הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בבאר שבע ב"ל 14042-06-18

לפני: כב' השופטת רחל גרוס
נציג ציבור (מעסיקים) מר אלברט שטרית
התובעת:
חדוה פרץ
ע"י ב"כ: עו"ד טל יגור

-
הנתבע:
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ: עו"ד אתי צור אסרף

פסק דין

1. לפנינו תביעתה של הגב' חדווה פרץ (להלן: "התובעת") להכיר בנפילתה ביום 11.6.17 כתאונת עבודה, בהתאם למשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: "החוק").

2. אין מחלוקת כי התובעת נפלה ביום 11.6.17 ונחבלה בקרסול. השאלה הדרושה הכרעה בהליך דנן הינה האם נפילת התובעת הייתה בתחום מעונה או בתחום ה"דרך לעבודה".

טענות הצדדים

3. עיקר טענות התובעת

התובעת מתגוררת במשק במושב אחוזם. בשטח המשק מצויים שני בתים, האחד נמצא בקרבת הכביש הראשי, בחזית שטח המשק; והבית השני, בו מתגוררת התובעת, מצוי בחלק הפנימי של המשק מאחורי הבית הראשון.
ביום 11.6.17 בשעה 17:00 לערך, בעת שהתובעת חזרה מהעבודה, התובעת החנתה את רכבה בשול הכביש הראשי של המושב, בסמוך לבית הראשון שבמשק. התובעת יצאה מהרכב על מנת לצעוד לכיוון ביתה ולאחר שהלכה כ- 2 צעדים, היא מעדה ונפלה. לטענתה, הנפילה אירעה בשול הכביש הראשי, בסמוך למשק שלה, מקום שאין לה עליו כל שליטה .
התובעת מוסיפה וטוענת כי המשק בו היא מתגוררת אינו מגודר ולא קיים שער כניסה לבית ועל כן, לא ניתן לקבוע היכן מסתיימת רשות הרבים ומתחילה רשות היחיד; פגיעתה ארעה במקום שנמצא ברשות הרבים ושאין לה עליו כל שליטה.

בנסיבות הענין, התובעת טוענת כי הנפילה ארעה בדרך מהעבודה למעונה ועל כן יש להכיר בפגיעה כ"תאונת עבודה" בהתאם לסעיף 80 (1) לחוק הביטוח הלאומי [נמ], התשנ"ה- 1995 (להלן: "החוק").

4. עיקר טענות הנתבע

התובעת נפלה בשטח שהוא חלק ממעונה הפרטי, לאחר שסיימה את דרכה מהעבודה ועל כן אין המדובר בתאונת עבודה בהתאם לסעיף 80 (1) לחוק. עיון ברישום הרפואי מיום האירוע (נ/4) מעלה כי התובעת דיווחה בהזדמנות הראשונה כי נפלה במדרגות ונחבלה בקרסול. גם במכתב באת כוחה מיום 3.10.17 צויין כי התובעת "החנתה את רכבה בחניה הצמודה למדרגות הכניסה לביתה, ירדה מרכבה וצעדה לכיוון ביתה. לאחר כשני צעדים מעדה היא ונפלה". בנוסף, בטופס התביעה להכרה בפגיעה כפגיעה בעבודה (נ/1) התובעת ציינה כי הנפילה ארעה בכניסה לביתה וגם בטופס ב.ל. 250 (נ/3) צויין כי הנפילה ארעה בכניסה לבית.
בנסיבות הענין, מכל המסמכים עולה כי הנפילה ארעה בתחום המעון הפרטי של התובעת. הפעם הראשונה בה התובעת טענה כי היא נפלה בסמוך לכביש הראשי הייתה בהודעה שמסרה לחוקר המוסד לביטוח לאומי (נ/4). בנסיבות הענין, יש להעדיף את הגרסה המוקדמת של התובעת שלפיה הנפילה ארעה בכניסה לביתה ולא בכביש הראשי.
גם אם נקבל את גרסת התובעת שלפיה היא החנתה את רכבה בשול הכביש, צעדה מספר צעדים ונפלה, הרי שהנפילה ארעה בשטח המשק של התובעת, שהינו תחום המעון שלה.
בנסיבות הענין, התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה להוכיח כי הנפילה ארעה בדרך מהעבודה ועל כן, לא אירעה לתובעת ביום 11.6.17 תאונת עבודה כמשמעותה בחוק.

רקע משפטי

5. סעיף 80(1) לחוק מרחיב את הגדרתו של המונח "תאונת עבודה" כפי שהוא קבוע בסעיף 79 לחוק, ומכליל בתוכו גם פגיעה שאירעה למבוטח בדרך ממעונו לעבודה או בחזרתו מהעבודה למעונו, כדלקמן:

"רואים תאונה כתאונת עבודה אף אם -

אירעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו או ממקום שבו הוא לן אף אם אינו מעונו, מן העבודה למעונו או ממקום עבודה אחד למשנהו, ועקב נסיעתו או הליכתו זו".

6. השאלה מהו תחום המעון של אדם נדונה ופורטה בהרחבה בפסק דין אסתר גלולה נ' המוסד לביטוח לאומי. בית הדין הארצי פסק כי מטרת החוק אינה להטיל אחריות על המעסיק בשל תאונות המתרחשות בחלקתו הפרטית של העובד, שם הוא חולש על מצב הדברים וגורמי הסיכון אינם נכפים עליו מכח תנאי עבודתו:

" ...כבר בראשית דרכם של בתי הדין לביטוח לאומי גובשה העמדה השיפוטית הגורסת כי יש ליתן פירוש מצמצם לסעיף הנדון, באשר הוא בגדר "חריג" המרחיב את ביטוח נפגעי עבודה כנגד סיכומים שמניבה העבודה ומחילו, בדרך פיקציה, גם על סיכוני דרכים (ראה הפתיח לסעיף הקובע: "רואים תאונת עבודה אף אם"). אי לזאת נקבע כי אין ל"הרחיב" את ה"הרחבה" מעבר לגבולותיה הדווקניים, הגם שבחוק סוציאלי עסקינן המתפרש באורח ליברלי. על פי פרשנות מצמצמת זאת קבעה ההלכה דאז, בהתחקותה אחר כוונת המחוקק, כי אמנם הייתה כוונתו להרחיב את ביטוחו של העובד נגד סיכונים הנובעים מעבודתו ולהחילם גם על סיכונים האורבים בדרכו אליה וממנה, אך לא הייתה כוונתו לבטח את העובד מפני הסיכון הקשור במעונו או בגבולות מעונו...".

בית הדין מבהיר ומסכם:

"האם יש הצדקה להטיל על המעביד את עלות התאונות המתרחשות בחלקתו הפרטית של העובד? שם בחלקתו הפרטית, בין אם שביל, חצר, גינה או מדרגות, חולש העובד על מצב הדברים, שם הוא אדון לעצמו וגורמי הסיכון אינם נכפים עליו מכוח תנאי עבודתו. שם הוא בן חורין להתמודד עם הסיכונים כראות עיניו ולנקוט באמצעים לסילוקם.

ככל שלתנאי העבודה אין קשר עם הסיכונים שלהם נחשף העובד,ככל שהוא עצמאי ובלתי תלוי ושולט בסיכונים האורבים לו בחלקתו הפרטית, ואלה אינם נכפים עליו מכוח תנאי עבודתו, מתרופף הקשר בינם לבין העבודה עד כי לא נותר ממנו דבר.

קשר זה מן הדין כי יוותר גם בשיטת משפטנו, כתנאי להכרה בתאונות בדרך כבנות גמלת נפגעי עבודה, שהרי ככלות הכל גם הן אינן יוצאות מגדרן של "תאונות עבודה", אשר בעלות ביטוחם נושא המעביד...

מכאן לערעור שלפנינו: המערערת נפלה על מדרגות המחוברות אל דירת מגוריה. הן היו בשליטתה הבלעדית, דרכן נכנסה לדירתה ויצאה ממנה לכל מטרותיה.

אין כל ייחוד במדרגות האמורות, הקושר אותן לתנאי עבודתה, ואך יד המקרה היא שנפלה תוך ירידתה בהן, שעה שהיו פניה מועדות לעבודתה. לא די בעיתוי נפילתה האמור על מנת ליצור את הקשר המינימלי לעבודה שמבלעדיו אין להכיר בתאונה כ"תאונת עבודה".

7. הלכה דומה נקבעה בפסק דין טלי ויסמן נ' המל"ל במסגרתו נקבע כי מדרגות עליהן נפלה המערערת, המצויות בתחום החצר הפרטית שלה, הן בשליטתה המלאה וכאשר הגורם לנפילה נמצא בתחום החצר הפרטית, אזי הנפילה לא תחשב כתאונה "בדרך לעבודה".
פסק הדין חזר על ההלכה שלפיה כל עוד המבוטח נמצא בשטח שיש לו שליטה על הסיכונים הנוגעים לפגיעתו, הוא אינו נכנס לגדרי סעיף 80 לחוק.

עתירה לבג"צ נגד פסק הדין בעניין טלי ויסמן נדחתה; בית המשפט העליון שב ואימץ את הפסיקה שלפיה הרעיון הבסיסי העומד מאחורי נוסחו של סעיף 80 לחוק הוא שהרחבת הדיבור "תאונת עבודה" והחלתו על הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו חלה באופן עקרוני על נסיבות שבהן ארעה התאונה במקום שכבר חדל להיות רשות היחיד שלו .

8. בית הדין הארצי שב וקבע בפסק הדין בעניין משה רונן כי לא כל תאונה המתרחשת בדרך לעבודה וממנה תיחשב כתאונת עבודה; סיווג התאונה תלוי במידת השליטה של המבוטח על הסיכונים הנשקפים לו בדרך. כאשר המבוטח נמצא בתחום בו הוא אדון לעצמו, בו הוא חולש על מצב הדברים בסביבתו לרבות הסיכונים הגלומים בה, יש לראותו כמי שנמצא ברשות היחיד ב"מעונו", ולא במקום עבודתו. בצאתו מ"מעונו" בא המבוטח ברשות הרבים, מקום בו אין ליחס לו שליטה ייחודית ומלאה על הסיכונים להם הוא נחשף בדרכו לעבודה. בכך הופכים סיכונים אלה, על דרך החזקה לחלק מתנאי העבודה וסיכוניה.

9. בפרשת אורה עטיה הסביר בית הדין הארצי את משמעותו של סעיף 80 לחוק וציין:

"כידוע, סעיף 80 לחוק הינו בבחינת 'חריג' המרחיב את יסודות ביטוח נפגעי העבודה, אשר נועד ליתן כיסוי ביטוחי לעובד שנפגע תוך כדי ועקב עבודתו, אף לגבי הדרך מהמעון לעבודה. אותו ביטוח מורחב הוגבל אך ורק לסיכוני דרך אשר על פי טיבם הינם סיכוני רשות הרבים להבדיל מרשות היחיד, באופן בו הביטוח המורחב חל משעה שהעובד נמצא ברשות הרבים. על המבוטח לדאוג לנטרול הסיכונים מהם עלול הוא להיפגע ברשות הפרט (עב"ל 273/05 אורן יחזקאל - המוסד לביטוח לאומי ועוד)".

10. עוד נקבע כי-
"הענקת כיסוי ביטוחי לעובד בדרך מביתו למקום עבודתו מהווה הרחבת ביטוח היסוד ולפיכך ביטוח זה הוגבל אך ורק לסיכוני הדרך. מטבע הדברים, סיכוני הדרך הינם סיכוני רשות הרבים להבדיל מרשות היחיד. פרשנות הכוללת ב"בדרך לעבודה" את חצר ביתו הפרטי של העובד ואת המדרגות שבו משמעה הכנסת סיכוני הדרך לתחום רשות היחיד, והיא איננה מתיישבת עם תכלית הכיסוי הביטוחי המוענק לעובד במקרה של תאונה שאירעה לו בדרכו מביתו למקום עבודתו".

11. לאחרונה שב בית הדין הארצי על פרשנות סעיף 80 בפסיקה, וקבע:

"בהלכה הפסוקה הובהר כי סעיף זה הינו בבחינת חריג המרחיב את ביטוח נפגעי העבודה, וככזה הוגבל לסיכוני דרך אשר על פי טיבם הם סיכוני רשות הרבים להבדיל מרשות הרבים (עב"ל (ארצי) 19/99 המוסד לביטוח לאומי – משה רונן, פד"ע לז 721 (2002); עב"ל (ארצי) 1515/04 המוסד לביטוח לאומי – אורה עטיה (6.6.07)).

בהתאם, נקבע כי נפילה בחצר ביתו הפרטי של המבוטח, או במדרגות שבה, אינה מוגנת במסגרת ביטוח נפגעי העבודה שבחוק (עב"ל (ארצי) 9575-06-11 מחאג'נה דלאל – המוסד לביטוח לאומי (3.6.12); כן ראו את בג"צ 4197/97 טלי ויסמן נ' בית הדין הארצי לעבודה ( 15.6.98))".

מן הכלל אל הפרט

12. לאחר ששמענו את עדות התובעת ושקלנו את הראיות שהובאו בפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח כי הנפילה ארעה ב תחום הדרך מהעבודה.

13. יובהר, כי בהתאם להלכה הפסוקה, "להבדיל מתאונה שארעה תוך כדי העבודה לגביה קיימת חזקה כי הינה "תאונת עבודה" חובת ההוכחה כי תאונה שארעה בדרך ממקום העבודה למעון היא "תאונת עבודה" מוטלת על המבוטח".

14. בנסיבות המקרה שלפנינו, הראיות מותירות ספק בגרסת התובעת לענין מקום נפילתה ומביאות למסקנה שהתובעת לא הרימה את הנטל שהוטל עליה להוכחת גרסתה, כפי שיפורט להלן.

15. מהרישום הרפואי מיום האירוע (11.6.17) עולה כי בפניית התובעת למרכז לרפואה דחופה "טרם", נרשם כי התובעת "נפלה במדרגות ונחבלה בקרסול". גרסת התובעת שלפיה הנפילה אירעה בשול הכביש הראשי, אינה עולה בקנה אחד עם הרישום האמור שלפיו, כאמור, הנפילה אירעה במדרגות.

16. הלכה פסוקה היא כי "בהוכחת אירוע יש לייחס משקל רב לאנמנזה, רישומי בית החולים, מתוך ידיעה שהיא פרי ניסיון שרישומים אלה מהימנים ומדויקים שכן יש להניח כי אדם הפונה לטיפול רפואי ימסור את העובדות הנכונות על מנת לזכות בטיפול נכון...." (ראו עב"ל (ארצי) 176/99 דניאל גרץ – המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] מיום 16.7.2002). כמו כן, בית הדין מעניק חשיבות רבה לאמור באנמנזה הרפואית שכן לרוב זו הגרסה הראשונה של הטוען לפגיעה בעבודה.
(ראו גם: עב"ל (ארצי) 680/07 אנעאמה עבדאללה – המוסד לביטוח לאומי, (פורסם בנבו) מיום 13.12.2008; עב"ל (ארצי) 295/06 קאסם מוחמד כעביה – המוסד לביטוח לאומי, ׁ(פורסם בנבו) מיום 10.5.2007).

17. בטופס התביעה שהגישה התובעת לנתבע (נ/1) התובעת לא ציינה כי נפלה בשול הכביש הראשי של המושב, אלא הצהירה כי הנפילה אירעה בדרך חזרה מהעבודה "בכניסה לביתי". הצהרת התובעת בטופס התביעה שלפיה הנפילה אירעה בכניסה לבית, לא עולה בקנה אחד עם הטענה כי הנפילה אירעה בשול הכביש הראשי של המושב.
יצוין, כי התובעת היתה מיוצגת על ידי עו"ד כבר בשלב הגשת התביעה למוסד לביטוח לאומי, ועל פניו, חשיבות פירוט מקום הנפילה היה ידוע לה.

18. זאת ועוד, במכתב ב"כ התובעת מיום 24.7.17 אשר צורף לטופס התביעה, לא צוין כי התובעת נפלה בשול הכביש הראשי. במכתב זה נטען "בהגיעה לביתה, ירדה מרשתי מרכבה וצעדה לכיוון ביתה. לאחר כשני צעדים מעדה ונפלה".

19. גם במכתב ששלחה ב"כ התובעת ביום 3.10.17 במסגרתו עתרה לעיין מחדש בהחלטת הנתבע, ציינה ב"כ התובעת כי בהגיע התובעת לביתה, היא החנתה את הרכב "בחניה הצמודה למדרגות הכניסה לביתה, ירדה מרכבה וצעדה לכיוון ביתה. לאחר כשני צעדים מעדה היא ונפלה". (ההדגשה הוספה- ר.ג.). מהאמור עולה, כי גם במכתב זה לא נטען כי הנפילה הייתה בשול הכביש הראשי.

20. ויובהר, עיון בתמונות שהוגשו לתיק מעלה , כי שול הכביש הראשי אינו "צמוד" למדרגות הכניסה לבית. ונבהיר, משתי התמונות בהן מצולמות מדרגות הכניסה לבית , לא ניתן לראות את שול הכביש הראשי ולהיפך ; לאור האמור, לא ברורה הטענה כי המרחק בין מקום הנפילה למדרגות הוא מרחק של כ- 3-4 צעדים .

21. יש לציין, כי מהתמונות שצולמו על ידי חוקר הנתבע עולה, כי ביום בו הגיע החוקר לבצע את החקירה, רכבה של התובעת חנה בתוך שטח המשק של התובעת, בחניה אשר צמודה למדרגות הכניסה לבית. הצדדים לא חלקו כי השטח בו חנה הרכב של התובעת ביום החקירה הינו שטח השייך לתובעת, אלא שלטענת התובעת, ביום הנפילה, היא לא החנתה את הרכב במקום בו הוא חנה ביום החקירה.

22. עוד נוסיף, כי גם בטופס ב"ל 250 לא צויין כי התובעת נפלה בשול הכביש הראשי, אלא צוין כי "בכניסה לביתה מעדה ושברה את הקרסול ברגל" (ההדגשה הוספה- ר.ג.).

23. לא נעלם מעינינו כי בעת ביצוע החקירה על ידי חוקר המוסד, התובעת טענה כי היא לא נפלה במדרגות או בחניה הצמודה למדרגות וכאשר נשאלה היכן נפלה, היא הובילה את החוקר מחוץ לשטח חצר הבית והצביעה על מקום הנפילה.
עם זאת, לנוכח הגרסאות המוקדמות של התובעת, דעתנו היא שהתובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי הנפילה אכן ארעה מחוץ לשטח שבשליטתה.

24. נציין, כי בדיון המוקדם שנערך ביום 27.11.18 נטען כי החוקר הגיע לבית התובעת בהפתעה וכי התובעת לא הייתה מיוצגת בשלב זה; לאחר שהנתבע הפנה לכך שהתובעת הייתה מיוצגת על ידי עו"ד כבר בעת הגשת התביעה, התובעת טענה בתצהיר עדותה הראשית כי החוקר הגיעה לביתה בהפתעה "מבלי שהייתה מיוצגת במהלך החקירה עצמה".

25. לאמור לעיל יש להוסיף, כי על אף שהתובעת טענה כי היא התעלפה מרוב כאבים וצרחה מכאב ואז בעלה הגיע לעזור לה וראה אותה במקום הנפילה, התובעת נמנעה מלבהיא לעדות את בעלה, אשר יכל לשפוך אור על מקום הנפילה. הימנעות התובעת מהבאת בעלה לעדות, עדות אשר יכלה לתמוך בגרסתה , יש בה כדי לפעול לחובת התובעת ומלמדת כי לו הובא הבעל לעדות, הדבר היה פועל לחובת התובעת.

26. עוד נוסיף, כי גרסתה של התובעת שלפיה הנפילה בשולי הכביש הראשי ארעה ברשות הרבים, לוקה בסתירה פנימית כבר בתצהיר התובעת עצמו. מחד, התובעת טוענת כי היא מתגוררת במושב, במשק שאינו מגודר וללא שער המוביל לבית , כך שכל אדם יכול להיכנס לשטח מבלי כל מפריע ומטעם זה "לא ניתן לקבוע היכן מתחיל בשטח רשות הרבים ורשות היחיד" ; מאידך, מצהירה התובעת כי היא "עומדת על כך" שפגיעתה ארעה שעה ששהתה במקום שנמצא ברשות הרבים ואין לה כל שליטה עליו.

27. בעניין זה ראוי להוסיף, כי בדיון אשר התקיים ביום 26.3.19, לאחר שהתובעת סיימה את עדותה ובמסגרת סיכומי הצדדים, התובעת טענה לעניין מקום הנפילה כי "רוב הרכב חנה על הכביש בצמוד לעץ הזית. אני לא יודעת לומר במדויק היכן נפלתי אבל זה היה באזור עץ הזית. לא נפלתי על הכביש, ירדתי מהכביש ליד עץ הזית. נפלתי על החול שליד העץ. אני לא יכולה לומר אם זה שטח שלי פרטי או לא כי זה שטח שעוברים בו אנשים, של המושב..." (ההדגשה הוספה- ר.ג.).

ויודגש, בתום חקירת התובעת ולשאלת בית הדין, התובעת העידה כי עץ הזית שבתמונה הוא עץ שלה ושנשתל בחצר שלה :
"בתמונה הראשונה רואים עץ זיתים שהוא בחצר שלי, העץ הוא שלי".

28. מהאמור עולה, כי גם בהתאם לגרסה זו של התובעת שלפיה הרכב לא חנה ליד מדרגות ה כניסה בית אלא בשול הכביש בצמוד לעץ הזית והיא נפלה על החול שליד העץ, הרי שהתובעת נפלה בשטח מעונה הפרטי.
לעניין זה יובהר, כי העובדה שעוד אנשים יכולים לעבור במקום היות והשטח אינו מגודר, אינה הופכת את שטח המשק הפרטי של התובעת לרשות הרבים. העובדה כי התובעת נטעה עץ בשטח בו נפלה, מלמדת אף היא כי מדובר בשטח המצוי בשליטתה.

29. בנסיבות הענין, ולנוכח הגרסאות הרבות שנמסרו ביחס למקום הנפילה, הרי שהתובעת לא הוכיחה כי נפלה ברשות הרבים. כאמור לעיל, מהגרסה האחרונה של התובעת אף עולה כי היא נפלה בשטח המשק הפרטי שלה.

סוף דבר

30. לאור קביעתנו כי התובעת לא הוכיחה כי נפילתה אירעה בתחום רשות הרבים, לא ניתן לראות את האירוע כתאונת עבודה לפי הוראות סעיף 80(1) לחוק.

31. לאור האמור, הננו מורים על דחיית התביעה.

32. בנסיבות הענין, אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ו אדר ב' תשע"ט, (02 אפריל 2019), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.

מר אלברט שטרית
נציג ציבור (מעסיקים)

רחל גרוס
שופטת