.433
14
14
6.1
39.1
238.5
5/2017
263
0.433
20
16
6.9
39.1
269.8

18,041 ₪

* 8/2013 – עלייה לדרגה 2
** 8/2016 – עלייה לדרגה 3
*** עליית שכר בהתאם לסעיף 15( ב) להסכם הקיבוצי הכללי מיום 29.6.15 .

פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת

54. בכתב התביעה התובע עתר לתשלום פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת; אולם בחקיר ה הנגדית , התובע הבהיר כי העבודה הופסקה ביוזמתו. בנסיבות הענין, בהתאם להסכמת הצדדים, רכיב ההודעה המוקדמת נמחק מכתב התביעה. במסגרת סיכומי התובע, התובע זנח אף את רכיב פיצויי הפיטורים. בנסיבות הענין ומשהתובע לא עתר לתשלום הפרשי הפיצויים הנובעים מהפרשי שכר המינימום, התביעה לתשלום פיצויי פיטורים- נדחית.

55. עם זאת, אין בידי לקבל את טענת הנתבעת שלפיה יש לקזז מכל סכום שייפסק לתובע תשלום בגין העדר הודעה מוקדמת. התרשמתי, כי בקשת התובע להפסקת העבודה החל מחודש הרמדאן בשל מצבו הבריאותי, הייתה מוסכמת ומקובלת על הנתבעת וה תובע לא נדרש על ידי הנתבעת לתת הודעה מוקדמת.

דמי הבראה

56. לטענת התובע, לפי הוראות צו ההרחבה בענף הבניה, כעובד בעל ותק של 6 שנים ותשעה חודשים לפחות בענף הבניה, הוא זכאי לתשלום 52 ימי הבראה בגין 7 השנים האחרונות לעבודתו ובסכום של 19,292 ₪ (371 ₪ * 52). התובע טוען כי כל סכום שפורט בתלושי השכר עבור דמי הבראה אינו נכון ואינו משקף את המציאות.

57. לטענת הנתבעת, היא שילמה לתובע את מלוא תשלומי דמי ההבראה הן בתשלומים בהמחאות והן בתשלומים נוספים במזומן במהלך תקופת העבודה.

58. אמנם, בתלושי השכר צוין רכיב דמי ההבראה; ואולם, הנתבעת לא הציגה כל אסמכתא לתשלום כאמור. עדותו של התובע שלפיה הנתבעת לא שילמה לו תשלום כלשהו מעבר לתשלום השכר הייתה עקבית ומהימנה. התובע טען במהלך כל חקירתו הנגדית כי מעבר לתשלום השכר לא שולם לו תשלום כלשהו (למעט ההפקדות באמצעות שירות התעסוקה). עדותו של התובע בעניין זה לא נסתרה. יתירה מכך, גם העובד הנוסף אשר הובא לעדות מטעם הנתבעת, מר עלי טובסי, תמך בגרסת התובע , שלפיה הנתבעת לא שילמה דמי הבראה .

59. זאת ועוד, כאשר מנהל הנתבעת, מר מוחמד תלבישי, התבקש להתייחס לסוגיית תשלום דמי ההבראה, השיב האחרון: "זה לא התפקיד שלי במשרד, יש מנהל חשבונות".

60. אוסיף, כי בנסיבות המקרה הנדון, משהנתבעת עצמה אינה מתייחסת לרישומים בתלושי השכר כמשקפים נכונה את התשלומים ששולמו לתובע, וטוענת כי לתובע שולמו כספים מעבר לסכומים שפורטו בתלושי השכר (מבלי לפרט בגין אילו זכויות ובאילו סכומים), הרי שאין בעצם הרישום בתלוש השכר, כדי להעיד על תשלום בפועל.

61. עוד יצוין, כי מר אחמד תלבישי, אשר העיד מטעם הנתבעת, העיד כי התשלומים שהנתבעת שילמה במזומן ואשר לא פורטו בתלושי השכר היו תשלומים בגין שכר עבודה (ולא בגין זכויות סוציאליות):

"ש. כל השכר היה בצ'ק?
ת. לפעמים היה מקבל כסף אם חסר לו משהו.
ש. מזומן?
ת. כן.
לשאלת בית הדין מה זה לפעמים אני משיב שאם חסר לו משהו, מקבל. אם חסר כל חודש יקח כל חודש ואם חסר פעם בשנה יקח פעם בשנה. חסר אני מתכוון על הכסף של המשכורת שלו" (ההדגשה הוספה- ר.ג.) .

וכן:

"לשאלת בית הדין מה היו הסכומים שהשלמנו במזומן לטענתי אני משיב לא כל הפעמים אותו דבר. לפעמים 500 ₪, לפעמים 1,000 ₪, לפעמים 200 ₪. לשאלת בית הדין איפה כותבים את זה, האם יש רישום, אני משיב שאני הייתי נותן לו כסף, הוא בא ואומר לי חסר לי ואני נותן לו כסף ולא כותב את זה. אני כותב איזה ימים וזהו.
ש. מה זאת אומרת חסר?
ת. חסר ליומית. אני בודק את הדיווח, אם חסר יום עבודה אני מוסיף את היום הזה" (ההדגשה הוספה- ר.ג.).

המסקנה מעדותו של מר אחמד תלבישי הינה כי השלמת התשלומים מעבר לרשום בתלוש השכר לא הייתה בגין תשלום זכויות סוציאליות אלא בגין דיווח חסר של ימי עבודה. על כן, לא ניתן לקבל את טענת הנתבעת שלפיה הנתבעת השלימה לתובעת תשלומי דמי הבראה חסרים במזומן.

62. הנתבעת לא הציגה תחשיב נגדי כלשהו ביחס לתחשיב התובע ועל כן, מצאתי לקבלו. עם זאת, התובע לא הביא בחשבון את אחוזי משרתו (77% משרה) ועל כן, על הנתבעת לשלם לתובע דמי הבראה בסכום של 14,855 ₪ (19,292 ₪* 77%).

63. לאור כל האמור לעיל, אני קובע ת כי על הנתבע ת לשלם לתובע דמי הבראה בסכום של 14,855 ₪.

דמי חגים

64. התובע טען בכתב התביעה כי לא שולם לו כל תשלום בגין חגים, לפיכך עתר לתשלום סכום של 13,578 ₪ בגין כל תקופת עבודתו אצל הנתבעת.

65. בהתאם להוראות סעיף 40 לצו ההרחבה משנת 2012 ולהוראות סעיף 41 לצו ההרחבה משנת 2015, עובד בנין בעל ותק של שלושה חודשים בענף הבניה בישראל לכל הפחות, אשר לא נעדר מן העבודה ללא רשות יום לפני או יום אחרי החג, יהיה זכאי לתשלום חופשה ביום החג, בהיקף של עד 9 ימי חג בשנה וכן ליום בחירה.

66. על התובע מוטל הנטל להוכיח זכאותו לתשלום עבור ימי החג ולהראות כי ימי החג לא נפלו ביום המנוחה השבועי. בפרשת אלכסנדר איליאסייב עמד בית הדין הארצי על החשיבות בפירוט תביעה לדמי חג וקבע:

"בתביעה לדמי חגים יש לבחון קיומה של זכאות לדמי חגים לגבי כל חג וחג, בשים לב להוראות המקור הנורמטיבי שחל. משכך, הנטל המוטל על העובד התובע דמי חגים הוא לפרט את ימי החג שבגינם הוא תובע, על מנת להראות כי מדובר ביום חג שעשויה לקום לו זכאות בגינו – למשל כי החג לא חל בשלושת חודשי העבודה הראשונים או ביום שבת... אין מקום לנקוט תביעה גורפת שהיא מכפלה של הוותק במספר ימי החג השנתיים, אלא יש לפרט במדויק את ימי החג המזכים".

67. בענייננו, התובע לא פירט בתצהירו ואף לא בעדותו את ימי החג שבגינם תבע.

לכתב התביעה צורפה טבלת ימי חג כללית המתייחסת לתקופה שמיום 20.1.05 ועד ליום 4.11.13 ואשר מתייחסת רק בחלקה לתקופת העבודה של התקופה הנתבעת בכתב התביעה (אוגוסט 2010 ועד יוני 2017). זאת ועוד, בהערות לטבלה מצוין כי "עלולים לחול שינויים במועדי החגים המוסלמים והצום, בגבול של יום או עד יומיים". התובע לא פירט באילו תאריכים בפועל חל החג בתקופת עבודתו. כמו כן, התובע לא פירט באילו ימים בשבוע חלו החגים הנטענים.

לפיכך ומשהתובע לא עמד בנטל להוכיח תביעתו ביחס לרכיב החגים, התביעה לדמי חגים- נדחית.

דמי אש"ל

68. לטענת התובע, במהלך תקופת העסקתו בנתבעת הוא נדרש ללון באתר העבודה ועל כן, הוא זכאי לתשלום דמי אש"ל בסכום של 59 ₪ ליום עבור 1,364 ימי העבודה בנתבעת. במסגרת הסיכומים, התובע הסכים כי יש להפחית מהתחשיב 4 חודשים, בהם עבד בבאר שבע ולא לן במקום העבודה . עם זאת, התובע חוזר בסיכומיו על אותו תחשיב לו טען בכתב התביעה (1,364 ימים).

69. מנגד, הנתבעת טענה כי התובע לא לן באופן קבוע במקום העבודה, אלא רק כאשר הנתבעת נדרשה לסיים פר וייקטים בהתאם לדרישת היזמים. כמו כן, נטען, כי בעת שהתובע נדרש ללון במקום העבודה, הנתבעת סיפקה לתובע 3 ארוחות ביום.

70. מהעדויות ומהראיות שהובאו לפני שוכנעתי, כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח כי בכל תקופת העבודה למעט ב-4 חודשים בהם עבד בבאר שבע, הוא נדרש על ידי המעסיק לישון מחוץ לביתו. להלן אפרט את הטעמים להחלטה זו.

71. התובע לא ערך בכתב התביעה או בתצהיר עדות ראשית מטעמו אבחנה בין התקופות בהם לן במקום העבודה לבין התקופות בהם לא לן במקום העבודה וטען באופן כללי כי תמיד לן במקום העבודה.

72. אמנם, בסיכומי התובע נטען כי יש להפחית מתביעתו לדמי אש"ל ארבעה חודשים בהם עבד בבאר שבע ולא לן מחץ לביתו; ואולם, התובע לא ציין באילו ארבעה חודשים מדובר. יתירה מכך, התובע התעלם מכך שגם בהתאם לעדותו, היה לפחות עוד מקום עבודה אחד (חורה) בו הוא לא לן מחוץ לביתו במשך כ- 3 עד 3.5 חודשים .

73. עדותו של מר עלי טובסי שלפיה רק בחלק מתקופות העבודה היו העובדים לנים במקום העבודה, היתה מקובלת ומהימנה עליי. מר טובסי לא העלים מבית הדין את העובדה כי בעת שעבדו במודיעין (כארבעה חודשים) ובאשקלון העובדים לנו במקום העבודה. זאת ועוד, בניגוד לגרסת המעסיק כי העובדים עבדו 8 שעות ביום, מר טובסי אישר שבעת שלנו במקום העבודה בחודשי הקיץ, היו עובדים 10 שעות . מר טובסי אף העיד כי בניגוד לגרסת המעסיק, לא שולמו דמי הבראה.

74. לאמור לעיל, יש להוסיף כי התובע העיד על מספר מקומות עבודה בהם נדרש ללון במקום העבודה במשך מספר חודשים (כ- 3-4 חודשים בנתניה, 4 חודשים באשדוד וחודש ביבנה), ואולם, לא ציין תאריכים; על כן, לא ניתן לדעת בכמה ימי עבודה מדובר.

כמו כן, התובע כלל בתביעתו לדמי אש"ל את כל ימי העבודה ולא הפחית את ימי חמישי , בהם לא נדרש ללון במקום העבודה והיה חוזר הביתה.

75. כמו כן, התובע עתר לתשלום 3 ארוחות ביום, מבלי לציין האם הנתבעת סיפקה חלק מהארוחות.
חרף זאת, במסגרת חקירתו הנגדית, התובע אישר כי בעת שעבד בנתניה (במשך כ- 3-4 חודשים), הנתבעת סיפקה לו ארוחת ערב ; בזמן שעבד באשדוד (4 חודשים), הנתבעת סיפקה לו 2 ארוחות ביום ; ובזמן שעבד ביבנה (כחודש) הנתבעת סיפקה לו ארוחת ערב.

גם מר עלי טובסי העיד כי בשנת 2009 כשעבדו בירושלים, היו מקבלים ארוחת ערב; באשקלון היו מקבלים ארוחת צהריים וערב; ובמודיעין "לפעמים ככה ולפעמים ככה".

76. לא נעלם מעיניי כי הנתבעת פעלה להוצאת היתר לינה בישראל עבור התובע וחבריו לעבודה. עם זאת, אין בעצם הנפקת ההיתר כדי להוכיח צורך קבוע של לינת העובדים בישראל.

77. המסקנה מהאמור לעיל הינה, כי התובע לא הוכיח כמה ימים נדרש ללון בעבודה ואילו ארוחות לא קיבל מהנתבעת.
בנסיבות הענין, התביעה לתשלום דמי אש"ל - נדחית.

פיצוי בגין אי מתן הודעה על תנאי עבודה

78. לטענת התובע, הוא לא קיבל הודעה בדבר תנאי העבודה, כאשר ההודעה אשר צורפה כנספח לתצהיר הנתבעת לא נמסרה לו ואינה חתומה על ידו. לפיכך, לטענת התובע הוא זכאי לפיצוי בסכום של 5,000 ₪.

לטענת הנתבעת, התובע החל לעבוד בנתבעת בחודש אוגוסט 2007; חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה) (תיקון מס' 4), התשע"א-2011, מעניק אפשרות לפיצוי רק על הודעות שיש למוסרן החל מיום 1.12.11 ואילך. בנסיבות הענין, התובע לא זכאי לפיצוי בגין אי מסירת הודעה לעובד. הנתבעת מוסיפה וטוענת , כי נמסרה לתובע הודעה על תנאי עבודה מיום 15.11.15, אשר העתקה צורף כנספח לתצהירי הנתבעת.

79. סעיף 1 לחוק הודעה לעובד, קובע כדלקמן:

"מעסיק ימסור לעובד, לא יאוחר משלושים ימים מהיום שהעובד התחיל לעבוד אצלו..., הודעה בכתב שבה יפרט את תנאי העבודה של העובד לפי הוראות חוק זה (בחוק זה – הודעה על תנאי עבודה)".

80. סעיף 2 לחוק הודעה לעובד מפרט את העניינים אותם יש לפרט בהודעה.
סעיף 5 (א) קובע כדלקמן:

"לבית הדין האזורי לעבודה תהא סמכות ייחודית לדון בהליך אזרחי על הפרת הוראות חוק זה והוא רשאי –
(1) לפסוק פיצויים, אף אם לא נגרם נזק של ממון, בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין".

81. הנטל להוכיח כי נמסרה הודעה לעובד מוטל על כתפי המעסיק. הנתבעת לא הפרי כה את עדותו של התובע לעניין אי מסירת הודעה על תנאי העבודה ולא הוצגה כל ראיה לפיה ההודעה שהוגשה במסגרת תצהירי הנתבעת הוצגה או נמסרה בפועל לתובע. נוסף על כך, טופס ההודעה לעובד אותו הציגה הנתבעת הינו בשפה העברית ולא הוצג טופס הודעה לעובד בשפתו של התובע (ערבית). זאת ועוד, טופס ההודעה לעובד אשר הוצג אינו חתום על ידי התובע והתובע אף לא אישר בחתימתו את קבלת ההודעה.

82. אין בידי לקבל את טענת הנתבעת שלפיה התובע ידע היטב את זכויותיו. העובדה כי לא נמסרה לתובע הודעה לעובד המפרטת את מתכונת שעות עבודתו, את זמני ההפסקה שלו וכן את סוגיית הלינה במקום העבודה, הובילה למחלוקת בין הצדדים, אשר אף נדרשו להכרעת בית הדין בסוגיה, כך שלא ניתן לומר כי תנאי העבודה הינם ברורים וידועים.

83. אציין כי לא נעלם מעיניי כי תיקון 4 לחוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), התשע"א-2001, הקובע שבית הדין רשאי לפסוק פיצוי בגין אי עמידה בתנאי החוק אף ללא הוכחת נזק, נכנס לתוקף ביום 11.8.2011, דהיינו לאחר תחילת עבודתו של התובע; ואולם, בהתאם לפסיקה ניתן לפסוק פיצוי כספי אף טרם כניסתו לתוקף של התיקון (באותו מקרה דובר בעניינה של עובדת שעבדה בחודשים אפריל עד אוקטובר 2006) . זאת ועוד, התובע החל לעבוד אצל הנתבעת בחודש אוגוסט 2007, דהיינו לאחר כניסתו לתוקף של חוק הודעה לעובד בשנת 2002. בנסיבות הענין, ככל שהנתבעת לא מסרה הודעה לעובד בתחילת ההעסקה, הרי שהחובה ליתן הודעה לעובד חלה על הנתבעת באופן מתמיד עד לקיום החובה. משהנתבעת לא מסרה לתובע הודעה לעובד במהלך כל תקופת העבודה וגם לאחר כניסתו לתוקף של תיקון מס' 4 בשנת 2011, הרי שניתן לפסוק לתובע פיצוי על פי החוק.

84. לאור האמור לעיל, התביעה לפיצוי בגין אי מסירת הודעת לעובד מתקבלת. בנסיבות העניין, הנני מורה כי הנתבעת תשלם לתובע פיצוי בסכום של 2,500 ₪ בגין אי מתן הודעה על תנאי עבודה.

סוף דבר

85. לאור האמור לעיל, הנתבעת תשלם לתובע בתוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין לידיה, את הסכומים הבאים:

א. הפרשי שכר מינימום בסכום של 17,879 ₪.
ב. פיצוי בגין הפרשות לפנסיה בסכום של 1,072 ₪.
ג. הפרשי חופשה בסכום של 715 ₪.
ד. תשלום בגין שעות נוספות בסכום של 18,041 ₪.
ה. דמי הבראה בסכום של 14,855 ₪.
ו. פיצוי בגין אי מסירת הודעה על תנאי עבודה בסכום של 2,500 ₪.

הסכומים האמורים יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל.

תביעות התובע לתשלום פיצויי פיטורים, דמי חגים ודמי אש"ל - נדחות.

86. הנתבעת תשלם את הוצאות התובע בסכום של 500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסכום של 3,500 ₪. בעת פסיקת ההוצאות הבאתי בחשבון, בין היתר, את העובדה כי התביעה התקבלה רק בחלקה .

87. זכות ערעור לפני בית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין.

ניתן היום, י"א אב תשע"ט, (12 אוגוסט 2019), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.