הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בבאר שבע ב"ל 66527-11-17

לפני: כב' השופט יוסף יוספי

התובע:
יצחק צחי בן יאיר

-
הנתבע:
המוסד לביטוח לאומי

פסק דין

1. עסקינן בתובענה, במסגרתה מבקש התובע שהאירוע התאונתי מיום 14.7.15 , בו לטענתו נפגע בגבו עת שימש כנהג חלוקה בחברת תנובה , יוכר כ"תאונת עבודה" על פי משמעותה ב חוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), תשנ"ה – 1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי").

הדין החל

2. תאונת עבודה מוגדרת בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי לגבי עובד, כ"תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו ...".

המבחן היסודי להיותו של אירוע "תאונה" הוא ה"הפתאומיות".
הפתאומיות משמעה אירוע שניתן לאתר במישור הזמן – הווה אומר מתי אירע, ובמישור השטח – הווה אומר לקבוע בדיוק את המקום שבו אירע.

ראו:
דב"ע לא/5-0 ושדי- המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ב 200.
דב"ע נו/103-0 עטר- המוסד לביטוח לאומי (מיום 12.12.96).

נטל הראיה מוטל על התובע להביא "ראשית ראיה" שאכן אירע אירוע תאונתי בעבודה, שקושר את הפגיעה לעבודה.

ביסודם של הדברים עומדת שאלת אמינות גירסתו של התובע.

ראו:
דב"ע נא/ 205-0 המוסד לביטוח לאומי- שחאדה, פד"ע כ"ד 222.
דב"ע נא/218-0 המוסד לביטוח לאומי- דרור, פד"ע כד 545.

טענות הצדדים

3. לטענת התובע, ביום 14.7.15 בשעות הבוקר הרים הוא שני משטחי עופות במשקל חריג לצורך שקילה אצל לקוח, וכאשר סיים לבצע את השקילה חש כי נתפס לו הגב. תחילה חשב כי הכאבים יחלפו, אך משלא חלפו פנה לרופא המשפחה אשר הנפיק לו תעודה ראשונית על פגיעה בעבודה. בבדיקת הדמייה גילו כי לתובע בקע דיסק אחורי בגבו.
בסופו של יום התברר שהתובע עבד ביום התאונה, ולא כפי שניסה לטעון הנתבע.
לסיכום, טען התובע כי הרים את הנטל להוכחת התאונה.

4. לטענת הנתבע, התובע פנה לטיפול ראשוני רק ביום 24.9.15 ולא ציין קרות אירוע תאונתי בעבודה. בהודעתו לחוקר הנתבע סיפר כי דיבר עם מנהלים ודיווח להם על התאונה, ו שלכן נתנו לו עבודה משרדית. טופס החריגה של המשקל מולא רק ביום 10.8.15 ולא סמוך לאירוע, ולא ברורות נסיבות ה וצעתו ומתי דווח על החריגה. התובע לא הביא עדים לאירוע אשר היו נוכחים שם לטענתו. לפי מעסיקו של התובע הוא דיווח על הפגיעה ביום 24.1.16 וזאת בניגוד לגירסתו לפיה דיווח עוד באותו היום. לסיכום, טען הנתבע כי אין תימוכין לקרות האירוע , לא בעדים ולא בחומר רפואי או אחר שהוא אותנט י וסמוך לאירוע, ולכן יש לדחות את התובענה ללא צורך במינוי מומחה.

דיון והכרעה

5. מהתמונה שנפרשה עולה, כי התובע לא עמד בנטל אשר רבץ לפתחו להוכיח את האירוע התאונתי לו טען, ואפרט.

6. בנסיבות המקרה דנן, גם לו היינו קובעים שהתובע הגיע לעבודה ביום קרות התאונה , גם אז עדיין לא היה בכך כדי להוביל לקבלת התובענה. התובע בהודעתו לחוקר הנתבע מיום 18.1.17 ציין שכל הזמן היו חריגות במשקלים ("בשוטף"). בנוסף , עלה מאותה הודעה כי המעסיק דיווח שהתובע מסר לו הודעה על הפגיעה רק ביום 10.8.15 . בנוסף, התברר כי פנייתו הראשונה של התובע לרופא היתה ביום 24.9.15 , וגם במסגרתה לא היה אזכור מצד התובע על אירוע תאונתי בעבודה. בנוסף, לא הוכח כי דובר היה במשקל חריג אותו הרים. טופס חריגת המשקל מולא רק ביום 10.8.15 , והתובע לא ידע לענות מתי פנה אל העובדת המטפלת בנושא ומתי היא הזינה פרטים במחשב. בנוסף, התובע לא הציג בבית הדין את הודעת הווטס-אפ לגביה טען כי נשלחה לעובדת האחראית על חריגות המשקל, שאף לא הובאה לעדות, וכן לא הוצג מצ ידו נימוק שיש בו כדי להתגבר על מחדל ים אלה.

7. בנוסף, בנסיבות המקרה דנן עסקינן באמנזה שלילית, ולתובע לא היה הסבר בעדותו בבית הדין מדוע לא סיפר לרופא על האירוע התאונתי. מחד, למנהלו סיפר לטענתו על המקרה וביקש לא לעבוד בעבודה פיזית , בעוד שכאשר הגיע לרופא בסמוך לא ציין את קרות האירוע.
כמו כן, לא היתה בפי התובע תשובה המניחה את הדעת מדוע לא הביא לעדות את אותו מר עמי ועובד נוסף, שהיו עדים לקרות התאונה. טענתו של התובע בעדותו לפיה "יש את פיניש ושלמה ואת מה שמילאתי אצלם במחשב – טופס נפגע", אין בה כדי להתגבר על המחדל , בשים לב כי מנהליו לא היו עדים לקרות האירוע התאונתי.
בהקשר זה יצויין כי גם מעדותו של מר פיניש עלה כי לא דווח על ידי התובע ביחס לאירוע התאונתי באותו היום , ולשיטתו התובע אף לא עבד באותו היום. עוד עלה , כי הטופס "כמעט ונפגע" הוא שונה מטופס "חריגה במשקל".
גם מר עמר בעדותו העיד אומנם כי התובע אמר לו ביום התאונה כי כואב לו הגב, אך הוסיף שהתובע לא עידכן אותו על אירוע תאונתי אלא רק על כאבי גב.

8. מכל האמור לעיל עולה, כי התובע לא הוכיח קיומו של אירוע תאונתי ביום 14.7.15 , אשר לו טען.

לתובע לא היה הסבר לכך שהוא פנה לראשונה לטיפול רפואי רק לאחר למעלה מחודשיים, וגם אז לא דיווח על המקרה לרופא .
הכלל בעניין זה ידוע וברור, והפסיקה דנה רבות בנושא האנמנזה.
יש לצפות כי המבוטח ימסור לרופאים את עובדות המקרה, על מנת לקבל טיפול רפואי נכון. במקרה דנן, העובדות הרלוונטיות לכאורה היו הרמת משא כבד באופן חריג. והנה, התובע לא מסר לרופאיו בזמן אמת עובדות אלה.

בנושא זה נפסק לא אחת כי:
"יש ליתן משקל מיוחד לאנמנזה, שכן יש להניח כי חולה המאושפז בבי"ח ימסור את העובדות הנכונות, על מנת לזכות בטיפול הנכון".
ראו:
דב"ע מט/23-0 המוסד - הירשהורן, פד"ע כ (1) 349 (פיסקה 7).

כן נפסק כי:
"ההזקקות לרישומי בית החולים באה מתוך הידיעה, פרי הנסיון, שרישומים אלה מהימנים ומדוייקים".
ראו:
דב"ע מב/160-0 אבו ערב – המוסד לביטוח לאומי , פד"ע טו 281 (פיסקה 2).

במקרה שלפנינו, העובדה שבאף מסמך רפואי הסמוך לאירוע הנטען לא נזכר אירוע תאונתי אומרת דרשני, ומובילה למסקנה כי לא התקיים אירוע תאונתי כנטען.

כמו כן, עניין החריגה במשקל לא הוכח כדבעי. טופס החריגה נרשם רק ביום 10.8.15 ולא ביום האירוע או בסמוך אליו, ולא הוברר מי מילא אותו, מתי ועל סמך איזה דיווח; וממילא לא הובאה לעדות אותה גב' קירה , שהיתה אחראית על נושא זה בתפקידה כמבקרת איכות. יצויין , כי אין בתמונות אותן צילם התובע כדי להתגבר על מחדל זה.

בנוסף לא הובאו לעדות ואף לא נעשה נסיון להביא לעדות את שני העדים שלטענת התובע היו עדים לקרו ת האירוע אצל הלקוח.

עוד עלה, כי טופס "כמעט ונפגע" , אשר לטענת התובע מולא על ידי מר אפרים פיניש , לא מולא בסופו של יום , ודיווח על התאונה נעשה על ידו רק ביום 24.1.16 (לפי מכתב המעסיק מיום 2.9.18), דהיינו לאחר למעלה מחצי שנה מקרות האירוע הנטען. נתון זה מתיישב עם העובדה ששני מנהליו של התובע שהעידו בבית הדין ציינו שלא זכור להם כי התובע דיווח להם על האירוע ביום התרחשותו .

אחרית דבר

9. דין התובענה להדחות.

בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

10. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מהמצאת פסק הדין.

11. פסק הדין ישוגר לצדדים בדואר רשום.

ניתן היום, כ"ג אלול תשע"ט, (23 ספטמבר 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.