הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בבאר שבע סע"ש 10032-11-17

בפני
כבוד ה שופט יעקב אזולאי
נציג ציבור המעסיקים מר סעיד אבו סיאם

התובע:
כהן זאב
ע"י ב"כ עו"ד רעות שפילמן

נגד

הנתבעת:
קסנטיני ובניו - תשתיות ופיתוח בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד ברוך כהן

פסק דין
לפנינו תביעה לתשלום זכויות מכוח צו ההרחבה בענף הבניין (להלן – " צו ההרחבה") ולתשלום דמי מחלה שנצברו לטובת התובע, בעקבות תאונת עבודה.
הרקע לתביעה בתמצית
1. התובע הועסק כגוזם עצים. הצדדים חלוקים לעניין מועד תחילת העסקת התובע. לטענת התובע הוא הועסק משנת 1989 ולטענת הנתבעת הוא הועסק משנת 1995, כאשר משנת 1989 ועד שנת 1995 החברה בה הועסק הייתה חברה אחרת ועם המעבר לחברה החדשה נערך לו גמר חשבון.
הנתבעת היא חברה בע"מ לתשתיות ופיתוח. בתחילת דרכה הייתה החברה חברה לגיזום עצים בלבד, וברבות השנים התרחבה ופתחה מחלקה העוסקת בתחום התשתיות והבנייה.
ביום 14.6.2016 נפגע התובע קשה בתאונת עבודה. לאחר הפגיעה לא שב לעבודתו.
התובע התפטר ביום 7.2.2019.
השאלות השנויות במחלוקת
2. במסגרת פסק דין זה, הכרעותינו דרושות בשאלות הבאות השנויות במחלוקת בין הצדדים:
א. האם צו הרחבה או הסכם קיבוצי בענף הבנייה, התשתיות, צמ"ה, עבודות ציבוריות ושיפוצים חל על היחסים שבין הצדדים;
ב. האם לנתבעת קיימת חבות לשלם לתובע דמי מחלה חרף הביטוח שרכשה עבור התובע בקרן דמי מחלה (להלן – " הקרן").

א. תחולת הסכם קיבוצי/צו ההרחבה החל על התובע
3. לטענת התובע, יש להחיל על הנתבעת הסכם הקיבוצי או צו ההרחבה בענף הבניה, מאחר ולאורך כל שנות עבודתו ראתה בו הנתבעת כמי שחל עליו ההסכם הקיבוצי – שכן ביטחה אותו בקרן פועלי בניין והפרישה לזכותו כספים לפנסיה בשיעורים הגבוהים מפנסיית חובה. הקרן היא קרן ייעודית לעובדים בענפי הבניין, וככל שהנתבעת לא הייתה "תופסת" את התובע ככזה היא לא הייתה מבטחת אותו בה.
התובע פירט כי עיקר עבודתו הייתה ביצוע עבודות גיזום וכי הוא "נופל" להגדרה בהסכם הקיבוצי משנת 2010 שכן התובע הוא עובד ב"עבודת כפיים" ב"אתרי בנייה". התובע עבד באתרים של עבודות ציבוריות, עבודות בינוי, תשתיות וכדומה. לחלופין טען התובע , כי הנתבעת ביצעה עבודות הנופלות ב גדר תחולת הצו בתחום הבנייה, ומטעם זה יש להחיל את הוראות צו ההרחבה על ענייננו.
4. הנתבעת טענה מנגד , כי צו ההרחבה וההסכמים הקיבוציים אינם חלים על היחסים בינה לבין התובע. ההסכמים הקיבוציים אינם חלים מאחר שאינה חברה בארגון המעבידים – התובע אף לא טען זאת ולא הוכיח זאת. בעניין צו ההרחבה, הצו חל על סוגי העובדים שעליהם חל ההסכם הקיבוצי. קביעת תחולת הצו תהא לא לפי מהות הארגון, אלא לפי סוג העובד ו האם הקבוע בהסכם הקיבוצי חל על עובדים מסוגו. הפסיקה אליה הפנה התובע אינה רלוונטית מאחר שמתייחסת להסכם קיבוצי מיוחד, בשונה מצו הרחבה – בו עסקינן.
עוד טענה הנתבעת כי העובד לא ציין שעבד באתר בנייה או שעיסוקו "מסוג אחר", כהגדרת הסעיף בצו ההרחבה משנת 2010, ועל כן כתב התביעה לא מגלה עילה. הוא ציין שתחום עיסוקו היה גיזום, במחלקת גיזום, ולא טען שעבד באתר בנייה. גם עבודת גיזום לפני עבודות תשתית לא הופכת את הגוזם להיות עובד בניין, ולכן התובע אינו עונה על הגדרת "עובד".
באשר לטענת התובע לפיה ביטוחו ב"קרן הביטוח לפועלי בניין" מהווה ראיה להכרת הנתבעת בתחולת ההסכם הקיבוצי על היחסים בין הצדדים, טענה האחרונה כי זו ביטחה אותו בהתאם לבקשתו ולהמלצת קרוב משפחתו.
המסגרת הנורמטיבית
5. תחילה נבחן האם חל על הנתבעת הסכם קיבוצי. לעניין זה קובע סעיף 16 לחוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז-1957 (להלן – " חוק הסכמים קיבוציים"):
הסכם קיבוצי כללי חל על –
(1) בעלי ההסכם;
(2) המעסיקים, בענפים או בשטח הכלולים בהסכם, שהיו בעת חתימת ההסכם חברים בארגון המעבידים שהוא בעל ההסכם, או שנעשו לחברים תוך תקופת תקפו של ההסכם, חוץ מחברים שהוצאו מכלל ההסכם במפורש;
(3) כל העובדים מהסוגים הכלולים בהסכם המועסקים, על-ידי מעסיק כאמור בפסקה (2), במקצועות או בתפקידים הכלולים בהסכם.
(ההדגשה אינה במקור י.א)
6. סעיף 30(א) לחוק הסכמים קיבוציים קובע כך:
(א) ניתן צו הרחבה, יהיו הוראות ההסכם הקיבוצי שהורחבו בצו חלות על כל העובדים ועל כל המעסיקים, שעליהם חל הצו, ויראו אותן כחלק מחוזה עבודה שבין אותם עובדים לבין אותם מעסיקים.
7. מקובלת עלינו טענת הנתבעת לפיה ההסכמים הקיבוציים בענף הבניין לא חלים עליה, מאחר שהיא לא חברה בארגון המעסיקים – תנאי הכרחי לפי סעיף 16(2) לחוק הסכמים קיבוציים.
התובע לא טען, ומקל וחומר לא הוכיח , שהנתבעת חברה בארגון המעסיקים. לעניין זה אנו קובעים כי ההסכמים הקיבוציים אליהם הפנה התובע לא חלים על הנתבעת.
8. באשר לטענה לפיה חל צו הרחבה על הנתבעת - בהתאם להלכה הפסוקה, שאלת תחולתו של צו הרחבה, תוך התייחסות ל"סוגי העובדים והמעבידים שעליהם חל הצו" כאמור בסעיף 28(א) לחוק הסכמים קיבוציים , היא שאלה שבעובדה המשולבת בקביעה משפטית לגבי סיווג עסקו של המעסיק (ראו – דב"ע נג/3-125 אלכס שרר נ' רהיטי דימור בע"מ פד"ע כז(1) 158 (1993) ).
9. המבחן המכריע לצורך תחולתו של צו הרחבה הוא בחינת עיקר עיסוקה של החברה, דהיינו מהי הפעילות העיקרית במפעל של המעסיק. (ראו – ע"ע 18/99 יפה אפרימי נ' לילה עבד לעיל (פורסם בנבו, 9.7.2000) . כן נקבע בפסיקה כי סיווגו הענפי של מפעל ייעשה בין היתר בהסתמך על הסיווג האחיד של ענפי הכלכלה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ( ראו דב"ע נו/272-3 עוף טנא תעשיות (1991) בע"מ נ' מואסי מוחמד עבד אלעזיז (פורסם בנבו, 4.12.1996). כמו כן, הנטל להוכיח את תחולתו של ההסכם הקיבוצי או צו ההרחבה, מוטל על הטוען לחלותו ובענייננו, מוטל נטל זה על התובע (דב"ע תשן/1-7 אליקים הדי נ' אוריינט קולור תעשיות צילום (1986) בע"מ פד"ע כ"ג(1) 45 (1991) ).
10. בהתאם להלכה, תחולת צו ההרחבה נקבעת בהתאם לעיסוק המעסיק לפיכך, תחולת צווי ההרחבה בענף הבנייה, מותנית בכך שהמעסיק יסווג כמעסיק בענף הבנייה.
הגדרת "מעסיק" בצו ההרחבה בענף הבניה קובעת כדלקמן - "כל מעסיק בתחומי הבינוי ו/או התשתיות ו/או עבודות ציבוריות ו/או הנדסה אזרחית ו/או שיפוצים ו/או צמ"ה לרבות כמנוי בענפים ראשיים 41-43, על ענפי המשנה שלהם, לספר הסיווג האחיד לשנת 2011, אשר פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה".
הגדרת "עובד" בצו ההרחבה בענף הבניה קובעת - " כל עובד ומנהל עבודה באתר בנייה ( בהגדרת המונח בצו זה) המועסק בתפקיד שאינו משרדי".
"אתר בנייה" - מקום אשר מתבצעת בו עבודת בינוי ו/או תשתיות ו/או הנדסה אזרחית ו/או שיפוצים ו/או עבודה מסוג אחר כמפורט בהגדרת מעסיק לעיל".
ההגדרות לעיל מצוטטות מצו ההרחבה משנת 2015.
באשר לצו ההרחבה משנת 2010, הרלוונטי גם לענייננו , מאחר שהתביעה מתייחסת לתקופה משנת 2010 ואילך נציין, כי אין שינוי מהותי בנוסח ההגדרות לעיל. צו ההרחבה משנת 2010 מפנה לספר הסיווג משנת 1993, בו מספרי סעיפים שונים, אך זהים במהותם לספר הסיווג משנת 2011.
11. ספר הסיווג האחיד של ענפי הכלכלה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה משנת 2011 (לעיל ולהלן – " ספר הסיווג"), תחת הענף בינוי ( סדר F), מבהיר אילו סוגי עבודות נכללות תחת הענף:
"סדר זה כולל עבודות בנייה כלליות ומיוחדות המשמשות לבניית מבנים ובניינים ולעבודות הנדסה אזרחית, בכלל זה בניית מבנים ובניינים חדשים, בניית תוספות למבנים קיימים, שיפוץ ותיקון של מבנים קיימים, הקמת מבנים ובניינים טרומיים באתרי בנייה ובנייה של מבנים זמניים.
...
סדר זה כולל את הענפים הראשיים האלה: בניית מבנים ובניינים (ענף ראשי 41), עבודות הנדסה אזרחית, למעט בניית בניינים (ענף ראשי 42) ועבודות בנייה מיוחדות, כל עוד הן חלק מתהליך של מיזם בנייה (ענף ראשי 43)."
12. תחת סעיף 43, אשר כותרתו "עבודות בנייה מיוחדות", נכתב:
"ענף ראשי זה כולל עבודות בנייה מיוחדות (של בעלי מקצוע), כלומר ביצוע חלקים מעבודות הבנייה או מעבודות ההנדסה האזרחית מבלי לשאת באחריות למיזם כולו".
מן הכלל אל הפרט
13. בענייננו, מר ניסים קסנטיני, נציג הנתבעת, השיב לשאלות ב"כ התובע (עמ' 21 ש' 12-6):
"ש. תפרט לי על העסק של הבינוי ותשתיות?
ת. החברה התרחבה ופתחו עוד חברה.
ש. מתי זה היה?
ת. לפני בערך 12 שנה.
ש. כי כבר ב 2001 שונה השם?
ת. יכול להיות שהיא הפכה להיות בע"מ כי כנראה החליטו בחברה לכוון לשם, להתעסק בעוד דברים חוץ מגיזום עצים וברגע שהחליפו את השם זה מה שהוחלט. אני לא זוכר בדיוק שנים."
14. ניכר מתשובותיו של נציג הנתבעת כי במועדים מושא התביעה הנתבעת כבר הייתה חברה אשר עוסקת גם בתשתיות. זאת ניתן להבין גם משמה, "קסנטיני ובניו תשתיות ופיתוח בע"מ"; ומסיווגה בענף בניה, כבישים תשתית ופיתוח, כפי שנראה מרישומה ביום 5.2.2002 שצורף לסיכומי התובע.
מן האמור לעיל עולה כי הנתבעת עונה להגדרת "מעסיק", עליה חל צו ההרחבה.
15. באשר לשאלה האם התובע עונה להגדרה "עובד" לפי צו ההרחבה - אין חולק שעבודת התובע הייתה במסגרת מחלקת גיזום, כגוזם עצים, לאורך כל השנים (ראו פרוטוקול, עמ' 7 ש' 24; עמ' 10 ש' 10; עמ' 20 ש' 18-17). כך לפי דברי התובע וכך לפי דברי מר קסנטיני. התובע טען בחקירתו שעסק "קצת בתשתיות כשהיו הפסקות" (עמ' 8 ש' 17), אולם טענה זו לא הופיעה בכתב התביעה או בתצהיר התובע, ומתשובותיו בהמשך חקירתו ניתן להבין, שעיסוקו היה בגיזום בלבד (ראו עמ' 10 ש' 10-5).
ברי, כי מתוקף עיסוקו של התובע כגוזם הוא לא עובד משרדי, וגם לא נטען כך. השאלה היא אם הוא עובד באתר בניה, כהגדרת המונח בצו.
16. עיון בפסיקה בעניין תחולת צו הרחבה בענף הבניין מעלה שבתי הדין האזוריים הכירו במגוון של עיסוקים ותפקידים, אשר נעשים באתרי בניה – עבודות כלליות ועבודות ניקיון של פסולת בניין (סע"ש (ת"א) 49948-01-16 MOHAMED ISHAG YHYA נ' שפיר הנדסה אזרחית וימית בע"מ (פורסם בנבו, 16.10.2018); ס"ע (ת"א) 43987-02-14 WOLDU ABRAM נ' טוטאל פתרונות כ"א בע"מ (פורסם בנבו, 26.11.2015); ועוד). כן הוכר נהג מחפרון בחברת תשתיות ( סע"ש (נצ') 30385-02-15‏ סבאח פתחי נ' אחמד חסן תשתיות ופתוח בע"מ (פורסם בנבו, 21.10.2018)).
17. בתי הדין האזוריים לא הכירו בתחולת צו ההרחבה בענף הבניין בעובד -
במתקין אלומיניום באתרי בנייה (סע"ש (ת"א) 55350-05-13 אורנשטיין אלכסנדר נ' ששון אלומיניום בע"מ (פורסם בנבו, 10.8.2015));
במהנדס בניין (סע"ש (ת"א) 15401-09-17 פלוני נ' אלמונית (פורסם בנבו, 4.6.2019);
בעובד כמתקין דלתות בדירות חדשות (ס"ע (ת"א) 51061-05-12‏ יעקב טליאס נ' דלתות חמדיה בע"מ (פורסם בנבו, 27.4.2014);
בטכנאי תקשורת אשר עבד כמתקין אביזרי תקשורת (סע"ש (ת"א) 24519-06-12 א. טויזר וס. ממן נ' אבישר טלקום בע"מ (פורסם בנבו, 2.11.2014).

18. במקרים נוספים, המורכבים יותר לאבחון באם חל צו ההרחבה, פנה בית הדין לספר הסיווג. כך למשל נקבע כי:
צו ההרחבה חל במקרה של מפרק גגות אסבסט ובונה פיגומים (סע"ש (ת"א) 38646-01-13‏ ‏ אלי דואק נ' א.א. בידודים וציפויים בע"מ (פורסם בנבו, 15.11.2016));
צו ההרחבה חל במקרה של עובד בעבודות חיפוי שיש ואיטום בגובה (סע"ש (ת"א) 13861-07-15 ארטיום מלצב נ' דרים טים עבודות בגבהים בע"מ (פורסם בנבו, 19.10.2018);
צו הרחבה חל במקרה של עובד בהנחת תשתיות - כבלי תקשורת ומחשבים (סע"ש (ת"א) 13791-06-14 בן ציון מדר נ' חשמל ותקשורת ש.א.א. בע"מ (פורסם בנבו, 19.5.2016); ועוד.

19. בעניין דנא, התובע הצהיר שהוא ביצע "עבודות גיזום לחברת החשמל, רשויות מקומיות, בזק, משרד הביטחון, קק"ל, לאנשים פרטיים וכל עבודה אותה נשלחתי לבצע ע"י הנתבעת" (תצהיר התובע ס' 4). בעדותו תמך דבריו: "במסגרת עבודתי ביצעתי עבודות גיזום לחברת חשמל..." (עמ' 8 ש' 23); "בכל מחנות צה"ל, בחברת חשמל, לאן שהיה מפנה אותנו" (עמ' 9 ש' 16).
20. התובע לא טען שעבד באתרי בנייה. עבודות עבור חברת חשמל ובמחנות צה"ל אינן עבודות באתר בנייה. מדובר בעבודות המהוות עבודות תחזוקה, המתבצעות באזורים מאוכלסים, בהם גרים, עובדים או משרתים חיילים, ולא במקומות המוגדרים כאתרי בנייה או תשתיות. התובע גם לא טען שהוא עובד כמפעיל צמ"ה. התובע עבד בסביבה בנויה ולא בסביבה המוגדרת כאתר בנייה.
21. בנוסף לכך , עבודת הגיזום לא מנויה כענף עצמאי במסגרת הענפים המנויים בספר הסיווג (ענפים ראשיים 43-41 ), כאמור בהגדרה במונח "מעסיק", המפנה אף למונח "אתר בנייה".
22. הנה כי כן, מהעדויות ששמענו, הגענו לכלל מסקנה כי צו ההרחבה חל על הנתבעת מתוקף היותה חברת תשתיות ובנייה אך לא חל על כל עובדיה. לפי הפסיקה שצוטטה לעיל אין הצו חל על עובד שעיקר עיסוקו בגיזום וחורג מתחום עבודות הבנייה.
23. נוכח האמור לעיל, משדחינו את טענת התובע לתחולת הסכם קיבוצי או צו הרחבה בענף הבנייה, אנו דוחים את תביעת התובע לרכיבים: קרן פנסיה (מכוח צו הרחבה); קרן השתלמות; דמי הבראה; ודמי חופשה, הנובעים כולם מהטענה לתחולת צו ההרחבה.
ב. האם התובע זכאי לתשלום בגין ימי מחלה?
עובדות הצריכות לענייננו
24. ביום 14.9.2016 אירעה לתובע תאונת עבודה.
25. הנתבעת סירבה לשלם לתובע עבור ימי מחלה, בטענה שהיא ביטחה אותו בקרן דמי מחלה שאמורה לשלם לו בגין ימי המחלה.
26. כאשר פנה התובע לקרן היא סירבה לשלם עבור ימי המחלה, בטענה שהקרן משלמת בגין מחלה בלבד ולא בגין תאונות עבודה, בהתאם לתקנונה.
27. טענת התובע - הנתבעת צריכה לשלם לו לפי חוק דמי מחלה, תשל"ו-1976 (להלן: "חוק דמי מחלה"), היות שזו ביטחה אותו רק בכיסוי במקרים של מחלה ולא במקרים של תאונה. במקרים בהם הקרן לא מכסה (כדוגמת תקופת אכשרה), על המעסיק לשאת בתשלום דמי המחלה. לחלופין, על הנתבעת לשאת בחבות עבור החלק שלא בוטח, שכן הנתבעת ביטחה את התובע בקרן דמי מחלה רק בגין שכר של 6,500 ₪ בחודש ולא בגין שכר של 8,268 ₪. לגישת התובע , על הנתבעת לשאת ב – 161 ימי מחלה לפי שכר של 376 ₪ ליום (8,268/22) .
דמי מחלה מכוח חוק דמי מחלה
28. חוק דמי מחלה נועד להבטיח המשך תשלום שכר לעובד בעת שנבצר ממנו לעבוד מחמת בריאותו ולקבל את שכרו כולו בתקופת אי כושר. הזכאות יכול שתקום מכוח הסכם עבודה אישי; הסדר קיבוצי; הסכם קיבוצי; או חוק דמי מחלה.
29. זכאותו של עובד לדמי מחלה מכוח החוק היא זכות קוגנטית, שכן מדובר בזכות סוציאלית הנתונה לעובד , וייעודה להעניק לו תנאים מינימליים בעת נבצרות מעבודה על רקע מחלה. ויתור מצד עובד לתנאים שנמנו בחוק לאו ויתור הוא והזכות לדמי מחלה תכליתה להבטיח לעובד שכר , שלא תיפגע פת לחמו בתקופת אי עבודה.
30. ככלל, המעסיק חייב בתשלום דמי מחלה לעובד לפי הוראות סעיפים 2-7 לחוק , אלא אם ביטח את העובד בקופת גמל במסגרת האפשרויות הנזכרות בסעיף 8 לחוק דמי מחלה שאז המעסיק יהיה פטור בתשלום דמי מחלה. לעניין זה נפסק:
"דמי מחלה לעובדים יכול וישולמו במישרין על ידי המעביד על פי הסכם קיבוצי או צו הרחבה, או שישולמו לו על-ידי קופת גמל במסגרת ביטוח דמי מחלה" (דב"ע נז/ 3-18 גיל שעל נ' נינה ויקל , פד"ע לא 650 (1998)) . לא שולמו דמי מחלה באחת מהדרכים הללו, קמה חובתו של המעביד לשלם דמי מחלה לעובד שנעדר מעבודתו עקב מחלה (דב"ע מד/ 1-4 רוזנטל נ' מדינת ישראל , פד"ע יח 393, עמ' 397 (1984) ; דב"ע נב 3-40 פדידה ואח' נ' וייז ואח', פד"ע כה 87, 89.)
תחולת סעיף 8 לחוק דמי מחלה – פטור מתשלום דמי מחלה בשל ביטוח העובד
31. סעיף 8 לחוק דמי מחלה קובע:
מעסיק יהיה פטור מחובתו לשלם דמי מחלה לעובדו על-פי הוראות סעיפים 2 עד 7 –
(1) אם הוא ביטח את העובד ביטוח דמי מחלה בקופת הגמל שבה מבוטח בביטוח דמי מחלה המספר הגדול ביותר של עובדים בענף שבו מועסק העובד, המבוטחים בביטוח האמור מכוח הסכם קיבוצי, בתנאים שאינם נופלים מתנאי ביטוחם;
(2) בהעדר הסכם קיבוצי כאמור בפסקה (1) – אם הוא ביטח את העובד ביטוח דמי מחלה בקופת גמל שניתנה לגביה הסכמתו בכתב של העובד, ובלבד שהביטוח יהיה בתנאים שאינם נופלים מאלה שלפיהם מבוטח בביטוח כאמור המספר הגדול ביותר של עובדים במדינה מכוח הסכם קיבוצי; (הדגשה אינה במקור - י.א)
(3) לא ניתנה הסכמת העובד כאמור בפסקה (2) – אם הוא ביטח את העובד ביטוח דמי מחלה בקופת הגמל שבה מבוטח בביטוח זה המספר הגדול ביותר של עובדים במדינה, בתנאים שאינם נופלים מתנאי ביטוחם.
32. סעיף 8(1) לחוק דמי מחלה עוסק בביטוח עובד בביטוח דמי מחלה מכוח הסכם קיבוצי. משקבענו שלא חל הסכם קיבוצי, הרי שסעיף זה לא חל. לעניין סעיף 8(2) לחוק דמי מחלה, בו דרישה להציג הסכמה בכתב של העובד, הנתבעת לא הציגה מסמך הנושא הסכמה בכתב מטעם התובע לביטוח דמי מחלה בקרן.
33. השאלה שעומדת לפנינו היא האם חל סעיף 8(3) לחוק. לפי סעיף 8(3) לחוק דמי מחלה, פטור מעסיק מתשלום דמי מחלה, אם ביטח את העובד בתנאים שאינם נופלים מתנאי ביטוחם של המספר הגדול ביותר של עובדים במדינה. נפנה אפוא לבחינת השאלה אם חל הפטור מכוח סעיף 8(3) לחוק .
בין הצדדים נטושה מחלוקת בדבר נסיבות הצטרפותו של התובע לקרן.
לטענת הנתבעת, התובע צורף לקרן לאור בקשת הדוד שלו, מר קרן, שהיה בשנים הרלוונטיות מזכיר הסתדרות עובדי הבניין באשדוד.
לטענת התובע, הגב' שולה קסנטיני, אמו של נציג הנתבעת מר קסנטיני , ביטחה אותו בקרן (עמ' 19 ש' 12).
מר קרן הגיש תצהיר והעיד מטעם התובע. בתצהירו ובעדותו ציין שלא נפגש מעולם עם מעסיקיו של התובע וכלל לא ביקש שיבוטח בקרן.
הנתבעת בחרה שלא להגיש תצהיר מטעמה של הגב' קסנטיני ולא להביאה למתן עדות, על אף הרלוונטיות שלה להליך.
34. נוכח האמור, התמונה המצטיירת בפנינו נותרה מעורפלת, וזאת בשים לב לכך שמדובר באירועים שהתרחשו לפני כ-30 שנים.
תקנון קרן דמי מחלה קובע, שבמקרה של תאונת עבודה התקנון לא יחול. חוק דמי מחלה, לעומת זאת, מעניק זכאות לדמי מחלה בכל מצב של אי כושר זמני הנובע ממצב בריאות לקוי (סעיף 1 לחוק דמי מחלה). מסקנתנו, תנאי תקנון הקרן נופלים מתנאי חוק דמי מחלה, ו מטעם זה אנו קובעים כי סעיף 8(3) לחוק, הקובע פטור לנתבעת מתשלום דמי מחלה – לא חל.
אישורים רפואיים ומעמד התובע כ"נכה נזקק"
35. התובע צירף לתצהירו מסמכים רפואיים כדלקמן:
תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה – לפיה לא מסוגל לעסוק בעבודתו ואף לא בעבודה אחרת מיום 15.9.2016 ועד יום 15.12.2016 (92 ימים). התעודה הונפקה ביום 30.9.2016.
תעודה רפואית נוספת לנפגע עבודה – לפיה לא מסוגל לעסוק בעבודתו ואף לא בעבודה אחרת מיום 15.12.2016 ועד יום 15.1.2017 (32 ימים). התעודה הונפקה ביום 5.12.2016.
תעודה רפואית נוספת לנפגע עבודה – לפיה לא מסוגל לעסוק בעבודתו ואף לא בעבודה אחרת, לפי המלצה של רופא אורתופד, מיום 16.1.2017 ועד יום 15.2.2017 (31 ימים). התעודה הונפקה ביום 10.1.2017.
תעודה רפואית נוספת לנפגע עבודה – לפיה לא מסוגל לעסוק בעבודתו ואף לא בעבודה אחרת, לפי המלצה של רופא אורתופד ואישור רופא תעסוקה, מיום 16.2.2017 עד יום 8.5.2017 (82 ימים). התעודה הונפקה ביום 9.2.2017.
אישור מחלה – המלצה על מנוחה מיום 9.5.2017 עד יום 30.12.2017 (236 ימים), לפי חוות דעת של רופא תעסוקה. התעודה הונפקה ביום 6.12.2017.

36. התובע הוכר כנכה נזקק מיום 15.12.2016 ועד יום 31.12.2017, ומיום 1.1.2018 הוכר התובע כבעל נכות צמיתה (פרוט' עמ' 6 ש' 25-23).
37. לטענת הנתבעת, יש לדחות על הסף את התביעה לדמי מחלה , מאחר שהאישור שהומצא לנתבעת, לראשונה, הוא אישור רפואי רטרואקטיבי הנושא תאריך המאוחר ליום הגשת התביעה – האישור הוא מיום 6.12.2017, בעוד שהתביעה הוגשה ביום 5.11.2017. מכאן, הרי שהאישור לא יכול להיות חלק מגדרי התביעה.
בנוסף לכך, צוין באישור שהוא נסמך על חוות דעת של רופא תעסוקתי, אשר לא הומצאה לנתבעת – לא במהלך ההליך ולא בזמן אמת. אילו היה התובע מעביר לנתבעת את האישור בזמן אמת, יתכן שיכלה הנתבעת להתאים לתובע עבודה אחרת ולייתר את הצורך בימי המחלה. ואולם, משבחר התובע שלא לעשות כן, מנוע הוא מלדרוש לקבל תשלום בגין אותם ימי מחלה. התובע הסתיר את חוות דעת הרופא התעסוקתי גם מבית הדין בהליך זה. חוות הדעת הכרחית כדי לדעת מהי הקביעה לגבי כושר עבודת התובע, ואי גילויה מהווה חוסר תום לב.
38. לטענת התובע הוא מסר לנתבעת את כל אישורי המחלה ולא הייתה מניעה שישלח אישור מחלה רטרואקטיבי.
39. לעניין המצאת המסמכים – אישור מחלה וחוות דעת הרופא התעסוקתי. כאמור, המסמכים שהציג התובע הם תעודות רפואיות לנפגע עבודה, המיועדות להצגה לפני פקידי המוסד לביטוח לאומי לצורך מיצוי זכויות שם, ואינן טובות לצורך דרישת ימי מחלה מן המעסיק. התעודה שהציג התובע, "אישור מחלה" מיום 6.12.2017, הופקה במועד המאוחר להגשת כתב התביעה. חוות הדעת של הרופא התעסוקתי, עליה נשען האישור הרפואי, לא הומצאה לתיק.
40. אמנם, יש טעם נפגם בהתנהלות התובע ביחס למסמכים הרפואיים ואי הצגת חוות הדעת של הרופא התעסוקתי. התנהלות זו אינה תואמת את כללי הפרוצדורה הנהוגים בבתי המשפט ובבית הדין. ואולם, על בסיס הכרת המוסד לביטוח לאומי בתובע כ"נכה נזקק", ממועד התאונה ועד יום 1.1.2018, ברור לכל, שהתובע היה שרוי בפרק זמן של מצב רפואי שלא אפשר לו לעבוד, לא בעבודתו ולא בעבודה אחרת.
41. בבר"ע (ארצי) 31251-08-14‏ ‏ תאיר סעיד נ' קיבוץ קליה (פורסם בנבו, 5.1.2015) נפסק:
"בהתאם לסדרי הדין על בעל דין להביא את ראיותיו ב"חבילה אחת". אלא, שהעובדה כי בעל דין לא פעל כאמור וביקש להגיש לבית הדין ראיה שלא בהתאם לעיתוי הנדרש ממנו, אין בה – לכשעצמה – כדי להצדיק את דחיית בקשתו ומוטל על הערכאה הדיונית לבחון כיצד יש ליישב בין שני אינטרסים בסיסיים בהליך השיפוטי – האחד, האינטרס של ניהול ההליך המשפטי כתיקונו, והשני – האינטרס של בירור האמת.
בעניין חגי דוד ובעניין קובלקובסקי שבנו על העיקרון בדבר "הגישה הסלחנית" של בית הדין לפיה בהתקיים נסיבות מיוחדות ומסוימות, יעדיף בית המשפט, חרף מחדלי בעל הדין, את השגת מטרתו העיקרית - לעשות משפט וצדק, על פני שמירה על כללי הפרוצדורה. לעניין זה הפננו להוראת תקנה 124 לתקנות לפיה "בית הדין רשאי, בכל עת, לתקן כל פגם או טעות בכל הליך, וליתן הוראות בדבר הוצאות או בענינים אחרים ככל שייראה לו צודק, וחובה לעשות כל התיקונים הדרושים כדי לפסוק בשאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין, והוא הדין לגבי הרשם בהחלטה שנתן". "
42. לדעתנו, מקרה זה נופל לאותם מקרים חריגים לפיהם יש לתת קדימות לאינטרס של בירור האמת ועשיית משפט צדק על פני האינטרס הפרוצדורלי של ניהול ההליך כתיקונו. כאמור לעיל, התובע לא פעל בהתאם לכללי הפרוצדורה ולא המציא אישור מחלה כדין. אך עם זאת, מצבו הרפואי במועדים הרלוונטיים הוגדר על ידי המוסד לביטוח לאומי כ"נכה נזקק", על כל המשתמע מכך, ומשלא הוכח אחרת אנו מקבלים את קביעת המוסד לביטוח לאומי בעניין זה, חרף אי המצאת המסמכים ועניין זה ישתקף בבואנו להחליט בשאלת ההוצאות.
43. זאת ועוד. הנתבעת חתמה ביום 20.8.2017 על הטופס "תביעה להכרה כנכה נזקק" עבור התובע, דהיינו, ידעה אז מה מצבו הרפואי, גם מבלי שהמציא את אישור המחלה. עוד יוזכר, כי לפי תקנה 1 לתקנות דמי מחלה (נהלים לתשלום דמי מחלה), תשל"ז-1976, על העובד חלה החובה למסור אישור מחלה למעסיק בפרק זמן סמוך ובלבד שהמעסיק הביא לידיעת העובד את חובתו זו. מנגד, קובעת תקנה 2(ג) לתקנות דמי מחלה כי, ככל שהתעורר ספק אצל המעסיק לגבי תוכן של תעודת מחלה הוא רשאי להעמיד את העובד לבדיקה רפואית. בעניינו, משלא פעל המעסיק באפשרות זו, הרי שהאישור הרפואי נהנה מחזקת התקינות.
44. יודגש כי דמי מחלה הם זכות קוגנטית במשפט העבודה. ראו לעניין זה בסע"ש (ת"א) 7861-06-14‏ ‏ רמי תם נ' מפעת 1965 (1987) בע"מ (פורסם בנבו, 12.2.2017):
"38. סעיף 2 לחוק דמי מחלה, התשל"ו – 1976 (להלן – חוק דמי מחלה) קובע כי "עובד שנעדר מעבודתו עקב מחלה יהיה זכאי לקבל ממעבידו, בכפיפות לתקופת הזכאות המקסימלית... תשלום על פי חוק זה בעד תקופת מחלתו".
בהתאם לפסיקה, זכאותו של עובד לדמי מחלה מכח חוק דמי מחלה, הינה זכות קוגנטית הנמנית על זכויות "משפט העבודה המגן". עוד נפסק, כי לכל עובד הזכות למצות עם סיום העסקתו בעת מחלה את יתרת ימי המחלה המגיעים לו עד למכסה המקסימאלית הקבועה בחוק של 90 הימים.
39. אין חולק, כי התובע הציג, הגם שבאיחור, אישורי מחלה. הנתבעת חלקה על תוקפם של האישורים הנ"ל, אך מר כהן הודה כי לא ביקש להעמיד את התובע לבדיקה רפואית מטעם הנתבעת וגם לא ביקש לזמן את הרופא שנתן את האישורים לחקירה.
40. במקרה דנן, תובנותיו של מר כהן לגבי עניינים שברפואה, אינן יכולות לאיין את האישורים שהוצגו ע"י התובע, משאין חולק כי הוא אינו רופא וממילא לא העיד כעד מומחה בתחום הרפואה. זכויותיו כמעסיק מצטמצמות לדרישה לקבל אישורים רפואיים ביחס לימי ההיעדרות ולדרישה כי העובד יועמד לבדיקת רופא מטעם הנתבעת, ככל שיש בלבו ספק בנוגע לאותנטיות שלהם או בנוגע למהימנותם.
41. התנאי שהציב, כך על פי עדותו, להשבתו של התובע לעבודתו כנגד ויתורו של האחרון על דמי המחלה המגיעים לו בגין אותם ימים שבהם היה באי כושר בהתאם לאישורי המחלה– חסר תוקף משפטי."
45. מסקנתנו, שעל אף שאישור המחלה הונפק והומצא למעסיק בדיעבד, ובמועד המאוחר להגשת כתב התביעה, הרי שיש להסיג את הפרוצדורה על פני המהות, ועל אף הקושי בכך, להכיר בו.
46. באשר לאי המצאת חוות הדעת. אכן, ראוי היה שהתובע ימסור את חוות הדעת לידי הנתבעת, וראוי היה שזה יצרפה לתיק בית המשפט. אכן, כלל ידוע הוא, שיש להקפיד ככל האפשר על כללי הפרוצדורה, והדבר הכרחי לניהולו התקין של הליך משפטי. עם זאת , אין לשכוח כי מטרת הכללים הדיוניים היא ליצור מסגרת מתאימה כדי לאפשר להגיע לחקר האמת . ולכן, איננו מקבלים את טענת הנתבעת לפיה יתכן שקריאת חוות הדעת הייתה משנה את התמונה ומאפשרת לה להציע תפקידים אחרים לתובע, וזאת נוכח הכרת המוסד לביטוח לאומי בתובע כ"נכה נזקק". ונסביר.
47. תקנה 18א לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 מגדירה מיהו "נכה נזקק":
מי שנקבעה לו נכות לזמן מוגבל, או נכות שדרגתה זמנית והרשות קבעה לבקשת המוסד, או על פי בקשתו, או מיזמתה היא כי אין לנכה סיכוי סביר לעבודה כלשהי עקב הפגיעה בעבודה, ואין לו הכנסה מהתעסקות. (ההדגשה אינה במקור – י.א.)
48. כידוע, אדם צריך לעבור משוכות לא קלות ולעמוד בנטל הוכחה גבוה על מנת לקבל קצבה מן המוסד לביטוח לאומי. חזקה שאם המוסד לביטוח לאומי קבע את מעמדו של התובע כ"נכה נזקק", דהיינו, אדם שאין סיכוי סביר שיוכל לעבוד בעבודה כלשהי, הרי שאין סיכוי סביר שהנתבעת יכלה להציע לנתבע עבודה אחרת כל שהיא שיוכל לעשות במקום עבודתו. על כן, וחרף הפגם בהחלטת התובע שלא לגלות את חוות הדעת, הגענו למסקנה בנסיבות העניין שמכיוון שהתוצאה בגילוי ובאי הגילוי הייתה זהה, אין להטות את הכף לרעת התובע ולדחות את טיעונו בשל המחדל.
האם קצבת "נכה נזקק" ותשלום בגין ימי מחלה מהווים כפל תשלומים?
49. הנתבעת טענה שהתובע הסתיר את העובדה שאושרה לו תביעתו להכרה כ"נכה נזקק" ושקיבל קצבה מכוח מעמד זה. מאחר שדמי מחלה הם חלף הכנסה, קבלתם בגין אותם חודשים בהם קיבל התובע תשלום כנכה נזקק, תשלום שמטרתו היא גם חלף הכנסה, תהווה כפל תשלומים.
אין הבדל בין גמלת נכה נזקק לבין דמי פגיעה, אשר לגביהם כבר נקבע בפסיקה שמהווים חלף הכנסה ולא יכולים להתקבל יחד עם דמי מחלה. זאת לפי סעיף 11 לחוק דמי מחלה וגם לפי טופס בקשה לגמלת נכה נזקק עליו חתם התובע, לפיו אינו זכאי להכנסה או לתשלום ממעסיקו. גם קרן דמי מחלה בתקנונה רואה בקצבת הנכות הזמנית חלף הכנסה.
50. התובע דחה את טענת הנתבעת לפיה מאחר שקיבל הכרה ותשלום כנכה נזקק אינה חייבת בתשלום ימי המחלה. כן דחה את טענת הנתבעת, לפיה עליו להפחית את התגמולים מאחר שמדובר ב"כפל תשלומים".
התובע הפנה ל"נוהל טיפול בתביעה לנכה נזקק – תקנה 18(א) " של המוסד לביטוח לאומי, לפיו ימי מחלה לא יחשבו כ"הכנסה מהתעסקות" ועל כן לא מדובר בכפל תשלום. בנוסף לכך, כפי שעולה מהחקיקה, אין סתירה בין קבלת תשלום עבור נכות לבין קבלת תשלום בגין דמי מחלה, שכן מדובר בבקשה לקבל דמי מחלה מהיום ה-91 לאחר התאונה, דהיינו לאחר שקיבל דמי פגיעה.
דיון והכרעה
51. בטופס "תביעה להכרה כנכה נזקק" של המוסד לביטוח לאומי נדרש מגיש הטופס לחתום על הצהרה לפיה "לא הייתה לי כל הכנסה מן המקורות שלהלן: הכנסה מהתעסקות, דמי אבטלה ואינני זכאי עבור תקופה זו לכל תשלום מאת מעבידי". ב"נוהל טיפול בתביעה לנכה נזקק – תקנה 18(א) " של המוסד לביטוח לאומי (17/2011) נקבע בסעיף 2.2 – " לא תחשב כ"הכנסה מהתעסקות" הכנסה מהמקורות הבאים: ... תשלום עבור ניצול ימי מחלה או חופשה ".
52. מאחר שהנוהל קובע באופן שאינו משתמע לשני פנים שימי מחלה אינם "הכנסה מהתעסקות", איננו רואים את הצהרת התובע כעומדת בסתירה לדרישתו לקבל דמי מחלה עבור ימים בהם היה זכאי לקצבת נכה נזקק.
53. גם בבחינת התכלית של קצבת נכה נזקק ושל תשלום דמי מחלה בראי הפסיקה ניכר כי אינם נועדו לאותה מטרה.
בעב"ל (ארצי) 22277-03-17 צ'רלי אוחנה נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם בנבו, 29.2.2019) נדונה תכלית קצבת נכה נזקק:
"... תכליתה של גמלת "נכה נזקק" היא ליתן מענה לתקופה מוגבלת, שבה נקבעה לנפגע עבודה נכות זמנית, אך אין לו סיכוי סביר לעבודה כלשהי עקב הפגיעה מעבודה ואין לו הכנסה מהתעסקות. מתכלית גמלת "נכה נזקק" - מתן מענה למצוקת נפגע העבודה באותו פרק זמן מוגבל – נובעת המסקנה כי יש לפעול לכך שתביעה לגמלת "נכה נזקק" תיבחן ותשולם ככל הניתן באותו פרק זמן או בסמוך לאחריו, ולא חודשים ואף שנים לאחר אותו פרק זמן."
בעס"ק (ארצי) 68/09 הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' אלביט מערכות אלקטרו-אופטיקה בע"מ (אל-אופ) (פורסם בנבו, 29.11.2012) נדונה תכלית ימי המחלה המוקנים לעובד. כך קבע כבוד השופט עמירם רבינוביץ:
"ברצוני להבהיר, כי לא ראיתי בימי המחלה כימים בהם אין העובד נעדר מעבודתו, אך לדעתי יש לראות בהם, כיוצרים זכויות לצבירת ימי חופשה, באופן זהה לימי עבודה בפועל. כל תוצאה אחרת פירושה קיפוח ואפליה של העובד החולה לעומת העובד הבריא לעניין צבירת ימי החופשה, אך ורק משום שנמנע ממנו בעל כורחו לעבוד בשל מחלתו או בשל שירות המילואים שלו וכדומה."
ובהמשך קבעה כבוד השופטת סיגל דוידוב מוטולה:
"במסגרת חוק דמי מחלה לא הסתפק המחוקק בהסדרת תשלום לעובדים בעת מחלתם, אלא הבהיר כי "דין דמי מחלה המשתלמים מאת מעביד כדין שכר עבודה לכל דבר" (סעיף 7; דב"ע לח/0-146 המוסד לביטוח לאומי – לבנה נוביקוב, פד"ע י' 271, 275 (1979)). היינו, המחוקק ביקש להבטיח כי התשלום המוענק לעובד במהלך ימי המחלה הצבורים ייחשב כ"שכר", על כל המשתמע מכך, תוך צמצום הפגיעה בעובד החולה בשל מחלתו, ותוך השוואת זכויותיו – גם אם לא באופן מלא – לזכויותיו של עובד בריא המבצע עבודה הלכה למעשה (לראיית תקופת מחלה כתקופה המצמיחה זכויות סוציאליות ראו גם את תקנה 10(4) לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), התשכ"ד – 1964, וסעיף 161(ג)(3) לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה – 1995). מגמה זו קיבלה חיזוק לאחרונה במסגרת חוק דמי מחלה (תיקון מס' 4), התשע"א – 2011, אשר הגדיל את שיעור דמי המחלה מ – 75% ל – 100% משכר העבודה."
54. מכאן, בעוד שדמי מחלה נועדו להוות חלף שכר לעובד אשר נפל למשכב ולא יכול להופיע במקום עבודתו, קצבת "נכה נזקק" נועדה לשם סיוע לנפגע עבודה במצוקתו, בשל ריבוי הוצאות אשר ודאי נוצרו לו בשל מחלתו – עזרת קרובים, הוצאות רפואיות, נסיעות וכדומה. המסקנה המתבקשת מן האמור היא שקצבת "נכה נזקק" במקביל לתשלום דמי מחלה לא מהווה "כפל תשלומים", וטענת הנתבעת בעניין זה - נדחית.
55. מסקנתנו, שעל הנתבעת לשלם לתובע בגין ימי מחלה. מאחר שקבענו שצו ההרחבה לא חל, הרי שימי מחלה המקסימליים שיכול התובע להיפרע מהם הוא 90 יום, לפי חוק דמי מחלה (סעיף 4 לחוק).
56. על-פי התעודות רפואית שמנינו בסעיף 35 לעיל, התובע זכאי כאמור לכל היותר, לשכר בגין, 90 ימים לפי סך של 376 ₪ ליום (8268/22) = סה"כ זכאי התובע לתשלום בסך כולל של 33,840 ₪ בגין דמי מחלה.
פיצוי מכוח חוק הודעה לעובד
57. התובע טען כי משך כל תקופת העסקתו, הנתבעת לא מסרה לתובע הודעה לעובד בהתאם לחוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), תשס"ב-2002 (להלן – " חוק הודעה לעובד"). בסיכומיו טען התובע, כי ברבות השנים חלו שינויים בתנאי העסקתו של התובע והנתבעת לא טרחה למסור הודעה בדבר שינוי התנאים, וזאת בניגוד לסעיף 3 לחוק הודעה לעובד.
58. הנתבעת טענה מנגד, שהתובע התחיל לעבוד אצלה לפני חקיקת החוק, ולכן אינה חבה בפיצוי. בסיכומיה טענה, שלא חלו שינויים בתנאי העבודה של התובע במהלך השנים מאז חקיקת החוק, למעט עליה בשכרו. כן טענה שלא נגרם לתובע כל נזק מאי מתן הודעה לעובד שכן תנאי העבודה היו ידועים ונהירים לו.
59. בע"ע (ארצי) 249/09 מיכאל פיסנקו נ' סער אבטחה שמירה ושירותים ירושלים בע"מ (פורסם בנבו, 14.11.2011) נפסק:
"בית הדין האזורי קבע כי משהמערער החל להיות מועסק עובר לחקיקת החוק, הרי שהחוק לא חל לגביו. קביעה זו אינה בדין. החוק חל על כל העובדים בין אם התחילו לעבוד במקום העבודה לפני חקיקת החוק ובין אם לאחריו. אלא שהחובה ליתן הודעה על תנאי עבודה לגבי מי שכבר הועסק במקום העבודה עובר לכניסת החוק לתוקפו קמה מקום בו העובד 'דרש' לקבל את ההודעה על תנאי העבודה, זאת כפי שקרה במקרה של המערער. עובד שאינו מקבל הודעה כאמור יכול והתפטרותו תזכה אותו בפיצויי פיטורים."
60. התובע לא טען ולא הוכח בפנינו, שביקש לקבל הודעה על תנאי העבודה לאחר חקיקת החוק.
61. בנוסף לכך, התובע ציין שלא קיבל הודעה על שינויים שחלו בתנאי העבודה, אולם לא פירט באילו שינויים מדובר ומתי נכנסו לתוקפם.
62. משכך, איננו מקבלים את תביעתו של התובע לפיצויים מכוח חוק הודעה לעובד, והתביעה בגין רכיב זה – נדחית.
סוף דבר
63. התביעה כנגד הנתבעת מתקבלת ביחס לרכיב אחד בלבד, ועליה לשלם לתובע בגין דמי מחלה 33,840 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1/10/16 .
64. לאחר שקבענו כי יש טעם נפגם בדרך הילוכו ואופן התנהלותו של התובע ביחס למסמכים הרפואיים ואי הצגת חוות הדעת של הרופא התעסוקתי, התנהלות שאינה תואמת את כללי הפרוצדורה הנהוגים בבתי המשפט ובבית הדין, כל זה מוביל אותנו למסקנה כי האיזון המתחייב הינו על דרך שלא לפסוק הוצאות לטובתו ובנסיבות דנן, אין אנו עושים צו להוצאות.
65. על פסק הדין ניתן להגיש ערעור לבית הדין הארצי בירושלים בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, י"ט חשוון תש"פ, 17 נובמבר 2019, בהעדר הצדדים.

יעקב אזולאי, שופט

סעיד אבו סיאם,
נציג ציבור