הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בבאר שבע ב"ל 61136-12-17

לפני: כב' השופטת רחל גרוס

התובע:
מוסא אל ולידי, ( ת.ז.-XXXXXX368)
ע"י ב"כ: עו"ד מחמוד אבן ברי

-
הנתבע:
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ: עו"ד אתי צור אסרף

פסק דין

1. לפני תביעתו של מר מוסא אל-ולידי (להלן: "התובע") להכיר באירוע מיום 18.10.2015 כתאונת עבודה בהתאם למשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן: "החוק" או "חוק הביטוח הלאומי").

רקע עובדתי

2. התובע, תושב הפזורה הבדואית שליד היישוב שגב שלום.

3. התובע מתגורר בבית פרטי שנבנה על ידו; הבית נבנה ללא היתר בניה; התובע טוען כי השטח עליו בנוי הבית וכל שטח במרחק שלושה ק"מ ברדיוס הבית, הינו בבעלות משפחתו המורחבת.

4. התובע הקיף את חצר הבית בגדר עם שער כניסה ואף סלל חניית בטון מעברם השני של הגדר ושער הכניסה (החניה צמודה לגדר) .

5. ביום 18.10.2015, בסביבות השעה 07:30, התובע יצא מביתו לעבודתו כרופא א.א.ג במרכז הרפואי סאלד בבאר-שבע. התובע יצא משער הכניסה אל חניית הבטון שנסללה על ידו ואשר שם הוא נוהג להחנות את רכבו. כשהגיע התובע לחנייה, הוא הכניס את רגלו הימנית לרכב ואז החליק על רגלו השמאלית כתוצאה מרטיבות ברצפ ת הבטון, כתוצאה מכך, התובע מעד וקיבל מכה בברך ימין (להלן: "התאונה").

6. בעקבות התאונה הגיש התובע למוסד לביטוח לאומי (להלן: "הנתבע" או "המוסד") תביעה לדמי פגיעה ולהכרה באירוע כתאונת עבודה. ביום 20.7.2017 השיב המוסד כי הוא דוחה את התביעה, מהנימוק שהתאונה אירעה בהיות התובע עדיין בחצר ביתו הפרטי, ובטרם התחיל את דרכו לעבודה, בניגוד ללשון סעיף 80(1) לחוק.

גדר המחלוקת

7. השאלה הדרושה הכרעה בהליך דנן הינה, האם מעידתו של התובע הייתה בתחום מעונו או בתחום ה"דרך לעבודה".

טענות הצדדים

8. לטענת התובע, התאונה התרחשה לאחר שהוא הספיק להכניס חלק מגופו לרכב, ולפיכך התחיל למעשה - לעניין סעיף 80(1) לחוק - ב"נסיעתו" לעבודה. למצער, וככל שהכנסת הגוף לרכב גרידא איננה בגדר "נסיעה" ברכב, יש לראות את התאונה ככזו שקרתה תוך כדי "הליכתו" של התובע לעבודה, שכן ההליכה לכיוון הרכב הינה למעשה חלק אינטגראלי מההליכה לעבודה. בהקשר זה טען התובע, כי יש לראות את הגדר המקיפה את חצרו כקצה תחום רשות היחיד שלו, ומשהתרחשה התאונה מעבר לתחום המגודר, יש לראות בה ככזו שהתרחשה ברשות הרבים וממילא כתאונת עבודה.

9. לטענת הנתבע, התאונה אירעה בתחום מעונו הפרטי של התובע. החנייה בה נפגע התובע הינה חנייה אשר נבנתה על ידי התובע בעצמו ולתובע הייתה שליטה מלאה על הסיכונים שבמקום. על כן, לעניין סעיף 80(1) לחוק יש לראות את התובע כמי שטרם יצא מ"מעונו" לכיוון העבודה.

המסגרת הנורמטיבית

10. סעיף 80(1) לחוק מרחיב את הגדרתו של המונח "תאונת עבודה" כפי שהוא קבוע בסעיף 79 לחוק, ומכליל בתוכו גם פגיעה שאירעה למבוטח בדרך ממעונו לעבודה או בחזרתו מהעבודה למעונו, כדלקמן:

"רואים תאונה כתאונת עבודה אף אם -
(1) אירעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו או ממקום שבו הוא לן אף אם אינו מעונו, מן העבודה למעונו או ממקום עבודה אחד למשנהו, ועקב נסיעתו או הליכתו זו".

11. בין רשות היחיד הברורה, שהיא דלת המעון פנימה, לבין רשות הרבים הברורה ו הפרוצה לסיכוני הדרך, ישנם מקרים בהם קיים 'תחום אפור' שהוא תחום החצרים שמחוץ לדלת המעון והסמוכים אליו.
על רקע זה, נדונה ופורטה בהרחבה בפסיקה השאלה- מהו תחום המעון של מבוטח וכיצד יש לבחון אם שטח הנמצא בחצריו של אדם הוא מעונו הפרטי או חלק מרשות הציבור.
12. בפרשת גלולה הונחו היסודות לעריכת האבחנה בין רשות ה יחיד לרשות הרבים בהתייחס לאותו 'תחום אפור'. באותו מקרה, מדובר היה בתאונה אשר אירעה למבוטחת עת ירדה במדרגות ביתה הפרטי, כאשר המדרגות והחצר אליה הובילו שימשו את משפחתה בלבד. בית הדין הארצי פסק כי מטרת החוק אינה להטיל אחריות על המעסיק בשל תאונות המתרחשות בחלקתו הפרטית של העובד, שם הוא חולש על מצב הדברים וגורמי הסיכון אינם נכפים עליו מכח תנאי עבודתו:

"...כבר בראשית דרכם של בתי הדין לביטוח לאומי גובשה העמדה השיפוטית הגורסת כי יש ליתן פירוש מצמצם לסעיף הנדון, באשר הוא בגדר "חריג" המרחיב את ביטוח נפגעי עבודה כנגד סיכונים שמניבה העבודה ומחילו, בדרך פיקציה, גם על סיכוני דרכים (ראה הפתיח לסעיף הקובע: "רואים תאונת עבודה אף אם"). אי לזאת נקבע כי אין ל"הרחיב" את ה"הרחבה" מעבר לגבולותיה הדווקניים, הגם שבחוק סוציאלי עסקינן המתפרש באורח ליברלי. על פי פרשנות מצמצמת זאת קבעה ההלכה דאז, בהתחקותה אחר כוונת המחוקק, כי אמנם הייתה כוונתו להרחיב את ביטוחו של העובד נגד סיכונים הנובעים מעבודתו ולהחילם גם על סיכונים האורבים בדרכו אליה וממנה, אך לא הייתה כוונתו לבטח את העובד מפני הסיכון הקשור במעונו או בגבולות מעונו...".

בית הדין הארצי הבהיר וסיכם:

"האם יש הצדקה להטיל על המעביד את עלות התאונות המתרחשות בחלקתו הפרטית של העובד? שם בחלקתו הפרטית, בין אם שביל, חצר, גינה או מדרגות, חולש העובד על מצב הדברים, שם הוא אדון לעצמו וגורמי הסיכון אינם נכפים עליו מכוח תנאי עבודתו. שם הוא בן חורין להתמודד עם הסיכונים כראות עיניו ולנקוט באמצעים לסילוקם.
ככל שלתנאי העבודה אין קשר עם הסיכונים שלהם נחשף העובד, ככל שהוא עצמאי ובלתי תלוי ושולט בסיכונים האורבים לו בחלקתו הפרטית, ואלה אינם נכפים עליו מכוח תנאי עבודתו, מתרופף הקשר בינם לבין העבודה עד כי לא נותר ממנו דבר.
[...]
מכאן לערעור שלפנינו: המערערת נפלה על מדרגות המחוברות אל דירת מגוריה. הן היו בשליטתה הבלעדית, דרכן נכנסה לדירתה ויצאה ממנה לכל מטרותיה.
אין כל ייחוד במדרגות האמורות, הקושר אותן לתנאי עבודתה, ואך יד המקרה היא שנפלה תוך ירידתה בהן, שעה שהיו פניה מועדות לעבודתה. לא די בעיתוי נפילתה האמור על מנת ליצור את הקשר המינימלי לעבודה שמבלעדיו אין להכיר בתאונה כ"תאונת עבודה".

13. בדומה לכך, נקבע בפסק הדין בעניין וייסמן כי מדרגות עליהן נפלה המערערת, המצויות בתחום החצר הפרטית שלה, הן בשליטתה המלאה וכאשר הגורם לנפילה נמצא בתחום החצר הפרטית, אזי הנפילה לא תחשב כתאונה "בדרך לעבודה". פסק הדין חזר על ההלכה שלפיה כל עוד המבוטח נמצא בשטח שיש לו שליטה על הסיכונים הנוגעים לפגיעתו, הוא אינו נכנס לגדרי סעיף 80 לחוק. עתירה לבג"צ נגד פסק הדין בעניין וייסמן נדחתה, תוך שבית המשפט העליון שב ואימץ את הפסיקה שלפיה הרעיון הבסיסי העומד מאחורי נוסחו של סעיף 80 לחוק הוא שהרחבת הדיבור "תאונת עבודה" והחלתו על הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו חלה באופן עקרוני על נסיבות שבהן ארעה התאונה במקום שכבר חדל להיות רשות היחיד שלו .

14. בעניין עטיה קבע בית הדין הארצי כי אף מדרגות הנמצאות ברשות הרבים מחוץ לשטח גדר המקיפה חצר פרטית, והמובילות אל מפתן הכניסה הצמוד לשער החצר, הינן בגדר "מעונה" של המשיבה ולכן תאונה בשטחן אינה מהווה תאונת עבודה לפי סעיף 80(1) לחוק. באותו מקרה קיבל בית הדין האזורי את תביעתה של המשיבה להכרה באירוע כתאונת עבודה, בנימוק כי יישומו של מבחן השליטה על סיכוני הדרך במקרה האמור " מחייב להכיר בתחום המעון כתחום המגודר על ידי הגדר והשער", ולאור היותן של המדרגות מחוץ לתחום זה קבע בית הדין שמדובר בתאונת עבודה. ואולם כאמור בערעור הפך בית הדין הארצי קביעה זו, תוך שנימק בין היתר כי הימצאותן של המדרגות בשטח שבין מפתן הכניסה לחצר לבין רחבת החניה הפרטית של משפחת המשיבה, מעידה כי עסקינן בשטח המוגדר כרשות היחיד של המשיבה:

"מעבר למדרגות אלו נמצא מתחם החניה הפרטית של המשיבה, המשמש את משפחת המשיבה בלבד, במובחן מכל רחבת הרחוב ההולנדי המשמש את כלל הציבור ... אף לו תמצא לאמר כי המדרגות הינן מחוץ למפתן הבית הרי שעדין מעבר לאלו המדרגות מצויה רחבה נוספת פרטית, המיועדת לחנייה, הנמצאת בשימוש משפחת המשיבה בלבד. אשר על כן, על רקע אמות המידה שנקבעו בפסיקה, הגענו למסקנה כי התאונה אירעה שלא ברשות הרבים אלא ברשות הפרט של המשיבה, במתחם בו החובה לדאגה לנטרול הסיכונים מוטלת על המבוטח. לפיכך אין לראות התאונה כ"תאונת עבודה" כהוראתו של סעיף 80(1) לחוק".

15. בפרשת קסיס נדון עניינו של מבוטח אשר יצא מפתח ביתו לכיוון החניה במטרה ללכת לעבודה. בדרך לחנייה, התובע ירד במדרגות הבית והחליק בשלושת המדרגות האחרונות כתוצאה ממי גשמים שהיו במקום . התובע נפל על המדרגות ומשם למשטח השיש שלמטה. בית הדין האזורי קבע כי התאונה אירעה לתובע בשטח הפרטי הצמוד לביתו הפרטי, שטח אשר שימש את משפחתו בלבד ואשר הוא נהג בו מנהג בעלים. בשים לב לכך כי מדובר היה בשטח אשר לתובע שליטה מלאה על הסיכונים שבו ומצב תחזוקתו, נקבע כי מדובר בתחום רשות היחיד של התובע ולא בשטח המשמש מעבר לציבור הרחב.

16. על פסק הדין בפרשת קסיס הוגש ערעור לבית הדין הארצי. בית הדין הארצי דחה את הערעור, תוך שהוא חוזר על ההלכות שנקבעו בפסיקת בית הדין הארצי במהלך השנים, וקבע:
"א. מקובלת עלינו מסקנת בית הדין האזורי, אשר התרשם מהראיות שהונחו לפניו ומהעדויות שהושמעו, כי התאונה אירעה בשטח הפרטי הצמוד לביתו הפרטי של המערער. שטח אשר שימש את משפחת המערער בלבד, בו המערער נהג מנהג של בעלים.
ב. בהתאם לפסיקה העקיבה של בית דין זה "המערער הוא האחראי על הסיכונים ככל שהם קיימים בתחום רשות היחיד שלו, ותאונה, ככל שקרתה לו, בקשר לאותם סיכונים שהינם באחריותו, לא תיחשב לתאונת עבודה" (עב"ל 611/08 יואב סיני - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 30.12.09; עוד ראה עב"ל 1515/04 המוסד לביטוח לאומי - אורה עטיה, ניתן ביום 6.6.07).
ג. כלל מושרש זה אושר בבית המשפט הגבוה לצדק (בג"ץ 4197/97 ויסמן טליה (טלי) - בית הדין הארצי לעבודה ואח', ניתן ביום 15.6.98), אשר פסק כי "הרעיון הבסיסי ... הוא שהרחבת הדיבור 'תאונת עבודה' והחלתו על הליכתו של מבוטח לעבודה ממעונו חלה באורח עקרוני על נסיבות שבהן אירעה התאונה במקום שכבר חדל להיות רשות היחיד שלו".
ד. כפי שכבר פסקנו, סיכוני הדרך על פי טיבם הינם סיכוני רשות הרבים להבדיל מרשות היחיד. פסיקה לפיה "הדרך" כוללת גם את חצר הבית הפרטי והמדרגות שבו, משמעה הכנסת סיכוני הדרך לתחום רשות הפרט. הלכה שכזאת חורגת בעליל על פי הגיונה מתכלית היסוד של הביטוח המורחב הניתן לעובד בדרכו ממעונו למקום עבודתו (עב"ל 273/05 אורן יחזקאל - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 4.5.06).
ה. הנה כי כן, מהאמור עולה כי המבחן הנכון למקרה שבפנינו הוא לא מבחן התכלית או מבחן האלמלא, להם טען המערער, אלא מבחן השליטה. במתחם בו החובה לדאגה לנטרול הסיכונים מוטלת על המבוטח. יפים ונכונים לענייננו הדברים שקבעה השופטת פורת בפרשת גלולה: "שם, בחלקתו הפרטית, בין אם שביל ... או מדרגות, חולש העובד על מצב הדברים. שם הוא אדון לעצמו וגורמי הסיכון אינם נכפים עליו מכוח תנאי עבודתו " (דב"ע נג/0-66 אסתר גלולה - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כו' 134). אין כל חשיבות לשאלה, האם הנפילה אירעה כתוצאה מתחזוקה לקויה של מדרגות או כתוצאה מחלון פתוח דרכו נשבה רוח חזקה. החשיבות הינה בשאלה היכן מצוי הגורם לנפילה - האם בשטח בו למבוטח שליטה על הסיכונים או בשטח בו אין למבוטח שליטה עליהם" (ההדגשות במקור- ר.ג.).

17. במקרה אחר נדון עניינו של מבוטח שיצא מרכב שחנה בחניה הצמודה לביתו, ובעת יציאתו נ גרם לו נזק בעקבות אירוע תאונתי; בית הדין האזורי דחה את תביעתו להכרה באירוע כתאונת עבודה, מהנימוק שמקום התרחשות האירוע – החניה הצמודה לביתו – הינו רשות היחיד שלו, וזאת אף אם לעתים חונים שם אחרים:
"בין רשות היחיד הברורה, שהיא כאמור מדלת המעון פנימה, לבין רשות הרבים הפרוצה לסיכוני הדרך, ישנם מקרים בהם קיים התחום האפור. זהו תחום החצרים שמחוץ לדלת המעון והסמוכים אליו. במקרה הנופל בגדר ה"שטח האפור" יכריע תנאי "השליטה המלאה"...
התובע ובני משפחתו הקרובה נוהגים באותה חנייה "מנהג בעלים" ורואים בה "חניית הבית" או "חניית המשפחה". גם אם לעיתים חונים באותו מקום אנשים אחרים, אין בכך כדי לשלול את העובדה כי עיקר השימוש הוא של התובע וקרובי משפחתו, אשר שולטים על "סיכוני הדרך" באותו מקום. על כן, בהתאם למבחנים שנקבעו בפסיקה ושהוזכרו לעיל, התאונה לא אירעה "בדרך" מן העבודה של התובע לביתו, אלא בתוך "מעונו". בשל כך, אין מדובר בתאונת עבודה".
מן הכלל אל הפרט

18. לאור הוראות החוק וההלכה הפסוקה כפי שפורטה לעיל, בבחינת מכלול נסיבות העניין וחומר הראיות שהובא לפני שוכנעתי, כי התאונה ארעה בתחום שטחו הפרטי של התובע, בו הייתה ל תובע שליטה מלאה על הסיכונים; על כן, אין מדובר, אפוא, בתאונת עבודה, כפי שיובהר להלן.
19. מהתמונות שהוצגו לבית הדין עולה, כי לתובע חצר פרטית המתוחמת בגדר עם שער כניסה להולכי רגל ושער נוסף לכניסת רכב, כשמחוצה להם ובצמוד להם, חנייה פרטית עשויה רצפת בטון, בה חנה הרכב ביום קרות התאונה (להלן: "רצפת הבטון").
20. בגרסתו בפני חוקר המוסד טען התובע כי רצפת הבטון שייכת לו וכי הוא אשר יצק אותה :

"ש. אני מבין שהרכב חנה על רצפת בטון?
ת. כן הוא היה חונה על רצפת הבטון.
ש. למי שייכת הרצפה ומי יצק אותה?
ת. הרצפה היא שלי וזה הבית שלי.
[...]
ש. למי שייך שטח הנפילה?
ת. זה שייך לי שטח הנפילה" (ההדגשות הוספו – ר.ג.) .

21. גם בעדותו בבית הדין, התובע הבהיר כי הוא בנה את רצפת הבטון על מנת שלא להתלכלך בבוץ. התובע העיד כי השטח בו הוא יצק את רצפת הבטון הינו שטח השייך לו ולבני משפחתו: "מסוף הגדר, אני שמתי בטון בגודל של כ-4 מטר על 4 מטר ועליו אני מחנה את הרכב שלי בדרך כלל. אני גר בפזורה, יש שם הרבה בוץ ואני לא יכול לצאת לחולים עם בוץ ברגליים. שמתי את הבטון מחוץ לשער הבית. אנחנו עם הסדר של אדמות, אני גר בפזורה, כל השטח הוא שלנו, ברדיוס של שלושה קילומטר מהבית שלי. מדובר במשפחה מורחבת. השטח בתמונה הוא שלנו, של כל המשפחה שלי, של חמשת האחים" (ההדגשות הוספו – ר.ג.).

22. נוסף על כך, התובע העיד כי השטח שמחוץ לגדר המקיפה את חצרו אינו שטח ציבורי, אלא בבעלותו ובבעלות משפחתו, כשהם אלה הדואגים לתחזוקתו:
"ש. אם יש אשפה על הבטון מי מפנה את זה?
ת. כל אשפה שנמצאת בכל השטח אנחנו מפנים.
[...]
ש. אם משהו נשבר בבטון מי מתקן את זה?
[...]
ת. יכול להיות אחים שלי יכול להיות אני, זה שטח של המשפחה ואנחנו דואגים אחד לשני".

23. בעדותו בבית הדין, הבהיר התובע , כי הוא אינו נוהג בדרך כלל להיכנס עם רכבו דרך שער החניה, לאור ניסיון עבר מצער בו נדרסה אחייניתו כתוצאה מנהיגה בשטח החצר:

"ש. למה שמת את האוטו מחוץ לגדר?

ת. זה רק להגנה, הילד שלי היה בן שנה פלוס ולפני שבע שמונה שנים אח שלי דרס את בתו ומאז אנחנו לא מכניסים רכבים לחצר של הבית, עם כל הדריסות שאני ראיתי בחדר טראומה ובמיון אז אני לא מכניס את הרכב לחצר שלי. אני גם לא רוצה שהדריסה הבאה תהיה אצלי עם כל מה שאנחנו שומעים ורואים".

מהאמור עולה, כי החלטת התובע להוציא את החניה מחוץ לתחום הגדר אשר מקיפה את חצר הבית לא נבעה מכך שלא ראה בחניה כחניה פרטית השייכת ל ו, אלא, על מנת להגן על ילדי הבית ולהימנע, חלילה, מאירועי דריסה בחצר.

24. כאמור, לא נעלמה מעיניי העובדה שהתאונה התרחשה מחוץ לתחום החצר המגודרת של התובע. אמנם, ככלל, ההלכה הפסוקה נהגה לראות בשטח חצר מגודרת המשמשת את המבוטח ומשפחתו באופן בלעדי כשטח "מעונו" ובכל השטח שמחוצה לו כ"רשות הרבים". ואולם עניינינו עוסק במקרה היוצא מן הכלל שבו "...ניתן לראות את תנאי חייו של המבוטח כהולכים ומתמשכים גם אל התחום שמעבר לדלת הבית".

ואסביר, בענייננו, התובע עצמו העיד כי השטח כולו הינו בבעלותו ובבעלות משפחתו והצהיר בפני חוקר המוסד כי מדובר בחנייה השייכת לו; יתירה מכך, עצם בניית החניה בצמוד לשער הכניסה מלמדת כי התובע נהג בשטח מנהג בעלים וראה בה את "חניית הבית"; מכאן, כי לתובע הייתה שליטה מלאה על הסיכונים העלולים לקרות בשטח רצפת הבטון בו התרחשה התאונה.

25. עוד אוסיף, כי לא מצאתי לקבל את גרסת התובע שלפיה החנייה אינה בגדר 'שטח מעונו', נוכח העובדה כי כל השטח שייך למשפחה המורחבת ולא שייך לו באופן אישי. לעניין זה יובהר, כי קבלת גרסת התובע תוביל לתוצאה כי גם שטח הבית המוקף גדר אינו בגדר שטח מעונו היות והוא לטענתו שייך לאמו. לכך יש לצרף את העובדה כי בניית החניה על ידי התובע בעצמו, בצמוד לביתו, אף מבדילה בין השטח השייך, לטענתו, לכל בני המשפחה המורחבת לבין השטח שבאחריותו. אציין, כי התרשמתי, שלאחר שהתובע הבין את המצב המשפטי, התובע ניסה להציג תמונה כאילו שטח החניה אינו מצוי באחריותו, אלא באחריות כל המשפחה המורחבת, זאת, להבדיל מגרסתו הברורה בפני חוקר המוסד שלפיה מדובר בחנייה השייכת לו. בנסיבות הענין, מצאתי להעדיף את גרסת התובע כפי שנמסרה לחוקר המוסד לביטוח לאומי בטרם קיבל ייעוץ משפטי.

26. מהאמור לעיל עולה, כי התובע נוהג מנהג בעלים במקום החניה בו הוא החליק ומעד ועל כן, מדובר בשטח המצוי שלא ברשות הרבים אלא ברשות הפרט של התובע, במתחם בו החובה לדאגה לנטרול הסיכונים מוטלת עליו; על כן, אין לראות בנפילתו תאונת עבודה שארעה לו "בדרכו" ממעונו לעבודתו.

27. לאור המסקנה אליה הגעתי, לא מצאתי לקבל את טענת התובע שלפיה - לעניין סעיף 80(1) לחוק – עליית התובע לרכב מהווה התחלת "נסיעתו" לעבודתו ; יש לדחות את ניסיון התובע להקיש מחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ד-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד") לענייננו. ויובהר, קיים שוני מהותי בין ההסדרים המונחים בבסיסם של שני החוקים באופן שאינו מאפשר להקיש ביניהם. כך, ההסדר שבחוק הפלת"ד קובע מפורשות כי ההגדרה הבסיסית ל" תאונת דרכים" היא "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה ". מהו אותו " שימוש ברכב מנועי"? על כך משיב חוק הפלת"ד שהינו, בין היתר, "נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו... ". ממילא, ככל שנגרם לאדם נזק גוף בעת כניסתו לרכב, הדבר עשוי להיחשב לתאונת דרכים על-פי לשונו הפשוטה של החוק. לעומת זאת, ההסדר שבסעיף 80(1) לחוק הביטוח הלאומי נועד לכסות נזקים שאירעו למבוטח בדרכו ממעונו למקום העבודה או להיפך , והשאלה האם כניסה לרכב מנועי לצורך נסיעה למקום העבודה עולה כדי 'תחילת הדרך' למקום העבודה תיבחן בכל מקרה לגופו. בעניינינו, כאמור, הכניסה לרכב לא הייתה תחילת דרכו של התובע לעבודה.

28. למען הסר ספק אבהיר, כי אין בקביעות שבפסק דין זה כדי לקבוע עובדות לעניין בעלות התובע או מי מבני משפחתו על הקרקע עליה נבנה הבית ועליה נבנתה החנייה. הקביעות שבפסק דין זה מתייחסות להגדרת תחום המעון לצורך סעיף 80 לחוק הביטוח הלאומי בלבד.

סוף דבר

29. לאור קביעתי כי מעידתו של התובע אירעה בתחום מעונו הפרטי, לא ניתן לראות את האירוע מיום 18.10.15 כתאונת עבודה לפי הוראות סעיף 80(1) לחוק.

30. לאור האמור, הנני מורה על דחיית התביעה.

31. זכות ערעור לבית הדין הארצי תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לצדדים.

32. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

ניתן היום, י' אב תשע"ט, (11 אוגוסט 2019), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.