הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בבאר שבע ב"ל 57653-09-17

לפני: כב' השופטת רחל גרוס

המערער:
אבי אברהם אוחנה

-

המשיב:
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ: עו"ד ארז בן דוד

פסק דין

1. לפני ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 4.9.17 אשר דחתה את ערר המערער וקבעה כי לא חלה החמרה במצבו (להלן: "הוועדה").

2. המערער הוכר על ידי המשיב כנפגע עבודה בגין ליקוי שמיעה. למערער נקבעה נכות צמיתה בשיעור 10% בגין טנטון ו- 0% בגין ליקוי שמיעה, החל מיום 13.6.90.

3. במהלך שנת 2017 הגישה המערער תביעה להחמרת מצב בהתאם לתקנה 36 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז- 1956.
באישור ההחמרה מיום 9.6.16 צוין כי "נמצאה פגימה חדשה או חלה לכאורה החמרה בפגימה קיימת העשויה להיות נובעת מהפגימה/נכות שהוכרה ע"י הוועדה הרפואית, אך לא ניתן לקבוע אם יש קשר או החמרה לפגימה המוכרת כמפורט להלן: מכתב מא.א.ג מ- 15.5.2016: בדיקת שמיעה מ25.2.16 מראה החמרה בהשוואה לבדיקה לפני 3 שנים. החבר מתלונן על החמרה בשמיעה, בטנטון ובסחרחורות. לפעמים בחילות והקאות". (ההדגשה במקור- ר.ג.).

4. עיקר טענות המערער

א. המסמכים הרפואיים שהגיש למשיב ביום 26.7.16 מעידים כי חלה החמרה במצב ו ואולם, מסמכים אלה לא עמדו בפני הוועדה. לענין זה, המערער מפנה לכך כי המסמכים הרפואיים לא פורטו בסעיף 4 לפרוטוקול הוועדה.
ב. הוועדה לא התייחסה לאישור החמרת המצב מיום 9.6.16 מטעם ד"ר לובוב פישמן ואף לא התייחסה לבדיקת השמיעה ממכון קולות, בדיקה אליה המערער הופנה על ידי הוועדה מדרג ראשון.

בניגוד לקביעת הוועדה, ד"ר לובוב פישמן אישר כי קיימת החמרה במצבו של המערער וזאת במסגרת אישור ההחמרה מיום 9.6.16.

ג. כושר השמיעה של המערער פחת בשתי האוזניים (באוזן ימין 30 דציבל ובאוזן שמאל 25 דציבל). הפגיעה במערכת השמע גו רמת למערער לבחילות, סחרחורות, איבוד שיווי משקל, נפילות, חוסר שינה , עצבנות יתר ופגיעה נפשית.

ד. הוועדה לא התייחסה כלל לירידה בהכנסותיו של המערער ולא דנה בשאלת הפעלת תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז- 1956 (להלן: "התקנות") בשיעור גבוה מזה שנקבע לו בעבר ( בעבר התקנה הופעלה ברבע- בשיעור 2.5%).

ה. לא ניתנה למערער זכות טיעון כדין . פקידת התביעות הפריעה למערער לטעון טענותיו כראוי ואף לא רשמה את כל טענותיו.

ו. הבדיקה שערכו הרופאים בוועדה היתה קצרה ומזלזלת.

לאור האמור, המערער טוען כי חלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה ועל כן, יש מקום להחזיר את עניינו לוועדה בהרכב אחר ואף להעביר את התיק למחוז אחר ולחייב את המשיב בהוצאות.

5. עיקר טענות המשיב

א. הוועדה פעלה במתחם שיקול דעתה המקצועי רפואי ובתחום סמכותה. הוועדה הסבירה כי באוזן שמאל המדובר בנזק מעורב וכי באוזן ימין השמיעה תקינה וקיימת ירידה בסביבות 20 דציבל אשר מקנה 0% נכות. גם בעבר נקבעה למערער נכות בשיעור 0% בגין הירידה בשמיעה ועל כן, לא חלה החמרה במצבו.

ב. הוועדה אמנם לא התייחסה לבדיקת השמיעה ממכון קולות מיום 21.2.17 ואולם, אין בבדיקה זו כדי לחדש דבר ואין בה כדי להוסיף על בדיקת השמיעה מיום 25.2.16, אליה התייחסה הוועדה. המערער לא טען כי ממצאי הבדיקה במכון קולות שונים ממצאי הבדיקה מיום 25.2.16. הוועדה הרפואית מהדרג הראשון התייחסה לבדיקה ממכון קולות ומהתייחסות הוועדה מהדרג הראשון לומדים כי הבדיקה ממכון קולות תקינה.

ג. למערער ניתנה זכות הטיעון בפני הוועדה וטענותיו נרשמו בפרוטוקול. לוועדה עומדת חזקת התקינות המנהלית.

ד. אופן הבדיקה ואופיה הינן שאלות הנתונות לשיקול דעתה הרפואי של הוועדה.

ה. המשיב הפנה לפרוטוקול ועדה רפואית מדרג ראשון מיום 15.3.04 שקבעה כי "אין כל קשר בין תלונות על סחרחורות ועבודתו".

ו. משהוועדה קבעה כי לא חלה החמרה במצבו של המערער, לא היה מקום כי הוועדה תדון בשאלת הפעלת תקנה 15 לתקנות. לעניין זה הפנה המשיב לעב"ל 197/06 רפי דמרי ססי נ' המוסד (פורסם בנבו).

בנסיבות הענין, המשיב טוען כי לא עולה כל טעות משפטית מהחלטת הוועדה ועל כן, דין הערעור להידחות.

דיון והכרעה

6. החלטת הוועדה הרפואית לעררים ניתנת לערעור בפני בית הדין האזורי לעבודה בשאלה משפטית בלבד, וזאת בהתאם לאמור בסעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה - 1995. עוד נפסק, כי קביעת דרגת נכות היא בסמכותה של וועדה רפואית ולא בסמכות בית הדין.

7. בית הדין, במסגרת סמכותו לדון ב"שאלה משפטית" בלבד, בוחן האם הוועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה. (עב"ל (ארצי) 10014/98 יצחק הוד - המוסד, פד"ע ל"ד 213) .
היינו, בית הדין נעדר סמכות לדון ולהכריע בהיבט הרפואי של קביעת הנכות.

8. לאחר עיון בטענות הצדדים ובכלל החומר המצוי בתיק מצאתי כי דין הערעור לה ידחות, כפי שאפרט להלן.

9. עיון בפרוטוקול הוועדה בישיבתה מיום 4.9.17 מעלה כי הוועדה שמעה את המערער, ורשמה את תלונותיו, כדלקמן:

"תשובת יועץ... אשר מאשר בבדיקת שמיעה מ-15.5.16 ירידה בשמיעה של 30/25 דציבל. רופאה תעסוקתית ד"ר פישמן המציינת שיש החמרה מבדיקה קודמת 3 שנים (הרופאה יושבת בביטוח לאומי בוועדות). מה שלא קבע הרופא בדרג I של ביטוח לאומי.
ד"ר פישמן מ-9.6.16 – תביעה הגשתי ב-26.7.16 יש לי ירידה קשה ומעורבת.

ב-12.03 ד"ר הראל בחוות דעתו קבע כי יש ירידה בשמיעה בינוני בשמאל ובימין קשה. המשכתי לעבוד. תמיד עבדתי. הגשתי תביעה לאחר 14 שנה. אז ההחמרה היתה קיימת. הטנטון נקבע ב- 6/90.
יש לי ירידה בהכנסות מעל 50% (67% הוכח בתהליך שיפוטי). עשו לי ועדה של צירוף נכויות. מבקש הגדלה בעוד רבע".

10. הוועדה בדקה את המערער ורשמה את ממצאיה, כדלקמן:

"בבדיקה תופיות תקינות. בבדיקה עם הקולן מגיב בצורה תקינה. בהיותו בפני הוועדה אינו מרכיב מכשירי שמיעה.
ב. שמיעה 25.2.16 שמיעה עצבי בתדרי דיבור עד 2000 הרץ נע בסביבות 20 דציבל. שמיעה של האוזן השמאלית ירידה יחסית במידה קלה לעומת אוזן ימין.
שקע ב-4000 הרץ קל מאוד.
באוזן שמאל קיים מרכיב הולכתי כלומר באוזן שמאל ישנה ירידה מעורבת חלקה עצבי וחלקה הולכתית. SRT אוזן ימין 30 דציבל שמאל 25 דציבל".

הוועדה אבחנה: "ליקוי שמיעה וטנטון".

11. הוועדה סיכמה את מסקנותיה, כדלקמן:

"שמיעה עצבית בתדרי דיבור בשתי האוזניים מדובר בממוצע של 20 דציבל. חשיפה לרעש גורמת לירידה שמיעה עצבית ולא לירידה הולכתית ולכן הירידה בהולכתית לא נלקחת בחשבון וירידה זו אינה קשורה לחשיפה לרעש. מכאן החישוב נעשה עפ"י ירידה עצבית כמצויין מעלה. הממוצע עצבית של תדרי דיבור 20 דציבל שמיעה בשתי האוזניים המקנה 0%.
מכאן שאין החמרה במצבו".

12. עיון בפרוטוקול הוועדה מעלה כי הוועדה ישבה בהרכב מתאים, רשמה את תלונות המערער, ערכה בדיקה קלינית והתייחסה באופן מפורט לבדיקת השמיעה מיום 25.2.16, אשר בהסתמך עליה ניתן האישור הרפואי להחמרת מצב מיום 9.6.16 . הוועדה פירטה ונימקה את החלטתה לענין הירידה בכושר השמיעה והסבירה כי חשיפה לרעש גורמת לירידה בשמיעה עצבית ולא לירידה בשמיעה הולכתית. הוועדה הוסיפה וציינה כי הירידה בשמיעה העצבית של המערער בשתי באוזניים בתדירויות הדיבור הינה בממוצע של 20 דציבל וכי ירידה כאמור, מקנה נכות בשיעור 0%. הוועדה הבהירה כי אין לקחת בחשבון לצורך קביעת נכותו של המערער את הירידה בשמיעה ההולכתית שכן, ירידה זו אינה נגרמת מחשיפה לרעש.

קביעת הוועדה שלפיה הירידה בשמיעה העצבית היא זו אשר נגרמת מחשיפה לרעש והינה בשיעור 20 דציבל בשתי האוזניים אצל המערער, הינה קביעה רפואיות אשר בשיקול דעתה הרפואי של הוועדה ואש ר בית הדין אינו מוסמך להתערב בה.

13. באשר לטענת המערער לענין צורת הבדיקה ו אופיה אציין , כי צורת הבדיקה, השאלה כיצד לבחון חומר רפואי, התרשמות הוועדה מהתלונות הרפואיות של המערער והפרשנות הרפואית שיש להעניק לכך, הינן שאלות רפואיות מובהקות שאין ערכאה שיפוטית מוסמכת להתערב בהן. משהוועדה ציינה כי ביצעה בדיקה קלינית, פירטה את תוצאותיה והסבירה את קביעותיה בהתאם לכך ובהתאם לבדיקת השמיעה שעמדה לפניה , הרי שהוועדה יצאה ידי חובת ההנמקה החלה עליה.

14. לא נעלמה מעיניי טענת המערער שלפיה המסמכים אשר הגיש לוועדה לא צוינו בסעיף 4 לפרוטוקול הוועדה. עם זאת, יובהר, כי הוועדה ציינה כי עמדו בפניה "צילומים מתיק רפואי". על פניו, המסמכים שהמערער הגיש לוועדה אכן הינם צילומים מתיקו הרפואי ולא חלה על הוועדה חובה לפרט כל אחד ואחד מהמסמכים בנפרד .
באשר לטענה כי הוועדה לא התייחסה לאישור הרפואי להחמרה מיום 9.6.16 יובהר, כי הוועדה התכנסה בהתאם לאישור זה ועל אף שדבר הימצאות האישור בפניה לא נרשם בסעיף 4 לפרוטוקול, הרי שהוועדה התייחסה ל בדיקת השמיעה מיום 25.2.16 אשר עליה נסמך האישור הרפואי להחמרת מצב.
עוד אוסיף, כי אין באישור הרפואי שניתן לצורך הגשת תביעה להחמרת מצב כדי לקבוע כי ההחמרה נובעת מהפגימה שהוכרה על ידי המשיב. האישור הינו אישור שלפיו סבור הרופא המאשר כי קיימת החמרה ולוועדה הרפואית סמכות לקבוע האם קיימת החמרה והאם ההחמרה נובעת מהפגימה שהוכרה. לענין זה, כאמור לעיל, הוועדה הסבירה כי ההחמרה במצב השמיעה ההולכתית אינו קשור לחשיפה לרעש ועל כן, לא חלה החמרה הנובעת מהפגימה שהוכרה.

15. באשר לטענה כי הוועדה לא התייחסה לבדיקה ממכון קולות אציין, כי אכן אין בפרוטוקול הוועדה התייחסות לבדיקה האמורה; ואולם, המערער לא מצביע על כך שהבדיקה ממכון קולות מעידה על ממצאים שונים (ביחס לממוצע הירידה בשמיעה בתדירויות הדיבור ב-2 האוזניים) מהממצאים בבדיקת השמיעה מיום 25.2.16.
אוסיף, כי מבלי להיכנס לרזי הרפואה ובהתאם לקביעת הוועדה הרפואית מדרג ראשון, ה רי שבדיקת השמיעה ממכון קולות מיום 21.2.17 אף היא אינה מצביעה על ממוצע ירידה של למעלה מ- 20 דציבל בשתי האוזניים בתדירויות הדיבור אצל המערער.

16. מקובלת עלי טענת המערער שלפיה הוועדה לא התייחסה לאמור באישור הרפואי לעניין החמרה בסחרחורות וכי לפעמים סובל מבחילות והקאות; ואולם, משקיימת קביעה קודמת של ועדה השוללת קשר סיבתי ביחס לסחרחורות (ראו פרוטוקול הוועדה מדרג ראשון וכן פרוטוקול ועדה רפואית מיום 15.3.04) ולאור קביעת הוועדה כי לא קיימת החמרה במצבו של המערער ביחס לפגימה שהוכרה, הרי שאין טעם להחזרת הענין לוועדה שתבחן את סוגיית ההחמרה ביחס לסחרחורות.
באשר לטענה שלפיה המערער סובל מאיבוד שיווי משקל, נפילות, חוסר שינה, עצבנות יתר ופגיעה נפשית, הרי שמדובר בפגיעות שלא צויינו באישור ההחמרה ואשר לא הועלו בפני הוועדה.

17. טענת המערער שלפיה הוועדה טעתה מש לא דנה בשאלת הפעלת תקנה 15 לתקנות בשיעור גבוה יותר מזה שהופעל בעניינו של המערער בעבר , דינה להידחות. בשים לב לכך שהוועדה קבעה כי לא חלה החמרה במצבו של המערער, הרי שאין מקום לדיון מחודש בהפעלת תקנה 15 לתקנות.
בהתאם להלכה הפסוקה, "בתקנה 15 לתקנות, ניתן לדון מחדש בהליך של דיון מחדש, אך ורק אם שונתה דרגת הנכות הרפואית על ידי הוועדה הרפואית שדנה בעניין בדיון מחדש" (ראו עב"ל 197/06, רמי דמרי נ' המוסד (ניתן ביום 30.1.07) (פורסם בנבו).

18. לאור האמור לעיל ומשלא עולה כל טעות משפטית מהחלטת הוועדה, דין הערעור להידחות.

19. בנסיבות הענין, לא מצאתי מקום לחייב בהוצאות.

20. ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.

ניתן היום, כ"ט סיוון תשע"ח, (12 יוני 2018), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.