הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בבאר שבע ב"ל 6466-09-17

לפני: כב' השופט יוחנן כהן
נציג ציבור (מעסיקים) – מר משה חסון

התובע:
וורקו ברו, ( ת.ז.-XXXXXX410)
ע"י ב"כ: עו"ד הרצל יצחק

-
הנתבע:
המוסד לביטוח לאומי, ( גופים על פי דין-513436494)
ע"י ב"כ: עו"ד מיכל כהן

פסק דין

לפנינו תביעת התובע להכיר בפגיעה בגבו וברגל ימין בגין תאונה שאירעה לו, לטענתו, ביום 1.3.2016, כ"תאונת עבודה" כמשמעותה בהוראות סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי.

רקע
התובע הועסק בתפקיד מאבטח בחברת " פידליס גרופ". במסגרת עבדותו, נשלח התובע להשתלמות באימוני אבטחה קורס ריענון בקרב מגע בתאריך 1.3.2016.

לגרסת התובע, בתאריך 1.3.16 בשעה 16:45 לערך, במסגרת תרגול התגוננות אישית נפל התובע ארצה על צידו הימני ונחבל ברגלו ובגבו. התובע קם והמשיך באימוניו במסגרת ההשתלמות, משחשב לתומו כי אין מדובר בחבלה משמעותית הדורשת התערבות רפואית. כעבור יומיים מיום הנפילה, החל לחוש כאבים ברגלו הימנית שהשתרעו מכך רגלו ועד לאזור הישבן וכן כאבים בגבו. חרף סבלו, ניסה התובע להתגבר על כאביו ולהמשיך לעבוד מתוך מסירותו למקום העבודה ורצונו העז לסיים בהצלחה את הקורס. כך נטען.

כאשר כאביו הפכו לבלתי נסבלים, לטענת התובע, והוא לא היה מסוגל להמשיך בתפקוד תקין, פנה לרופא משפחה בתאריך 22.3.16 והתלונן אודות הכאבים העזים ברגלו ובגבו. אולם, חרף מצבו, המשיך לעבוד עד לתארך 15.5.16. מצבו לא השתפר והמשיך להידרדר עד למצב שבו החל בגרירת רגלו הימנית ושיתוק באזור הגב שמנע ממנו להתרומם, הוא טופל באמצעות תרופות וזריקות לשיכוך כאבים ואף הופנה למרפאת כאב למתן זריקות ישירות לגב, וכתוצאה מזריקות אלו נגרמה אף פגיעה בעינו הימנית. בנסיבות אלו, טוען התובע כי מצבו הרפואי לא אפשר לו לשוב לעבודתו, ובתאריך 1.8.16 פוטר מעבודתו.

התובע הגיש תביעה למוסד לביטוח הלאומי לקבל דמי פגיעה תוך הכרה בפגיעה בה היה מעורב בתאריך 1.3.2016, כ"תאונת עבודה".

תביעתו של התובע לתשלום דמי פגיעה בגין התאונה מתאריך 1.3.2016, נדחתה ע"י פקיד תביעות נפגעי עבודה של הנתבע, מהנימוקים כדלקמן:

"על פי האמור בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי, "תאונת עבודה" היא תאונה שאירעה לעובד שכיר תוך כדי ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו.
מעיון בפרטי תביעתך, ומבירורים שנערכו, לא הוכח, לדעתנו, שנגרם אירוע תאונתי תוך כדי ועקב עבודתך".

כנגד דחיית תביעתו על ידי הנתבע , עותר התובע בתביעה זו שלפנינו.

טענות התובע
התובע טוען כי טעה הנתבע בדחיית תביעתו לדמי פגיעה לפיו לא הוכח אירוע תאונתי. לגרסתו, התובע דיווח למעסיק אודות מצבו וציין בפניו כי מצבו נובע מנפילה במהלך אימון, ופירט בחקירתו את כל השתלשלות המקרה לפני החוקר.

לגרסת התובע, הוא חשב לתומו שיצליח להתגבר לבדו על כאביו ומגבלותיו על מנת לסיים את הקורס ולהמשיך בעבודתו, ולא היה מודע כלל אודות חומרת מצבו וחומרת הפגיעה אשר ארעה לו ורק כאשר מגבלותיו הרפואיות מנעו ממנו להמשיך ולתפקד, הוא פנה לקבלת עזרה. לטענתו, אם היה פונה לקבל טיפול רפואי באופן מיידי, קיימת סבירות גבוהה כי הנתבע היה מכיר בתאונה כ"תאונת עבודה" ורק על רקע ניסיונו להתגבר על מצבו לבדו בכדי להצליח בעיסוקו כמאבטח לשם פרנסתו ופרנסת משפחתו, נדחתה תביעתו.

התובע טוען כי לא סבל ממגבלות רפואיות ברגליו ובגבו ותפקד ללא דופי בעבודתו ובחיי היום יום, ומצבו הרפואי הדרדר מיום הנפילה ואין ספק כי בנסיבות אלו מצבו הרפואי נובע כולו מנפילתו במסגרת האימון אליו הופנה במסגרת עבודתו.

על רקע זה, טוען התובע כי היה על הנתבע להכיר בתאונה כתאונת עבודה על כל מרכיביה לרבות הפגיעה שנגרמה לעינו עקב תרופות שנתנו לו במרפאת כאב.

לפיכך, מבקש התובע מבית הדין להכיר בתאונה שארעה לו בתאריך 1.3.16 בגדר " תאונת עבודה".

טענות הנתבע
הנתבע טוען כי יש לדחות את כתב התביעה משאינו מגלה עילה. לגרסתו, לא ארעה בעבודת התובע, בתאריך 1.3.2016 או בכל תאריך אחר, " תאונת עבודה" כמשמעותה בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי. לא הוכח קיום אירוע תאונתי ביום 1.3.16 או בכל תאריך אחר, תוך כדי ועקב עבודת התובע אשר הביא לפגיעה הנטענת ברגל ימין וגב.

לגרסת הנתבע, אין תימוכין ברישומים הרפואיים בכרטיסו הרפואי של התובע, בעניין האירוע הנטען בעבודתו. בפניותיו של התובע לקבלת טיפול רפואי בסמוך לאירוע הנטען, התובע לא ציין דבר לגבי האירוע בעבודתו. כך, התובע פנה לקבלת תעודה רפואית לנפגע עבודה רק בחודש 7/2016.

הנתבע מוסיף וטוען כי לטענות התובע לא הובאו תימוכין מכל מקור שהוא. התובע לא מסר שמות העדים לאירוע הנטען ולמעשה אין עדים לאירוע. כך נטען כי גרסת התובע אינה עולה בקנה אחד עם גרסת המעסיק וכי התובע שינה גרסתו חדשות לבקרים.

הנתבע סבור כי אין קשר בין האירוע הנטען לבין הפגיעה ברגלו הימנית וגבו של התובע, האבחנות הרפואיות שבתעודות הרפואיות לנפגע עבודה וכן אי-כושרו לעבודה כנטען. פער הזמנים בין האירוע הנטען לבין קבלת הטיפול הרפואי לראשונה בתאריך 22.3.16 אינו סביר ומנתק את הקשר הסיבתי. כמו כן נטען כי לתובע עבר עשיר בנושא הגב ובכך יש כדי לנתק את הקשר הסיבתי הרפואי; הנתבע סבור כי הפגיעה הנטענת נובעת ממצב תחלואתי טבעי ואינה קשורה לעבודתו ו/או לאירוע בעבודתו מיום 1.3.16.

לפיכך, לגרסת הנתבע, החלטת פקיד התביעות התקבלה כדין.

דיון והכרעה
הוראות סעיף 79 ל חוק הביטוח הלאומי מגדירות את המונח "תאונת עבודה" כדלהלן :
" 'תאונת עבודה' – תאונה שארעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו..."

הלכה פסוקה היא, כי תאונה מורכבת משני יסודות חיוניים: מחד גיסא, גורם או מחולל ומאידך גיסא, נזק או פגימה. ברור הוא, כי באין חבלה אין תאונת עבודה וכי החבלה היא אחת העובדות ההכרחיות לעילת התביעה וככל עובדה ממערכת המהווה עילת תביעה צריך שהתובע יוכיח אותה ( ראה לעניין זה דב"ע נג/0-153 עוואד ג'אבר פראג' – המוסד פד"ע כ"ז 50, דב"ע נב/88-0 כאמל קופטי – המוסד פד"ע כ"ט 169, דב"ע שם/96-0 המוסד – אל מנון וייל פד"ע יב 225, דב"ע נו/251-0 בצלאל ישינובסקי – המוסד פד"ע ל"א 241).

לאחר ששמענו את עדות התובע שהייתה עדות יחידה מטעמו, ושקלנו את מכלול טענותיו לרבות תצהירו - הגענו לכלל מסקנה כי התובע לא הרים את הנטל להוכחת תביעתו, ועל כן מצאנו כי אין מנוס מדחיית התביעה.

התובע לא הביא עדים לעדות להוכחת האירוע הנטען, למעט המפורט בתצהירו ובכתב תביעתו. כשנשאל התובע על דוכן העדים האם היו עדים לתאונה הנטענת, השיב כדלקמן:
"
ש. שואלים בנ/1 אם נוכחו עדים לתאונה. רשמו שכן אבל לא ציינו שמות. היו עדים לתאונה?
ת. כן.
ש. ?מי העדים
ת. המאמן עצמו.
ש. למה לא הבאת אותו לעדות?
ת. אמרו תביא אישור ואני הבאתי מהחברה שאני עבדתי את האישור.
ש. מי ראה אותך כשזה קרה?
ת. כל החבר'ה באים מכל מיני מקומות. אני לא מכיר אותם.
ש. אז אתה לא יודע מי העדים?
ת. העד של המאמן.
ש. איך קוראים לו?
ת. אני לא מכיר אותו".
(פרוטוקול הדיון מתאריך 16.12.18, עמ' 4 ש' 16-27)

בשים לב לתשובת התובע לפיו בפועל היו עדים לאירוע התאונה, אנו סבורים כי התובע היה יכול לשקוד שקידה ראויה על מנת להביאם לעדות לביסוס טענותיו ולהרים את נטל ההוכחה באמצעות הזמנת עדים, ומשלא עשה כן, הרי שלא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו.

בנוסף לכך, לא הוכיח התובע כי הודיע למעסיקו בדבר התאונה בסמוך לאירוע, אלא בחודש 7/2016 בלבד, כארבעה חודשים מהתרחשות האירוע הנטען. כשנשאל התובע בעדותו בדבר הודעתו למעסיק כפי שמופיע בטופס תביעתו לנתבע (נ/1) לפיו דיווח על התאונה למעסיק בתאריך1.3.16, השיב כדלקמן:

"ש. כתוב פה שתאריך מסירה הודעה למעסיק ב- 1.3.16. זה התאריך שמסרת הודעה
למעסיק?
ת. לא מסרתי באותו יום.
ש. מתי כן מסרת הודעה למעסיק?
ת. אני מסרתי למעסיק אחרי שאני מסרתי למפקח שלי.
ש. מתי?
ת. אני מסרתי לרונן המפקח שלנו 15.5 שאני מסרתי לו.
ש. למה זה לא רשום פה שדיווחת ב-15.5?
ת. כי לא רציתי, נכון שנפלתי וקיבלתי מכה אבל לא רציתי להתלונן לביטוח לאומי ולאבד את מקום העבודה שלי. המשכתי לעבוד.
ש. אני שואלת למה, אמרת לבית הדין שב-15.5 דיווחת לרונן. למה זה לא רשום בנ/1?
ת. אני לא ידעתי, לא הבנתי. אני מסרתי רק אחרי שהכאב המשיך, הלכתי ב-22 לקופת חולים ואחרי זה גם כשאני ממשיך לעבוד, אני לא הודעתי לעמית.
ש. למה לא רשמת את התאריך של 15.5?
ת. רשמתי. רשום בכל המסמכים שלי אני רשמתי. לא בטופס הזה אבל בקופת חולים רשום."
(פרוטוקול הדיון מתאריך 16.12.18, עמ' 4 ש' 1-15)

בהמשך מסר בעדותו הדברים הבאים:

" ש. אני מפנה אותך לנ/4, שזה טופס של החברה. חתום עמית כהן, שרק ביום 3.7 דיווחת על הכאבים. אני גם מפנה לנ/9 שזה הודעה של עמית כהן וגם שם אני מבינה שדיווחת על הכאבים ב- 3.7?
ת. לעמית, נכון.
ש. ולמישהו אחר?
ת. לא. ב-15.5 למפקח.
ש. מי המפקח?
ת. רוני.
ש. למה לא הזמנת אותו לעדות?
ת. אני לא יודע. "
(פרוטוקול הדיון מתאריך 16.12.18, עמ' 6 ש' 17-26)

מעדותו של התובע על דוכן העדים, עולה כי גרסתו לעניין מועד ההודעה למעסיק בדבר קרות התאונה אינה עקבית ומעלה קושי בהוכחת תביעתו. שכן, אף שבכתב תביעתו לנתבע מסר כי הודיע למעסיק בדבר קרות התאונה כבר באותו היום בו התרחשה התאונה בתאריך 1.3.16, עולה מעדותו כי דיווח למפקח העבודה העונה לשם רוני בדבר קרות התאונה בתאריך 15.5.16 ולא ביום 1.3.16 מועד התאונה. בנוסף לכך, גם לא הביא את רוני לעדות לצורך חיזוק וביסוס גרסתו זו.

כל שעולה על בסיס המסמכים שלפנינו ( נ/4) ועל פי עדותו של מר עמית כהן, מנהל תחום האבטחה בחברה שהעסיקה את התובע , הוא כי התובע דיווח לו על התאונה בתאריך 3.7.16 לאחר כארבעה חודשים ( פרוטוקול הדיון מתאריך 16.12.18, עמ' 10 ש' 8-17), ולא טרם לכן. עדותו מתיישבת גם עם הדברים שמסר מר עמית בהודעתו באגף החקירות של הנתבע ( נ/9). כך גם התובע מאשר כי בתאריך 3.7.16 דיווח למר עמית כהן על התאונה ( פרוטוקול הדיון מתאריך 16.12.18, עמ' 28-29). מכאן כי, כפי שטוען הנתבע, מדובר בדיווח מאוחר בדבר קרות התא ונה שאינו אותנטי במובן זה שלא דווח ב"זמן אמת" בסמוך לאירוע.

כך, מעיון ברישומים והתעודות הרפואיות בתיקו הרפואי של התובע מצאנו כי התובע פנה לטיפול רפואי בתאריך 22.3.16, כשלושה שבועות לאחר התאונה ולא בימים שבסמוך לאירוע התאונה הנטען. ו אף במסמך הרפואי במועד זה, לא צוין כי פגיעותיו הם כתוצאה מתאונת עבודה אלא צוין רק כי " מזה כחודש כאבים עזים בירך עם הקרנה לרגל – קשי הליכה ובעיקר בלילה" (נ/11). גם במסמך הרפואי שלאחר מכן, בתאריך 29.3.16 , לא צוין כי פגיעת התובע היא כתוצאה מתאונת עבודה, אלא נוסף לתיאור מיום 22.3.16 כי התובע " ממשיך להתלונן על כאבים בברך ימין ללא שיפור לטובה עם ARCOXIA שולל חבלה" (נ/11). כך גם במסמכים הרפואיים הנוספים שלאחר מכן מתואר מצבו הרפואי של התובע ותלונותיו, בלא ציון קשר כלשהו לתאונת העבודה. וזאת עד לתאריך 3.5.16, כחודשיים לאחר האירוע, בו צוין כי כאבי התובע בגב ורגל ימין, "אחרי חבלה בקרב מגע" (נ/12). כך בתאריך 4.7.2016, כארבעה חודשים לאחר האירוע, הונפקה תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה בה צוין כי " בזמן אימון החליק נפל ונחבל ברגל ימין ובגב" (נ/3).

הנה כי כן, אומנם מצאנו רישומים ותעודות הרפואיות התומכים בגרסת התובע לתאונת עבודה, אולם אלו רישומים ממועדים מאוחרים יותר למועד האירוע הנטען ולא בסמוך לו. יתרה מזאת, לא ברור גם מהמסמכים המאוחרים אם מדובר בתאונת העבודה הנטענת מתאריך 1.3.16.

הלכה פסוקה היא, כי יש ליתן משקל מיוחד למסמכים רפואיים הסמוכים למועד האירוע הנטען ולדברי הנפגע המצוטטים בהם. זאת, בהתבסס על ההנחה, שבסמוך לקרות התאונה ימסור הנפגע את העובדות הנכונות, על מנת לזכות בטיפול הנכון והמתאים למצבו ( דב"ע מט/0-23 המל"ל – שמעון הירשהורן, פד"ע כ' 349).

בנסיבות דנן, לא מצאנו ברישום הרפואי הראשוני תיעוד אודות אירוע בעבודה מיום 1.3.16, ומשכך המסמכים הרפואיים אינם מסייעים בידי התובע להוכחת תביעתו.

כללו של דבר, בנסיבות המתוארות, בהן לא הוכח קיומו של אירוע תאונתי באמצעות עדים, והמסמכים הרפואיים אינם מסייעים בידי התובע, הן בשל התלונות שהוצגו בפני הרופאים במועד מאוחר שאינו בסמוך לאירוע והן בשל כך שהתלונות לא מאזכרות כלל את טענת התובע לתאונת עבודה ביום 1.3.16 – הרי שהתובע לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו ועל כן דין התביעה להידחות.

יוער, למען הסדר הטוב, כי התובע לא הוכיח כי הפגיעה הנטענת בעינו נטענה ונבחנה בפני הנתבע ועל כן אין היא חלק מהכרעתנו בתביעה המונחת לפנינו.

כללו של דבר- התביעה נדחית.

בנסיבות העניין – אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ה אדר ב' תשע"ט, (01 אפריל 2019), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.

מר משה חסון
נציג ציבור (מעסיקים)

יוחנן כהן
שופט