הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בבאר שבע ב"ל 64648-05-16

לפני: כב' השופט יוחנן כהן
נציג ציבור עובדים: מר משה זיכרמן

התובע:
מיכאל אטיאס, ( ת.ז.-XXXXXX534)
ע"י ב"כ: עו"ד דרור טיירו

-
הנתבע:
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ: עו"ד שרון אושרי

פסק דין

1. התובע הגיש תביעה להכיר בפגיעה הנטענת בגבו בגין תאונה שאירעה לו, לטענתו, ביום 23/7/15, כ"תאונת עבודה".

2. תביעתו של התובע לתשלום דמי פגיעה בגין התאונה מיום 23/7/15, נדחתה על ידי פקיד תביעות נפגעי עבודה של הנתבע, מהנימוקים כדלקמן:
"על פי האמור בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי, "תאונת עבודה" היא תאונה שאירעה לעובד עצמאי תוך כדי ועקב עיסוקו במשלח ידו.
מעיון בפרטי תביעתך, ומבירורים שנערכו, לא הוכח, שנגרם אירוע תאונתי תוך כדי ועקב עבודתך".

3. לטענת התובע, יש להכיר בתאונה בה היה מעורב ביום 23/7/15 כ"תאונת עבודה", שכן התאונה אירעה עת הוביל התובע ברכבו לבית בהקמה ביישוב רמת רזיאל חומרי בנייה. התובע הוביל בתא המטען של רכבו שתי חבילות ריצוף (קרמיקה) ושני שקי מלט במשקל 25 ק"ג כל אחד. בעת פריקת אחד משקי המלט חש התובע "קליק" בגבו מלווה בכאב. התובע סבר כי מדובר בפגיעה שתחלוף, נח מספר דקות, פרק שק מלט נוסף וחזר לביתו למנוחת סוף שבוע. משלא חלפו כאביו, פנה ביום 26/7/15 (יום א') לקבלת טיפול רפואי בקופת חולים מכבי ומסר לרופא המטפל ד"ר גולדשטיין את אשר קרה לו במהלך עבודתו, וכי הוא סובל מכאבים בעמוד שדרה מותני המקרינים לרגל שמאל.

4. לטענת הנתבע, לא הוכח קיום אירוע תאונתי ביום 23/7/15, תוך כדי ועקב עבודתו של התובע. הנתבע טען כי לתובע אין כל ראיה לפיה במועד הפגיעה נפגע בעת הרמת שקי מלט וגם המסמכים הרפואיים לא מעידים על כך. בנוסף ציין הנתבע כי התובע הינו שכיר בחברה שבבעלותו ומשכך יש לראותו כעצמאי וככזה נטל ההוכחה המוטל עליו מוגבר מהרגיל, והתובע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכחת תביעתו.

5. המחלוקת הנטושה בין הצדדים הינה בשאלה כדלקמן:

האם פגיעתו של התובע היא פגיעה בעבודה כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי?

המצב המשפטי

6. הוראות סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה – 1995 קובעות –

" 'תאונת עבודה' – תאונה שארעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו..."

הלכה פסוקה היא, כי תאונה מורכבת משני יסודות חיוניים: גורם או מחולל מחד גיסא ונזק או פגיעה מאידך גיסא.
ברור הוא, כי באין חבלה אין תאונת עבודה וכי החבלה היא אחת העובדות הצריכות לעילת התביעה וככל עובדה ממערכת המהווה עילת תביעה צריך שהתובע יוכיח אותה.
(ראה לעניין זה דב"ע נג/0-153 עוואד ג'אבר פראג' – המוסד פד"ע כ"ז 50, דב"ע נב/88-0 כאמל קופטי – המוסד פד"ע כ"ט 169, דב"ע שם/69-0 המוסד – אל מנון וייל פד"ע יב 225, דב"ע נו/251-0 בצלאל ישינובסקי – המוסד פד"ע ל"א 241).

7. התובע הינו שכיר בחברה שבבעלותו ומשכך יש לראותו כעצמאי וככזה על התובע מוטל נטל הוכחה מוגבר להוכיח שנפגע תוך כדי עבודתו/עיסוקו. עובד עצמאי חייב להוכיח את יסודות התאונה ולהוכיח כי תאונת העבודה אירעה עת עסק במשלח ידו (דב"ע מה/0-129 קליפר – המל"ל , פד"ע יח 29; דב"ע נו/0-251 בצלאל ישינובסקי – המל"ל , פד"ע לא' 241).

8. לאחר ששמענו את עדות התובע ושקלנו את מכלול טענות הצדדים , הגענו לכלל מסקנה כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח תביעתו, ועל כן מצאנו כי יש לדחות את התביעה.

9. במקרה דנן, לא מצאנו ברישומים הרפואיים אשר נרשמו בסמיכות לאירוע דיווח או רישום על קרות האירוע מיום 23/7/15, כפי שסיפר התובע בתביעתו לדמי פגיעה וכפי שהעיד בפנינו. מעיון ברישום הרפואי מיום 26/7/15 אצל ד"ר גולדשטיין, נכתב: "מזה כשבוע כאב בישבן L עם הקרנה לכל הירך L אחורי. כואב לשבת."

10. גם במכתבו של ד"ר גולדשטיין אשר הונפק לאחר הדיון שהתקיים בפני כב' השופט טוינה (28/9/16), לא ניתנה כל הבהרה מדוע לא נרשם על קרות אירוע בעבודה מיום 23/7/15. יתרה מזו, התובע אף לא ביקש להזמין את ד"ר גולדשטיין לעדות על מנת שישפוך אור על תביעתו, וזאת לאור עדותו של התובע כי הוא אמר לד"ר גולדשטיין אודות קרות האירוע במהלך עבודתו והרופא לא כתב זאת. כמו כן לא ניתנה הבהרה מדוע רשם ד"ר גולדשטיין כי מזה כשבוע חש כאב, היינו כי התובע חש בכאבים עוד בטרם מועד קרות האירוע (23/7/15), וגם לכך אין כל התייחסות במכתב ההבהרה של ד"ר גולדשטיין.

11. הלכה פסוקה היא, כי יש לתת משקל מיוחד למסמכים רפואיים הסמוכים למועד האירוע הנטען ולדברי הנפגע המצוטטים בהם. זאת, בהתבסס על ההנחה, שבסמוך לקרות התאונה ימסור הנפגע את העובדות הנכונות, על מנת לזכות בטיפול הנכון והמתאים למצבו. הלכה זו נומקה על ידי בית הדין הארצי בדב"ע מט/0-23 המל"ל – שמעון הירשהורן:

"יש משקל מיוחד לאנמנזה, שכן יש להניח כי חולה המאושפז בבית החולים ימסור את העובדות הנכונות על מנת לזכות בטיפול הנכון".
וכן –
"ההזקקות לרישומי בית החולים באה מתוך הידיעה, קרי הניסיון, שרישומים אלה מהימנים ומדוייקים".

12. בית הדין חזר ושנה אודות ההלכה בדבר המשקל שיש לייחס לאמור במסמכים הרפואיים מהמועד הסמוך לפגיעה:

"על פי ההלכה הפסוקה, בבוא בית הדין לקבוע עובדתית אם התרחשה התאונה במהלך העבודה אם לאו, עליו לייחס משקל רב להתבטאויותיו של התובע בסמוך לאחר האירוע הנטען, מועד שניתן להניח, כי האיש משיח לפי תומו. בית הדין יעדיפה, בדרך כלל, על פני התבטאויות מאוחרות יותר של תובע בעת הגשת התביעה לבית הדין" (ראה עב"ל (ארצי) 248/98 מקסים פרץ – המל"ל , פד"ע לג' (29), 24).

13. התובע העיד בפנינו, ולא היה לו כל הסבר המניח את הדעת אודות האמור ברישום הרפואי מיום 26/7/15 (נ/6, נ/7). תשובותיו לשאלות מדוע לא צוין במסמכים הרפואיים דבר וחצי דבר על אירוע בעבודה ועל חבלה בגב היו כי הרופא לא רשם אודות התאונה אך הוא סיפר לו על כך (עמ' 5 לפרוטוקול, ש' 4-9). כאשר נשאל מדוע רשם הרופא כי הכאבים הם "מזה כשבוע" השיב התובע כי לא אמר זאת לרופא וכל שאמר היה "בסוף השבוע" (עמ' 5 ש' 14-15).

14. כאן המקום לציין, כי בדיון שהתקיים בפני כב' השופט משה טוינה ביום 28/9/16 טען ב"כ התובע כי צריך לזמן את ד"ר גולדשטיין לעדות מאחר וחלה טעות ברישומיו של הרופא. בהחלטת בית הדין נקבע כי ככל שלא יעלה בידי התובע להגיש תצהיר מטעם הרופא, יהא התובע רשאי לבקש את זימון הרופא. בפועל, התובע לא הגיש תצהיר של הרופא ואף לא ביקש להזמינו לעדות וכל שעשה הוא להגיש מכתב הבהרה אשר אין בו כדי להבהיר את טענות התובע לגבי טעות, לכאורה, שנפלה ברישום מיום 26/7/15.

הלכה פסוקה היא כי הימנעות מהבאת ראיה פועלת לחובת בעל דין שנמנע מלהציגה, כך שקיימת חזקה שאילו הובאה אותה ראיה, הייתה פועלת לחובת הצד שלא הביאה (ע"ע (ארצי) 691/07 טובול חומרי בניין (1990) בע"מ – שלמה בן עטר (פורסם בנבו)).

15. התובע כאמור לא הזמין את הרופא לעדות ויש לפרש מחדל זה לחובתו.

16. נתגלו גם סתירות בגרסת התובע בין האמור בעדותו לבין ההצהרות שהצהיר בפני המוסד לביטוח לאומי. בכתב התביעה לתשלום דמי פגיעה (נ/1, עמ' 2) הצהיר התובע כי מסר הודעה על הפגיעה וזאת ביום 23/7/15, מועד קרות האירוע, למר יוסי אטיאס – מנהל. לעומת זאת, בעת עדותו בפנינו, כאשר נשאל האם הודיע למישהו על הפגיעה, השיב בשלילה (עמ' 3 לפרוטוקול מיום 6/3/17, ש' 30-31). במסגרת חקירתו הנגדית התבקש להבהיר את הסתירה הנ"ל, ולכך השיב: "הודעתי ליוסי שנסעתי לרמת רזיאל לפרוק סחורה" (עמ' 4 לפרוטוקול, ש' 1-4).

17. התובע הצהיר כי לא היו עדים לאירוע. במסגרת הודעתו בפני חוקר המוסד (נ/4) נשאל האם מישהו ראה אותו באתר באותו היום ולכך השיב כי הבעלים היה בחו"ל. בהמשך נשאל האם בעל הבית – איציק ידע שהתובע ממשיך בעבודה כשהוא נמצא בחו"ל , ולכך השיב: "כן, זה משהו שסוכם איתו" (עמ' 3 להודעה, ש' 73-76). מאחר ונטל ההוכחה מוטל על התובע, היה על התובע להזמין את איציק – בעל הבית, גם אם לא היה נוכח במועד קרות האירוע, על מנת להביא ראשית ראיה כי אכן נכח באתר הבנייה במועד הנטען. התובע אף לא זימן את אחיו – מר יוסי אטיאס לעדות, כאשר אין חולק על כך שעדותו יכולה היתה לשפוך אור על בירור התביעה.

18. משגרסתו של התובע אינה נתמכת בראיה כלשהי ו/או בעדות חיצונית, ומשמהמסמכים הרפואיים לא עולה כי התובע מסר בזמן אמת כי התאונה התרחשה תוך כדי ועקב עיסוקו/עבודתו, משמצאנו קושי לקבל אף את גרסתו של התובע אשר לא נתמכה בכל ראיה שהיא, הגענו לכלל מסקנה כי התובע לא הרים את נטל ההוכחה המוטל על שכמו ולא הוכיח כי נפגע תוך די עבודתו/עיסוקו ומשלח ידו, ולפיכך דין תביעתו להידחות.

19. משמדובר בחוק סוציאלי, אין צו להוצאות.

20. לצדדים הזכות לערער על פסק דין זה לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 ימים מקבלת פסק הדין.

ניתן היום, כ"ט אייר תשע"ז, (25 מאי 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

נציג ציבור עובדים
מר משה זיכרמן

יוחנן כהן, שופט

קלדנית: רות רחמים.