הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בבאר שבע ס"ע 49228-12-17

בפני
כבוד ה שופט יעקב אזולאי
נציג ציבור עובדים מר דוד פטיטו
נציג ציבור מעסיקים מר אלברט שיטרית

התובע:
ABDELMALIK ALI
ע"י עו"ד תמיר שטינוביץ

נגד

הנתבעת:
מלונות פתאל בע"מ

פסק דין

לפנינו תביעתו של עבדאלמליק עלי ( להלן – " התובע"), מבקש מקלט מסודן, כנגד רשת מלונות פתאל בע"מ, מעסיקתו ( להלן – " הנתבעת"), לתשלום הפרשי שכר וזכויות סוציאליות שונות בגין תקופת עבודתו.
רקע עובדתי
התובע, הועסק אצל הנתבעת כסדרן ומשק בית במלון "לאונרדו פלאזה" באשדוד בשתי תקופות העסקה, מסוף חודש אוגוסט 2015 ועד חודש נובמבר 2015 (להלן – "התקופה הראשונה"); ומאמצע חודש יולי 2016 ועד אמצע חודש אוגוסט 2017, ובסך הכל כ-16.5 חודשים.
על היחסים בין הצדדים חל הסכם קיבוצי כללי בענף המלונאות משנת 2014 (להלן – "ההסכם הקיבוצי").
לטענת התובע, הוא פוטר בחודש אוגוסט 2017 על ידי אחראית הקבלה עקב מחלוקת עם אורח במלון, ללא שימוע ומבלי שניתנה לו הודעה מוקדמת. הנתבעת, באמצעות נציגה, הכחישה טענות אלה.
הצדדים חלוקים על חבות הנתבעת לשלם את הרכיבים שלטענת התובע לא שולמו וכן על אופן סיום היחסים ביניהם.

טענות התובע
לטענת התובע - הנתבעת ניצלה את היותו מבקש מקלט שאינו דובר עברית, והעסיקה אותו בתנאים שאינם תואמים את החוק ואת צו ההרחבה. לטענתו, פוטר לאחר מחלוקת עם לקוח המלון, ללא שימוע ובלי שניתנה לו הודעה מוקדמת.
התובע מציין כי עבד 6-5 ימים בשבוע, משעה 17:00 עד שעה 24:00 בערך. כאשר בימי שבת עבד מהשעה 11:00 בבוקר עד 20:00 בערב.
בשל כך עתר התובע לסעדים שונים המסתכמים בסך כולל של 41,624.74 ₪.
טענות הנתבעת
הנתבעת שילמה לתובע כדין בהתאם לדו"ח השעות אשר היה ממלא ומקבל לידיו מדי חודש בחודשו. כן טענה, שהתובע הוא שעזב את מקום העבודה מבלי שנתן הודעה מוקדמת. הנתבעת הפרישה לטובת התובע כספים כפי שנדרש ממנה והם הועמדו לרשותו ואף חלק מהכספים , הוא משך מקרן הפנסיה.
עדויות ומסמכים בהליך
בבואנו להכריע בתובענה זו עמדו לפנינו כתבי הטענות, נספחי כתב התביעה – תלושי השכר של התובע ודו"ח נוכחות עבור חודש אוגוסט 2017; תצהיר התובע.
מטעמה של הנתבעת הוגש מסמך הנושא את הכותרת "תצהיר בנושא עובד עלי עבדלמליק", ולאחר שנדרשה הנתבעת, בהחלטה מיום 19.3.2018 ובהחלטה נוספת מיום 8.4.2019, להבהיר את פשר המסמך, ומשלא הוגשה כל הבהרה, ניתנה החלטה ביום 29.4.2019 לפיה הנתבעת לא הגישה תצהירים מטעמה ודיון ההוכחות יתקיים ללא תצהירי הנתבעת.
הנתבעת צירפה לסיכומיה מספר מסמכים אשר הוגשו לראשונה במסגרת זו ובעניינם ניתנה החלטה ביום 9.9.19.
נציג הנתבעת טען בפתח דיון ההוכחות שהתקיים ביום 29.5.2019:
"לשאלת בית הדין מדוע לא צורפו מסמכים התומכים בעמדת הנתבעת כפי שמשתקף בכתב ההגנה, אני משיב שבדיון הקדם מיום 6.1.19 שהתקיים בפני כבוד הרשמת רעות אייד בזיני ושבו נכח עו"ד אחר בשם עו"ד אבי שם-טוב, חלק מהרכיבים הייתה הסכמה לגביהם שהם יתייתרו אומנם הדבר לא מצא ביטוי בפרוטוקול."
כפי שאמר נציג הנתבעת עצמו, אין לדברים ביטוי בפרוטוקול הדיון, ומשזה לא נשמע לפנינו, אין בידינו אפשרות להתייחס לדברים שנאמרו.
כאמור, בעניין המסמכים שצורפו לסיכומי הנתבעת, המסמכים שצורפו הוצאו מן התיק ולא נלקחו בחשבון במסגרת ההכרעה דנא .
התובע ביקש לזמן לדיון ההוכחות את האחראית על הקבלה, אשר לטענת התובע היא זו שפיטרה אותו. בדיון הסתבר שלא ברור למי התכוון התובע, אם לגב' עדן או לגב' אלה, וב"כ התובע לא עמד על בקשתו לזמן אותה לדיון.
ביחס למסמך שהוגש על ידי גב' עידית פרץ, התקיים דיון ובו הוסכם על שמיעת התיק ללא העדות של גב' פרץ (עמ' 7 ש' 18-14).
נסיבות סיום העסקת התובע – פוטר או התפטר?
לטענת התובע, באחד הימים באמצע חודש אוגוסט 2017 הוא פוטר ללא שימוע וללא הודעה מוקדמת, על ידי אחראית הקבלה, לאחר שסירב לגשת בשנית לאחד מחדרי המלון לתת שירות ללקוח. התובע טען בסיכומיו שהנתבעת נמנעה מהבאת עדים רלוונטיים לעניין זה.
לטענת הנתבעת, התובע עזב את מקום העבודה ולא ענה לטלפונים לאחר מכן במכוון. כן טענה שהתובע ידע שאחראית הקבלה אינה מוסמכת לפטרו.
בדיון נשאל התובע לגבי נסיבות סיום העסקתו. לטענתו, אחראית הקבלה, בשם עדן, אמרה לו שילך הביתה לאחר שסירב להגיע בשנית לאחד החדרים. כן נשאל, מדוע לא הגיע למלון או ניסה ליצור קשר עם אנה, מנהלת מחלקת משק, והשיב שעדן אמרה לו ללכת הביתה במהלך משמרת הלילה ולא ראה טעם לחזור בבוקר למחרת לדבר עם אנה או לגשת למשרד כוח-אדם. התובע אף לא הסביר מדוע לא ענה כשהתקשרו אליו:
ש. האם זה נכון שקיבלת מספר טלפונים גם מאנה וגם ממנהלת משאבי האנוש ולא ענית להם אחרי התקרית?
ת. לא התקשרו אלי ואני לא דיברתי איתן. גם אם התקשרו אני לא עניתי להן.
(עמ' 11 ש' 32-30).
התובע הטיב לדעת לאן יש לגשת על מנת לקחת את תלוש השכר האחרון, (מחלקת כוח-אדם), אך לא הציג הסבר ראוי לשאלה מדוע לא פנה למחלקת כח אדם לפני כן, כאשר חשב שפוטר שלא כדין ( עמ' 12).
התובע הצהיר שהוא עבד, ועדיין עובד במקום אחר – בסופרמרקט " אושר עד" באשדוד ( עמ' 12 ש' 25).
לאחר ששקלנו את עמדות הצדדים ונוכח הדברים שעלו בחקירת התובע, אנו מקבלים את עמדת הנתבעת, לפיה התובע הוא שהתפטר ללא מתן הודעה מוקדמת, ודוחים את גרסתו של התובע לפיה הוא פוטר.
לא סביר בעיננו, שהתובע עבד במקום מסוים במשך כ-16 חודשים ולא ידע מיהו האחראי עליו ומי יכול ואינו יכול לפטרו. ולראיה, בבואו לערוך גמר חשבון, ידע גם ידע מיהו הגורם האמון עליו ולמי עליו לפנות כדי לקבל את מבוקשו. תשובותיו של התובע לשאלות שהועלו – מדוע לא יצר קשר ולא חזר לנציגת הנתבעת לאחר אותו לילה בו חשב שפוטר היו פתלתלות ולא קוהרנטיות. כך למשל הוא נשאל ביחס לכתובתו בעת שעזב את העבודה והאם זו הכתובת שמסר למשאבי אנוש ועל כך הוא השיב בחיוב (עמ' 8 ש' 27-30) . בהמשך נשאל התובע האם קיבל לכתובת זו הודעה לפיה אם לא יגיע לעבודה יראו בו כמתפטר ובמקום להשיב אם קיבל או לא קיבל מכתב לכתובת שמסר הוא השיב "אני לא יודע לקרוא איך אני אדע שהגיע אליי מכתב" (עמ' 9 ש' 1). נדמה כי לא צריך לדעת לקרוא כדי להשיב עם קיבל מכתב או לא. בהמשך הוא אמנם ציין כי לא קיבל מכתב רשום , אולם נוכח התרשמותנו מאופן מתן התשובות , ניכר כי התובע ניסה להתחמק מלהשיב עניינית לשאלות שנשאל ומטעם זה לא מצאנו כדי לקבל את גרסתו לעניין זה.
ראוי כי הדברים ייאמרו כבר בשלב זה, התובע הותיר בנו רושם לא מהימן. אופן מתן התשובות שיוו חוסר מהימנות והעדר קוהרנטיות. דרך הילוכו של התובע לימדה על גרסאות שנולדו במענה לשאלות קונקרטיות שהוצגו בפניו, על מנת ליישב סימני שאלה שהתעוררו, בין היתר, אל מול אינדיקציות ואסמכתאות שהוצגו בפניו, ואשר הניבט מהן אינו עולה בקנה אחד עם התשובות שמסר. אין הדברים מכוונים בהכרח לתוכן עדותו של התובע, שלוותה באי בהירות ובניסיון פתלתל להיצמד לגרסה הנוחה בעיניו בזמן נתון, כי אם ובעיקר לדרך המתחמקת במתן התשובות ובעיקר לאופן התנהלותו בזמן אמת. כך למשל הוא נשאל למה לא הלך למפקח עת מישהי בקבלה אמרה לו ללכת הביתה וזה השיב כי המפקח לא נמצא בלילה וכשנשאל למה למחרת הוא לא טרח לעשות כן, הוא השיב "אני בלילה אמרו לי לך הביתה ואני הלכתי הביתה. למה שאני אחזור בבוקר?" (עמ' 10 ש' 9-13). תשובותיו התמוהות של התובע בנדון, מקרינות במידה רבה על מידת האמון שניתן לייחס לאיזה מבין שלל אמירותיו בנדון. בסיכומו של פרק זה, ייאמר כי העולה מניתוח העובדות ומארג הראיות גם יחד, מניב מסקנה כי התובע לא הוכיח שפוטר. כהיבט משלים ייאמר, כפי שפירטנו לעיל, כי גרסתו של התובע לא נמצאה מהימנה ולא אמינה וכפועל יוצא מקביעה זו אנו דוחים את תביעת התובע לתשלום בגין הרכיבים – הודעה מוקדמת; פיצויי פיטורים; פיצוי בגין פיטורים שלא כדין; והחזר בגין ניכוי הנתבעת – ברכיב "דמי הודעה מוקדמת".

ניכוי פיקדון עובדים זרים
לטענת התובע, הנתבעת ניכתה משכרו 2,859.83 ₪ בגין פיקדון עובדים זרים, אך לא נפתחה בפועל קופה.
לטענת הנתבעת, עד חודש מאי 2017 ניכתה כדין לקופת "העוגן" שבחברת כלל, וממאי 2017 ניכתה בהתאם ל"חוק המסתננים" (תקנות עובדים זרים (פיקדון לעובדים זרים), תשע"ו-2016 – להלן – "חוק המסתננים"), סכום אשר יעמוד לרשות התובע כאשר יעזוב את הארץ, כפי שמורה החוק. לשאלת בית הדין כמה הופקד בקופת ה"עוגן", השיב נציג הנתבעת שבקופה הופקדו 1,722 ₪, אשר נמשכו על ידי התובע. סכום זה משקף 12% והוא מתייחס לתקופה שמהחודש השביעי של התובע לעבודה ועד לאפריל 2017. עוד ציין נציג הנתבעת כי ממאי 2017 ואילך הופקדו כספים "לקופת מסתננים" (עמ' 7 לפר' ש' 23-25).
התובע לא הרים את נטל ההוכחה ולא הראה כל מסמך התומך בטענתו לפיה הסכומים אשר נוכו חודש בחודשו בתלוש השכר לא הופקדו כדין כפיקדון עובדים זרים. התובע לא פנה לקופה על מנת לבדוק את הימצאות הכספים, כך לפחות לפי המסמכים שהוגשו, ולא הביא כל ראיה אחרת בעניין. על כן, מצאנו לנכון להעדיף בעניין זה את גרסת הנתבעת, לפיה הכספים נוכו כדין והופקדו כדין, כאשר הסכום של 1,722 ₪ נמשך מהקופה על ידי התובע ואילו שאר הסכום ממתין לו והוא יוכל לקבלו ביום עזיבתו את הארץ. בהתאם לאמור, תביעתו של התובע להחזר ניכוי פיקדון עובדים זרים – נדחית.
ניכוי שכר בגין שעות הפסקה
לטענת התובע הנתבעת הפחיתה משכרו שעת עבודה ביום, למרות שהיה בהפסקה של חצי שעה בלבד.
לטענת הנתבעת בוצע קיזוז בהתאם למשך ההפסקות שהתובע לקח במהלך משמרת ובהתאם לשעת תחילת וסיום המשמרת, שכן לפי ההסכ ם הקיבוצי משך שעות העבודה שימנו לשכר הוא משך שעות המשמרת שנקבעה.
סעיף 20.2 בהסכם הקיבוצי קובע:
"לעניין קביעת משך שעות העבודה של העובד לצורך תשלום שכר, יספרו שעות המשמרות שנקבעו לעובד על פי סידור עבודה שנקבע על ידי ההנהלה ושהעובד עבד אותן והחתים כרטיס נוכחות בכניסה וביציאה.
הזכאות לתשלום שעות עבודה הנרשמות בכרטיס הנוכחות בניכוי שעות ההפסקות, ושהינן שעות המשמרת שנקבעו בסידור העבודה ואו מעבר להן, מותנית בכך שהעבודה בשעות אלו בוצעה ואושרה על ידי הממונים המוסמכים." (ההדגשה אינה במקור י.א) .
כפי שמשתקף בדו "ח הנוכחות שצירף התובע עבור חודש אוגוסט 2017 שעות היציאה עוגלו והותאמו לשעות המשמרת. משעות הכניסה למשמרת התווספה חצי שעה, שנוכתה כדין כחצי שעת הפסקה במשמרת, ופרק זמן נוסף בהתאם לשעת תחילת המשמרת הקבוע, כפי שמתיר סעיף 20.2 בהסכם הקיבוצי. אמור מעתה, הנתבעת ניכתה את הדקות שלפני שעת תחילת המשמרת הכתובה ואחרי שעת סיום המשמרת הכתובה – כדין.
באשר לטענה לפיה הנתבעת ניכתה משך זמן רב של הפסקה, התובע לא הרים את הנטל להוכיח שלא היה בהפסקה במועדים האמורים. התובע לא הביא עדים רלוונטיים שיתמכו בטענתו שההפסקה הייתה קצרה יותר, ועל כן, ובהתאם לסעיף 20.2 להסכם הקיבוצי, תביעתו של התובע בגין רכיב זה – נדחית.
שעות נוספות
לטענת התובע, הנתבעת לא שילמה לו עבור שעות נוספות שביצע. משלא ניתנו בידיו דו"חות נוכחות, העמיד את תביעתו על 30 שעות בחודש.
הנתבעת טענה שתביעת התובע בגין רכיב זה, היא שרירותית וכי ניתנו בידיו דו"חות נוכחות מדי חודש. כן טענה שהתובע עבד במקום עבודה נוסף, טענה שכאמור לעיל אישר התובע, ושלא הוכיח עבודה בשעות נוספות.
התובע צירף לכתב התביעה דו"ח ניתוח נוכחות לחודש אוגוסט 2017. לפי הדו "ח ניתן ללמוד שאורכה של משמרת הוא בדרך כלל כ-8-7 שעות עבודה, ומשך משמרת אינו עולות על 8.5 שעות עבודה.
סעיף 26ב(א) לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958, קובע:
בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה שבעדן נתבע השכר, תהא חובת ההוכחה על המעסיק כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעסיק לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו.
לפי פסיקת בית הדין הארצי בעניין ריעני (ע"ע 47715-09-14 עוזי ריעני נ' אליאסי שיווק בע"מ (פורסם בנבו, 29.3.2017) (להלן - " עניין ריעני"):
"...כאשר העובד עמד בנטל הראשוני של מתן גרסה עובדתית, והמעסיק לא ערך רישום כנדרש של שעות ההעסקה, הרי שכבר בנקודת זמן זו – הסמוכה לתחילת הדיון - עובר נטל השכנוע לכתפי המעסיק. נטל זה ימשיך לרבוץ עליו אם תמצאנה בתום הדיון כפות המאזניים מעויינות, ואזי מכוח היפוך נטלי השכנוע תוטל על המעסיק החבות לתשלום שעות נוספות."
עם זאת, הבהיר בית הדין בהמשך:
"לטעמינו, גם לאחר תיקון 24, מקום בו בית הדין– בתום הליך שמיעת העדויות ואיסוף הראיות – קובע כי לא השתכנע בכך שהעובד הועסק בשעות נוספות כי אז אין מקום לחייב את המעסיק בתשלום גמול שעות נוספות, גם אם המעסיק לא הציג דו"חות נוכחות. טעם הדבר הוא שגמול שעות נוספות הוא במהותו תוספת לשכר, שתשלומה מותנה בהתקיימות תנאי, הוא העסקה בשעות נוספות, כשמהות זו נגזרת מהוראת סעיף 16 ל חוק שעות עבודה ומנוחה."
לפי סעיף 17.2 להסכם הקיבוצי:
"עובדים ב-24 החודשים הראשונים לעבודתם במלון יהיו זכאים לתנאים כנ"ל רק לאחר 9 שעות עבודה ביום, ו/או לאחר 43 שעות עבודה שבועיות, ששולמו בערך של שעת עבודה רגילה."
בענייננו, התובע לא הביא ראשית ראיה לעבודתו בשעות נוספות כפי שטען ולפי ההסכם הקיבוצי. ממעט המסמכים אשר הוצגו לפני בית הדין לא ניתן ללמוד לגבי עבודה בשעות נוספות והתובע לא הציג מסמכים נוספים ולא הביא עדים אשר יעידו על היקף שעות העבודה ועל כך שעלו על 9 שעות עבודה ביום. עניין העבודה בשעות נוספות גם לא עלה בחקירת התובע או בחקירת נציג הנתבעת. מכאן, הרי שהתובע לא הציג בדל ראיה לכך שעבד בשעות נוספות, באופן אשר הצדיק את העברת נטל ההוכחה לכתפי הנתבעת.
על כן, תביעתו של התובע לתשלום בגין שעות נוספות – נדחית.
ימי חג
לטענת התובע, על הנתבעת לשלם לו 9 ימי חג שלא שולמו בשנים 2017-2016.
לטענת הנתבעת, שולמו לתובע ימי חג בהתאם לדתו. מעיון בתלושי השכר שצורפו לכתב התביעה עולה שקיים סעיף הקרוי "תוספת חג" בחלק מן החודשים ( כך לדוגמה, אוקטובר 2015; ספטמבר 2016; דצמבר 2016).
לפי הפסיקה, על התובע מוטל הנטל להוכיח זכאותו לתשלום עבור ימי החג ולהראות כי ימי החג לא נפלו ביום המנוחה השבועי. בע"ע 47268-07-13 אלכסנדר איליאסייב נ' כפיר בטחון ומיגון אלקטרוני בע"מ (פורסם בנבו, 19.2.2017), עמד בית הדין הארצי עמד על החשיבות בפירוט תביעה לדמי חג וקבע כי:
"בתביעה לדמי חגים יש לבחון קיומה של זכאות לדמי חגים לגבי כל חג וחג, בשים לב להוראות המקור הנורמטיבי שחל. משכך, הנטל המוטל על העובד התובע דמי חגים הוא לפרט את ימי החג שבגינם הוא תובע, על מנת להראות כי מדובר ביום חג שעשויה לקום לו זכאות בגינו – למשל כי החג לא חל בשלושת חודשי העבודה הראשונים או ביום שבת... אין מקום לנקוט תביעה גורפת שהיא מכפלה של הוותק במספר ימי החג השנתיים, אלא יש לפרט במדויק את ימי החג המזכים".
בענייננו, התובע לא פירט בטיעוניו את תביעתו לדמי חגים ואת ימי החגים בגינם תבע. התובע לא הציג אסמכתא לכך שעבד בימי החג להם טען ושלא קיבל תמורה בגינם. במצב דברים זה אין בידינו לקבוע את זכאותו של התובע, ככל שזכאי. משכך, תביעת התובע לתשלום דמי חגים נדחית.
חופשה שנתית
התובע טען שהוא זכאי להפרש ימי החופשה שהנתבעת לא פדתה עבורו – ימי חופשה בשווי של 14 ימים בהפחתת הסכום ששולם לו (2,961.11 ₪). כן ציין ב"כ התובע בסיכומיו שהנתבעת לא הציגה גרסה נגדית לגרסתו.
הנתבעת טענה שהתובע לא הסביר את חישובו.
לפי תלושי השכר בחודשים אוגוסט עד אוקטובר 2015 שכרו של התובע היה 228.27 ₪ ביום. בחודשים יולי ואוגוסט 2016 שכרו של התובע היה 219.32 ₪ ליום. מחודש ספטמבר 2016 שכרו של התובע היה 253.64 ₪.
התובע לא הסביר מדוע הוא זכאי ל-14 ימי חופשה לפי חישוב של 3 ימים בסכום של 216 ₪ ו-11 ימים לפי חישוב של 241.52 ₪.
לעומת זאת, לפי תלושי השכר שהגיש התובע כצרופה לכתב התביעה, בכל חודש נמנו ימי החופשה להם זכאי כעובד שעתי. בתלוש השכר של חודש אוגוסט 2017 קיבל התובע, במסגרת גמר חשבון, סכום כסף בגין 6.49 ימי חופשה . סכום זה מופיע בתלוש גם במניין ימי החופשה כבכל חודש.
הלכה פסוקה היא ש"מקום בו ניתן תלוש שכר, חזקה שהוא משקף את המציאות, לפחות לגבי הסכום הכולל המופיע בו, אלא אם הוכח, מעדויות אמינות, אחרת." (דב"ע (ארצי) מז/3-146 יוסף חוג'ירת נ' המוסד לביטוח לאומי פד"ע כ 19 (1988)).
התובע לא הוכיח שהסכום אשר קיבל עבור ימי החופשה הוא סכום פחות ממה שאמור היה לקבל. לא ברור מהו המקור ממנו שאב את הנתונים לחישוביו, ומשזה עומד אל מול תלוש שכר הידוע כמשקף מציאות, בו קיבל במסגרת גמר חשבון פדיון ימי חופשה, תביעתו של התובע לימי חופשה – נדחית.
דמי הבראה
התובע טען שהנתבעת לא פדתה לטובתו 4.675 ימי הבראה.
לטענת הנתבעת חישובי התובע אינם נכונים.
לפי ההסכם הקיבוצי עובד יקבל בגין השנה הראשונה 5 ימי הבראה ובגין השנה השנייה 7 ימי הבראה, לאחר 10 חודשי עבודה.
התובע עבד במשך 14 חודשים רצופים, לכן זכאי ל-6.16 ימי הבראה.
בחודש יולי 2017 קיבל התובע דמי הבראה בסך של 1,334.78 ₪. בחודש אוגוסט קיבל התובע דמי הבראה בסך של 229.06 ₪; ובסך הכל – 1,563.84 ₪. לתובע מגיע סכום של 2,328.48 ₪ (6.16*378), על כן היה על הנתבעת לשלם לתובע סך של 764.64 ₪. אולם מאחר והתובע תבע בגין רכיב זה סך של 203.31 ₪ בגין 4.675 ימים, הרי שיש לקבל את תביעתו בגין רכיב זה.

פנסיה
לטענת התובע הנתבעת לא שילמה את יתרת הסכום הצבור בקופת הפנסיה.
לטענת הנתבעת - הנתבעת הפקידה כספים כדין בקרן הפנסיה ו ממאי 2017 בקרן מסתננים, בהתאם ל"חוק המסתננים", כספים שיועברו לתובע עם עזיבתו את הארץ.
מעיון בתלושי השכר שצירף התובע לכתב התביעה עולה כי הנתבעת ביצעה הפקדות לקופת "עוגן" זרים מחודש ינואר 2017 ועד חודש אפריל 2017, ומחודש מאי 2017 יש סעיף "פיקדון" – בהתאם לטענת הנתבעת שהפרישה כספים בהתאם לדין ולחוק המסתננים.
כאמור לעיל, אנו מקבלים את עמדת הנתבעת לפיה הפקידה כספים לתובע כדין, ואת חלקם הוא פדה. התובע לא הרים את נטל ההוכחה בעניין אי הפקדה לפנסיה ולחלף פנסיה לפי חוק המסתננים. על כן, תביעת התובע לגמול פנסיה – נדחית.
הודעה לעובד
התובע טען שלא קיבל הודעה לעובד בדבר תנאי העסקתו או הסכם עבודה.
הנתבעת טענה שהתובע קיבל מכתב העסקה, בו פירוט על אודות תנאי ההעסקה, ואף חתם עליו.
במהלך חקירות התובע ונציג הנתבעת, נושא ההודעה לעובד לא עלה ולא נשאלו שאלות בעניין.
ככלל, לאחר חקיקת חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), התשס"ב – 2002 (להלן: "חוק הודעה לעובד"), נטל ההוכחה בסוגיה זו מוטל על המעסיק, וזאת ביחס לפרטים שאמורים להופיע בהסכם העבודה או בהודעה לעובד על תנאי העבודה (ראו בשינויים המחויבים ע"ע (ארצי) 300162-96 חברת בתי מלון פנורמה ירושלים בע"מ נ' וואיל סנדוקה ומאהד סנדוקה (פורסם בנבו, 1.6.2004); ע"ע (ארצי) 154-10 שניידר נ' ניצנים אבטחה בע"מ (פורסם בנבו, 3.5.2011)).
סעיף 2(א)(5) לחוק הודעה לעובד מחייב את המעסיק למסור לעובד פרטים בדבר "סך כל התשלומים המשתלמים לעובד כשכר עבודה", ואילו סעיף 5א לחוק קובע כי, בתובענה של עובד נגד מעסיקו, בה שנוי במחלוקת עניין מהעניינים לפי סעיף 2 לחוק, והמעסיק לא מסר לעובד הודעה בהתאם לחובתו מכוח סעיפים 1 או 3 לחוק, תהיה חובת ההוכחה בעניין הרלוונטי על המעסיק.
מן האמור לעיל עולה שהנטל להוכיח שהתובע קיבל הודעה לעובד מוטל על כתפי הנתבעת כמעסיקתו, ושהיא לא הרימה נטל זה. בעניין זה, יש לקבל את טענת התובע, אולם לא מצאנו לנכון לחייב את הנתבעת במלוא הסכום הנתבע.
על כן, אנו מחייבים את הנתבעת בסך של 1,800 ₪ בגין אי מתן הודעה לעובד.
סוף דבר
הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים כדלקמן:
בגין דמי הבראה – סך של 203.31;
בגין אי מתן הודעה לעובד – סך של 1,800 ₪.
הסכומים האמורים יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל.
תביעות התובע לתשלום בגין הודעה מוקדמת; פיצויי פיטורים; פיצוי בגין פיטורים שלא כדין; החזר בגין ניכוי הנתבעת דמי הודעה מוקדמת; ניכוי פיקדון עובדים; ניכוי שכר בגין שעות הפסקה; שעות נוספות; ימי חג; חופשה שנתית; ופנסיה - נדחות.
באשר להוצאות - בהתאם להלכה הנוהגת, בעל דין שזכה, זכאי לקבל הוצאותיו מבלי שייצא שכרו בהפסדו ( ע"א 27/81 מודול חברה להנדסה מכנית בע"מ נ' אימקו, לז(1) 211), כמאמר כב' ביהמ"ש העליון: "ניהול הליכים משפטיים הוא עניין יקר" (בש"א 684/95 סוסנוביק נ' בנק לאומי לישראל בע"מ).
עם זאת, במקרה דנא, הגם שהתרשמנו כי עדותו של התובע לא היתה מהימנה ומשהעמיד התובע את תביעתו על 41,624.74 ₪, ולאור התוצאה שאליה הגענו לפיה מחד, מצאנו לקבל באופן מצומצם חלק מרכיבי התביעה, ומנגד, דחינו חלק ניכר מרכיבי התביעה, היה אף מקום לפסוק הוצאות כנגד התובע אולם מאחר ובסיכומי התובע (עמ 15 ש' 7-11) נטען כי :
"התנהלות הנתבעת גרמה למשוך ולהאריך את ההליכים יתר על המידה, כך לדוגמא ניתן כנגד הנתבעת פסק דין בהיעדר הגנה אשר בוטל וההוצאות נדחו לסיום ההליך, כמו כן התייצב התובע יחד עם ב"כ לדיון מקדמי ביום 6.5.18 אך הנתבעת לא התייצבה ולא הגישה כתב הגנה כל שהתובע התייצב לדיון שלא לצורך, קיבל פסק דין ביום 22.7.18 אשר בוטל בהיעדר תגובת התובע. דיון מקדמי נוסף ביום 6.1.19 , דיון הוכחות נוסף ועל כל אלו ראוי כי בית הדין ייתן את הדעת בעת פסיקת הוצאות."
בהביאנו את מכלול הנסיבות עד הנה , אנו קובעים כי כל צד יישא בהוצאותיו.

ניתן היום, י' אלול תשע"ט, 10 ספטמבר 2019, בהעדר הצדדים.

נציג ציבור עובדים
מר דוד פטיטו

יעקב אזולאי, שופט

נציג ציבור מעסיקים
מר אלברט שטרית