הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בבאר שבע ב"ל 41918-12-16

לפני: כב' השופט יוסף יוספי

התובע:
כהן ארז
ע"י ב"כ: עו"ד אביבה גולן

-
הנתבע:
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ: עו"ד אביחי דהן

פסק דין

1. עסקינן בתובענה לתשלום דמי אבטלה אותה הגיש התובע כנגד הנתבע, אשר דחה את תביעתו לתשלום דמי אבטלה בנימוקים הבאים:
"לפי בדיקתנו לא עבדת אצל המעביד כהן הילה כשכיר שמעבידו היה חייב בתשלום דמי ביטוח בעבורו בשנה וחצי שקדמו לתאריך תחילת התייצבותך בלשכת שירות התעסוקה, ולפיכך לא צברת את תקופת העבודה הנדרשת כתקופת אכשרה המזכה דמי אבטלה".

2. התובע ורעייתו העידו בפני בית הדין במסגרת מסכת הראיות, אשר לאחריה סיכמו הצדדים את טענותיהם בעל פה.

3. לטענת התובע, עניינו של תיק זה באמינותם שלו ושל רעייתו. התובע ניהל עסק עצמאי למכירת בגדים, עסק בו הועסקה רעייתו כשכירה. בחודש 6/12 החליטה רעיית התובע לפתוח עסק משלה. במהלך חודש 12/12, עקב הפסדים לא צפויים בעקבות מבצע "עמוד ענן" , סגר התובע את עסקו. לאור ידיעותיו בתחום מכירת בגדים, החליטה רעייתו להעסיקו יחד עם עובדת בכירה נוספת מעסקו שנסגר.התובע עבד בעסקה של רעייתו במשך שנתיים וחצי וקיבל את שכרו כמו כל יתר עובדי החנות כמופיע בתלושי השכר. רעייתו של התובע היתה בעלת העסק לכל דבר ועניין. לאחר למעלה מ-3 שנים החליטה רעיית התובע לסגור את העסק ופתחה עסק לעיצוב פנים. רעיית התובע פיטרה את כל עובדיה ובהם התובע באמצעות מכתבי פיטורים מסודרים ותשלום הכספים על פי חוק. רעיית התובע הינה אישה דעתנית המנהלת עסקיה בהתאם לכדאיותם הכלכלית, ובזמן שהתובע סגר את עסקו, שמחה לקבל לשורותיה שני עובדים בעלי ידע במכירת בגדים. התנהלותו של התובע בעסק ה של רעייתו שיקפה את מעמדו כשכיר ואחריותו כללה אחריות המוטלת על מנהלי חנויות רבים.
לסיכום, ביקש התובע כי בית הדין יקבל את דבריו ואת דברי רעייתו.

4. לטענת הנתבע, נקבע בפסיקה כי כשמדובר בהתקשרות בין קרובי משפחה, יש לבחון בקפידה רבה האם התכלית העיקרית של ההתקשרות או גרעינה עניינו ביצוע עבודה בתמורה לשכר הנקבע על יסוד זיקה הדוקה למהותה של העבודה או שמא תכליתה הינה רווחת כלכלית ומשפחתית.
התובע התנהג כשותף מלא, התנהל כעצמאי ונהג בחנות כבשלו, וזאת לצורך מיקסום הרווח של המשפחה כולה כיחידה כלכלית משפחתית אחת. התובע ורעייתו עבדו באותו שיתוף פעולה גם בחנויות שהיו ב בעלותו של התובע וכן בחנות נשוא התובענה דנן, שרעייתו רק היתה רשומה כבעלים.

התובע הוא זה שניהל ותיפעל את העסק. התובע היה זה שמקבל עובדים ומפטר עובדים. בתלושי השכר אין התייחסות לנוכחות או לכל תנאי סוציאלי אחר כנהוג אצל עובדים שכירים. השכר היה משתלם באיחור לחשבון משותף של התובע ורעייתו. אין מדובר ביחסי עובד-מעסיק אלא בשותפות, ולפיכך יש לראות בתובע כעצמאי.
בנוסף, לא הוכחה סיבת הפסקת העבודה.

דיון והכרעה

5. בפרשת איואן חזר בית הדין הארצי על ההלכה במקרים כגון דא, עת קבע בהאי לישנא:

"18. מעבר לאמור, מצאנו לנכון להדגיש מספר נקודות. האחת היא, כי מחומר הראיות עולה כי המערער לא ראה את עצמו מחוייב למקום עבודתו, כאילו מדובר היה בעובד החב חובות משפטיות למקום עבודתו על פי חוזה עבודה בינו לבין מעסיקו. מעדותו שלו עצמו ומן העדויות האחרות שנשמעו עולה כי לא הגיע לחנות באופן רצוף, וכי עקב כך היו ימים שבהם היתה החנות סגורה. כמו כן יש סתירות בגרסתו לגבי מספר השעות שבהן עבד בכל משמרת, כך שהתמונה שעולה היא של מי שלא ראה את עצמו מחויב להופיע באופן מסודר ויומיומי לחנות, כעובד.

19. כמו כן, מהחומר בתיק נראה כי אכן לא היה צורך ממשי בעבודתו של המערער בחנות, ודאי לא באופן הרצוף והמתמשך לו הוא טוען. כך, נראה כי המערער לא היה דרוש מקצועית לקשר עם הספקים, שכן היה עובד אחר שעשה זאת, וכן גם מר כהן עצמו; המערער לא היה דרוש מקצועית כמוכר, שכן הועסקו בחנות מוכרות אחרות, בין אם שלוש ובין אם אחת כפי שטען המערער, בהתחשב בעובדה שבה הודה המערער עצמו לפיה ביקרו בחנות 5-6 לקוחות ביום בלבד, ובהודאתו כי לא היה לו ידע מקצועי בקשר לסחורה שנמכרה בחנות; כמו כן נראה כי המערער לא היה דרוש מקצועית לסידור החנות, ובטח שלא במשך יום עבודה שלם כפי שטען, שכן כאמור היו עובדים אחרים בחנות.

20. הרושם המתקבל מכלל האמור הוא כי מר כהן רצה לסייע למערער להיכנס למסגרת תעסוקתית מחייבת, נוכח חוסר ניסיונו של המערער בעולם התעסוקה, כפי שהעיד בעצמו, וזאת על רקע הקשר הרגשי ביניהם, וכי המערער התייחס לכך לא כאל קשר מחייב משפטית ומקים זכויות וחובות כפי הנדרש ביחסי עובד מעביד. מכאן, שהמסקנה כי העזרה שהגיש המערער למר כהן בחנות היתה עזרה משפחתית בלבד ולא עבודה במסגרת תעסוקתית מחייבת – נכונה."

ראה: ע"ע (ארצי) 68/10 איואן – אבן דרך אבנים בע"מ (מיום 8/7/12).

עוד יפים למקרה דנן דבריו של בית הדין הארצי בפרשת כחלון:

" השופט עמירם רבינוביץ
לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים, מוצאים אנו כי דין הערעור להתקבל. לא הייתה מחלוקת בין הצדדים, כי המערערת אכן עבדה בפועל בחנות. הדבר עולה במפורש מסעיף 5 להודעת המוסד מיום 20.12.07 בה נכתב: "כאשר נבדקו תנאי זכאותה של המערערת לקבלת דמי לידה וגמלה לשמירת הריון, נמצא כי לא התקיימו יחסי עובד- מעביד, אולם כן הוכח כי היא עבדה" (ההדגשה לא במקור ע.ר); מעסיקתה של המערערת הייתה החברה ולא "החנות" או בעלה. החברה הוקמה כבר בשנת 1998 והחלה להעסיק את המערערת רק בחודש אוגוסט 2001 עם פתיחת החנות. למערערת היה תפקיד מוגדר ומטלות קבועות בחנות, והיא לא עבדה בעבודה אחרת או נוספת בתקופת עבודתה בחנות. המערערת קיבלה את שכרה במשך תקופה של כשנתיים וחצי. למערערת הונפק מידי חודש תלוש שכר ושולמו בגין שכרה כל התשלומים המתחייבים למס הכנסה ולביטוח לאומי. בנסיבות אלו אין לראות בהעסקתה של המערערת על ידי החברה כ"פיקציה", ויש להניח שהחברה הייתה נדרשת להעסיק עובדת אחרת, לצורך הפעלת החנות במקומה של המערערת, אילו המערערת לא הייתה עובדת בחנות.

משקבענו שהמערערת הייתה עובדת החברה, לא יכולה להיות מחלוקת שהיא זכאית לשכר בעבור עבודתה. עובד רשאי לוותר על חלק משכר עבודתו ואף על כולו, אם אכן הוא סובר שוויתור זה ימנע, דרך משל, את הפסקת עבודתו בשל מצבו הכלכלי הקשה של המעסיק, בתקווה שהמצב ישתפר, והויתור הזמני, לא רק שיציל אותו מפיטורים, אלא אולי אף יגרום להשבת כספי הוויתור לכשירווח.

נכונים בבחינת קל וחומר במקרה בו העובדת מועסקת בחברה שבבעלות בעלה. הויתור על השכר באופן זמני, גם אם הוא נובע ממניע משפחתי, מתוך רצון להקל על הקשיים של חברה שבבעלות בעלה, הוא טבעי ומובן, ואינו גורע כלל ועיקר ממעמדה של המערערת כעובדת, כאשר אין ספק בקיומם של יחסי עובד בין המערערת והחברה, ואין גם מחלוקת שהמערערת עבדה בפועל בכל התקופות הרלוונטיות. זו התנהגות טבעית של בת זוג המועסקת בחברה שבבעלות בן זוגה המבקשת לסייע לחברה שבבעלות בעלה במציאות הקשה אליה נקלעה. יש כאן התנהגות במישורים שונים נפרדים; יחסי עובד ומעביד מחד ויחסי בעל ואישה מאידך, כאשר התנהגות במישור אחד אינה סותרת את ההתנהגות במישור השני. יש לראות את הדברים כמות שהם לאור המציאות הנתונה. אין כאן לא פיקציה ולא צעד שבא להטעות או לזכות בכספים שלא כדין.

אכן יהיו מקרים, בהם ויתור על תשלום שכר עובד המועסק על ידי בן משפחה, יעיד על אי קיומם של יחסי עובד ומעביד בין בני המשפחה, אך לא אלה פני הדברים במקרה הנוכחי, בו ברור לחלוטין שהתקיימו יחסי עובד ומעביד בין המערערת לחברה, וגם הייתה עבודה בפועל.

מסקנת הדברים היא איפוא שדין הערעור להתקבל.

לאחר כתיבת דברים אלה קראתי את דברי חברתי, השופטת רונית רוזנפלד, ואני מסכים להם.

השופטת רונית רוזנפלד

הנני מצטרפת לחוות דעתו של חברי השופט רבינוביץ, עליה אך אוסיף הערות והדגשים אחדים. הלכה פסוקה היא כי שעה שמדובר בהעסקת בן משפחה, עלינו לבחון בקפידת יתר אם אכן היחסים שנוצרו בין הצדדים הינם יחסי עובד מעביד, או שהעבודה שנעשתה, הינה בגדר עזרה משפחתית (דב"ע נג/ 87-0 פייגלשטוק – המוסד לביטוח לאומי פד"ע כ"ו, 283). אותה קפידת יתר מתבקשת גם בבחינת מהות היחסים שבין חברה משפחתית לבין עובד שהוא בן משפחה קרוב. עם זאת, בפעילות משותפת של בני משפחה בעסק משפחתי, לרווחת העסק ולקידומו, אין כדי לשלול קיומם של יחסי עובד מעביד.

אכן, כפי שקבע בית הדין האזורי, בבדיקת טיב הקשר בין הצדדים אם הם יחסים וולונטריים התנדבותיים, או יחסי עובד מעביד, נודעת חשיבות רבה לשאלת תשלום השכר, התמורה בעד העבודה, שכן יחסי עובד מעביד מחייבים מטיבם קבלת תמורה עבור ביצוע העבודה [עב"ל 279/98, חטמי יצחק – המוסד לביטוח לאומי ([פורסם בנבו], 29.06.00)].

בנסיבות המקרה שלפנינו מתברר, כי בהיות החברה המעסיקה בקשיים, ומתוך רצון לסייע לבעלה בעסק המשפחתי, לא קיבלה המערערת את שכרה במשך תקופה ארוכה בת כשנה ומחצה. אכן, במצב דברים מעין זה יש כדי להטיל ספק במהות ההעסקה, אם היא העסקה אמיתית. זאת מן הטעם שבאי תשלום שכר במשך תקופה כה ארוכה, יש כדי להצביע לכאורה על העסקה פיקטיבית של המערערת, ועל העדר קיומם של יחסי עובד מעביד. אלא שמן התשתית העובדתית כפי שנפרשה לפני בית הדין, עולה כי התובעת עבדה עבודה מלאה בעסק המשפחתי. לא רק שלא נסתרה טענתה בדבר עבודה מלאה שעבדה בפועל במשך התקופה בה לא קיבלה לידיה שכר, אלא שהיא עובדת החברה עוד מאז שנת 2001.

אין טענה כי לפני ינואר 2004 לא התקיימו יחסי עובד מעביד בין המערערת לבין החברה. לפי התשתית העובדתית כפי שהיא עולה מן התיק, ולפחות לא נטען אחרת, אין שינוי במהות עבודתה של המערערת בחברה בתקופה שלפני ינואר 2004, עת קבלה את שכרה כסדרו, לבין התקופה שלאחר ינואר 2004. בנסיבות אלה, לא יהיה די בוויתור המערערת על שכרה בחלק מתקופת העסקתה כדי לבסס טענה בדבר העדר קיומם של יחסי עובד מעביד בינה לבין החברה באותה התקופה. בחינת מערכת היחסים צריכה להיות בחינה כוללת של תקופת העבודה כולה. בבחינה כוללת כאמור יש לראות את המערערת כעובדת החברה, ומכל מקום, ככל שמתעורר ספק בעניין, ראוי שהספק יפעל לטובתה".

ראה: עב"ל (ארצי) 604/07 כחלון- המוסד לביטוח לאומי (מיום 11/11/08).

6. לאחר עיון בכתבי הטענות, בתצהירים, בסיכומי הצדדים ובעדויות שנשמעו, מצאתי כי יש לקבל את התובענה, ואפרט.

7. התובע ורעייתו אשר הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם נחקרו בחקירה נגדית, וכן מסרו הודעות לחוקרי הנתבע.

8. מהתמונה שנפרשה בפנינו עלה, כי התובע עבד כשכיר בעסק של רעייתו, דהיינו התקיימו יחסי עובד-מעסיק בינו לבין רעייתו . עדויות התובע ורעייתו הותירו על בית הדין רושם חיובי ביותר, ויש לקבלן כאמינות. שניהם ענו על השאלות שנשאלו, תשובתיהם היו ענייניות ולא מצאתי סתירות ביחס לאמור בהודעותיהם לנתבע.

9. ממסכת הראיות עלה, כי התובע אשר לו ניסיון רב בתחום מכירת הביגוד, אכן עבד בעסק אשר הוקם על ידי רעייתו. התובע ניהל את החנות לאח ר שהחליף עובדת אחרת באותו תפקיד. ביו השאר התובע היה עובד באופן יום יומי, הן בניהול החנות והן כקניין. עוד ראוי לציין, כי יחד עם התובע החלה לעבוד עובדת נוספת, אשר לפני כן עבדה אצל התובע כאשר היו בבעלותו חנויות בגדים אותן נאלץ לסגור עקב המצב הכלכלי, בין השאר כתוצאה מ"צוק איתן".
התובע אמנם לא צריך היה להדפיס נוכחות כמו יתר העובדות, אך בשונה מהן הוא קיבל משכורת גלובאלית ולא שעתית.
עוד העיד התובע בהגינותו כי הוא אמנם ראיין עובדות בקבלה לעבודה, אך רעייתו היתה זו שקובעת בעניין, הן לעניין הקבלה והן לעניין הפיטורים. התובע העיד כי הוא היה מנהל את החנות ומביא סחורה ; אך אין בכך כדי לאיין את מעמדו כשכיר, במיוחד על רקע תשובותיו, לפיהן רעייתו היתה "סוגרת עם הספק את המחיר , אופן התשלום , ותאריכי ההמחאות".
הן מעדותו של התובע והן מעדות רעייתו (עליה נלמד בהמשך) עלה כי היא זו שהיתה למעשה מחליטה את ההחלטה הסופית בכל הקשור לחנות. התובע הודה כי בין השאר שימש כקניין, הן לאור נסיונו בתחום והן לאור היכרותו עם הגורמים השונים בענף. בהקשר זה יצויין, כי רעייתו תמכה בטענות אלו וזאת גם היתה אחת הסיבות שהתובע הועסק על ידה. מתשובותיו של התובע עלה כי אכן עבד לאורך שעות היום, כאשר חלק מהזמן עבד מחוץ לחנות, בין השאר עת נסע מחוץ לעיר לרכוש סחורה במסגרת תפקידו כקניין.
אין חולק כי התובע עבד בתפקיד בכיר וניהל את החנות, אך אין בכך כדי לה ופכו לשותף של רעייתו, כפי שניסה הנתבע לטעון. אמנם היו לעתים עיכובים בתשלום המשכורות אשר הועברו לחשבון המשותף של התובע ורעייתו, אך אין בכך כדי לשנות את התמונה הכללית, בשים לב כי עסקינן בחשבון הפרטי המשותף של התובע ורעייתו.
גם ההחלטה על סגירת החנות, כמו גם יתר ההחלטות הסופיות במישור הכלכלי והניהולי של החנות, ה יו בידי רעיית התובע; אשר החליטה לבסוף לסגור את החנות ולעבור לעיסוק בתחום אחר (עיצוב פנים), תוך פיטורי העובדים ובהם התובע. יש לציין כי יחד עם התובע פוטרו עובדות נוספות.

10. כפי שצויין לעיל, גם עדותה של רעיית התובע הותירה על בית הדין רושם חיובי. עדותה היתה קולחת ונראה כי תיארה דברים כהווייתם.
התובעת תיארה באלו נסיבות קיבלה את התובע לעבודה בחנותה ומדוע, ואף תיארה את אופי עבודתו היום יומית בחנות.
רעיית התובע העידה כי העסיקה את התובע לאחר שסגר את העסק שהיה בבעלותו כתוצאה ממבצע "צוק איתן". רעיית התובע העידה כי יש לתובע נסיון רב בתחום הביגוד, אך היא זו שקבעה וניהלה הכל בחנות. עדה זו הפגינה בקיאות בכל הקשור לחנות, ותיארה באופן מפורט את התנהלותה אל מול התובע ואל מול יתר הגורמים הקשורים לחנות. אמנם, התובע הוא זה שהיה מייעץ לה בנושאים שונים של החנות , אך היא זו שהחליטה לבסוף.
עדה זו תיארה כיצד למשל החליטה ביחס לפיטורי עובדת מסוימת, וזאת בין השאר לאחר התייעצות שלה עם רואה החשבון של העסק, ואף את החלטתה לסגור את העסק ולפטר את העובדים, קיבלה לבד.
גם ביחס לעבודת התובע כקניין, ציינה ללא כחל וסרק כי היא בסופו של יום היא זו שהתחייבה והתקשרה עם הספקים בחוזה ומחוייבת לשלם את הכספים. גם ביחס לתדירות ביקוריה בעסק העידה, כי היתה מגיעה בתדירויות משתנות בהתאם לצרכים, תוך שהיא מפרטת בהגינותה כי בתקופה הרלוונטית עבדה גם בייעוץ מרחוק בביתה ביחס לעבודה אחרת אך גם ביחס לחנות נשוא התובענה דנן. עוד הסבירה היא באופן ענייני כיצד חישבה את מש כורתו הגלובלית של התובע אשר שיקפה תעריף ריאלי.
עדותה של רעיית התובע בבית הדין שיקפה התמצאות וידע ביחס לעסק נשוא התובענה. רעיית התובע הינה אקדמאית אשר ניהלה את עסקה ביד רמה, תוך שהיא בוחרת להעסיק את בעלה (התובע) כמנהל החנות במקום עובדת אחרת, וזאת בין השאר לאור ניסיונו הרב. התובע עבד שעות ארוכות בעסק, הן בניהולו ה שוטף והן כקניין, תפקיד אשר הצריך נסיעה לתל אביב, אך בסופו של יום רעייתו היתה ה מוציאה והמביאה בעסק ועל פיה יישק דבר.

11. בשולי הדברים, אך לא בשולי חשיבותם, יצויין כי תלושי השכר שהונפקו לתובע אכן לא פירטו ביחס לזכויות הסוציאליות, וכן המשכורת שולמה לעתים באיחור; אך רעיית התובע העידה באופן ישיר ואמין כי הסתמכה על רואה החשבון שלה ושילמה את כל זכויות על פי חוק , ואצל התובע הדבר כנראה נבע מ כך ששולמה לו משכורת גלובאלית אשר גולמו בתוכה כל הזכויות. עוד העידה רעיית התובע מדוע סגרה את עסקה , וזאת בצורה ברורה ועניינית, תוך שהיא מציינת כי עשתה ה סבה לתחום אחר.

12. גם ביתר טענות הנתבע לא מצאתי כי יש לשנות את המסקנות דלעיל .
כך למשל התברר, כי אין מדובר בשותפות, היות ורעיית התובע היא זו שהיתה בעלת החנות והיא זו שקיבלה את כל ההחלטות המכריעות בכל הקשור לעסק, הן בפן הכלכלי והן בפן הניהולי, הגם שהתובע מתוקף תפקידו הבכיר היה זה שייעץ לה. עוד חשוב לציין, כי העסק נשוא התובענה הוקם חצי שנה עובר לסגירת עסקו הקודם של התובע.

אחרית דבר

13. דין התובענה להתקבל.

לפיכך, יש לראות בתקופת עבודתו של התובע בחנות של רעייתו כתקופה בה התקיימו יחסי עובד-מעסיק בינו לבין רעייתו.

14. הנתבע ישלם לתובע הוצאות משפט בסך 500 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסך 3,000 ₪ בתוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין.

15. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין.

ניתן היום, כ"ב אייר תשע"ח, (07 מאי 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.