הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בבאר שבע ב"ל 28939-10-14

ניתן ביום 29.5.18
לפני: כב' השופט אילן סופר
נציג ציבור (עובדים) – מר ישראל עמי שי

התובעת:
שושנה לניר, ( ת.ז.-XXXXXX808)
ע"י ב"כ: עו"ד נעמי לנדאו

-
הנתבע:
המוסד לביטוח לאומי, ( גופים על פי דין-513436494)
ע"י ב"כ: עו"ד ילנה צ'וקלר

פסק דין

התובעת הגישה תביעה להכיר בפגיעתה הנפשית מיום 3.12.15 כ"פגיעה בעבודה".

התובעת ילידת שנת 1954.

התובעת משמשת עובדת במשרד הרווחה משנת 1995, והחל משנת 2000 עבדה כעובדת סוציאלית ביחידת הסיוע שליד בית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע.

בתקופה החל מ-1.6.2013, עת החלה לעבוד ביחידה עובדת סוציאלית חדשה בשם גב' שרון בלום (להלן: שרון), נעכרה מערכת היחסים בין עובדות היחידה לבין התובעת, וזאת לפי טענתה. התובעת טוענת כי מאותו מועד ואילך השתנתה מערכת היחסים בצוות, כך שהתובעת מצאה עצמה מוקצית ומבודדת חברתית ומקצועית.

ביום 3.12.2013 שבה התובעת לעבודה לאחר יום חופשה, וגילתה, כי היא לבד במשרד. דבר זה לא הודע לה מראש. כשהגיעה התובעת המתינה לה הודעה שנקבעה לה פגישה עם מטופלים, והפגישה שהייתה קבועה לה מראש נעלמה מהיומן ללא תיעוד. בנוסף הייתה אמורה לצאת לבדיקה בצהרי היום ולא ידעה אם מישהו יגיע להחליפה. התובעת חשה בדידות, עלבון והשפלה.
כמו כן, התובעת גילתה באותו יום, כי שרון חברה בוועדת היגוי. דבר זה נחשב הטבה שניתנת לעובדים ותיקים. הענקת ההטבה לשרון שהינה העובדת החדשה, ולא לתובעת שהינה עובדת ותיקה גרמה לתובעת לקריסה נפשית "ב-3.12 חלפה לי התקווה..." (עדות התובעת, עמ' 12 שורה 28).

כתוצאה מאירוע זה נתקפה התובעת חרדה ושקעה בדיכאון חריף. היא מטופלת מאז תרופתית ולא שבה לעבודה עד היום.

לאחר ששמענו את עדי הצדדים מצאנו כי התובעת הוכיחה כי התיאור המופיע בתצהירה ביחס ליום 3.12.2013 הינו אירוע שיא. עדות התובעת נתמכה בעדותיהן של גב' דליה אהוד, יו"ר איגוד העובדים הסוציאליים במחוז הדרום, ושל גב' רחל אבידן, המפקחת הארצית על יחידת הסיוע. התובעת נפגשה עם גב' אהוד בתאריך 5.12.2013 וסיפרה ל ה על המשבר הנפשי בו היא מצויה. גב' אהוד מסרה בעדותה כי "לאורך כל הפגישה היו לה פרצי בכי ובנקודת זמן מסוימת היא אמרה שהיא רוצה להתאבד, שנמאס לה" (עמ' 4 שורות 19-20). לעדות זאת יש חשיבות בשל המועד בו התקיימה הפגישה עם גב' אהוד שהוא יומיים לאחר אותו אירוע שיא לו טענה התובעת.
גב' אבידן הודתה בחקירתה אצל חוקר המוסד לביטוח לאומי כי ידעה היטב עם כניסתה לתפקיד מילוי מקום לתקופה של כחצי שנה מאז מאוגוסט 2013, כי התובעת טוענת שהצוות מחרים אותה (נספח נ\5).
ביום האירוע 3.12.2013 שלחה התובעת לגב' אבידן הודעת טקסט ובה כתבה את הדברים הבאים:
"אני אומרת שוב ושוב שאני עוברת התעללות ובשורה התחתונה לא נעשה כלום להפסיק אותה; אני כבר לפני שבועיים הסבתי את תשומת ליבך למצב ולחשש שהבריאות שלי תקרוס; אני רועדת פיזית; מחרימים אותי, זה נידוי (נספח ו' לתצהיר).
דברים אלה מחזקים את גרסת התובעת לפיה האירועים בעבודה כמו גם מצבה הנפשי הגיעו לשיא ב-3.12.2013.

אשר על כן, החלטנו למנות ביום 2.11.2015 את ד"ר פנינה דורפמן - אתרוג אשר התבקשה להשיב על השאלות הבאות.
א. מהו ליקויה של התובעת כעולה מהחומר הרפואי שלפניך ?
ב. האם קיים קשר סיבתי, לרבות על דרך של החמרה, בין הליקוי ממנו סובלת התובעת לבין האירוע בעבודה מיום 3.12.2013, כמתואר בעובדות המקרה?

9. בתאריך 1.12.15 מסרה ד"ר דורפמן את חוות דעתה כדלקמן:

"בתאריך 26.11.15 במרפאתי הפרטית, בדקתי את הגברת לניר שושנה ת.ז. XXXXXX806 מרח' אהרוני 3 א' רחובות, בהתאם להחלטת בית המשפט. תשובותיי מבוססות על עיון בתיקה הרפואי שנשלח אלי, וכן על בדיקתה של התובעת גברת לניר שושנה.
הגברת לניר שושנה לוקה באפיזודה דיכאונית בעוצמה קלה עם סימפטומים סומטיים המסווגת כ 32.01 F לפי סיווג ארגון הבריאות העולמי 10- ICD.
אין להערכתי קשר סיבתי, לרבות על דרך ההחמרה בין הליקוי ממנו סובלת התובעת לבין האירוע מתאריך 3.12.13 המתואר בעובדות המקרה. מאפייני האישיות הנרציסטיים של התובעת, הקשו את יחסיה עם הממונה עליה, ועם דמויות סמכות כגון הממונה הארצית, וכמו כן עם יתר עמיתותיה במשרד. האירוע שתואר בכתב התביעה, היה חלק מחוויות שנחוו דרך מאפייני האישיות הנרציסטית של התובעת כאירועים עולבים" (ההדגשה במקור – א.ס.) .

10. בתאריך 21.1.16 הופנו למומחית שאלות ההבהרה הבאות:
1. "בסעיף א' לחוות דעתך את מציינת, כי התובעת לוקה " באפיזודה דיכאונית בעוצמה קלה...".
כיצד תשובתך זו מתיישבת עם קביעתו של ד"ר נמרוד גריסרו, מומחה לפסיכיאטריה וסגן מנהל המרכז לבריאות הנפש בבאר שבע, בחוות דעתו מיום 19.10.14:
"...הנ"ל במעקב ונמצא עדיין במצב אפקטיבי של Major Dipression שתחילתו בדצמבר 2013. הדיכאון עם מצבי חרדה קיצוניים החלו במשרד בהקשר לשינויי יחס שליליים כלפיה...עד כה ללא שיפור משמעותי... (כל ההדגשות הוספו, זולת אם נכתב אחרת).

ועם האמור בחוות דעתו של פרופ' ברוך ספיבק מיום 29.1.15:
"הנ"ל מוכרת כסובלת מ Major Dipression Disorder מתמשך ועמיד לטיפול בשילוב עם Panic Disorder כאשר התקפי חרדה וירידה במצב רוח מתחילים בסוף 2013 על רקע מתחים במקום עבודתה...ללא תגובה טובה לטיפול. בינתיים מצב רוח ירוד מאוד, בכי ספונטני, התבודדות והתנתקות מהסביבה, חוסר עניין בסביבה..."
האם קביעתך בסעיף ב' לחוות דעתך, לפיה לתובעת אישיות נרציסטית נעשתה על סמך מבחני אישיות?
2.1. אם כן – איזה?
2.2. אם לא – כיצד ביססת קביעתך זו?
קבעת בחוות דעתך, כי אין קשר סיבתי בין הליקוי ממנו סובלת התובעת לבין האירוע מתאריך 3.12.13.
3.1. אם לשיטתך לתובעת יש מאפייני אישיות נרציסטיים האם אין משמעות הדבר, כי התובעת חווה אירועים בעוצמה רבה יותר מהרגיל?
3.2. אם כך האם ניתן לומר, כי מאפייני אישיותה הנרציסטיים של התובעת, לשיטתך, דווקא חיזקו את הקשר הסיבתי בין האירוע מיום 3.12.13 לבין הליקוי ממנו סובלת התובעת?
לשון אחר: מאפייני האישיות הנרציסטיים ( לשיטתך) של התובעת גרמו לה לחוות את האירועים בעבודה כאירועים עולבים ובעוצמה רבה מהרגיל, ולפיכך דווקא מאפיינים אלה גרמו לליקוי ממנו היא סובלת.
3.3. אם כך, כיצד קביעתך זו הובילה למסקנה בדבר היעדר קשר סיבתי ולא על קשר סיבתי הדוק?
11. בתאריך 21.2.16 השיבה המומחית על שאלות ההבהרה:
קביעתו של ד"ר נמרוד גרייסרו התייחסה לבדיקה שנערכה לגברת לניר שושנה בתאריך 19.10.14. להערכתי בעת בדיקתי את הגברת במרפאתי – מצבה התאים לקריטריונים של אפיזודה דיכאונית בעוצמה קלה, יכולת הניבוי שלי ושל עמיתי אינה טובה מספיק ביחס לשיפור המחלות הנפשיות. בעת בדיקתי הסתמנותה הקלינית התאימה לאבחנה שציינתי.
אבחנת מאפייני אישיותה הנרציסטיים של התובעת נקבעה על סמך בדיקתי הקלינית ועל סמך תיאורים שתיארה בפניי את יחסיה לאורך שנים עם דמויות שונות בחייה.
האירוע שתואר בתאריך 3.12 היה מבחינתה של התובעת אירוע משפיל – שהדגים את דחייתה על ידי עמיתותיה בעבודה.
עקב מאפייני האישיות הנרציסטיים חוותה התובעת את האירוע כמשפיל – מה שהתחבר לתחושות שחשה מספר חודשים טרם לאירוע וזאת עקב רגישותה האישיותית לסממני דחיה חברתית.
להערכתי מחלתה הדיכאונית של התובעת, לא נובעת ממאפייני אישיותה הנרציסטיים. האירוע שתואר בתאריך 3.12.13 – נחווה על ידי התובעת מסיבות סובייקטיביות כאירוע קשה. בהינתן מאפייני אישיות שונים, האירוע היה נחווה ככל הנראה כחסר משמעות.
הסיבתיות היחידה היא להערכתי בדרך שבה אדם עם מאפייני אישיות נרציסטיים כמו התובעת מפרש אירועים של דחייה חברתית. לא ניתן למנוע דחייה חברתית מלהתרחש, ורגישות מוגזמת לדחייה חברתית אינה מביאה בדרך כלל להסתמנות דיכאונית משמעותית וממושכת. לפיכך ברור שבעת בדיקתי ההסתמנות הקלינית של גברת שושנה לניר שמצאתי היא אפיזודה דיכאונית בעוצמה קלה".

12. בתאריך 9.5.16 התבקשה המומחית להשיב על שאלות ההבהרה הבאות:
"א. בתשובות לשאלות ההבהרה מיום 15.2.16, קבעת כי הסיבתיות היחידה שיכולה להיות במקרה של התובעת, היא כזו הקשורה לאופן שבו אדם עם מאפייני אישיות נרציסטיים מפרש אירועים של דחייה חברתית. לכך יש להוסיף כי אישרת שעקב מאפייני אישיותה הנרציסטיים של התובעת חוותה את האירוע בעבודה כמשפיל.
ב. חוות הדעת של המומחית צריכה להינתן על יסוד מאפייני האישיות של התובעת ובקשר לכך, האם מחלתה הדיכאונית של התובעת נגרמה או הוחמרה בעקבות האירוע בעבודה, וזאת ללא קשר לכך שאדם אחר עם מאפייני אישיות אחרים, לא היה מגיב כמו התובעת לדחייה החברתית".

13. בתאריך 31.5.16 מסרה המומחית את תשובתה כדלקמן:
"מחלתה הדיכאונית של התובעת הוחמרה לדעתי בעקבות האירוע בעבודתה. האירוע שהיה מבחינתה של התובעת שיאה של התנכרות ודחיה חברתית, ולכן החמיר את ההסתמנות הדיכאונית שקדמה לו".

14. בתאריך 27.7.16 הועברו למומחית שאלות ההבהרה הבאות:
"1. "בחוות דעתך מיום 1.12.15 ציינת כי "אין להערכתי קשר סיבתי, לרבות על דרך החמרה בין הליקוי ממנו סובלת התובעת לבין האירוע מתאריך 3.12.13...". מנגד, בתשובותייך מיום 29.5.16 ציינת כי "מחלתה הדיכאונית של התובעת הוחמרה לדעתי בעקבות האירוע בעבודתה...".
נבקש כי תסבירי את הפער בחוות הדעת מיום 29.11.15 שם ציינת כי האירוע לא החמיר את מצב התובעת לבין תשובותייך מיום 29.5.16 שם ציינת כי מצב התובעת הוחמר בעקבות האירוע.
נא הבהירי עמדתך ונמקי את קביעותייך".

2. ככל שהינך עומדת על קיומו של קשר סיבתי על דרך ההחמרה, נבקש כי תעני על השאלה הבאה:
"האם לאירוע מיום 3.12.13 יש השפעה משמעותית על הליקוי ממנו סובלת התובעת (השפעה משמעותית על פי הפסיקה הינו בשיעור של 20%)"?

נא נמקי את תשובתך בהתייחס למכלול הנתונים הרלוונטיים".

15. ביום 31.8.16 מסרה המומחית את תשובותיה כדלקמן:
אני סבורה כי אין קשר סיבתי בין האירוע לרבות דרך ההחמרה בין הליקוי ממנו סובלת התובעת לבין האירוע בתאריך 3.12.13, התובעת לקתה בהסתמנות דיכאונית עוד טרם לאירוע – התובעת חשה ירידה בערך העצמי שלה וחוותה נידוי חברתי, כחלק מהסתמנות דיכאונית שכיחה. האירוע שלולי מחלתה הדיכאונית היה זניח, נחווה אצלה כהוכחה לנידוי חברתי, לערך עצמי ירוד וכו... לכן אין קשר סיבתי במשמעותו המשפטית, אלא רק במשמעותו הדיכאונית.
אין להערכתי השפעה משמעותית על הליקוי ממנו סובלת התובעת, היות ואירועים בעלי משמעות של חיזוק התמות הדיכאוניות, עלולים להתרחש בכל עת, וכמו האירוע שהתרחש ב 3.12.13 – אירועים אלו לאדם הסביר ולאמת המידה המשפטית הינם זניחים, ולא ניתן להתייחס אליהם באמות מידה אבחנתיות רפואיות או משפטיות כגורמים סיבתיים, או כגורמים מחמירים. אם כי לגבי הלוקה בדיכאון אירועים זניחים אלו נחווים כבעלי משמעות.

16. ביום 9.10.16 ובהסכמת הצדדים מינה בית הדין מומחה נוסף פרופ' סיגל מירצה אשר התבקש להשיב על השאלות הבאות:
"א. מהו ליקויה של התובעת כעולה מהחומר הרפואי שלפנייך ?
ב. האם קיים קשר סיבתי, לרבות על דרך של החמרה, בין הליקוי ממנו סובלת התובעת לבין האירוע בעבודה מיום 3.12.2013, כמתואר בעובדות המקרה"?

17. בתאריך 7.12.16 מסר המומחה את חוות דעתו כדלקמן:
ג: מסקנות
"1. התובעת סובלת מהפרעת דיכאון עם מרכיבים פראנואידיים
((Depressive Disorder with Non-Congruent Psychotic features ).
על סמך בדיקתי מ-20/11/16 הגעתי למסקנה שהתובעת הייתה שרויה במצב פראנואידי בין אוגוסט 2013 ובין אפריל 2014. הפסיכיאטר ד"ר גריסרו אבחן בינואר 2014 פרנויה ורה ולאחר מכן מצב של מחשבות שווא (דלוזיונלי) והמליץ על תרופות נוגדות פסיכוזה. מצב זה חלף באפריל 2014 אך התמונה הקלינית של דיכאון מז'ורי נמשכה עד לפני כשנה(לדבריה בשנה אחרונה מרגישה יותר טוב ואפילו ירדה במשקל 12 ק"ג. בבדיקתי מ-20/11/16 התרשמתי שלתובעת אין תובנה (Insightׂׂ) למצב הפראנואידי שעברה בשנת 2013.
עיון ברישום הרפואי מלפני 2013 מראה על קיום אפיונים דיכאוניים:
תלונות על מצב רוח ירוד ותלונות גופניות שונות: 30/11/2003,3/5/2004,21/3/2006,27/07/2007, 13/9/2009.
קבלת תרופות נגד דיכאון: אלטרולט (Elatroletׁׁׂׂ) 60 מ"ג ליום 13/12/2009.
אובחנה כסובלת מחרדה ודיכאון: 17/12/2013, 8/01/2014, 16/02/2014. אבחנה כסובלת מדיכאון מז'ורי (Major Depressive Disorder) 19/10/2014,29/10/15.
אובחנה כסובלת ממצב דלוזיונלי פראנואידי וטופלה בתרופות נוגדות פסיכוזה (ריספונד): 5/01/2014, 09/02/2014, 27/04/2014.
ה: תשובות לשאלות כבוד בית המשפט:
התובעת סובלת מהפרעה דיכאונית עם מרכיבים דלוזיונליים לא חופפים ׁׁ(Depressive Disorder with Non Congruent (Psychotic להערכתי התובעת סבלה ממצב דלוזיונלי פראנואידי בין אוגוסט 2013 לבין אפריל 2014. לאחר מכן עד לפני כשנה התובעת סבלה ממצב של דיכאון. בבדיקתי מ-20/11/16 לא התרשמתי מסימפטומטולוגיה דיכאונית אך לתובעת אין עדיין תובנה אודות מחלתה.
לאירועים בעבודה בין אוגוסט לדצמבר 2013 כולל אירוע שיא מ-3/12/13 אין שום קשר סיבתי למחלתה של התובעת. אירועים אלה הם תוצאה של ההפרעה ממנה סבלה התובעת, שבאה לידי ביטוי בין היתר במחשבות שווא ביחס לעובדים במקום עבודתה".
18. בתאריך 17.1.17 התבקש המומחה להשיב על שאלות ההבהרה הבאות:

1. האם יתכן, כי לנוכח הרישום בתיקה הרפואי של התובעת בתאריכים שציינת בסעיף ג' תחת הכותרת "מסקנות" לחוות דעתך, התרופות נוגדות הדיכאון ("אלטרולט" וכן "סימבולטא") שימשו לצורך אחר? אם כן, לאיזה צורך?

2. באיזה תאריך התובעת אובחנה לראשונה כסובלת מחרדה ודיכאון עפ"י תיקה הרפואי? נא פרט כיצד תשובה זו מתיישבת עם קביעתך שהתובעת סובלת ממצב פרנואידי החל מחודש 08/2013.

3. בסעיף 1 לפרק המסקנות אתה טוען, כי התובעת היתה במצב פרנואידי בין אוגוסט 2013 ובין אפריל 2014.
בתשובתך זו הנך נסמך לדבריך על אבחנתו של ד"ר גריסרו מחודש ינואר 2014, לפיו, התובעת סובלת מפרנויה. כיצד תשובתך זו מתיישבת עם אבחנתו של ד"ר גריסרו אשר קבע את האבחנה כאמור בחודש ינואר 2014, ולא קבע כי המצב הפרנואידי החל בחודש אוגוסט 2013 או בכל מועד אחד קודם לחודש ינואר 2014?

4. האם יש במכתבו של ד"ר ספיבק מיום 10.11.2016 המצ"ב כדי לשנות את חוות דעתך?

בתאריך 9.2.17 מסר המומחה א תשובותיו כדלקמן:
"1. התרופות המדוברות עשויות לשמש למספר צרכים, כדלקמן:
אלטרול (Amitriptyline hydrochlorideׂ) – תכשיר ממשפחת נוגדי הדיכאון הטריציקליים. אלטרולט הינו אלטרול במינון קטן יותר (10 מ"ג). התוויות: דיכאון וחרדה, דיכאון אנדוגני, הרטבה לילית (ראה התווית היצרן "טבע" ממאי 2014).
סימבלטא (Duloxetineׂ) – תכשיר ממשפחת נוגדי הדיכאון
(SNRIׂ) התוויות: דיכאון, הפרעת חרדה כללית (GAD), נוירופתיה סוכרתית, פיברומיאלגיה, כאבים כרוניים של שרירים ושלד, דליפת שתן.
ידוע לי היטב כי התובעת אובחנה בשנת 2007 כסובלת מפיברומיאלגיה.
בתאריך 17/12/2013 נרשם בתיק שרותי בריאות כללי ת: "כעת עוברת תקופה מאוד קשה עם משבר נפשי בעבודתה. מזה מספר חודשים החמרה במצב. אבחנה: חרדה ודיכאון".
שבועיים לאחר מכן (5/01/2014) התובעת נבדקת לראשונה ע"י פסיכיאטר (ד"ר נמרוד גריסרו) אשר קובע חשד למצב פרנואידי אמיתי (Paranoia Vera).
תיאור התובעת את האירועים שהתרחשו בתקופה שבין אוגוסט לדצמבר 2013, ובכלל זה את תחושותיה, מחשבותיה, התנהלות האחרים בסביבתה וכולי, מאפיינים באופן מובהק התפתחות מצב פרנואידי. (ראה בדיקתי מ- 09/10/16). העובדה כי התובעת לא פנתה משך תקופה זו לטיפול או אבחון פסיכיאטרי (ולכן לא אובחנה) אינה מלמדת כי לא הייתה במצב פרנואידי. אדרבא, אנשים במצב פרנואידי הם לעתים קרובות חסרי תובנה לגבי מצבם, ואינם פונים לקבלת טיפול מיוזמתם. הנטייה לפנות לעזרה גדלה בעת התפתחות מצב דיכאוני. אין לי כל ספק – אף לא שמץ של ספק – כי התובעת סבלה ממצב פרנואידי בתקופה האמורה (אוגוסט – דצמבר 2013).
אגב, אין כל חפיפה או הלימה הכרחית בין הדיכאון והחרדה ובין המצב הפרנואידי. ייתכן בהחלט שתקופות מסוימות מחשבות שווא פרנואידיות חזקות יותר, והדיכאון פחות בולט, ותקופות אחרות הדיכאון מתחזק, והמטופל פונה לעזרה.
בסעיף 1 לפרק המסקנות רשמתי:"על סמך בדיקתי מ-20/11/16 הגעתי למסקנה שהתובעת הייתה שרויה במצב פראנואידי בין אוגוסט 2013 ובין אפריל 2014" האבחנה של ד"ר גריסרו והמלצותיו לטיפול נוגד פסיכוזה מחזקות את אבחנתי. בקשר לקביעה "אוגוסט 2013" ראה סעיף 2 מחוות דעת זאת.
לא.

19. ביום 8.8.17 מסר הנתבע חוות דעת מטעמו של ד"ר אברהם יקיר בה נאמר בין השאר:
"1. האבחנה –
Major Depressiv Disorder Chronic, Recurrent episode moderate.
אין משמעות רפואית ל-"אירוע" שהוגדר משפטית כאירוע שיא. מכיוון שלא ניתן לקבוע אירוע מסוים, אין בסיס לטעון שמחלה נובעת מעבודתה.
מקור האבחנה – מולטיפקטוריאלי – קיימים מגוון גורמים אפשריים שהובילו למצבה (כגון, בין השאר, הפרעה באיזון בלוטת התריס – שאף תועדה, מנפאוזה, חסר B12, האירועים המוחיים – וסקולריים, המחלות הכרוניות, טיפול תרופתי) ולכן, בנוסף לטיעון הנ"ל ביחס לאירוע, לא ניתן לקבוע קשר סיבתי בין מחלתה לעבודתה.
יתכן מאוד והאירועים בעבודתה נבעו מהמצב החרדתי הקיצוני ולא להיפך כפי שנטען. מתואר מצב חרדתי קיצוני שלעיתים יכול לכלול גם מצב פסיכוטי, המצב החרדתי כאמור החל זמן רב לפחות חצי שנה) לפני האירוע המדובר ולפני ההידרדרות למצב דיכאוני שקדם לאירוע.
לא היתה התייחסות פסיכיאטרים קודמים לכך שעברה טראומה חמורה בצעירותה, לא ביררתי הנושא בפגישה עימה בשל מצבה הנפשי ובשל מורכבות המפגש, אולם טראומה זו בהנחה שהבנתי נכון את הכתוב, יכולה להסביר גם כן את חומרת התסמינים ואת תרומתה האפשרית למחלתה.
הטיפול התרופתי שניתן לה ב-2007-2008, ניתן בשל מצבה הגופני ולא הנפשי, אולם מצבה הנפשי הלך והידרדר הרבה לפני דצמבר 2013 – לפי התיאור שלה בפגישה, לפי רישום הרופא המטפל ד"ר גריסרו וחוות הדעת של פרופ' מירצה.
כפי שציינתי במכתב קודם, לא מבוססת הקביעה של ד"ר דורפמן אתרוג ביחס למאפיינים האישיותיים.
מצבה הקליני ומהלך הדברים מבחינה רפואית משמעותיים כגורמים לנכותה התפקודית ומן הראוי שיתקבל מענה ביחס אליהם במסגרת נכות כללית.

20. בתאריך 9.8.17 התבקש המומחה להתייחס למסמך שהכין ד"ר גריסרו מיום 10.3.17 ולחוות הדעת של ד"ר אברהם יקיר מיום 24.7.17 ולחוות דעתו, האם יש בהם כדי לשנות ממסקנתו בעניין הקשר הסיבתי בין האירוע בעבודה שאירע לתובעת למצבה הרפואי הן על דרך של גרימה או על דרך של החמרה.

21. בתאריך 7.9.17 מסר המומחה את התייחסותו לחוות הדעת:
"תיעוד רפואי ד"ר נמרוד גריסרו:
הפרעה פרנואידית הוזכרה שלוש פעמים ברישומים של ד"ר גריסרו משנת 2014:
# קיים פרנויה וורה אך האבחנה לא ברורה (05/01/2014).
# אבחנה בין דיכאון עם מרכיב חרדתי – פרנואידי" (09/02/2014).
# המצב הדלוזיונלי עבר" (27/04/2014).
אני מסכים עם הגדרתו של ד"ר נמרוד גריסרו (דף – 10/03/2017) – קטע ראשון, סעיף השתלשלות הבעיה הנפשית): "פרנויה וורה הינה הפרעה דלוזיונלית (מחשבות שווא) יחידה סביב נושא שאיננו ביזארי"
תסמונת דיכאוני עם מרכיב -חרדתי- פרנואידי יכול להיות באותו המידה תסמונת פרנואידי עם מרכיב דיכאוני -חרדתי.
הפרעה דלוזיונלית (Delusional Disorderׁׁׂ) הינה שמה החדש של הפרעה פרנואידית ( Paranoid Disorderׂׂ) מאז פרסום ה- DSM III R.
גם אם המצב הדלוזיונלי חלף (לפי הרישום מ-22/04/14) – ואין לנו סיבה לפקפק בכך, אין כאן אלא עדות למצב דלוזיונלי שהיה וחלף, ייתכן אף בהשפעת הטיפול התרופתי (תרופות נוגדי פסיכוזה מסוג ריספרדל שד"ר נמרוד גריסרו המליץ). מכאן לא נובע כי המצב הדלוזיונלי לא היה כלל – ושוב, קשה להימנע מתחושה לא נעימה למקרא דברים אלא מפי ד"ר נמרוד גריסרו, שאינם עולים בקנה אחד עם השכל הישר ושורת ההיגיון.
מצב דלוזיונלי שחלף (לפי הרישום מ-27/04/14) אינו יכול להיות קיים רק "אבחנה מבדלת שחשבתי לשלול" ב-05/01/14. (ראה ד"ר נמרוד גריסרו – 10/03/17, דף 1, קטע שלישי, סעיף השתלשלות הבעיה הנפשית).

חוות דעת ד"ר אברהם יקיר:
אני מצטרף למסקנתו של ד"ר אברה ם יקיר: "יתכן מאוד והאירועים בעבודתה נבעו מהמצב החרדתי הקיצוני ולא להיפך כפי שנטען"

22. ביום 8.2.2018 הורה בית הדין על משלוח שאל ת ההבהרה הבאה למומחה:
"בחוות הדעת נרשם בין השאר:

"תיאור התובעת את האירועים שהתרחשו בתקופה שבין אוגוסט לדצמבר 2013, ובכלל זה את תחושותיה, מחשבותיה, התנהלות האחרים בסביבתה וכולי, מאפיינים באופן מובהק התפתחות מצב פרנואידי. (ראה בדיקתי מ-9.10.16). העובדה כי התובעת לא פנתה משך תקופה זו לטיפול או אבחון פסיכיאטרי (ולכן לא אובחנה) אינה מלמדת כי לא הייתה במצב פרנואידי. אדרבא, אנשים במצב פרנואידי הם לעתים קרובות חסרי תובנה לגבי מצבם, ואינם פונים לקבלת טיפול מיוזמתם. הנטייה לפנות לעזרה גדלה בעת התפתחות מצב דיכאוני. אין לי כל ספק – אף לא שמץ של ספק – כי התובעת סבלה ממצב פרנואידי בתקופה האמורה (אוגוסט – דצמבר 2013). אגב, אין כל חפיפה או הלימה הכרחית בין הדיכאון והחרדה ובין המצב הפרנואידי. ייתכן בהחלט שתקופות מסוימות מחשבות שוו א פרנואידיות חזקות יותר, והדיכאון פחות בולט, ותקופות אחרות הדיכאון מתחזק, והמטופל פונה לעזרה".

בשים לב לתיאור של התובעת, ולעובדה כי מדובר במצב מתפתח, האם ניתן לומר שמצבה הוחמר בעקבות האירוע בעבודה, ביחס לאופן שבו חוותה אותו ובהתחשב במועד בו פנתה לקבלת עזרה.

המומחה ימסור תשובתו עד ליום 8.3.18.

23. ביום 21.2.2018 מסר המומחה את תשובתו:

"התשובה היא שלילית. ראשית, אין מדובר דווקא במצב נפשי "מתפתח" תיאור מתאים יותר יהיה ע"פ רוב "מצב גלי", העשוי עליות וירידות עתיות, אך כל התמורות והגלגולים אינם אלא חלק אימננטי מן המחלה עצמה. מעבר לכך, כאמור בחוות דעתי. האירועים בעבודה היו מלכתחילה תוצאה של מצבה הנפשי של התובעת. בנסיבות אלה, לא ניתן לומר כי מצבה של התובעת הוחמר בעקבות האירוע בעבודה.

לסיכום, השינויים במצבה של התובעת הם ככלל אימננטיים להפרעה ממנה היא סובלת, ומכל מקום, ודאי האירוע בעבודה מושא התביעה לא היה אלא תוצאה של מצבה הנפשי, ולא להיפך".

24. הכרעה
על פי הפסיקה, בית הדין מייחד משקל מיוחד לחוות דעת שמוגש על ידי מומחה הפועל מטעמו ולא מטעם אחד הצדדים. (ראu: דב"ע תשן/48-0 המוסד - עמירם פיאלקוב, פד"ע כב, 321, דב"ע לו/8-0 סימון דוידוביץ – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ז', 374).

25. הלכה היא כי בית הדין יסמוך את ידו על חוות דעת המומחה ומסקנותיו ולא יסטה מהן, אלא אם קיימת הצדקה עובדתית או משפטית יוצאת דופן לעשות כן (דב"ע נו/244-0 המוסד - יצחק פרבר (26.2.97); עב"ל (ארצי) 34988-04-11 ישראל מאמו – המוסד לביטוח לאומי, (9.5.12); עב"ל (ארצי) 43408-02-11 ניר אהרונוף – המוסד לביטוח לאומי, (30.4.12); עב"ל (ארצי) 345/06 המוסד לביטוח לאומי – מרדכי בוארון, (15.5.07); עב"ל (ארצי) 669/09 דוד אוחיון – המוסד לביטוח לאומי, (20.4.11); עב"ל (ארצי) 250/07 יהודה לוין – המוסד לביטוח לאומי, (17.4.08)).

26. בית הדין נוהג לייחס משקל רב לחוות הדעת של מומחה מטעם בית הדין וזאת מן הטעם שהאובייקטיביות של המומחה מטעם בית הדין גדולה יותר ומובטחת במידה מרבית מעצם העובדה, שאין הוא מעיד לבקשת צד ואין הוא מקבל שכרו מידי בעלי הדין. (דב"ע (ארצי) 411/97 דחבור בוטרוס - המוסד (2.11.99)).

27. לדידו של בית הדין, המומחה הוא האורים והתומים המאיר את עיניו בשטח הרפואי. ככל שעל פניה אין בחוות דעת המומחה פגמים גלויים לעין, ואין היא בלתי סבירה על פניה, אין בסיס לפסילתה.

אפשר שבשאלה מסוימת יהיו לרופאים דעות שונות. במחלוקת בין רופאים שכל כולה משדה הרפואה, לא יכניס בית הדין את ראשו, אלא יקבל את חוות דעת המומחה מטעם בית הדין, כאמור, ככל שהיא סבירה על פניה ואין בה פגמים נראים לעין.

28. במקרה הנוכחי, לא ניתן לומר שחוות דעת שני המומחים אינ ן מפורט ות ומנומקות, או שאין בהן מענה לשאלות שהופנו אלי הם, גם אין בהן פגמים נגלים לעין, ואין ה ן בלתי סביר ות על פניה ן. שתי חוות הדעת הגיעו לאותה תוצאה לפיה לא קיים קשר סיבתי בין האירוע בעבודה לבין מצבה הנפשי.
ד"ר דורפמן קבעה כי "התובעת חשה ירידה בערך העצמי שלה וחוותה נידוי חברתי, כחלק מהסתמנות דיכאונית שכיחה. האירוע שלולי מחלתה הדיכאונית היה זניח, נחווה אצלה כהוכחה לנידוי חברתי, לערך עצמי ירוד וכו... לכן אין קשר סיבתי במשמעותו המשפטית, אלא רק במשמעותו הדיכאונית".
בכל הקשור לשאלה שהתבססה על תשובת המומחית, לפיה האירוע בעבודה החמיר את מצבה, נקבע כי אין לאירוע בעבודה השפעה משמעותית בהחמרת מצבה הנפשי.
ד"ר סיגל קבע כי התובעת סובלת מהפרעה דיכאונית עם מרכיבים דלוזיונליים לא חופפים ׁׁ(Depressive Disorder with Non Congruent (Psychotic . להערכתו התובעת סבלה ממצב דלוזיונלי פראנואידי בין אוגוסט 2013 לבין אפריל 2014. לאחר מכן עד לפני כשנה התובעת סבלה ממצב של דיכאון. גם מומחה זה בדק את התובעת ולא התרשם מסימפטומטולוגיה דיכאונית .
בעקבות כך קבע כי לאירועים בעבודה בין אוגוסט לדצמבר 2013 כולל אירוע שיא מ-3/12/13 אין שום קשר סיבתי למחלתה של התובעת. אירועים אלה הם תוצאה של ההפרעה ממנה סבלה התובעת, שבאה לידי ביטוי בין היתר במחשבות שווא ביחס לעובדים במקום עבודתה.

29. טענתה המרכזית של התובעת לפיה לפני האירוע בעבודה לא פנתה לטיפול נפשי ולכן אין בסיס לאבחנה לפיה עוד לפני האירוע התובעת סבלה מתסמונת נפשית, זכתה להתייחסות ד"ר סיגל, אשר הסביר כי אין בכך כדי ללמד כי היא לא הייתה במצב פרנואידי. אנשים במצב פרנואידי הם לעתים קרובות חסרי תובנה לגבי מצבם, ואינם פונים לקבלת טיפול מיוזמתם. הנטייה לפנות לעזרה גדלה בעת התפתחות מצב דיכאוני.
30. גם אם חוות הדעת של המומחים שונות בחלקן בהנמקה, לענייננו חשובה התוצאה, שהרי אין תפקידם של המומחים לאבחן מהן הסיבות למצ ב רפואי אלא רק להסביר אם לאותו מצב רפואי יש קשר סיבתי לעבודה. במקרה שלפנינו , אחרי אין ספור שאלות הבהרה שהופנו לשני המומחים, ניתן לקבוע כי לא הוכח קיומו של קשר סיב תי בין האירוע לבין מצבה הנפשי של התובעת.

סוף דבר
31. התביעה נדחית ללא צו להוצאות.

ניתן היום, ט"ו סיוון תשע"ח,(29 מאי 2018), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.

מר ישראל עמי שי
נציג ציבור(עובדים)

אילן סופר
שופט